החברים של ג'ורג'

החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.

בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."

להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.

אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את ×–×”. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, ×—×–×” טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא × ×™×›× ×¢ לתקווה ולעשייה".

אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.

למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.

אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.

מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.

אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.

שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.

הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.

שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.

מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.

ויותר ויותר אנשים יודעים.

(יוסי גורביץ)

בדיוק כפי שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, הימין הישראלי תמיד מאמץ את תוכנית השלום הקודמת. אכן, באמת ×”×’×™×¢ הזמן להכיר הסכמי אוסלו, ביוזמת ברק, ביוזמת לבני – ×–×” בעצם מה שאמר נתניהו בנאומו. אבל היום ×–×” כבר לא מספיק.

זה בעצם אף פעם לא הספיק, אבל אף פעם לא עמדה ישראל מול פני אולטימטום בינלאומי כפי שהיא עומדת היום. הניסיונות המרגשים בתמימותם של חברי קואליציה (דני דנון, דני אילון, בוגי יעלון) לקבוע שאין בהכרזת האו"ם שום דבר שיש לפחד ממנו עומדים בסתירה מוזרה לא רק להיגיון הפשוט, לא רק לפאניקה במשרד החוץ, אלא גם לשמחה הגדולה שפרצה בפלסטינה בכ"ט בנובמבר 1947. האם כל הרוקדים ברחובות רקדו לחינם? האם הרב צבי יהודה היה עצוב לחינם? האם הם לא הבינו שההכרזה חסרת משמעות?

לא, הם הבינו היטב שהעולם, אז כמו היום, נשען לא רק על קנה הרובה, אלא גם על קונצנזוס בינלאומי. אותו קונצנזוס של בעלי ברית שהביס את הנאציזם, ששיקם את אירופה, שגמר את הקולוניאליזם, שגמ בסופו של דבר את ברה"מ. הוא שמתווה את דרכה של הקהילה הבינלאומית – כך הם הבינו אז, כך ממשלת ישראל לא מבינה היום.

כפי שקבלת תפקיד חשוב הופכת אדם אפרורי או חסר כישרון לאישיות (אולמרט, קצב), כך הצהרה רשמית של האו"ם הופכת אוכלוסייה מבולבלת לישות מדינית. כך יתפסו הפלסטינים על ידי כל העולם, כך הם יתפסו את עצמם. ואני בכלל לא מדבר על המשמעות המשפטית שתהיה להמשך הכיבוש, להמשך נסיעותיו לאירופה של כל חייל מילואים.

ואירופה היא העניין. תומכי ראש הממשלה התבסמו אתמול ממחיאות הכפיים של הקונגרס. הקונגרס אוהב למחוא כפיים לראשי ממשלה ישראלים. אולמרט קיבל מחיאות כפיים דומות (למעשה, מעט יותר, אם סופרים "עמידות"). אבל הקונגרס לא יציל אותנו מההכרזה בספטמבר. אובמה רוצה להציל אותנו, באמת רוצה (גם מתוך אינטרסים שלו) אבל ביבי לא השכיל לשלב ידיים עם הגורם הבינלאומי היחיד שעוד מקדם את חלוקת הארץ בהסכם. נותרנו עם אירופה האנטגוניסטית לישראל ועם כל העולם החופשי שמעוניין שגם הפלסטינים יהיו חופשיים ויראו עולם.

לכן נדמה לי שהימין הישראלי משחק בארגז החול של דמיונותיו. שם להכרזה באו"ם אין משמעות, שם ×”×”× ×”×’×” הפלסתינאית מסוגלת להסכים להשפלה שביבי מציע לה,  שם ירושלים שלנו לנצח נצחי נצחים. למעשה כבר עכשיו על פי כולי עלמא ומוסדותיו הבינלאומיים יש לפלסטינאים את גבולות 67 ואת חצי ירושלים. הדיון היחיד עכשיו הוא על "הגושים", על גוש עציון, על מעלה אדומים ועל אריאל. גוש עציון כנראה שלנו. הצעה רצינית לפלסטינים עכשיו יכולה להציל את מעלה אדומים. את אריאל ספק אם אפשר, אבל יש לדעתי סיכוי.

