החברים של ג'ורג'

הפיגוע בישיבת מרכז הרב חשף, בתוך ימים ספורים, את כל המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית. השילוב יוצא הדופן של רגשות עליונות מעורבים בתחושת נחיתות – הפער הבלתי נסבל בין דעתו של המגזר על עצמו ובין דעתם של אחרים עליו, שלא לדבר על מקומו – התפוצץ ברעש.

בעוד אורי אורבך משוויץ בחינוך הנהדר ובנוער יוצא הדופן, וטוען ש"זה הציבור הכי טוב בארץ", מגיע אחד מרבני הישיבה ומתבכיין ש"אם היה פיגוע באוניברסיטה העברית, הזעזוע היה גדול יותר". הוא לא אומר את זה במפורש – את זה משאירים לטוקבקיסטים – אבל אפשר לשמוע כאן היטב את הכמיהה ל"פיגוע בשנקין", זה ש'יישר' את אנשי השמאל, שרווחת כל כך בחוגי הימין הקניבלי.

מבזק לתולעת: כבר היה פיגוע באוניברסיטה העברית, ביולי 2002. שבעה בני אדם נרצחו. כשזה קרה, העיתונות לא נתנה סיקור יומיומי, במשך שלושה ימים ויותר, לאוניברסיטה העברית; היא לא הקדישה מאמרים מתחנפים להיסטוריה שלה, משנות ה-20 והלאה; ובאופן כללי נתנה לפיגוע כיסוי הרבה יותר קטן. זה היה פיגוע אחד מני רבים.

הפיגוע היה בתקופתו של אריאל שרון, ראש הממשלה המושחת והאדיש ביותר לקורבנות, שנבחר בתמיכה נלהבת של המחנה החרד"לי. הוא לא טרח אפילו להגיע לאתר הפיגוע. ביום שישי, יבבו חובשי הכיפות וצווחו ש"אף שר לא הגיע להלוויות". כשהגיעה יולי תמיר לביקור הזדהות בישיבה, היא הותקפה פיזית על ידי האספסוף המתלהם. תגובתם של ראשי הישיבה? הם הודיעו שהממשלה היא "ממשלה נבובה", דרשו את החלפתה, הביעו את רצונם העז בטרנספר, ולקינוח – הודיעו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהוא פרסונה נון גראטה בישיבה. הספק מרשים ליום אחד.

שוב ושוב משתבחים החרד"לים בנוער הנפלא שלהם. איזה יופי של נוער: צעקות "בוגדת" ובעיטות כלפי שרת החינוך, נוער שהאלימות האינהרנטית שלו מפחידה את ראשי הישיבה שלו עד כדי כך שהם לא מוכנים שראש הממשלה – השנוא בקרב הנערים – יגיע למקום. לך תדע מה יקרה אם אולמרט יכנס לשם, אחרי הכל. ואחרי כל זה, כמובן, הם ייללו שהתקשורת נגדם. לכלל חינוך לנימוס בסיסי – שלא מקללים אורחת ולא בועטים בה, שראש הממשלה, גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך, הוא ראש הממשלה – הם עוד לא הגיעו, וניתן לנחש שגם לא יגיעו.

יסוד התרעלה, כמובן, הוא התפיסה של ישראל כ"יסוד כס אלוהים בעולם" – יסוד בלבד. המדינה איננה עומדת, מבחינת החרד"לים, בפני עצמה. מטרתה איננה לאפשר מסגרת חיים נוחה לאזרחיה ולשפר את מצבם, אלא לשמש בסיס להגשמת ההיסטוריה האלוהית ולהגעת המשיח, משיח הדמים של היהדות האשכנזית, משיח שיהרוג את רוב הלא-יהודים וישעבד את השאר. כל זמן שהמדינה עשתה את שלה – כבשה את השטחים, סייעה, בקריצה ובמישרין, להתנחלויות, ויצרה תיאוקרטיה שהניחה לרבנים לקבוע את זהותם של תושביה – החרד"לים צעדו איתה. כשהחמור המיועד של המשיח החליט שהוא רוצה לנוח, שנמאס לו מכיבוש – פתאום הפך "מיטב הנוער" לאויב המדינה ולאויבו של חלק גדול מהעם.

