משטרת ישראל פסעה השבוע פסיעה רחבה אל תחומי הברבריות: היא הודיעה למשפחתו של המחבל מישיבת מרכז הרב, כי היא לא תזכה לקבל את גופת בנה – עד שתתחייב לכך שההלוויה "תהיה צנועה" ונטולת אמצעי תקשורת. המשפחה סירבה, הגופה טרם נקברה.

אלוהים יודע מנין נטלה המשטרה את הסמכות לעשות זאת, וראוי לציין שוב את מה שצריך להיות מובן מאליו, שכל פעולה שלטונית שאיננה נשענת על החוק היא בלתי חוקית; אבל ברור על איזה הלך רוח ציבורי היא נשענת, תפיסה שאומרת שבני משפחתם של טרוריסטים הוציאו עצמם – בעצם מעשה שלא הם עשו – מכלל המוגנים על ידי החוק. הם יודעים שלמשפחה המוצלחת הזו, משפחה שהוציאה בן כזה, לא יקומו מגינים רבים.

ואף על פי כן, צריך לעמוד על זכותם לקבור את יקירם. לא בשבילם, בשבילנו. מדינה שמתחילה לאסור מלחמה על מתים הולכת בדרך מסוכנת מאד. התועבה של המשכת המלחמה לאחר המוות היתה, עד כה, וודאי בתחומי ישראל, מונופול מוסלמי; ראוי להשאיר אותו להם.

אבל אם המשטרה מנהלת מלחמה בגופות, קמה דליה איציק – לקלוננו, הפכה הריקנית והנבובה שבפוליטיקאים ליושב ראש הכנסת – ומנסה להלחם באנשים חפים מפשע. בביקור באזור הפיגוע – אולי כדי להמנע מגורלה של חברתה-לשעבר למפלגה – שיחקה איציק יפה על מיתרי האספסוף, וקראה להחריב את "ביתו של המחבל".

ככה האספסוף אוהב את הפוליטיקאים שלו. יופי של התחכמות: ב"ביתו של המחבל" חיים, ראו זה פלא, גם אנשים אחרים, הממשיכים לחיות בו גם לאחר מותו. איציק קוראת, בקיצור, לענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו, ושכל חטאם הוא קרבתם לפושע.

אבל למה לעצור בסתם הריסת בית? אם קרובי משפחתו של המחבל צריכים לשאת בחטאו,  למה לא להוציא אותם להורג? אחרי הכל, הרציונל הוא שהם צריכים לסבול בשל חטאו של רוצח; מדוע, אם כן, לא ישאו בעונש ההיסטורי לרצח? וכמובן, אין מה לדבר על הבאתם לקבורה.

ולמה לעצור בבני המשפחה המיידית? מה, שאר בני העיירה/שכונה/כפר לא אחראים? הם לא היו סביבת הגידול של המחבל? הם לא מעריצים אותו? אם כבר התחלנו לקחת בני ערובה, למה לעצור בכמה בני משפחה? אחרי הכל, אנחנו איבדנו שמונה אנשים ולא בטוח שיש מספיק בני משפחה כדי לרצות את כל הרוחות הזועמות הללו. אז יאללה, לארגן מוקד המוני במרכז השכונה, ולהעלות את כולם קורבן לאלי הנקמה. ואם מישהו יצייץ, אז נזרוק גם אותו פנימה, כי ברור שהכלב מזדהה עם מחבלים. תקדימים, כידוע, לא חסרים: יריחו, עי, דוד שמודד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות במואב, עכן ומשפחתו העולים כולם על המוקד בחטאו – הכל כדרישת הספרים אליהם עורג האספסוף.

רגע, רגע: אבל צה"ל כבר קבע – לפני שלוש שנים ובאיחור של יותר משלושים – שהריסת בתים לא מועילה: שהיא לא מורידה את המוטיבציה לפיגועים אלא, בשל איזה תהליך פסיכולוגי לא ברור שעובר על אנשים שפגעו בהם שלא בצדק, מגבירה אותו; אפילו בוגי אמר.

האם דלילה איציק לא יודעת את זה? קשה להאמין. כלומר, היא מטומטמת, אבל לא עד כדי כך. היא קוראת עיתונים. אז למה היא באה עם הרעיון המופרך הזה, להרוס את ביתה של משפחה המחזיקה בתעודת זהות ישראלית?

כי זה מה שהאספסוף צמא הדם שלנו רוצה לשמוע, ודליה רוצה להתחנף לאספסוף. אולי היא גם רוצה להמנע מלחטוף כמה מכות. וכך השתלבה גם יו"ר הכנסת בחגיגה הקניבלית, שבה מתחרים מי יציע הצעה יותר ברוטלית לפגיעה בחפים מפשע. אכן, ירידה אל העם.

לא שזה היה צריך להפתיע: הקריירה של איציק איננה – בלשון המעטה – רצופה ברגעים הראויים להזכר. הבולט שברגעים המעטים הללו היה כשהובילה את חנפי ש"ס בתוך מפלגת העבודה, ופעלה להדחתה של שולמית אלוני מתפקיד שרת החינוך. שלא במקרה, זה היה אחרי שהכהנת הגדולה של זכויות האדם אמרה דברים שלא נשאו חן בעיני תינוקות בית רבן. איציק טענה אז שמי שחולקת על התפיסה שהעולם נברא בשישה ימים, או סבורה שהלהט של המתנחלים לספר הג'נוסייד על שם יהושע מוביל אותם לחפש גם את קבר רחב הזונה, לא יכולה להיות שרת חינוך. בקרב ההוא, ניצחה המורה לשעבר איציק, אז בתפקיד זוטר בוועדת החינוך של עירית ירושלים.

