בעכו נערך בסוף השבוע, לראשונה, טקס אזכרה לנכבה, החרבתה של פלסטין (מושג גיאוגרפי ותרבותי, אני יודע) וגירושם של יותר מ-700,000 מתושביה. כשדיווח MyYnet על האירוע המתוכנן, טרח להבהיר לכותביו מה הם צריכים לחשוב: "אחרי הפגנת ה-1 במאי שבה הונפו דגלי פלסטין, ממשיכים ערביי עכו למתוח את החבל".

כמובן, אם תעבור הצעת החוק של "ישראל ביתם" בנושא, לא יהיו עוד תהלוכות מסוכנות כאלו ברחבי ישראל, ואף אחד לא ידבר על ההיסטוריה. לא בקול, על כל פנים, ולא בלי מבט מבוהל לאחור. ככה זה ברוסיה הפוטיניסטית, המודל של ליברמן. אפשר יהיה להחזיר את השלדים לארון, ולקוות שלשם שינוי הם יישארו שם. זה יהיה צעד דמוקרטי למשעי, כמובן, אם כי יש להניח שהחוק לא יופנה כלפי ישיבות חרדיות שמציינות את יום העצמאות כיום אבל. לא צריך להגזים.

ב"הארץ", קרא הבוקר נדב שרגאי "להתנחל ביפו, עכו, לוד ורמלה". ישראל היהודית, הוא מקונן, מאבדת את הערים המעורבות. הוא צולל ישירות אל הפרוטוקולים של זקני הוואקף, ומתאר כיצד ניסתה אגודת צדקה ערמומית של החמאס לרכוש, לא פחות, 50 דונמים חקלאיים, ומזימה נפשעת זו סוכלה רק לאחר ש"יזמים יהודים גייסו את הסכום הנדרש והצילו" את הדונמים.

אין, לדעת שרגאי, די חיכוך בין פלסטינים ויהודים במה שהיתה פעם פלסטינה-א"י, והוא מקונן על כך שתנועות נוער חילוניות "אינן שולחות דרך שגרה גרעיני חיזוק" לערים המעורבות – בניגוד חד לתנועות הנוער הדתיות. הוא טוען ש"באנינות, רומזים ארגוני השמאל" כי המאבק על שטחים נקיים מערבים הוא מאבק גזעני, ובאמצעות הטריק הרטורי הזה הוא מנסה להסתיר את הגזענות הבוטה של ה"מאבק" הדמוגרפי. 

ואלה לא רק תערוכות והצהרות בומבסטיות של פוטין דה לה שמאטע, או מאמרים מתלהמים של מתנחל-המחמד של קבוצת שוקן. כ-2,000 צעירים ערבים העזו השנה לצאת נגד גל ההתבדלות המשולב לתנועה האיסלמית ולתנועה הנאצריסטית, וביקשו לשרת שירות לאומי. המדינה דחתה אלף מהם. "מחסור בתקנים" הוא התירוץ הרשמי.

משהו משונה מאד קורה כאן. ב-2005-2006 היו רק 240 מתנדבים כאלה; ב-2006-2007, 289; ב-2007-2008, זינוק חד, של יותר מ-100%, ל-628; השנה, 2008-2009, יש כבר כ-1000; ובשנה הבאה, שתתחיל רשמית בקיץ, היו אמורים להיות כ-2,000. נרשמה גם עליה קטנה במספר המתגייסים הערבים לצה"ל. מאיפה באו כל אלה? איזה זרם מעמקים שלא סוקר הניע אותם?

זה לא משנה, כי זה יישאר בגדר "אמורים היו", כי למנהלת השירות הלאומי – שמאחר ועד לאחרונה היה נחלתן של בנות דתיות בלבד, מאוישת במספרים גדולים של חובשי כיפות ועוטות שביס – אין תקנים לעוד אלף צעירים ערבים שידפקו את הרטוריקה של ליברמן. תקנים ל-3,000 צעירות דתיות, 2,700 מהן בחינוך החילוני – דווקא היו להן, עד שמשרד החינוך אמר לא.

