החברים של ג'ורג'

מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)