15 שנים לאחר מעשה, איציק – אפס מאופס, ריק מוחלט, גורנישט מיט גורנישט – היא יו"ר הכנסת. וכמו אז, היא מתחנפת לאספסוף. וישראל? וכבודה, שחולל ברבים על ידי איציק? אה, זה בסדר.  אף אחד לא יזכור. אף אחד גם לא זוכר את שנות חדלונה הריקות של איציק, שנים שההפוגה העניינית היחידה בהן היתה חשדות בשחיתות.

אבל התקשורת העולמית, שעדיין דשה בהתבטאות ה"נעשה לפלסטינים שואה" של הגאון האחר, מתן וילנאי, ששקעה כאן כאבן במצולות תזכור גם תזכור; והתועבה הקטנה של איציק, יו"ר כנסת וממלאת מקום הנשיא שקוראת להשמדת ביתם של אנשים שלא פשעו, תשוב לרדוף את ישראל. והישראלים, כמובן, לא יבינו במה מדובר. הם אף פעם לא מבינים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הפיגוע בישיבת מרכז הרב חשף, בתוך ימים ספורים, את כל המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית. השילוב יוצא הדופן של רגשות עליונות מעורבים בתחושת נחיתות – הפער הבלתי נסבל בין דעתו של המגזר על עצמו ובין דעתם של אחרים עליו, שלא לדבר על מקומו – התפוצץ ברעש.

בעוד אורי אורבך משוויץ בחינוך הנהדר ובנוער יוצא הדופן, וטוען ש"זה הציבור הכי טוב בארץ", מגיע אחד מרבני הישיבה ומתבכיין ש"אם היה פיגוע באוניברסיטה העברית, הזעזוע היה גדול יותר". הוא לא אומר את זה במפורש – את זה משאירים לטוקבקיסטים – אבל אפשר לשמוע כאן היטב את הכמיהה ל"פיגוע בשנקין", זה ש'יישר' את אנשי השמאל, שרווחת כל כך בחוגי הימין הקניבלי.

מבזק לתולעת: כבר היה פיגוע באוניברסיטה העברית, ביולי 2002. שבעה בני אדם נרצחו. כשזה קרה, העיתונות לא נתנה סיקור יומיומי, במשך שלושה ימים ויותר, לאוניברסיטה העברית; היא לא הקדישה מאמרים מתחנפים להיסטוריה שלה, משנות ה-20 והלאה; ובאופן כללי נתנה לפיגוע כיסוי הרבה יותר קטן. זה היה פיגוע אחד מני רבים.

הפיגוע היה בתקופתו של אריאל שרון, ראש הממשלה המושחת והאדיש ביותר לקורבנות, שנבחר בתמיכה נלהבת של המחנה החרד"לי. הוא לא טרח אפילו להגיע לאתר הפיגוע. ביום שישי, יבבו חובשי הכיפות וצווחו ש"אף שר לא הגיע להלוויות". כשהגיעה יולי תמיר לביקור הזדהות בישיבה, היא הותקפה פיזית על ידי האספסוף המתלהם. תגובתם של ראשי הישיבה? הם הודיעו שהממשלה היא "ממשלה נבובה", דרשו את החלפתה, הביעו את רצונם העז בטרנספר, ולקינוח – הודיעו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהוא פרסונה נון גראטה בישיבה. הספק מרשים ליום אחד.

שוב ושוב משתבחים החרד"לים בנוער הנפלא שלהם. איזה יופי של נוער: צעקות "בוגדת" ובעיטות כלפי שרת החינוך, נוער שהאלימות האינהרנטית שלו מפחידה את ראשי הישיבה שלו עד כדי כך שהם לא מוכנים שראש הממשלה – השנוא בקרב הנערים – יגיע למקום. לך תדע מה יקרה אם אולמרט יכנס לשם, אחרי הכל. ואחרי כל זה, כמובן, הם ייללו שהתקשורת נגדם. לכלל חינוך לנימוס בסיסי – שלא מקללים אורחת ולא בועטים בה, שראש הממשלה, גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך, הוא ראש הממשלה – הם עוד לא הגיעו, וניתן לנחש שגם לא יגיעו.

יסוד התרעלה, כמובן, הוא התפיסה של ישראל כ"יסוד כס אלוהים בעולם" – יסוד בלבד. המדינה איננה עומדת, מבחינת החרד"לים, בפני עצמה. מטרתה איננה לאפשר מסגרת חיים נוחה לאזרחיה ולשפר את מצבם, אלא לשמש בסיס להגשמת ההיסטוריה האלוהית ולהגעת המשיח, משיח הדמים של היהדות האשכנזית, משיח שיהרוג את רוב הלא-יהודים וישעבד את השאר. כל זמן שהמדינה עשתה את שלה – כבשה את השטחים, סייעה, בקריצה ובמישרין, להתנחלויות, ויצרה תיאוקרטיה שהניחה לרבנים לקבוע את זהותם של תושביה – החרד"לים צעדו איתה. כשהחמור המיועד של המשיח החליט שהוא רוצה לנוח, שנמאס לו מכיבוש – פתאום הפך "מיטב הנוער" לאויב המדינה ולאויבו של חלק גדול מהעם.

