החברים של ג'ורג'

נכחתי אמש במפגש שערך פורום רובינגר עם שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, שדיבר על הצפוי לקרות בספטמבר והלאה. סרי, דיפלומט מקצועי, הוא אדם שתענוג להקשיב לו, גם כשהוא עגום. ואתמול הוא נשמע די עגום.

סרי תיאר בקצרה את המצב בשטח. הוא ציין שרק אחרי מפגש אנאפוליס החלה ישראל לדבר רשמית על שתי מדינות, מה שוודאי הפתיע חלק ניכר מהשומעים; הסכמי אוסלו, בניגוד למיתוס המקובל, לא העלו רשמית את האפשרות הזו. הוא אמר שעל פי הכרתו, ועל פי מסמכים של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי, ממשלת פיאד מסוגלת להפוך למדינה – אבל הזכיר שפיאד שולט ב-40% מהגדה המערבית. בשאר הגדה שולטת ישראל.

הוא היה מוטרד מאד מהצפוי להתרחש בספטמבר. ההליך המקובל להכרזה על הקמת מדינה חדשה הוא באמצעות מועצת הבטחון, וסרי העריך שהיא "לא תגיע להחלטה" – נוסח מנומס מאד לווטו אמריקני על הקמת מדינה פלסטינית שלא במשא ומתן. הוא ציין שיש אפשרות להקים מדינה גם דרך האסיפה הכללית של האו"ם, אך זה תהליך מסובך הרבה יותר ולוקה בלגיטימציה שלו, לפחות מבחינת כללי האו"ם. המשמעות, לדבריו, היא שאם לא יהיה הסדר מדיני עד ספטמבר, כל מה שהושג בגדה בשנים האחרונות עומד על סף קריסה, והוא נמנע באלגנטיות מלומר זאת, אבל גם גלישה לסיבוב נוסף של אלימות.

אלימות איננה משרתת את הפלסטינים; היא משרתת את ישראל. מטרתה של ישראל, על כן, היא לדרבן את הפלסטינים לאלימות, שתעניק לה – כך היא חושבת – לגיטימציה להפעלת אלימות רבה הרבה יותר מצידה.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו אמש אושש זאת. הוא הציב לפלסטינים שורה של תנאים שהם אינם יכולים לקבל. אף ראש ממשלה פלסטיני לא יכול לקבל את הרעיון של "הגושים", כמו אריאל, שיהיו קיימים כמובלעות בתוך השטח הפלסטיני, וגם לא את הרעיון של נוכחות ישראלית על הירדן. המשמעות היא מדינה פלסטינית המוקפת על ידי ישראל. כהערת אגב, הדרישה הישראלית לנוכחות על הירדן, שמקורה בשנות השמונים והתשעים, נבעה מהחשש מ"חזית מזרחית", קרי פלישה של עיראק של סדאם חוסיין דרך ירדן. צבא עיראק רוסק ב-2003; ישראל ממשיכה לעמוד על התנאי הזה. נתניהו נמנע מלדבר על הקפאת התנחלויות, לא דיבר על ירושלים כבירה פלסטינית משותפת, דרש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ושב לדבר על התנגדותו להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. בקיצור, נתניהו הוכיח שוב את השיטה הישנה שלו: לומר "כן, אבל", ולהוסיף תנאים בלתי אפשריים.

×”×™×” בנאומו של נתניהו משהו מוזר. הוא דיבר על ילדה שבצעדה בבילעין, נשאה מפתח גדול של בית. הוא נופף באירוע ×”×–×” – אם אכן התרחש; הקשר של נתניהו עם המציאות רופף משהו – כהוכחה לכך שהמאבק הוא לא על קווי 67' אלא על קווי 48'. ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, הוא אמר שהפלסטינים רוצים את "הבתים שלנו ביפו, בחיפה, ברמלה". יפו ורמלה היו ערים ערביות ב-1948; בחיפה היו הרבה יותר ערבים. נתניהו לא דיבר על תל אביב, או על עין חרוד, או אפילו על ירושלים; הוא דיבר על ערים שהיו ערביות במובהק, והדגיש את "הבתים שלנו". גם האזכור לבילעין משונה: הדוגמא פר אקסלסנס של מאבק לא אלים פלסטיני כנגד עוולה ×›×” זועקת שאפילו בית המשפט העליון הישראלי, שעיני אלת הצדק שלו קשורות בפלנלית כדי שלא תוכל לזהות את חוטפיה, הכיר בה והורה על תיקונה. קשה להניח שמדובר במקרה או בטעות; נאום מדיני של ראש הממשלה – בהנחה, כמובן, שהוא לא נכתב על ידי שרה נתניהו – נבחן בשבע עיניים ועובר כמה וכמה טיוטות. כשנתניהו מערבב בין קווי 47' וקווי שביתת האש של 49', זו לא טעות, זו כוונת מכוון.

נתניהו, לדעתי, רוצה בהתלקחות עם הפלסטינים בספטמבר. כמו גולדה ב-1973, הוא רוצה מלחמה, כי זו לדעתו תאפשר לו לשמור על השטחים שכבש, שחשובים לו משלום. לכן הוא מדבר על מלחמה על הבית, כי הוא יודע שרוב הישראלים יחזירו את שבות רחל ואשכי גוליית בלי לחשוב על זה פעמיים. לכן הוא יצטרך לשכנע אותם שהמלחמה איננה למען מטורללי הגבעות, אלא להגנה על בתיהם-שלהם. כך עשה גם אהוד ברק, לפני שפוצץ את השיחות עם הפלסטינים ב-2000: הוא דיבר על כך שהוא הולך לברר אם יש על מה לדבר, ושעל הישראלים להיערך למלחמה. הרוצה במלחמה, יעמיד פנים כרוצה שלום.

