צה”ל בוחר במודע לתקוף את בני משפחותיהם של אנשי חמאס. זה פשע מלחמה, נקודה. תדע כל אם עבריה כי בנה מגויס לארגון טרור

בוקר טוב, הרי החדשות ועיקרן תחילה. גדודי עז א דין אל קסאם לקחו הבוקר אחריות על הפיצוץ בביתו של מוטי, מ”פ פלוגה ג’ בגדוד ההנדסה של גבעתי, שברחוב הנרקיסים בתל אפקה. בפיצוץ נהרגו אריאלה, אשתו של מוטי; יאיר, בנו בן השנתיים; סיגלית, בתו בת השנה; שלומית, אמו בת ה-64; וירון, שכן בן 23 שבדיוק נכנס לדירה כדי לבקש חצי כוס סוכר. כמו כן התלקחו שלוש דירות סמוכות, ושמונה אנשים אושפזו בדרגות פציעה שונות. בהודעת החמושים נאמר כי היה ברור להם כי מוטי איננו בבית, אך הפיצוץ היה הכרחי כדי להבהיר למוטי – אותו הגדירו חמושי החמאס כמבוקש בכיר לאחר שהיה מעורב בפיצוץ מנהרה – שאין לו לאן לחזור.

נשמע מופרך? כי זה בדיוק סוג ההודעות שצה”ל מפיץ ביומיים האחרונים. הוא, כמובן, מקפיד לעשות זאת בעילום, תוך ציטוט “בכירים” בו. הנה, למשל, הדיווח של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום”:

“ישראל העצימה אתמול את המבצע בעזה, בניסיון לגרום לחמאס למצמץ ולפעול להפוגה. כחלק מכך, הוכפל כמות המטרות שהותקפו, ונכללו בהן במכוון בתי המגורים של כל צמרת הזרוע הצבאית, שבה מפקדי גזרות הלחימה בעזה, בחאן יונס וברפיח. הרעיון ברור: לייצר "מחיר הפסד" ולחץ מצד בני משפחה, שיפחדו לאבד את כל עולמם.”

ההדגשה שלי. נחום ברנע כתב הבוקר ב”ידיעות אחרונות” דברים דומים:

וכפי שכבר ראינו, “בכיר בחיל האוויר” אמר מילים דומות מאד ל”הארץ.” כלומר, יש לנו תדריך של צה”ל לכל התקשורת. אבל חשוב לשים לב: ברנע לא מצטט את המקורות שלו, “הארץ” מסתמך על “בכיר בחיל האוויר,” ו”ישראל היום” על “בכירים בצה”ל ובשב”כ.” למה דובר צה”ל לא חותם על הדברים האלה בשמו? למה אין אף בכיר בצבא שעומד מאחורי המדיניות הזו?

כי המדיניות הזו היא פשע מלחמה, זה למה. וקצין שייראה כאילו הוא עומד מאחוריה, מסמן את עצמו להעמדה לדין עתידית. לצבא מותר לתקוף מטרות צבאיות – אבל כאן המטרה היא אזרחית במובהק. היא לא מפקד בחמאס; היא קרובי המשפחה שלו, המטרה היא שימוש בהם כדי להפעיל עליו לחץ. בלשון מנומסת פחות, צה”ל לוקח אותם כבני ערובה. וגם הורג בהם במספרים גדולים.

כפי שציינו בצלם לפני לא מעט הרוגים אזרחיים – חמוש מעופף של צה”ל השתמש הבוקר במפציץ משוכלל כדי להרוג עוד ילדה בת עשר, נור מרוואן אלמג’ידי מרפיח, וסך כל ההרוגים הפלסטינים עומד על 105 – בתים אינם מטרה צבאית לגיטימית. שוב, יש לומר שמאחורי המילים השקולות “הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי” עומד מושג אחר, גס ומכוער יותר: פשע מלחמה.

פעם, היה לצה”ל תירוץ. הוא אמר שהוא לא מתכוון להרוג אזרחים. הוא רק יורה למקום שבו הם נמצאים מתוך ידיעה שיש סבירות גבוהה שיש שם אזרחים, זה לא שהוא רוצה להרוג אותם, זה פשוט קורה. הם מתעקשים להכנס למסלול של הפגזים והפצצות שלו. על ההבדל הזה – בין החמאס שרוצה להרוג אזרחים ובין צה”ל שלא ממש רוצה, אבל איכשהו, השלימזל, מצליח לפגוע בהם, לעתים קרובות בבתיהם – בנתה ה-hasbara הישראלית תורות מוסריות שלמות. איכשהו, המספרים – העובדה שצה”ל הורג כמאה עזתים, ברובם הגדול לא מעורבים, על כל הרוג ישראלי – נדחקו החוצה מתורת המוסר היפה הזו. זו כבר לא טעות, אפילו לא העמדת פנים של טעות; זו מדיניות.

עכשיו צה”ל אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אם החמאס יורה נשק לא מדויק לעבר אוכלוסיה אזרחית אבל יכול לומר להגנתו – לא שזה יעזור, גם זה פשע מלחמה – שאין לו נשק מדויק, צה”ל משתמש בנשק מדויק ועכשיו הוא גם מודה שהוא מפעיל אותו במכוון כנגד אזרחים.

זה לא צריך להפתיע. אלמנטים מרכזיים של התו”ל הצה”לי נשענים על פגיעה באזרחים. פעולות התגמול, שעליהן בנה צה”ל את האתוס שלו, היו במובהק תקיפה של אזרחים כדי לפגוע באזרחים, כדי להטיל אימה – או, במילים גסות יותר, להשרות טרור. בשנות החמישים, חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי כדי להחזיר כמה אנשי מודיעין שחצו את הגבול לסוריה; יש מצב שזו היתה החטיפה האווירית הראשונה. שרת ההמום הורה להחזיר את החטופים, אבל זה לא שינה את העובדה שצה”ל התנהג כארגון טרור. במלחמת ההתשה, לא מצא צה”ל דרך לפתור את הלוממה המצרית העקשנית – אז הוא התחיל להפגיז פראית את ערי התעלה, כלומר העביר את המלחמה אל אזרחי האויב. כנ”ל בביירות, 1982, שם הרגו החמושים המעופפים שלנו אלפי אזרחים בלתי מעורבים. פחות או יותר כל האסטרטגיה הישראלית בדרום לבנון, כפי שהתבטאה במבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”, התבססה על ירי על אזרחים: אנחנו נירה על הכפריים השיעים, אלה בתורם יפעילו לחץ על ביירות, וזו תפעיל לחץ על החיזבאללה… כי צה”ל לא ידע איך להתמודד עם החיזבאללה ונמאס לו להפסיד בשדה הקרב.

אותו הגיון עצמו פועל עכשיו. צה”ל לא יודע איך לפגוע בבכירי החמאס, והוא לא רוצה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אז כדי לפתור את הדילמה הוא מפציץ את הבתים שלהם ורוצח את המשפחות שלהם. המדיניות הזו רחבה הרבה יותר משנוטים לשער: מנתוני OCHA (סוכנות האו”ם לתיאום הומניטרי) עולה (זהירות, מסמך) שחיל האוויר הישראלי החריב בסבב האלימות הנוכחי 70 בתים עד היסוד, ובסך הכל השמיד או פגע באופן קשה ב-342 יחידות דיור. כ-2,000 בני אדם הפכו למחוסרי בית. כמו כן, תקפו חמושינו גם חמש מרפאות, ופצעו 18 אנשי צוות רפואי. אלה הנתונים הנכונים לאתמול; הם התעדכנו כלפי מעלה מאז.