חובשי כיפות מתהדרים בכך ש"אצלנו אין פושעים". זה משונה, כי פושעי ישראל אוהבים להופיע בפני שופטים עם כיפה על ראשם. לאף אחד אין נתונים, אבל לפחות בתחום עבירות המין, טוען ד"ר אביעד הכהן ש-95% מכתבי האישום המוגשים בירושלים בגין עבירות מין הן כנגד חרדים או דתיים, וסקר של ארגון "קולך" – ארגון פמיניסטי דתי – העלה שתדירות ההטרדות המיניות בקרב חובשי הכיפות עולה ב-30% על התדירות בציבור החילוני.

נניח שזה לא נכון. עדיין יש הבדל משמעותי בין שני המגזרים: הפשיעה החילונית היא פשיעה נטולת אידיאולוגיה. הוריהם של הפושעים לא מתגאים בהם והם לא זוכים לגיבוי של מוסדות החינוך שלהם. מנגד, יש זן של פשיעה דתית שהוא אידיאולוגי במובהק, על סף מרד, ושנתמך על ידי הממסד חובש הכיפה. (כהערה אישית, יש משהו דפוק במיוחד במרד נעורים שמנותב על ידי הורים ומורים, אבל זה כבר סיפור אחר).

ואולי האירועים בישיבת מרכז הרב לא צריכים להפתיע אותנו. החרד"לים הרי תמיד בנו עצמם על גופותיהם. כל פיגוע כנגד מתנחלים היה תירוץ לעוד התנחלות. ואסור לשכוח, אף פעם אסור לשכוח, שהטבח איננו חד צדדי: כשייבב ראש הישיבה ש"איך נשמח באדר הזה", אני משוכנע שאני לא היחיד שחשב על פורים שמח אחר, פורים שנחגג היטב בישיבות החרד"ל, פורים שבני המגזר הזה שכנעו את עצמם שהיה מוצדק, שהרוצח שביצע אותו ידע מראש על מזימה של המתפללים שטבח – ושרק במקרה הוציא לעצמו פוליסת ביטוח מוגדלת לפני הטבח. טרוריסטים דתיים תמיד היו איתנו ותמיד העדפנו להסתכל הצידה; גם הקריאה של ראש ישיבה ניו יורקי השבוע לחסל ראש ממשלה שיוותר בירושלים, תשכח.

ביום חמישי בוצע טבח בישיבת מרכז הרב. ביום שישי היתה הארץ עטופת יגון. ביום ראשון הצליחו החרד"לים שוב לבעוט בדלי. אולי הפעם, בגלל סמיכות המקרים, נזכור מה הם חושבים עלינו, ואת הכיעור של פניו האמיתיות של "מיטב הנוער".

כנראה שלא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לראש ממשלתנו הבא – אני מניח, כנראה בטעות, שאם אחזור על העובדה הזו שוב ושוב יהיה קל יותר לחיות איתה – יש בעיה מצערת: דמיון פעיל מדי. בתור שחקן תפקידים ותיק, בורא עולמות בסופי שבוע, ומי ששלח ידו – לא בהצלחה – בכתיבת בדיון, אני לא במצב למחות על כך שנתניהו נוטה לפנטז (חיילים בריטים בירושלים שלאחר המנדט [טעות, די מטומטמת, שלי – יצ"ג], גנדי כשר מועיל בממשלתו, שאפשר לחיות משכר מינימום אבל לא מאלף דולר, ששביתת הסטודנטים הסתיימה בתקופתו תוך ימים, ויש להניח ששכחתי משהו); היו לי פנטזיות פרועות יותר. הבעיה היא שהצ'יזבטים האלו חוצים את הקו האדום הבוהק שכל שחקן תפקידים לומד שאסור אפילו להתקרב אליו: הגבול בין בדיון ומציאות. ברגע שהשניים מתערבבים, כשקשה להפריד ביניהם, מצבך קשה.

הבעיה של נתניהו היא, כמובן, בעייתם של אנשים שזוכרים. לרוב הציבור הישראלי אין זכרון ממשי. אפשר שזו תוצאת נטייתו לצפות בטלוויזיה בידורית: בספרו האחרון, מתאר אומברטו אקו כיצד התחייב ראש הממשלה ברלוסקוני למדיניות מסוימת בשידור חי, ויומיים לאחר מכן הכחיש את אותה התחייבות, שוב בשידור. קוראי העיתונים לא ידעו את נפשם מזעם, אבל היו מיעוט: רוב האיטלקים, שצריכת התקשורת העיקרית שלהם באה מהטלוויזיה, לא הבחינו שיש כאן בעיה. השקר של ברלוסקוני עבר בשלום; אולי זה יעבוד גם לנתניהו.

לאחרונה הצטרפה שחקנית חדשה למועדון משפצי הזכרון: הילארי קלינטון, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. ציינתי כאן בעבר שפעולותיה של שרה נתניהו עשויות ליצור לנו 'בילארי' משלנו; ראוי, אם כן, לציין מה קורה בצד השני של המשוואה.

בשבועיים האחרונים נקטה קלינטון במספר טקטיקות שבלשון עדינה נקרא להן שנויות במחלוקת. היא הוציאה פרסומת שמטרתה להטיל אימה בבוחרים דמוקרטיים מפני בחירה בברק אובאמה (לפרודיה מוצלחת ראו כאן). דמוקרטים רבים חשבו שחצתה את הקווים, כשאמרה "אני מביאה נסיון רב לבית הלבן, לסנאטור מק'קיין יש נסיון רב, לסנאטור אובאמה יש נאום שהוא נשא ב-2002". זה לא דבר שאתה עושה במערכת בחירות. גם העובדה שהשחירה את פניו של אובאמה, פשוטו כמשמעו, נתפסת כתרגיל מלוכלך. ולפני שלושה ימים, נאלץ הקמפיין של קלינטון להפרד ממתרים שהרים לה תרומות בסך 100,000 דולר, לאחר שהתברר שהוא היה מעורב בהפקת סרט אנטישמי במיוחד.

