החברים של ג'ורג'

הסערה שפרצה שלשום, כשהסתבר – אכטונג! אכטונג! סכנה לגורל הלאום! – שהשופט העליון סלים ג'ובראן איננו שר את ההמנון, לא היתה רק תחרות מגוחכת במיוחד בנפנוף בזקפה הלאומית בין חברי הכנסת של האחים היהודים. אמנם, זו היתה הזדמנות נהדרת להיווכח שוב שאין שום הבדל פרקטי בין נציג אנשי כהנא בכנסת מיכאל בן ארי ובין דוד רותם, דני דנון, משה פייגלין ושאר הגווארדיה, אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שההסתערות של האחים היהודים על ג'ובראן אומרת שהם חשים, כנראה בצדק, שרוב האוכלוסיה היהודית נמצאת איתם בנקודה הזו.

הנושא הוא הדרישה היחידה שהציג נתניהו בפני הפלסטינים לאחרונה: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. והסערה של אתמול היא בדיוק הסיבה שהם לא יכלו להסכים לדרישה הזו. מדינה יהודית היא מדינה שבעצם קיומה, בעצם הגדרתה ככזו, מפלה לרעה את אזרחיה הלא-יהודים. היא מדינה שבעצם הגדרתה אומרת להם שהם לא שייכים, לא שווים, אורחים לרגע, קיימים בחסד ולא בזכות, נסבלים. זו מדינה שבעצם הגדרתה אומרת שיש בה שני סוגים של אוכלוסיות, נפרדות ולגמרי לא שוות.

זו תהיה מדינת-עם-אדונים, שבה רצון הרוב לא יהיה רק שהמיעוט יכין לו תה, אלא שיתרפס ויכרע ברך תוך כדי זה. זו תהיה מדינה שבו יצטוו אנשים לשיר בקול שבור ונפש רמוסה "נפש יהודי הומיה", כדי שיזכרו יום-יום ושעה-שעה שביתם אינו ביתם. עכשיו אנחנו מדברים על שופטים בבית המשפט העליון; עוד מעט קט אלה יהיו מנהלי בית ספר, רופאים, עורכי דין – כל מי שירים את ראשו מבין ההמונים העמלים. על כן, מובן שאבו מאזן לא יכול לתת לנתניהו הצהרה כזו: אם ייתן, ימכור את זכויותיהם של ערביי ישראל. ואף אחד לא הסמיך אותו לעשות את זה. זו, כמובן, הסיבה שנתניהו מתעקש על הנושא.

ואל תאמרו "זה לא יקרה." כבר היינו שם. מדינת ישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 17 שנים, ובאותן השנים גם ביצעה את שוד האדמות הגדול שבסיומו נושלו הפלסטינים שנותרו אחרי הנכבה מרוב נכסיהם שנותרו. שוטרים ושוטרי חרש בלשו אחרי כל התבטאות, אחרי כל שיר חתונה עוין, ומנהיגים ערבים למדו לשיר את "התקווה" כדי להשאר בתפקידם. אנחנו כבר לא בשנות החמישים והשישים, תודה לאל, אבל יש מי שרוצה להחזיר אותנו לשם.

צריך לומר מילים של תודה, כרגיל, לראובן ריבלין, שכרגיל מנסה להציל את כבודה של הכנסת ושל סיעת הליכוד. צריך, בשיניים חשוקות, לומר כל הכבוד גם לנחש בנעליים הגבוהות, בוגי יעלון, שיצא נגד הקהל הטבעי שלו. אבל שניהם עוצרים בכך שאי אפשר לדרוש מאזרחי ישראל שאינם יהודים לשיר את ההמנון שלה.

ובכך, במידה ניכרת, הם מאמצים את התפיסה של ערביי ישראל כנסבלים: צריך לתת להם הנחות, כי אין לדרוש מהם שיעמידו פנים שהם יהודים. אבל לא זה המצב: מדינה שיש בה מיעוט גדול צריכה להכיל אותו. שופטת העליון ומבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת, שהגיעה מרקע רוויזיוניסטי, לא היססה להציע בשעתו – אמנם, לפני כ-20 שנים – להוסיף עוד בית לתקווה, ועוד סימן לדגל, שיאפשרו גם לאזרחים שאינם יהודים לקבל את הדגל וההמנון שאמורים, אחרי הכל, לייצג גם אותם. היו גם הצעות אחרות, כמו להחליף את ההמנון ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