כדי להשיג את זה, הוא יצטרך לתסכל את הפלסטינים עד שיתפוצצו: לחטוף מידיהם את המדינה שכבר נראית בהישג יד. נתניהו יוצא לארה"ב, לדעתי, כדי להבהיר לאובמה שהוא רוצה וטו בספטמבר, ושהוא שולט בקונגרס. לאסונה של ישראל, יש ציבור אמריקני גדול שיש לו קשרים רגשיים אליה. כפי שלמדו על בשרם הסינים והקובנים, משמעות קיומו של ציבור כזה היא מדיניות אי-רציונלית של ארה"ב כלפי ארצם, חיבוק דב שאמור לשפר את מצבם אבל בפועל מרע אותו. אלמלא הלובי הפרו-סיני החזק, יתכן שממשל רוזוולט היה מעז לטפל בצ'יאנג קאי שק בקשיחות רבה יותר, מאלץ אותו לבצע רפורמה, ואולי היה מציל את הסינים משליטתו של הארגון הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הקומוניסטית הסינית (ואולי לא). בהחלט יתכן שלנתניהו אכן יש שליטה בקונגרס, ועד כה אובמה לא הראה נכונות אמיתית להתעמת איתו.

למלחמה, מבחינת נתניהו, יש שני יתרונות גדולים: היא תחסל את פתרון שתי המדינות, והיא תדחה בשנים ארוכות, אולי שנות דור, דיון בינלאומי רציני על האופציה שנותרה, קרי מדינה דו לאומית; הרי אי אפשר יהיה לדון בכך תוך כדי הלחימה, ולחימה תמיד יהיה. ובינתיים? בינתיים תמשיך ישראל במה שעשתה רוב שנותיה: תתנחל בגדה המערבית ותנשל את הפלסטינים.

את התרגיל הזה אפשר היה לעשות ב-2000, כשצה"ל עט על האלימות הפלסטינית כמוצא שלל רב. ספק אם אפשר לחזור עליו היום; אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש לקוות שאומות העולם יבינו את המשחק של נתניהו – איטליה של ידידו ברלוסקוני, שמשדרגת את הנציגות הפלסטינית לכדי שגרירות, כנראה כבר קלטה – ויאמרו "כן" רועם למדינה פלסטינית בגבולות 67', לא סנטימטר יותר או פחות, בספטמבר. הפלסטינים, מצידם, יצטרכו להתחייב שזה יהיה סוף הסכסוך; סרי עמד בדבריו על כך שישראל קיימת מכוחה של הכרזת או"ם, וכך תתקיים גם פלסטין – כשהעולם כולו ערב לגבולותיה של ישראל.

אם לא, כנראה הלך עלינו.

(יוסי גורביץ)

מכחישן אוטומטי: אתמול, כשהתחילו להגיע הידיעות המקוטעות על מה שקרה במג'דל שאמס, התקשרתי לדובר צה"ל בנסיון לקבל תגובה רשמית – השמועות הראשונות היו צרור יריות על אוטובוס ישראלי. אחרי שהעבירו אותי מעמדה אחרת לשניה – העובדה שאני כותב בשני בלוגים, אחד בעברית ואחד באנגלית, כנראה בלבלה אותם – אמרה לי חיילת צעירה שאני אקבל בקרוב תגובה במייל. אמרתי לה שבמקומם הייתי מוציא הודעה רשמית מסודרת כמה שיותר מהר, כי הרשת מתפוצצת משמועות. היא נפנפה אותי בנימוס צונן.

כעבור כחצי שעה קיבלתי את התגובה הבאה, שמובאת כאן כלשונה: "בתשובה לשאלה: לפני זמן קצר זיהה כוח צה"ל אזרחים סורים אשר ניסו לפגוע בגדר המערכת בין סוריה לישראל בצפון רמת הגולן. הכוח השיב בירי הרתעתי לאוויר. צה"ל שב ומזהיר כי כל נסיון לפגוע ברכוש או באדם יתקבל בתגובה הולמת". זה היה כשעה אחרי שמד"א הודיע על אירוע רב נפגעים. ארבעה אזרחים סורים – אולי יותר; התקשורת הסורית מדברת על עשרה – נהרגו ועשרות נפצעו. ודובר צה"ל? הוא מדבר על "ירי באוויר". הם היו צעירים שם מלזכור את הבדיחה הישנה מהאינתיפאדה הראשונה, "כדור ראשון באוויר של הריאות". האם זה היה שקר מטומטם במיוחד, מהסוג של "אף ספינה לא נפגעה" של תחילת מלחמת לבנון השניה, או חוסר תקשורת אמיתי בין השטח ובין דו"צ? אולי דו"צ צריכים להציב אנשים שלהם ביחידות צה"ל השונות. מצד שני, אני מקבל את הרושם שזה יעלה דרסטית את מספר הנפגעים בקרב אנשי דו"צ.