ישראל היתה צווחת עד השמיים, בצדק, אם עז א דין אל קאסם היו מתחילים לפוצץ בתים של קצינים בצה”ל, במיוחד אם אלה לא היו שם בעת הפיצוץ. היא היתה טוענת, בצדק, שזה טרור. אלא שזו אחת לאחת המדיניות שבה נוקטת ישראל. אם היו חסרות סיבות לסרב לשרת בצבא הישראלי, הנה האחרונה. שירות בו מסייע, במישרין או בעקיפין, למדיניות של לקיחת בני ערובה והריגתם. תדע כל אם עבריה כי היא שולחת את בנה לארגון טרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אל תתנו לתעמולה של צה”ל והממשלה לרמות אתכם: ההסלמה האחרונה כולה פרי מהלכי ישראל

כוחותינו האמיצים נמצאים ביום השני של מבצע “צוק איתן” – השם שנבחר כנראה בגלל ש”פאלוס זקוף” היה זוכה להתנגדות מפלגות הימין הדתי בשל היותו יווני, טפו – ועד כה, הם הצליחו להרוג את האנשים הבאים:

סיראח אאל, בת שמונה

בסאם כווערה, בן 10

חוסיין כווערה, בן 13

מוחמד אשור, בן 15

דנה המד, בת 16

מוסא חביב, בן 16

אחמד מג’די, בן 16

כמו כן הרגו חמושינו המעופפים עוד ילד, ילדה ותינוקת ששמם טרם הותר לפרסום. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הרגו חוליות המוות המעופפות של צה”ל 31 פלסטינים ברצועה, ביניהם חמישה אנשים שלטענת הצבא היו מיועדים להתנקשות (”סיכול ממוקד”) בשל חלקם בפעולות התנגדות אלימות פלסטיניות שחלקן היו פעולות טרור. (לרשימה מתעדכנת, ראו כאן.) המספר לא כולל את החמושים הפלסטינים שנהרגו בקרבות עם חמושי צה”ל.

ראש ממשלתנו היקר – הוא ואשתו לא בוחלים בגניבת רהיטים – טען לאחרונה שהחמאס לא הותיר לישראל ברירה. וואלה. הוא, והתקשורת שציטטה אותו ללא הסתייגות, שכחו כנראה את השתלשלות האירועים. ב-15 ביוני, מת מפצעיו עלי עבדל לטיף אל עוור, לאחר שנפצע ארבעה ימים קודם לכן מתקיפה של חיל האוויר הישראלי; בן שבע היה במותו. בתקיפה נהרג גם דודו, מוחמד אל עוור. צה”ל הודה אחר כך בשקט שהוא פספס ואלו לא היו המטרות. אף אחד בישראל לא שם לב. נו, אלה רק עזתים.

בעזה שמו לב.

אחר כך באה חטיפת שלושת הנערים. נתניהו הצהיר בקול גדול, והתקשורת הישראלית החרתה-החזיקה אחריו, שהחמאס אחראי על החטיפה – זאת למרות שנתניהו מעולם לא הציג כל ראיות לכך ולמרות שהחמאס הודיע שהוא לא מכיר את החטיפה הזו. כתוצאה מכך, החל חיל האוויר לתקוף ברצועה. כלומר, לתקוף יותר מבדרך כלל.

כפי שישראל עושה תמיד, במיוחד בימי נתניהו, כשצריך להסיח את הדעת ממשהו: נהרוג כמה עזתים. זה יגרום להם לירות לשטח ישראל, בדרך כלל לשטחים ריקים, ואז יהיה תירוץ לבצע שם הפצצה רצינית, וזה יגרום לצה”ל ולממשלה להיראות כמו גבר-גבר. כמה עזתים – חלקם הניכר לא מעורבים – ימותו, אבל לציבור בישראל לא אכפת, וקצת מתיחות בטחונית תמיד מאפשרת לממשלה לסלק עננות מדאיגות. זוכרים את הרצח של מוחמד אבו ח’דיר, שבוצע רק לפני שבוע? לא? וואלה. זוכרים את השערוריות שבהן היה מעורב המפכ”ל דנינו? לא? איזה פלא.

וזו לא הפעם הראשונה. באמצע המחאה הגדולה של 2011, יצא נתניהו פתאום למבצע גדול ברצועה, אחרי פיגוע שבכלל הגיע מסיני. זה הצליח: התקשורת עטתה מיד חאקי, והכותרות השתנו. כשהסתבר שזה לא מספיק, נתניהו בגד בבוחריו ובהבטחותיו ארוכות השנים, ושחרר 1,027 כלואים עבור גלעד שליט.

זה עובד כמו קסם: מפציצים בעזה, והעזתים לא יכולים להחזיר בצורה אפקטיבית. הם יכולים לירות כמה צינורות מעופפים, אבל לא הרבה מעבר לכך. אלה צינורות מפחידים נורא אם אתה גר בטווח שלהם, אבל לממשלת נתניהו לא באמת אכפת מתושבי שדרות. וכשהמצוקה מגיעה לשיא, כשתרגילי ה-hasbara מתפוצצים לך בפרצוף ופתאום ההסתה שלך חוזרת אליך; כששר החוץ שלך מודיע שהוא פורש מהמפלגה שלך ואחרי תרגיל מסריח במיוחד משאיר אותך עם מפלגה עם 19 מנדטים בלבד – הכה בעזתים והסח את הדעת.

וכל כך התרגלנו לזה. חוליות המוות המעופפות שלנו כל כך טובות בלהרוג אזרחים בלי שיקרה משהו לישראלים, שאף אחד כבר לא שם לב. התקשורת לא מדווחת על האנשים שאנחנו הורגים. ברוב מוחלט של התקשורת הישראלית, אין להם שמות. הם לא בני אדם. הם אפילו לא צל.

ואחרי החטיפה, נתניהו וצה”ל הפציצו את עזה פעם אחר פעם, עד שבסופו של דבר הם גררו גם את החמאס, אחרי שנתיים של הפסקת אש עליה הוא שמר, לפתיחה באש לעבר ישראל. אחרי השקרים המקובלים – הפעם דובר צה”ל נתפס – הכריזו בקול גדול על כך ש”חמאס לא השאיר לנו ברירה” אחרי שהפצצנו את עזה במשך כמעט חודש, והודיעו על “און מתפרץ” או איך שלא קראו לו.

והפעם ילדי הכאפות החזירו חזרה. בניגוד לחמושים שלנו, ולתעמולה של צה”ל, הם לא מי יודע מה טובים בהריגת אזרחים – בעזה, צה”ל מוביל בזה בערך ביחס של 500 לאחד – אבל הם בהחלט יודעים להפחיד. הרקטות חסרות התועלת שלהם אולי עוד לא הרגו אף אחד בסבב הנוכחי, אבל הן מצליחות לשבש את החיים עד קיסריה.

הבהמה הירוקה, כרגיל, נתפסה עם המכנסיים למטה. מבצע צבאי שכולל פלישה קרקעית היא לא מעיזה לעשות – יש סבירות גבוהה שכמה חיילים ייהרגו מאש ידידותית, כמו 50% מההרוגים של צה”ל בעופרת יצוקה, והמטרה העליונה של צה”ל היא המנעות מאובדן חיילים – ועכשיו היא בעיקר מייללת.

קצין אחד אמר – בעילום שם, כדי שאי אפשר יהיה לתפוס את צה”ל בשקר – שהחמאס מחביא את הרקטות שלו בבתי חולים, אחרת וואי, וואי, וואי מה היינו עושים להם. כזכור, בפעם האחרונה שצה”ל האשים את החמאס בכך שהוא מסתתר מאחורי צוותים רפואיים, כשהוא טען שצוותי אמבולנס מסיעים קסאם, הוא נתפס בשקר. גם הפעם אין הוכחות, כי הציבור הישראלי לא צריך כאלה. קצין בכיר בחיל האוויר השתחץ בכך שהרסנו את הבתים של בכירי חמאס, וש”אין להם לאן לחזור,” כמו גם בכך שכוחות המוות המעופפים שלנו השליכו כבר 400 טונות של חומר נפץ על אחד האזורים היותר צפופים על פני כדור הארץ; עם זאת הוא נאלץ להוסיף באומללות ש”קשה להעריך אם הדבר ישפיע על החמאס באופן ישיר.”

במקביל, הגביר הצבא את המצור על אוכלוסיית הרצועה. כעת, הוא מונע כניסה של חפצים מסוכנים כמו נעליים, נייר או בגדים (!) לרצועה. כן, זה שיפור ביחס לתקופה שבה עמוס גלעד העתיק מהנאצים ואסר על הכנסת שוקולד או צעצועים לרצועה, אבל זה מעיד על אובדן העשתונות. את מי אתם מענישים?

אגב, כפי שציין יפה ניתאי פרץ, המצור של ישראל לא מי יודע מה הועיל: “וואו, לפי זה שחמאס השיגו רקטות שמגיעות עד חיפה וטילים נגד מטוסים, אפשר לראות שהסגר על עזה היה ממש אפקטיבי. מזל שלא נתנו להם לייצא תותים.” כפי שהיו הישראלים אדישים – אלה מהם שלא היו נלהבים – למצור על אוכלוסיה של מיליון וחצי איש, כך הם אדישים או נלהבים למותם.

