זה נגמר.

 

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

 

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

 

אז מה?

 

*           *            *            *            *

 

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

 

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

 

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

 

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

 

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

 

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

 

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

 

*           *            *            *            *

 

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

 

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

 

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

 

*           *            *            *            *

 

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

 

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

 

*           *            *            *            *

 

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

 

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

 

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

 

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

 

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

 

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

 

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

 

(יוסי גורביץ)

שבוע אחרי תחילת המתקפה הישראלית כנגד רצועת עזה, הדבר היחיד שאני יכול לומר עליה בבטחון הוא שהיא מתנהלת בצורה מטומטמת. אני מודה שההשכלה הצבאית שלי היא לחלוטין אוטודידקטית, אבל עדיין לא הצלחתי להבין את הגאונות הגדולה במכה אווירית עצומה, שאחריה כמה ימים של כמעט-כלום.

 

ברור היה שבנק המטרות של חיל האוויר יימצא באוברדראפט תוך זמן קצר; זה קורה תמיד. מודיעין צבאי מועיל עד רגע תחילת הלחימה; אחריו הוא כבר לא רלוונטי. אנשים ויחידות זזים, משתפרים, סופגים אבדות. מי שחשב שהוא יוכל להסתמך על מודיעין וחיל אוויר כדי להכריע את הלחימה, טעה. הוא טעה גם בלבנון – וצורת המחשבה הזו היתה שגויה כבר במלחמת העולם השניה. כוח אווירי לא מכריע.

 

על כן, אם צה"ל היה רציני בקשר למלחמה הזו ובקשר לדוקטרינה של "הלם ואימה", המתקפה הקרקעית היתה צריכה להיערך תוך זמן קצר – שעות, לכל היותר – מהמתקפה האווירית. במקום זה קיבלנו שבוע של דשדוש, מריבות מתוקשרות בממשלה, והחל מאמש – חזרה לזוועה של הפגזה ארטילרית של אזור מיושב בצפיפות. אפשר להתווכח על יעילותה של פצצה חכמה בלוחמת גרילה; אין שום ספק שתותח הוא הכלי הגרוע ביותר בה. הוא הורג מספר עצום של אזרחים והוא לא יעיל כנגד משגרי הקסאמים. בצורה שצה"ל משתמש בו, הוא דומה מדי לאנשי החמאס. גם אל פסגת התבונה שדחתה הפסקת אש חד צדדית עוד לא הצלחתי להעפיל. 

 

אבל הטקטיקה היא עניין צדדי וחשוב פחות.

 

*           *            *            *            *

 

אמש נערכה עצרת גדולה של השמאל הרדיקלי – כמה אלפי אנשים; זה גודלו של השמאל המפגין היום – ובה, בטוב טעם חריג, נישאו דגלי פלסטין. אני מכיר בזכותם של הנ"ל לשאת דגלים כאלה, ואני חושב שטוב עשה בית המשפט כשדחה את טענות ההבל של המשטרה שרצתה לאסור על נשיאתם.

 

אבל אני גם מכיר בכך שאף שנשיאת דגלי אויב בזמן מלחמה היא חוקית, היא גם פחות או יותר הדבר המטומטם ביותר שאפשר לעשות, אם אתה רוצה לשכנע את עמיתיך האזרחים. מי שהתעקש על הדגלים, עמד בחזית זכות הדיבור – ובו זמנית הפך את עצמו ללא רלוונטי לרוב מוחלט של תושבי המדינה. הוא לא דיבר אליהם. לא ברור אל מי דיבר, אם בכלל. לא מיותר להזכיר שאלה אותם אנשים שראו בנשיאת דגלי ישראל באום אל פאחם פרובוקציה שזכות הדיבור לא צריכה לחול עליה.

 

אני יודע, אני יודע – לא מדובר בתומכי חמאס. הם לא תומכים בו. הם רק מצדיקים אותו. תמיד. החמאס צודק כשהוא רוצח אזרחים ישראלים באוטובוסים ובמסעדות, כי הוא מדוכא. זה לא נעים, זה "מצער", אבל ככה זה במלחמה. החמאס צודק כשהוא יורה לעבר ישוביהם של ישראלים מהמעמד הנמוך. זה לא צריך להיות ככה, כמובן, אבל א לה גר קום א לה גר. אלא אם, כמובן, ישראל משיבה אש; אז מדובר בפשעי מלחמה אפריורי. וזה כל כך מעייף.