הלכתי לאתר דו"צ, אולי אמצא שם מידע מועיל יותר. המבזקים של האתר עסקו בסגר שהוטל על הגדה בעת יום העצמאות, כמעט שבוע קודם לכן. אם לזה קורא אבי בניהו "לוחמי ניו מדיה שנבחרו בפינצטה", אולי עדיף פשוט לסגור את דובר צה"ל. במיוחד אם אחר כך מגיעה הטענה המתבכיינת-מביכה שהכל מזימה איראנית. אם יש לכם הוכחות לטענה כזו, הציגו אותן. אם אין לכם, או שייגרם יותר מדי נזק מודיעני מחשיפתן, אז פשוט תסתמו את הפה.

ההפתעה: צה"ל ביצע אתמול את התרגיל הקבוע שלו מאז 1968: התפסות עם המכנסיים למטה. מקובל, אמנם, שצבא יהיה ערוך למלחמה הקודמת, אבל צה"ל קצת מגזים כשהוא ממשיך להתכונן ל-1973 כאילו לא היו לנו שתי מלחמות בלבנון ושתי אינתיפאדות, שבכולם נאלץ צה"ל להתמודד עם אוכלוסיה אזרחית שמעורבת בלחימה. סביר להניח שאם הצבא הסורי היה מנסה להזיז איזו חטיבה, צה"ל כבר היה מראה לו מה זה.

אבל להתכונן לאפשרות שדווקא אזרחים יהיו מעורבים – זה לא. אמנם, האביב הערבי מתקדם במהירות לעבר הקיץ, טוניס הדיחה את השליט שלה בינואר ובאותו חודש פרצה גם המהפכה במצרים; אמנם, פלסטינים צעירים וזועמים כתבו את תכניותיהם ליום הנכבה בפרוטרוט בפייסבוק – כל כך בפרוטרוט, ששר ה-Hasbara שלנו (יש דבר כזה; מה יש, רק לסורים מותר?) דרש את הסרת עמוד "האינתיפאדה השלישית". לא ברור אם המודיעין לא שמע על זה, או שהוא לא העביר את המידע, או שהוא העביר והגנרלים בפיקוד צפון התעלמו; מלחמת גנרלים קלה כבר החלה אמש, כשבאמ"ן מגלגלים את התיק לפתחו של אלוף פיקוד צפון, גדי "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל הראש" אייזנקוט. כך או כך, גם אם באמ"ן שכחו – שוב – את החומר החשוב בארכיונים ולא הפיצו אותו ליחידות, כל התכונה לקראת יום הנכבה היתה בכל כלי התקשורת. ידענו שאייזנקוט מנותק מהמציאות, אבל עד כדי כך? הוא לא קורא עיתונים? בפיקוד צפון מיהרו הבוקר לומר שהוא נמצא בימיו האחרונים בתפקיד, ומזה כבר משתמע שאין טעם לערוף את ראשו, הוא ממילא הולך הביתה.

אם אייזנקוט ×”×™×” עושה את ×”×’'וב שלו כמו שצריך – אני יודע: ואם לסבתא היו גלגלים – אז היחידות שלו היו ערוכות גם להתמודדות עם מפגינים, וגם ×”×™×” להן את הציוד המתאים לשם כך. ×–×” לא קרה, ואנשים מתו. מאחר ואלה רק פלסטינים, ועוד סורים, ועוד כאלה שפרצו את הגבול, אז המוות ×”×–×” לא יטריד יותר מדי ישראלים. אבל…

אין משמעת: ההנחיות האחרונות של צה"ל, כזכור, היו למנוע הריגת פלסטינים משום שזו משחקת לידיהם ומעניקה להם נצחון בקרב על צריבת התודעה. התוצאה היתה מניין הרוגים גבוה למדי. אין לדעת מה אחריותו של צה"ל להרוגים בלבנון – הוא טוען שהוא ירה "ירי מדויק" לעבר ההפגנה הלבנונית, ומאשים את הלבנונים; מצד שני, מה ציפיתם שהוא יאמר? טוב שלא אמר ש"הכוח השיב בירי הרתעתי לאוויר " – אבל הנראטיב הפלסטיני קיבל את הגוויות שלו, ואת הסיבוב הזה הוא לקח. מן הראוי לציין שלאף חמוש ישראלי לא נשקפה סכנת חיים; כל התיאורים מדברים על מפגינים בלתי חמושים.

תפקידו של צה"ל הוא, בין השאר, לספק למנהיגי ישראל מרווח תמרון. מנהיגיה הנוכחיים, כמובן, לא מתכננים שום תמרון. אבל צריך לתהות אם צבא שלא מסוגל להבין את הנדרש ממנו וליישם אותו הוא לא כלי חלוד, החוליה החלשה בשרשרת; האם צה"ל לא התרגל כל כך להיות גוליית – כבד, משוריין, ושחצן ללא סיבה – שהוא הפך לנשק המסוכן ביותר שבידי אויביה של ישראל, בהמה גסה שתמיד אפשר לסמוך עליה שתייצר תגובת יתר. פומפיוס היה מסוגל, כשרצחנותם של חייליו סיכנה את השלום במחוז שכבש, להורות על חתימת חרבותיהם בנדניהם, וענישת מי ששבר את החותם; ממשלת ישראל איננה יכולה, איננה מעיזה, לומר לחמושיה לנצור אש.

ההתקפה שנשכחה: כולם דיברו על האירועים ברמת הגולן, בעיקר בגלל טראומת "הסורים על הגדרות" ארוכת הימים ("אדוני ראש הממשלה, הכל אבוד. הסורים השיגו קאטר", כתב בשעשוע משתמש טוויטר); אף אחד כמעט לא התייחס לעובדה שצה"ל פתח באש טנקים לעבר מפגינים ברצועת עזה, הרגו אחד מהם ופצעו 40. נו, זו עזה. התרגלנו.