אבל לא המצור ולא ההרג ישנו עובדות בסיסיות. הישראלים לא רוצים לחשוב על עזה, אבל עזה שם. היא לא הולכת לשום מקום, היא לא “תטבע בים” כפי שייחל פושע המלחמה שעם רציחתו התאלה וישב לימין האל, והחמאס גם הוא לא הולך להתאדות. הוא מייצג תנועה עממית שורשית, שקיימת בגלגולים שונים בעזה יותר משבעים שנה. כוחה, כמובן, עולה ויורד – אבל היא שם. מי שחושב שאפשר להשמיד אותה באמצעות עריפה של בכירים, או באמצעות רצח בני משפחתם, משלה את עצמו – ורק מוודא שהסכסוך יהיה ארוך יותר ומדמם יותר.

ועוד דבר אחד: אראל סג”ל קרא היום ב”מידה”, העאלק-מגזין של העאלק-ימין-אינטלקטואלי, לפלסטינים מעזה “חבורת עכברושי בר… כנופיה עלובה של מוטציות גנטיות… נולדתם בביוב ותמותו בביוב.” אני שמח לראות ש”מידה” וסג”ל כבר לא מתביישים בעצמם ואימצו בגאון את הניאו-נאצי הפנימי שלהם, זה שתמיד היה שם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ומחשבות אחרות אחרי רצח נערים

אז זה נגמר כפי שכל אדם חושב יכול היה לנחש שזה ייגמר: בקבר תחוח. העובדה שחוטפיהם של שלושת הנערים לא העלו כל דרישה היתה צריכה להבהיר לנו שמה שהתרחש כאן היה רצח ולא חטיפה כבר לפני שבועיים. לא במקרה, יש להניח, לא חשפו לנו את הקלטת של השיחה האחרונה של אחד החטופים, וכעת לוחשים שברכב השרוף נמצאו תרמילי כדורים. כלומר, שהממשלה והצבא שיקרו בגסות לציבור כשאמרו לו שהמטרה של מבצע “שובו בנים” הוא השבת החטופים.

אבל זה יהיה נושא לפוסט עתידי, כשיהיה יותר מידע ברור. בינתיים, כמה תהיות. העיקרית שבהן היא על הטענה, שנשמעה מצד כמה כתבים צבאיים, ש”השב”כ נכשל.” הוא נכשל, נטען, הן משום שלא מנע את החטיפה והן משום שלא הגיע אל החוטפים.

בואו נחשוב רגע מה המשמעות של הדרישה הזו. הדרישה היא ששירות מודיעין ישראלי יהיה מסוגל לאתר חוליה בת שני אנשים או שלושה, שפועלת בתחכום ומידור ניכר, עוד לפני שהיא מבצעת את פעולתה, או למצער זמן קצר לאחר מכן. המשמעות של הדרישה הזו היא שהשב”כ ינטר את פעולותיהם של כארבעה מיליוני בני אדם בגדה וברצועה, עד הרמה שקשירת קשר בין שני אנשים תהיה בלתי מעשית.

אני לא יודע אם אפשר בכלל להגיע לרמה כזו של ניטור. אני יודע שהשטאזי, אולי ארגון ביון הפנים הנודע ביותר לשמצה בהיסטוריה, לא הצליח. והוא, נחשף לאחר קריסתו, גייס בשלב מסוים רבע (!) מאוכלוסיית הבית שלו כמודיעים. צריך לציין שזה לא עזר: מזרח גרמניה לא קיימת יותר.

מה שחמור כאן הוא שמי שדורש מהשב”כ להגיע לרמה כזו של ניטור, אומר אבל לא אומר, רומז אבל לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים, שעל השב”כ לפורר את החברה הפלסטינית לרמה שבה אדם איננו יכול לבטוח באשתו, או אם בילדיה. הוא רוצה שנקים בגדה המערבית את אם כל המדינות הטוטאליטריות – רוצה, אבל לא מוכן לומר את המילים. כי הישראלים מעדיפים לחשוב שהכיבוש הוא משהו שקורה, משהו שפשוט נמצא שם, שאין לו מחיר.

אז אחרי כמה שנים טובות שבהן ניהלנו כיבוש ללא מחיר, או ליתר דיוק כמעט ללא מחיר, התחלנו שוב לשלם. מי ששילם את המחיר היו האנשים הפגיעים ביותר. וככה זה: החטיפה והרצח הם פשע מלחמה, אבל כשאתה לא מאפשר לאויב שלך להלחם בכל דרך אחרת, כשאתה מגדיר הפגנות כ”טרור עממי” וקריאה לחרם כ”טרור כלכלי,” כשקריאה למאבק במשטר האפרטהייד הישראלי בגדה היא “טרור קוגניטיבי,” אתה לא מותיר ליריב שלך כל דרך מאבק פרט לטרור.

ולא, הוא לא ישחק לפי הכללים. הנה ספקולציה: החוטפים שמרו על דממת אלחוט מוחלטת עד כה. הם לא אמרו כלום. הם אפילו לא לקחו אחריות על ההרג. בנימין נתניהו וארגוני ה-hasbara של צה”ל טוענים שהחוטפים הם אנשי חמאס. הם מצביעים על כך ששני פלסטינים שנעדרים מאז יום לפני החטיפה הם אנשי חמאס לשעבר.

אבל. זמן קצר אחרי החטיפה, לקח עליה ארגון אחריות. הארגון הזה היה “דאע”ש פלסטין,” ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם, ושבעליל הושפע מההצלחות של דאע”ש בעיראק וסוריה. רוב כלי התקשורת פסלו את הטענה שארגון כזה אכן קיים ושהוא אכן אחראי לחטיפה, וקברו את הידיעה.

בוא נצא מנקודת הנחה שהטענה הזו אמיתית. היא מסתדרת עם העובדה שדממת אלחוט, והמנעות משימוש בתקשורת אותות, היא אחת מסימני ההיכר של דאע”ש. שימוש בתקשורת אותות חושף אותך ליכולת יוצאת הדופן של צבא מערבי מודרני לערוף ארגונים. הוא צריך בסך הכל סלולר שהוא יכול לאתר. משם הדרך קצרה. אם אין שימוש בסלולר, והנהגת דאע”ש מקפידה הקפדה קיצונית לא להשתמש בהם ולא להשאיר חתימה ברשת, אתה צריך מודיעין אנושי, וזה נהיה הרבה יותר מסובך. השב”כ, נאמר לנו, עבר בשנים האחרונות להשענות-יתר על מודיעין אותות.

נצא מנקודת הנחה שהחוטפים מודעים לכך – זה לא ממש סוד, ומרוואן ברגותי ידע כבר ב-2004 לפרק את הטלפון הסלולרי שלו כדי להמנע ממעקב; הוא כינה אותו “המרגל הקטן” וידע שהוא מכוון אליו את המל”טים של צה”ל. אם הוא ידע את זה לפני עשור, מותר להניח שכל מי שנכנס למשחק המסוכן של מאבק חמוש בישראל מכיר את העובדה הזו. מי שלא מכיר אותה, כנראה כבר מת.

יתר על כן, אם מישהו היה בחמאס לפני שמונה שנים, זה לא אומר שהוא בחמאס היום. בהחלט יתכן שהוא החליט להקים ארגון משלו. אחרי הכל, דאע”ש הוא במידה מסוימת תולדה של אל קאעדה, שבתורה היא תולדה של ארגוני הג’יהאד האיסלמי, שבתורם התפצלו מן האחים המוסלמים בשנות השישים. וב-1943, אנשים שהיו אנשי אצ”ל מובהקים היו שמונה שנים קודם לכן אנשי הגנה – ואנשי לח”י מובהקים היו ארבע שנים קודם לכן אנשי אצ”ל.

אז למה לא מדברים על זה? כי לראש הממשלה נוח לדבר על חמאס. מתאים לו לתפוס טרמפ על החטיפה לצרכים פוליטיים. וכי אף אחד לא רוצה לדבר על העובדה שדאע”ש, בניגוד לגל ההיסטריה והמיתולוגיזציה, היא בסך הכל עוד ארגון, שאפשר להצטרף אליו או לעזוב אותו ושהחברים שלו, אבוי, עשויים להיראות בדיוק כמו אנשים רגילים, נטולי קרניים. ואף אחד לא רוצה לדבר על האפשרות המצמררת שאחרי שעברנו על הכלל הספרטני הישן, שקבע שאסור לצאת למלחמה שוב ושוב על אויב משום שאתה מלמד אותו להלחם, לימדנו את הפלסטינים – או, למצער, את חלקם – איך להביס את השיטה שעבדה נהדר בעשור האחרון.

