החברים של ג'ורג'

הדרישה המשונה לגינוי: דימי ריידר כתב פוסט רגיש, שבו קרא לפעילי השמאל לגנות את הטבח באיתמר. שורה של ארגוני שמאל – משלום עכשיו ועד רבנים לזכויות אדם – גינו אותו, כמו גם הוועדה העממית נגד החומה, אנשי בילעין.

הדרישה הזו, אני חייב לציין, משונה בעיני. היא משחקת לידיהם של אנשי הימין, שטוענים שאנשי השמאל אחראים למאבק הפלסטיני; היא מתכתבת עם הריקוד הסוער של רון נחמן על הדם, שבו דרש לחקור את אנשי השמאל על שותפותם לכאורה בטבח. כאילו מישהו צריך להסביר ברצינות שהוא מתנגד לשחיטה של ילדים; כאילו צריך להסביר שאתה באמת תומך בענישה חמורה של האחראי לפשע, אם ייתפס ויורשע בהליך תקין. גינוי הוא, מבחינה מסוימת, השתתפות באורגיה של ההתקרבנות שישראל הכניסה את עצמה אליה החל מבוקר אתמול, על תקן הדמון שסר מדרכו הרעה ומבקש מחילה. לא תודה, לא מהמתנחלים.

הבהמות: כשקראתי אתמול בבוקר על הטבח, כבר היו דיווחים על מעשי תגובה של מתנחלים, פוגרומים שכרגיל צה"ל לא בלם. אם להשתמש בהגיון של צה"ל, היה צריך להטיל אתמול עוצר על כל ההתנחלויות, כדי למנוע מעשי נקמה. אחרי הכל, אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטיל צה"ל עוצר על הפלסטינים, כדי שלא יוכלו לנקום. אתמול צה"ל הוכיח שוב שהוא לא מגן על רוב תושבי הגדה המערבית, בניגוד לחובתו.

ראשי המתנחלים נכנסו להתקף, והתחרו זה בזה מי יהיה פרוע יותר. בגביע זכה, כרגיל, הנציג של אנשי כהנא והרב וולפא בכנסת, מיכאל בן ארי: "אני קורא לממשלה לבצע תג מחיר ולגרש את תושבי הכפר ממנו יצאו הרוצחים ולהחריב את הכפר ולבנות במקום דיור זוגות צעירים יוצאי צבא". בקצרה, בן ארי רוצה עונש קולקטיבי נוסח לידיצה. זבולון אורלב, המתון ממנו לכאורה, האשים את הממשלה בטבח – הטקטיקה הקבועה של המתנחלים, משנות השבעים והלאה – ורצה גם הוא תג מחיר.

הממשלה מיהרה אמש, שעות ספורות אחרי צאת השבת, לקבל את דרישת המתנחלים והודיעה שבעקבות הפיגוע היא תקים 500 יחידות דיור חדשות. לאלי ישי זה לא הספיק, והבוקר הוא דרש שהמחיר יהיה "1,000 דירות לכל ילד".

שמענו המון על המפלצתיות שאין לה חקר – עוד על כך למטה – של הפלסטיני/ים שביצעו את הפיגוע. מה נאמר על מידת אנושיותם של אנשים, שאת חייהם של ילדים הם מודדים בנדל"ן? ילדה בגיל העשרה טובה לדירה בת שלושה חדרים, אבל פעוט בן כמה חודשים – הוא יביא כבר וילה שלמה. ושוב, ראוי להזכיר: זה לא חדש. כך המתנחלים מתנהלים כבר שנים. כל גופה היא מבחינתם נכס עובר לסוחר הנדל"ן. פעם קראו לזה "תגובה ציונית הולמת". אולי צריך לקרוא לזה בשם נכון יותר: עסקת בניה תמורת גוויות.

מה יש לומר על ציבור שעובר במהירות כזו מאבל לאלימות מאורגנת לדרישה לתשלום כופר? חייתי בגוש דן בתקופה שבה הוא שימש כמטרה מועדפת למחבלים מתאבדים. פעמיים עמד ביני ובין המוות הפרש של עשר דקות. אף פעם לא חשבתי שמה שאני צריך לעשות הוא לתפוס את הערבי הקרוב ביותר ולשרוף את רכושו או לתקוף אותו פיזית. ולא הייתי לבד. חטפנו, חשקנו שיניים, והקפדנו לא לילל. המתנחלים, מצד שני, השתלבו הרבה יותר מדי במרחב: פעם הפלסטינים היו אלו שהיו מתרברבים בגוויות ישראליות מגואלות בדם, והיום אלו המתנחלים. כשזה המצב, קצת קשה לי להתייחס באהדה לדרישות שלהם שאצטרף לאבל שלהם. מצטער, טינפתם אותו – ובזמן שיא.