באמצעות הפרסומת, ניסתה קלינטון לטעון שיש לה נסיון בתחום הבטחון הלאומי ויחסי החוץ, וכן בניהול משברים. יועציה העלו ארבע טענות: ראשית, שקלינטון שיחקה תפקיד חשוב בשיחות השלום בצפון אירלנד; שנית, שהיא נשאה ונתנה עם ממשלת מקדוניה כדי שתניח לפליטים מקוסובו להכנס לשטחה ב-1999; שלישית, הנאום שהיא נשאה בבייג'ינג ב-1995; רביעית, וחשוב מכל, שהיא ניסתה לשכנע את בעלה להתערב צבאית בעת רצח העם ברואנדה ב-1994.

נתחיל מרואנדה. הבלוגרית הילזוי – תומכת אובאמה – עשתה עבודה טובה באיסוף החומר בנושא. המדיניות האמריקנית ברואנדה היתה בזויה במיוחד: ממשל קלינטון, עדיין מתאושש מהאסון של המשימה בסומאליה, לא רק שלא התערב צבאית ברואנדה (ובכירים בו אומרים שהתערבות צבאית מעולם לא היתה אופציה) – הוא פעל כמיטב יכולתו כדי להקטין את נוכחות כוח המשימה של האו"מ ברואנדה.

שאלת התערבותה של קלינטון היא בעייתית. ראשית, בכלל לא בטוח שהתערבות בנושאי בטחון לאומי היא בסמכותה, והדבר מעלה שאלות לא נוחות על "הנשיאות הכפולה" שמנסה כעת לחזור. שנית, כפי שמציינת הילזוי בצדק, אם הילארי לא הצליחה לשכנע את בעלה אפילו להמנע מהקטנת כוח האו"ם ברואנדה, במה בדיוק יש לה נסיון? ושלישית, גרוע מכל, אם היתה התערבות של הילארי, היא לא הותירה שום סימן: אף מסמך לא מעיד על כך, בכירי ממשל אינם זוכרים אירוע כזה – והוא נשמט הן מהביוגרפיה של קלינטון והן מהביוגרפיה של בעלה.

"אופציית הילארי" בשאלת רואנדה – התערבות, יש לציין, שמשמשת גם למירוק מורשת בעלה, כביכול דן בכלל באפשרות להתערב צבאית שם – הופיעה, חמושה וצווחת קריאות קרב כאתנה מראשו של זאוס, רק עם הפריימריז של 2008, או, ליתר דיוק, כשהסתבר שהפריימריז לא יהיו הכתרה שסופה ידוע מראש. הטענה הזו מכעיסה במיוחד, כי היא באה זמן קצר לאחר שיועצתו של אובאמה, סמנתה פאוור, נאלצה להתפטר. פאוור, מומחית בעלת שם עולמי לנושאי רצח עם, שהתמחתה ברצח העם ברואנדה ובאוזלת ידה של ארה"ב במהלכו, פלטה במהלך ראיון שקלינטון היא "מפלצת", ושילמה את המחיר המתבקש. האשה שיכלה, יותר מכל אדם אחר, לחשוף את המשחקים של הקלינטונים בפרשת רואנדה מושתקת כעת.

הלאה. טענתה של קלינטון שהיא שיחקה תפקיד בעל משקל בהסכם השלום בצפון אירלנד עוררה גיחוך בקרב אנשים שהיו מעורבים בתהליך. קלינטון ציירה את עצמה כמי שנפגשה עם הצדדים הניצים – אבל, בפועל, היא שתתה תה עם קבוצת נשים בעד שלום (וקיבלה מהן את הקומקום, אחרי שהעירה שהוא נושא חן בעיניה). זה ודאי לא הזיק אבל כנראה גם לא הועיל – והאירוע המונומנטלי הזה בתולדות הסכסוך העתיק בעולם לא זכה, גם הוא, לרישום כלשהו באוטוביוגרפיה של קלינטון.

קלינטון אכן הגיעה למקדוניה – יחד עם בתה צ'לסי והבדרנים שריל קרו וסינבד. לא בדיוק המרשם הקלאסי לקבוצת דיפלומטים כבדת משקל. יתר על כן, קלינטון טענה שהמקדונים נתנו לפליטים מקוסובו להכנס לשטחם בעקבות לחץ שהפעילה – אבל, דא עקא, מסתבר שהמקדונים פתחו את הגבול יום לפני שקלינטון נחתה שם.

אשר לסין, קלינטון נשאה נאום בבייג'ינג, שתקף – בזהירות – את עמדותיה של ממשלת סין כלפי נשים. נחמד, אבל זה רק נאום, וכזה שלא היה ממש שנוי במחלוקת – או בעל השפעה. קלינטון ציינה את הנאום הזה כהוכחה ליכולתה לטיפול במשברים. סוזן רייס, אחת מיועצותיו של אובאמה, פטרה את הנושא ב"איך נשיאת נאום בבייג'ינג מקרינה על ניהול משברים? לא היה משבר, ולא היה מה לנהל".

