החברים של ג'ורג'

ברבנות הראשית הביעו היום (ג') אי נחת חריפה מסירובו, שהוגדר כבוטה וכחורג מכללי הטקס, של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לעבור ברית מילה בעת ביקורו בהיכל שלמה. בכיר ברבנות אמר לחדשות רשת ב' ש"ראו את הסלידה והאימה על הפנים שלו. הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהוא מתעב נימולים. זו אנטישמיות בוטה, במיוחד מצד מי שהיה חבר במפלגה הנאצית בימי נעוריו".

טוב, זה עוד לא קרה. אבל קרו דברים משונים אחרים. מי אמר שלא השתלבנו במרחב? למדנו היטב מאחינו בני עדות הקלאצ' איך לייצר תקרית מכלום. הבלוגר המופלא שהגיח ונעלם, The Religious Policeman, כתב פעם את טבלת "רמת העלבון המוסלמי". אולי צריך לארגן אחת כזו גם לקהילה היהודית של ישראל. נראה לי שכרגע אנחנו בשלב Elevated בטבלה. כתריאליבקה כמרקחה.

* * * * *

יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, מחה על כך ש"לא היתה התייחסות ישירה להכחשת השואה" בנאומו ביד ושם של האפיפיור. שלו מיהר לכסת"ח, ואמר כי "אמנם הוא התייחס לכך שאסור להכחיש ולגמד את סבל הקורבנות, אך הוא לא השתמש במילים באופן סצפיפי". בנדיקטוס אמר במהלך הטקס, בין השאר, את המילים הבאות (המופיעות באותה כתבה ממש): "מי ייתן ושמות הקורבנות לעולם לא ייכחדו, זכרם לא יומעט או יישכח". אם אבנר שלו רוצה התייחסות מפורשת יותר, אולי כדאי שבפעם הבאה יציע לאפיפיור לקרוא נאום שהוכן מראש על ידי יד ושם. רגע, למה לעצור שם – אפשר להציע את הטקסט לכל ראש מדינה מבקר (וכל ראש מדינה מבקר חייב לעבור ביד ושם), וכל מי שיעז לחרוג ממנו ייחשב מיד למין, ויועבר ישירות לטיפולו של ישראל לאו.

אחחח, ישראל לאו. הצבוע הידוע – האיש והמעטפות – היה תוקפני אף יותר. הוא ציטט נקודה שלכאורה עומדת – בנדיקטוס, לטענתו, התייחס לקורבנות השואה כאל "הרוגים" ולא "נרצחים", אבל הייתי רוצה לראות את המקור – ומשם התקפל ישר לעמדת הקורבן הקבועה שלנו. "על האפיפיור היה להדגיש את מספר הקורבנות", ייבב, "לא היו מיליוני נרצחים, היו שישה מיליון יהודים שנרצחו".

יסלח לי כבוד אוסף המעטפות, אבל זו הכחשת שואה. כ-5.7 מיליוני יהודים נרצחו על הנאצים. כ-20 מיליוני רוסים נרצחו גם הם על ידם. 6,123,000 פולנים – מחציתם לא יהודים – נרצחו על ידי הנאצים, רבים מהם באותם מחנות השמדה ממש. האינטליגנציה הפולנית נערפה במכוון; רבים מחבריה היו כמרים. המטרה היתה להשמיד כל פולני שיכול לגלות התנגדות ולשעבד את השאר. כ-1.7 מיליוני יוגוסלבים מתו במהלך המלחמה, מספר גדול עד להדהים שלהם היו אזרחים. הם לא יהודים, אז מבחינת לאו הם גם לא בני אדם.

מה שלא ברור, מתוך ההשתפכות הזו של לאו, היא מה הוא רוצה. בנאומו ביד ושם – עדיין מאותה כתבה בנרג – אמר בנדיקטוס ש"באתי לעמוד בשתיקה ליד אנדרטה זו, שהוקמה כדי לכבד את זכרם של מיליוני יהודים שנהרגו בטרגדיה נוראה ואיבדו את חייהם, אך לא איבדו את שמם". ההדגשה שלי. שוב, מה לאו רוצה? שבנדיקטוס יקריא הודעה לעיתונות של היחצ"ן של יד ושם?

