החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: הבעיה עם נחל האסי

פתאום השמאל ה'שוויוני' שנאבק בלהט על משאבי הטבע כאשר יצחק תשובה או האחים עופר משתלטים עליהם עובר צד, כי מדובר בקיבוץ

כאשר אביגדור ליברמן התמנה לשר הביטחון יצאתי להפגין נגד המהלך. חשבתי שזה מינוי מופקר וחסר אחריות. קיוויתי שיש גם מספיק אנשי ימין שיבינו שמי שממנה אדם כמו ליברמן לתפקיד שר הביטחון לא באמת דואג לביטחון המדינה. אז אפילו לא ידעתי על כל עניין הצוללות, זה התגלה אחר כך.

בהפגנה הונפו לחמש דקות דגלי פלסטין והורדו מהר מאוד בעקבות דרישה של מוסי רז. עדיין מישהו צילם, התמונה הופצה ברבים וחבר שלי התקשר אלי בכעס: "תודה רבה אידיוטים, נתתם שוב לנתניהו את השלטון." אמר.

"שאני אבין." עניתי לו. "נניח שלא בסדר להניף את דגל פלסטין בהפגנה. אביגדור ליברמן שר הביטחון ואנשים מתעסקים באיזה דגל?"

"כן." ענה לי החבר "ככה זה עובד. מתי תבינו כבר?"

" אבל בעצם מה הבעיה בדגל פלסטין?" שאלתי " הרי נתניהו בעצמו הסכים למדינה פלסטינית באופן רשמי לא?"

"תבין," הוא השיב לי. "בשביל שיהיה לשמאל סיכוי קטן לנצח צריך בין היתר שאנשי ימין יישארו בבית ביום הבחירות. לכאורה זה היה אמור לקרות באופן טבעי, הרי הליכוד דופק אותם כל הזמן. הם לא יצביעו מרצ אבל יש כמה מנדטים טובים שהיו יכולים להישאר בבית ביום הבחירות. אבל בגלל ההסתה הימנית הם יוצאים להצביע כל פעם נגד השמאל – לא בעד המדינה, נגד השמאל."

[מי שלא מבין איזו האשמה גלומה בטענה הזאת שיקרא את המשפט האחרון שוב. מי שכן מבין וכועס עכשיו, מצטער להודיע אבל נתקלתי במספיק אנשי ימין בפייסבוק שהודיעו לי בדיוק את זה, שהם יצביעו רק כדי לדפוק את השמאל ולא משום סיבה אחרת.]

"אז לפחות אל תעזרו להם." סיכם החבר שלי "לפחות אל תתנו להסתה של הימין תחמושת. נכון שנתניהו הסכים למדינה פלסטינית אבל זה לא טיעון מבחינתם. הם רואים דגל פלסטין בתל אביב ומבינים דבר אחד, שתל אביב מזדהה עם האויב. הטיעונים היפים שלך עוברים להם מעל הראש."

אני זוכר שחיפשתי את הנאום של יאיר גרבוז ברשת. קראתי אותו לאט וביסודיות וגיליתי שאין בו שום מילה שאני לא מסכים איתה. מה לעזאזל הבעיה בנאום הזה? שאלתי. התשובה שקיבלתי היא שאין שום בעיה בנאום עצמו, אבל אם אתה מזכיר 'קמעות' באופן שלילי אתה לוחץ על הכפתורים של הימין והם קמים מהכורסא והולכים להצביע. בערך כמו שמנחם בגין הזכיר 'בריכות שחיה' כדי ללעוג לקיבוצים וגרם לזעם במחנה השמאל.

אז מה עושים? עד לא מזמן אמרתי לעצמי שהימניים יכולים לקפוץ לי. אני לא מתכוון לצנזר כל התבטאות קיצונית במחנה שלי (למה? בימין מצנזרים את הקיצונים שלהם? ) אני לא מתכוון להצטדק ולהתפתל על כל דגל וכל כרזה. ממילא אם אהיה עסוק למצוא חן בעיני הימין אז כבר לא אהיה שמאל, אז שיקפצו.

ואז הגיעה פרשת נחל האסי והכול התמוטט ברעש גדול.

שיהיה ברור, העלאת הסיפור של הנחל הזה על ידי הימין היא ספין ותו לא. המאבק הזה לא חדש ועד היום לא זכור לי שיאיר נתניהו חשב שהוא ראוי להתייחסות בכלל. אבל המחאה ברחוב בלפור לא נעלמת, משפטו של נתניהו קרב והולך, מחדל הטיפול בקורונה מנפץ את האגדה על כישורי הניהול של נתניהו והסיסמה 'חזק מול החמאס' נקברה מזמן מתחת למזוודות הכסף הקטארי. אז מוצאים איזה סטטוס מגעיל של איש שמאל מלפני שנה וחצי, מנסים לעניין את הימין בתמונות של כמה בלונים בצורת איבר מין זכרי שהונפו בהפגנה, וכשזה לא עוזר מביאים את סיפור הנחל הזה בתקווה להסיט את הדיון מהבעיות הבוערות באמת של המדינה.

והשמאל, אוי השמאל, נופל כמו טיפש ישר למלכודת. נופל? קופץ ראש ישר פנימה.

נכון, לא כולם. יש עוד מספיק אנשי שמאל שלא שכחו את העקרונות שלהם (כמוני למשל ) אבל יש הרבה יותר מדי שהגישו לימין שוב את הקוקטייל הקטלני של התנשאות, צביעות וגזענות. בדיוק מה שנתניהו צריך כדי לתדלק מחדש את להבות השנאה למפא"י. וזה בא בזמן הכי טוב לימין כי הרי בבחירות הבאות מה שנשאר ממפא"י עומד להימחק מהמפה הפוליטית. ימניים שעשו קריירה מהסתה נגד מפא"י מצאו את עצמם פתאום בלי הצדקה לקיומם. כמה טוב שיש מספיק טיפשים בשמאל כדי להחיות את הפגר הזה דקה לפני שהוא נפח את נשמתו.

פתאום השמאל ה'שוויוני' שנאבק בלהט על משאבי הטבע כאשר יצחק תשובה או האחים עופר משתלטים עליהם עובר צד, כי מדובר בקיבוץ. פתאום חוזרים הדיבורים הגזעניים על הערסים מבית שאן שמלכלכים ומרעישים, חומר בעירה משובח לתעמולת השנאה של הימין ואם לומר את האמת – בצדק הפעם. ומסתבר שיש פסיקת בית משפט, ואם הבנתי נכון אז מי שמפר אותה הוא דווקא הקיבוץ (מי שיודע אחרת שיתקן אותי. בינתיים התשובה שקיבלתי היא שהעניין תקוע בוועדות, אני מניח שזה המקבילה של הכלב שאכל את שיעורי הבית אצל המבוגרים). ותודות לכם צץ שוב העניין הזה של הסדר החוב של הקיבוצים שכבר שכחנו ממנו. עכשיו מסתבר שקיבוץ ניר דויד קיבל מאה מיליון ₪ בהסדר ההוא. כלומר שבחובות הם דווקא יודעים להתחלק יופי עם הציבור.

בזכותכם גם עולה מחדש כל האנומליה הזאת שלפיה קיבוץ הוא 'שטח פרטי' ששייך לעמותה ולכן אפשר למנוע מהציבור כניסה אליו אבל הוא יישוב לכל דבר שמקבל תקציבים מהמדינה. מוזר, גם העיר שלי – מודיעין – היא יישוב והיא מקבלת תקציבים מהמדינה אבל איכשהו אני לא רשאי לסגור את הרחוב שלי בפני אף אחד. למעשה היו תושבים שזעמו מאוד על החרדים ממודיעין עילית, שבאים לבלות בפארק ענבה היפה שיש לנו בעיר, וחשבו לסגור את הפארק בפני מי שאיננו תושב מודיעין. הם גילו שזה בלתי חוקי.

אבל אני נסחף כאן לדיונים צדדיים. מה שמרתיח אותי הוא לגלות כמה מאנשי המחנה שאמור להיות המחנה שלי מדברים מתוך פוזיציה ולא באמת מאמינים בעקרונות השמאל. בזה, רבותי, אתם דומים לימין הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אגב, אם להיות ישר, אני באמת לא יודע אם אני לא כועס יותר על הטיפשות מאשר על הרשעות. איפה השכל? איך אתם נותנים ככה את הניצחון הבא לימין על מגש של כסף?

אל דאגה, אני אמשיך להצביע לשמאל. אני לא מצביע מתוך נאמנות לשבט ולא כדי לעשות דווקא לאף אחד אלא כי אני בעד יציאה מהשטחים, הפרדת הדת מהמדינה ומדינת כל אזרחיה שוויונית ונאורה. אם הייתי מצביע לפי רגש הייתי נשאר בבית בבחירות הקרובות. אחרי הכול, בשביל טיפשים, גזענים וצבועים אני יכול להצביע לימין לא?

(עידו סוקולובסקי)

דם מתי הקורונה על ידי נתניהו ונערי האוצר

מה שאנחנו רואים בימי המגפה הוא לא מקרה, לא טעות: הוא פרי מדיניות מכוונת רבת שנים שמטרתה לנוון את המדינה למען רווחתם של מעטים

דם מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. זה משפט חריף ומעורר התנגדות, אז אחזור עליו: דם מתי הקורונה על ידיהם של נערי האוצר ובנימין נתניהו.

משרד הבריאות לא עומד בעומס. זה לא במקרה. במשך 20 שנים ויותר, בנימין נתניהו ונערי האוצר הרעיבו אותו, כפי שהרעיבו כל שירות ציבורי פרט לשירותי הבטחון. השב”כ הכריז על מספר עצום של אזרחים כנגועים במגפה, בהסתמך על “הכלי הסטטיסטי” המהולל, שבהסתמך עליו אנחנו רוצחים עזתים מהאוויר; אזרחים ידעו שהם לא נגועים, כי בשעה שהכלי הסטטיסטי אמר שהם נחשפו למישהו, הם היו ספונים בביתם; הם התקשרו למשרד הבריאות כדי לערער, וגילו שאין עם מי לדבר: השירות קרס. למשרד הבריאות פשוט אין די עובדים או תקציב כדי להתמודד עם הבעיה.