ועוד דבר אחד: קלגס בכיר במשטרת ישראל, ניצב משנה קובי בכר, סטר לעורכת הדין מייסא ארשיד מהוועד נגד עינויים, לאחר שזו ההינה בחוצפתה לשאול אותו באיזו סמכות הוא עוצר מפגינים בהפגנה שאיננה זקוקה לרשיון. במשטרת ישראל טוענים שמדובר ב"הפעלת כוח סביר". עמוד הפייסבוק של טמקא הזמין את הגולשים לענות על השאלה "מותר לו?" ודאי שמותר לו: הרי היא רק ערביה, ועוד אשה, ועוד שמאלנית. איזו שאלה יש כאן בכלל?

סטירת לחי היא, בכל תרבות, צורת השפלה שנוקטים בה בעלי הכוח כלפי חסרי כוח. מה שהבריון הברברי בכר אמר לארשיד בסטירת הלחי שלו פשוט למדי: "את אולי מלומדת, ועורכת דין, אבל אני גבר ויהודי, וזה קובע הכל". ואפשר להניח בבטחה שחלק ניכר מהאספסוף היהודי יסכים איתו.

(יוסי גורביץ)

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מנהל מזה זמן קמפיין כנגד בבת עינו של צה"ל ובמיוחד חיל האוויר בעשרים השנה האחרונות: התקפה על מתקני הגרעין של איראן. עד לאחרונה הקמפיין היה שקט ומרומז, אבל עם שחרורו מהתפקיד מיהר דגן לומר בשבוע שעבר ש" תקיפה אווירית של הכורים הגרעיניים שם היא רעיון מטופש ואין בה כל יתרון".

עכשיו, יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שהוא טועה. לשמאלנים שמיהרו להפוך את דגן לגיבור החדש שלהם מומלץ להירגע: הדברים הבאים שהוא יאמר בהחלט עשויים שלא לערוב לחיכם. מצד שני, העובדה שבכיר כל כך במערכת הבטחונית ממהר לתקוף את הפנטזיה הצה"לית הקונסנסואלית ביותר, ובפומבי, עשויה להעיד על כך שהוא מודאג שמישהו אכן מתכוון ליישם אותה, ובקרוב. פקיד ישראלי בכיר אמר לג'פרי גולדברג שדגן מודאג מכך שברק "מטורף מספיק כדי לתקוף את איראן". ברק עצמו תקף את דגן, ואמר ש" ×–×” לא נבון ולא נכון לחלוק את מחשבותיו אלו עם כלל הציבור… מאיר דגן הוא איש רב זכויות, אבל אם לומר בזהירות המתחייבת, אני לא בטוח שקביעתו נכונה. מדובר בהכרעות שמעצם טיבן מקומן בדרג המדיני".

פקיד בכיר מחויב בשתיקה כל זמן שהוא משמש בתפקיד ציבורי, כי אסור לו למתוח ביקורת על הממשלה שלה הוא כפוף. אבל כאזרח פרטי, זו לא זכותו אלא חובתו להתריע בציבור מפני מה שנראה לו כשגיאה הרת אסון, ודאי בשאלות של מלחמה ושלום. אהוד ברק, אחרי 17 שנים באזרחות, עוד לא קלט איך עובד כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחברה אזרחית.

האם אהוד ברק רוצה לתקוף את איראן? על פניו, נראה שהתשובה היא שלילית: כותרת ב"הארץ", אחרי ראיון עם ברק, קובעת בפסקנות שלדברי ברק, "איראן לא תשתמש בפצצה גרעינית נגדנו". הקשר בין הכותרת הזו לבין הטקסט עצמו רופף: "אני לא חושב שמישהו יכול להגיד באופן אחראי שהאייתוללות האלה, אם יש להם נשק גרעיני, זה דבר שאפשר לסמוך עליו. אני לא חושב שהם יעשו משהו כל זמן שהם בחושיהם המלאים, אבל להגיד שמישהו באמת יודע ומבין מה קורה עם הנהגה כזאת, שיושבת בבונקר בטהראן וחושבת שהיא הולכת ליפול עוד כמה ימים, והיא מסוגלת לעשות את זה? אני לא יודע מה היא עושה". כלומר, במקרה שההנהגה האיראנית תמצא את עצמה במשבר שמאיים על השרדותה, אליבא דברק, היא עשויה לתקוף את ישראל. למה? ככה. כי זה מה שההנהגה האיראנית רוצה לעשות, על פי התפיסה הפשטנית הרווחת בישראל ולמרבה הרעה גם במשטר שלה. כמו התפיסה שהפיץ הממסד הבטחוני ב-2003, שאם ילחצו את סדאם חוסיין אל הקיר הוא יתקוף את ישראל כאקט אחרון. למה? ככה. כי ככה מתנהל נבל הוליוודי ובמערכת הבטחון התרגלו להתייחס כך למשטרים במזרח התיכון.