כל פוליטיקאי מייפה את הביוגרפיה שלו. שיפוץ מסיבי כזה הוא נדיר, והוא נובע מהעובדה שקלינטון מדברת שוב ושוב על "נסיון", כאשר הן היא והן יריבה לא החזיקו בשום תפקיד ביצועי, וכאשר ברזומה שלו יש, מה לעשות, יותר שנים כפקיד נבחר מאשר לה. על כן, השנים ההן, שבהן שימשה כקישוט של הבית הלבן, חייבות להכנס איכשהו למשוואה. יש לקוות שבניגוד לנתניהו, שנראה כאילו הוא מאמין במלוא הכנות בכל דבר הבל שהוא אומר, קלינטון יודעת שהיא משקרת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

במאמרו היום, המדויק לשם שינוי, מתאונן גדעון לוי על כך שדבריו הוצאו מהקשרם: הוא התייחס לישיבת מרכז הרב כפאשיסטית, אבל מכונת השנאה הימנית, על פורומיה וטוקבקיה, גורמת לכך שיחשבו שהוא התייחס לנרצחים עצמם כפאשיסטים, ולא כך אמר. שיהיה. אבל במה מרכז הרב היא פאשיסטית?

המילה הזו, "פאשיזם", נשחקה כבר מרוב שימוש. דומה שאין לה מובן ממשי עוד, אלא אם הכוונה היא, בצורה הרחבה ביותר, ל"תנועות ימין מהפכניות עם גוון פסוודו-סוציאליסטי בין שתי המלחמות", או ל"תופעות שאני מתעב". האוטומטיות של השימוש במונח, עליו מתפרקים כל אנשי השמאל מאז מלחמת ספרד והנצחון הסובייטי על הנאצים (תוך התעלמות מחלקה האמיתי של ברית המועצות במלחמת האזרחים, ומן העובדה שהיטלר וסטאלין פלשו יחדיו לפולין, כבעלי ברית), לא מאפשרת לנו לראות שהסכנה של מרכז הרב היא אחרת, וכבדה יותר.

פאשיזם, בבסיסו, הוא האלהת המדינה: התפיסה שהמדינה – לא העם, מושג אמורפי מדי – היא הטוב העליון ושהיא מושא השירות של אזרחיה. ואכן, אפשר – בפאתי התנועה הציונית-דתית – למצוא כמה אנשים שדומים לפאשיסטים: הם רואים את המדינה כ"יסוד כס אלוהים בעולם", הם מעריצים את מדי צה"ל ורואים בהם "בגדי כהונה". אבל הם מיעוט קטן, ואפילו הם לא רואים את מדינת ישראל כקדושה בפני עצמה – ומי יאשים אותם? – אלא כשואבת קדושה מן היעוד שלה, מהיותה הגולם שיהפוך לפרפר המשיחי, הגולם שישיר את קליפתו כשיתגשם.

המדינה הפאשיסטית, במודל האיטלקי, היתה יצור לא סימפטי למדי – במיוחד בשנותיה האחרונות, של רפובליקת סאלו – ואין ספק שברלוסוקני הגזים פראית כשטען ש"מוסוליני שלח את יריביו למחנות נופש". אבל, פאשיסטית או לא, איטליה של מוסוליני היתה איטלקית, והאיטלקים חסרים את הלהט הנדרש לרצח המוני כמו שצריך. מוסוליני התקרב מאד לאובדן השלטון כשרצח את הסנאטור הסוציאליסט ג'יאקומו מתאוטי. כדי לשרוד, הוא נאלץ להרחיק את עצמו מהרצח; השוו את הצעד הזה להתרברבות של היטלר בטבח "ליל הסכינים הארוכות" – התרברבות פומבית שלא רק שלא החלישה אותו, אלא חיזקה את שלטונו, זאת למרות שבטבח הזה נרצח גם קנצלר לשעבר.

מוסוליני רחוק מלהתקרב לרשימת המפלצות של המאה ה-20, שלרוע מזלו קשר את שמם בשמו. איטליה לא פתחה בציד אדם בלתי פוסק של מתנגדי משטר, ראשית משום שלא היו רבים מהם ושנית משום שהמשטר שלה היה פתוח יחסית: הכר בעליונותה של המדינה, השבע לה אמונים, והיא תקבל אותך. חוקי הגזע המאוחרים של המשטר היו השפעה גרמנית, והאכיפה שלהם היתה מגוחכת; במלחמת העולם השניה עשה הממסד האיטלקי, יותר מכל ממסד אחר, להצלתם של יהודים נרדפים. גנרל המשטרה הפאשיסטי שהיה אמור לסייע לאייכמן להשמיד את יהודי איטליה עשה הכל כדי להצילם, ורבים אכן ניצלו. ביוון, הודיעו הגנרלים האיטלקים שהפקודה להסגיר את היהודים לידי האס.אס. תהיה "כתם נצחי על כבודו של הצבא האיטלקי" – ובסירוב הפקודה הפעיל מאד הזה העניקו לצבא האיטלקי תהילה נצחית, תהילה שלא יכלו לזכות בה בשדה הקרב.

איטליה היא שהעניקה לפאשיזם את שמו, "אחדות" בלטינית, אבל בין הפאשיזם האיטלקי ובין מה שמלמדים במרכז הרב אין ולו דבר. היה, עם זאת, מודל מתאים יותר: מה שנהוג לכנות, לדעתי בטעות, הפאשיזם הגרמני, הנאציזם.