זוכרים את השריפה בכרמל, זו שבניומין היה הראשון לזהות? ובכן, הוא היה כל כך הראשון לזהות, שהוא הרעיב במשך שנים קודם לכן, באמצעות שלוחיו באוצר, את שירותי הכבאות. כשאנשים אמיצים ונואשים עמדו מול שריפת ענק עם ציוד דפוק וכלי רכב לא מתפקדים, זה היה בנימין נתניהו שחיבל בציוד שלהם והרס את כלי הרכב.

זוכרים שפעם היה פה שירות דואר מתפקד, רק לפני שני עשורים בערך, והיום כל אדם שפוי נמנע משימוש בו? קלטתם את העליה של “נקודות דואר” ברחבי הארץ, שם אפשר לקבל חבילות בלי לעבור דרך שירותי חברת הדואר? זו לא טעות, זו מדיניות. נערי האוצר ובנימין נתניהו החליטו להחריב את שירות הדואר. שירותים כאלה הם סממן מובהק של ריבונות: האימפריה הפרסית ואחריה האימפריה הרומאית בנו שירותי דואר ענפים ויעילים. המדינה המודרנית האירופית השתבחה בשירות הדואר שלה. לא יהיה מוגזם לומר שהתרבות האירופית של המאה ה-19 נשענה על התפקוד היעיל של הדואר. כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקאית, שירות הדואר הפדרלי המשיך לתפקד כמה חודשים גם בצד הדרומי של הגבול – היתה הבנה כללית שאין לו תחליף ושקטיעת שירותי דואר היא פגיעה קשה באוכלוסיה. רק אחרי בול ראן הראשון, שפיכות הדם הגדולה הראשונה, השירות הופסק. בימים אלה מנסה דונלד טראמפ להפריט את שירות הדואר הפדרלי. לא מקרה, לא טעות: שיטה.

התחבורה הציבורית בישראל היא חרפה. ברגע חריג מהמקובל של אטימות מטומטמת, הכריזה הממשלה בתחילת השבוע על איסור הפעלת מזגנים בתחבורה הציבורית ודרשה נהיגה עם חלונות פתוחים. מאחר ואף שר לא ראה אוטובוס מקרוב בעשור האחרון, השרים לא ידעו שכבר אין כמעט אוטובוסים בישראל עם חלונות שניתנים לפתיחה. הממשלה הכריזה באותה ההזדמנות על קיצוץ מספר האנשים שיכולים לנסוע באוטובוס למחצית; היא לא טרחה לדרוש את הכפלת מספר קווי האוטובוס והנהגים, כי זה לא אפשרי – אבל גם כי לא אכפת לה.

בנימין נתניהו ונערי האוצר מחסלים את שירותי הממשלה בשיטתיות. הם מאמינים בכלכלת הוודו של מילטון פרידמן, שגורסת ששירותי הממשלה הם הדבר הגרוע ביותר שבאפשר. שירותי ממשלה, לשיטת הפרידמניסטים, הם בהכרח בזבזניים ולא יעילים ויש להעביר אותם לחסדי השוק החופשי. בהתאם, יש לקצץ את המסים.

יש פה כמה נקודות עוורון בולטות. ראשית, יש דברים שהממשלה יודעת לעשות והשוק לא. תחבורה ציבורית, למשל. בריאות, למשל. שירותי כבאות, למשל. השוק החופשי פועל על פי עקרון רווח, והמניע של המנהל הוא לא טובת הציבור אלא השורה התחתונה של בעלי המניות. בהתאם, חברות מספקות לציבור את השירות המינימלי שלא יגרום לו לערוק – ומשקיעות את הרווחים, בין השאר, במניעת תחרות. שימו לב למילה “התייעלות”: זו לא התייעלות עבור הציבור או הצרכן. זו התייעלות עבור בעל המניות. כשהממשלה (שוב אנחנו חוזרים לשר האוצר בנימין נתניהו) הפריטה את בנק הפועלים, רמת השירות לצרכן צנחה, העמלות זינקו, התספורות לטייקונים רווחו – אבל הרווחים לבעלי המניות בהחלט התייעלו. הפרידמניסטים פועלים על פי התפיסה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, יפעלו איכשהו לטובת הציבור. על תפיסות כגון אלה טבע טרטולאינוס את הביטוי "אני מאמין משום שזה אבסורדי."

במקביל, נערי האוצר ובנימין נתניהו שונאים ועדי עובדים. את הדואר הם מנסים לשבור, בין השאר, משום שיש לו ועד עובדים מתפקד. הרעיון שעובדים שאינם מנכ”לים יקבלו שכר ראוי וטוב שנוא עליהם. ראו את ההתפרצות השנתית סביב שכרם של עובדים מאוגדים: כמה נורא, מפעיל עגורן מקבל כמה עשרות אלפי שקלים. איפה נשמע כדבר הזה, שעובד מן השורה יקבל שכר גבוה. איך יכול לקרות שלא שוברים את הוועד ומכריחים אותו לעבוד בחוזה אישי. איך קורה שההכנסות של חברות ציבוריות הולכות גם לעובדים ולא רק למנהלים. אגב, אני מוכן לאבד אצבע אם מנכ"ל הנמל מועיל לו יותר מאשר מפעיל עגורן מנוסה.

את ועד העובדים של חברת החשמל השווה בנימין נתניהו בתחילת שנות האלפיים (שוב, כשר אוצר) לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק, ואמר שיש לצוד אותו כפי שצדו אותה. הוא קשקש לנו על האיש השמן, המערכת הציבורית, והאיש הרזה, המערכת הפרטית.

והנה, אנחנו נמצאים בפני קריסה כוללת של המגזר הפרטי. מה עושה הממשלה? כלום. לכו תמותו. היא מעבירה כסף לטייקונים, אבל לא לבעלי העסקים הקטנים ועל אחת כמה וכמה לא לעובדים. נתניהו ונערי האוצר לא מוכנים – לא מסוגלים – להבין שעל המדינה לממן את הנמצאים בחל”ת ואת המובטלים, עד שהמשבר יעבור. הרעיון של הוצאה ציבורית מחריד אותם. הוא מנוגד לכל מהותם.

אבל ממשברים כלכליים יוצאים רק באמצעות השקעה ציבורית ענקית. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את הציבור, לא את הטייקונים והבנקים. יש מיליוני אנשים בארץ שלא יודעים כרגע איך הם ישלמו שכר דירה או ממה יתקיימו בחודש הבא. בעולם מצאו פתרונות: בגרמניה קיצצו את המע”מ, ובספרד העניקו לאזרחים הכנסה בסיסית על חשבון הממשלה; בבריטניה שוקלים כעת חלוקת שוברי קניה לאזרחים, כדי שהם יוכלו, מחד, לקנות מוצרים בסיסיים, ומאידך יסייעו לשרידתם של עסקים קטנים.

על חשבון הממשלה אמרתי? זו הטעיה נפוצה. ספרד העניקה לציבור הכנסה בסיסית על חשבון הציבור. הציבור הוא זה שמשלם את המסים, ועל כן הם צריכים לצאת על שירותים שישאירו אותו בחיים. תפקידו של אוצר המדינה הוא לסייע לציבור, לא לבעלי ההון.

החסכון על חשבון הציבור מורגש ברגעי משבר. לרופאים אין ציוד, ולמעשה אין די מהם. במהך המשבר, גילו רוב האזרחים את מה שקרובי משפחה של רופאים מכירים מזמן: החרפה של משמרות של 26 שעות. האוצר, שמנהל מלחמת חורמה נגד ההוצאה הציבורית על בריאות, לא מוכן לאפשר יותר רופאים. המצב הזה לא חדש: הוא קיים עשורים. הוא רק נחשף עכשיו, כשפתאום הרבה אנשים זקוקים לרופאים. אין די אחיות, אין די ציוד רפואי, אין מלאי חירום שאפשר לקחת ברצינות.

העובדות הסוציאליות יצאו לשביתה שלשום. בנימין נתניהו ונערי האוצר שונאים את העניים, אז הם עושים כמיטב יכולתם לקצץ בסיוע שלהם. עובדת סוציאלית ממונה בממוצע על 300 בני אדם, וב-75% מהמקרים היא עצמה נזקקת לסיוע כדי לשרוד. המשכורת שלה נמוכה מדי. עובדת סוציאלית עובדת קשה יותר מראש הממשלה, אבל מקבלת פחות משישית מהמשכורת שלו (בממוצע).

הנחת היסוד של הפרידמניסטים היא צמיחה אינסופית. זה קשקוש במבט ראשון – המשאבים של כדור הארץ מוגבלים, בסופו של דבר – והמערכת הזו מגיעה למשבר כל עשור. כל פעם שזה קורה, מיליוני בני אדם מאבדים משכורת, דיור, בריאות – והפרידמניסטים קוראים לקצץ במערכת הציבורית עוד יותר, להפריט עוד יותר.

השבוע הלאימה הממשלה את אל על, אלוהים יודעת למה. היא הוציאה כמות עצומה של כספי ציבור לשם כך – והודיעה שבהזדמנות הראשונה, היא תמכור את החברה שוב. מכירות כאלה, מעידה ההיסטוריה, תמיד דופקות את הציבור. תמיד יוצא שהוא קנה ביוקר ומכר בזול. מי שירוויח יהיו גוזרי הקופונים הרגילים: אלה שיכולים לגייס סכום גדול מהבנקים, שבמידה והעסקה תכשל יגלגלו את העלות על משקי הבית.