כלומר, יש גל התנדבות והתחברות ערבי, והמדינה – באמצעות שלוחיה חדורי האמונה, אלה שמאמינים שצריך להתנחל גם בישובים המעורבים – אומרת להם "לא". לכו לעזמי, היא אומרת. ככה אנחנו אוהבים אתכם. בואו נדחוס את אבק השריפה עוד קצת. בואו נראה להם שאם הם – מבוזים במולדתם, רוב אדמותיהם שדודות, קורבן לבוז, לטינה ולגזענות – יושיטו לנו יד, היא לא תשוב ללא נשיכה. לכו, בל"ד והתנועה האיסלמית מחכים לכם. משהו דומה לזה, לדברי ב. מיכאל, כבר קרה פעם: באמצע שנות החמישים, הדפיס צה"ל קריאת גיוס לצעירים הערבים, ככל הנראה במגמה להוכיח שהם אינם עושים זאת. להפתעת הקצונה, כ-4,000 איש התייצבו וביקשו להתחייל. הם פוזרו במהירות והצו נגנז.

רצוי להזכיר שעד שישראל לא הפכה את העדה הדרוזית לעדה נפרדת, דרוזים לא נחשבו לשונים במיוחד מהמוסלמים הסונים הרגילים. על פי הנהלים ששררו בזמן המנדט, הדרוזים נשפטו בבתי הדין השרעיים יחד עם הסונים. ישראל היא שהבדילה אותם, ובקושי חלפו 50 שנים ומעט זוכרים זאת. חלק ניכר מהדרוזים היו בצד השני של מלחמת 1948. מה היה קורה אם ישראל הרשמית היתה נוקטת מדיניות כזו גם כלפי כלל הציבור הערבי?

זה לא קרה, כידוע. ומאחר וישראל היא מדינה גזענית, היא גם מקפידה לוודא שחייליה הדרוזים יהיו מרירים. כפי שאמר לי אחד מהם, "יש בישראל ארבעה סוגי אזרחים. סוג א': חרדים. לא משרתים, מקבלים שירותים. סוג ב': חילונים. משרתים, ומקבלים שירותים. סוג ג': ערבים. לא משרתים, לא מקבלים שירותים. סוג ד': דרוזים. משרתים, ולא מקבלים שירותים." כששאלתי אותו למה אחוז גבוה כל כך של דרוזים פונה לשירות בכוחות הבטחון, הוא ענה "זה די פשוט. כשאני יוצא לתל אביב, במדים, אז מיד זה 'בוא הנה, חייל, תאכל משהו, תשתה משהו'. כשאני משתחרר ומגיע לחפש עבודה, על אזרחי, אז זה 'לך מכאן, ערבי'". בעשור האחרון, נרשמה ירידה ניכרת במוטיבציית הגיוס בקרב הדרוזים, מה שלא צריך להפתיע אף אחד.

וכשהיאוש יתגבר על הפחד, וראאד סלאח ודב ליאור ישלבו ידיים במיטוטה של מדינת ישראל – מי בשם החליפ'ות, מי בשם ממלכת כהנים וגוי קדוש – וכשדם וטרור בקנה מידה שלא נראה מאז מלחמת האזרחים הקודמת ישטפו אותנו; כשנאסוף את עצמנו מן ההריסות (אם יהיה מה לאסוף); כשננסה להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך הגענו לפה, לפחות שלא נשקר לעצמנו. לפחות שלא נחזור על השקר הצדקני של "הצענו להם חיים בצוותא והם לא הסכימו". משפט קולע יותר יהיה "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

הערה מנהלתית קצרה: נתפסתי לאנגריה. בארבעת הימים הקרובים אני הופך לעובד כפיה. אני מקווה שזה יסתיים קודם לכן. אשתדל לעדכן. יש לכך השלכות ברורות על יכולת העדכון של הבלוג, שלא לדבר על תגובות.

(יוסי גורביץ)