לפני כשבוע עשיתי מנוי על כלכליסט. צריך. פרנסה.

בארבעת הימים הראשונים של השבוע, בוקר אחר בוקר, העיתון נגנב. אני נוהג לקום בשבע וחצי, פלוס מינוס. העיתון היה מגיע בשש וחצי, פלוס מינוס, לקומת הקרקע. תחילה הושם מתחת לתיבת הדואר. אחר כך, לפי בקשתי, הוא הושם בארון החשמל שבקומת הקרקע. כל זה לא עזר: הוא נגנב כל בוקר.

לקראת יום חמישי, ביקשתי משירות הלקוחות – כל העסק עצבן אותי ואותם; הדבר הראשון שעשיתי כל בוקר, לפני הקפה, היה להתקשר אליהם ולהתלונן. כבר למדתי את המספר שלהם בעל פה – שהעיתון יונח בארון החשמל שבקומה שלי. קומה אחת מעל. העיתון הגיע.

שווי גליון של כלכליסט: שלושה שקלים. בשביל שלושה שקלים, מישהו – שכן שלי – הפך לגנב. היה לו יתרון של שעה עלי, שעה של אנונימיות. היא העניקה לו כוח מסוים.

עד לפני שבועיים, במשך כשבעה חודשים, היה לי מנוי על "הארץ". הגליון היה מונח תמיד למרגלות תיבת הדואר. איש לא נגע בו, למרות ששוויו פי שלושה לערך מזה של גליון כלכליסט. שמו הטוב כעיתון אליטיסטי הגן עליו, אני מניח.

* * * * *

"מת אבא, אבא זקוף הגו שלי", כתב אמש בני ציפר. הוא תיאר, בכשרון נדיר ובעברית שחולפת מן העולם – דברים שבדרך כלל לא בולטים דרך הסחי של הבלוג שלו – את מותו של אדם שכבר לא רואים כאן: מי ששנא התבכיינות ולא התבכיין בעצמו, אדם צונן ורגוע, שבז לרבנים ולאמונה התפלה היהודית. "אני נוסע והוא נוסע," מסיים ציפר, "ולבשתי מקטורן ועניבה לכבודו. ואסור לבכות ובעיקר אסור להתבכיין".

וידעתי אינסטינקטיבית, תוך כדי קריאה, מה יקרה. ידעתי, כי שלוש שנים ישבתי בצד השני של המסך. ידעתי שיגיעו מפלי ההשתלחות והשנאה. ידעתי, אבל קיוויתי שיצנזרו אותם. הם לא צונזרו.

"מנתח מערכות" (25) כותב "על הכל נסלח לאביו, רק לא על זה שהוליד את ציפר."; "רענן" (29) משגר "כפי הנראה אבא שלך מת מבושה לגבי הדעות המטומטמות שלך והשינאה שלך לכמעט כל דבר שלא הומצא על ידיך"; ו"זאב הערבה" (37) מקנח ב"באבוד רשעים רינה"; "אפשר להקיא" (43) שואל: "מה הסיפור? עוד זקן אחד שמת!! לצערנו הוא השאיר אחריו חרא גדול!!"; "אבא גוריו" (47) מחריק: "עברת התקף לב, עכשיו הקומבינטור מת, יש לי הרגשה שאוטוטו נקבל בשורה משמחת שתגאול [כך במקור – יצ"ג] מנוכחותך"; "בעזרת השם," כותב "אמיר" (60), "תצטרף אליו במהרה בימינו"; "קורא הגון" (61) משבח: "כתוב יפה. אני מצפה בשקיקה למותם של שאר אבותיך, יא בן 1000 [כך במקור – יצ"ג]"; ו"אליקימוני" (93) מייחל: "הייתי שמח לקרוא מאמר כל כך יפה מאת הבן הדוקטור של ציפר, אפשר בלועזית".

דיינו. יש עוד איזה 150, אבל דיינו.

* * * * *

אני רחוק מלהעריך את בני ציפר. לדעתי הוא כותב שטויות לעיתים קרובות, ויש להעבירו במהירות מהנחלה הפיאודלית שלו כעורך מדור הספרות של "הארץ". המינזטרופיות שלו, שנאתו לכל מה שהוא ישראלי, הפכה חלק גדול מהפוסטים שלו לבלתי ראויים לקריאה, ועוד פחות מכך לפרסום.

זו ביקורת. ההשתלחות הפראית הזו בתגובות איננה ביקורת, היא קניבליזם. היא חגיגה על המוות, היא שמחה לאידו של אדם שמתו מוטל לפניו. היא התגלמות כל מה שרע בישראל 2008, כל הלבנטיניות הזו, כל מה שלמדנו מהפלסטינים, כל ההשתלבות במרחב, כל ההתהדרות הצווחנית בדת יהווה נקמות נמצאת כאן. חוץ מלנופף בראשו הכרות של היינץ ציפר, האספסוף עשה הכל.