לא מעט פרידמניסטים מאמינים במוטו של אחד הקיצונים שבהם, גרובר נורקוויסט: הוא אמר שהוא רוצה שהממשלה תהיה חלשה כל כך, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה. ומי שזקוקים לשירותי הממשלה? שייחנקו. את מה שאפשר נפריט, ואז תשלמו יותר ותקבלו פחות (שוב: בעל העסק לא מחויב לכם, הוא מחויב לבעלי המניות, הוא חייב לדפוק אתכם), ואת מה שאי אפשר בינתיים להפריט, כי הציבור לא יסכים, נרעיב. נרעיב, השירות בהכרח יהפוך לגרוע יותר, ואז נציע את פתרון הקסם של העברת נכסי הציבור לידיים של בעלי הון. זה השם המדויק של הפרטה, רק שמסיבות מובנות לא מתייחסים אליה כך.

ואז יש משבר. ואז מגלים מה שווה ממשלה שרוקנה מעליה את שירותיה: ממשלת כפרי פוטיומקין, שלא מסוגלת לעשות כלום אבל מדברת גבוהה-גבוהה על “משילות.” וכשמגיע המשבר, נזכרים שרגע, יש פה בעצם שתי מדינות. המדינה השניה היא מדינת מערכת הבטחון. לה יש רופאים, עובדים, ציוד. במשך שנים פיטמנו אותה לקראת משברים שלא התרחשו (מלחמה עם איראן היא דוגמא קלאסית), העברנו אליה המון כוח וכסף – ואז, בזמן משבר, אין אל מי לפנות אלא אל הצבא.

למה בעצם לא חילקנו את התקציב אחרת? למה לא הודענו לצבא שאין לנו יותר שאיפות להגמוניה אזורית, ושהוא יכול לשכוח מטייסת F-35 כי אנחנו צריכים בתי חולים, בתי ספר, מורים, אחיות, רופאים – ואין לנו כל כך מה לעשות עם סגני אלופים?

במשבר שעומד לאכול אותנו יש בעצם שתי מפלצות. האחת הוא המגפה, כוח עליון שאיתו אנחנו יכולים להתמודד רק באמצעות לכידות חברתית ונכונות לשאת בעול. אבל הרגילו אותנו שאנחנו לא אזרחים, לא ציבור; אנחנו אטומים משוטטים בשוק חופשי. כשמגיע משבר אמיתי, והממשלה פתאום רוצה שנתנהג כמו ציבור, היא נתקלת בבעיה: היא שכנעה אותנו שנים שאנחנו לא ציבור. “אין דבר כזה, קהילה,” אמרה תאצ’ר, “לכל היותר יש משפחה.”

המפלצת השניה היא הניאו-ליברליזם. לא מסובך לראות שמדינות ניאו ליברליות תפקדו במשבר הקורונה הרבה, הרבה יותר גרוע ממדינות שאינן ניאו-ליברליות. המגפה היתה הרבה יותר גרועה בהן. לא במקרה, נתניהו מיהר להפסיק את הסגר: הוא היה חייב לוודא שיש פעילות כלכלית, אבל לא היה מוכן להוציא כסף על האזרחים והעובדים. זה מנוגד לאמונתו. אז הוא הפסיק את הסגר, והמגפה חזרה במשנה כוח.

דם מתי הקורונה על ידי בנימין נתניהו ונערי האוצר. אמרנו את זה כבר?

אנחנו נשרוד את המגפה. מספר הנפגעים לא ידוע עדיין, אבל חברות אנושיות שורדות מגפות. בכלל לא בטומ שנשרוד את נערי האוצר ובנימין נתניהו. כשכל זה ייגמר, ונוכל לחשןב, וחיים פוליטיים יחזרו לצורה מתפקדת כלשהי, צריך לזכור מה קרה פה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ. האנשים שהרעיבו את השירות הציבורי עד כדי חוסר תפקוד חייבים לעוף לחסדי השוק החופשי ולא להחזיק בשום תפקיד ציבורי אי פעם. אחרי הכל, אויבי השירות הציבורי הם אויבי הציבור. אי אפשר לצפות ממי שמאמין שממשלה היא מקור כל רע לנהל ממשלה באופן ראוי.

והחלק הקשה ביותר יהיה לזכור. הורגלנו לשכוח את המשברים כשהם חולפים. אז נזכיר שוב, בפעם האחרונה: דמם של מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. כשכל זה יחלוף, נדרוש אותו מידם.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע (קצר)

צאו להצביע. בימים אלה נערכה עצרת הזכרון לנפגעים במצעד בסלמה, אלבמה, אנשים שחורים שבסך הכל רצו לקבל את זכות ההצבעה. הם נתקלו באלימות לבנה ממסדית מטורפת, כמעט מהסוג שאנחנו מפעילים בגדה על בסיס יומי. אבל שם היו מצלמות, והאנשים האלה היו בכל זאת אזרחים, והם זכו בזכות ההצבעה.

וכתוצאה מזכות ההצבעה לשחורים, ארה"ב השתנתה. לא בקצב הראוי, כי הזכות החוקית מתקשה להתמודד עם מאות שנים של שנאה ממוסדת, אבל השתנתה. עכשיו, תחת בית משפט עליון שמרני, היא מוסגת שם לאחור. את המשמעות של זכות הצבעה ושל בחירות חופשיות למדים בעיקר כאשר אין יותר כאלה. הו, תמיד יהיו כאן בחירות – המשטר הציוני זקוק להן לפסאדת ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שלו, כדי להסתיר את אלה שאין להם זכות הצבעה. אבל אלה לא יהיו בחירות בעלות משמעות. בשנים האחרונות, בעיקר תחת נתניהו, אנחנו חווים צמצום מתמשך של המרחב הדמוקרטי. לאט לאט, נשללת הלגיטימציה של מפלגות שאינן מהימין.

ראש הממשלה רואה בעצם הנסיון החוקי לחלוטין להחליף אותו נסיון פוטש, והימים האחרונים הוכיחו עד כמה הוא נטול מעצורים. אז צאו להצביע, כדי שלהצבעה שלכם בעוד כמה שנים תהיה משמעות; כדי שלא תצטרכו לבחור בין מועמד מהליכוד ובין מועמד בובה שהליכוד העמיד.

כן, הצבעה היום היא קרב בלימה. אין הרבה דברים מרשימים או מרגשים בקרב בלימה, אבל הוא הכרחי. אז צאו להצביע.

והצביעו נכון.

(יוסי גורביץ)

למה אצביע למשותפת

כי צריך לסיים את הכיבוש, ובגלל שנצטרך לחיות ביחד בארץ המעונה הזו

מחרתיים אצביע, בפעם השניה, לרשימה המשותפת, ואני קורא לכם לעשות כמוני.

למה? ובכן, ראשית ראוי שאסביר מדוע אני לא מצביע עוד למרצ, המפלגה שבה תמכתי בבלוג הזה במשך כעשור.

בבואי לשקול את הצבעתי, במשך שנים היה בפני שיקול אחד: מי יסייע יותר למאבק בכיבוש ובסיומו. בשנה האחרונה, לאור הפצת השנאה הבלתי פוסקת של נתניהו, התווסף שיקול נוסף: הגנה על המיעוט הפלסטיני-ישראלי וסולידריות איתו. אלה, מבחינתי, עילות ה-sine qua non להצבעה.

בשנה וחצי האחרונה, עם השתלטות סיעת האדומים בהנהגת אילן גילאון על מרצ, חלה התרחקות מתמדת של המפלגה מתמיכה במאבק לסיום הכיבוש, וחוויתי עוינות של ממש מצד ותיקי המפלגה בכל פעם שהעלתי את הנושא ונושאים סמוכים, כמו העובדה שצה”ל הוא צבא כיבוש וקיומה של הנכבה. בנושא האחרון, למשל, קיבלתי תגובות שנראו כאילו נשאבו מ”נכבה חרטא” של אם תרצו. כמובן, חלקים ניכרים במרצ שייכים לתנועה הקיבוצית, מרוויחה עיקרית משוד האדמות של 1948.

לקראת בחירות ספטמבר, החליטה מרצ החלטה שהיתה מבחינתי חציית קו אדום: השתלבות עם הלאזוכראיךקראולה של אהוד ברק. ניבאתי שהצירוף החדש לא יביא ולו שישה מנדטים. ההצבעה על צירוף ברק היתה איומה: קריאות גנאי למתנגדים, צעקות. נרשמתי לשאת דברים. לא קיבלתי את זכות הדיבור. היתה הצבעה, היא נגמרה 240-6 לטובת האיחוד. קש נוסף ששבר את גב הגמל היה יאיר גולן. כן, לאיש היתה התבטאות מוצלחת בנושא “זיהוי סימנים.” הוא גם הועמד לדין על ידי צה”ל בשל שימוש בנוהל שכן (קרי, שימוש במגן אנושי) לאחר שבג”צ אסר על כך. הוא ננזף. מבחינת החוק היבש, יאיר גולן הוא פושע מלחמה. כן, הוא פושע מלחמה שתומך בעמדות כמעט-כמו-אלה-של-מרצ. אהוד ברק הוא פושע מלחמה בשל מעשיו בעופרת יצוקה. רשימה עם שני פושעי מלחמה היתה יותר מדי בשבילי. זמן קצר לאחר ההצבעה לקבל את שני אלה, הודעתי על פרישתי מוועידת מרצ. עביט השופכין שנשפך עלי אז היה מדהים.

הצבעתי בספטמבר לראשונה למשותפת בחוסר חדווה ובהרבה דאגה. אני שמח לומר שההצבעה הוכיחה את עצמה בכל תקופת הרפאים שחלפה מאז. לאחרונה, החליטה מרצ להתמזג עם מפלגת העבודה. נושא הכיבוש ירד לחלוטין מסדר היום, ואת המחויבות שלה לפלסטינים הישראלים הוכיחה המפלגה בכך שהציבה את המועמד הפלסטיני הישראלי הראשון במקום 11 הלא ריאלי. עכשיו סיעת אמת רוצה שאכניס לכנסת את איציק שמולי, שהצטרף להתקפה על ארגוני זכויות האדם, ואת אשת הימין אורלי לוי. אלה שתי צפרדעים יותר מדי מבחינתי.