מכרו לנו שלוחמת התקשורת, יחד עם לוחמת המל”טים, תחסל את הטרור. במקום אל קאעדה, שמנהיגיה נהרגו מהאוויר כמו זבובים, קיבלנו את דאע”ש, שהיא יריב קשה יותר. עכשיו יש סיכוי שבמקום חמאס, קיבלנו משהו אחר, משהו שהתאים את עצמו ליריב, משהו שאנחנו עוד לא יודעים איך להרוג ושהולך לגבות מאיתנו מחיר דמים. חשבנו שנוכל להרוג מהאוויר על סמך אותות בלתי נראים, בני אלים שהורגים בני אדם כאילו היו מקקים, ושלא יהיה לזה מחיר או שלא תהיה תגובת נגד. אז יש.

ומעל לכל, האשליה שאפשר “להדביר את חמאס” או את ההתנגדות הפלסטינית. ההתנגדות היא עממית; חמאס היא תנועה עם שורשים עממיים רחבים. אי אפשר להדביר אותן אלא בשינוי התנאים שהצמיחו אותן, אבל זה בדיוק מה שישראל לא מוכנה לשקול: קץ לכיבוש. במקרה של חמאס, שהוא פשוט האחים המוסלמים/התנועה האיסלמית, הדיבורים על “הדברה” שלה נלעגים במיוחד. היא שורשית, היא היתה כאן לפני ישראל. היא לא הולכת לשום מקום, היא ריאקציה לכשלון של הלאומיות הערבית – כשלון שדאע”ש חשפה עד כמה הוא עמוק. אין יותר סוריה או עיראק; ספק אם היתה אי פעם לבנון; המדינות האורגניות של המזרח התיכון, כלומר כאלה שיש להן קיום היסטורי ותרבותי ארוך – מצרים, טורקיה, איראן – קיימות. כל השאר מסתחרר, נמצא בתנועה. הכיבוש המערבי של המזרח התיכון, על הסכמי סייקס-פיקו, על פירוק האימפריה העות’מנית, על ביטולה של הח’ליפות, נמוג – והוא מעלים קווים שאף פעם לא היה להם קיום. בלב המערבולת הזו, חמאס נראית הרבה יותר שורשית מהלאומיות הנבובה של הבעת’ הסורי או העיראקי – ואנחנו עושים הכל כדי שהיא תראה אלטרנטיבה טובה יותר לפתח.

או, במילים אחרות, החשש הגדול שאין נוקבים בשמו הוא שהמזרח התיכון הקולוניאליסטי, שישראל היא יצירתו המובהקת, מתפרק לנגד עינינו – אבל ישראל לא הצליחה לנצל את הזמן כדי לסיים את הסכסוכים שלה איתו; שהיא נשארת מובלעת פסוודו-אירופאית – אירופאית בעיקר בעיני עצמה – בלב אזור שמעלים אקטיבית כל שריד של הכיבוש האירופי, ובזמן שארה"ב נכנסת לבדלנות ברוכה.

נגד מצב כזה, ספק אם אפילו משטרת המחשבות שהשב”כ נדרש להיות תהיה מסוגלת לספק מענה, על כל פנים לא לאורך זמן.

ועוד דבר אחד: בג”צ אישר היום – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – את הריסת בית משפחתו של זיאד עוואד, שנאשם בהריגתו של נצ”מ ברוך מזרחי. עוואד לא הורשע, אבל באופן שבעיני אדם מן השורה הוא בלתי נתפס, בג”צ הכיר בעצם הגשת כתב האישום נגדו כ”ראיה מנהלית”, ואישר – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – להרוס את בית משפחתו גם בלי הרשעה. בין השאר, כתב בית המשפט ש”ההלכה הפסוקה קבעה כי תכליתה של הריסת הבתים אינה להעניש כי אם להרתיע.” במילים אחרות, להשליט טרור על אוכלוסיה שאיננה מעורבת. יש לקוות שעל הסיוע הקבוע הזה לטרור של מדינה, יתנו גם השופטים את הדין יום אחד. הם מכירים את התקדימים לא פחות טוב ממני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מבצע “שובו פנסיות” גווע בקול ענות חלושה – וערוותם של צה”ל, הממשלה והכתבלבים הצבאיים מעולם לא היתה חשופה יותר

מי שקרא הבוקר את אתרי החדשות, יכול היה לשים לב לכותרת שחזרה פחות או יותר בכולם: מבצע “שובו פנסיות” צפוי להגמר בימים הקרובים, מאחר וצה”ל לא רוצה להגרר לתוך הרמדאן, שמתחיל ביום ראשון. מה אומרת לנו העובדה הזו? נכון, שכרגיל הכתבים הצבאיים משמשים כסטנוגרפים של משרד הפרסום הגדול ביותר בישראל, דובר צה”ל (הזכויות לביטוי שמורות לאורן פרסיקו.)

זוכרים איך, בתחילת השבוע שעבר, הבטיח לנו צה”ל חגיגית שהוא יודע שהחטופים נמצאים בחברון, שהוא סוגר עליהם, ושזה “לא עניין של שעות” אבל הנושא כמעט סגור? אז שבוע אחר כך, נאלצה הבהמה הירוקה להודות שאין לה מושג קלוש מה היא עושה. אף כתב צבאי לא בא חשבון עם הצבא על השקר הזה ולא טרח אפילו להזכיר אותו.

אז מה עושים חמושינו העליזים, אם אין להם מושג מה הם עושים בעצם? מה שהם עושים תמיד, פינקי: ממררים את חיי הפלסטינים, רק ביתר שאת. אין להם שמץ של מודיעין, אז הם מפעילים אלימות רנדומלית כלפי פלסטינים רנדומליים ורכושם. בכיר צה”ל כלשהו היה חצוף מספיק כדי לומר ש”המשימה להשבת החטופים ערכית מספיק כדי שנרוקן בריכות מים.”

אה, לא. לריקון בריכות מים, אם אין לך מודיעין ששם מוחזקים החטופים, או חוטפיהם, או מישהו שקשור אליהם, אין שום קשר ל”משימה להשבת החטופים,” והטענה ש”הערכיות” של המשימה הזו מאפשרת פגיעה במאגרי מים מתקרבת מאד להצדקת פשע מלחמה – וכן, ריקון בריכות מים של אנשים חפים מפשע, שבשל מדיניות החמס של ישראל אין להם גישה לאספקת מים שוטפת, היא פשע מלחמה. טוב שהבכיר ההוא נשאר בעילום שם, אני מניח.

עד כה, הרגו חמושינו העליזים לפחות ארבעה פלסטינים במהלך המבצע, אחד מהם נער בן 13, מוחמד דודין מדורא; אחר היה אדם לוקה בפיגור, אחמד סעיד ח’אלד, שכל חטאו היה שהוא התקרב אל החמושים. זו היתה, אגב, התגובה הרשמית של כוחותינו: הוא התקרב אל הכוח ועל כן נורה למוות. הוא לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה, אבל החמושים שלנו מפוחדים תמיד ובעת הנוכחית, ברור שאף אחד לא יעשה להם כלום. לא שעושים להם משהו בימים שכתיקונם.

מה היה לראש הממשלה שלנו לומר על זה? הוא שיקר בלי למצמץ שכל ההרוגים הפלסטינים נבעו מ”הגנה עצמית” של החמושים הישראלים. אין ספק: ילד בן 13 ואדם לוקה בנפשו נהרגו כתוצאה מ”הגנה עצמית” של החמושים.