 

ואולי זו הסיבה שמפלגת הדגל של השמאל הישראלי, מרצ, לא הצטרפה להפגנה אתמול. היא חפצת חיים פוליטיים. מי שבזמן מלחמה מניף את דגלי האויב, עוד לא התבגר ועוד לא הבין שהוא מניח מוקש תחת עמדותיו שלו. 

 

*           *            *            *            *

 

יפה כתב שלשום תומר פרסיקו שהוא מאמין לחמאס. כן, מאמין להם: גם כשהם אומרים דברים מזעזעים כמו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה".

 

גם אני מאמין לחמאס. הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים. לא, הם לא פרגמטיים. זו לא דרכם של הילידים להביע את מחאתם כנגד הדיכוי המערבי המתמשך. אלה לא מילים. על כל פנים, לא רק מילים.

 

מתקבל הרושם שהשמאל הרדיקלי תמיד העדיף להסתכל הצידה ולא להביט ישירות אל מה שהפלסטינים אומרים. מעטים בהם המתונים. החאמסניקית שקוראת "להחזיר את היהודים לתנורים" (דקה 3:29) אותנטית יותר מהאינטלקטואל הפלסטיני הקורא לדו שיח חד צדדי. מצד שני, את הרטוריקה של הפסיכים הדתיים שלנו הם, אכן, מקבלים ברצינות. גם אני. וכבר התרגלתי למצב המוזר הזה, שבו אנשים שמשבחים אותך כשאתה תוקף את הגזענות היהודית, מאשימים אותך בגזענות ברגע שבו אתה מצביע על תופעות גרועות הרבה יותר וטקסטים קיצוניים יותר בצד השני. אפשר לדבר, באריכות, על הגזענות הרכה של התפיסה של המדוכא כמי שאין לו דרך להתבטא אלא באלימות, על האופן המשונה שבו פוסט מודרניסטים מוצאים את עצמם מאמצים את תפיסת "חצי ילד, חצי שד", של קיפלינג. אבל כבר אין לי כוח.

 

(אבל אם כבר קיפלינג, הנה כמה שורות שאולי בכל זאת שווה להזכיר:

It is wrong to put temptation in the path of any nation,
For fear they should succumb and go astray,
So when you are requested to pay up or be molested,
You will find it better policy to say:

"We never pay any one Dane-geld,
No matter how trifling the cost,
For the end of that game is oppression and shame,
And the nation that plays it is lost!")

*           *            *            *            *

למה מרצ לא היתה שם? מסיבות פוליטיות, כמובן, אבל היו עוד סיבות. בראש ובראשונה, התפיסה שעמדה מאחורי הסכמי אוסלו. היא אמרה, ורבין אמר את זה במפורש, שאם סיוטו של בנימין נתניהו יתגשם, והפלסטינים יירו קטיושות לעבר אשקלון, ישראל תכבוש את עזה מחדש. עכשיו הוגש השטר הזה לפרעון; מרצ, אם ברצונה להיחשב רצינית, צריכה לעמוד על כך שייפרע.

 

הסיבה השניה היא הרדיקליזציה שהפלסטינים גורמים לישראלים. מדברים ללא הרף על הרדיקליזציה שעושות הפעולות הישראליות לפלסטינים ולעולם המוסלמי בכללו; מייקל ווייס היה הראשון שראיתי שדיבר על הרדיקליזציה ההפוכה, זו שגורם לה החמאס בשמאל הישראלי.

 

היתה תפיסה, בשנות ה-90, של "קורבנות השלום". עלילת דם ימנית ייחסה את הביטוי הזה לרבין או לפרס; ההוגה שלו הוא העיתונאי נחום ברנע. התפיסה אמרה, פחות או יותר, שלכל תנועה הסטורית יש חבלי משיח. תהיה תקופה סוערת של פיגועים, ולאחריה יבינו הפלסטינים מה האינטרס הלאומי שלהם, ויגיע, באיטיות, שלום שקט.