חשוב לומר עוד משהו בנושא הזה. בשנת 1988 ראיתי את שולמית אלוני מתמודדת עם שאלה מדוע להצביע לרצ ולא למפ”מ. היא מנתה כמה סיבות, ואז אמרה בשלווה “ואם תצביע למפ”ם, אני לא אריב איתך.” השלווה חסרה לי, אבל אם אתם רוצים להצביע למה שנשאר ממרצ, לא אריב אתכם.

למה המשותפת, אם כן – או, ליתר דיוק, נתחיל בבעיות בהצבעה למשותפת. אני לא אוהב את הרשימה האיסלמית והייתי מאד שמח לא להצביע לה. גם דעותי על מק”י ידועות. אילו עמדה בפני האפשרות להצביע לבל”ד לבדה, או לאחמד טיבי, הייתי עושה את זה ללא היסוס.

אבל היכולת הזו נגזלה ממני על ידי קנוניה של אנשי ימין. בשנת 2014, נתניהו, לפיד וליברמן קשרו יחדיו להעלות את אחוז החסימה, כדי לחסל את הסיכוי של מפלגות ישראליות פלסטיניות לרוץ לבדן. עוד שטיק ציוני במסע הארוך של הציונות לחסל את ילידי הארץ ואת היכולת שלהם להגיע לכוח פוליטי. לפיד, ליברמן ונתניהו החליטו שלא תהיה לי האפשרות לבחור רק בבל”ד או בטיבי.

ואחרי זה: ההצבעה למשותפת איננה הצבעה מאונס. המשותפת, בהנהגתו של איימן עודה, מייצגת כרגע את האפשרות הטובה ביותר למי שאיננו ציוני. היא מדברת על פיתוח הארץ לטובת כל יושביה, היא דוחה את הגזענות על כל צורותיה, והיא שותפה נאמנה למאבק בכיבוש.

מעל לכל, היא מייצגת את הציבור הילידי במקום הזה, שנדחק לאחור על ידי פולשים זרים. הנכבה לא נגמרה. היא נמשכת גם כיום. ראינו את זה באום אל חיראן, כששוטרים ישראלים התייחסו לבדואים כאילו הם אויבים (ועל הדרך ירו כדור ספוג בעינו של ח”כ עודה, נקודה שהתקשורת היהודית התעלמה ממנה כמיטב יכולתה.) אנחנו רואים את זה בתכנית פראוור, בסירוב החוזר ונשנה לבנות תכניות מתאר לישובים הפלסטיניים-ישראלים ובמקביל בניהול מלחמה בבניה הבלתי חוקית בהכרח שלהם (חוק קמיניץ). המטרה של המשטר הציוני היתה ונותרה נישול באמצעות רדיפה והצקה של פלסטינים ישראלים, עד שיימאס להם ויילכו. בעוד מרצ מתפוגגת לתוך בועת צדק-חברתי-ליהודים, שיש עליה הסכמה כללית מהקצה השמאלי של הליכוד (סליחה, שרן השכל!), ובכן, מרצ, מישהו צריך להגן גם על הזכויות שאלה שבעוונם לא נולדו לעם הנבחר.

אמרו לי: זו לא הצבעה טקטית נבונה. עניתי: אין דבר כזה “הצבעה טקטית נבונה.” איש לא יודע איך יסתיימו הבחירות. “הצבעות טקטיות נבונות” נגמרות לעתים קרובות בכך שאתה מכניס לכנסת אנשים שגורמים לך להתחרט שיצאת מהבית להצביע. מרכיב ראשי להשגת צדק במולדת המעונה שלנו הוא להכיר בקיומם של ילידיה ובזכויותיהם; לשם כך צריך כמה שיותר קולות למשותפת, כדי שהמפלגות הציוניות לא יוכלו עוד להתעלם ממנה. לשם כך צריך כמה שיותר קולות יהודיים למשותפת, כדי שהפלסטינים הישראלים יבינו שהם לא עומדים לבדם במאבק הזה, שלא כל מי שמחוץ למחנה הוא עוין. סולידריות היא קריטית. ללא סולידריות, הנתניהוז והלפידים יפוררו אותנו.

ובכל זאת: מה ביחס להפלת נתניהו? זה לא מסובך, למעשה. אין לגנץ אפשרות להקים ממשלה ללא תמיכת המשותפת – אלא אם הוא הולך לשבת עם הליכוד. לפיד אמר זאת בקולו: המטרה של כלום לבן היא לשכנע את הליכוד ללא נתניהו לשבת איתם. מעבר לכך שזה לא אפשרי – הליכוד לא ישליך את נתניהו בקרוב – קיבלנו כאן הצצה למה שרוצה כלום לבן: עוד מאותו הדבר, אבל עם פחות שחיתות. העתיד שלנו יהיה זהה – הדיקטטורה הצבאית בשטחים תמשך, הגזל הציוני בתוך ישראל יימשך – אבל האנשים שינהיגו אותנו יקחו פחות לכיסם וישתדלו להיראות מהוגנים יותר.

אני מאמין שמגיע לנו הרבה יותר מזה, ולכן אנחנו צריכים את המרכיב שאיננו כלום-לבן בגוש המרכז-שמאל חזק ככל האפשר. אם למשותפת יהיו 15 מנדטים או יותר, גנץ ייאלץ לשאת ולתת איתם. ואם לא עכשיו, אז בסיבוב הבא. בחירות אינן עומדות בפני עצמן. הן נקודות במאבק ארוך.

לכו עם מצפונכם. אפשר לשבור את מעגל היאוש, אבל לשם כך אנחנו חייבים לשבור את מעגל האינרציה ולהכריח את המערכת הפוליטית היהודית לקבל את מפלגת הילידים. זה לא יהיה קל, ויהיו לא מעט משברים בדרך, אבל זו הדרך היחידה לצאת ממעגל שלטון הימין: לקבל את מי שאומרים לנו שאסור לקבל. בפשטות: לשמאל הישראלי אין סיכוי ללא הפלסטינים הישראלים.

לא לפחד כלל.

https://www.facebook.com/JointListHebrew/videos/767447903746582/

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ה”אני מאשים” של ארז תדמור

גנב האמל”ח של ראש הממשלה אומר דברים מביכים על משטר הליכוד

ארז תדמור, גנב האמל”ח של ראש הממשלה, בא לקלל את השמאל ונמצא, בלי דעת – זה ארז תדמור, אחרי הכל – מקלל דווקא את מחנה הבית. לדברי תדמור,

"השמאל הקים את המדינה והשאיר אותה דפוקה, הוא השאיר את רוב אזרחי ישראל מקופחים. בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ג', ד' ו-ה' שזה אנחנו, שזה רוב העם. מי מתנשא עלינו? מי קורא לנו גזענים? מי קורא לנו אנטי דמוקרטים? מי קורא לנו פשיסטים? מי קורא לנו מדינת אפרטהייד וכל הגידופים שלהם? אלו ילדי שמנת מפונקים, כפויי טובה, אנשים שנולדו למשפחות הנכונות, מהשכונות הנכונות", אין להם מסתננים בשכונה, לא זורקים עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, הילדים שלהם כבר לא משרתים בגולני, במג"ב או בגבעתי. קצת עדיין כן. אבל הילדים שלהם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם הולכים לתלפיות, למודיעין. הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית, הם ממנים את עצמם לכל עמדות המפתח בשיטת חבר מביא חבר, יותר נכון שמאלן מביא שמאלן. 42 שנה אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג' ב' ו-ג' ו-ד' וזה במקרה הטוב".

נפרק. מהקל אל הכבד. מי קורא לך פאשיסט, תדמור? הו, אני לא יודע – בית משפט מחוזי ובית המשפט העליון, או שכבר העדפת לשכוח ולהשכיח את תביעת הדיבה ההיא? מי קורא לך גזען? אה, כל מי שמכיר את פועלך? מי קורא לך אנטי-דמוקרט? כל מי שזוכר את מה שעשית ב”אם תרצו”, כנראה.

אבל די עם מטרות רכות, נעבור לכדור העצמי המפואר בראש של תדמור. כידוע, הלז הפך לאחד מיועציו של נתניהו לאחר שהפסיק את פעילותו בארגון הקודם של נתניהו, "אם תרצו." נתניהו עומד בראשות ממשלת ישראל במשך עשר שנים ברציפות, ושימש כראש ממשלה במשך שלוש שנים נוספות בשנות ה-90. תדמור מדבר על 42 השנים מאז המהפך של 1977. מאז, שלטה בישראל ממשלת ימין במשך 36 שנים בערך (בניכוי שנות ממשלת רבין השניה, שנות אולמרט והשנה וחצי של ברק). כלומר, בפועל, במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל.

והתוצאה של שלטון הימין, על פי שליחו תדמור? “42 שנים שנים אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג ב’ וג’ וד’ וזה במקרה הטוב.” המסקנה הברורה מאליה היא שממשלות הליכוד לא ממש טובות בקידום האינטרסים של מצביעיהן.

זו, כמובן, עובדה שכל אדם שעיניו בראשו יודע, ועל כן צריך תדמור למצוא איזה שטן להפיל עליו את התיק. תיכף נגיע לזה. אבל ראשית נעסוק בהונאה הבסיסית בטיעון של תדמור.

גנב האמל”ח גונב את הדעת: הוא מדבר על “אנחנו”, “רוב העם” שמקופחים על ידי מישהו. זה שקר גס ובוטה. תדמור מתגורר באפרת, התנחלות בגוש עציון. אפרת, במונחי מכון אדוה, היא “התנחלות לא חרדית.” כאלה מקבלות מהממשלה, נכון לנתונים האחרונים, 3,623 ש”ח לנפש; בעיירות הפיתוח, התמיכה הזו עומדת על 2,326 ש”ח בלבד. זאת, יש לציין, למרות שההתנחלויות הלא חרדיות הן ישובים מבוססים לגמרי. בין 1997 ל-2017, כלומר בתקופה שרובה המוחלט תחת שלטון ימני, עלתה ההשתתפות הממשלתית לנפש בהתנחלויות לא חרדיות ב-71%, בעוד שבעיירות הפיתוח היא עלתה ב-31% בלבד. ההתנחלות המבוססת של תדמור קיבלה כ-1,071 ש”ח לנפש במענק איזון מהממשלה, בעוד שעיירות הפיתוח קיבלו רק 756 ש”ח. מענקי איזון, נזכיר שוב, מיועדים לסייע לישובים עם אוכלוסיה חלשה, אבל במסגרת הקומבינה הקבועה של המגזר הטורף של תדמור, הילדים שלו קיבלו יותר. בסיכום כללי, מתנחל ממוצע (בלי הפרדה בין חרדים ולא חרדים) קיבל ב-2017 מענקים והטבות בשווי 1,922 ש”ח; סתם ישראלי ממוצע קיבל 506 ש”ח. קצת יותר מרבע.

