החברים של ג'ורג'

רעש תקשורתי חריג נרשם בשבוע שעבר, כאשר ערימה של רבנים – חלקם הגדול אוכלי לחמו של הציבור – יצאה בפסק הלכה שקובע שמשה קצב, האנס הבכיר ביותר בישראל, בכלל זכאי. הכנופיה הובלה על ידי שלמה אבינר, אחד מחשובי הרבנים החרד"ליים.

אם יש את נפשכם לדעת את המעין העכור ממנו הגיעה הפסיקה הזו, רועי צזנה חשף אותו אמש. כחלק מהלכות הלוחמה היהודית שכתב אבינר – כאן המקום להזכיר שאבינר היה אחד המקורות ההלכתיים שהרבנות הצבאית אהבה לצטט ערב "עופרת יצוקה" – הוא דן קלות בהלכות אשת יפת תואר, קרי במיסוד האונס בעת מלחמה. אבינר פוסק – בעקבות ההלכה לדורותיה – שבעת כיבוש עיר אויב, מותר לחייל לאנוס אשה אחת, פעם אחת. אחר כך, עליו להתייחס אליה כאל אשתו (אבינר נמנע באלגנטיות בעיסוק בבעיות שמעמידה ההלכה הזו, שנכתבה בימי הפוליגמיה – ימיה, כזכור, עד ימי רבנו גרשום מאור הגולה – בעידן מונוגמי).

יש לאבינר שני תירוצים למה המצווה הזו רלוונטית היום: ראשית, כדי לשמור על המשמעת, שאם לא כן ישתולל מסע אונס בלתי מבוקר (והרי לא יעלה על הדעת להוציא להורג חייל יהודי בגלל שאנס לא יהודיה, שהרי כבר הרמב"ם קבע שדינה של לא יהודיה בת שלוש שנים ומעלה ש"פיתתה" יהודי הוא מוות); ושנית, מחשש שחרמנותו של בעל הזרע הקדוש תפגע ביכולת הלחימה שלו ("מרוב הרהורי יצרו, כבר אינו מסוגל להלחם בחירוף נפש"). אז מה זה אונס של לא יהודיה, לעומת חירוף הנפש של חייל יהודי אחד?

במשך שנים, הבאתי בוויכוחים את מצוות "אשת יפת תואר" כהדגמה לאי ההתאמה בין המוסר היהודי ובין המוסר האנושי. טענת הנגד היתה שזה כבר לא רלוונטי; נהגתי לומר שאין דבר כזה, הלכה לא רלוונטית, שזה יחזור. והנה זה, בספריו של רב שמצוטט בהערכה על ידי הרבנות הצבאית. עכשיו, לאבינר היו שתי דרכי מילוט נוחות מהפסיקה שלו: הוא יכול היה לומר שההלכה איננה תקפה בימינו אלא בימים שיש בהם מלך; והוא יכול היה לנצל את מדרש התלמוד הידוע, שקובע שסמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר" ובין "בן סורר ומורה" נובעת מקשר ישיר: מי שמקיים באדיקות את מצוות "אשת יפת תואר", יהיה לו ממנה בן סורר ומורה.

אבל הוא לא עשה זאת, ומי שמכיר את הפסיקה הבעייתית של אבינר בקשר לנשים לא צריך היה להיות מופתע. אבינר פסק בשעתו שיש להציל את הגבר לפני האשה, הוא כתב תפילה לחיילים שמטרתה להציל אותם משירות עם חיילות, הוא המליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים (בתשובה לשאלה האם מותר ללכת ברחוב "מעורב"; הוא אמר שמותר, אך יש להקפיד לא להסתכל על הנשים).

מן הראוי להזכיר ששתי נשים התלוננו כנגד אבינר, בטענה שהטריד אותן מינית. אבינר עצמו נמנע מלהתייחס לתלונות, ובתי משפט רבניים זיכו אותו לחלוטין פעמיים, וקבעו כי המתלוננת העלילה עליו – ואלמלא ידענו שנשים פסולות לעדות בבית דין רבני, על אחת כמה וכמה שהן פסולות מלדון בו, שרבנים מצווּים להאמין ש"דעתן קלה", שתלמידי חכמים מפרכסים זה לזה כזונות, ושהסיכוי של אשה לזכות לצדק בבית משפט כזה כאשר הנאשם הוא רב אפסי, אפשר היה להתייחס לפסיקה הזו ללא הגיחוך האוטומטי. יצוין שמאוחר יותר, שלל בית דין רבני מחוזי את זכותו של אבינר להורות בנושאי נשים ונידה – צעד חריג ביותר, שתומכיו של אבינר טענו כי הוא נובע משנאה של אנשי המחנה הקיצוני בקרב המתנחלים, שנאה שאין ספק שהיא אמיתית. פסיקה כזו עשויה להתפרש הן כטענה שאבינר לא מבין בתחום, והן כהתראה לנשים לשמור ממנו מרחק.

