לאחר כמה ימים של מבוכה, התברר שהרוצח מטולוז, שסוכל ממוקדות על ידי כוחות הבטחון הצרפתים, בלי נפגעים נוספים בקרב האזרחים – הערה לכוחות הבטחון הישראלים: ככה עושים את זה – נימק את הטבח שביצע בפשעיה של ישראל כנגד הפלסטינים. ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מיהר להודיע לגברברים המוסלמים המתוסכלים העתידיים שהם מתבקשים להפסיק לטנף את שמה של פלסטין במעשים כאלה, ואחמד טיבי אמר שהעם הפלסטיני "לא זקוק למי שיורה בילדים."

בישראל, מצד שני, התגובה היתה מעורבת יותר. היה, כמובן, גינוי לרצח – אבל הוא לווה בתפיסה שישראל חייבת להגן על יהודי העולם, כי לכאורה הרשויות האנטישמיות בצרפת לא מסוגלות לכך. דני דנון, שמישהו באחים היהודים צריך לומר לו שהוא הופך במהירות לקריקטורה של עצמו, הודיע שהוא יערוך דיון דחוף בכנסת כדי שישראל "תגן על העם היהודי ברחבי העולם." הוא הוסיף בפאתוס "לא נאפשר לפוגרומים של תחילת המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה." כלומר, דני דנון החליט שהריבונות של שאר מדינות העולם נסוגה מפני זו של מדינת ישראל, שיש לה סמכות בינלאומית להגן על יהודים. אחרי מותו של הרוצח, הוא הוסיף שהוא יפציר בפרלמנטים ברחבי העולם להעביר חוק מיוחד, שיקבע שהעונש על רצח על רקע אנטישמי חייב להיות אחד – מוות. כלומר, דני דנון, האיש והאגדה, ידרוש מהגויים הרשעים להכריז שדם יהודי סמוק טפי, וכמובן – אם הם יסרבו, הם יוכרזו אבטומטית כאנטישמים. האיש גאון.

העניין הוא שכאן קלע דנון לדעת חלק ניכר מהישראלים. רבים אמרו ש"המוסד צריך למצוא את הרוצח", בהתעלם מכך שלצרפת יש כוח שיטור מתפקד שגם עשה את העבודה. למעשה, כפי שהפתיע אותי הקורא עומר הלפרן, מסתבר שדנון מייצג במידה מסוימת את החוק הישראלי. חוק העונשין, סעיף 13 (ב) (2), קובע ש"דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה." ההדגשה שלי. שיחה מהירה עם עורך הדין מיכאל ספרד אישרה שאני לא הוזה ושהסעיף הזה אכן נמצא שם. הוא לא מי יודע מה ישים – החוק הישראלי מגביל את עצמו לתוקפים אנטישמים פעילים שידועים לרשויות החוק הישראלי ושמסיבה לא ברורה נכנסו לגבולות ישראל – אבל ההצהרה שלו איננה שנויה במחלוקת: מדינת ישראל מינתה את עצמה לנוקמת הרשמית של היהודים, יחיו באשר יחיו.

החוק, כאמור, לא ישים במיוחד. אבל הוא משמש תירוץ נהדר למי שרוצה לומר שיהודים ברחבי העולם הם שלוחיה של ישראל, או אזרחים בכוח שלה. זו כמובן לא ההצהרה הישראלית היחידה בנושא: ראשי הממשלה שרון ואולמרט קראו ליהודי צרפת להגר לישראל, תוך רמיזה גסה שהם אינם בטוחים שם.

אבל הצהרות כאלה, וחוקים כאלה, משמשים בעצם לסמן את יהודי העולם כמטרות. ישראל היא הסיבה העיקרית כיום – דגש על המילה האחרונה – לאנטישמיות. פעולות צבאיות שלה גוררות, בעקביות, עליה באנטישמיות. כשניסתה הליגה נגד השמצה לקושש מעט אנטישמיות בספרד, היא מצאה רק שלוש תקריות אנטישמיות ב-2009 – ושתיים מהן היו קשורות במישרין למדיניותה של ישראל. ארגון ספרדי שבדק את מדד האנטישמיות שם הגיע למסקנה הלא מפתיעה שהיא גואה בעקבות פעולות ישראליות – מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה", שניהם דוגמאות לחוסר ריסון צבאי ישראלי ולמותם של הרבה מאד ילדים – הרבה יותר מאשר בטולוז, למשל, אבל אצלנו זה לא טרור. אנחנו, אחרי הכל, לא מכוונים אל הילדים, רק אל הסביבה הקרובה שלהם. ואם הם מתים, אופס. דובר צה"ל ישמיע התנצלות רפה.

