ביקורו הקרוב של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ממשיך להדגים את הארס שמפעפע בעורקיהם של היג"עים (יהודים גאים עילגים). הוא גם מספק דוגמית קטנה למהותה של מדינת ישראל: היום (א') קרא שלום דב וולפא, רב בכיר בחב"ד, לרבנים שלא להפגש עם האפיפיור. לוולפא, פרובוקטור עם קבלות שגם נחקר בחשד להסתה, לא קרה שום דבר – ובצדק, כמובן. זו זכותו החוקית. אבל שני ערבים ישראלים, שחילקו כרוזים הקוראים למחאה כנגד ביקור האפיפיור – כנראה שהם לא שכחו לו את ציטוטיו מכתבי הקיסר הביזנטי מנואל השני, וגם זו זכותם – דווקא נעצרו. מי אמר "מדינת כל יהודיה" ולא קיבל? (תודה לנמרוד אבישר על הטיפ).

קל לשנוא את בנדיקטוס ה-16. הוא גרמני, בתור התחלה. פחות או יותר כל מתנגדי האפיפיור ציינו את העובדה שהוא היה חבר בנוער היטלר – מבלי לציין את העובדה הנוחה פחות שאביו איבד את עבודתו בשל התנגדותו למשטר הנאצי, ותוך התעלמות מהעובדה שכאשר צורף יוזף רצינגר לנוער היטלר, ההשתייכות הזו כבר היתה בגדר חובה. מציינים את העובדה שהוא שירת בוורמאכט, ושוכחים לציין שהוא ערק – פעולה שהיתה כרוכה בסיכון, שכן בפרפורי הגסיסה של המשטר, הוא עדיין מצא זמן ואנרגיה להוציא להורג אלפי עריקים. (ברטולד ברכט אפילו כתב על כך גרסה מודרנית של "אנטיגונה", שבו מנסה הנערה האמיצה להסיר את גופתו של אחיה העריק, שנתלה – כמקובל – על פנס חשמל מול ביתה).

אבל האנשים שמוחים היום – בתמיכתם הנלהבת של יג"עי הטוקבקים – כנגד ביקורו של האפיפיור, מחו לפני תשע שנים גם בעת ביקורו של קודמו. קרול יוזיף ווטילה לא היה גרמני, הוא היה קורבנם; אבל המחאה כנגד איש הוורמאכט לשעבר דומה מאד למחאה כנגד מי, שככומר צעיר נשא על כתפיו נערה, ניצולת מחנה, שלא יכלה עוד ללכת.

אלא שהיום, מאחר והתדרדרנו מאד בתשע השנים האחרונות, הרבנים ויג"עיהם קולניים הרבה יותר. ואל שאר התלונות הקבועות חוזרת, שוב ושוב, עלילת המנורה.

* * * * *

בשנת 70 לספירה כבשו צבאותיו של טיטוס פלאוויוס אספאסינוס את ירושלים והחריבו אותה עד היסוד. הם הותירו רק שלושה מגדלים עומדים, ונשאו איתם אלפי שבויים ושלל רב. הללו, כמקובל, הוצגו בתהלוכת הנצחון של טיטוס, שתשע שנים לאחר מכן יירש את אביו כפרינקפס. מיד לאחר התהלוכה, הוצא להורג שמעון בר גיורא – וכתובת מציינת את מותו של "סימון בר גיורא", בין שאר הרוגי מלכות, סמוך לפורום. יריבו המר, יוחנן מגוש חלב, נכבש לעבדות בספינות המלחמה. אלפים אחרים הושלכו לחיות או נשלחו לחיי עבדות מרה. היו מהם, ככל הנראה, שבחרו במוות על פני עבדות – הדי סיפורים רבים בתלמוד מעידים על כך.

 אבל הסמל הוויזואלי של החורבן היתה המנורה, שהונצחה על שער טיטוס כשהיא נישאת על ידי חיילים רומאים בתהלוכת הנצחון. היהדות האורתודוקסית העדיפה להתמקד בסמלים אחרים – למשל, המשיח היושב כמקבץ נדבות בשערי רומא. הציונות, שלא היה לה כל עניין בקבצנים מיתולוגיים, ושנזקקה לסמלים רומנטיים, החזירה את המנורה למרכז התמונה. לא במקרה היא סמל מדינת ישראל: היא הסמל של המשך הקיום.

ובין 70 לספירה ל-1948 – חושך ואפלה. ועכשיו עולות שוב ושוב הקריאות לאפיפיור "להשיב את המנורה", שכביכול מוחזקת בוואתיקן.

* * * * *

אבל בכל זאת קרו כמה דברים באותה תקופת חושך ארוכה. ב-410, למשל, בזזו הוונדאלים הוויזיגותים את רומא, ונשאו משם אוצרות רבים. חלק גדול מאוצרותיה הגדולים של רומא הותך פשוט למתכת יקרה; גורל דומה פקד את האוצרות שבאתונה ובדלפי. אבל את המנורה הם שמרו, ככל הנראה, ונשאו אותם איתה לקרתגו.