לגמרי לא במקרה, ברק אומר את הדברים על רקע משבר חדש בקרב קבוצת ההנהגה האיראנית, כאשר המנהיג העליון חמינאי מנסה לקצץ את כנפיו של הנשיא אחמדיניג'אד (תומר פרסיקו כותב דברים מעניינים מאד בנושא כאן). הבה נצא מנקודת ההנחה של חיים אורון, ונניח שאהוד ברק הוא אכן האדם המסוכן ביותר בישראל; הבה נניח שהדבר היחיד שמעניין באמת את אהוד ברק הוא השרדותו האישית בתפקיד בכיר.

ברק יודע שלמפלגה החדשה שלו, "איסתיקלל" כפי שהוא קורא לה בלעג, אין שמץ של סיכוי לראות את אחוז החסימה, ולו בטלסקופ משוכלל. אם הוא מגיע לבחירות הקרובות כפי שהוא, הוא לא רק נמחק מהמפה הפוליטית – שמו ייזכר לדראון עולם. הוא ייחשב לפוליטיקאי השנוא והכושל ביותר שפעל בציבוריות הישראלית אי פעם. אפילו יותר מאהוד אולמרט.

יש לברק שתי אפשרויות לשנות את זה. מהלך דיפלומטי מבריק, משהו ברמה של השלום עם מצרים, שיאפשר לו לרדת מהבמה כמו משה דיין. זה נבצר מיכולתו, כי זה סוג המהלכים שמצריכים תמיכה מלאה של ראש הממשלה, תמיכה של סיעה חזקה בכנסת, ומעמד ציבורי מוביל. לברק אין אף אחד משלושת אלה.

המהלך השני הוא מלחמה פתאומית עם איראן, מלחמת הארמגדון שצה"ל מכין אותנו אליה כבר שני עשורים. בהנחה שהמתקפה האווירית לא תהיה כשלון קטסטרופלי – רוב המטוסים יופלו והמטרה לא תושג – הציבור הישראלי כבר עבר ברובו התניה לקבל בהכנעה את האסונות שיתלוו לתקיפה מוצלחת, או מוצלחת למחצה: מבידוד בינלאומי ועד מתקפת טילים בדרום ובצפון. כשאומרים לך שזה מנע התקפה גרעינית איראנית, כל חלופה נראית סבירה.

היכולת של ברק להוביל מהלך כזה גדולה משמעותית יותר. כשר בטחון שמכיר את המערכת, הוא יכול להכתיב את עמדתה של מערכת הבטחון – או פשוט להאכיל את הממשלה במידע כוזב, שהיא ממילא להוטה לקבל, כפי שעשה אריאל שרון לממשלת בגין ערב מלחמת לבנון הראשונה. אחד הקצינים הלהוטים שלצידו, אגב, היה האלוף הצעיר אהוד ברק, שניסה לשכנע אותו להרחיב את המלחמה גם לסוריה תוך הונאת הציבור, ובמידת הצורך גם הממשלה. שרון התרשם מהיכולות של ברק, אבל דחה את ההצעה. לכן, ככל הנראה, נלחם כל כך ברק על מינויו של גלנט: הוא היה צריך רמטכ"ל שרואה איתו עין בעין בנושא איראן. האם לרמטכ"ל גנץ יש יכולת לעמוד מול מהלך שגרתי של ברק? כן, במאמץ. האם יש לו יכולת לעמוד מול שר הבטחון, כשזה רוצה תקיפה באיראן, שנהנית מתמיכה רבתי בציבור? ספק.

למה כל הדיונים האלה עולים שוב עכשיו? למה ההתכתשות הפומבית בין ברק ודגן? אולי בגלל שתאריך היעד מתקרב. ספטמבר הקרוב עומד להנחיל תבוסה דיפלומטית רבתי לישראל בשאלת פלסטין. נתניהו עוד יצא מזה איכשהו: הוא יישא נאום שבו הוא יסביר שכל העולם נגדנו אבל הצדק איתנו וכו'. לברק, משפל מעמדו, אין איך לצאת.

תקיפה באיראן קודם להצלחה הפלסטינית באו"ם תהיה צעד של שחקן שח שיודע שאין אפשרות להמנע ממט קרוב: להפוך את השולחן. הרעש שיווצר בעקבות תקיפה ישראלית באיראן יהיה כל כך גדול, שהפלסטינים יהפכו לשוליים. ואם לא, אם האו"ם יצביע עבור הקמת פלסטין במספרים גדולים מהצפוי, ברק ונתניהו – שאמר ביום הזכרון ש"נכה באויבינו בכל עוצמתנו" – יוכלו לטעון שזה מחיר התקיפה באיראן, ושממילא עמדנו להפסיד בהצבעה באו"ם, ככך שזה בסדר.

האם ברק מסוגל, נפשית, לבצע את המהלך הציני הזה? נראה שכן. מדובר בציניקן הגדול שבין הפוליטיקאים הישראלים, ששנוא על הציבור ועל כן הוא בז לו עמוקות. הזכרנו את התנהלותו של ברק ערב מלחמת לבנון הראשונה; נזכיר שחרחור מלחמה קונספירטיבי הוא תחביב ישראלי ותיק, ששמעון פרס למשל היה שותף בכיר לו ב-1956. רצוי להזכיר, באותה הזדמנות, את התנהלותו של ברק ערב "עופרת יצוקה": איך דחה את הבקשות של החמאס להמשך הפסקת האש ואיך דירבן את צה"ל להסלמה, עד שמצא את העילה שביקש למבצע גדול. השותף שלו אז, מול רטינות הרמטכ"ל אשכנזי, היה אלוף פיקוד הדרום גלנט.