זוכרים איך אמרו לנו שחברון היא בירת הטרור, ואחר כך עברו לשכם? אז בינתיים, הפכה גם בית לחם לבירת הטרור, ואתמול (א’) זכתה גם רמאללה לתואר הזה. חמושינו האמיצים ביצעו בה שורה של פשיטות, שכמקובל לוו בהרס רכוש בלתי הכרחי. בין השאר, פשטו החמושים על תחנת התעמולה של פוטין, RT (רוסיה היום) ברמאללה; הם הרסו את הרהיטים במקום, ללא ספק מתוך צורך בהגנה עצמית, השמידו מחשבים והחרימו ציוד. כש-RT ניסו להבין מה לעזאזל, דובר צה”ל ענה להם שהפשיטה היתה על ערוץ אל אקצה; ב-RT ציינו ביבושת שערוץ אל אקצה בכלל נמצא בבניין אחר, ובתגובה הודיעו “לוחמי הניו מדיה שנבחרו בפינצטה” של דו”צ שאם ככה, הם התכוונו לפשוט על תחנת הטלוויזיה אל קודס; אל קודס, אל אקצה, מה זה כבר משנה. אז שאלו ב-RT מדוע, אם כך, הוחרם הציוד שלהם; מיטב בחורינו ענו שהם פשטו על כל המתחם ולא היתה להם ברירה.(דקות 00:50-01:10 לערך.) לא פאקינג ייאמן.

וכמובן, כל ההרס הזה מלווה גם בביזה. פלסטינים רבים מדווחים על כך שהחמושים שעברו בבית שלהם והרסו את הריהוט, או את הקרמיקה, או השחיתו את המזון, גם לקחו באותה הזדמנות גם סכומי כסף גדולים. ביזה היא מהעבירות החמורות בחוק השיפוט הצבאי; אבל זה בסדר, לאף אחד לא יקרה שום דבר. אלה רק פלסטינים.

ככה נראה צה”ל מודל 2014: בריון מגושם, שמשמיד בריכות מים, מקורות מזון, רהיטים ובוזז את האוכלוסיה, הכל בשם “המשימה הערכית” של מציאת החטופים – משימה שהצבא כלל לא ערוך לה, כי אין לו מודיעין. אז כשאין מודיעין, הוא משתולל.

התפקיד של כתבים צבאיים, במצב כזה, הוא לדווח על כך שהבהמה יצאה משליטה. אבל מה שווים הכתבים הצבאיים, ראינו בהערת אגב של אור הלר, שהביאה אמש טל שניידר: לדברי הלר, רק אתמול קיבלו הכתבים הצבאיים את הזכות לשאול את דובר צה”ל שאלות און-רקורד. כלומר, רק אתמול הם יכלו לשאול את דו”צ שאלות שלתשובה עליהן הוא יהיה מחויב פומבית. עד אז, הם יכלו לשאול רק אוף רקורד – כלומר, הם יכלו לשאול, אבל הם לא יכלו לפרסם את מה שדו”צ ענה.

זו הודאה מדהימה. קשה להגדיר אותה אלא כבגידה במקצוע העיתונאי. במשך שמונה ימים משתולל כאן מבצע צבאי, והכתבים הצבאיים כובלים את עצמם מרצון לדובר צה”ל. הם מסכימים, מרצונם, לא לפרסם את העובדה שהוא לא מוכן לענות על שאלות. כלומר, במשך שמונה ימים הכתבים הצבאיים שימשו כסוכני תעמולה של דו”צ; הם לא הוסיפו ידע לציבור, הם גרעו ממנו והפיצו שקרים. כשלא הפיצו שקרים, הם העלימו את האמת. מי שהסתכל על המבזקים של ynet ביום שישי, יכול היה, בסביבות 14:30, לראות מבזק על “טענה פלסטינית” על מותו של דודין; בשעה 02:30 לערך בבוקר שבת, דיווח ynet על מחאה של מחלקת המדינה על מותו של דודין; אבל מי שיחפש שם, ב-12 השעות הללו, ידיעה – לא טענה, לא גינוי, ידיעה – על מותו, לא ימצא כזו.

לגמרי במקרה, הודיע היום השב”כ שהוא עצר את זיאד עווד כחשוד בחיסולו של קצין המשטרה נצ”מ ברוך מזרחי בערב פסח. השב”כ עצר את עווד בתחילת חודש מאי, אבל הידיעה על המעצר מגיעה היום, בזמן שמבצע “שובו פנסיות” גווע בקול נפיחה. איזה צירוף מקרים. מבצע שהתחיל במניפולציה מודיעינית מסתיים בעוד כזו.

והציבור הישראלי? הוא תומך בכל זה. אחרי הכל, הכל מתרחש למרגלות המולך בטחון.

ועוד דבר אחד: זיאד עווד הוא ממשוחררי עסקת שליט. אם אכן הוא אחראי להריגתו של מזרחי, וצריך להזכיר ששום דבר כזה עוד לא הוכח, אז עסקת שליט עלתה לנו בהרוג אחד לפחות. כלומר, שחרורו של שליט עלה בחייו של אדם אחר. מי אמר שדמו של שליט סמוק טפי? אפשר כבר לומר שמתנגדי העסקה, ביניהם הבלוג הזה, צדקו? ובאותה הזדמנות, הבטחתי ולכן אקיים: צריך להזכיר שדמו של מזרחי על ידיו של בנימין נתניהו, שביצע את עסקת שליט אף שידע – הוא אמר זאת פעם אחר פעם, עד שהדוחק הפוליטי גבר עליו – שמשוחררי העסקה ישובו להרוג. כמובן, נתניהו לא יודה בכך לעולם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה לא מופעלת מכונת השיקוף ההולנדית בגבול רצועת עזה? כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הסיבה לו היא פוליטית

בשנת 2012, תרמה ממשלת הולנד שתי מכונות שיקוף ענקיות לישראל. המכונות הוצבו במחסום אלנבי, מעבר הגבול של הגדה עם ירדן ובעצם הפתח של תושבי הגדה לעולם, ובמעבר כרם שלום עם רצועת עזה, שמשמש למעבר סחורות. המטרה של המשקף היא להפוך את העברת הסחורות בין רצועת עזה ובין הגדה והעולם לקלה הרבה יותר. במקום לפרוק את כל המכולות ולעבור חבילה-חבילה, מכונת השיקוף מסוגלת לסרוק מכולה תוך שמונה שניות.

אם מקשיבים לדוברים הישראלים, זה אמור להיות אינטרס עליון של ישראל מול רצועת עזה. הנה שר החוץ ליברמן:

“מתי נגיע לשלום? לא באמצעות מתווכים, לא באמצעות הקוורטט או מועצת הביטחון. נוכל לדבר ברצינות על הסדר מדיני עם הפלסטינים כשהתל"ג לנפש שלהם יהיה עשרת אלפים דולר. לא יום לפני זה. כל הסיפורים האחרים מנותקים מהמציאות.”

הנה קמ”ט החקלאות של מתאם הפעולות בשטחים, אורי מדר:

“עלינו לנצל את השקט ששורר כיום, על מנת להכיר צד את הצד השני, כאשר אתם, הסוחרים, בעזרת שיתוף הפעולה הכלכלי, מהווים גורמים מרכזיים בהשפעה על היחסים בין הצדדים.”

וכמובן, ראש הממשלה נתניהו השפריץ לכל עבר אמירות ריקות על הצורך ב”שלום כלכלי.” אז למה מכונת השיקוף בגבול הרצועה לא מופעלת כדי לאפשר העברת סחורה מהרצועה לגדה, שהיא השוק הבסיסי של רצועת עזה?

כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הבטחון, כרגיל בישראל, הוא רק תירוץ. תירוץ מועיל מאד; תירוץ שמרגע שהפטרת אותו, יודעים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הבטחון, רוב הישראלים יאבדו עניין אוטומטית; אבל ביותר מדי מקרים, זה רק תירוץ, הונאה של הממשלה כלפי תושביה, שמטרתה להסתיר את מדיניותה, כי זו לא תעמוד באור שמש.

———

כשהולנד תרמה את המכונות, המטרה שלהן היתה במפורש להביא להגדלת היצוא מרצועת עזה, משהו שמעניין את ממשלת הולנד כבר שנים. זה לא קרה. יש מזכר הבנות שנחתם בין הולנד, הרשות הפלסטינית וישראל, שמכסה את הנושא. הוא מוזכר בהודעת מתאם הפעולות בשטחים, כאן:

“ב26 לפברואר 2012 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל והולנד על הצהרה משותפת להצבת מכשיר שיקוף בגשר אלנבי ובסופו של דבר גם במעבר כרם שלום. מטרת המשקף לאפשר הגדלת כמות הנוסעים מעזה ומיהודה ושומרון לירדן ומשם לארצות השונות בעולם.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום עוררה רוגז בפרלמנט ההולנדי. חברי הפרלמנט שם רצו לדעת מה קורה עם המכונה שהם שילמו עליה ולמה היא לא מופעלת למטרה שלשמה היא נקנתה. שר החוץ של הולנד לשעבר, אורי רוזנטל, אמר לפרלמנט ב-16.4.2012 ש”הולנד זכתה לשבחים בתחום זה משאר המדינות החברות באיחוד האירופי, שנדהמו שהולנד הצליחה להשיג את החתימות הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית על מזכר הבנה. אלו הן העובדות.”

