החברים של ג'ורג'

חמושינו האמיצים הפעילו אתמול (ו') נשק חריג במאבק נגד ההתנגדות העממית הפלסטינית: כלבי תקיפה. יחידת הכלבים של צה"ל – יש דבר כזה, כמסתבר – שיסתה כלב תקיפה במפגינים בכאפר קדום, לעיני המצלמות. כשמוראד שאטווי, מאנשי ועדת ההתנגדות העממית בכפר, ניסה להתערב לעזרת המותקף, הוא הוטח ארצה, הותקף בגז פלפל, ונכבל. זו לא הפעם הראשונה שהחמושים מגייסים כלבים כדי לדכא מפגינים: בצלם זיהו חמישה מקרים כאלה ב-2011 והיה מקרה נוסף גם השנה. עדכון/תיקון: מ”בצלם” נמסר כי רוב המקרים שבהם הם תיעדו הפעלת כלבים היו כנגד פועלים שנכנסו לישראל דרך פרצה בגדר ההפרדה, אם כי לפני כשבועיים תועד מקרה של פלסטיני, אכרם חנאתשה, שהותקף על ידי חמושים בכלב ובאבן.

יש משהו מבעית בשיסוי של ×—×™×” באדם אחר. במקרה הרע ×–×” מזכיר לך את הזירה בערים הרומאיות, במקרה הפחות רע את בול קונור והשוטרים שלו במונטגמרי מול הצועדים של מרטין לותר קינג. מה שמעניין הוא התגובה של הציבור הישראלי, כפי שהתבררה בתגובות: התגייסות כמעט מלאה לצד הצבא. התגובה של דובר צה"ל ("במהלך הפרת סדר אלימה בלתי חוקית…") היתה מגוחכת מהרגיל, במיוחד כשאתה זוכר מה משמעות "שלטון החוק" בגדה המערבית.

לחמושים יש הרבה מאד נשק נגד מפגינים. אחד מהם הוא כדורי גומי. מפגינה ישראלית נפגעה אתמול מכדור גומי בראש. הישראלים נוטים לטעון שיש קשר ישיר בין אלימות החמושים ובין אלימות מצד המפגינים. במקרה של השימוש בכלב, רף הראיות שצריכים החמושים לעבור הוא גבוה מאד: הם צריכים להוכיח שהכלב תקף את המטרה הנכונה ולא מפגין אקראי. עד כה, הם לא עשו זאת, וספק אם יעשו. למה להם? הציבור לצידם בכל מקרה.

במקרה של נאבי סלאח, הפגיעה ודאי לא מקרית. כדורים לא פוגעים סתם בראש של מישהו. במקרה הזה, החמושים אפילו לא ניסו לטעון שהמפגינה תקפה אותם. אחרי הכל, היא שמאלנית. לאף אחד לא אכפת.

במהלך האינתיפאדה הראשונה התחוללה שערוריה רצינית כאשר חמושי צה"ל צולמו כשהם קוברים מפגינים חיים. חמושי גבעתי שהרגו עצורים פלסטינים במכות נגררו לבתי המשפט פעם אחר פעם. אל"מ יהודה מאיר, שיכול היה לטעון ביושר שביצע את הפקודות הבלתי כתובות שקיבל מהקדוש לעתיד יצחק רבין (חברי הכת שלו לא אוהבים את התזכורת הזו), הורד לדרגת טוראי והודח מהצבא בשל העינויים שהורה לבצע – שבירת ידיים ורגליים – בעצורים פלסטינים. גם אז, רוב האוכלוסיה העדיפה לא לשמוע, אבל עדיין היה אז פלג חזק בציבור שדרש למנוע את ההתבהמות.

ספק אם אפשר. ההתבהמות היא חלק בלתי נמנע מהכיבוש. אי אפשר לשלוט על עם אחר מבלי להתבהם. אבל היתה אז תפיסה של "כיבוש נאור", של, אם תרצו, החזקת אדם באזיקים – אבל רפויים, לא הדוקים, מלפנים ולא מאחור. היא היתה שקרית: חדרי העינויים של השב"כ עבדו שעות נוספות גם לפני 1987; אחת הסיבות שפרשת השב"כ נגמרה בחנינות היתה שחלק מהמעורבים איימו "לפתוח את הפה" ולספר כל מה שהם יודעים, ובזה הם ודאי לא היו היחידים). פעילי שמאל גינו בשעתו את התפיסה הזו כצבועה, כמשתפת פעולה עם הכיבוש.

ועכשיו אנחנו לומדים שכאשר קליפת הצביעות הדקה, שהיא כל מה שמקיים תרבות אנושית, מתקלפת, אנחנו נשארים עם אלימות עירומה, שמוצדקת תמיד, כי היא "שלנו." שחררנו את החיה שבאדם, והיא פחות או יותר כל מה שנשאר: ספרטנים שמגינים בחירוף נפש על פעולות המשטרה החשאית שלהם נגד ההלוטים, מקפידים להכריז מלחמה עליהם בתחילת כל שנה כדי שזו, אוכלת הכל, תשמש תמיד כתירוץ האולטימטיבי. אנשים שנלחמים ללא הרף, מצדיקים כל דבר נבלה – לכאורה בשם אחוות לוחמים, בפועל בשם זכויות היתר של אליטה מצומצמת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, בעקבות הפוסט על יאיר לפיד, ראוי לציין שהוא לא טרח להתמודד עם הטענות שהועלו מולו ופטר אותן בזלזול, כדרכו.

(יוסי גורביץ)