גלנט כבר לא יכול לסייע לברק, אבל זה לא אומר שהוא לא ינסה בכוחות עצמו. איך אמר ג'ומס, האיש שהיה עדין מדי לתפקידו? האיש המסוכן ביותר בישראל.

זו, כמובן, ספקולציה. הבה נקווה שהיא לא תתממש. אבל אם נצא פתאום למלחמה נגד איראן, במיוחד בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, הייתי ממליץ על חשדנות קיצונית כלפי הסיפור שהממשלה תנסה למכור לנו.

ועוד דבר אחד: אחיו של גלעד שליט, יואל, התפרץ עם חברתו לטקס הדלקת המשואות, והמשפחה מבטיחה עוד "פעולות גרילה" כגון אלה. אין לי בעיה עם שיבוש הטקס, או עם המהירות שבה משפחת שליט ממאיסה את עצמה על הציבור; הלוואי שישבשו פה יותר טקסים, מסיבות טובות יותר. הבעיה היא העובדה המדהימה ששלוש ערוצי טלוויזיה שידרו את הטקס, והמצלמות המשיכו לשדר את הטקס כאילו לא קרה שום דבר. בערוץ 10 עשו יותר, ושידרו צילום סלולרי מטושטש של התקרית, אבל זהו. מישהו במשרד ההסברה – השר הוא יולי אדלשטיין – הודה באוזני כתבי "ידיעות אחרונות" שהמשרד העביר הנחיה להתעלם מהתקרית, וכך היה. התקשורת הישראלית עוד לא סובייטית – עובדה שערוץ 10 הרים ראש – אבל זה מדהים. מחאה שאין פומבית ממנה באירוע ממלכתי לא זוכה לשידור חי. עכשיו הם משתיקים את השליטים, שהם בקונסנסוס. מה יקרה לעמדות פחות קונסנסואליות, לא קשה לנחש.

הערה מנהלתית: בעוד 15 ימים, יציין הבלוג חמש שנים לקיומו. הצעות לציון התאריך יתקבלו בברכה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר פרצה שערוריה בארה"ב, או על כל פנים בקרב הממסד היהודי שם, לאחר שאוניברסיטת CUNY סירבה להעניק פרס כלשהו לתסריטאי והבמאי טוני קושנר – בישראל הוא מוכר בעיקר בשל הגרסה השפילברגית למבצע הנקם שאחרי הטבח במינכן – וזאת משום שהוא אמר כמה דברי ביקורת על ישראל. פרצה סערה בכוס תה, קושנר הודיע שגם אם ירצו לתת לו את הפרס הוא יסרב לקבל אותו, וברברה אהרנרייך, שכבר קיבלה אותו, הודיעה בארסיות שגם היא תחזיר את הפרס, "אם תצליח למצוא אותו".

עד כאן, הכל סביר, במגבלות הז'אנר. אבל הניו יורק טיימס הלך לראיין את האיש שהתחיל את כל הבלגאן, ג'פרי וויזנפלד מחבר הנאמנים של האוניברסיטה כדי להבין מה בעצם. הכתב ההמום של הניו יורק טיימס חזר הביתה עם קצת יותר ממה שציפה: וויזנפלד אמר שהפלסטינים אינם בני אנוש, משום ש"אנשים הסוגדים למות ילדיהם אינם בני אנוש", וש"הפלסטינים פיתחו תרבות שאין לה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי".

עכשיו, אין ספק שיש אלמנטים של "תרבות מוות" בתרבות הפלסטינית, במיוחד בכל מה שקשור לסגידה לשאהידים, שרבים מהם היו רוצחי אזרחים. מצד שני, המילים האלה נכתבות ביום שבו הקינה של וויזנפלד על "תרבות המוות" הפלסטינית נשמעת נלעגת במיוחד.

יום שני שעבר הוקדש רשמית לסגידה לנרצחי השואה. יום השואה התחיל בצפירה שבה עמדו הכל דום, ומי שלא עמד בצפירה הוקע. אבל הוא החל אחרי שבוע ארוך של הכנה. ספק אם יש יום שבו אין "ידיעת שואה" בתקשורת הישראלית, אבל יום השואה הוא שיא השיאים. ומשתם יום השואה, מתחילה התקשורת הישראלית להכין את הציבור לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל, שיא השנה הליטורגית הישראלית. ההכנות נכנסות להילוך גבוה ביום שקודם ליום הזכרון עצמו – השנה שמעתי לראשונה על חברות שמוציאות את עובדיהן לחופש לא רק ביום הזכרון עצמו, אלא גם בזה שקודם לו – ושיאן בצפירה כפולה, בערב יום הזכרון ובבוקרו. בין לבין, כל התקשורת ובעצם כל הציבוריות הישראלית מתפלשת בהתקרבנות, לעתים מתיילדת מאד ("החלל שלי: אתם מספרים על האהובים שאינם", היתה הכותרת הראשית של וויינט במשך רוב היום הזה). השבוע שבין יום השואה ובין יום העצמאות הוא "תרבות מוות" מזוקקת, שמתמקדת בפולחנם של המתים – ובהכנתם של ישראלים, מגיל הגן ומעלה, לכך שיום אחד יצטרכו גם הם להיות מגש הכסף שעליו יבנה גנרל כלשהו את הקריירה הפוליטית שלו.