לאו אמר עוד שהוא "נפגע" מכך שהאפיפיור "לא התייחס לזהותם של הרוצחים בשואה". אם לאו חושב שראש הכנסיה הקתולית צריך לצאת בהתקפה על גרמניה, 65 שנים כמעט אחרי המלחמה, אולי כדאי שיאמר זאת במפורש – וגם ינמק. עוד הוסיף לאו ש"הפריעה לי אי השתתפותו של האפיפיור בצערו של העם היהודי ששכל את בניו. אני לא מבקש סליחה, אני מבקש השתתפות בכאב ובצער." לרגע אתה חושב שלאו מתמודד על פרס פילסודסקי לפולניות, ואז אתה נזכר שעוד ארבעה ימים הוא יצטרך להגיע לבית הכנסת שלו ולהסביר איך לחץ לאנטישמי הנוצרי הזה את היד. לאו, בקצרה, מדבר אל קהל-הבית שלו – ועושה את זה בשמנו.

לאו אולי לא מבקש סליחה, אבל יש נקודה אחת שמשום מה לא מוזכרת בתוך כל הבלגאן: שהוואתיקן התנצל רשמית, ב-1998, על אזלת ידה של הכנסיה במהלך השואה. מה עוד הוא רוצה?

* * * * *

ההיסטריה לא הוגבלה ללאו. אורן פרסיקו פרסם ב"עין השביעית" סקירה מוצלחת של התגובה העיתונאית. בכל זאת, ראוי להתייחס לשני פרסומים נוספים.

האחד הוא המאמר המשונה מאד שפרסם היום ב-ynet ליאור אלפרוביץ, המתואר כ"מרצה להיסטוריה של השואה". לדבריו, כאשר השתמש בנדיטקוס במילה Holocaust, הוא חושב על המונח הראשוני של המילה – המונח היווני – המציין קורבן שמכולה באש. מכאן קופץ אלפרוביץ' למסקנה המשונה שהנוצרים חושבים ש"היהודים, שבמשך אלפיים שנים היו עיוורים לאמת הנוצרים, סופם שגופם השרוף הועלה כקורבן על חטא זה". וכדי שאף נוצרי לא יצליח להתחמק מההאשמה הזו, מציין אלפרוביץ' שהם חושבים זאת "גם אם באופן בלתי מודע". לך תתווכח עם זה.

איפה להתחיל? ראשית, המונח holocaust שימש לציון אסונות עוד קודם לרצח העם שביצעו הנאצים, ולא רק לציון קורבנות גדולים. למעשה, הביטוי "שואה" שימש במובן דומה. טשרניחובסקי, בתרגמו את הומרוס, מדבר על פיראטים כעל

ליסטים הנדים על מרחבי ימים, ומסכנים

את נפשותיהם להם ושואה בכפם לגברים… (אודיסיאה, שיר שלישי, 73-74).

היום הוא כנראה היה מואשם בהכחשת שואה, או משהו. להשוות סתם פיראטים לשואה?!

שנית, ולא פחות חשוב, בנדיקטוס לא אמר Holocaust בנאומו. הוא אמר "שואה". בעברית. ככה שכל התזה על כך שכל הנוצרים חושבים על היהודים כקורבן-אכול-אש ראוי עפה מהחלון.

המאמר השני הוא ההשתלחות הפרועה של גיא מרוז בנרג היום, שספק אם היתה עוברת עורך – אפילו במעריב – ביום רגיל. כל מילה מיותרת. ומילא מרוז – תראו את הטוקבקים. בעצם, אולי לא כדאי.

* * * * *

מותר וצריך לתהות מה מקורה של כל ההיסטריה הזו. מותר לתהות אם עדיין מדובר ביהודים, או שמדובר בכת מינות חדשה, המינות ההיטלריסטית, שקובעת כי יהודי הוא מי שאדולף היטלר ראה כיהודי, וש"חייב כל יהודי לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", כדברי ראש אכ"א לשעבר. צריך לתהות אם הזהות היהודית הישראלית הפכה את כל ההיסטוריה שלפני 1933 לסרח עודף, שכל מהותה מתמצה בפחד מהזאב הנאצי הגדול שאורב מחוץ לישראל, בתפיסה שכל הלא יהודים נאצים או נאצים בפוטנציה, ובכך שצריך להכות קודם – חזק, מהר ועדיף בכמה שפחות אלגנטיות.

