ממשלת ישראל אישרה החלטה, שעד כה היתה הוראת שעה זמנית שנמשכה 11 שנים בלבד, שמאפשרת מעתה למשטרה שלא לתעד חקירות בטחוניות. המשמעות היא שבניגוד לחקירה פלילית רגילה, אותה יש לתעד בהקלטה, חקירות של חשודים בטחוניים לא יתועדו כך; ברגע שניתנת לשוטרים פרצה חוקית, שגם חוסכת להם במשאבים, הם ינצלו אותה.

החלטת הממשלה יוצרת הבחנה מעשית בין חשודים בפלילים ובין חשודים בעבירות בטחוניות: לראשונים יש זכות לדרוש, אם יגיעו למשפטם, את הקלטת החקירה שלהם. היא תאפשר להם להוכיח, תיאורטית, שההודאה שלהם הוצאה מהם באלימות או באיום באלימות, או שתיאור השוטר של מה שהתרחש בעת החקירה לא היה נכון. תיאורטית – כי אף שכבר נפסק כי בכמה מקרים של הרשעות שווא (כנופית מע"צ, עיזאת נפסו ומספר מקרים אחרים) ההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים, זה תמיד קרה בערעור ואחרי שנים. מעולם לא מצא בית משפט ישראלי במשפט-זוטא שהנאשם עונה.

לאחרונים אין זכות כזו. למעשה, לא יהיה תיעוד עצמאי של החקירה שלהם. בתי המשפט יצטרכו להסתמך רק על גרסת המשטרה לשאלה מה קרה בחדר החקירות. הנאשמים יתקשו הרבה יותר להוכיח שהם עונו. לכך, בהיסטוריה הבעייתית של כוחות משטרה, יש משמעות אחת: תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים. מצפים מאיתנו שנאמין לחוקרי משטרת ישראל, שכבר הוכיחו שהם משקרים סדרתית לבתי המשפט, לא ישקרו דווקא כאן. נו, באמת.

לכך יש כמה משמעויות. קודם כל, עינויים מובילים ליותר הרשעות שווא. זה תפקידם: המענה לא מנסה למצוא את האמת, הוא מנסה לסחוט הודאה ולסגור את התיק, אחת היא לו אם האדם השבור שמולו (ומטרת העינויים היא לשבור את האדם) אשם או לא. שנית, יחידות עינויים מושכות אליהן סאדיסטים. אין במציאות מענים שלהם זה כואב יותר מאשר לנחקר. האנשים האלה יעברו אחר כך לתפקידים אחרים במערכת, ויקחו איתם את מוסר העבודה שלהם. שלישית, עינויים מנוונים את כוח המחשבה של החוקר. הוא מתרגל שאפשר להשיג הכל בגרימת כאב או השפלה, ושוכח איך מתנהלת חקירה אמיתית. דוגמא, אם מישהו זקוק לה, אפשר למצוא בשורת הכשלונות של המחלקה היהודית של השב"כ מול הטרור היהודי. אם הם לא יכולים לזרוק את הנחקר לתא קפוא ומטונף, שבו הוא ייאלץ לעשות את צרכיו, הם לא יודעים להביא תוצאות.

ורביעית, וגרוע מכל, ליחידות כאלה יש נטיה להרחיב את פעילותן. התירוץ של "סכנה לציבור", אחרי הכל, רחב מאד. כשאסרו על השב"כ לענות אלא במקרים של פצצה מתקתקת, היתה עליה דרמטית בשיעור הפצצות המתקתקות – למרות שמעולם לא הוצג לציבור ולו מקרה אותנטי אחד של פצצה מתקתקת. במשטרה – שכבר שנים משמשת כארגון כיסוי של השב"כ, כשחוקר משטרה רושם את ההודאה שהוציא איש שב"כ מעצור פלסטיני כאילו ניתנה לו מרצונו החופשי של העצור – טוענים שהקלטה עשויה לחשוף "שיטות חקירה." נכון – וזה נכון גם במקרה של חקירה פלילית. זה מחירו של שלטון חוק: הוא דורש לתת לנחקר/נאשם יכולת התגוננות כנגד הממשלה, וזה אומר שמדי פעם תרגילי חקירה ממצים את עצמם. ככה זה. תתמודדו.

חשוב לציין שההגדרה של "עבירות בטחון" רחבה מאד: היא כוללת, בין השאר, "הפרעה לפעולה התקינה של נמלי הים והאוויר". במדינה שבה חבר כנסת – אמנם, הומו סובייטיקוס מסיעת ברה"מ ביתנו – מציע ברצינות לעצור במעצר מנהלי אוהדי כדורגל אלימים, ההתדרדרות להגדרת שביתה בנמלים כ"עבירה בטחונית", ומשם להגדרת כל נסיון לשביתה כללית ככזו, קלה מדי.