השנה זכינו לפולחן מוות מכוער במיוחד, כשקרוביהם של הכבאים שנספו באסון הכרמל – בעידודו של האחראי למחדל, אלי ישי, שכנראה מקווה להרחיק בכך את האש מעצמו – דרשו להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה, ובכך לספח את עצמם ואת קרוביהם ממעמד של אנשים ש"סתם" מתו בתאונה לכאלה שמתו בשליחות המדינה.

בידיעה מוזרה נוספת השנה, למדנו שמשרד הבטחון מוצף בפניות ממשפחות ש"חוששות מה יהיה כשקרוביהם של החללים ילכו לעולמם ולא יהיה מי שיעשה להם אזכרה ויאמר תפילת 'אל מלא רחמים' ביום נפילתם". מה יהיה? יקירי, יהיה מה שתמיד היה: אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו – לא יהיה להם זכרון, עם שהיו לאחרונה; החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין להם עוד שכר כי נשכח זכרם; גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. זה מהלכם של החיים; הם צריכים לדחוק אחורה את המתים. מה בצע למתים בתפילות 'אל מלא רחמים'? ודאי יעדיפו שהרחמים היו בעולם, ולא רק בו.

התרבות היהודית יצרה את הפחד מפני מוות שאין אומר אחריו קדיש; אבל חובת הקדיש היא על היתום, היא תמה אחרי 11 חודשים, והמוות מפנה את מקומו לחיים. הוא שב ועולה מדי שנה, אבל זכרו של האיש נמוג, ואחרי מותם של בניו גם לו לא יהיה זכר, אלא מה שיצר בחייו, אם ישרוד את שיני הזמן. פולחן המוות של חללי צה"ל הוא אובססיבי: הדרישה היא שהם ייזכרו גם אחרי שדורם, וגם דור צאצאיהם, חלף מן הארץ. הדרישה הזו היא בלתי טבעית, גם באופן הבלתי טבעי שבו בני אדם מתייחסים אל הפחד מן המוות; היא מעלה את השאלה האם ריצוי המתים החריג הזה מקורו בחשש המנקר שמותם, קורבנם העליון, היה נטול טעם וסיבה; שמא ישובו וירדפו את המבוגרים על ש"בהתלהבות רבה סיפרו לילדים להוטי תהילה נואשת/את השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו".

בכל פולחן המוות ×”×–×”, נעלם – או, ליתר דיוק, מועלם – נתון גורלי אחד: מספר האנשים שלא יכולים לשאת את עול הצבא הכפוי, עד כדי שהם מבכרים את מותם על חיים בו. ערב יום העצמאות 2010 טען משרד הבטחון שמספר האזרחים והחיילים שמתו, מי חלל פעולות איבה מי "נפל על משמרתו", במהלך השנה שחלפה מאז ×”×—×’ הקודם ×”×™×” 111; בשיחות לא רשמיות הוא ×”×™×” מוכן להודות ש-68 מהם היו מתאבדים. המספר המקביל השנה הוא 183, עליה חדה מאד לעומת השנה שעברה; ושיחה עם דובר צה"ל הבהירה לי שאין מה לצפות שדווקא הערב הוא ישבור שתיקה ויאמר לנו כמה מהאנשים שאולצו לשרת בצה"ל בשם המיתוס של צבא העם – מנשרים קלו, מאריות גברו – הוציאו את עצמם לצמיתות מהישג ידו של נוגש בן 19. ספק אם מספר ההרוגים האזרחים בפעולות איבה עלה בשנה האחרונה על עשרה, ומספר החיילים שנפלו – על חמישה; דובר צה"ל, על כל פנים, אמר שיבדוק, אבל שכלל לא בטוח שהוא יוכל למסור לי את ×”"קטגוריות" של סיבות המוות. אחרי הכל, ×–×” עשוי להיות מביך מאד.

ובתוך יוון המוות הזה, כמה מנותק נשמע איזה יהודי ניו יורקי, תומך מרחוק – מרחוק מאד – של ישראל, כשהוא מדבר על תרבות המוות של הפלסטינים דווקא.

ועוד דבר אחד: עידן לנדו, אקדמאי ובלוגר, מרצה עונש מאסר בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. לשם השוואה, שני חיילים שהורשעו לא עבירה במשמעתית אלא בפשע מלחמה של ממש, אילצו ילד פלסטיני לפתוח תיק שחשדו שהוא ממולכד, נידונו בסך הכל לשלושה חודשי מאסר על תנאי. פרצופו של הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

ארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") פרץ לכותרות בחודשים האחרונים, הרבה בזכותה של ח"כ ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית). הוא עוסק בנסיונות קדחתניים למנוע אפשרות של "נישואי תערובת", ולמנוע מבנות ישראל הזכות לטמא את עצמן במגע עם לא יהודים. הארגון גם ממהר להביע תמיכה במעשי לינץ' בלא יהודים, גם כאשר אין להם שום קשר לנושא. בסוף השבוע חשפו אורי בלאו ושי גרינברג כי להב"ה, שהיא ארגון כהניסטי מובהק ומוצהר, מקבלת מימון עקיף ממדינת ישראל – הם ממומנים על ידי עמותת "חמלה", שבתורה מקבלת כספים ממשרד הרווחה.