שר החוץ הנוכחי של הולנד, פרנס טימרמנס, אמר לפרלמנט ב-12.12.13 ש”הולנד הגיעה להסכמים עם הפלסטינים ועם ישראל על הדרך שבה ישתמשו בסורקים. ישראל הצהירה שיש לה עדיין הסתייגויות מאחד הסורקים בקשר למעבר סחורה בין עזה לגדה המערבית, והיא רוצה להמשיך לדון בכך. על כן, לא ניתן היה להכניס את הסורק לפעולה. אנו פשוט נמשיך לפתור את הבעיה הזו יחדיו.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום גרמה למשבר בין ישראל להולנד, וכתוצאה מכך ביטל ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, בדצמבר האחרון את השתתפותו בחנוכת המשקף במחסום אלנבי, מאחר וישראל מונעת שימוש במשקף בכרם שלום להעברת סחורות מהרצועה לגדה. ישראל אמרה אז בתגובה שהפעלת המכונה להעברת הסחורות מהגדה לרצועה “תפגע במדיניות הבידול,” ומיד לאחר מכן פלטה את הבולשיט הבטחוני הרגיל.

בפרלמנט ההולנדי לא ויתרו, הוגשו עוד שאילתות, וב-11.2.14 הודיעה הממשלה לפרלמנט ש”הולנד חתמה על הצהרה משותפת עם ישראל. הצהרה זו אומרת שההתקנה של הסורקים מהווה תרומת תשתית חשובה לקראת עיבוד תעבורת הטובין מהגדה המערבית והרצועה לירדן ומדינות אחרות, כמו גם בין הגדה המערבית והרצועה.” ההדגשה שלי.

בצד הישראלי, מצד שני, הצהרת הכוונות הזו נעלמה כלא היתה מאז שהוזכרה בהודעה של המתפ”ש שהוזכרה למעלה. ארגון גישה פנה למשרד החוץ בבקשת חופש מידע, כדי לראות את מזכר ההבנות. משרד החוץ ענה בתשובה שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא מוצא את המזכר. אני חוזר: במשרד החוץ הצליחו, לטענתם, לאבד מזכר הבנות רשמי עם ממשלת הולנד.

או שלא.

משרד החוץ צריך להחליט אם הוא טמבל, או שהוא פשוט מעדיף לדחות את הקץ ולא לחשוף מסמך מביך. כי המשמעות של מזכר ההבנות הזה, כפי שתואר על ידי ממשלת הולנד, הוא שישראל מפרה התחייבות בינלאומית שהמטרה שלה היא המטרה הרשמית המוצהרת שלה: שגשוג ברצועה, שאולי אף יפגע בממשלת חמאס.

אלא שלמדיניות הרשמית של ישראל אין שום קשר למדיניות שלה בפועל. גם אין לזה שום קשר לבטחון. בתשובה לשאילתה שהוגשה לשר הבטחון בנושא, ענה יעלון ש

“מדובר בעצם בשני משקפים, אחד שהוצב בגשר אלנבי, השני במעבר כרם שלום לרצועה, נתרמו על ידי ממשלת הולנד. מדובר במשקף שנוצר במעבר כרם שלום, המשקף הזה פעיל, פועל, ומאפשר בדיקת סחורה שיוצאת מרצועת עזה ליצוא לאירופה, בעיקר דרך נמל אשדוד.
השאלה של האם מאפשרים הוצאת סחורה מרצועת עזה ליהודה ושומרון, היא שאלה נפרדת, היא לא קשורה למשקף. היא קשורה למדיניות ביטחונית שלפיה על פי כל המלצת כל גורמי הביטחון, אל לנו לאפשר העברת סחורה לרצועת עזה ליהודה ושומרון מסיבות ביטחוניות – ומדוע.

אכן, המשקף הזה יעיל, אם ינסה להסתתר אדם, או ינסו להבריח אמצעי לחימה מסוימים, המשקף אמור לגלות זאת. אך המשקף איננו מגלה את כל מה שרוצים להעביר מעזה ליהודה ושומרון, מדובר, למעשה, במציאות ביטחונית שבאה ברצועת עזה. קיימת היום מפקדת חמס מבצעית, כדוגמה, יש גם גורמים אחרים שפועלים שם – ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, ארגונים סלפיסטים, ארגוני ג'יהאד עולמי, שבהחלט היו מאוד רוצים להעביר את פעילות הטרור ליהודה ושומרון.
מפקדת החמס בעזה, מנסה זה תקופה ארוכה להקים, לבסס, להפעיל חוליות חמס, חוליות טרור ביהודה ושומרון, והקושי שלהם נובע מהיכולת שלהם לתקשר עם יהודה ושומרון. אם נפתח את הערוץ הזה שבו ניתן יהיה להעביר סחורה, ניתן יהיה להסתיר בסחורה הזאת דברים שאנחנו לא רוצים שיעברו מעזה ליהודה ושומרון, והמשקף איננו יכול לגלות אותה.
לכן המשקף פעיל לצורך יצוא סחורה לאירופה, ואיננו מתכוונים לאפשר יצוא סחורה מעזה ליהודה ושומרון, משום האיום הביטחוני שבכך.”

בואו נפרק את זה רגע. יעלון אומר שהמשקף טוב מספיק כדי להעלות מטען מעזה על מטוס בנתב”ג או על ספינה בנמל אשדוד, אבל לא מספיק טוב כדי להעלות אותו על משאית לג’נין. למה? כדי למנוע מהחמאס ברצועת עזה מלתקשר עם החמאס בגדה המערבית. אני מניח שאפשר היה לבדות תירוצים קלושים יותר, אבל זה כנראה היה מצריך מאמץ יצירתי שיעלון לא מסוגל לו.

יש סיבה אחת לסירוב הישראלי להעביר סחורה מהרצועה לגדה: ישראל רוצה את הגדה והרצועה מבודדות. האחדות הפלסטינית מאיימת על ישראל. ישראל של בוגי ונתניהו אומרת, מצד אחד של פיה, שהיא רוצה שגשוג פלסטיני, במיוחד בעזה, ומן הצד השני מונעת כל אפשרות לשגשוג כזה מחשש שהקשר בין הגדה והרצועה יישמר.

כי, הרי, אם הוא יישמר, יהיה הרבה יותר קשה לבצע את הסיפוח הזוחל של הגדה שהוא-הוא מטרת העל של ממשלות הימין. אחרי הכל, כל זמן שאנחנו לא מדברים על עזה, אפשר להעמיד פנים שיש מה לדבר על סיפוח. מיליון וחצי הפלסטינים של עזה הופכים את הסיפוח למשהו הרבה יותר בעייתי. עדיף להעמיד פנים שהם לא שם. עדיף למנוע מהם כל אפשרות לשגשג – רק זה חסר לנו, שמעמד הביניים שם יבעט את החמאס בבחירות. מה תעשה אז מערכת ה-hasbara? עדיף לרדוף את החמאס בגדה כדי לרסק את ממשלת האחדות הפלסטינית, עדיף לשקר לישראלים ולומר להם שיש ראיות לכך שהחמאס הורה על חטיפת הנערים; אחרת, אנחנו עוד עלולים להגיע לבחירות פלסטיניות, והרי כל כך נוח לממשלת ישראל עם תוצאות הבחירות של 2006.

זכרו את האבסורד הזה: מטען מעזה מסוכן בג’נין – אבל אין בו כל סכנה בנתב”ג או אשדוד. זכרו את זה: זה טוטם הבטחון, זה לחש הוודו שממשלת ישראל משתמשת בו פעם אחר פעם כנגדכם.

