החברים של ג'ורג'

מי שיוצא כדי לחפש משהו, לצייר את המטרה סביב החיצים, בדרך כלל גם יצליח. אחד הפוסטים הראשונים בבלוג – שהחודש, אגב, חוגג שלוש שנים לקיומו – הלעיג על התופעה הרווחת של הפחדת הישראלים מפני כל מיני ארגוני-קקיון ניאו-נאציים. אז ×–×” ×”×™×” איזה סרטון רשת; היום ×–×” "7 ימים".

כתב "ידיעות אחרונות", בועז ארד, הרחיק עד אולאן-באטאר כדי למצוא את הציד החביב על הפרנואידים מהמזרח התיכון. העורכים שלו הצליחו להנפיק מתחרה ראויה לפרס "הכותרת הנלעגת בתולדות התקשורת הישראלית", היינו "כאן אדולף היטלר, מונגוליה". הטקסט של ארד לא נופל ממנה בהרבה. הוא מתחיל כך: "בפאב קטן, בקצה העולם, באמצע הדרך בין סיביר לבייג'ינג, במקום שבו משתרעות ערבות עשב אינסופיות אל תוך האופק, בין בנייניה האפורים והעייפים של העיר היחידה בכל מונגוליה, עומדת מלצרית צעירה ויפה, חנוטה במה שנראה כמו מדים מהוהים של חברת תעופה סובייטית, ומוזגת בירת "ג'ינגי'ס חאן" מהחבית אל תוך ספלי זכוכית גדולים המעוטרים בדיוקנו המזוקן של הכובש האכזרי ביותר בהיסטוריה". אם צלחתם את המשפט הזה, והתעוררה בכם תחושה לא נוחה שמורחים אתכם, אני יכול לחסוך לכם את שארית הכתבה ולומר שאכן כך.

אפשר להטפל לפרוזה של ארד – בין השאר, אפשר לציין ביבושת שפאב, כמו בני אדם, איננו יכול להיות בו זמנית בעיר ובערבה "אינסופית", אלא אם כן הוא ציפור – ואפשר גם לציין שאליבא דוולפראם אלפא, במונגוליה יש כמה וכמה ערים, ושלא ברור למה, לעזאזל, מישהו ירצה ללכת מבייג'ינג לסיביר; אבל זה לא כל כך חשוב. התוכן חשוב יותר. ארד הצליח למצוא פאב ניאו נאצי באולאן-באטאר. סבבה. עד כמה מהווים הניאו נאצים המקומיים סכנה לאנושות?

לא משהו, נאלץ ארד להודות: "תנועות מונגוליות ימניות קיצוניות, שמשתמשות בסיסמאות כמו 'מונגוליה למונגולים', הולכות ומתחזקות. אין להן עדיין [הדגשה שלי – יצ"ג] ייצוג פוליטי, אך ההערכה היא [כנ"ל – יצ"ג] שיש להן אלפי תומכים, ואי אפשר להתעלם מנוכחותן והשפעתן על השיח הציבורי". כלומר, עלינו להבין שהיעדר הנציגות הפוליטית של הניאו נאצים המונגולים היא זמנית, ושמומחים מעריכים שיש להן אחיזה מסוימת בדעת הקהל.

מי הם המומחים הללו? סרקתי את המאמר במסרקות ברזל, ולא מצאתי אף פרופסור, בכיר במשרד החוץ, דיפלומט בדימוס, או כל מומחה אחר שימסור הערכה שכזו, גם שלא לייחוס או לציטוט. המשמעות היא שמאחורי הביטוי הפאסיבי "ההערכה היא" עומד ארד עצמו. זה לגיטימי, כמובן, אבל מן הראוי היה שארד יציין זאת, ושיטרח לעדכן את קוראיו בכמה עובדות. למשל: האם ארד מדבר מונגולית? האם הוא קורא את העיתונות המונגולית? האם הוא מסוגל לשוחח עם מרואייניו בעצמו, באמצעות מתורגמן, או בתיווכה של שפה שלישית ששניהם מדברים?

אבל לא זה המצב. ארד מסתמך על כמה אנקדוטות של בריונות כדי לטעון לקיומה של תופעה. במונגוליה חיים כ-2.63 מיליוני תושבים; "אלפי תומכים", אם כן, לא מהווים אפילו לא אחוז אחד מאוכלוסייתה.

