לפני כשבוע, פתחה אוניברסיטת חיפה תכנית לימודים ראשונה מסוגה, שנקראת "שגרירים ברשת", ושמטרתו היא להכשיר סטודנטים למשימות Hasbara: בלשון התכנית, הם "ישמעו הסטודנטים הרצאות בתחום דיפלומטיה ציבורית, תולדות הסכסוך במזה"ת, תהליך השלום, תקשורת ואנטישמיות מודרנית. באמצעות סדנאות מעשיות יתנסו בכתיבה עיתונאית, יחסי ציבור במדיה החברתית, ייצרו ערכים בויקיפדיה ויתרגלו שיח עם פעילים אנטי-ישראלים ברשת." באוניברסיטה מתגאים כי למרות שרבים רצו להשתתף בתכנית, רק 30 יחידי סגולה נבחרו להשתתף בה והם צפויים לקבל את "תעודת 'שגריר ברשת' הנכספת. בהמשך ישולבו הסטודנטים בפרויקטים לאומיים כדי להמשיך, לתרום לקהילה ולהוביל שינוי." העילגות במקור.

האוניברסיטה מתגאה, בפרסום שלה – וגם בפרסומים בחו"ל – שמדובר בתכנית ראשונה מסוגה. לא ברור במה יש להתגאות פה. על פניו, מדובר בתכנית שמתיימרת להיות תכנית לימודית אבל סובלת מפוליטיזציה פרועה ומקדמת את עמדותיה של ממשלת ישראל – לא בדיוק, בלשון המעטה, מה שאקדמיה חופשית אמורה לעשות. בהנחה שיש לאקדמיה תפקיד חברתי, וזו שאלה בפני עצמה, תפקידה איננו להלל, לשבח ולקלס את הממשלה ואת החברה שבה היא פועלת, אלא להעמיד אותם לביקורת.

ניסיתי לקבל פרטים ממרכז התכנית, ד"ר אלי אברהם. הוא סירב לשוחח איתי בנושא והפנה אותי לדובר האוניברסיטה – עמדה משונה משהו, מאדם שמרכז קורס בהסברה. בשיחה קצרה עם הדובר, הוא אמר שהתכנית עוסקת ב"לכלוכים על ישראל בעולם", ומיד תיקן את עצמו ל"דה לגיטימציה." הוא ביקש שאשלח לו שאלות בכתב. שלחתי:

שמי יוסי גורביץ, שוחחנו לפני מספר דקות בטלפון. אודה לך אם תוכל להפנות אותי לחלק הרלוונטי בידיעון שלכם שעוסק בקורס של ד"ר אברהם.

להלן מספר שאלות:
א. מה גורם לאוניברסיטת חיפה לצאת בקורס שעל פניו הוא פוליטי? האם אין חשש לפוליטיזציה של כיתת הלימודים?
ב. האם האוניברסיטה, שיש לה מספר גדול של תלמידים לא יהודים, תכיר גם בקורס שיאפשר טיפוח ברשת של נראטיב פוסט ציוני?
ג. האם התכנית זוכה לתמיכה כלשהי מצד משרד ההסברה או אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה?

לתשובתך אודה,
יוסי גורביץ

עד כה לא התקבלה תשובה. אם וכאשר תתקבל, אעדכן.

כאמור, יש בישראל גורמים רשמיים – למעשה, הרבה יותר מדי מהם – שעוסקים ב"הסברה." יש משרד ממשלתי שלם שעוסק בנושא, בראשות יולי אדלשטיין. יש אגף במשרד ראש הממשלה, שעוסק באותו הנושא בדיוק. מספר הדוברים של משרד ראש הממשלה עלה משמעותית בשנים האחרונות. כל כך הרבה עיסוק בהסברה, ומצבה הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה רע יותר.

הבעיה העיקרית כאן היא חלחולו של המונח "דה לגיטימציה" לשיח האקדמי והציבורי. זה מושג שמופץ על ידי הזרועות השונות של לשכת ראש הממשלה, שאחת הבולטות שבהן היא ה-GONGO "אם תרצו." על פי המונח הזה, יש מתקפה שלמה על ישראל בעולם, שמיועדת לשלול את זכות קיומה, וחלק ניכר מהביקורת על ישראל הוא "דה לגיטימציה."

בתוך החלק הראשון של הטענה הזו מסתתרות שתי טענות: הנחת יסוד מובלעת ששלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית היא שוות ערך לשלילת קיומה. זו אמנם הנחת יסוד ציונית סטנדרטית, אבל אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים לקבל אותה. הנחת היסוד הזו, אחרי הכל, מתעלמת מן המציאות בישראל-פלסטין.