חובשי כיפות מתהדרים בכך ש"אצלנו אין פושעים". זה משונה, כי פושעי ישראל אוהבים להופיע בפני שופטים עם כיפה על ראשם. לאף אחד אין נתונים, אבל לפחות בתחום עבירות המין, טוען ד"ר אביעד הכהן ש-95% מכתבי האישום המוגשים בירושלים בגין עבירות מין הן כנגד חרדים או דתיים, וסקר של ארגון "קולך" – ארגון פמיניסטי דתי – העלה שתדירות ההטרדות המיניות בקרב חובשי הכיפות עולה ב-30% על התדירות בציבור החילוני.

נניח שזה לא נכון. עדיין יש הבדל משמעותי בין שני המגזרים: הפשיעה החילונית היא פשיעה נטולת אידיאולוגיה. הוריהם של הפושעים לא מתגאים בהם והם לא זוכים לגיבוי של מוסדות החינוך שלהם. מנגד, יש זן של פשיעה דתית שהוא אידיאולוגי במובהק, על סף מרד, ושנתמך על ידי הממסד חובש הכיפה. (כהערה אישית, יש משהו דפוק במיוחד במרד נעורים שמנותב על ידי הורים ומורים, אבל זה כבר סיפור אחר).

ואולי האירועים בישיבת מרכז הרב לא צריכים להפתיע אותנו. החרד"לים הרי תמיד בנו עצמם על גופותיהם. כל פיגוע כנגד מתנחלים היה תירוץ לעוד התנחלות. ואסור לשכוח, אף פעם אסור לשכוח, שהטבח איננו חד צדדי: כשייבב ראש הישיבה ש"איך נשמח באדר הזה", אני משוכנע שאני לא היחיד שחשב על פורים שמח אחר, פורים שנחגג היטב בישיבות החרד"ל, פורים שבני המגזר הזה שכנעו את עצמם שהיה מוצדק, שהרוצח שביצע אותו ידע מראש על מזימה של המתפללים שטבח – ושרק במקרה הוציא לעצמו פוליסת ביטוח מוגדלת לפני הטבח. טרוריסטים דתיים תמיד היו איתנו ותמיד העדפנו להסתכל הצידה; גם הקריאה של ראש ישיבה ניו יורקי השבוע לחסל ראש ממשלה שיוותר בירושלים, תשכח.

ביום חמישי בוצע טבח בישיבת מרכז הרב. ביום שישי היתה הארץ עטופת יגון. ביום ראשון הצליחו החרד"לים שוב לבעוט בדלי. אולי הפעם, בגלל סמיכות המקרים, נזכור מה הם חושבים עלינו, ואת הכיעור של פניו האמיתיות של "מיטב הנוער".

כנראה שלא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לראש ממשלתנו הבא – אני מניח, כנראה בטעות, שאם אחזור על העובדה הזו שוב ושוב ×™×”×™×” קל יותר לחיות איתה – יש בעיה מצערת: דמיון פעיל מדי. בתור שחקן תפקידים ותיק, בורא עולמות בסופי שבוע, ומי ששלח ידו – לא בהצלחה – בכתיבת בדיון, אני לא במצב למחות על כך שנתניהו נוטה לפנטז (חיילים בריטים בירושלים שלאחר המנדט [טעות, די מטומטמת, שלי – יצ"×’], גנדי כשר מועיל בממשלתו, שאפשר לחיות משכר מינימום אבל לא מאלף דולר, ששביתת הסטודנטים הסתיימה בתקופתו תוך ימים, ויש להניח ששכחתי משהו); היו לי פנטזיות פרועות יותר. הבעיה היא שהצ'יזבטים האלו חוצים את הקו האדום הבוהק שכל שחקן תפקידים לומד שאסור אפילו להתקרב אליו: הגבול בין בדיון ומציאות. ברגע שהשניים מתערבבים, כשקשה להפריד ביניהם, מצבך קשה.