והעורכים בעיתון של האנשים החושבים שתקו ואישרו. צריך לזכור: כל דבר בלע עבר עורך ואושר. ידנית. רחמי למסכן שהיה צריך לעשות את העבודה המטונפת הזו, המתבססת על המוסכמה שאם משהו הוא לא לחלוטין פלילי, הוא גם ראוי לפרסום. אני מקווה שהוא לא יצטרך להישיר בקרוב מבט אל ציפר, או גרוע מכך – אל המראה.

כן, הוא יוכל לשקר לעצמו ולומר שהוא פעל בשם חופש הדיבור – סביר להניח שיעשה כך; זה קו ההגנה האוטומטי. אבל לחופש הדיבור לא היה דבר וחצי דבר עם ההתעללות הווירטואלית בגוויה שבוצעה באתר "הארץ". עקרון בסיסי של עיתונות הוא שלא כל דבר צריך להיאמר, לא כל מה שראוי שייאמר ראוי שייכתב, ולא כל מה שנכתב ראוי לדפוס. עקרון בסיסי הוא שלא מניחים לאדם לכתוב מבלי שיעמוד מאחורי דבריו. דבר לא היה נגרע מחופש הביטוי של "אפשר להקיא" ו"קורא הגון" אילו היו כותבים את דבריהם בבלוג משלהם. כל אחד – על כל פנים, כל מי שיכול לטקבק – יכול גם לפתוח בלוג. אלא שאז, כמובן, הם ייאלצו להסיר את מסכת הפחדנות האנונימית שלהם ולעמוד מאחורי דבריהם. הפרסונה שלהם, על כל פנים, תהיה מקושרת למה שיכתבו. חופש הביטוי במקרה הזה הוא תירוץ גרוע במיוחד לתאוות בצע; כתבה שגוררת אחריה זנב מכובד של מכשכשי זנב חושפת את קוראיה להרבה יותר פרסומות.

ולא, אני לא מדבר על מחיקת תגובות מטעמים חוקיים – למרות שבהחלט סביר שלציפר יש עילה טובה לתביעת דיבה נגד רבים מהטוקבקרים. אני מדבר על משהו שנשכח מזמן, על חוש טעם, על "לא ייעשה כן במקומנו".

ישראל הופכת למקום שקשה לאדם מסוג מסוים – משכיל, חילוני, ולעיתים קרובות, כן, אשכנזי – לחיות בו. במהירות מסחררת, הופכת ישראל להכלאה בין ג'נין לטהראן, ועל חוסר העוגנים שלה בתרבות בת קיימא, על הסגידה הבלתי פוסקת של תושביה לממון ולפרסום חמקמק, על היותם – רבים, כה רבים מהם – קבוצת נוכלים וגנבים עלובה, מחפים בני האספסוף בצווחנות דתית-לאומנית.

המרחב הציבורי הופך לבלתי נסבל, משום שכה רבים הישראלים שמעולם לא גדלו על ההבנה שיש הבדל בין המרחב הציבורי והפרטי, ושעליהם להתנהג במרחב הציבורי באופן שיגרום כמה שפחות אי נוחות או נזק לאחרים. יותר ויותר אנשים אינם מדברים, הם צועקים; יותר ויותר הופכים את יתר באי האוטובוס לשבויים של המוסיקה שלהם, המורעמת מאיזה מכשיר דור רביעי, ארור ממציאו עד דור שביעי, שמשמש גם כמשדר ולא רק כטלפון. והם אפילו לא חושבים להשתמש באוזניות. למה, מי ימחה? (אני).

מתקבל הרושם שאנחנו הופכים במהירות למדינה ערבית – ואם לשפוט על פי המודל של שכנינו, נייצא בקרוב מאד מספרים גדולים למדינות המערב, שם הם יתלוננו על המקומיים וימשיכו את המסורות שמהן נמלטו.

ואני יודע שיש הסברים (ההפיכה המהירה של ישראל למדינה מופרטת והתנערות הממשלה מחובותיה; התחושה העמומה, הבסיסית, שכל מה שסיפרו לנו על עצמנו היה שקר, שאנחנו מתגוררים בבית קברות, ושרוחותיו השקופות-למחצה חורשות נקמה; הכשלון המהדהד שבהתכתן של קבוצות אתניות ותרבותיות נפרדות לחלוטין לכדי תרבות אזרחית), ושיש תירוצים (המצב הבטחוני, האנטישמיות העולמית, וכו') – אני יודע. אבל, אלוהים אדירים, זה נהיה כל כך בלתי נסבל בעשור האחרון!

(לטקסט הזה אין כל תוקף מדעי – אין צורך שתאמרו לי את זה, אני יודע. הוא משקף תחושה, שאני חושב שהיא צייטגייסט, ושאני קולט מהרבה מהסובבים אותי.)

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)