במוקד השקפת העולם הנאצית לא עמדה המדינה. היטלר שאף ככל כוחו להשמיד את המדינה הגרמנית, ולאורך כל שנות שלטונו העמיד מדינה-כנגד: המפלגה הנאצית עצמה, ששאבה יותר ויותר מסמכויותיה של המדינה והעבירה אותן לעצמה. ממשלי המדינות הגרמניות עברו בפועל לידי הגאולייטרים, נציבי-המחוזות של המפלגה, והאס.אס. יצר העתק נגדי ומדוקדק למדי של המדינה הגרמנית. ככל שנותרה עדיין 'מדינה' גרמנית ב-1939, הרי ששרידיה היוו התנגדות – קלושה, אמנם, אבל התנגדות – לנאציזם. התנגדות רווחה גם בשורות הצבא, שסלד מוולגריות הנאצית אם גם לא ממכלול דעותיהם. גנרל פרוסי מהזן הישן התפרץ פעם בזעם בנוכחות בתו: "מתי כבר ילכו הנאצים האלה ונוכל לחזור להיות אנטישמים מהוגנים?".

הנאציזם התבסס על תפיסה מיסטית של הפולק, ותפיסת הפולק היתה נסיגה מודעת מן המודרניות ומתפיסת האזרחות. כל אזרחי המדינה הפאשיסטית היו שווים בעיניה, תיאורטית, כל עוד היו נאמנים לה, יהא מוצאם אשר יהיה; לתפיסה זו היה יתרון, משום שהיא לא יצרה אוטומטית קבוצה של אויבי-משטר. אדם הפך לאויב המשטר כאשר החל לפעול נגדו.

רעיון הפולק קיטב את גרמניה מיידית לבני הפולק ולכל השאר. הפרדה גזעית היתה אחד הדברים הראשונים שהחל המשטר הנאצי לבצע. הפולק, חשוב להדגיש, לא היה רק "קבוצת שארים", ולא נשען רק על תפיסה דארוויניסטית של "גזעים" עליונים ונחותים: הוא היה מושג מיסטי, שהגיע אל הנאצים באמצעות השרלטנית מדאם בלוואטסקי וחסידיה השוטים, חברי
"אגודת תולה", שרבים מהם יהיו ממייסדי המפלגה הנאצית. אחד מהם – רודולף הס – אף יהיה סגנו של היטלר.

על פי תפיסתה של בלוואטסקי, העולם נחלק לחמישה גזעים, כאשר הגזע התחתון – המכיל יהודים ושאר יצורים לא סימפטיים – איננו סתם גזע נפרד, אלא גזע "מחבל", הפועל מתוך שנאה וקנאה ומטרתו להפיל ארצה את הגזע העליון, הארי. התכונות העוברות בירושה בקרב הגזעים, בערבוביה שיצרו בלוואטסקי והיטלר, אינן רק תכונות פיזיות כגון צבע שיער או אינטליגנציה, אלא גם תכונות "נפשיות", כגון יושר או נוכלות, אומץ לב או פחדנות. ותכונות אלה מקובעות מימים ימימה, הן אינן אבולוציוניות; אילו היו, ניתן היה, באמצעות אאוגניקה ("השבחת הגזע"), לדלל תכונות שליליות או לחזק תכונות חיוביות; התכונות נקבעו מימים ימימה, על ידי איזושהי ישות עליונה. גם תיאוריות פילוסופיות – סוציאליזם, למשל – נתפסו כנובעות מתוך חשיבה גזעית. היטלר לקח את ה"גזע העליון" של בלוואטסקי, קרא לו פולק, והמשיך הלאה.

על כן היה הרייך השלישי חייב להפוך למדינה רודפת. בניגוד למדינה הפאשיסטית, שהיא נייטרלית מוסרית – הפאשיזם הכיר בלאומיותם של עמים אחרים, ואם פרצה מלחמה בינו וביניהם, לא היה זה בשל רשעתם אלא בשל ניגוד אינטרסים או בשל הרצון לגדולה של הפאשיסטים – מדינת-הפולק היתה חלק ברור מאד ממלחמה של בני אור בבני חושך, כאשר רבים מבני החושך מצויים בתוך גבולות המדינה, מדברים בשפתה ומקיימים את תרבותה. הנאציזם היה חייב לטהר את העולם, או למצער את גרמניה, מבני הגזעים הנחותים, השואפים לחלל את הגזע העליון; הפאשיזם יצא לכמה מלחמות הרפתקניות, אבל לא התייחס אליהן כאל משהו שנלקח מאופרה של וואגנר. הדרך ל'פקודת הלילה והערפל' ולאושוויץ היתה מפותלת, אבל הפוטנציאל אליה היה שם מן ההתחלה.

ועכשיו נחזור לישיבת מרכז הרב, ונבחן איזה מן המודלים מתאים יותר. תפיסה של מדינה שהיא "יסוד כס אלוהים"; חלוקה איומה בין יהודים ולא יהודים, כשעל פי מייסד הישיבה "ההבדל בין יהודי וגוי עולה על ההבדל שבין אדם ובהמה"; יניקה ממקורות הקבלה, הרואים בלא יהודים "צאצאי שדים"; תפיסה של האויב כ"עמלק", יסוד מיסטי קדום שמתנגד אינהרנטית לאל היהודי, לתוכניותיו ולבניו; ראייתם של מתנגדים מקרב בני העם עצמו כ"ערב רב" – היינו לא יהודים המתחזים ליהודים – או כצאצאיהם של לא יהודים, אולי גרים; קידומו של מה שמכונה "מוסר יהודי", היינו דחיית המוסר הבינלאומי, הרואה את כל בני האדם כשווים בזכויותיהם, ובמקומו העמדת מוסר הגורס שהיהודים הם הטוב העליון, שמלחמה איננה בין לוחמים אלא מאבק בין עמים ומשכך אין חפים מפשע ואין כל אפשרות לפגוע בהם; ולאחרונה – אף אימוץ תורת התעמולה הנאצית על קרביה, וקריאה "להשתלבות בתקשורת השקרית".