גשם הכספים שהמגזר של תדמור שופך על עצמו משפיע, למותר לציין, גם על תחום החינוך. מנתוני שלום עכשיו, עולה שההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל ב-2017 היתה 4,915 לתלמיד; ההוצאה לתלמיד במועצה האזורית שומרון, שם מתגורר תדמור, היתה 8,034 ש”ח. יש פער מסוים.

כמובן, למגזר של תדמור יש עוד כמה שטיקים בשרוול. למשל, תלמידי החינוך הממלכתי-דתי יש תקצוב עודף פר תלמיד ביחס לחינוך הממלכתי של כ-30% (!). כל זה, בלי לדבר בכלל על ההוצאות הממשלתיות על תשתיות ובטחון בהתנחלויות, כי את הנתונים האלה הצליחו נציגי המגזר של תדמור להעלים כל כך יפה בספרי התקציב השונים, שסביר שלעולם לא נגלה בכמה הם תקעו אותנו.

זו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של הימין שמייצג תדמור: העברת סיוע ממשלתי מהנזקקים בישראל לאלה שיש להם בהתנחלויות. המטרה היתה יצירת מדינת רווחה בגדה המערבית, שתמשוך יהודים קשי יום להתנחלויות. שיעור ההצלחה של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, אבל נוכחת כמעט בכל ספר תקציב מאז 1977 – שנוי במחלוקת.

אבל היתה גם הזרוע האחרת. במקביל ליצירת מדינת רווחה ליהודים טובים בגדה המערבית, חיסלו ממשלות הימין את מדינת הרווחה שהיתה בישראל גופא. שלטון הימין קיצץ בעקביות בהוצאות הציבוריות, מתוך טענה שהוצאה ציבורית היא דבר שלילי ושהשוק כבר ידאג לכולנו. הנביא המרכזי של המהלך הזה היה בנימין נתניהו. מערכת הבריאות נמצאת בימים אלה בעוד משבר; המשברים האלה נמשכים מאז ימי מנחם בגין. בעוד שממוצע ההוצאה השנתית מכלל התמ”ג במדינות ה-OECD על בריאות היה 8.8%, בישראל הוא 7.4% בלבד. המדינה זורקת 40% מההוצאות על האזרחים, ורופאים מזהירים שמספר המיטות בבתי החולים לא עודכן כבר עשורים, למרות הגידול החד באוכלוסיה. במקביל, הורידו ממשלות הליכוד שוב ושוב מסים על בעלי הון, על הון ועל חברות. השקר שממשלות ימין מוכרות לציבור הוא שהורדת מסים תוביל, אלוהים יודעת איך, לעלייה בגביית המסים; זה לא קורה, זה לא קורה כבר 30 שנים, אבל ממשלות הימין משרתות את אלה שיש להם.

אז התוצאה היא ש-42 שנים אחרי שהליכוד עלה לשלטון, המוביליות החברתית בישראל חוסלה כמעט בפועל. הסיכוי של ילד לעלות לרמת הכנסה גבוהה משל הוריו זניח. זה יכול לקרות, והתקשורת ממהרת לדווח על סיפורי הצלחה כאלה, אבל לרוב זה לא יקרה.

והסיבה שזה לא קורה איננה אנשי שמאל, שממילא אינם בשלטון. הסיבה היא מדיניות מכוונת ועקבית של ממשלות הליכוד, שמצד אחד בונות מדינת רווחה לארז תדמורים ומצד שני מרוששות את רוב הציבור כדי להיטיב עם טייקונים וחברות ענק. מצד אחד הממשלות הללו מפזרות סיסמאות על כך שכלכלת השוק תיטיב איתנו; אבל כשזה לא קורה – ויותר מדי אנשים מתחילים לשים לב שזה לא קורה – תמיד אפשר לנופף בדמון של “השמאל” כדי להסביר למה זה קורה. בערך כמו שסטאלין האשים את הכשלון של הכלכלה הסובייטית על “מחבלים.”

האנשים שהולכים ל-8200 הם לא שמאלנים, בדרך כלל. אין כמעט שמאלנים בארץ. סטטיסטית, הם יהיו אנשי מרכז או ימין מתון. הם לא מגיעים לשם באמצעות קשרים (אם כי הם ודאי משתמשים בקשרים שטוו ביחידה אחר כך): הם מגיעים משום שהמערכת מוטה לכך שמי שיגיע אליה, יגיע מאשכול כלכלי ספציפי. אתה צריך בתי ספר טובים, הורים עם פנאי – כאלה שלא צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי לסגור את החודש – והכנסה, וסביבה אמידה באופן כללי. שוב, כן: תמיד יהיה הילד מאופקים שהצליח, למרות כל הסיכויים, להתברג. הוא יהיה נער הפוסטר של אוליגרכיית ההייטק ויסייע לטשטש את העובדה שהוא היה צריך לעבוד הרבה, הרבה יותר קשה כדי להגיע למה שנער מרמת השרון השיג במאמץ בינוני. הוא יחזיק את מוטת סוכת המריטוקרטיה הנופלת. המנכ"ל ידבר עליו בגאווה כהוכחה לכך שאפשר להמשיך לקצץ את ההוצאות בחינוך, כי הנה, כל מי שרוצה יכול.

אז אתם מגיעים מאחת מעיירות הפיתוח, או משכונה מוזנחת, הקשיבו לארז תדמור. הוא הראה לכם שבמשך 42 שנים, הליכוד מכר אתכם למתנחלים ולטייקונים. רוצים לסייע לעצמכם ולילדיכם? הצביעו למישהו אחר, כי אם האנשים האלה יקבלו שוב את קולכם בבחירות הקרובות – ונראה שלשם אנחנו הולכים – שום דבר לא ישתנה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מרצ, בכל זאת

ואין חלום שלא הורד על ברכיו: להגיע לקלפי עם אטב על האף

סולון, המחוקק האגדי למחצה של אתונה, קבע כי אזרח שלא התייצב לצד כלשהו במלחמת אזרחים חייב גלות. בהתאם, ומאחר ואנחנו אזרחים – ומאחר ואזרחות היא חובה אקטיבית, וכאזרחים אנחנו חייבים בחובת ממשלתנו ואנחנו אחראים מוסרית למעשיה – אין לנו הזכות להשתמט מן הבחירות. ומשהגיע אזרח לקלפי, חובה עליו להצדיק את בחירתו.

אצביע מרצ. אני מניח שזה לא מפתיע יותר מדי אנשים. אבל אני עושה זאת הפעם בתחושה כבדה. אנמק. נתחיל מצד הזכות. כל מה שנכתב פה, יש לציין, יוצא מנקודת הנחה (שנשענת על הסקרים כולם) שנתניהו יצליח שוב לבנות ממשלה בעקבות הבחירות, וההנחה שלי היא סוציאל-דמוקרטיה מתגוננת.

מרצ מייצגת את מה שנשאר מהחלום הישראלי/כנעני. אזרחות שווה לכל, ליברליזם בלתי מתנצל ובלתי מתפשר, אי דמוקרטי בלב של מפלגות אנטי-דמוקרטיות וא-דמוקרטיות. אין ספק שיש רוב – כמה גדול, אפשר להתווכח – שדוחה את עמדות היסוד הללו: שרוצה מדינה שבטית, אתנית, מדינת כל יהודיה, עם מידה משתנה של סמכותניות.

מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות נמצאות במגננה בכל רחבי העולם, אבל מדובר בגלגל שסב לאיטו ותורו יבוא להסתובב שוב. בסופו של דבר, האינטרנציונל השחור יקרוס לתוך עצמו, משום שהלאומים השונים החברים בו יתקוטטו. לפני שזה יקרה, תהיה כנראה תקופה שחורה למדי. במהלך התקופה הזו, מרצ חשובה משום שהאידיאלים שהיא מייצגת חשובים. אנחנו צריכים מי שימשיך לדבר על המושכלות הראשונות של הליברליות – בראש ובראשונה, התפיסה הרדיקלית שכל בני האדם שווים – ושייצר את התשתית למהפכת הנגד. מהבחינה הזו, האידיאלים של מרצ קריטיים. המצע החדש שלה, למשל, הוא עבודת מופת.

הפרקטיקה היא סיפור אחר, קשה יותר. נראה שהמחלה הדיגיטלית של תיבת התהודה – כלומר, היכולת שלנו ליצור לעצמנו בועות שבהן אנחנו שומעים רק את קולות הדומים לנו – היכתה במפלגה בצורה חזקה. התוצאה היא חוסר סובלנות לדעות אחרות, שונות יחסית אך במעט. ספק אם יש מקום בו הקבעון המחשבתי הזה מובהק יותר מאשר בנושא הפתרון המדיני שמציעה מרצ, שהוא עדיין הפרה הקדושה של שתי המדינות.

בפני עצמו, זה לא צריך היה להטריד יותר מדי. אחרי הכל, אני לא באמת יכול להצביע לאבי “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” גבאי; יאיר לפיד, בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובנימין גנץ צריכים, מבחינתי, לחלוק את אותו ספסל הנאשמים בהאג על פשעי צוק איתן; הייתי יכול לשקול ברצינות הצבעה לאחמד טיבי אלמלא חבר לחד”ש; והייתי יכול לשקול הצבעה לבל”ד אלמלא חברה לרע”ם. התאמה של 80% צריכה להספיק וקשה לבקש יותר מזה.