הם שואבים עונג מיוחד מכך שהם יכולים לומר שבוויכוח בין הליברלים, שטענו שיהדות היא בחירה, ובין היטלר – ניצח האחרון; שנצחונו עומד לעולם ועד; ושעל כן כל נסיון להתנער מהזהות היהודית הכפויה יסתיים בתא גזים. שלל וריאציות על התמה הזו מופיעות ללא הרף בשיח הישראלי.

ההיטלריסטים – היהודים שמהותם נשאבת מהיטלר – מוכיחים שהנזק שהצליחו הנאצים לגרום היה גרוע משחשבו. הם אולי הרגו שליש מבניו של דור אחד, אבל הרעילו שלושה דורות לפחות, והעבירו את הארס המחשבתי שלהם הלאה. השואה היא הפולחן, אושוויץ היא המקדש – וכל מתנגד הוא היטלר.

"היטלר כבר מת", כתב עמוס עוז למנחם בגין בשיאה של מלחמת לבנון הראשונה. כמה שהוא טעה. אין אדם חי יותר בישראל מאדולף היטלר. כל כך הוא חי, שאפילו ראש הכנסיה הקתולית – האויבת העקשנית של תורת הגזע, הכנסיה שסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו, שהיתה מכשול כה כבד עד שהיטלר פינטז על תליית האפיפיור המושמץ של זמנו – נתפס כאן דווקא כיורשו של הפיהרר. מה זה משנה, כולם גויים. הלכה שעשיו שונא ליעקב.

היטלר היה מתקשה לנסח זאת טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

ביקורו הקרוב של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ממשיך להדגים את הארס שמפעפע בעורקיהם של היג"עים (יהודים גאים עילגים). הוא גם מספק דוגמית קטנה למהותה של מדינת ישראל: היום (א') קרא שלום דב וולפא, רב בכיר בחב"ד, לרבנים שלא להפגש עם האפיפיור. לוולפא, פרובוקטור עם קבלות שגם נחקר בחשד להסתה, לא קרה שום דבר – ובצדק, כמובן. זו זכותו החוקית. אבל שני ערבים ישראלים, שחילקו כרוזים הקוראים למחאה כנגד ביקור האפיפיור – כנראה שהם לא שכחו לו את ציטוטיו מכתבי הקיסר הביזנטי מנואל השני, וגם זו זכותם – דווקא נעצרו. מי אמר "מדינת כל יהודיה" ולא קיבל? (תודה לנמרוד אבישר על הטיפ).

קל לשנוא את בנדיקטוס ה-16. הוא גרמני, בתור התחלה. פחות או יותר כל מתנגדי האפיפיור ציינו את העובדה שהוא היה חבר בנוער היטלר – מבלי לציין את העובדה הנוחה פחות שאביו איבד את עבודתו בשל התנגדותו למשטר הנאצי, ותוך התעלמות מהעובדה שכאשר צורף יוזף רצינגר לנוער היטלר, ההשתייכות הזו כבר היתה בגדר חובה. מציינים את העובדה שהוא שירת בוורמאכט, ושוכחים לציין שהוא ערק – פעולה שהיתה כרוכה בסיכון, שכן בפרפורי הגסיסה של המשטר, הוא עדיין מצא זמן ואנרגיה להוציא להורג אלפי עריקים. (ברטולד ברכט אפילו כתב על כך גרסה מודרנית של "אנטיגונה", שבו מנסה הנערה האמיצה להסיר את גופתו של אחיה העריק, שנתלה – כמקובל – על פנס חשמל מול ביתה).

אבל האנשים שמוחים היום – בתמיכתם הנלהבת של יג"עי הטוקבקים – כנגד ביקורו של האפיפיור, מחו לפני תשע שנים גם בעת ביקורו של קודמו. קרול יוזיף ווטילה לא היה גרמני, הוא היה קורבנם; אבל המחאה כנגד איש הוורמאכט לשעבר דומה מאד למחאה כנגד מי, שככומר צעיר נשא על כתפיו נערה, ניצולת מחנה, שלא יכלה עוד ללכת.

אלא שהיום, מאחר והתדרדרנו מאד בתשע השנים האחרונות, הרבנים ויג"עיהם קולניים הרבה יותר. ואל שאר התלונות הקבועות חוזרת, שוב ושוב, עלילת המנורה.