בני שטן: התקשורת הישראלית העדיפה, אתמול והיום, להתייחס לרוצחי בני משפחת פוגל כאל מפלצות בדמות אדם. השיא היה בטור מזעזע במיוחד שכתב גלעד שרון, האיש וחיפושי הגוגל המכניסים, ב"ידיעות אחרונות". לדברי שרון, "אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה." אחרי זה מעיז ראש הממשלה לדבר על "הסתה פלסטינית". הנשיא פרס נער ש"זהו מעשה המעיד על היעדר צלם אנוש ואין דת או אמונה בעולם המתירות מעשי זוועה כאלה". כנראה שהוא לא קרא את "תורת המלך", שלא רק מתיר אותם אלא גם ממליץ על ביצועם.

אין, כמובן, חיות דו רגליות. יש רק בני אדם, ורובם מסוגלים למצוא רציונליזציות למעשיהם. מי שהכניס את הביטוי "חיה דו רגלית" לעברית מדוברת היה מנחם בגין, ששלח לאחר מכן את חיל האוויר לכתוש את ביירות במשך חודשים. מלחמת לבנון עלתה ללבנונים בלא פחות מ-17,000 הרוגים (מספר שלא כולל את הלוחמים הפלסטינים והסורים שהרגה ישראל, שמספרם נאמד בכ-9,798. סך כל ההרוגים הישראלים מטרור פלסטיני מאז הקמת מדינת ישראל ועד יציאתה של ישראל למלחמת הברירה ההיא עמד על פחות מ-500. לבגין לא היתה בעיה להרוג 34 לבנונים על כל אחד מהם. בכל מלחמות ישראל, היא לא איבדה חמישית ממספר האזרחים הלבנונים שהרגו בגין ושרון בקיץ 1982. ובגין היה מההגונים שבראשי הממשלה של ישראל.

רגע, מה אתה משווה? יש בכלל איזה ישראלי שהיה רוצח ילד פלסטיני? ודאי שיש. צריך רק קצת זכרון. מחתרת בת עין ניסתה להפעיל עגלת נפץ ליד בית ספר פלסטיני לבנות. הם זוכו מרציחתם של שמונה פלסטינים, ביניהם ילד. אבל מישהו הרג את האנשים האלה. שניים מהקושרים נידונו ל-15 שנות מאסר, אחד מהם לשמונה, ושניים אחרים לשנתיים מאסר. רכז הבטחון בהתנחלות הדר בית"ר, נחום קורמן, הורשע בהריגתו של הילד הפלסטיני בן העשר חילמי שושא, לאחר שחבט בו בקת אקדחו. קורמן ריצה שישה חודשי עבודת שירות (!). פנחס ולרשטיין, מיקירי מועצת יש"×¢, רדף אחרי ילד פלסטיני, רבאח ר'אנם אחמד, שבו חשד שהשליך אבנים על מכוניתו, וירה בו למוות. מטבע הדברים – ולרשטיין הוא יהודי ומתנחל – הוא לא הואשם ברצח אלא רק בהריגה, הורשע בגרימת מוות ברשלנות, וריצה ארבעה חודשים של עבודות שירות.

קורמן ו-וולרשטיין, ובמידה פחותה גם אנשי מחתרת בת עין, אומצו על ידי הציבור שלהם. מסתבר שאם אתה יהודי שיורה בגבו של ילד פלסטיני נמלט, חובט בראשו עם קת אקדח, או סתם מתכנן להעלות אותו בסערה השמימה עם מטען חבלה יחד עם כל בני כיתתו, אתה לא חיה דו רגלית, אתה מאושיות הקהילה.

אשרי, יתום אני: קשה לזכור מתי בפעם האחרונה יצא בנימין נתניהו בריקוד סוער כל כך על הדם. אני חושב שצריך להרחיק עד הפיגוע בקו חמש בתל אביב, בימי ממשלת רבין. אז האשים נתניהו את הממשלה באחריות לפיגוע. מטבע הדברים, זה לא הקו שלו היום.