אבל.

[…]

אבל יש שני נושאים שטורדים את מנוחתי. האחד הוא פרגמטיות משונה במיוחד של תמר זנדברג. במהלך הקמפיין שלה להנהגת המפלגה היא חזרה על כך שהיא תסכים לשבת בממשלה אחת עם ליברמן.

מבחינתי, זה היה מהלך פסול. פסול מספיק כדי שאצביע לאבי בוסקילה ולא לזנדברג בפריימריז. למרצ יש מספר גדול של בוחרים פלסטינים. יתר על כן, מרצ תומכת במדינת כל אזרחיה. מפלגה כזו לא יכולה להעניק לגיטימציה לאדם כמו אביגדור ליברמן, שכל הקריירה הפרלמנטרית שלו – להבדיל מהקריירה הפלילית שלו – נבנתה על שלילת הזכויות האזרחיות של פלסטינים ישראלים, בראש ובראשונה עצם אזרחותם.

כל עוד זנדברג אמרה את זה רק במסגרת הפריימריז, אפשר היה להחליק את הנושא. אין מועמד בלי אמירות מביכות. אבל שלשום (ז’) היא חזרה ואמרה שהיא תשב עם ליברמן בממשלת שמאל-מרכז, אם הוא יקבל את קווי הממשלה הזו.

תהרגו אותי למה היא היתה צריכה לומר את זה. ליברמן מתנדנד על סף אחוז החסימה. בכלל לא בטוח שהוא יהיה איתנו עוד כמה שבועות. למה לומר שוב לאזרחים הפלסטינים, שעימם את אומרת שאת בסולידריות ושאת הסולידריות שלהם את מבקשת, שאת תסייעי לאיש שגזענותו היא סחורתו היחידה – כל זה, שלושה ימים לפני הבחירות? כמה פעמים אפשר להקריב את האזרחים הפלסטינים על מזבח פרגמטיזם מזויף? האמירה הזו של זנדברג גרמה לי להתקף זעם שכמעט הוביל להתפטרות מהמפלגה.

והיתה פרשת נמרוד ברנע.

בקצרה ולאחר יעוץ משפטי, נמרוד ברנע הוא בכיר במרצ שארבע ששלוש (*) נשים דיווחו שפגע בהן מינית. הרחבתי יותר בטוויטר, אין לי רצון לחשוף את עצמי לתביעות השתקה, אבל הפרשה ערערה לחלוטין את אמוני בהנהגת מרצ. (ברנע, יש לציין, מכחיש.)

ואף על פי כן. נמרוד ברנע לא חשוב מספיק מכדי שלא אצביע למרצ, ואני קורא לכם לעשות זאת גם כן, ולו משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האידיאלים שמרצ מייצגת. אבל.

תמר זנדברג אמרה אחרי פרשת קלוגהפט שהיא מבינה שעשתה טעות גדולה. יש מספר מוגבל של טעויות גדולות שמפלגה יכולה לעשות, לפני שהפער בין האידיאלים שלה ובין הפרקטיקה שלה יהפוך לגדול מדי. בקדנציה הקרובה, מרצ תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפעול להגשמת האידיאלים שלה, ולו בתוכה-עצמה. ספק אם תהיה הזדמנות חוזרת.

(*) לאחר פרסום הדברים, חזרה בה אחת המתלוננות, אלישבע פלדמן, ופרסמה התנצלות כלפי ברנע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בתקווה זהירה

מרצ הולכת לפריימריז ביום חמישי. מיהם המועמדים שלי וכמה הערות כלליות על מצב המפלגה

ביום חמישי הקרוב יצביעו חברי מרצ על מועמדיהם לפריימריז של המפלגה, ויקבעו מי יהיו חברי הכנסת. אם אתם חברי מפלגה, אז קודם כל – לכו להצביע. זו זכותכם וחובתכם האזרחית. ורבאק, כבר שמתם את ה-80 ש”ח. פרטים על מיקום הקלפי שלכם אפשר למצוא פה.

באופן מדכדך משהו, המפלגה שוב נמצאת בסקרים על סף אחוז החסימה – במידה והרשימות של גנץ ולפיד יתאחדו (לכולם ברור שלא מדובר במפלגות, נכון?). כאן חוזרת על עצמה תופעה מגונה: הצורך של חלק ניכר ממצביעי מרצ להפיל את נתניהו – או, אם לדייק, לדבוק באשליה של הפלת נתניהו – גורמת להם להצביע למפלגות אחרות, בדרך כלל מפלגת העבודה. פעם שעברה זה נגמר בכך שהם הכניסו לכנסת את איתן ברושי, חיליק בר ורוברט טיבייב; הפעם זה יכול להגמר בבוגי “שלום עכשיו הוא וירוס” יעלון ויועז הנדל. שווה לכם?

תפקידה של מרצ, כפי שאני רואה אותו, הוא לבנות מסד לשינוי של ישראל: לומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, עד שהם יחלחלו ויובילו לשינוי. כאן ראוי להזכיר ששולמית אלוני הביאה לישראל את המושג של זכויות אדם, שהיא הובילה את המאבק לשינוי החוקים האוסרים על הומוסקסואליות, ושרצ דיברה על מו”מ עם אש”ף בשנות ה-80, כשמפגשים כאלה היו בלתי חוקיים ובלתי נתפסים. עוד בשנת 1990, עזר וייצמן נזרק מהממשלה בגלל שיחות עם אנשי אש”ף. ב-1993, הפרדיגמה השתנתה לחלוטין.

מרצ תצטרך להוביל את שינוי הפרדיגמה הזה גם בעתיד. בין השאר, היא תצטרך לנטוש את גוויית פתרון שתי המדינות. לרוע המזל, בחירתה של תמר זנדברג להנהגת המפלגה הטילה צל ארוך על המחויבות של מרצ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האמירה שלה שלא תהיה לה בעיה לשבת עם אביגדור ליברמן היא אמירה איומה, שאומרת לחברים הפלסטינים במפלגה שמנהיגתם מוכנה לשבת עם אדם שמבחינתו האזרחות שלהם נתונה בשאלה.

אני לגמרי בעד לגליזציה של מריחואנה, ואין לי שום בעיה עם טבעונות: אני מכיר בכך שזו הדרך הנכונה, אני פשוט מתקשה ללכת בה. ועדיין, אני חושב שבמצבנו, התמקדות בנושאים הללו היא התמקדות בבעיות עולם ראשון. בזמן שאני כותב את הדברים הללו, כוחותינו האמיצים מיישמים משטר אפרטהייד בגדה המערבית; חיילים משועממים ומתוסכלים בעשרות מחסומים פורקים את התסכול שלהם על פלסטינים חפים מפשע; ועם רדת הלילה, יתחילו הפשיטות. מאות חיילים ייכנסו, ללא כל צו וללא כל צורך בצו, לבתיהם של עשרות משפחות פלסטיניות. בחלק קטן מהמקרים הם ייכנסו לשם כדי לבצע מעצרים, ויעבירו את העצירים לידי רשויות העינויים; בחלק ניכר מהם הם ייכנסו לבתים למטרה פשוטה של הטלת אימה (”הפגנת נוכחות”, בשם המקצועי), הטרור הקבוע של צה”ל שבלעדיו אין לכיבוש קיום. הם יעירו ילדים, יוציאו אותם מהמיטה, ויצלמו אותם ללא סיבה. ואם מישהו יתנגד, יאמר כמה מילים כעוסות, הוא יוכה או ייעצר. זה קורה יום-יום, שעה-שעה. זו שקיפות המציאות שבה אנו חיים.

בהתאם, משום שאני חושב שמרצ מסתכנת בקיפול דגל המאבק בכיבוש ובו זמנית משום שאני חושב שצריך לרענן את הרשימה, להלן רשימת המועמדים שלי לכנסת. אנחנו אמורים לבחור ארבעה מועמדים: הנה הם, בסדר יורד.

גבי לסקי: עורכת דין אמיצה ונחושה, שמכירה את הכיבוש כמו את כף ידה ונאבקת בו שנים ארוכות, כשלעתים תכופות היא חוטפת נצחון מלוע התבוסה המובנית בשדה הזה. לסקי ייצגה גם שורה של פעילים פוליטיים שסבלו התנכלות מצד המשטרה וכוחות עאלק-בטחון אחרים. אם יש כיום במרצ יורשת לשולמית אלוני, גבי היא האדם הזה.

מוסי רז: סוס קרבות ותיק, מענטש נדיר, שלעתים שיש לו מכונת קפיצת הדרך שמעבירה אותו לכל הפגנה חשובה. מי שלא שכח מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור ללכת.

מיכל רוזין: לוחמת גדולה למען זכויות מבקשי המקלט, נשים וקבוצות מותקפות אחרות, עם רקורד חקיקה מרשים. לדעתי שום רשימה לא תהיה מושלמת בלעדיה.

ניר אבישי כהן: הצעיר שבחבורה. עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח”כ עיסאווי פריג’, ואחד האנשים המרשימים שפגשתי במפלגה. במקום שבו חלאות כמו איציק שמולי תוקפים את שוברים שתיקה עבור כמה שברירי קולות, כהן התגאה בכך שמסר עדות לשוברים שתיקה וחזר שוב ושוב על כך שאין דבר כזה, כיבוש נאור או מוסרי. הוא גם מקדם את הפורום היהודי-ערבי במרצ. נקווה שהוא יהיה עתיד המפלגה.

ומה על הדגל החברתי, תשאלו אותי? אין לי ספק שכל אחד מהמועמדים האלה יצביע נכון גם בסוגיות החברתיות (לרז ולרוזין יש רקורד מוכח בנושא). אני משוכנע פחות ביחס למחויבות של הפלג האדום במפלגה למאבק בכיבוש.

(ויש לי פריחה משירת האינטרנציונל.)

