החברים של ג'ורג'

התושבים מתחילים להרגיש את עליית מחירי החשמל: עקב תלונות רבות שהושמעו לאחרונה, מזכירה חברת החשמל שהיא העלתה את התעריפים שלה ב-15% לאחרונה, ושעקב מזג האוויר החורפי ביחס, היתה עליה של 23% בצריכה. עליה של כמעט רבע בצריכה, כשמוסיפים לה 15%, מצטברת ומורגשת היטב.

העליה הזו, כמו כמעט כל פעולה כלכלית, איננה מקרה. חלק ניכר מהעליה במחיר החשמל נובע מהמס הגבוה על סולר. האוצר לא מוכן לוותר על המס, כמו שהוא לא מוכן לוותר על העלאת מחירי הדלק. האוצר יכול היה להודיע שהוא מוותר לחברת החשמל על המס על הסולר, ולו כדי שלא לגרור עליית מחירים כללית במשק – עלות החשמל מגולמת במחירו של כמעט כל מוצר. הוא לא עשה את זה. האוצר לא כאן כדי לדאוג לאזרחים, הם לא מעניינים אותו. הוא כאן כדי לדאוג לחיה המיתולוגית "המשק" ולכוהניה, הטייקונים. האזרחים פשוט יצטרכו לבלוע ולשתוק, כרגיל.

או שלא. ביוון, תכנית הצנע לוותה במהומות קשות. באיטליה, השרה שהודיעה על תכניות הצנע בכתה בשידור חי. כאן הן מועברות בהחלטות פקידים, בלי דיון ציבורי – ומה שגרוע מכך, בלי תגובה ציבורית.

האוצר מגרזן את חברת הדואר, שמספקת שירות גרוע יותר ויותר לתושבים, ולאחרונה הודיע שהוא לא יסתפק בתכנית ההתייעלות שלה, וידרוש אחת נוקבת יותר. במכס, למדתי אתמול, עוד לא שמעו על ההבטחה הגדולה של נתניהו לפטור ממס חבילות בשווי פחות מאלף ש"ח, והם בזזו ממני 108 ש"ח על חבילה בשווי כולל של 150 דולרים. התייעלות, כזכור, פירושה יותר רווח לבעלי החברה ופחות שירות לצרכנים שלה, קרי הציבור. הבוקר למדנו לדעת שיוזמה ממשלתית שמטרתה היתה לסייע לעובדים על ידי סבסוד צהרונים תשמש, כרגיל, את אוכלוסיית הבטלנים מאונס של המגזר החרדי. ושוב: לא החרדים אשמים כאן. האשמים הם העסקנים שלהם, שנוח להם שהם כבולים לראשי הישיבות – ואשמים הפוליטיקאים המשתפים פעולה עם העסקה האפלה הזו.

ואנחנו שותקים. שנים של סירוס לימודי האזרחות לימדו אותנו שפעולה אזרחית משמעה להצביע פעם בארבע שנים ואחר כך לתלוש את השערות כשאתה רואה מה עשו עם הקול שלך. זה לא המצב: פעילות אזרחית וציבורית היא פעילות שמתבצעת כל ימות השנה, כל אחד לפי יכולתו. פוליטיקה איננה דבר מגונה; היא הכלי שבו אנחנו מעצבים את החיים הציבוריים שלנו. אבל אנחנו הורגלנו לשתוק.

הורגלנו? חלק אחד של הציבור הורגל. לציבור החרדי והדתי-לאומני תמיד היו כללים אחרים. אצלם, אין שום בעיה לארגן הפגנות תוך זמן קצר, ואם הן אלימות או מפירות סדר – לא נורא. לא רק שלא נורא, זה אפילו טוב: סיפורי קרבות מושכים אקטיביסטים.

השמאל, מצד שני, התרגל להפגנות שקטות ומנומסות. שרים התקווה בסוף, או לא, ומתפזרים. המשטר מזמן לא סופר את ההפגנות האלה. אפילו הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית (ולא סביר, פיזית, שהיו שם יותר מ-200,000 איש) אחרי טבח סברה ושתילה לא הזיזה את הממשלה: רק איומו של הנשיא נבון להתפטר ולחץ כבד של האופוזיציה הביא להקמת ועדת החקירה. השמאל יצא לרחובות בהמוניו, בדרך כלל לצלילי מוזיקה ישראלית קלאסית, ובדרך כלל לא השיג שום דבר.

עכשיו, להפגנות יש ערך חיובי: הן מאפשרות לאלפי אנשים שחושבים לבד לגלות שהם לא. שלמרות ההשתוללות של הימין היהודי בכלי התקשורת, במיוחד ברשת, יש עדיין הרבה מאד אנשים שלא התחברו לכהנא הקטן שלהם. זה חשוב, וגם הסולידריות חשובה. אבל הפגנות, בפני עצמן, לא ישנו את המדיניות של ממשלות ישראל.

איך משנים? איך מערערים? רק על ידי שידור דרישות תקיפות מהרחוב אל המערכת הפוליטית. בלי נימוס ובלי סנטימנטים. השמאל הישראלי צריך להתחיל לחקות את הימין. המערכת המשומנת של הימין הצליחה להוציא לרחובות ב-2005 פעם אחר פעם 100,000 איש. וכשזה לא עזר, הם החלו לשבש את סדרי החיים בישראל. הם אמרו, בצדק מבחינתם, שאם לך לא אכפת שזורקים אותם מהבית, להם לא אכפת שאתה תאחר לעבודה או בחזרה הביתה. הם לא היססו להפעיל אלימות כלפי כוחות הבטחון – ואחרי עמונה, לא היה עוד פינוי מאחז רציני. חלק ניכר מהנסיונות למנוע את פינוי מגרון נובע מהחשש של חזרה על האלימות בעמונה, ומהחשש שהפעם זה יתדרדר עוד יותר.