ישראל ניצבת בפני סכנות בטחוניות שיש בהן ממש. ממשלת ישראל, מצד שני, שיקרה כל כך הרבה פעמים בנושא, שכאשר אתה שומע את הביטוי “שיקולי בטחון”, הנחת היסוד שלך צריכה להיות שעובדים עליך. כפי ששחקה ישראל את הביטוי “אנטישמיות,” שהפך למילה שמשמעה “התנגדות למדיניות של ישראל,” כך שוחקים נתניהו ויעלון את הביטוי “בטחון.” המשמעות שלו, כרגע, הופכת במהירות ל”חול לזריה בעיניים כדי שלא תראו את הסיפוח.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2” והתקשורת משתפת פעולה

זוכרים איך אמרו לנו אתמול שחברון היא בירת הטרור, ועל כן אנחנו מכתרים אותה ומטילים סגר על 700,000 התושבים בסביבתה, הכל כדי למצוא את שלושת החטופים? זה היה אתמול. היום יש לנו בירת טרור חדשה, קוראים לה שכם וצה”ל פושט עליה.

רגע, תשאלו, משהו פה לא מסתדר. חברון היא בדרום הגדה ושכם היא בירת צפון הגדה. אז איך לעזאזל יכול להיות ששלושת החטופים נמצאים בו זמנית גם בשכם וגם בחברון? שאלה מצוינת. יש לזה כמה תשובות.

התשובה הבסיסית היא שלצה”ל ולשב”כ אין מושג ירוק איפה נמצאים החטופים. אם היה להם, הם לא היו פושטים על מרחב ענק – של 700,000 איש, כאמור, שווה ערך לתל אביב – ועורכים סריקות מבית לבית. אה, והכתבים הצבאיים, שאמרו לכם בבטחון אתמול ושלשום שאנחנו “מתקרבים לחטופים”? הם שיקרו לכם. בראותכם כתב צבאי, זכרו את כלל הברזל: הוא לא יודע כלום – או, ליתר דיוק, אם הוא יודע משהו סודי באמת, אסור לו לומר לכם אותו. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמפעילה צנזורה צבאית גם שלא בזמן מלחמה. זכרו עוד: כתב צבאי מתמנה בהסכמת צה”ל. כלומר, הוא יודע תמיד שטיפה יותר מדי ביקורת על הצבא, והוא יצטרך להתחיל לחפש ג’וב חדש. אבל זה בסדר: כמעט כולם מגיעים מתוך המערכת. כתב צבאי, במילים אחרות, הוא הנציג של צה”ל – או, אם נזכור את פרשת אשכנזי, של פלג בתוך הצבא, והם עוינים זה לזה לעתים – בתוך כלי התקשורת. לא להיפך.

התשובה החשובה יותר היא שלמה שצה”ל עושה כעת בגדה המערבית יש כמעט אפס קשר לחטופים. אי אפשר לפעול בכל רחבי הגדה ולהעמיד פנים שהמטרה שלך היא השגת החטופים – כלומר, לגמרי אפשר. צריך בשביל זה ציבור מטומטם שבולע כל לוקש בלי לשאול שאלות. וכזה, כמסתבר, יש.

זוכרים שנתניהו אמר לכם, והתקשורת דיווחה ללא הסתייגות, שמי שאחראי לחטיפה הוא החמאס? אז סגן ראש המוסד לשעבר, רמי איגרא, שריכז את נושא הנעדרים שם, חושב שהוא עבד עליכם. המטרה של נתניהו, הוא אומר, היא פוליטית: לתקוף את ממשלת האחדות.

לגמרי לא במקרה, איגרא אומר את הדברים לכלי תקשורת באנגלית, הג’רוזלם פוסט. התקשורת דוברת העברית מתרחקת מטענות כאלה כמו מאש. רק זה חסר לה, להסתבך בזמן התלהמות שלא נרשמה כמוה מאז חטיפת גלעד שליט עם הציבור הגאה, היהודי והמטומטם. מה היא, מתאבדת סונית? חנין זועבי? וכך, אני יכולים לשמוע קצין מודיעין ישראלי בכיר אומר, אמנם בעילום שם, שנתניהו משקר כשהוא אומר שהיתה עליה באלימות הפלסטינית מאז כינון ממשלת האחדות, ושהעליה באלימות שנראתה מאז הקיץ שעבר היא פרי פעולתם של אנשים פרטיים או ארגונים שאינם חמאס, ואומר את כל זה… לניו יורק טיימס. בתקשורת הישראלית, נאדה.

מה קורה פה? נורא פשוט. נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2.” כשיצאה ממשלת בגין למלחמת לבנון הראשונה, היא הכריזה על מבצע מוגבל: 48 שעות ו-40 קילומטרים. זו היתה התוכנית שהיא חשבה שהיא אישרה, “אורנים קטן.” בפועל, שר הבטחון שרון, בשיתוף פעולה עם הרמטכ”ל רפאל איתן, הפעיל את תכנית “אורנים גדול”, שהיתה תכנית השתלטות על לבנון – תכנית שמספר חודשים קודם לכן נדחתה על ידי הממשלה.

תרגיל כזה, במדינה נורמלית, היה מביא את שרון ואיתן אל מול כיתת יורים מאולתרת בחופזה. מעשה כזה, גרירתה של מדינה למלחמה בהונאה, הוא בגידה, בלי כחל ושרק. וזה מה שעושה לנו עכשיו נתניהו.

הוא מכריז על מבצע מוגבל להשגת החטופים – ובו זמנית, תחת הסחת הדעת הזו, מנהל מבצע רחב היקף בגדה, ומבצע שורה של התקפות גם ברצועה. המטרה האסטרטגית ברורה: חיסול ממשלת האחדות בין הפתח והחמאס. למה? אה, זה פשוט. חיסול ממשלת האחדות יאפשר לישראל להמשיך את מדיניות הבידול שלה – הניתוק של עזה מהגדה – וזה בתורו יאפשר את מסמוס הסיכוי להסדר כלשהו. זוכרים איך אמרו לנו פעם שאין טעם לדון עם אבו מאזן, כי הוא לא שולט ברצועה? לשם רוצים להחזיר אותנו. למה? כי ככה אפשר יהיה ליישם בקלות רבה יותר את תכנית השלבים של ממשלת ישראל: סיפוח דה פקטו של כמה שיותר חלקים מהגדה המערבית.

כל זה מתבצע תחת מסך עשן של חיפוש אחרי החטופים. במלחמת לבנון השניה, צה”ל ידע מלכתחילה שהחטופים מתים, אבל הסתיר את המידע מראש הממשלה אולמרט. סביר להניח שנתניהו יודע שהחטופים מתים, אבל במותם הם מועילים לו מאד. הוא מסוגל לבצע כיבוש מחדש של הגדה בלי שכמעט אף אחד ישים לב.

ההצלחה של ההונאה של שרון ורפול היתה תלויה באינסטינקט של התקשורת – כל תקשורת, אבל במיוחד זו הישראלית – של התייצבות לצד הממשלה במה שנראה כמו מצב חירום. אז, נזקקה התקשורת לחודש כדי להתחיל לשאול שאלות, וגם זה קרה כשכתבים קלטו שזה לא הולך להיות קצר, להיפך; שרון כבר בנה התנחלות ראשונה בהרי השוף. בשעתו עברתי על העיתונים של התקופה. כמויות כאלה של זבל פטריוטי זול לא ראיתי מימי. הכתר שמור לידיעות אחרונות, שדיווח, יממה אחרי תחילת המבצע, שמספר הגניבות בתל אביב נפל ב-50%. למידע על יום אחד אין שום משמעות סטטיסטית, וקריאה חתרנית של הטקסט הזה יכולה לומר לנו שכל הגנבים גויסו למילואים.

כאז כן עכשיו, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה, שהוא להיות – בלשונו של גלן גרינוולד – לעומתית (adversarial) לשלטון, לא משת”פית שלו. היא צריכה להיות כזו דווקא בימי חירום, דווקא בזמן שהממשלה מתופפת בכל הכוח בתופי הטום-טום. היא צריכה להצביע על כך שחברון לא קרובה לשכם; היא צריכה להצביע על כך שבכירים במערכת הבטחון אומרים שנתניהו מוליך אותנו שולל ומשקר לנו; היא צריכה להצביע על כך שכשנתניהו אומר שהאחריות לחטיפה היא של חמאס, הוא לא מציג שום ראיות לכך. יכול להיות שזה נכון – אבל מי לעזאזל מקבל טענה מנתניהו בלי חקירה ובדיקה?