שינצחו הטובים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל, המכונה מדינה

האזרחים בישראל מורגלים באיטיות להפוך לנתינים. הבחירה היא בין דמוקרטיה וקקיסטוקרטיה קלפטוקרטית

דוד ביטן, בעוונותינו חבר כנסת, אמר היום (ז’) באיזה אירוע שבתרבות, בתשובה לשאלה האם הליכוד מנסה לחסל את מערכת המשפט, ש”אנחנו מנסים, אבל זה לא מצליח לנו כי יש את כחלון בממשלה.” ביטן ביצע כאן פליטת פה קלאסית: פוליטיקאי שאומר בטעות את מה שהוא חושב באמת.

וזה עבר די בשקט, ההודאה הזו של חשוד בפלילים שמקושר בטבורו לשני חשודים אחרים בפלילים – בנימין ושרה נתניהו – שהוא מנסה לחבל במערכת המשפט. רצוי לשים לב למרמור המתנצל של ביטן: הוא היה עושה יותר, אלמלא משה כחלון, הפלא נטול עמוד השדרה, היה כובל את ידיו.

והרוב המכריע של התושבים בישראל ישמעו על זה, ימשכו בכתפיהם וימשיכו הלאה. כן, סביר להניח שחלק ניכר מהם יתעצבנו, אבל הם לא יחשבו שחובתם לעשות משהו בנושא. זו בעיה של מישהו אחר. זה מרגיז, אבל זה לא עניינם.

הם טועים טעות גסה, בדרך כלל משום שמישהו הטעה אותם. אני חוזר כאן למושכלות ראשונות, אבל צריך לחזור אליהן – במיוחד כאשר הן הופכות לבלתי מובנות מאליהן. מי שחושב שאזרחות מתמצה בכך שהאזרח משלם את מיסיו ועומד בדרישות האחרות של הרשויות, ובתמורה הממשלה מספקת לו שירותים בסיסיים, מבלבל בין אזרחות ובין נתינות. אזרחות היא משהו אחר לגמרי.

הנתין מניח שיש ממשלה, כי צריך שתהיה ממשלה ויש להתפלל בשלומה של מלכות, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו; וכל זמן שהיא לא מתעמרת בו יותר מדי, כל זמן שהיא מייסרת אותו בשוטים אבל מתקמצנת על העקרבים, הוא נאנח וממשיך הלאה.

האזרח הוא בעל הבית, והוא יודע שהוא בעל הבית. הממשלה איננה האדון; הממשלה היא מנהל האחוזה שהאזרחים מינו. היה והממשלה תנקוט בצעדים שפוגעים באזרחים יותר משלדעת האזרחים יש בכך צורך, האזרחים יזרקו אותה הביתה. אזרחים חושבים גם יודעים שכל כוח מושחת, כל ממשלה מסתאבת – ושמדי פעם רצוי לזרוק את מפלגת השלטון לאופוזיציה רק כדי לנקות אורוות.

ישראל קוראת לעצמה מדינה. זה תרגום די גרוע למונח הלטיני רספובליקה, או רפובליקה: “ענייני הציבור.” המשטר הוא עניינו של הציבור. הרומאים, כמובן, כמו האתונאים, צמצמו מאד את גבולות הציבור: גברים חופשיים בלבד, עם הגבלות רכוש ניכרות (האתונאים חיסלו את האחרונות, נושא שלימים יגרור מחלוקות אלימות.) רוב המתגוררים ברומא או אתונה לא היו אזרחים מלאים. באתונה, בשתי המאות שנהגה בה דמוקרטיה, שיעור בעלי זכות ההצבעה היה קטן: בין 20% ל-10%.

במאתיים השנים האחרונות הרחבנו מאד את זכות ההצבעה, ואיתה את האזרחות. נשים יכולות להצביע מ-1920 בערך. כבר אין לנו עבדים. הגבלות הרכוש על ההצבעה, שרווחו ברוב מדינות אירופה, לא רלוונטיות כבר 120 ויותר. תיאורטית, כל מי שמחזיק בתעודת זהות ישראלית הוא אזרח, ויכול להשפיע על מדיניות הממשלה.

בפועל, חלק ניכר אינם עושים זאת. בבחירות האחרונות, שיעור המצביעים עמד על 72.3%, ובבחירות שלפניהן (בחירות 2013) השיעור עמד על 67.8% בלבד. הסיבה לכך היא שרבים אינם רואים טעם בהצבעה. טוב להם להיות נתינים. המאמץ הנדרש מהם בהליכה לקלפי מעייף אותם.

והם צודקים, במובן מסוים. אזרחות זה דבר מעייף. הליכה לקלפי היא החלק הקל. אזרח עירני צריך לדעת מה קורה במדינה שלו, מה הדירקטוריון עושה עם החברה שלו, מה קורה בצבא, מה קורה בשטחים, מה קורה בתחום השחיתות. אזרח, בקצרה, צריך להשקיע לא מעט זמן ומאמץ בסטטוס הזה.

ברקע, יש שורה של כוחות שעמלים לשכנע אותו להיות נתין. עזוב אותך מכובד הראש הזה, אומר לו תאגיד הבידור הענק. מה אתה צריך עכשיו, אחרי יום העבודה שלך, לשקוע במי אמר מה למי. הנה, קח אח גדול. עזוב אותך מאזרחות, אומר תמנון הצרכנות הכל יכול, תראה, יש מבצע על טוסטר משולשים. והנה, קח סרטון על בית שלעולם לא תוכל לקנות. צפה מעט בחייהם של המנכ”לים והדירקטורים. קנא בהם, הבן שכל זה לעולם לא יוכל להיות שלך, ושקע בפנטזיה על חיים של אחרים.

תשמע, אומרת המדינה, אנחנו יודעים שהדיל הקלאסי עם הנתינים הוא לחם ושעשועים, אבל לחם קצת יקר לנו. שירותי הבריאות יקרים. תחבורה ציבורית יקרה. זה לא שאין כסף; אם תזכור (אבל למה לך?), לפני כמה חודשים הכריז שר האוצר על גביית יתר של מסים והוריד אותם, אבל לגמרי במקרה גילינו לפני שבועיים שאין לנו כסף לשלם לשוטרים, אז אנחנו הולכים לקצץ את השירותים האחרים שאתה מקבל. בכל מקרה, עזוב אותך, זה מספרים, למי יש כאב ראש לזה. זה לא כאילו שזה הכסף שלך, נכון? זה רק כסף ציבורי. למה לך להתבעס מזה? מה, אתה עדיין איתנו גם אחרי כוכב דועך? תראה, סמולנים!

אזרחות היא גלגל הצלה. כי, כפי שיודע הנתין, מדינה תהיה. ומדינה היא חתיכת משאב. יש כמויות כסף שאי אפשר בכלל לדמיין. ואפשר לעשות איתו כל מיני דברים. אפשר להשקיע אותו באזרחים ובשירותים שהם צריכים, אפשר לחלק אותו לטייקונים ותאגידים, ואפשר פשוט לגנוב אותו.

המשטר הראשון מכונה דמוקרטיה. השני, קלפטוקרטיה; השלישי, קקיסטוקרטיה, שלטון הגרועים ביותר. שלטון הדוד ביטנים והבנימין נתניהוים. השיטה המקובלת כיום היא לשלב בין קקיסטוקרטיה וקלפטוקרטיה. הקקיסטוקרטים גונבים מהאזרחים ונותנים לבעלי ההון, והאחרונים מבטיחים לקקיסטוקרטים ג’ובים מפנקים כשהם ירדו מהגלגל.

עכשיו, אתם לא חייבים להתעצבן. אתם יכולים לוותר. ללכת לגלות פנימית. לא לקרוא את החדשות. לסגת לתרבות, ספרות ואמנות. זו לא בחירה חדשה – המילה "אידיוט" שלנו מגיעה מ"הדיוט" האתונאי, אדם שאיננו עוסק בענייני הציבור – והאמת שזו בחירה מובנת לגמרי. אנחנו מופצצים במידע, חלק ניכר ממנו שקרי. מעולם לא היה קל יותר להפיץ שקר או עלילה; מעולם לא היה קשה יותר לברר עובדות. הרשתות החברתיות הקהו את הרגישות שלנו, ובכל יום אנחנו צריכים פרובוקציה חדה יותר כדי לשים לב. לפעמים נראה מה שהחדשות מציגות הוא תחרות השתנה מצד השרים וחברי הכנסת על הציבור, כדי לאתגר אותו ולראות אם יבין שמדובר שלא מדובר בגשם. הזרזיף של ביטן היה חריף מהרגיל, וספק אם היינו מקבלים אותו בפרצוף אלמלא השכבה המושחתת והזחוחה של הליכוד הסתחררה לכדי אובדן כל קשר עם המציאות.

אז כן, אפשר להמשיך להעמיד פנים שמה שיורד עלינו הוא גשם. ואפשר לתעל את העצבים לזעם, ואת הזעם להתארגנות; לחשל את הזעם לטיעון; להפיץ אותו; להרגיל אנשים לצאת לרחוב ולקחת מחדש את האזרחות שלהם לידיהם; ובבוא יום הבוחר, להוריד לכל הכנופיה הזו בעיטה כזו בראש, שתהדהד עשורים. הדמוקרטים הצליחו לקחת את בית הנבחרים ושורה של תפקידי מושל לפני פחות מחודש, וזה קרה פחות משנתיים אחרי שכל מיני ימנים מקצועיים הבטיחו לנו שהנה בא שלטון ימין נצחי. זה קרה למרות מאמצים אדירים לזיוף הבחירות ולמרות הפצת שקרים חסרי תקדים ברשת, חלקם על ידי סוכנים זרים. ואם הדמוקרטים בארה”ב הצליחו להוציא את עצמם מהבוץ, יש סיכוי אפילו לשמאל הישראלי.

אז יאללה, להפשיל שרוולים. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. זה הבית שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איש לאוהליו, ישראל!