ב-534 הצליח הגנרל הביזנטי המרשים בליסאריוס להשיב את צפון אפריקה – לשעה קצרה – לידיה של רומא השניה, קונסטנטינופול. היסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס, טוען (בספרו "על המלחמות") שבמהלך מסע הנצחון של בליסאריוס על הוונדאלים, נישאו גם "אוצרות היהודים, אשר טיטוס בנו של אספאסינוס, יחד עם אחרים, הביא לרומא לאחר לכידת ירושלים".

העדות של פרוקופיוס בעייתית, מכמה סיבות. ראשית, הוא מדבר על "אוצרות", אבל איננו מפרט אותם; אין לדעת מה קרה למנורה, למשל, ואם היתה בין הכלים שנישאו במסע הנצחון. שנית, הוא מוסיף סיפור מפוקפק, על פיו יהודי פנה אל אחד ממקורבי הקיסר, והמליץ לו בעדינות שלא להכניס את האוצרות לארמון, שכן בגללם "לכד גיזריק [המלך הוונדאלי שהביס בליסאריוס – יצ"ג] את מקומם של הרומאים, ו[בשלם] כבש כעת הצבא הרומאי את מקומם של הוונדאלים". פרוקופיוס נכשל כאן: לוכד רומא לא היה גיזריק, אלא אלאריק, כ-120 שנים קודם לכן. היהודי מציע, על כן, לשלוח את האוצרות למקומם הראוי – ירושלים, כמובן – והקיסר המבוהל יוסטיניאנוס ממהר להסכים.

הסיפור בעייתי מאד. ירושלים היא עיר נוצרית לחלוטין בשלב זה, וכניסת יהודים אליה אסורה. מדוע ינסה יהודי לשלוח את כלי הקודש דווקא לשם? מדוע לא ינסה, למשל, לפדות אותם? מדוע יסכים קיסר שטוף באהדת רליקות קדושות להפרד מכמה מהיותר חשובות שבהן? יתר על כן, ראוי להזכיר שפרוקופיוס שנא את יוסטיניאנוס ואשתו, הקיסרית תיאודורה, שנאת מוות, וב"היסטוריה הסודית" שלו האשים אותה בכך שהיתה יצאנית ואותו בכך שהיה בן שטן, פשוטו כמשמעו. יוסטיניאנוס מוג הלב של "המלחמות" מזכיר במידה חשודה את יוסטיניאנוס של "ההיסטוריה הסודית".

סביר שאוצרות כלשהם מבית המקדש השני אכן נישאו באותה תהלוכה – יותר מדי אנשים חזו בה, מכדי שפרוקופיוס יוכל להמציא סיפור כזה ללא חשש – ואולי גם המנורה היתה שם. אם אכן היתה שם, ולא הותכה על ידי הוונדאלים ב-410, היא מעולם לא נראתה שוב. אם אכן הגיעה לירושלים, אין שום תיעוד על כך – וקשה להניח שאירוע כזה לא היה מתועד. ב-614 אובדת ירושלים לביזנטים לנצח: צבא פרסי, מלווה במתקוממים יהודים מהגליל, כובש אותה. היהודים טובחים בנוצרים ומשמידים את הכנסיות – אומדנים, מופרזים בעליל, מדברים על 90,000 נטבחים; אומדנים נמוכים יותר מדברים על כ-23,000 – ואלו עובדות שההיסטוריה הרשמית של ישראל (כפי שמתאר יפה אליוט הורוביץ בספרו Reckless Rites) עושה ככל יכולתה לטשטש. על פי אגדה, היהודים זוכים בשלטון בירושלים במשך שלוש שנים. כעבור 20 שנים היא נכבשת על ידי המוסלמים. למנורה אין זכר – לא בעת כיבוש העיר על ידי הפרסים, לא בעת החרבת הכנסיות והטבח על ידי היהודים, ולא בעת הכיבוש הערבי. המנורה, כמו "הצלב הקדוש", יוצאת מההיסטוריה – אם בכלל היתה חלק ממנה אחרי 410 – עם כיבוש ירושלים, ולכל המאוחר עם כיבוש ביזנטיון על ידי הצלבנים ב-1204.

* * * * *

כל זה הוא קצת יותר מדי היסטוריה ליג"עים. ביזנטים, רומאים, וונדאלים, פרסים, ערבים – מה זה משנה, כולם גויים. בשילוב מוזר עם דן בראון ותיאוריות קונספירציה אחרות, הם מעדיפים להעליל על הוותיקאן שהוא מחזיק באוצרות יהודיים בזוזים, ובאוצרות הסימבוליים ביותר. בירור העובדות הללו לקח לי חמש דקות בדיוק. נכון שיש לי הבנה מסוימת בהיסטוריה ביזנטית, ואני מכיר את פרוקופיוס, אבל גרסה מקוצרת אפשר למצוא גם בוויקיפדיה.

מדוע, אם כן, מצליחה העלילה הזו כל כך? אולי בגלל שיש מי שמחפש עוד שמן למדורה הישנה, ויש מי שכל מהותם היא מסע נקמה ארוך כנגד ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)