סוף סוף, מתקבל הרושם, מצא נתניהו את התירוץ לא לעשות כלום מבחינה מדינית, מצא את מה שיאפשר לו לחמוק מלשאת עוד "נאום למך" – כלשון הזהב של דורון רוזנבלום – ריקני שבו ינסה לדחות את הקץ. אבן כמו נגולה מליבו: היה פיגוע! ניצלנו! שוב חוזרת ישראל ומוכיחה שלעולם היא סרבנית שלום: אם אין טרור, אין סיבה לשיחות עם הפלסטינים; אם יש טרור, הרי שזו סיבה חזקה מאין כמוה שלא לשאת ולתת.

נותרה רק אפשרות סבירה אחת לסיום הסכסוך: התנגדות פלסטינית בלתי חמושה. אין כמוה לחרפן את ישראל.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארגון "יש דין" ניהל בחודשים האחרונים תכתובת עם הפרקליט הצבאי הראשי, בבקשו ממנו לפתוח בחקירת מותה של ג'וואהר אבו רחמה. במכתב התשובה של הפצ"ר הוא דחה את הבקשה, ובאופן משונה דרש שאנשי "יש דין" יספקו לו ראיות כדי לפתוח בחקירת מצ"ח. אז החקירה ההיא של המוות, זו שצה"ל מנהל כבר כמעט שלושה חודשים? זו לא חקירת מצ"ח, כלומר חקירה מקצועית, אלא סתם תחקיר מבצעי. יתר על כן, עורך הדין מיכאל ספרד, שנמצא בקשר עם משפחת אבו רחמה, מדווח שעד כה, צה"ל לא זימן עדים פלסטינים. החקירה הזו, אם כן, צפויה להמשך עוד הרבה, הרבה זמן. עד שנשכח מהסיפור, ככל הנראה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

משטרת ירושלים – אותה משטרה שמעסיקה את דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'") הידוע לשמצה בתור "יועץ לענייני ערבים" – ממשיכה בנסיונותיה להטיל אימה על המפגינים בשייח' ג'ראח, ולדכא הפגנות חוקיות לחלוטין. היום, אגב, נכח רק שוטר אחד בהפגנה, שסירב לומר מה קרה להיערכות המסיבית הרגילה של המשטרה. ההפגנה עברה ללא כל אלימות. אולי זה מה שצריך לעשות תמיד: לסלק את השוטרים מהמקום.

לאחר שבשבוע שעבר הגיעו הקלגסים עם מסכות סקי וללא תגים, כדי שיוכלו להפעיל אלימות ללא חשש זיהוי, זימנה המשטרה השבוע קבוצה של פעילים לחקירה. שרה בנינגה, אחת ממנהיגות התנועה, נחקרה בחשד לביצוע שתי עבירות: הסתה וחתרנות. סעיף ההסתה הופעל, משום שלאחרונה נשאה בנינגה נאום בכנס ג'יי סטריט ובו קראה לסולידריות עם המפגינים במצרים. כנראה שמבחינת משטרת ישראל, אם אתה מתנגד למשטרים רודניים תומכי ישראל, זו סיבה לחקירה.

הסעיף השני היה מטריד יותר. בנינגה הואשמה בחתרנות, משום שבמהלך ההפגנות בשייח' ג'ראח היא השמיעה קריאות בגנות המתנחלים וההתנחלויות, וכינתה אותם "גנבים". כלומר, לדברי משטרת דורון זהבי, אם אתה מעז לומר שהמתנחלים יושבים על אדמות גזולות, אתה עושה מעשה חתרני. החקירה של בנינגה לא היתה מקרה בודד: פעילים אחרים בשייח' ג'ראח דיווחו על חקירות דומות.

עכשיו, ספק גדול אם החקירות הללו יבשילו לכדי כתב אישום. ואם הן יגיעו לכדי כך, סביר להניח – בהתחשב בהיסטוריה של פעילות המשטרה נגד ההפגנות שם – שבית המשפט יזרוק את ההאשמות מכל המדרגות. אבל בינתיים שורה של אנשים ילמדו לקח: שאם הם ינקטו פעולה פוליטית שאיננה נושאת חן בעיני השלטונות, יבולע להם רע. זמנם יבוזבז, הם יצטרכו להיחקר, אולי יצטרכו לשכור עורכי דין, וכל אימתו של ההליך המשפטי תרחף עליהם – הכל בגלל שניצלו את זכותם החוקית להתנגד לפעילות המשטר, זכות שבתי המשפט הגנו עליה פעם אחר פעם ונזפו במשטרה בעקביות על הפרתה.