 

זה לא קרה. ערפאת קרץ לאורך כל הדרך לחמאס, בעוד השמאל הישראלי מעדיף להסתכל הצידה. אפשר להבין את ערפאת: אש"ף הוא פחות או יותר התנועה הלאומית היחידה שהושחתה עד העצם עוד לפני שהגיעה לשלטון. תוך זמן קצר, "שלטון הגנבים" של הפתח הפך לשנוא אך מעט פחות מזה של ישראל. ובינתיים, כמובן, חלה העליה ההיסטורית בכוחו של האיסלם הרדיקלי. לערפאת היה ברומטר רגיש מאד, הוא הבחין שפרס וביילין לא יפעלו נגדו בכוח, והוא הניח לחמאס לעשות כרצונו. אחרי חודש הדמים של מארס 1996 הוא החל לפעול כנגדם, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. שיטות הדיכוי שהפעיל ערפאת כנגד החמאס הזכירו להם, ולרבים אחרים, את שיטות הדיכוי המצריות כנגד האחים המוסלמים; כנראה שלא במקרה. כשיבוא יומו של החמאס, שנאה של 80 שנה כנגד משטרים מושחתים, חילוניים-למחצה, תתפרץ בפראות.

 

באותה התפרצות, ידווח בצלם, מצאו את מותם כ-344 פלסטינים, חלק ניכר מהם לא לוחמים, מהם 22 ילדים. חלק מן הלוחמים הושלכו, כבולים, מגגות בניינים. השמאל הישראלי לא הפגין, מועצת הבטחון לא התכנסה. ברברים הרגו ברברים. אין מה לראות כאן, לכו הלאה.

 

*           *            *            *            *

 

הגיל החציוני ברצועת עזה, מדווח הסי.איי.איי., הוא 17.2 שנים; של הגברים, 17. 44% מהאוכלוסיה צעירה מגיל 15. אפילו הגיל החציוני בסומאליה גבוה יותר: 17.4. ילדים לא טובים בדחיית סיפוקים. הגיל החציוני בישראל הוא 28.9, 28.2 בקרב גברים. גם זה חלק מהסיפור.

 

*           *            *            *            *

 

רוב הישראלים היו שמחים לא לשמוע עוד על עזה לאחר הנסיגה ממנה. אבל לא חלף חודש, והתברר, שוב, שהפלסטינים אינם בשלים למדינה. החמאס, וכנופיות אחרות, התחילו לירות רקטות לעבר ישראל.

 

מה שמדינה ריבונית, אפילו מדינה ריבונית בהקמה, היתה צריכה לעשות במצב כזה הוא לדכא במהירות ובאלימות את החותרים תחת ריבונותה ואת הקושרים קשר לגרור אותה למלחמה עם מדינה אחרת. ישראל היתה מסוגלת לכך; יעידו המעצרים אחרי רצח ברנדוט. הפלסטינים מעולם לא היו מסוגלים לכך; הפחד מההכתמה האוטומטית, הילדותית, בבגידה היה גדול מדי. יעיד הלינץ' ברמאללה: האירוע הזה היה, מבחינתי, הרגע שבו הפסקתי את השעיית הספק באשר לטענה שיש צד שני. אם הרשות הפלסטינית לא היתה מסוגלת להגן על שני חיילים ישראלים שהיו במשמורתה ושלהגנתם היתה מחויבת על פי חוזה, אם השוטרים שלה לא היו מסוגלים לפתוח באש לעבר אספסוף רצחני ולהגן על העצירים שבידיהם, אז אין עם מי לדבר.

 

ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, שהתחדש לאחר הנסיגה משם, הוכיח שוב את הנקודה הזו. ומה שהשמאל הישראלי מנסה לשכוח הוא שהסגרים על הרצועה התחילו לאחר הירי. אני עדיין זוכר. מי שמתלונן על המצור הישראלי על עזה, צריך לזכור גם את הפיגועים כנגד מסופי המעבר, ואת המחבלת המתאבדת שהתחזתה לחולה. גם אלה גורמי רדיקליזציה. 

 

*           *            *            *            *

 

היו, בעצם, שני סוגים של אנשי שמאל. היה שמאל ישראלי, שאמר שהכיבוש משחית אותנו והורס אותנו, ושעל כן עלינו להפסיקו – אבל מתוך הנחה שאפשר להגיע לשלום של קבע תמורת נסיגה משטחים. ההנחה הזו, למרבה הצער, נראית בעייתית הרבה יותר היום. עם החמאס אין על מה לדבר; עם אבו מאזן והשרידים הדועכים של הפתח אין טעם לדבר. הם משענת קנה רצוץ.

