החברים של ג'ורג'

"אם תרצו" הפיצה אתמול מסמך תעמולה חדש (זהירות, PDF), שכחידוש מרענן לא מתיימר להיות משהו אחר. הוא מכונה "נכבה חרטא", בטוב הטעם המקובל על אראל סג"ל, אחד משני הכותבים (השני הוא העבריין המורשע ארז תדמור, מנכ"ל התנועה), והוא מתיימר לספק את האמת על חורבנה של פלסטין, שיום השנה ה-63 לו יצויין מחרתיים (א'). כפי שציינה נילי אורן, מי שמתייחס כך לאסונו של עם אחר לא יכול להתמרמר כשיחס דומה מופנה כלפי האסון של עמו; אבל כדי לעמוד על כך צריך מידה של יושר, ואני חושב שכבר ראינו שזו לא התכונה הבולטת של תנועת ההונאה הזו.

קצת מייאש לראות שה-Hasbara הישראלית לא התקדמה מאז שנות החמישים: הספרון של "אם תרצו" מכיל כל נקודה עבשה שהועלתה אי פעם על ידי תועמלנים ישראלים או ציונים. חלק ניכר מהספר נראה כאילו נלקח ישירות מכתב הפלסתר של של ג'ואן פיטרס, "מאז ומעולם", שהופרך כבר בשנות השמונים (וזכה לחיים שניים באמצעות פרקליטה הנלהב של ישראל, תומך העינויים אלן דרשוביץ). בין לבין, זורקים סג"ל ותדמור כל מעשה טבח מוסלמי או ערבי כלפי יהודים שבוצע אי פעם, כולל כמה שקרים לבנים: השניים מדברים על רצח של 500 יהודים מלוב במהלך השואה, ושוכחים באלגנטיות לציין שלא המוסלמים היו אחראים לכך אלא דווקא גרמנים (עמ' 55), או אזכור של "התפרצויות אנטי יהודיות" באלג'יריה של סוף המאה ה-19 (עמ' 54) מבלי לציין שמדובר בהתפרעויות של צרפתים (אלג'יריה עדיין היתה אז מושבה צרפתיתI על רקע משפט דרייפוס; הם מדברים על עלילת הדם של אפיון באלכסנדריה, תוך המנעות חלקלקה מאזכור העובדה שמדובר באירוע שהתרחש באמצע המאה הראשונה לספירה (!), כלומר 600 שנה בערך קודם לעליית האיסלם (עמ' 56). האימפריה העות'מנית, הממשל המוסלמי החשוב ביותר בהיסטוריה, לא מוזכר, כי הוא לא כל כך תואם את התיאוריה.

אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות. האחת פעוטת ערך: הספרון של סג"ל ותדמור מתייחס ארוכות – הפרק האחרון שלו – למעלליו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ומנסה באמצעותו לקשור את כל התנועה הפלסטינית לתנועה הנאצית. זה קצת חצוף מצד אם תרצו, כי התנועה מתהדרת בפולקיסט אברהם "יאיר" שטרן ומוכרת חולצה עם הדיוקן שלו. הפלג שלו, כנופיית שטרן בשמה המקובל, ערכה לפחות שני נסיונות לכריתת ברית עם המשטר הנאצי, בין השאר על יסוד האידיאולוגיה המשותפת – ועל פי "עיקרי התחיה" של שטרן, בהחלט היה דמיון בין האידיאולוגיות. מסתבר שאם אתה לאומן יהודי וקושר עם הנאצים שנה אחרי שהם מתחילים לרכז את יהודי פולין בגטאות, אתה יכול לקבל תעודת הכשר מ"אם תרצו".