הבעיה של נתניהו היא, כמובן, בעייתם של אנשים שזוכרים. לרוב הציבור הישראלי אין זכרון ממשי. אפשר שזו תוצאת נטייתו לצפות בטלוויזיה בידורית: בספרו האחרון, מתאר אומברטו אקו כיצד התחייב ראש הממשלה ברלוסקוני למדיניות מסוימת בשידור חי, ויומיים לאחר מכן הכחיש את אותה התחייבות, שוב בשידור. קוראי העיתונים לא ידעו את נפשם מזעם, אבל היו מיעוט: רוב האיטלקים, שצריכת התקשורת העיקרית שלהם באה מהטלוויזיה, לא הבחינו שיש כאן בעיה. השקר של ברלוסקוני עבר בשלום; אולי זה יעבוד גם לנתניהו.

לאחרונה הצטרפה שחקנית חדשה למועדון משפצי הזכרון: הילארי קלינטון, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. ציינתי כאן בעבר שפעולותיה של שרה נתניהו עשויות ליצור לנו 'בילארי' משלנו; ראוי, אם כן, לציין מה קורה בצד השני של המשוואה.

בשבועיים האחרונים נקטה קלינטון במספר טקטיקות שבלשון עדינה נקרא להן שנויות במחלוקת. היא הוציאה פרסומת שמטרתה להטיל אימה בבוחרים דמוקרטיים מפני בחירה בברק אובאמה (לפרודיה מוצלחת ראו כאן). דמוקרטים רבים חשבו שחצתה את הקווים, כשאמרה "אני מביאה נסיון רב לבית הלבן, לסנאטור מק'קיין יש נסיון רב, לסנאטור אובאמה יש נאום שהוא נשא ב-2002". זה לא דבר שאתה עושה במערכת בחירות. גם העובדה שהשחירה את פניו של אובאמה, פשוטו כמשמעו, נתפסת כתרגיל מלוכלך. ולפני שלושה ימים, נאלץ הקמפיין של קלינטון להפרד ממתרים שהרים לה תרומות בסך 100,000 דולר, לאחר שהתברר שהוא היה מעורב בהפקת סרט אנטישמי במיוחד.

באמצעות הפרסומת, ניסתה קלינטון לטעון שיש לה נסיון בתחום הבטחון הלאומי ויחסי החוץ, וכן בניהול משברים. יועציה העלו ארבע טענות: ראשית, שקלינטון שיחקה תפקיד חשוב בשיחות השלום בצפון אירלנד; שנית, שהיא נשאה ונתנה עם ממשלת מקדוניה כדי שתניח לפליטים מקוסובו להכנס לשטחה ב-1999; שלישית, הנאום שהיא נשאה בבייג'ינג ב-1995; רביעית, וחשוב מכל, שהיא ניסתה לשכנע את בעלה להתערב צבאית בעת רצח העם ברואנדה ב-1994.

נתחיל מרואנדה. הבלוגרית הילזוי – תומכת אובאמה – עשתה עבודה טובה באיסוף החומר בנושא. המדיניות האמריקנית ברואנדה היתה בזויה במיוחד: ממשל קלינטון, עדיין מתאושש מהאסון של המשימה בסומאליה, לא רק שלא התערב צבאית ברואנדה (ובכירים בו אומרים שהתערבות צבאית מעולם לא היתה אופציה) – הוא פעל כמיטב יכולתו כדי להקטין את נוכחות כוח המשימה של האו"מ ברואנדה.

שאלת התערבותה של קלינטון היא בעייתית. ראשית, בכלל לא בטוח שהתערבות בנושאי בטחון לאומי היא בסמכותה, והדבר מעלה שאלות לא נוחות על "הנשיאות הכפולה" שמנסה כעת לחזור. שנית, כפי שמציינת הילזוי בצדק, אם הילארי לא הצליחה לשכנע את בעלה אפילו להמנע מהקטנת כוח האו"ם ברואנדה, במה בדיוק יש לה נסיון? ושלישית, גרוע מכל, אם היתה התערבות של הילארי, היא לא הותירה שום סימן: אף מסמך לא מעיד על כך, בכירי ממשל אינם זוכרים אירוע כזה – והוא נשמט הן מהביוגרפיה של קלינטון והן מהביוגרפיה של בעלה.

