הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

פוסט זה פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

"האוניברסיטאות שמות סוף למסלול המהיר לתואר שני" נאמר בכותרת של "הארץ". "המסלול המהיר" שעליו מדובר הוא התכניות החוץ-תקציביות, שבמסגרתן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מנופח, ומקבלים תוכנית לימודים מיוחדת.

למה "חוץ תקציביות"? כי הסטודנטים בתכניות אלה אינן ממומנים על ידי המדינה. זאת יש לדעת, המדינה מעבירה לאוניברסיטאות חלק מהכסף שעולה להן להחזיק סטודנטים, ובתמורה מחייבת אותן לדרוש שכר לימוד מסוים, ואותו בלבד. כך המדינה מאפשרת לאזרחים תנאים שוויוניים, יחסית כמובן, בכניסה לאוניברסיטאות. שכר הלימוד של כל אחד, עניים ועשירים, בכל מסלול, רפואה והיסטוריה, נותר שווה.

אלא מה, שהאוניברסיטאות בגירעונות, לא מעט באשמת המדינה (להרחבה, קראו כאן), וכסף אין. מה עושים? פותחים תכנית לימוד "חוץ תקציבית", שבה המדינה לא מממנת דבר, וניתן לבקש מהסטודנטים הרבה יותר כסף.

ועכשיו החליטו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) להפסיק עם הנוהג הפסול הזה. הגיע הזמן, האמת. חלק ניכר מתכניות הלימוד הללו, לא רק שאינן שוויוניות (וכך הן מעצם מהותן), אלא שהן גם מעניקות תואר שני במסלול מקוצר מאוד – שנה בלבד, עם לימודים של יומיים בשבוע – ולרוב בתנאים מקלים. קל מאוד, כיום, במדינת ישראל לרכוש לך תואר.

אבל מסתבר שגם החלטה נכונה ניתן לעשות ממניעים שגויים. אם תקראו את הכתבה עד הסוף, תגלו שההחלטה התקבלה לאחר שבות"ת קיבלו תלונות מהמכללות, שטענו כי התכניות החוץ תקציביות "מציבות תחרות לא הוגנת כנגדן". כלומר, לות"ת אין בעיה עם חוסר השוויון או עם תכניות לימודים קלות במיוחד, שנועדו רק לספק תואר. לות"ת כואב הלב על המכללות, שנגזלה פרנסתן.

וכך בדיוק התקבלו החלטות אחרות בות"ת, שהובילו את האקדמיה למשבר שבו היא נמצאת היום. בשנים האחרונות חל גידול במספר הסטודנטים שלומדים במכללות, שנתמך במדיניות ממשלתית מכוונת מצד אחת, לימור לבנת. אותה אחת גם עשתה לא מעט כדי לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), ולהכניס אליה יותר נציגים מהמכללות על חשבון נציגי אוניברסיטאות המחקר.

המהלך הזה הצליח, והמכללות זכו ליותר כוח במל"ג ובות"ת גם יחד, שכן חברי הות"ת נבחרים בהצבעה של המל"ג. כך או כך, כאשר החליטה הועדה לתכנון ותקצוב להעניק לסטודנטים פרק זמן של שנתיים בלבד כדי לסיים את התואר השני, לא מחו נציגי המכללות. להיפך. משמעות ההחלטה היא שכל סטודנט שלא מסיים את התואר השני שלו בשנתיים, לא מקבל תקצוב מהמדינה, ולכן עולה לאוניברסיטה כסף. למכללות זה התאים מאוד. מאחר שמטרתן אינה מחקר והכשרת חוקרים, אלא לימוד, האילוץ של ות"ת אינו מהווה בעיה מבחינתן. יותר מכך, האילוץ הזה פגע קשה באוניברסיטאות, וגרם להן, בין השאר, לעודד מסלול עיוני לתואר שני, ללא תזה, ולפתוח, ראו זה פלא, "תכניות חוץ-תקציביות". המכללות, אם כן, זכו פעמיים – הן גם מותאמות מראש לדרישות הות"ת, וגם פגעו במתחרים.

על הרקע הזה התקבלה ההחלטה "לשים סוף למסלול המהיר לתואר שני". לא כדי למנוע עוול, אלא כדי להוריד את המתחרות על הברכיים. אם מודאגים בות"ת ממסלולים מהירים לתואר שני, יתכבדו ויבדקו מדוע מוצע פתאום לכל כך הרבה סטודנטים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט; יבדקו גם, אם אפשר, מדוע בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א קורא לסטודנטים לעשות תואר שני עיוני, בלי תזה; וכדאי שישאלו מדוע האוניברסיטאות דורשות פחות ופחות עבודות סמינריוניות וקורסים כדי להשלים תואר ראשון. אבל את התשובה לכל זה, אני מניח, יודעים בות"ת כבר מזמן. זה לא המסלול המהיר שחורה לחברי הוועדה, זו התחרות.