זו, כמובן, עקיצה: הן כנופיית שטרן הן אל חוסייני ותומכיו פנו אל הנאצים משום שהם היו היריבים הבולטים ביותר של בריטניה, שכבשה את רוב עמי האזור. סג"ל ותדמור מזכירים את הפוגרום בבגדאד, הפרהוד; הם נמנעים מלציין שהוא הובל על ידי אחים פאשיסטים עיראקים, ושהוא היה חלק מההתנגדות העיראקית לנוכחות הבריטית בעיראק. גנרל גרמני היה אמור להגיע לעיראק ולרכז את ההתנגדות לבריטים; הוא נהרג בדרך. מסיבה דומה – עוינות מוצדקת במידה רבה לכובש הבריטי – הפכו שני המתנקשים של הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שחיסלו את השר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין, לגיבורים זמניים של התנועה הלאומנית המצרית. ההתעלמות מהמציאות ההיסטורית המורכבת והפשטת ההיסטוריה לתפיסת "אנטישמים מול פילושמים" היא, כמובן, התמחות יהודית ותיקה; ובכל זאת, בתחילת המאה ה-21 אפשר לצפות לקצת יותר ניואנסים. לא מאם תרצו, כמסתבר.

השניה חשובה הרבה יותר. סיסמה ציונית מרכזית היא "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", התעלמות מקיומם של פלסטינים שרק "כיכר השוק ריקה" של נעמי שמר משתווה לה. עכשיו, בעקבות פיטרס, מנסה אם תרצו לשכנע אותנו שלא היו כאן פלסטינים, ושהם הגיעו רק בעקבות ההגירה הציונית, נישאים על גלי הצלחת הציונים ליצור הזדמנויות כלכליות. כלומר, 600 ומשהו אלף הפלסטינים שגורשו על ידי ישראל לא היו באמת פליטים, כי הם ממילא לא גרו שם הרבה זמן, או משהו.

צואת פרים מהבילה. כפי שציין יפה פרופ' יהושע פורת, בשחיטה כהלכה של ספרה של פיטרס, האוכלוסיה הפלסטינית – כמו בשאר האימפריה העות'מנית – מתחילה לעלות מאמצע המאה ה-19, בעקבות המהפכה הדמוגרפית: מיגור חלק ניכר מהמחלות שגרמו לתמותת תינוקות, בין השאר באמצעות בנייה של שורה של בתי חולים בארץ, הן על ידי הממשל העות'מני והן על ידי מיסיונרים. על פי נתוניו של סרג'יו דלה פרגולה, בין 1800 ו-1890, כמעט והוכפלה האוכלוסיה של פלסטין שממערב לירדן (275,000 תושבים ב-1800, כ-532,000 תושבים ב-1890). היהודים היו בה מיעוט מובהק: 7,000 ב-1800, 43,000 ב-1890. ב-1914, על פי הערכותיו, ישבו בפלסטינה 689,000 תושבים, כש-94 אלף מהם יהודים. יתר על כן, הם כבר החלו לגלות את הלאומיות שלהם: בקונגרס הערבי הראשון, שנערך ב-1913 משום שהשלטונות העות'מניים היו רואים אותו בעין רעה, התקבלו כ-387 מברקי תמיכה: המספר הגדול ביותר מביניהם, 139, הגיע מפלסטינים (הלבנונים הגיעו למקום השני, עם 101; מצוטט אצל Jonathan Schneer, The Balfour Declaration, location 703 במהדורת הקינדל).

אף היסטוריון ואף כותב זכרונות לא מכיר גל הגירה מוסלמי גדול לפלסטינה בסוף המאה ×”-19 או תחילת המאה ×”-20, וגלי הגירה כאלה מותירים סימנים ברורים. יתר על כן, אשר גינצבורג , המוכר יותר בשם העט שלו "אחד העם", כתב ב"אמת מארץ ישראל", שפורסם ב-1891, ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל, ×›×™ ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם ×–×” אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, ×›×™ אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ ×–×” ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו." ההדגשה שלי. בהמשך, הוא מציין את העובדה שקיים מעמד סוחרים ש"יודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא", ואת פרויקט מסילת הברזל העצום של העות'מנים, שהיה זרז משמעותי לצמיחה הכלכלית בפלסטינה – משמעותית יותר, יש להניח, מכמה מושבות תפוזים ציוניות, שרוב המהגרים אליהן התייאשו ועזבו. אם תרצו לא מוכרת חולצה של אחד העם; מעניין למה.