* * * * *

בשנת 70 לספירה כבשו צבאותיו של טיטוס פלאוויוס אספאסינוס את ירושלים והחריבו אותה עד היסוד. הם הותירו רק שלושה מגדלים עומדים, ונשאו איתם אלפי שבויים ושלל רב. הללו, כמקובל, הוצגו בתהלוכת הנצחון של טיטוס, שתשע שנים לאחר מכן יירש את אביו כפרינקפס. מיד לאחר התהלוכה, הוצא להורג שמעון בר גיורא – וכתובת מציינת את מותו של "סימון בר גיורא", בין שאר הרוגי מלכות, סמוך לפורום. יריבו המר, יוחנן מגוש חלב, נכבש לעבדות בספינות המלחמה. אלפים אחרים הושלכו לחיות או נשלחו לחיי עבדות מרה. היו מהם, ככל הנראה, שבחרו במוות על פני עבדות – הדי סיפורים רבים בתלמוד מעידים על כך.

 ××‘ל הסמל הוויזואלי של החורבן היתה המנורה, שהונצחה על שער טיטוס כשהיא נישאת על ידי חיילים רומאים בתהלוכת הנצחון. היהדות האורתודוקסית העדיפה להתמקד בסמלים אחרים – למשל, המשיח היושב כמקבץ נדבות בשערי רומא. הציונות, שלא ×”×™×” לה כל עניין בקבצנים מיתולוגיים, ושנזקקה לסמלים רומנטיים, החזירה את המנורה למרכז התמונה. לא במקרה היא סמל מדינת ישראל: היא הסמל של המשך הקיום.

ובין 70 לספירה ל-1948 – חושך ואפלה. ועכשיו עולות שוב ושוב הקריאות לאפיפיור "להשיב את המנורה", שכביכול מוחזקת בוואתיקן.

* * * * *

אבל בכל זאת קרו כמה דברים באותה תקופת חושך ארוכה. ב-410, למשל, בזזו הוונדאלים הוויזיגותים את רומא, ונשאו משם אוצרות רבים. חלק גדול מאוצרותיה הגדולים של רומא הותך פשוט למתכת יקרה; גורל דומה פקד את האוצרות שבאתונה ובדלפי. אבל את המנורה הם שמרו, ככל הנראה, ונשאו אותם איתה לקרתגו.

ב-534 הצליח הגנרל הביזנטי המרשים בליסאריוס להשיב את צפון אפריקה – לשעה קצרה – לידיה של רומא השניה, קונסטנטינופול. היסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס, טוען (בספרו "על המלחמות") שבמהלך מסע הנצחון של בליסאריוס על הוונדאלים, נישאו גם "אוצרות היהודים, אשר טיטוס בנו של אספאסינוס, יחד עם אחרים, הביא לרומא לאחר לכידת ירושלים".

העדות של פרוקופיוס בעייתית, מכמה סיבות. ראשית, הוא מדבר על "אוצרות", אבל איננו מפרט אותם; אין לדעת מה קרה למנורה, למשל, ואם היתה בין הכלים שנישאו במסע הנצחון. שנית, הוא מוסיף סיפור מפוקפק, על פיו יהודי פנה אל אחד ממקורבי הקיסר, והמליץ לו בעדינות שלא להכניס את האוצרות לארמון, שכן בגללם "לכד גיזריק [המלך הוונדאלי שהביס בליסאריוס – יצ"ג] את מקומם של הרומאים, ו[בשלם] כבש כעת הצבא הרומאי את מקומם של הוונדאלים". פרוקופיוס נכשל כאן: לוכד רומא לא היה גיזריק, אלא אלאריק, כ-120 שנים קודם לכן. היהודי מציע, על כן, לשלוח את האוצרות למקומם הראוי – ירושלים, כמובן – והקיסר המבוהל יוסטיניאנוס ממהר להסכים.

הסיפור בעייתי מאד. ירושלים היא עיר נוצרית לחלוטין בשלב זה, וכניסת יהודים אליה אסורה. מדוע ינסה יהודי לשלוח את כלי הקודש דווקא לשם? מדוע לא ינסה, למשל, לפדות אותם? מדוע יסכים קיסר שטוף באהדת רליקות קדושות להפרד מכמה מהיותר חשובות שבהן? יתר על כן, ראוי להזכיר שפרוקופיוס שנא את יוסטיניאנוס ואשתו, הקיסרית תיאודורה, שנאת מוות, וב"היסטוריה הסודית" שלו האשים אותה בכך שהיתה יצאנית ואותו בכך שהיה בן שטן, פשוטו כמשמעו. יוסטיניאנוס מוג הלב של "המלחמות" מזכיר במידה חשודה את יוסטיניאנוס של "ההיסטוריה הסודית".