לאורך כל הכתבה, לא מצליח ארד להבין מדוע צעירים מונגולים – שאני בהחלט מוכן להאמין שהם לאומנים וגזענים כפי שהוא מתאר אותם – מצאו דווקא בהיטלר דמות מופת. בהחלט יתכן שהתשובה טמונה בנתון שהוא שומט כבהיסח הדעת: הוא מספר לנו שמונגוליה היתה כבושה, עד 1989, בידי אימפריית רשע של ממש, כזו שהרגה הרבה יותר אנשים מג'ינג'יס חאן: ברית המועצות. מבלי להבין מה הוא שח, מוסר לנו ארד שהמקומיים קוראים להיטלר "גיטלר" – בדיוק, אגב, כמו כובשיהם ומדכאיהם הרוסים לשעבר. "גיטלר" היה שנוא על הסובייטים; מכאן, בהחלט יתכן שהוא חביב על הדור שהשתחרר מהכיבוש. בערך כמו נטייתם של רוסים שהיגרו לישראל לפני שנות דור לתמוך בימין הישראלי, משום ש"פראבדה" היה נגד.

אילו היה מדובר בניאו נאצים של ממש, סביר להניח שהם לא היו טורחים לדבר עם כתב ישראלי, ועוד יהודי. למעשה, שיחה כזו, עם ניאו נאצים של ממש, היתה כרוכה בסכנה ניכרת לארד עצמו. אבל מסתבר שאין להם שום בעיה עם פגישה שכזו. למרבה הפאדיחה, הם אפילו אומרים שאין להם שום דבר נגד יהודים. הם אמנם מאמינים שהיהודים שולטים בכלכלה ובתקשורת, והם מתנגדים אינסטינקטיבית לזרים שנכנסים לפאבים שלהם ומתחילים עם הנשים המקומיות, אבל בכך הם לא שונים מהבת-ימי הממוצע – להוציא העובדה שהדוברים שלהם יודעים הרבה יותר על ישראל משהבת ימי הממוצע יודע על מונגוליה.

המבוכה מתגברת כשארד מראיין את נציגי הימין הקיצוני, שמתנערים מן הסמלים הנאצים, ואחד מהם אומר במפורש שהוא מקווה שהימין המונגולי לא יפול למלכודת הזו, וש"מי שמסתובב במונגוליה עם מדים נאציים ביום-יום וחושב שזה בסדר, כדאי שילך ללמוד היסטוריה." אללי! הנאצים לא משחקים את תפקידם במחזה!

הרעיון של תנועת-המונים ניאו נאצית במונגוליה כל כך מופרך, שלקורא המעמיק תיסלח בוודאי המחשבה שכתבתו של ארד היא סאטירה על ההיסטריה הנפוצה בישראל. קריאה חתרנית של המאמר מעלה פנינים של ממש. למשל, הלאומנים המקומיים מתנגדים לנישואים בין סינים ומונגוליות. אבל, בניגוד ליודו-נאצים שלנו, מנהיגם אומר בפשטות ש"אם יש זוגות מעורבים שחיים במונגוליה כבר הרבה שנים ואוהבים זה את זה, ויש להם ילדים, מה אנחנו יכולים לעשות? אי אפשר לעשות שום דבר נגד האהבה". אחד המנהיגים האחרים מטיח בארד ש"תגיד לי את האמת, ליהודים לא מפריע שערבים מתחתנים עם יהודיות?" תגובתו של ארד לא נרשמה, אולי משום העובדה הלא נעימה שמונגוליה מתקדמת מישראל: היא מאפשרת נישואים בין חברי קבוצות דתיות ואתניות שונות. ישראל, כידוע, לא.

המונגולים, מדווח ארד בהתלהבות, שטופים באמונות הבל פסוודו-מדעיות על "כתם לידה" שמשותף לכל המונגולים – ויש לכך קצת פחות השלכות פוליטיות מהתפיסה שלא מתיימרת אפילו למדעיות, כביכול לכל היהודים יש מוצא משותף ולכולם זכות לרשת את פלסטינה מכוח ישיבה של חלק זעום מאבותיהם בה, לפני כ-2,000 שנים. מבלי להבחין באירוניה, הוא חותם את מאמרו בדבריו של אחד ממנהיגי הימין המונגולי: "אחר כך [אחרי 'התחיה הלאומית' – יצ"ג] [יש] לאחד את כל השבטים המונגוליים שמפוזרים בעולם – בסין, באפגניסטן ובאירופה – ולהחזיר אותם למולדת. כמו שישראל היא מדינת היהודים, אנחנו רוצים להיות מדינת המונגולים".

וואלה. אחרי כל זה, אני לא יודע אם הימין הקיצוני המונגולי הוא אכן נאצי – התקשורת הישראלית אוהבת להדביק כינויים כאלה לפוליטיקאים חשודים, כמו יורג היידר, בלי להקפיד יותר מדי בתחום הראיות – אבל הוא נשמע לי דומה באופן חשוד לאחיו בימין הישראלי.

אולי כדאי שארד יתאמץ קצת יותר בפעם הבאה: בפרוזה שמכוונת ישר לבלוטות הפרנויה היהודית אין די. רצוי גם, לשם שינוי, לגוון בכמה עובדות.

עדכון מנהלתי: שבתי אל ארצות התרבות. פוסט בנושא  הכאוב ההוא יופיע כנראה בימים הקרובים.

(יוסי גורביץ)