אז לא, בלי אלימות. בלי השטיקים של המתנחלים: בלי מסמרים ושמן על הכבישים, בלי מטעני דמה, בלי נסיון להצית רכבים על הכביש, בלי נסיון הפיגוע של פיצוץ צובר הגז. אלימות משחיתה את הנוקט בה ומספקת את התירוץ שהמחזיקים במונופול על אלימות רוצים כל כך.

אבל כן, לשבש את החיים – במיוחד של השרים והטייקונים. לחסום את הכבישים שמובילים למשרד האוצר. למצוא את הדרך למנוע ממנו חשמל. לסרב המונית להתגייס, עד שצה"ל לא יאולץ לקצץ את התקציב שלו וישלח את תא"ל חליווה הביתה. לחסום את הכניסה למשרדי בנק הפועלים. למנוע מהעובדים של תאגידי דנקנר להגיע לעבודה. לחסום את משאיות המוצרים שלהם. להתיישב בכניסה של החניה של שרי אריסון ולסרב לזוז. להביא את המאבק אליהם הביתה, שיהיה אישי, שיהיה לוחץ, שיהיה מפחיד. אם חלק מהם יברחו מהארץ, מה טוב. להכריז על שביתות פראיות, לא חוקיות, ולהתעלם מבתי המשפט.

זו נקודה קריטית: השמאל כל כך התאהב במערכת המשפט עד שהוא לא שם לב לשני דברים עיקריים: קודם כל, שמערכת המשפט היא תמיד כלי של המשטר, כלי שמיועד לשמירת הסדר הרבה לפני שהוא מיועד לעשיית צדק, ושהשאלה מהו "סדר" נקבעת על ידי המשטר; ושנית, שבמאבק בין מערכת המשפט הישראלית ובין הימין (במיוחד הימין הדתי), ניצלה מערכת המשפט את התמיכה האוטומטית של השמאל ואז נתנה שורה של פסיקות ימניות להפליא, שהכשירו את הכיבוש. כשאתה קהל בית, לא סופרים אותך. השמאל התרגל לדבר על השביל המואר ביער החשוך שהורכב מכמה פסקי דין נאורים, והתעלם מהיער – אלפי פסיקות שחיזקו את הכיבוש ושדחו תביעה לזכויות חברתיות. הזכות לגור מתחת לגשר, אמר לנו בית המשפט הליברלי, שמורה לעני וגם לעשיר. אין כאן בעיה.

יצאנו לרחובות בקיץ האחרון. היינו כמה מאות אלפים. זה הפחיד את נתניהו לכמה שעות, לא יותר. זה הפחיד את הטייקונים, ואז הם גילו שאף אחד אפילו לא שבר חלון, נרגעו, וחזרו לדפוק אותנו. השיטה המשיכה ביתר שאת, אפילו הגבירה תאוצה. אז צריך לשבור את הכלים. צריך, אם להעלות באוב את גולדה, לא להיות נחמדים.

כי לא יכול להיות שבגלל 8,000 איש בגוש קטיף, המדינה תשותק במשך חודשים, אבל כשלעשרות אלפי אנשים אין קורת גג ומיליונים לא מסוגלים לגמור את החודש, כשלכמעט אף אחד אין בטחון תעסוקתי וכשחיפוש עבודה אחרי גיל ארבעים הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, כשיוקר המחיה מטפס לגבהים מסחררים וכשבפועל רמת החיים של רוב האוכלוסיה – מבחינת כוח הקניה שלה – ירדה במשהו כמו 20% בחמש השנים האחרונות, הכל יתנהל על מי מנוחות. זה לא יכול להיות.

כשהכבישים ייסתמו וספינות לא ייפרקו בנמלים, כשהממשלה לא תדע באיזו שביתה לטפל קודם, כשהיא תאולץ להזכר שהלגיטימיות שלה נובעת מהתפיסה שהיא עובדת בשבילנו ולא בשביל הטייקונים, ושאם היא עובדת עבורם היא בלתי לגיטימית לא משנה מה אומר החוק, אז היא תצטרך לשאת ולתת איתנו, ואז – רצוי אחרי בחירות – נקבע אמנה חברתית חדשה.

ואחד הסעיפים הראשונים שלה יהיה שכל מי שנעצר בשל פעולות המהפכה החברתית יזכה לחנינה רטרואקטיבית. בית המשפט העליון כבר אישר לפני כשבועיים חוק כזה בדיוק, רק שהוא הופנה למשתתפי ההפיכה הכתומה. הנשיאה היוצאת דורית בייניש התייחסה בהחלטתה לכך ש"אין ספק כי ברקע הפרות החוק עמדו נסיבות יוצאות דופן. עוצמותיו של האירוע היו חריגות בהיקפן ובמשמעותן, עוררו מחלוקות חריפות בקרב הציבור בישראל ויצרו קרע בין חלקים שונים בחברה."

הנה, יש תקדים. הגיע הזמן להתנערות קולקטיבית.

(יוסי גורביץ)