סביר שאוצרות כלשהם מבית המקדש השני אכן נישאו באותה תהלוכה – יותר מדי אנשים חזו בה, מכדי שפרוקופיוס יוכל להמציא סיפור כזה ללא חשש – ואולי גם המנורה היתה שם. אם אכן היתה שם, ולא הותכה על ידי הוונדאלים ב-410, היא מעולם לא נראתה שוב. אם אכן הגיעה לירושלים, אין שום תיעוד על כך – וקשה להניח שאירוע כזה לא היה מתועד. ב-614 אובדת ירושלים לביזנטים לנצח: צבא פרסי, מלווה במתקוממים יהודים מהגליל, כובש אותה. היהודים טובחים בנוצרים ומשמידים את הכנסיות – אומדנים, מופרזים בעליל, מדברים על 90,000 נטבחים; אומדנים נמוכים יותר מדברים על כ-23,000 – ואלו עובדות שההיסטוריה הרשמית של ישראל (כפי שמתאר יפה אליוט הורוביץ בספרו Reckless Rites) עושה ככל יכולתה לטשטש. על פי אגדה, היהודים זוכים בשלטון בירושלים במשך שלוש שנים. כעבור 20 שנים היא נכבשת על ידי המוסלמים. למנורה אין זכר – לא בעת כיבוש העיר על ידי הפרסים, לא בעת החרבת הכנסיות והטבח על ידי היהודים, ולא בעת הכיבוש הערבי. המנורה, כמו "הצלב הקדוש", יוצאת מההיסטוריה – אם בכלל היתה חלק ממנה אחרי 410 – עם כיבוש ירושלים, ולכל המאוחר עם כיבוש ביזנטיון על ידי הצלבנים ב-1204.

* * * * *

כל זה הוא קצת יותר מדי היסטוריה ליג"עים. ביזנטים, רומאים, וונדאלים, פרסים, ערבים – מה זה משנה, כולם גויים. בשילוב מוזר עם דן בראון ותיאוריות קונספירציה אחרות, הם מעדיפים להעליל על הוותיקאן שהוא מחזיק באוצרות יהודיים בזוזים, ובאוצרות הסימבוליים ביותר. בירור העובדות הללו לקח לי חמש דקות בדיוק. נכון שיש לי הבנה מסוימת בהיסטוריה ביזנטית, ואני מכיר את פרוקופיוס, אבל גרסה מקוצרת אפשר למצוא גם בוויקיפדיה.

מדוע, אם כן, מצליחה העלילה הזו כל כך? אולי בגלל שיש מי שמחפש עוד שמן למדורה הישנה, ויש מי שכל מהותם היא מסע נקמה ארוך כנגד ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל ×–×”, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה ×–×” מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם ×”×’× ×” מלאה מסביב לשעון. ×”×’× ×” שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בישראל הוא אספקלריה מאירה, שדרכה אפשר לבחון את האפולוגטיקה הקבועה על הגזענות היהודית: היהודים, אומרים לנו, הם רחמנים בני רחמנים, ואם נפלו לגזענות הרי זה רק בגלל המצב הבטחוני. שנאת הערבים הנפוצה בקרב אחינו היהודים, אומרים לנו, נובעת אך ורק מהמצב הבטחוני. אילו לא היה מצב בטחוני, לא היתה גם גזענות. זו, אם כן, גזענות של זמן מלחמה, ואף שיש לגנות אותה ולהלחם בה, יש להבין את הלוקים בה. מלחמה משבשת את המצפון.

או שלא.

* * * * *

מועצת הרבנות הראשית קיבלה היום החלטה, הקובעת שמסירת "חלק או נכס מארץ ישראל" לידי הוואתיקן "אסורה על פי ההלכה", והורו לממשלה באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עליה "להפסיק לאלתר את כל המגעים בעניינים אלו".

שווה, אגב, לעקוב אחרי שמות הרבנים המעורבים: יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא; שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, בנו של מרדכי אליהו; יצחק פרץ, לשעבר שר מטעם ש"ס; יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי (שהורשע, בין השאר, בהעברת כספים לעמותה של יהודה); ושמחה הכהן קוק, נצר ל. סתם, לפעם הבאה שאיזה חובש כיפה יטען בפניכם בפנים רציניות שמערכת המשפט הישראלית היא אוליגרכיה. מתקבל הרושם שצמד המכשפים הראשיים נעדר מהדיון, שכן הם עשויים לעמוד בעוד שבוע במצב הלא נעים שבו עליהם לברך את בנדיקטוס.