זה לא קרה וכנראה לא יקרה בקרוב. לא בלי שינוי תודעתי ניכר. כאן אנחנו רואים את חסרונם של שיעורי האזרחות: הימין מחבל בהם שנות דור, בטענה שהם מזניחים את היסוד היהודי של המדינה. אבל זה בדיוק תפקידו של שיעור אזרחות: להבנות את החישוק העל-דתי, על-אתני, על-שבטי, שבכוחו תיווצר תודעה אזרחית, ליהודים ולא יהודים כאחד. לא במקרה חיבלו בהם. הימין, להוציא שרידים לתקופות אחרות כמו ריבלין – תקופות שבהן, למשל, חירות הצביעה בעקביות בעד ביטול המשטר הצבאי, נגד מפא"י – לא רוצה מדינה אזרחית. הוא רוצה תיאוקרטיה אתנוקרטית. ולא רק הימין: גם יאיר לפיד, למשל, הברומטר המדויק ביותר לאמצע המרכז, אמר לאחרונה שהוא לא תומך בהפרדת דת ומדינה. זה, אפילו הוא מבין, יחסל את האתנוקרטיה. הוא רוצה לשמור על חוק השבות, כלומר על העדפת האזרחים היהודים. הוא מוכן לדבר, לכל היותר, על "הפרדת הדת מהפוליטיקה", משהו אמורפי ולא ברור – נוסחה שבה החזיקה בשעתו גם מפלגת העבודה – שמטרתה לרצות את שונאי הדתיים האוטומטיים תוך שמירה על מעמדו של הרוב היהודי.

כל זה כרוך עמוקות בהכחשת ההיסטוריה הקרובה של הארץ המעונה הזו. קומישר החינוך מטעם אם תרצו, גדעון סער, הכחיש שלשום שיהודים גירשו ערבים במהלך מלחמת העצמאות. הקומישר רוצה לא רק להחזיק בעובדות משלו, אלא גם להחדיר אותן לראשיהם של תלמידי ישראל, בתמיכה של רוב היהודים. ולא יהיה פיוס, לא יוכל להיות פיוס, עד שהאוכלוסיה היהודית לא תכיר בעוול של הנכבה, ולא תכיר בכך שהיא נישלה עם יליד. זה מכשול פסיכולוגי עצום (להגנת היהודים הישראלים אפשר לומר שההכחשה האוטומטית של הנכבה, מבחינת רובם, היא הכחשה שהם מתקיימים על בסיס של עוול; אף אדם ישר לא חי בנוח עם כך) אבל אם האמריקאים הצליחו להכיר בחלקם בחיסול הילידים האמריקאים ובאחריותם לעבדות, יכול להיות שגם לנו יש סיכוי.

אבל לא יהיה סיכוי כזה, אם המדינה תתפס כקודם כל יהודית. במקרה הזה, הלאומנים ינצחו תמיד – נצחון שיפגע, בצדק, ביכולת ההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, שבאופן מפתיע היא גבוהה מאד בהתחשב. מותר לחשוד שההיסטריה של 20 השנים האחרונות, ההתעקשות להדגיש את יהדותה של ישראל, נובעת מהחשש של חלקים מרכזיים באוכלוסיה היהודית שאם לא תעשה את זה, לא תהיה לה ברירה אלא לחיות עם ערביי ישראל, מה שיוביל לגרוע בפחדים היהודיים – אובדן טוהר הדם. ההתעקשות בקול גדול על היותה של ישראל יהודית היא במובנים מסוימים טקטית: לכו מפה, כמה שתנסו להיות ישראלים זה לא יעזור לכם, ישראל לעולם לא תהיה שלכם. רק אל תתקרבו אלינו יותר מדי, זה מפחיד אותנו.

ואיך מטפלים באוכלוסיה שלמה שהכניסה את עצמה לפוסט טראומה, זו שאלה שלא בטוח שיש לה תשובה.

ועוד דבר אחד: חמושי צה"ל החלו בתקופה האחרונה למנוע מפעילי שמאל ועיתונאים אחרים להגיע לאתרי הפגנות ופעילות בגדה, כשהם עוצרים אוטובוסים ורכבים שנמצאים בדרכם לשם. הכל, כמובן, "מטעמי בטחון ולשם שמירה על הסדר הציבורי," גם כשאין שום סיבה להניח שמישהו מהמעורבים מסכן בדרך כלשהי את "בטחון האזור," המונח שתמיד היה שם קוד להמשך הכיבוש. האגודה לזכויות האזרח דורשת הסברים מהגנרל הרלוונטי, שלו היא מנסה להסביר שמדובר בפעולה בלתי חוקית. לא הייתי עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)