הכו בצה”ל והצילו את ישראל: מכתב למתגייס החילוני

אינני יודע מה שמך, אם אתה נער או נערה, היכן גדלת ומהן תקוותיך ושאיפותיך. אבל אני מאמין שאתה שואף לקדם את טובת מולדתך. מגיל צעיר לימדו אותך שחובתך היא לשרת אותה באמצעות שירות צבאי. אבל כיום, השירות הגדול ביותר שתוכל לעשות למולדתך, מעשה הגבורה הגדול ביותר שתוכלי לעשות, הוא לסרב לשרת בצבא, לסרב בפומבי, ולשכנע את חבריך לכיתה לעשות כן גם הם.

לא אכחיש: תיעבתי את צה”ל לפני שפרץ משבר ההדתה האחרון. צה”ל היה בעיני, מיום שעמדתי על דעתי, המשחית הגדול של החברה הישראלית. הוא אחראי לפשעי מלחמה רבים, יומיומיים, והוא מדכא לקיומו את חירותו של עם אחר. אינני “אובייקטיבי”, ככל שלמילה הזו יש משמעות, בבואי לדון בצה”ל. סביר להניח שאתה חולק עלי בשאלת התנהלותו של צה”ל בשטחים; יתכן שאת סבורה שיש בצבא תכונות סגוליות; על אלה אפשר יהיה להתווכח אחר כך. בינתיים שמור לכן תפקיד מהפכני שמעבר למחלוקות הללו.

אתמול (ג’) נרשמה עוד פעולת הדתה בצה”ל: חיילות מהגדוד המעורב “ברדלס” הגיעו לכפר נופש צבאי באשקלון, ותוך זמן קצר נדרשו לצאת מהבריכה במקום בהוראת הרס”ר. פקידי הצבא טענו שיוקצה להן “זמן מגדרי”, מה שלא קרה. מאוחר יותר הודו בצה”ל כי ההוראה להוציא את החיילות מהבריכה נבעה מכך שבמקום היו גם חיילים מכוח דתי, וכי “יש לכבד את אמונתם.”

השתמשתי במילה “הדתה” משום שהיא נפוצה מאד לאחרונה. יש לציין שלעתים קרובות מאד היא מטעה: אין פה שום קשר לדת, והרבה יותר להדרה. שימו לב, מתגייסות, למה שהתרחש כאן: מפקדים הורו להשפיל נשים ולשלול מהן זכויות שמגיעות לכל חייל – משום שהיה צורך “לכבד את האמונה” של חיילים דתיים. שימו לב, מתגייסים: הכבוד לאמונה של חיילים דתיים חשובה יותר מהכבוד והזכויות של אחיותכם לנשק.

זה התחיל לפני כעשור, כשחיילים חרד”לניקים (חרדים לאומיים) החלו דורשים הפסקת “שירת נשים” בצבא, משום שהיא פוגעת באמונתם. חשוב לציין: חיילים דתיים שמעו שירת נשים בלי שום בעיה במשך 60 שנים קודם לכן. חשוב יותר לציין: הבעיה של חרד”לניקים איננה עם שירת נשים, אלא עם קיום נשי. הבעיה שלהם היא עם נשים מפקדות.

שימו לב להנחיות שהוציא אייל קרים, התומך באונס בשעת מלחמה, לפני יותר מחמש שנים: הוא קבע שם שדין ההלכה גובר על דין המדינה, וקבע שעדיף שלא לתת לקצינה לתקוע מזוזה משום “כל כבודה בת מלך פנימה”, כלומר שעצם פעולה פומבית של אשה הוא פסול. בפסיקה אחרת, קבע קרים ש”המצאת מפקדת לחיילים מחייבת אותם למקד בה את המבט רוב שעות היממה, דבר שכרוך באיסור הסתכלות.” כלומר, הבעיה במפקדת אשה היא בעצם קיומה. זה לא קשור בכלל לשירת נשים. את הדברים האלה, כמו את אישור האונס, כתב קרים בזמן שלא היה במדים; ספק אם דעותיו השתנו.

ודווקא את האיש הזה בחר צה”ל למנות לרב ראשי. למרות הסקנדל שגרם המינוי, צה"ל התעקש עליו. הוא שלח בכך מסר ברור לחילונים ובמיוחד לנשים: אתם חשובים לנו פחות.

איך עובדת השיטה החרד”לית? איך הם משתלטים על הצבא? פשוט מאד, הם באים בבלוק. ואז הם אומרים שאם לא יעשו כמצוותם, הם יסרבו פקודה כבלוק. צה”ל מאמין שהוא צריך אותם, ובמיוחד אין לו כאב ראש למאבקים; הצבא מבין רק כוח. אז הוא נכנע להם, פשוט משום שאף אחד אחר לא מפעיל עליו כוח דומה.

יובהר: המאבק החרד”לי מתמקד בצבא משום שהצבא הוא קבוצת ההשפעה החשובה ביותר בישראל. אם השתלטת על הצבא, שאר החברה תיפול בקלות רבה יותר. אחרי הכל, אם זה מה שמקובל בצה”ל, למה שזה לא יהיה מקובל בחברה האזרחית? וכבר מדברים על אקדמיה שבה נשים הן מרצות מסוג ב’, שיכולות להרצות רק לנשים, וקורסים סגורים לחרד”לים. ולאט יותר, על צנזור התוכן האקדמי כדי שיתאים לאמונה החרד”לית/חרדית.

בצה”ל, חשוב לציין, שולטת רוח המפקד. בחלק ניכר ממקרי ההדתה, לא היו בכלל תלונות מדתיים. קצינים ורס”רים חששו שתבוא תלונה, חששו מהתוצאה שלה, והקדימו מכה לתרופה. הם כבר מבינים מה מצופה מהם: כל קצין תאב קידום מכוון לרוח המפקד, גם מבלי שהיא נאמרת במפורש. וזה יימשך, אלא אם את ואתה תעצרו את זה.

אין סיבה טובה להניח שמה שהצליח בצה”ל, ייעצר באזרחות. על האקדמיה כבר דיברנו. בקרוב, יתחילו בעלי עסק לעשות את השיקולים שלהם: האם כדאי לי לשכור עובדת חילוניה? יש לי הרי דתי בצוות. מה אני צריך את כאב הראש הזה? ואל תטעו לחשוב שיש הפרדה שווה. אין דבר כזה.

צפיתן בוודאי ב”מעשה השפחה.” ובכן, ההפיכה האמונית לא תקרה באמצעות טרור, חיסול הכנסת ותפיסת השלטון בכוח. זה מעשה דרמטי שיעורר באחת את כל הציבור. אין בכך צורך. החרד”לים משתמשים בשיטת הסלאמי ובכך שאין לנו, החילונים, נוגדנים נגד מה שמוכרים לנו כמסורת סבא.

סבא שלכן לא היה מזהה את מה שהולך פה גם על פי רישומי שיניים, כי מה שקורה כאן עכשיו לא אירע מעולם; הוא ריאקציה לשנים של שחרור. אגב, גברים? זה לא ייעצר בנשים. נשים, שהשחרור שלהן צעיר מאד, הן רק היעד הקל. אתם הבאים בתור. וזה עדיין בכוחכם לעצור את זה.

שימו לב איך עובדים החרד”לים: הם מפעילים כוח על הצבא. הם מאיימים בסירוב המוני. זאת, למרות שאין ציבור שנשען על צה”ל יותר מהציבור החרד”לי. יומיים בלי צה”ל, וההתנחלויות שלהם יימחקו מעל פני האדמה. אבל הם מעזים, ומשום שהם מעזים הם גם מצליחים.

רק שכל הקשקשת על מספרי הכיפות הסרוגות בצבא מסתירות נתון מעיק אחד: רוב מוחלט של הצבא עודנו חילוני. ומה לעשות, המטכ”ל צריך את רוב החיילים יותר מאשר הוא צריך את החרד”לניקים ובטלני ישיבות ההסדר עם 15 חודשי השירות שלהם. אממה, אף אחד לא אילץ אותו אף פעם לבחור.

הגיע הזמן בדיוק לזה. הדרישה צריכה להיות פשוטה: שוויון לחיילות ולחיילים חילונים. להסיג את ההדתה שנות דור אחורה, ל-1995. כל אשה יכולה לשיר, כל אשה יכולה להתאמן, כל אשה יכולה לשחות בבריכה. מי שלא יכול לשרת עם חיילות בתנאים כאלה, מתבקש לוותר על שירותו הצבאי. ועד שהדרישות הללו יתקבלו, כל נער ונערה חילונית יסרבו להתגייס.

אל תדאגו: למדינה לא יקרה כלום. הגיוס שלכם מיועד להביא אתכם להכשרה ארוכה שרק לאחריה, המיעוט שבכם שישמש בתפקיד קרבי יוצב אליו. רובכם ורובכן תשרתו כפקידים. המדינה תשרוד. אתם צריכים לסרב, במאות ואלפים, במשך שלושה חודשים. זה הכל, וכנראה פחות. כשבתי הכלא הצבאיים יתמלאו בסרבנים וסרבניות חילוניות, כשהמשטרה הצבאית תקרוס מרוב עומס איסוף העריקים, צה”ל יצטרך להודיע לממשלה שהוא לא יכול ליישם את ההנחיות של הרבנים.

ואז צפוי הגל החרד”לי להשבר. הוא יתרסק אל קיר הברזל שלכם. האומץ, הסבלנות וההקרבה שלכן – שכן סביר להניח שהצבא ינסה לרסק את ההתנגדות שלכם – ינצחו אותו. ומה שנשבר בצה”ל, ייבלם גם בשאר המגזרים בחברה. סביר להניח שכהרגלם במצבים כאלה, החרד”לים יפנו לאלימות. נעמוד בה.

נתונה לכן ולכם האפשרות להציל את המדינה, להסיט אותה ממסלול האסון שלה – או, במינימום, לעכב את האסון. אתם בין האחרונים שיוכלו לבצע את המהלך הגואל הזה. השירות הזה למולדת יעלה עשרות מונים על כל מה שתוכלו לעשות למענה בצבא עצמו.

לדור שלכן נועד מפגש עם הגורל. הישירו אליו את מבטיכם בלי פחד. לרוב בני האדם אין הזדמנות למעשה גבורה; הנה ההזדמנות שלכם. תפסו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)