צריך לזכור, שמעבר לשנאת הנשים שלו, אבינר גם שונא אדם. הוא פסק בעבר שאסור ללא-יהודים לשמש כקצינים בצה"ל, ואת הפסיקה שלו בנושא קצב הוא נימק בכך שאחד השופטים, ג'ורג' קרא, איננו יהודי אלא נוצרי, מה שהופך את כל המשפט ל"ערכאות גויים". אבל ראוי להתייחס גם לכלב שלא נבח: גם ללא קרא, קצב היה מורשע ברוב של שתיים נגד אחד. המילה האופרטיבית היא "שתיים": לצידו של קרא ישבו שתי נשים כשופטות. המצב הזה, מבחינה הלכתית, הוא בלתי אפשרי. שנשים, שדעתן קלה, ישפטו גבר? ועוד נשיא? לא יעלה על הדעת.

אבל אם זו היתה התשובה של אבינר, הוא היה נאלץ להודות שבבית המשפט היחיד שהוא מכיר בו – זה של זכרים יהודיים מאמינים – לא היה לאשה כל סיכוי להרשיע מישהו באונס. היא היתה צריכה להביא שני עדים. עדותה-שלה היתה פסולה; גם במקרה של קצב, שבו עשר נשים התלוננו על מעשיו, ההלכה ברורה: עדויותיהן של עשר נשים אינן שוות לעדותו של גבר יהודי אחד.

בין השאר אמר אבינר ש"באופן כללי, במשפטים על הטרדת נשים, התקשורת היא תמיד בעד האישה. למה? איש חשוב הטריד אישה – ×–×” חדשות מעניינות. אישה שסתם העלילה על אדם חשוב, סתם אישה פשוטה – ×–×” לא מעניין, ×–×” לא חדשות. לכן התקשורת היא תמיד בצד ×”×–×”, אף על פי שזה לא נכון." אם לצטט את ×’'יילס מבאפי, הסאב-טקסט הופך כאן במהירות לטקסט. אבינר מאמין שנטפלה עליו עלילה, ומשליך מכאן שכל הנשים מעלילות. מעבר לכל ×–×”, אבינר יוצא טמבל: הוא טוען שקצב לא זוכה מאף סעיף אישום, ושוכח שהוא זוכה מהדחת עד – מה שמעיד שאבינר אפילו לא טרח לקרוא את פסק הדין לפני שהתגולל על השופטים.

והדבר העגום בכל זה הוא שאבינר הוצג לנו בעשורים האחרונים כרב מתון, שאפשר לדבר איתו, ממלכתי, רב מודרני ששולח פסקים קצרים במסרונים, אישיות מרגיעה ששכנעה את מתבצרי גוש קטיף ללכת הביתה בלי מאבק אלים. אוי ל"מתינות" כזו.

ועוד משהו קטן: אבי בניהו, דובר צה"ל, טען היום שהוא התגנב לבריטניה בשם בדוי, קרי בדרכון מזויף, מחשש שייעצר. הבה נניח, לצורך הדיון, שלשם שינוי דובר צה"ל לא שיקר והוא אכן עשה זאת. מה זה אומר עליו, ועל אמינותו, שהוא מתרברב בביצוע עבירת הונאה בגלוי? והאם הוא השתמש לצורך כך בדרכון בריטי שנגנב מתייר? סתם שאלה.

הערה מנהלתית: זהו הפוסט הראשון בפרויקט 300 חדש, שונה מהרגיל בכך שהפעם הוא נערך בשיתוף פעולה עם עורכי "מדרון חלקלק". מדי יום, יבחרו עורכי המדרון את האייטם החשוב ביותר שזיהו אתמול, והוא יעמוד במוקד הפוסט. יהיה מאתגר ומעניין.

(יוסי גורביץ)