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. אז היו ההרפתקות שהיא גררה אותנו אליהן הרפתקות גרידא; אבל היא רואה בהן את בניית המדינה האלוהית, מדינה שלבני אדם אין הרבה לומר עליה. אז היתה רואה את הפלסטינים כבני אדם, יריבים אמנם, המגינים בעקשנות על אדמתם, וככאלה היתה מעריכה אם לא אותם, אז את מאבקם; אבל היא רואה בהם שדים בדמות אדם, צאצאי עמלק הנלחמים מלחמת מאסף כנגד הגאולה. אז היתה רואה את אנשי השמאל כטועים, כיריבים רעיוניים; כרגע היא רואה בהם "ערב רב", וחלק מרבניה התירו את שפיכת דמם של חיילים ישראלים המסיגים את הגאולה, היינו מפנים התנחלויות.

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. למרבה הצער, היא פולקיסטית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לחזור ליסודות: אחרי שמונה שנים של "שליחת מסרים" ו"צריבות תודעה", של לוחמת בט"ש שנפסקת ברגע שיש נפגע ראשון לכוחותינו, שכחה הבהמה הירוקה מה תפקידו של צבא. לא, הוא לא הגנה על ה'ילדים' במדים: הוא השמדת צבא האויב.

מה שצה"ל צריך לעשות עכשיו, מה שהוא היה צריך לעשות כשהתחילו הרקטות ליפול על שדרות, כרוך בדם יזע ודמעות, אבל הוא לא מסובך. יש לכבוש מחדש את רצועת עזה, לטהר אותה בית אחר בית, ולהרוג או לשבות את כל חמושי האויב. כן, יהיו עשרות הרוגים לצה"ל, אולי אפילו מאות; אבל זה תפקידו של צבא, שהוא מגן בחייו על אזרחים.

זה לא מעבר ליכולתו של צה"ל, זה גם כנראה הפתרון ההומני ביותר – הפגזות והפצצות הינן תגובה הרבה פחות מדויקת והרבה פחות הומנית – אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב. התרגלנו שדם החיילים אדום מדם האזרחים.

ולפני שתעלה הטענה של "צריך לדבר עם החמאס", צריך להזכיר שהחמאס הודיע לא פעם ולא פעמיים שהוא לא יפעל כנגד לוחמים פלסטיניים אחרים – מה שאומר שהג'יהאד או ועדות ההתנגדות העממית, או ג'ש מוחמד, או כל כנופיה אחרת, יוכלו להמשיך ולשגר קטיושות לאשקלון, בעוד החמאס רוחץ בנקיון כפיו.

ישראל צריכה להציב אולטימטום: אנו מפסיקים אש לשבוע. אם לא תירו במהלך השבוע, נשקול את הארכת הפסקת האש. אם תירו, נכנס בכם עם כל מה שיש לנו. וזו תהיה מלחמה, לא 'מבצע' ולא 'עימות בעצימות נמוכה' – מלחמה שמטרתה הפסקת קיומו המדיני והצבאי של הצד השני.

שיטת מצליח מכה שנית: קבוצה של חברות פרסום מנסות, בהצלחה, להשתלט לנו על הנוף כבר כמה שנים טובות. אחד הבולטים במאבק נגדן הוא אברי גלעד.

שלשום הוגשה תביעה משונה במיוחד כנגד גלעד: שני מפרסמים בכירים האשימו אותו בכך שהוא מוציא להם שם רע כדי לקדם את עסקיו-שלו. "הנתבע נחזה להיות איש רדיו וטלויזיה. למעשה, המדובר באיש עסקים לכל דבר וענין בתחום של שידורי רדיו וטלויזיה, המתכנן את מעשיו, דרכיו ודבריו בקפידה רבה… כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים". התובעים דורשים 2.8 מיליון ₪.

לתביעה הזו אין על מה להשען – אפילו אם גלעד אכן היה איש עסקים מחושב. זו פשוט שיטת מצליח, בענק: איים בתביעה, אולי הצד השני יבהל. אילו אני השופט, הייתי קונס את התובעים ב-2.8 מיליון ₪ על בזבוז זמנו של בית המשפט, ושיערערו על זה. כנראה שאין לי מזג שיפוטי.

דמוקרטיה? פחחח: משרד הפנים סירב להנפיק תעודת לידה לבנה של ערביה ישראלית, תושבת אום אל פאחם, בטענה שהיא איננה נשואה. מה הקשר? ובכן, לטענת משרד הפנים, על פי ההלכה המוסלמית אין מעמד כזה, של ילד לאשה מוסלמיה בלתי נשואה.

הרקע לתשובת משרד הפנים – הרצון של יהודי ישראל לצמצם את מספר הערבים החיים בישראל – ברור. בכל זאת, אצא מנקודת הנחה שמשרד הפנים צודק ולא מבלשט. כלומר, זה שקר טיפשי מדי, אפילו למשרד שמנוהל על ידי מאיר שטרית, וסביר שהוא נשען על איזו נקודה הלכתית טכנית.