 

והיה השמאל שהעדיף להעמיד פנים כאילו יש כאן רק צד אחד בעייתי, רק צד אחד תוקפני, שהעדיף לא להביט אל העובדות ולראות שעם כל חטאיה של ישראל, הם כשלג ילבינו לעומת אלה של הצד השני. ובעקביות – לא מפתיעה, שכן רוב האנשים האלו מקורם בארגוני המשת"פיות של ברית המועצות – הם הפכו לסנגוריו הקבועים של הצד האחר. לישראלי הממוצע לא היה להם מה לומר. הם העדיפו לדבר אל יודעי הח"ן של השיח הפוסט קולוניאליסטי.

 

ב"המטוטלת של פוקו", מתאר אומברטו אקו רגע הכרעה של השמאל האיטלקי. מנהיגיו היו צריכים לבחור בין הפועלים ובין בן-דמותו של לאקאן והתיאוריות שלו. הם בחרו בלאקאן. הם איבדו את יכולת ההשפעה שלהם על משהו שמחוץ לשדה הסמנטי. יש בשמאל הרדיקלי המון אנשים טובים, שדוגלים בדברים הנכונים ביותר. משבחרו להניף את דגל פלסטין, הם לא יקבלו את הזכות לנסות ולממש אותם.

 

*           *            *            *            *

ואחרי כל זה, יתכן שכבר מדובר בתבוסה. המצב כאן מורכב יותר משאפשר לקלוט ב-30 שניות. התעמולה של הצד השני פשטנית יותר וקליטה יותר. תפיסת העולם הפוסט-קולוניאליסטית שלטת. כמו כל שקר אופנתי, גם היא תחלוף. השאלה היא אם יש לנו זמן.

 

גלן גרינוולד, בלוגר שמאלי חשוב בארה"ב, ציטט בשבוע שעבר את המילים הבאות, בהתייחס לישראל וארה"ב: "קרבה רגשית לאומה אחת על פני אחרת מניבה מגוון רעות. סימפתיה לאומה המועדפת, המקלה על יצירת אשליה של אינטרס משותף מדומיין במקום שבו אין כל אינטרס כזה, והחדרה של שנאותיה של השניה אל חשיבתה של הראשונה, מביאה את הראשונה לכדי השתתפות במריבותיה ומלחמותיה של השניה ללא עילה או הצדקה הולמת". זהו תרגום רעוע למדי של נאום הפרישה של ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב שהזהיר את ארצו מפני התערבות במלחמות לא-לה.

 

וזה מסוגל להפוך לאסון של ממש. גרינוולד מקורב לממסד הדמוקרטי. הבלוגר השמרני המשפיע אנדרו סאליבן ציטט אותו בהערכה, ואת סאליבן קוראים שמרני "אמריקה תחילה" רבים. חלק ניכר מהתופעה של המועמד הרפובליקני העצמאי רון פול נובע בדיוק מהרגש הזה, של הסתבכות יתר בענייניהן של מדינות אחרות. ארה"ב תיסוג מעיראק ב-2010; היא מלקקת את פצעיה. מה שהיא צריכה מהמזרח התיכון הוא בעיקר שקט. ישראל, יותר ויותר, לא מסוגלת לספק את הסחורה הזו. היא גם נתפסת, בעקבות לבנון, ככוח צבאי שוקע – מה שעשוי להזמין התגרויות נוספות.

 

וכמובן, כיבוש רצועת עזה יכבה שריפה אחת, אבל ידליק אחרת: הוא ינמיך את האלימות הפלסטינית אבל יצור כיבוש ישראלי מחודש. הכיבוש הזה יהיה כנראה אכזר מקודמו: רוני דניאל היה צריך לנזוף באיזה קצין כדי להפסיק את השערוריה של אנשי חב"ד עמוסי סופגניות המשלהבים את החיילים לריקודי "מוות ערבים". זה צבא אחר, בהמי יותר, נטול משמעת יותר; משולב היטב במרחב. בעיית עזה הכבושה תצריך פתרון יצירתי. בדור הזה, על כל פנים, לא נראה כזה, והכיבוש – על כל בעיותיו – נראה כפתרון הפחות גרוע משלל הפתרונות. ועל זה כבר נאמר "אבוי למנצחים".

 

(יוסי גורביץ)