"אופציית הילארי" בשאלת רואנדה – התערבות, יש לציין, שמשמשת גם למירוק מורשת בעלה, כביכול דן בכלל באפשרות להתערב צבאית שם – הופיעה, חמושה וצווחת קריאות קרב כאתנה מראשו של זאוס, רק עם הפריימריז של 2008, או, ליתר דיוק, כשהסתבר שהפריימריז לא יהיו הכתרה שסופה ידוע מראש. הטענה הזו מכעיסה במיוחד, כי היא באה זמן קצר לאחר שיועצתו של אובאמה, סמנתה פאוור, נאלצה להתפטר. פאוור, מומחית בעלת שם עולמי לנושאי רצח עם, שהתמחתה ברצח העם ברואנדה ובאוזלת ידה של ארה"ב במהלכו, פלטה במהלך ראיון שקלינטון היא "מפלצת", ושילמה את המחיר המתבקש. האשה שיכלה, יותר מכל אדם אחר, לחשוף את המשחקים של הקלינטונים בפרשת רואנדה מושתקת כעת.

הלאה. טענתה של קלינטון שהיא שיחקה תפקיד בעל משקל בהסכם השלום בצפון אירלנד עוררה גיחוך בקרב אנשים שהיו מעורבים בתהליך. קלינטון ציירה את עצמה כמי שנפגשה עם הצדדים הניצים – אבל, בפועל, היא שתתה תה עם קבוצת נשים בעד שלום (וקיבלה מהן את הקומקום, אחרי שהעירה שהוא נושא חן בעיניה). זה ודאי לא הזיק אבל כנראה גם לא הועיל – והאירוע המונומנטלי הזה בתולדות הסכסוך העתיק בעולם לא זכה, גם הוא, לרישום כלשהו באוטוביוגרפיה של קלינטון.

קלינטון אכן הגיעה למקדוניה – יחד עם בתה צ'לסי והבדרנים שריל קרו וסינבד. לא בדיוק המרשם הקלאסי לקבוצת דיפלומטים כבדת משקל. יתר על כן, קלינטון טענה שהמקדונים נתנו לפליטים מקוסובו להכנס לשטחם בעקבות לחץ שהפעילה – אבל, דא עקא, מסתבר שהמקדונים פתחו את הגבול יום לפני שקלינטון נחתה שם.

אשר לסין, קלינטון נשאה נאום בבייג'ינג, שתקף – בזהירות – את עמדותיה של ממשלת סין כלפי נשים. נחמד, אבל זה רק נאום, וכזה שלא היה ממש שנוי במחלוקת – או בעל השפעה. קלינטון ציינה את הנאום הזה כהוכחה ליכולתה לטיפול במשברים. סוזן רייס, אחת מיועצותיו של אובאמה, פטרה את הנושא ב"איך נשיאת נאום בבייג'ינג מקרינה על ניהול משברים? לא היה משבר, ולא היה מה לנהל".

כל פוליטיקאי מייפה את הביוגרפיה שלו. שיפוץ מסיבי כזה הוא נדיר, והוא נובע מהעובדה שקלינטון מדברת שוב ושוב על "נסיון", כאשר הן היא והן יריבה לא החזיקו בשום תפקיד ביצועי, וכאשר ברזומה שלו יש, מה לעשות, יותר שנים כפקיד נבחר מאשר לה. על כן, השנים ההן, שבהן שימשה כקישוט של הבית הלבן, חייבות להכנס איכשהו למשוואה. יש לקוות שבניגוד לנתניהו, שנראה כאילו הוא מאמין במלוא הכנות בכל דבר הבל שהוא אומר, קלינטון יודעת שהיא משקרת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)