אבל תגובתו של חנין מפתיעה בבורותה (ויש לומר שזה ממש לא מתאים לאחד הח"כים החרוצים ביותר): "[תגובת משרד הפנים]… מכפיפה את חוקי המדינה לחוקים דתיים, בצורה שמכשירה אפליה על רקע דתי"? ודאי. בוקר טוב. איפה היית ב-60 השנה האחרונות?

המעמד האישי בישראל איננו נקבע מתוקף אזרחות ישראלית כוללת – המדינה מתנגדת לרעיון הזה נחרצות – אלא מתוקף היותו של אדם חבר במילט, עדה דתית. מקורה של השיטה הזו הוא בימי הטורקים. בישראל יש ערימה שלמה של מילטים: יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, מוסלמים סונים, נוצרים מארונים, נוצרים קתוליים, נוצרים אורתודוקסיים ועוד – וכל אחד מהם כפוף, מבחינת מעמדו האישי, לבית הדין של עדתו. נישואים בקרב חברים ממילטים שונים אינם אפשריים; יהודי לא יכול לשאת נוצריה, מוסלמית לא יכולה לשאת דרוזי. כדי שהזוג יוכל להתחתן, חייבת להתבצע המרת דת רשמית – תהליך ארוך, מסובך, ולעיתים קרובות כרוך בסכנה.

וכל זאת למה? למה לא לאפשר נישואים אזרחיים ולסגור עניין? כי אז, כמובן, יוכלו יהודים להנשא עם לא יהודים. ואת זה, במדינת היהודים, אי אפשר להרשות. טוהר הדם חשוב יותר משטויות כמו זכויות אדם.

החיים בין הקברים: ארגון ההורים הארצי קרא לפני כשבוע להחרמת מסעות העליה לרגל לפולין. הסיבה: מחיר הנסיעות עלה ו"המסע מאבד את הערכיות שלו ברגע שתלמיד בלי אמצעים נשאר בבית".

נהדר. אם ככה, אולי כדאי להעלות את המחיר עוד יותר.

ה'ערכים' של המסע הזה, ששיאו בבריאה מחודשת בתוך תא גזים במחנה השמדה, הם ערכים אנטי הומניים. הם מלמדים את הישראלים הצעירים הנוסעים לפולין שיהדותם נובעת מהשואה, שהמסר "לעולם לא עוד" משמעו "לעולם לא עוד לנו". הם חוזרים מלאים בלאומנות – אותה, אגב, הם פורקים על הפולנים בתדירות מבהילה – וישראליותם משתנה. הם הופכים לישראלים של אין ברירה.

במדינה שרואה את נוכחותם של אזרחיה בה כחובה מצידם כלפי דורות היהודים כולם, מחנות ההשמדה הם ההצדקה האחרונה לקיומה. אם תלכו מפה – ואלוהים יודע שאתם רוצים, ואלוהים יודע שאנחנו לא מספקים לכם סיבות להשאר – מחכה לכם זאב בחוץ.

ישראל מעולם לא היתה מדינה שתושביה ראו בקיומם היומיומי משהו שגרתי, שאין לתהות אחריו, כפי שמתקיימים רוב בני האדם; היא מעולם לא היתה בית. המדינה לימדה את תושביה שהם ממלאים חובה בעצם השארותם בה. על כן התהיה הבלתי פוסקת, כשאתה אומר לישראלי הממוצע שישראל היא מדינה פושעת: "אז למה אתה נשאר פה?". האפשרות שאתה נשאר פה מפני שזה ביתך, שכאן ידידיך, שזו שפתך, לא עולה אפילו על הדעת.

כי אם יבחרו הישראלים במדינתם כבית, במקום כהתרסה בלתי פוסקת כלפי העולם האכזר וההיסטוריה העוינת שהם מתעקשים לגרור איתם, כל העוולות שהמדינה בנויה עליהן – ובראשן יחסה למיעוט הערבי-ישראלי – יראו לפתע כעוולות, ולא כפשיטת נקמה קטנה כנגד שבעים האומות.

על כן – המסע לאושוויץ. הבית איננו בית, הוא מחנה – והמחנה איננו ביתך, ואתה לא תשקיע בו מאמץ; אתה חייל בחופשה של 11 חודשים; המדינה טרודה מכדי שתטפל בצרותיך – יש צורך ליישב את משכב רחב יג'; קוסמי ההפרטה מוכרים אותה, נתח אחר נתח, ל-18 המשפחות; אבל בחוץ יש זאב. לא מאמין לנו? בוא ותריח את הגז.

ומאחר ואיננו יודעים היסטוריה (ואין זה מקרה); מאחר ואנחנו מתמודדים עם טראומה אמיתית; מאחר ושכנינו החביבים היו בצד הלא נכון באותה מלחמה, והם ממשיכים לאיים בהשמדה גם היום, כשהם עסוקים בו זמנית בהכחשת השואה ובהפיכת מיין קמפף לרב מכר, זה עובד.

יאמרו: צריך לזכור. אענה: לשם מה? ההחלטה לזכור היא החלטה מודעת. החלטנו לשכוח כל כך הרבה דברים: את מאות כפרים וכמה וכמה ערים שנעלמו מן העין, ולא הותירו מאחוריהם אפילו משוכת צבר; את פושעי המלחמה שלנו; את היחס של החברה שלנו-עצמנו כלפי ניצולי השואה. ההחלטה לזכור – ולשמר את הזכרון באופן מלאכותי – היא החלטה מודעת ופוליטית. יש לה מטרות פוליטיות, וצריך לדבר עליהן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)