משטרת דורון זהבי, שמנסה בעקביות לשבור את ההפגנות ומתייצבת בעקביות לצד המתנחלים, מנסה לעודד כאן את היצר הבסיסי של האזרח: לא להתנגד. עצם ההגעה להפגנה היא טרחה. צריך לצאת מהבית, לנסוע ליעד שלעתים הוא רחוק, וכל זה עבור מטרה שספק אם תושג. אם מוסיפים לכל זה את הפחד ממעצר, את הידיעה שלמשטרה אין בעיה לעצור אנשים, פעם אחר פעם, ולהתעלם בבוז מנזיפות בית המשפט (מתי יועמד מפקד המשטרה במקום לדין על בזיון בית המשפט?), את העובדה שפתיחת תיק פלילי פירושה אובדן היכולת לקבל תעודת יושר ואת העובדה שכמעט אי אפשר לסגור תיק פלילי, מובן מה מנסים שוטרי דורון זהבי לעשות: להרתיע אנשים מלנצל את זכותם החוקית.

זכות שלא עומדים עליה, אובדת. דורון זהבי, יועץ למשטרת ירושלים, מבין בשלילת זכויות אדם יותר מרוב מוחלט של תושבי ישראל. אם תצליח המשטרה לשבור את המפגינים בשייח' ג'ראח, זה יהיה אות לישראלים שעדיין אכפת להם מספיק כדי לצאת מהבית שאין טעם, שהחוק ובתי המשפט לא יכולים להגן עליהם מפני הקלגסת. וזו סיבה טובה מספיק להגיע להפגנה הבאה. למעשה, זו סיבה טובה מספיק לפרק את משטרת ירושלים, כגוף שמסכן אקטיבית את הדמוקרטיה הישראלית. לא שזה יקרה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק". תמונות מההפגנה היום אפשר לראות כאן.)

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם – כמו גם למפגינה שהגישה לי טבק כתרומה בשייח' ג'ראח.

(יוסי גורביץ)

איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.

עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.

למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).

עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.

הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.

אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.

"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.

או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.

ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.

וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.

(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.

(יוסי גורביץ)

הטקסט פשוט וקצר למדי, כך שראוי לצטט אותו במלואו: "בית משפט השלום בנתניה החליט להאריך ביממה את מעצרם של שלושה פלסטינים מבלי שקיים דיון ענייני בחשדות המיוחסים להם. הסיבה לכך שלא התקיים דיון, היא שהחשודים דוברים ערבית בלבד ולא יכלו לשוחח עם הסניגור שמונה להם מטעם הסניגוריה הציבורית."

ראוי להקדיש כמה מילים לצורה האבסטרקטית שבה נכתב המבזק המופתי הזה: רענן בן צור מצליח להעביר בשני משפטים פשוטים את מלוא הקפקאיות של המעמד. יש לנו שלושה נאשמים, שאיננו יודעים עליהם דבר מלבד הלאום שלהם, העובדה שמונה להם סניגור, שהם לא מצליחים לתקשר איתו, ושבשל חוסר התקשורת הזה הם נידונים למעצר. שמותיהם אינם ידועים לנו, וחשוב מכל – הפשע שבו הם חשודים נעדר מן הדיווח. האם זו עבירה חמורה, שהחשד בה מצריך מעצר? או אולי עבירה שולית, זניחה, שמוצאם של העצורים הוא זה שבכלל הביא למעצרם? האמת היא, כפי שהמבזק מבטא היטב, שזה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שחירותם של שלושה אנשים נגזלה מבלי שתהיה להם כל אפשרות להתגונן מפני המעשה השרירותי הזה.

אם להגן על בית המשפט, סביר מאד שהוא היה מגיע לאותה החלטה גם אם היה צריך לדון בעניינם של שלושה עובדים זרים סינים , שלא יכלו לשוחח עם הסניגור שלהם כי משום מה הוא לא דובר סינית והעברית שלהם לא מספיקה. כמובן, בישראל קל משמעותית יותר למצוא דובר ערבית מאשר דובר סינית, כך שאפשר לומר שבית המשפט עשה לעצמו חיים קלים במיוחד כאן, אבל העקרון נשאר זהה.