נימוקי החלטתה של המועצה לא פורסמו בוויינט, אבל לא קשה לעמוד עליהם. אין כאן, כמובן, שום טיעון בטחוני. חובשי הכיפות הסתתרו מאחורי טיעונים כאלה במשך 20 השנים האחרונות, כשהנימוק העיקרי שלהם הוא שעל פי ההלכה יוצאים למלחמה בשבת בערי ספר "אפילו על עסקי תבן וקש". מאחר והקש היחיד שהאפיפיור צפוי לבקש הוא קש-שתיה, ומאחר ואנשי המשמר השווייצרי לא מסכנים את שלום ישראל אפילו אליבא דשמואל אליהו, כנראה שזה לא העניין.

אז אם מה נשארו? מה הבסיס ההלכתי? איסור "לא תחנם". מקורו, כרגיל, בחוסר ההבנה הבסיסי של כותבי התלמוד בעברית מקראית. בעוד שהפסוק "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" אוסר בפשטות על חנינה, המכשפים מהדורות הקודמים העדיפו לעקם אותו ולפרש את האיסור "לא תחנם" כך: "לא תיתן להם חניה בקרקע" – חל איסור על מכירת או השכרה של קרקע בארץ ישראל לנוכרים; לא תיתן להם מתנת חינם; ו"לא תיתן להם חן" – איסור על דיבור בשבחם של לא-יהודים.

ובלשון הזהב של הרמב"ם:

"א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה–שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו.  ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם".  לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו.  אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

"ב במה דברים אמורים, בגוי.  אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין–מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת:  מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ×”', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם–"שם רשעים, ירקב".

"×’. מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם ×”×™×” מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה–מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.  וגר תושב–הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

"ד. אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות.  ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה–ואין שכונה, פחותה משלושה…

"ו. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי ×–×” בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם:  שנאמר "ולא תחונם" – לא ×™×”×™×” להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים…

"×—. מפרנסין ×¢× ×™×™ גויים עם ×¢× ×™×™ ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד ×¢× ×™×™ גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום.  ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם.  ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה.  אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו…". ההדגשות שלי.

אני מתנצל על הציטוט הארוך הזה, אבל אני חושב שיש בו טעם. אלו מכם שהשם "שמואל אליהו" ואיסור על השכרת דירות לנוכרים גורם לאיזה פעמון לצלצל במוחם, לא טועים: החומץ נחקר לפני כמה שנים בחשד להסתה לגזענות, משום שפסק שאין להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. התיק נגדו נסגר, כמובן. המדינה לא מתעסקת עם רבנים. לא כאלה שהם חלק מהאוליגרכיה, על כל פנים. ראוי לציין שבעוד שהרמב"ם מדבר במפורש על עובדי עבודה זרה בפסיקה שלו, ולשיטתו נוצרים הם עובדי עבודה זרה בעוד שמוסלמים הם "מייחדים" – פסיקה שאפשר שהושפעה מהעובדה שהוא עצמו נאלץ להתאסלם – הרי שאליהו מרחיב אותה גם למוסלמים. נוצר כאן מיזוג בין הגזענות ההלכתית הנקיה ובין הגזענות העממית.

מיד, כמובן, תקום בריגדת ההגנה על האורתודוקסיה היהודית, שתטען שמדובר בטקסטים עבשים שאין להם שום קשר למציאות המודרנית. נניח עכשיו לשאלה מדוע חילונים מובהקים לכאורה נחלצים תמיד להגנה על אויביהם בנפש (ראו סעיף ב', למעלה) משום שנראה שהיא לקוחה מתחום בריאות הנפש; נציין חדות שהפסיקה הזו הדהדה, היום, במדינת ישראל, בפסיקה של הגוף ההלכתי הגבוה ביותר המוכר על ידי המדינה. זו איננה אות מתה. היא היתה אות מתה רק "בזמן שגלו ישראל בין האומות, בזמן שיד הגויים תקפה". הקמתה של ישות מדינית יהודית החייתה אותה, והעניקה נשק גרעיני בידי מדינה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא שנאת המין האנושי.