שנית, אין דבר כזה, "דה לגיטימציה." כן, יש מספר קטן של פעילים פלסטינים ואיסלמיסטיים שמדברים על השמדת ישראל, אבל לטעון שהם מהווים סכנה לקיומה של ישראל זו בדיחה. כן, אני יודע, בן דרור ימיני ורונן שובל עשו קריירה מציטוט של אנשים כאלה, אבל הבה נשים אותם בפרופורציה ונשאל מה הכוח שלהם לעומת, נניח, הלובי של ישראל הגדולה (איפא"ק) בארה"ב. ימיני ושובל לקחו את האגדה האנטישמית על "הפרוטוקולים של זקני ציון" והפכו אותה על ראשה, כשהם מאמינים עכשיו שיש קשר אנטישמי כל יכול להשמדתה של ישראל. אין כזה. סתם אנטישמים – איסלמיסטים או אחרים – ודאי יש, אבל קשה לטעון שהם סכנה עולמית או סכנה שאיננה נקודתית. במידה והם עוברים מדיבורים למעשים, יש להתייחס אליהם כמו כל ארגון טרור ולהלחם בהם בנחישות.

הבעיה של ישראל איננה העדר הסברה או "דה לגיטימציה." הבעיה של ישראל היא המדיניות של ישראל. היא המדינה הכובשת היחידה בעולם, היא שריד לתקופה הקולוניאליסטית, היא מתחזקת משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים כבר כמעט 45 שנים, ואפילו בישראל גופא היא הופכת במהירות רבה למדינה לא דמוקרטית. דרום אפריקה הצליחה לסחוב עם משטר אפרטהייד 43 שנים בקושי, עד שהעולם מוטט אותה. רודזיה קרסה קודם לכן. העולם לא אמר מילה כשישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 19 שנים, הוא לא פצה פה כשהיא החילה פה מערכת דתית שמטרתה מניעת נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים, והוא התחיל להשמיע קול מהוסס אחרי הכיבוש של 1967 והסיפוח הזוחל. משהתחילו הפלסטינים בהתקוממות רבתי, ב-1987, אי אפשר היה עוד לא לדבר על הכיבוש – ועכשיו נראה שהוא בלתי פתיר ושהמתנחלים והימין הישראלי הצליחו להרוג את פתרון שתי המדינות.

משזה קרה, נותר רק פתרון דמוקרטי – כלומר, כזה שמכיר בכך שפלסטינים הם בני אדם בעלי זכויות שוות, ושיהודים אינם מחזיקים בזכויות יתר – שהוא מדינת כל אזרחיה על כל שטח פלסטין המנדטורית. אני לא יודע איך נגיע לשם בלי שפיכות דמים גדולה ואני לא יודע איך זה יוכל להחזיק, אבל אני יודע שהמצב שבו ישראל מנסה להמשיך את כיבושם של מיליוני לא יהודים תוך שהיא הופכת במהירות לשילוב בין רוסיה הפוטיניסטית לסרביה של מילושביץ' לא יוכל להחזיק. אם יש מישהו שגורם לדה לגיטימציה של ישראל, הרי זה מי שמסרב לפתור את בעיית "ישראל הלא-דמוקרטית", כפי שהחל פטר ביינרט לקרוא לשטחים הכבושים, מי שמתעקש להפוך את ישראל להעתק של דרום אפריקה תוך שהוא משפריץ אזכורי שואה כל יומיים. גם לבורים הדרום אפריקנים היתה שואה משלהם, שהם לא נלאו להזכיר – הבריטים ניסו עליהם את מחנות הריכוז הראשונים, והרגו במעשה או במחדל שיעור מדהים של האזרחים הבורים – ובשלב מסוים לעולם נמאס להקשיב לתירוץ הזה. לעולם אין עוד כוח להקשיב לפטפוטים על "זכותנו ההסטורית", כשהמשמעות שלה היא שתהיה פה מערכת שבה ליהודים יהיו כל הזכויות ולפלסטינים רק חלק.

הבעיה של ישראל איננה דה לגיטימציה. אין כזו, לא ככוח בעל משמעות על כל פנים. הבעיה של ישראל היא הציונות שלה, הגזענות המושרשת ביהדות המוכרת בה, והכיבוש. מי שרוצה להציל את ישראל, צריך להבין שהוא צריך להציל אותה מעצמה, לא להשחית את האקדמיה בלימודי "דה לגיטימציה" שווי ערך לשיעורי מרקסיזם ולניניזם בברה"מ לשעבר.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר תקף היום את שרת החוץ של האיחוד האירופי, שדיברה על מות ילדים בעקבות הטבח בטולוז אתמול, וטען שאי אפשר להשוות בין טבח בילדים ובין ה"פעולות הכירורגיות" של צה"ל, שבהן נהרגים ילדים עזתים דרך קבע במקרה. אבל אדוני ראש הממשלה, אם נהרגו שם ילדים, הפעולה לא היתה כירורגית. נתניהו מיהר אתמול לרקוד על הדם, כהרגלו מימים ימימה, ותקף את האו"ם על כך שלא גינה את הטבח בטולוז; בעקבות הטבח למדתי שהרוצח מטולוז רצח כמה שבועות קודם לכן גם חיילים צרפתים. אני לא זוכר את נתניהו מגנה את הרצח הזה. די כבר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שסרה מעליה אובססיית ה"הסברה" של מה שאינו ניתן להסברה.

(יוסי גורביץ)