בקיצור, האגדה על כך שהפליטים לא היו בעצם פליטים היא נסיון של ציונים להרגיש טוב עם עצמם ולהמנע מלקיחת אחריות על הנבלה שעומדת בעצם יסוד הציונות: נישולו של עם אחר מארצו. נשול מכוון, שלא בוצע בסערת הקרב – כי הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים נובעת מכך שישראל לא התירה להם, אחרי המלחמה, לשוב לבתיהם. אפשר להבין את ההחלטה הזו, בהתחשב בזמן ובמצב שבו התקבלה; אבל גם לקבל אותה וגם לטעון שישראל לא אחראית לבעיית הפליטים – בשביל זה צריך להיות איש Hasbara.

הנקודה השלישית היא הטענה שהפלסטינים אחראים לגירושם של יהודי מדינות ערב, אז שיסתמו את הפה. את הפנינה הזו לקחו סג"ל ותדמור ישירות מבן דרור ימיני. הטענה הזו מגוחכת: לפלסטינים לא היתה אפילו הנהגה נבחרת משלהם, כך שלדרוש מכפרי פלסטיני שאיבד את ביתו לקבל אחריות על פעולותיהן של ממשלות מצרים או סוריה, משמעה פשוט לומר "כל הערבים אותו דבר", רק בצורה יותר מנומסת. לא ידעתי שתדמור, סג"ל וימיני שותפים לעזמי בשארה בנסיון החייאת רעיון הפאן-ערביות הגוסס. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

בסופו של דבר, מה שתדמור, סג"ל וימיני עושים הוא סוג של הכחשת שואה – הכחשת שואה עם יחסי ציבור הרבה יותר טובים, הכחשת שואה שרוב הציבור הישראלי תומך בה בהתלהבות, אבל הכחשה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה נציג Hasbara יקונן על הכחשת השואה בעולם הערבי.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): כוחותינו האמיצים נערכים לקראת הפגנות ליום השנה לנכבה, והפעם הם קיבלו הנחיות מיוחדות. ב"ישראל היום" מדווחים ש"בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית", ועל כן "הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". מה ההנחיות הרגילות, שלא במצב של חשש לנצחון פלסטיני במלחמה על צריבת התודעה, אתם כבר יכולים לנחש. ותודה לנעמה כרמי על ההפניה.

שלשום כתבתי כאן על האפשרות שאהוד ברק מסבן את הממשלה לקראת תקיפה באיראן. היום מדווח אמנון אברמוביץ' במוסף לשבת של ידיעות אחרונות שאלי ישי נפגש לאחרונה עם קצין בכיר, והופתע לשמוע ממנו שעמדתו באשר לתקיפה באיראן הפוכה מזו שהוצגה לשביעיה. הוא שאל את הקצין מדוע הוא לא מוזמן לדיונים כדי לפרוס את עמדתו האמיתית, וקיבל את התשובה ש"לא מזמינים אותי כדי שיוכלו להמשיך ולהטעות אתכם". על ברק אומר אברמוביץ' ש"גם אנשים שאינם פריקים של תיאוריות קונספירציה, גם אלה שאינם רואים צל מזימות כמזימות, חושדים שהפעם ברק התבלבל: שנכרכו אצלו, אולי בלי דעת, סוגיה קיומית בסוגיה פוליטית ועניין אסטרטגי בעניין אישי." כשהחלה ישראל בפלישה ללבנון, ב-1982, פרסם הארץ מאמר מערכת שתיאר את מזימתו של שרון להכתיר את באשיר ג'ומאייל כשליט לבנון, והזהיר שהממשלה מטעה את הציבור. שאר התקשורת נסחפה, כהרגלה, לחגיגת המלחמה. קשה מאד להאמין שהיא תעשה את תפקידה בנושא התקיפה באיראן, אם תהיה.

(יוסי גורביץ)