שלילת חירות היא הסנקציה החמורה ביותר שאנחנו מתירים לבתי המשפט שלנו. אין לנו עונשי גוף ואין לנו עונש מוות (הוא קיים, מתעורר מדי פעם כשיש צורך בקורבן אדם טקסי – שלא במקרה, בשלושת המקרים שבהם נגזר עונש מוות, שניים מן הנידונים היו פושעים נאציים והשלישי היה חשוד בבגידה – אבל בדרך כלל הוא רדום), ואחרי עונשי ממון ישנה רק שלילת החירות.

בית המשפט העליון כתב לעייפה על כך ששלילת חירות לא צריכה להיעשות ללא סיבה ראויה, אבל בפועל הארכות מעצר מתבצעת בבתי משפט שלום, על ידי שופטים עמוסים, ובתי המשפט בישראל גם כך מוטים לטובת התביעה. לעיתים קרובות, בקשת הארכת המעצר המשטרתית נענית אוטומטית. משהוכנס אדם למעצר, יש למשטרה די זמן להפעיל עליו לחץ ולהוציא ממנו הודאה. משהוצאה הודאה, התיק פחות או יותר סגור (ולעניין זה, שווה מאד לקרוא את המאמר הזה).

והנה, פה בית המשפט שולל את חירותם של אנשים מבלי שהמשטרה אפילו טרחה להציג את טענותיה. השלושה אפילו לא הואשמו ולא הוצגו כל ראיות כנגדם, מקרה שאין מובהק ממנו של חזקת חפות. אפילו הטענה ששחרורם עשוי להיות מסוכן לא רלוונטי כאן, כי הוא לא הועלה. בית המשפט פשוט העניש את השלושה על אזלת ידם של רשויות המשפט עצמן, שלא מילאו את חובתן הבסיסית להעמיד להם עורך דין. ולא, לשלוח עורך דין שלא מסוגל לדבר עם לקוחותיו לא נקרא "להעמיד להם עורך דין".

בית המשפט היה יכול לדחות את הדיון ולזמן מתורגמן. הוא יכול היה – למעשה, צריך היה – לשחרר את השלושה, כי לא היתה להם יכולת להתגונן מפני מה שלא יהיה שהמשטרה לא טענה נגדם. אבל ההחלטה היתה דווקא על מעצר. בפעם הבאה ששופטים ישאלו את עצמם מדוע אובד האמון במערכת המשפט, שיסתכלו על החלטות מסוג זה ועל המדרגות הנמוכות של היכל הצדק, אלו שרוב האזרחים שאיתרע מזלם להתקל במערכת כושלים בהן.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, אמר היום ש"תג מחיר הוא מושג פסול – אין לקחת את החוק לידיים", והוסיף ש"נפעל שמפירי חוק יטופלו. אני לחלוטין פוסל את זה." קודם כל, לא אומרים "תג מחיר" – אומרים "פוגרום", כי זה מה שזה. שנית, המתנחלים לא "לוקחים את החוק לידיים" – הם עוברים עליו. שלישית, כשנתניהו רוצה להיות בוטה, הוא יודע לעשות זאת ("שכחו להיות יהודים", "לדיקטטור יש חיוך", "הם מ פ ח ד י ם" וכן הלאה). במקרה דנן, לא נראה שלבו באמת בגינוי הזה. ואשר ל"נפעל שמפירי חוק יטופלו" – סליחה על התקף הצחוק.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של מערכת הצדק.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון, עצרו חמושי צה"ל שלושה פלסטינים בעמק הירדן, בחשד שקטפו את הצמח המוגן עכובית הגלגל. הם אזקו את אחד הפלסטינים, והחזיקו את שני האחרים עצורים במשך כשלוש שעות בשמש. אחד מהם, בן למעלה מ-60, חש ברע, וקיבל טיפול רפואי לאחר התערבות נשות מחסום ווטש. דובר צה"ל, בהגיבו על הידיעה, לא חלק על העובדות.

עכובית הגלגל (Gundelia tournefortii) הוא קוץ, שהשימוש בו נפוץ במטבח הערבי. שלושת הפלסטינים שנעצרו עסקו בסופו של דבר בנסיון להביא אוכל לביתם. העונש על כך היה מעצר, והוא כנראה יגרור גם קנס (דובר צה"ל הבהיר שהטיפול בנושא הועבר לטיפול רשות הטבע והגנים. מותר לתהות אם היה בין החמושים שעצרו את הפלסטינים בוטניקאי חובב, שזיהה שמדובר מוגן, או שמדובר ביחידה שעברה קורס רגישות מיוחד לצמחים.