ישנם, למרבה הצער, חמומי מוח ברחבי העולם שמתקשים להבין את ההגיון הישועי הצרוף הזה, ואף גרוע מכך – הם חושבים שאם ישראל מדברת על עצמה כמדינת היהודים, מתיימרת להגן עליהם באשר יהיו, מעניקה להם אזרחות עם נחיתתם בנתב"ג בלי יותר מדי שאלות, אז היהודים האלה הם בעצם נציגיה של מדינת ישראל. העובדה שהשירותים החשאיים של ישראל הרשו לעצמם בהרבה יותר מדי מקרים להשתמש ביהודים מקומיים כשלוחים שלהם גם היא לא תורמת. ומאחר ובישראל קצת קשה לפגוע, אז המטרות המשניות והקלות משמעותית האלה נבחרות כמטרות לנקמה. זה פסול מוסרית, זה מעיד על רקבון מוחלט של מבצעי הפיגועים האלה ועל כשל בסיסי בהבנת העולם שבו הם חיים. הכל נכון. ואחרי שגמרנו לגנות, צריך להכיר בכך שזו המציאות. מה עושה ישראל בנידון?

ובכן, למעשה לא אכפת לה יותר מדי מיהודי העולם. אנטישמיות, אחרי הכל, היא רווח נקי מבחינת המדינה הציונית: היא מאפשרת לה לצייר את עצמה כמקום בטוח ליהודים – העובדה שיש כאלה מהם שמאמינים בכך למרות המציאות היא עדות יוצאת דופן כנגד המוניטין שיצא להם כחריפים במיוחד – ולשכנע אותם להגר אליה. והיא צריכה כל אחד מהם במאבק הדמוגרפי המחמיר והולך. ואם הם מעדיפים בכל זאת את סירי הבשר של לונדון או טולוז על פני מעלה אדומים, ישראל תגרום להם רגשי אשמה, ותדרוש את נאמנותם ואת הכסף שלהם. בתמורה, הציונים הטובים ימשיכו לראות בכל יהודי שחי בחו"ל, כפי שנער לאחרונה א.ב. יהושע (ולא בפעם הראשונה), יצור פגום, וקצת מגונה ודוחה.

עכשיו, ליהדות הגולה יש היסטוריה ארוכה יותר ומשמעותית מפוארת יותר מאשר ליהדות יהודה/פלסטינה-א"י/ישראל. הגיע הזמן שהם יקחו את עצמם בידיים ויגידו לישראל בפשטות: לא, תודה. לא רוצים שתבטיחו לנקום את מותנו. אנחנו מעדיפים לחיות, והחיים שלנו הם חיים יהודיים שלמים גם אם אנחנו לא מסתובבים בהרי הגדה ועוקרים עצים של פלסטינים. הבה נפרד כידידים. הפסיקו להפוך אותנו לשעיר לעזאזל שלכם. צטטו להם את ירמיהו אל הגולים: "בנו בתים ושבו; ונטעו גינות, ואכלו את פריין; קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים, ורבו שם ואל תמעטו; ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל יהוה, כי בשלומה יהיה לכם שלום."

ספק אם יש בכוחה של ישראל לסייע ליהודים שאינם רוצים לגור בה, שעוד לא הצליחו להבין מה בעצם כל כך רע בלהיות צרפתי בן דת משה. רצוי, על כן, שתצמצם למינימום את הנזק שהיא גורמת להם. רצוי שישראל תבטל את חוק השבות, שתבטל את סעיף 13 (ב') (2) לחוק העונשין, ושאחרי 64 שנות קיום כמעט, תבין שהיא עומדת בזכות עצמה, ושעליה לפעול אך ורק למען אזרחיה. לא מי שעשויים להיות אזרחיה, אבל אינם רוצים בכך והקשר עמה מסכן אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)