ומה יקרה אם לא נעשה כלום? הרי לא חשוב מה הגויים מדברים, חשוב מה היהודים עושים, לא? הבעיה היא שבזמן האחרון אנחנו רק מדברים, ונואמים, ואילו הפלסתינאים עושים: בונים מוסדות מדיניים ומזיזים כוחות בינלאומיים. והבעיה היא גם שעמי ערב באופן כללי התחילו לדבר, לדבר ברגליים, לדבר בשפת השאיפה לחירות ולייצוג עצמי – ואין שפה שהמערב אוהב יותר. ומה שיקרה ×–×” שהקיפאון, ואחרי ספטמבר חוסר השינוי בשטח, יולידו בשטחים התקוממות לא-אלימה. תארו לעצמכם לא פליט אחד שמגיע ליפו, אלא אלפים. תארו לכם חסימת כביש 6 על ידי מאות פלסטינים. תארו לכם את רחובות ירושלים מלאים בתושבי מזרח העיר, מפגינים. מה תעשה ישראל?

הרוגים מצדם רק ישרתו אותם. השאהידים האלה יוציאו עוד אלפים לרחובות, ויביאו ללחץ בינלאומי חסר תקדים. כפי שהיום אנחנו קוראים בשולי העיתון על סנקציות כלכליות נגד לוב, סוריה, איראן  – פתאום כלי הנשק ×”×–×” יופנה כלפינו. הכלכלה, שתסבול רבות מההפגנות והכאוס, תתרסק. חרמות נגד תוצרת ישראלית יסיימו את העבודה. אבטלה, מחסור במותרות, בעיות עם טיסות לחו"ל.

מה אז? נמשיך להתעקש? לא, אז ניכנע. כפי שיוסי שריד כתב, הרבה יותר ישראלים מבקרים בלונדון מאשר באפרת, ולכן אם לונדון תיחסם בפנינו, יעדיף רוב העם לוותר על אפרת. רק שהויתור אז יהיה לא מעמדה של עוצמה ונדיבות, אלא מעמדה של חולשה. טעות ההתנתקות החד-צדדית תחזור שוב. נקבל את חלוקת הארץ ללא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ללא סוף הסכסוך. אני חושש שמזה לא נצליח להתאושש.

גם לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, דווקא לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, ביבי היה חייב לגלות נדיבות בנאומו, במדיניותו. לתת להם לסרב. הנאום הפומפוזי שלו שיחק לידיהם של הפלסטינים, וכמו שאוהבים לומר אצלנו "חשף את פרצופה האמיתי" של ישראל מבחינת אירופה והעולם: ישראל כוחנית, סרבנית, עיוורת. גם לשיטת הימין, דווקא לשיטת הימין, היה כאן צריך לנהוג אחרת, בחוכמה. עכשיו מאוחר מדי. אין שום דבר בינינו ובין ספטמבר, מלבד חול דיפלומטי.

כמובן, יכול להיות פיגוע גדול. כמובן, יכול להיות שההתקוממות הפלסטינית תהיה כן אלימה. כמובן, החיזבאללה, החמאס. ישראל תמיד הרוויחה מהטמטום של הפנאטים שלהם. אבל כשחאלד משעל מדבר על גבולות 67 זה פחות סביר. האם גם הוא למד שבעולם של היום בדיפלומטיה הוא יכול להשיג את מה שהוא לא יכול באלימות? זה שיעור שאפילו ערפאת לא הצליח להפנים. לכן פנינו למפלה גדולה.

אבל מה אני יודע. זה סתם ניתוח של אדם שאין לו שום מומחיות ביחסים בינלאומיים. סתם "אזרח מודאג", כפי שפעם היה ביבי. אני בטח טועה. דורי גולד, יעקב עמידרור, אביגדור ליברמן בטח יודעים ה ר ב ה יותר טוב. אני מקווה מאוד שכן.

(תומר פרסיקו)