אבל זה לא באמת מצחיק. האירוע הזה, שהמילה המתאימה לתאר אותו היא "גרוטסקי", מבהיר כאור השמש את מהותו של הכיבוש. לפלסטינים אסור לקטוף קוצים שהם משתמשים בהם דורות, כי כובש זר אסר זאת – מבלי, כמובן, להתייעץ איתם. הכובש נשען על חוקי השלטון הצבאי, ועושה זאת כבר 44 שנים; הכיבוש של יפן וגרמניה, שתי מעצמות מהגרועות בהיסטוריה, הסתיים תוך שבע שנים. שם המשטר הצבאי אכן היה זמני. בגדה המערבית הוא המצב הקבוע.

הכובש נמנע מלספח את השטח, כי סיפוח היה מאלץ אותו לבחור בין מתן זכות הצבעה לתושבים, יצירת מדינת אפרטהייד רשמית, או סילוקם בדרך כלשהי – גירוש או השמדה. הכובש היה מעדיף, בסתר ליבו – ולעיתים, לא כל כך בסתר – את האופציה השלישית, אבל 1948 לא תחזור על עצמה. היא היתה רגע ייחודי. במקום סיפוח רשמי, מסתפק הכובש בסיפוח שקט. הוא קובע לנכבש מה מותר לו לאכול – והוא מכפיף אותו לרשות הטבע והגנים הישראלית, גוף בלתי צבאי במובהק שכלל לא ברור באיזו סמכות הוא פועל בגדה. אבל הוא פועל. כמו משטרת ישראל.

ובזמן שעל הפלסטיני מקפיד הכובש לאכוף את החוק גם במקרה של קטיפת קוץ בר, הוא מתעלם בבוז מהעבירות הכבדות הרבה יותר שמבצעים המתנחלים שהוא מייבא אל השטח. הם מבצעים פוגרומים כל שני וחמישי, והם גורמים נזק ניכר הרבה יותר מקטיפת קוץ – שריפת שדות, עקירת עצים, הרעלת שדות, שריפת בתים – אבל כלפיהם מתנהגים חמושי צה"ל בסלחנות רבה הרבה יותר, אם הם בכלל טורחים לעצור אותם. למותר לציין שצבא שעומד מן הצד בעת פוגרום, או שאיננו נוקט צעדים נדרשים כדי למנוע אותו – למשל, הטלת עוצר על התנחלויות מועדות לפורענות, דבר שה"מפקד הצבאי" עושה על ימין ועל שמאל בישובים פלסטיניים – איננו שונה במהותו מכוחות המשטרה והצבא של הצאר הרוסי, שהתנהלותם בעת פוגרומים ידועה לשמצה. למעשה, היום – ולא בפעם הראשונה – הצטרפו החמושים לפוגרומצ'יקים וירו בפלסטינים שניסו להבריח את המתנחלים.

היום הודיעה הממשלה שהיא תסיר את המאחזים שנמצאים על קרקע פלסטינית פרטית, להבדיל מקרקע פלסטינית ציבורית ("אדמות מדינה") עד סוף השנה. מותר לא להאמין לה. ההבדל בין יחס החמושים לקוטפי הקוצים ובין יחסם לפולשים לקרקע פרטית אומר הכל. כשממשלת נתניהו תחפש את הסיבה לדה-לגיטימציה – המוצדקת – של ישראל, היא יכולה להתחיל מהפער הזה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ישראל מדורגת בתחתית רשימת המדינות האהודות בעולם, והישראלים צווחים שהם לא מבינים למה. מי שלא הבין עד עכשיו, כנראה שכבר לא יבין – עד שהעולם ×™× ×”×’ במשטר האפרטהייד הישראלי כפי שהוא × ×”×’ במשטר המקורי, שלא במקרה בעלת הברית היחידה שלו היתה ישראל. יש לקוות שזה יקרה במהרה.

הערה מנהלתית: אחרי חיפוש בעקבות הגוף הממשלתי שאליו יש להפנות את התלונה, הגשתי היום למחלקת הסחר הבינלאומי של משרד האוצר תלונה כנגד חברת Accells בחשד לסחר עם חברה הסוחרת עם איראן. שם לקחו את הנושא ברצינות המתבקשת, ואחד העובדים הודה לי על מעשה של אזרחות טובה. עדכונים יבואו, לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)