רשומה זו פורסמה גם ב"סיפור האמיתי והמזעזע של".

(איתמר שאלתיאל)

"פרשת האונס" בבסיס חיל האוויר, שבמהלכה שכבו עשרות חיילים עם ילדה בת 12-13, חצתה את הארץ למחנה הנאורים ומחנה בני שטן. הראשונים הביעו זעזוע מוחלט מכל העניין, והאחרונים טענו שזה לא אונס, זו סתם שרמוטה.

ובכן, האחרונים צודקים – זה לא אונס. אולם זו גם לא סתם שרמוטה. מבחינה חוקית, כמובן, זה אונס לכל דבר. הילדה היתה מתחת לגיל ההסכמה, ויש לשפוט ולאסור את החלאות שנגעו בה לכמה שיותר זמן. אבל חשוב להבהיר – למרות החוק, ולמרות שמדובר בחלאות – זה עדיין לא אונס.

הדברים הללו יקוממו לא מעט אנשים, רובם ככולם טובים והגונים. ובכל זאת, חשוב לכתוב זאת. לא מכיוון שזה מטהר את החיילים, ולא מכיוון שזה הופך את מה שהם עשו לחמור פחות, אלא בדיוק מכיוון שמה שהם עשו היה חמור, גם אם הוא לא נעשה בכפייה, ובדיוק מכיוון שהמילה "אונס", במקרה הזה, מסתירה את העוול, ומעלימה את משמעותו האמיתית.

כי בזה העניין – חבורת אנשים ראתה ילדה, שאמרה להם שהיא בת 16 ושהיא מסכימה, ושכבו עמה אחד-אחד. למה היא אמרה להם שהיא בת 16? ככל הנראה בגלל שמישהו שאל. למישהו היה אכפת מספיק לברר אם המעשה חוקי, ומרגע שנחה דעתו ונחה דעתם, יכלו כולם לעלות עליה.

בואו נניח לרגע שהילדה בת 20, והיא מסכימה. הייתם מסכימים? 13 איש בחדר אחד, איש איש בתורו? הייתם נהנים מזה בכלל, איש איש בתורו?

אונס, במשמעותה המקורית של המילה, הוא כפיה. וכאן לא היתה כפיה. היה ניצול, ניצול זול ומכוער, שיכול היה להיעשות בדיוק בגלל שהיא הסכימה. סביר להניח שאף אחד (או, לפחות, רוב) מהחיילים ששכבו עם הילדה הזו לא היו אונסים אותה, לו ניתנה להם הברירה. סביר להניח שהם לא תופסים את עצמם כאנסים. בסך הכל, הם רק שכבו עם השרמוטה. "נותנים לך, לא תיקח?".

כסות החוק

כותבי התלמוד טבעו את המושג "נבל ברשות התורה" כדי לתאר אנשים, שאינם עוברים על ההלכה, אולם עושים מעשי נבלה, שההלכה אינה מכסה. אין מושג מתאים מזה כדי לתאר את האנשים הללו. כי גם אם מה שהם עשו היה חוקי, גם אם היא היתה בת 16, זו עדיין נבלות.

אדם עם מעט הגינות היה מוותר על התענוג. כי אין תענוג בלנצל אדם אחר, גם אם הוא הסכים לכך, אלא אם אתה נהנה מעצם הניצול, או, לחילופין, אינך רואה בו אדם. ובזה העניין, שמרגע שנחה דעתם, מרגע שהאמינו שהחוק לא חל עליהם, לא היה עוד מעצור נוסף. אותו מעצור שקיים בלי קשר לחוק, המעצור שאמור לומר לך שהסכמתה של הילדה הזו אינה משנה דבר, שאינך משתמש באדם ככלי לזרע, ואז מעביר אותו לבא בתור.

בזה העניין, והמילה "אונס" מסתירה זאת. כאשר קראתי לראשונה את הכותרות אודות הפרשה – "30 איש אנסו ילדה בבסיס חיל האוויר" – זה הגעיל אותי. כאשר קראתי, אחר כך, שהילדה הסכימה, חשתי הקלה. ההקלה הזו לא היתה אמורה להיות שם. כיצד הפכנו לחברה שבה אמות המידה נקבעות על פי החוק, והחוק בלבד? איך זה שמעבר לאיסור החוקי, הפורמלי, יש רק מותר אחד ארוך, חסר מגבלות?

ואלו שמשתמשים במילה "אונס" כדי לנסות להשיג את אותו זעזוע, שהמילה "ניצול" בחברה הישראלית כבר לא מצליחה ליצור, ממשיכים, שלא ביודעין, את אותו קו מחשבה של החיילים. כי גם מבחינתם, ב"ניצול" יש הקלה.

(איתמר שאלתיאל)