ומעל לכל מרחפת העובדה שהודאה היא עדיין "מלכת הראיות" בבתי המשפט הישראלים, 300 שנים ויותר אחרי שאינקוויזיטורים מבועתים באירופה הבינו, באיחור ניכר ואחרי הרבה מאד גוויות, שמדובר בחלשה שבכל הראיות; שאין לך אדם שאין לו נקודת שבירה ושחוקר סאדיסט ימצא אותה כמעט בוודאות; שאנשים חלשים ברוחם עשויים להודות באשמה בפשע שלא ביצעו אפילו מבלי שייחקרו על כך; שהנחקר אומר לשופט שהוא מוסר את ההודאה מרצונו הטוב והחופשי, משום שהמענה אומר לו, קודם להבאתו בפני השופט, שאם לא יודה "תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך"; שהודאה סותמת את הגולל על כל כיוון חקירה אחר; ושכמעט אף פעם אין בהן אמת. אני רוצה לצטט מהזכרון מכתב של אחד מקורבנות ציד המכשפות בגרמניה: "בתי היקרה, מחר אני עומד לעלות על המוקד באשמת כישוף. אין בכך כל אמת, כל זה שקרים – הם מענים אותך עד שתאמר להם מה שהם רוצים לשמוע. זכרי אותי כאדם ישר."

משפטי ציד המכשפות רלוונטיים לנושא שלנו, משום שהם היו, במידה רבה, משפטי "עבירות בטחון." צריך לזכור – ומאד קשה לעשות זאת דרך 300 שנה של ספקנות שהוזנה, במידה רבה, על ידי תוצאות אותם המשפטים עצמם – שהן החוקרים, הן המענים (לא אותם אנשים, בחלק גדול מהמקרים), הן השופטים והן הנשפטים האמינו באמת ובתמים שכישוף, קרי קשירת קשר עם הגדול שבאויבי המין האנושי ומכירת נשמתך לו, הוא תופעה קיימת, ממשית, נוכחת בכל. בהתאם, החוקים ביחס למה שמותר לעשות לחשודה (כמעט כולן היו נשים, לעתים קרובות חריגות) היו חריגים מהחוקים הרגילים. השימוש בעינויים הורחב מאד (באנגליה, שבה היו העינויים אסורים משלב מוקדם מאד, השימוש בעינויים כלפי חשודות בכישוף הותר), זכויות הנאשמות (כמו הזכות הבסיסית להתעמת עם מאשימיהן) צומצמו באופן ניכר, השימוש בהלשנות היה רווח ועצם המגע עם החשודות או הדיבור בזכות הנאשמות הפך לבסיס סביר לחשד ולמעצר – מה שצמצם משמעותית את נכונותם של עורכי דין להגן עליהן.

מערכת הבטחון שלנו עוסקת, דרך קבע, בציד מכשפות. היא בולשת אחרי כל התבטאות חריגה ומעסיקה מספר עצום של מלשינים. היא שוללת מן הנאשם אפילו את שבב-הזכות שהעניקה האינקוויזיציה לעצוריה, הזכות למנות את אויביהם ואם המלשין נגדם היה אחד מהם, הדבר היה גורר את שחרור העצור. לזכותה של המערכת ייאמר שבמקרה שלה, אכן יש "מכשפות": אכן יש מספר לא מבוטל של אנשים שקושרים קשר לפגיעה בציבור הישראלי. אבל האימוץ של שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, ראש וראשונה להן ההסתמכות על ההודאה, גוררת איתה בהכרח שיעור גבוה של הרשעות-שווא. ועדת לנדוי קבעה בשנות השמונים המאוחרות כי אנשי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט והכחישו את השימוש בעינויים; היא פסקה בצדקנות שהשופטים לא ידעו על כך. אם הסרט "שלטון החוק" שינה משהו, הוא פיצוץ הבועה הזו. השופטים ידעו, והם הרשיעו אנשים על סמך הודאות שהם ידעו שהוצאו בעינויים.

ועכשיו הממשלה רוצה להפוך את השיטה הזו, שבה אנחנו מוותרים מרצון על הידיעה מה קרה במרתפי החקירות, לקבועה. שלושה שרים – בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן – התנגדו להחלטה וערערו עליה. רשמית, הם מדברים רק על כך שההחלטה "תפגע בתדמיתה של ישראל" – ככה זה ב-Hasbara שיש לה מדינה – אבל רשמית פחות, הם מזהירים מעינויים.

זכרו: לראש הממשלה שלכם, לשר המשפטים שלכם ולשר הבטחון שלכם דווקא אין שום בעיה עם זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)