יודגש שוב שלא מדובר בכמה מדובללי-גבעות או איזה רב נידח מהתנחלות יד גולית: זו פסיקה של הרבנות הראשית בישראל. מדובללי הגבעות עושים את שלהם, כמובן. בעוד האפיפיור מודיע שהוא מגיע כ"צליין של שלום", כביקור ב"ארץ הולדתו, מותו ותחייתו של אלוקינו" (כך טמקא. מתי, לעזאזל, החליפה המילה 'אלוקים' את המילה 'אלוהים' גם בתקשורת החילונית?), מיהרו דב ליאור וחבר מרעיו להצהיר על כך שהמלחמה עם הנצרות נמשכת, וסיעת האיחוד הלאומי נקראת להחרים "כל אירוע שיש בו נתינת כבוד או הערכה לאפיפיור, או לנצרות בכלל". בכנסת, לא פחות, נערך דיון שבו השתתפו אנשי הימין, ובו דנו באפשרות לקריאה לחיילי צה”ל לסרב לאבטח את האפיפיור. נזכיר, שוב: האפיפיור איננו סכנה בטחונית. הקריאה לסירוב לא נובעת מטענה בטחונית כלשהי. היא באה מתוך תפיסה דתית טהורה.

מדובר, נזכיר, באנשים שלא נתקלו בנוצרים – אלא אם הם ירקו על אותם נוצרים ברחובות ירושלים. השנאה לנצרות, זכר התבוסה הגדולה ההיא לאחות הצעירה-במעט במאבק על דעת הקהל, שעה "שלא נשאר ביהודה אחד מעשרה" – דברי הירונימוס – בשל גל ההתנצרות הענק של המאה הרביעית, היא כבר בלתי נפרד מהיהדות. זה המצב כבר 1,700 שנים בערך, רוב שנות קיומן של הנצרות והיהדות.

על רפיסותה של ממשלה, שעוברת לסדר היום על כך שפקידים ממומנים קמים על נבחרי הציבור ומתיימרים להתערב בעניינים הנתונים רק להם – מיותר להרחיב את הדיבור. אין בישראל, ולא היתה מאז בן גוריון, ממשלה שתעז להודיע לרבנים שהם מתבקשים לסתום את הפה, לעסוק בענייניהם – ולא, יודחו בהליך משמעתי כפקיד שסרח. פקידי ממשלה שבמוצהר עוסקים בעניין שאין פוליטי ממנו, ובניגוד למה שנראה כמו עמדת הממשלה – התרגלנו לקבל את זה מצה"ל. עכשיו, כנראה, מגיע גם תורם של הרבנים.

* * * * *

אילו היתה שנאת הזרים היהודית תוצאה של מאבק אלים עם הפלסטינים, פסיקה כזו – שכרגיל, לא עוררה כל הד בתקשורת הישראלית– היתה משונה ולא סבירה. היות והפסיקה הזו צצה, פתאום וללא פרובוקציה נוצרית מיוחדת, האפולוגטיקה המקובלת על שנאת האדם הזו נראית מגוחכת. מי שיודע שעצם קיומם של נוצרים הוא פרובוקציה בעיני האורתודוקסים – על אחת כמה וכמה במקום שבו אמורה היתה יד היהודים להיות תקיפה – לא ×”×™×” מופתע כלל.

יצוין שהרבנים יודעים את נפש בהמותיהם: התמיכה בפסיקה בקרב הטוקבקים היתה רחבה מאד. האספסוף היהודיסטי, שכל יתרונו על הערבי או הנוצרי הוא יהדותו (שאותה אינו מכיר), אוהב מאד פסיקות כאלה. הן משפרות את האגו שלו. הוא יתמוך בהן ללא היסוס, משום שבניגוד למליצות על "דת הנביאים", היהדות תמיד בחרה במסלול של "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" ולא של "חביב אדם שנברא בצלם".

קיר הברזל שבין המציאות ובין היהדות נסוג עוד קצת. מי שמכיר את שטף הדיבורים על "ערב רב" בקרב חובשי הכיפות, לא יופתע אם וכאשר יורד איזה אפיקורס, או מין, "אל בור שחת": הם כבר רצחו יהודים. הם ירצחו עוד.

הערה מנהלתית קצרה: באיחור ניכר, כולו באשמתי, הנה הקישור להקלטה של הרצאת מלחמת האזרחים.תודתי נתונה לשי אלקין על עזרתו.

(יוסי גורביץ)