ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ראשון) את העלתה של הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו, האוסרת על ציון הנכבה, היינו אסון חורבנה של פלסטין בעת לידתה של ישראל. באותה הזדמנות, אישרה ועדת השרים גם הצעת חוק אחרת, של זבולון אורלב מ"הבית הלאומי", האוסרת "הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בפני שתי הצעות החוק עומדת עדיין דרך ארוכה, ומידת החוקתיות שלהן מוטלת בספק, בלשון המעטה. ניתן להניח, עם זאת, שהן תעבורנה את שלוש הקריאות. האספסוף רוצה בהן ומעטים מעיזים להתנגד.

בקיצור, אם להיות אישי לרגע, הממשלה הנבחרת שלי רוצה לסתום לי את הפה, לסגור לי את הבלוג, ולשלוח אותי לכלא כי אני קורא לשינוי דמותה של ישראל באופן חוקי ולא אלים. הבעיה הפרקטית עם ההצעה הזו, מעבר לפאשיזם המבוהל שבה, היא שהיא משאירה בפני מי שבכל זאת חושב שהמדינה הזו רקובה מהיסוד שתי ברירות בלבד: להמלט או להתייחס לממשלה כפי שהיא – אויבתו וסוהרתו – ולמרוד נגדה.

למרד צבאי אין סיכוי של ממש גם בחלומות הפרועים ביותר, וגם אם היה – מה היינו עושים באספסוף הלאומני שהכנענו? כופים עליו שלטון צבאי וגוזלים את זכויות האזרח שלו? בקצרה, ממשלת ישראל מבקשת ממני בנימוס לעשות את המעשה היהודי ביותר: לשים לב שהקרקע בוערת, לאסוף את הפקלאות וללכת. היא לא רוצה בנאמנותי.

הבני זונות עושים את זה בדיוק כשסיימתי את שירות המילואים שלי. אלא מה. וכמובן, זה עוד קצת נפט למדורת מלחמת האזרחים שאנחנו שוקדים כל כך לארגן עם ערביי ישראל. זו, אחרי הכל, המטרה.

* * * * *

המבט ההיסטורי מאפשר בכל זאת סוג של נחמה. משטרים שמפעילים כך משטרת מחשבות, שאוסרים על ביטויים פופולריים של מחאה, הם משטרים חלולים שיודעים בעומק ליבם שלקיומם אין עוד הצדקה, שהדעה שלהם איננה יכולה לנצח בוויכוח ועל כן היא חייבת לאחוז בחרב, אם לא כדי להכריע את הדעה הנגדית, אז להכריע את האוחזים בה. אימת האין, תודעת החלילות שלהם עצמם, חוסר בטחונם, הם שגורמים לסגת מדוכן הדיונים אל הנשקיה. המוקד תמיד מחדד את המחשבה.

הנחמה הזו היתה מועילה יותר, אילו רק אפשר היה להאמין שכשתקופת החושך תחלוף – אנו נוטים להאמין שהן חולפות, מה שלא תמיד נכון – יחזור העם אל עשתונותיו, יתבייש במעשיו בימי ההיסטריה, ויתקן את דרכיו. כך היה לאחר ציד המכשפות של סיילם, לאחר ההיסטריה של ימי מקארתי (שם, לפחות, אכן היו מכשפות), וגם לאחר הפאניקה שבאה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. הנשיא אדמס, אומרים, התחרט עד יומו האחרון על שחתם על "חוקי הזרים וההסתה" הידועים לשמצה.

אבל ישראל, כפי שמקפיד הימין שלנו להזכיר לנו שוב ושוב, איננה מדינה מערבית. היא מדינה יהודית, והיהודים, לאורך כל ההיסטוריה שלהם, בכל פעם שדפקו את הראש בקיר, לא ניסו לבחון האם אולי כדאי להפסיק, אלא הגיעו למסקנה שהם לא דפקו את הראש חזק מספיק. ניטשה כתב יפה שאצל כל אומה אחרת, התבוסה הטוטאלית של חורבן ירושלים המקראית היתה מביאה להפסקת פולחן יהוה: האל שכרע מול אלים אחרים היה מוחלף. כהני יהוה הם שאחראים לאחת התפניות הטראגיות בתולדות המחשבה: שהתבוסה איננה באשמת האל, אלא באשמת מאמיניו, שסטו מהדרך הנכונה. בשל חטאינו גלינו מארצנו.

כשתקרוס ישראל – והיא תקרוס; אם לא תקרוס בקרוב, כפי שיש להניח, תקרוס בעתיד; כולן קורסות – ימשיכו יורשיהם של הכהנים להפיץ את הארס הישן: לא היינו מאמינים מספיק. לא הקרבנו מספיק. הם לא יאמרו "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד למאד": הם לא יוכלו לומר שישראל היתה יהודית מדי, ועל כן נחרבה. הם יאמרו שהיא לא היתה יהודית מספיק. ועל כן, כשהמקום יתחיל לקרוס, הם יטענו שיש להגביר את היהדות – הם יקראו לזה "חינוך לערכים" – מבלי להבין שהיא הרעל שהרג את ישראל. המיתוסים הפוליטיים שלנו – ארץ בלי עם לעם בלי ארץ, ארץ הבחירה, המשיחיות שהיא היא אבן היסוד של הציונות שלאחר הכרעת אוגנדה, הסירוב לחיות כעם נורמלי – הם שמבטיחים את חורבננו.

יש לקוות שעולם שפוי יותר לא ייתן לנסיון הזה לחזור על עצמו. ובינתיים, מה נעשה? נציין את הנכבה. את יום העצמאות, הרי, לא ניתן יהיה לציין כשיחדלו שרידיה האחרונים של העצמאות.

(יוסי גורביץ)