במקורה, "חמלה" אכן היתה עמותת רווחה, אבל החל מ-2002 היא הוסיפה למטרותיה שני סעיפים נוספים: "סיוע לנערות מבתים הרוסים הנתונות בסכנת שמד (כלומר התבוללות; א"ב וש"ג) והידרדרות לפשע, על ידי שיקומן בדירה וטיפול סוציולוגי ונפשי והשתלבותן בחברה היהודית", כמו גם "עזרה לאנשי הגבעות ביש"ע". בכירי "חמלה" הם אנשי כהנא, שאחד מהם ריצה עונש חמור יחסית – שישה חודשי מאסר – בשל חלקו בפיגוע ירי לעבר אוטובוס פלסטיני שבו נפצעו שישה. אחרים מחברי ההנהלה נעצרו במעצר מנהלי, צעד נדיר יחסית כלפי יהודים. מנהלת המעון לנשים של "חמלה", רחל ברנס, היא אחת החותמות על מכתב הרבניות. להב"ה מפעילה גם "מלשינון", שבאמצעותו אפשר לדווח על אנשים המעוניינים להשכיר דירות ללא יהודים, כמו גם מחלקת "תעודות כשרות" לעסקים שאינם מעסיקים לא יהודים. כל זה, מעבר להסתה הקבועה, שהורגלנו בה, לפגיעה בלא יהודים שמתרועעים עם יהודיות. מדינת ישראל, באמצעות משרד הרווחה, מממנת כמחצית מתקציבה של "חמלה", ומעבירה לה כ-600 עד 700 אלף שקלים מדי שנה.

כאן המקום לעמוד שוב על הגזענות שאיננה ניתנת להסתרה של פעולות כאלו: הלכתית, היהדות עוברת מאם לילדיה. ילדיהם של יהודיה שממירה את דתה, או סתם קושרת את גורלה בגורלו של מי שאינו יהודי, נותרים יהודים. לכל היותר הם תינוקות שנשבו. מצד שני, גבר יהודי שבוחר כזוגתו לא יהודיה מוציא את צאצאיו לצמיתות מהדת היהודית. איכשהו, זה לא הגבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת שנמצא במוקד הקמפיינים; זו הנערה זהובת השיער, שחשופה לשיקויים של מכשפות פלסטיניות, כלומר סימן ההיכר של כל קמפיין גזעני, שמשלב היטב שנאת זרים עם מיזוגניה.

להב"ה איננה הארגון היחיד העוסק בנושא. קודם לה הארגון החרדי יד לאחים, שעוסק גם בפעילויות "נגד המיסיון". גם יד לאחים זוכה לסיוע מצד הרשויות: עיריית אשקלון מעמידה מבנה לרשותו, והארגון מקבל סיוע שיטתי מעובדי משרד הפנים – וגם מסייע לו למסד את ההגמוניה היהודית באמצעות מעקב ומאגרי מידע שאין עליהם ערעור. שלא במקרה, שר הפנים הוא אלי ישי, איש ש"ס.

חוטובלי נימקה את תמיכתה באנשי כהנא בכך ש"יש תפיסה של הציונות שאומרת שיהודים צריכים להנשא ליהודים", ובזה היא ודאי צודקת. האויבים הגדולים של הציונות לא היו האנטישמים – הם היו לעיתים בעלי ברית נלהבים, שכן מטרותיהם ומטרותיה של הציונות חפפו במידה ניכרת; שני הצדדים חשבו שלא צריכים להיות יהודים באירופה – אלא המתבוללים והבונדיסטים. הראשונים כפרו בתפיסת הגורל היהודי, והאחרונים התנערו מתפיסת ה"עם לבדד ישכון שלה", ובחרו לקשור את גורלם בזה של העמים האחרים ביורה הרותחת של מזרח אירופה. להוציא חריגים בולטים כמו ז'בוטינסקי, שכתב בעד התבוללות הפוכה – קליטתם של ערבים מתבוללים – הציונים היו עוינים כנגד יהודים שהחליטו לבחור בן עם אחר כבן זוג בדיוק כמו היהודים הרבניים. אידיאית, אפשר לטעון, הציונות יכלה להתקיים מבלי להיות גזענית. פרקטית, קשה להעלות על הדעת צורה של הציונות – הלאומנות של היהודים – שיכלה להיות שוויונית. גם הציונים שיצאו כנגד האיוולת והעוולות שבהלכה היהודית נבלמו בפני הפחד הקמאי שבחילול הדם.

עכשיו אנחנו למדים שמתחת לפני השטח, מדינת ישראל משתפת פעולה עם קיצוני הגזענים, כדי לנצל אותם לצרכי המאבק בזכותם של יהודים להפסיק להיות יהודים. משרד החינוך, מן הראוי להזכיר, כבר הודיע שגם הוא יירתם למאבק על ידי "הגברת הזהות היהודית", שמתבטאת בינתיים בחיסול לימודי האזרחות שאין כמוהם מסוכנים לזהות היהודית, ו"חינוך לחיי משפחה". אבל יש דברים שמשרד החינוך, אפילו משרד החינוך שאוסר על תלמידיו לקרוא את הצהרת זכויות האדם משום שהיא מכירה בזכות להמיר דת, לא יכול לעשות רשמית. הוא יחטוף מבג"צ. יהיה זעם בינלאומי. זו תהיה מכה למלחמת ה-Hasbara. בשביל זה יש ארגונים כמו להב"ה ויד לאחים, משמרות הצניעות הבלתי רשמיות של המדינה הציונית, שפועלות במקום שבו הטאבו החברתי כנגד נישואי תערובת – שחזק משמעותית יותר מהטאבו נגד "חילול הדם הגרמני" בחברה הגרמנית קודם לעליית הנאצים, למשל – לא מספיק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)