התקשורת הישראלית, זה מי. כי היא מפחדת פחד מוות מהאספסוף שצמח פה, כי היא מתחנפת אליו, כי היא מועלת בתפקידה. ובכך היא משלימה את הספירלה הכונסת שבסופו של דבר, ולא עוד הרבה זמן, תחסל גם אותה – כי כל זמן שנותרו בה שרידים של יושרה, היא לעולם לא תוכל להיות יותר פטריוטיות, יותר צווחנית, מעלון הבית של לשכת ראש הממשלה, שממומן מכספי אוליגרך הימורים זר.

עוד דבר אחד: הופעתי אמש בתכנית “ערב חדש” כדי לדבר על נושא החטיפה, ותוכלו לצפות בי מתעמת – בנימוס – עם חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) כאן, החל מדקה 25 בערך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אנחנו לא יודעים כלום: הדברים האלה נכתבים אחרי כיומיים של האפלה תקשורתית כמעט מלאה. על הטמטום בהאפלה הזו כבר כתבתי כאן. ובכל זאת – צריך לזכור שהיכולת, במצב כזה, לבצע בנו מניפולציה מודיעינית היא יוצאת דופן.

ומניפולציה כזו אכן מתבצעת: ראש הממשלה נתניהו ניצל את הימים האחרונים להתקפות בלתי פוסקות על הרשות הפלסטינית, אותה האשים באחריות למה שמתואר כחטיפה. נתניהו שכח לציין עובדה מעיקה: כפי שדיווח אתמול (ז’) הארץ, בפסקה שכבר נמחקה מהידיעה המתגלגלת שלו על האירוע, “צה”ל הנחה את מנגנוני הבטחון הפלסטיניים שלא לצאת לשטח ולהשתתף בחיפושים אחרי הנעדרים.” זה לא הפריע לנתניהו להתגולל על הרשות הפלסטינית.

אחרי הכל, אם כולם מדברים על הרשות הפלסטינית, אף אחד לא מזכיר את העובדה שנתניהו לא עמד בהתחייבות בינלאומית לשחרור אסירים ושבימים אלה שובתים רעב עשרות עצירים מנהליים. קל יחסית להעמיד פנים שהחטיפה היא רעם ביום בהיר, לא פעולה שמגיעה אחרי א. שנים של התחמקות של ממשלת נתניהו מפתרון הסכסוך והמשך מדיניות הסיפוח הזוחל שלה, וב. אחרי שנתניהו הבהיר לפלסטינים, בעסקת שליט, שאם הם רוצים משהו, הם צריכים לכפות אותו על ישראל – ושהסיכוי שלהם להוציא ממנה משהו גדול יותר אם הם לא פועלים דרך הרשות הפלסטינית.

נתניהו האשים היום את החמאס. זה, כמו שנהוג לומר, סיפור טוב מדי. יכול להיות, כמובן, שהוא נכון. עד שנקבל ראיות, צריך לגלות ספקנות. אחרי הכל, נתניהו מיהר לטפול את ההתקפה באילת ב-2011 על עזתים, בעוד שהיא בוצעה על ידי ג'יהאדיסטים מסיני, ואת ההתקפה בבורגוס על איראן, אף שמעולם לא הוצגו ראיות לכך והרשויות בבולגריה תלו את האשמה בקולר החיזבאללה דווקא (כן, מדובר בשתי ישויות עצמאיות, שמשפיעות זו על זו אבל לא ניתנות להחלפה.) לנתניהו יש רקורד של משחק במודיעין. בינתיים, עד שיוצגו ראיות, אין להאמין לו.

שובו של הכיבוש: היעדרם של פיגועים גדולים בשנים האחרונות איפשר לממשלת נתניהו למכור לציבור הישראלי את אשליית ה”אין כיבוש,” את הטענה שאפשר “לנהל את הסכסוך,” ושהפלסטינים רוצים בסך הכל “שלום כלכלי,” קרי את המשך הכיבוש והדריסה על ידי ישראל, אבל עם משכורת טובה יותר. שזה לא יעבוד, שזה לא יכול לעבוד, ידע כבר אחד העם, אבל ישראל של נתניהו ממשיכה לנסות. אם יש משהו שיישאר מהמעשה המחריד והנפשע של חטיפתם ואולי רציחתם של שני קטינים ובגיר – כאמור, אנחנו לא יודעים כלום – שאינם מעורבים בלחימה, הרי שהוא שבירת האשליה המרוצה מעצמה של “ניהול סכסוך” מתוך תפיסה שתמיד יהיה טוב. הכיבוש שוב על השולחן. רוב הישראלים ימשיכו שלא להתבונן בו, יטענו שמדובר באכזריות חייתית ערבית טיפוסית, ויתעלמו מהעובדה שאין מלחמות נקיות ושמלחמות שחרור מגואלות בדם במיוחד. הם, כמובן, יתעלמו מהעובדה שישראל חוטפת מדי לילה שני קטינים פלסטינים.

הקלות של הענישה הקולקטיבית: אתמול הודיע צה”ל שהוא יאסור על יציאתם של תושבי חברון לירדן דרך מעבר אלנבי, כשהוא מתרץ את המהלך הזה בצורך בטחוני. כבר הורגלתי בנשיאת שם ה”בטחון” לשווא – עוד על כך, בתקווה מחר – אבל זה שימוש בזוי במיוחד.

בחברון גרים כ-160,000 איש. מעבר אלנבי הוא המעבר היחיד שלהם לחו”ל – הם אינם רשאים להשתמש בנתב”ג ללא אישור כניסה לישראל. ההחלטה של צה”ל, שאין בה כל תועלת בטחונית – מישהו באמת ינסה להבריח שלושה חטופים, או שלוש גופות, דרך מעבר אלנבי? – ויש בה רק ענישה קולקטיבית של יותר ממאה אלף איש שלא חטאו.

לשם השוואה, האם מישהו היה מעלה על דעתו, במידה והיה נחטף ילד בפתח תקווה, למנוע מכל תושבי פתח תקווה לצאת מישראל? האם מישהו היה מעלה על דעתו פריצה של שוטרים, ללא עילה, למאות ואלפי בתים בעיר? האם מישהו היה מעלה על דעתו הטלת עוצר? סגר? לא. אבל בחברון אפשר, וזה אכן קורה. כי הם לא יהודים, רק פלסטינים. והציבור הישראלי אפילו לא מבין מה לא בסדר כאן. והנה הכיבוש, עם ההשחתה שלו, בדוגמא אחת.

מועצת יש”ע בעד BDS: מועצת יש”ע קראה אתמול להתנחלויות שלא לאפשר כניסת פלסטינים אליהן עד שהחטופים יוחזרו, כדי ליצור לחץ כלכלי על הפלסטינים להחזיר אותם. חברתי, גלינה ווקס, שלחה לדוברת של המועצה האזורית שומרון מספר שאלות:

1. מה הם הצעדים שנקטה מועצה אזורית שומרון כדי להביא להסגרתם של הפורעים במוצב צה”ל בשטחה, בתחילת חודש אפריל השנה?

2. מה היו התוצאות של צעדים אלו?

3. האם מועצה אזורית שומרון אוסרת כניסת פועלים פלסטינים לשטחה, ככלי לחץ כלכלי בתקווה להביא להסגרתם של מבצעי פעולה אלימה?

4. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בלחץ כלכלי המביא להסגרת חשודים בפעולות אלימות?

5. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בהחרמת תוצרת ישוביה כדי להביא להעמדתם לדין של הבודדים שהשחיתו את מוצב צה”ל ופצעו קל חיילים שנמצאו בו?

הדוברת סירבה לענות לה – מי שכזכור משלמת את המשכורת שלה – בטענה שהיא “לא מתוקצבת” לשיחות עם סתם אזרחים. על כן שלחתי לה את המסרון הבא:

“בהמשך לשיחתנו, ובעקבות דיון שהתעורר בטוויטר: א. האם מ.א. שומרון אכן אסרה על העסקת פלסטינים הבוקר בעקבות החטיפה? ב. באם כן, איך מתיישבת ההילטה עם התנגדותה של מ.א שומרון לחרם כלכלי מסיבות פוליטיות, כגון חרם על תוצרת ההתנחלויות? בתודה, יצ״ג.”

טרם התקבלה תשובה. אתם מוזמנים לשאול את הדוברת, אסתר, בעצמכם. מספר הטלפון שלה הוא 0523211364. עד לתגובה אחרת, אנחנו צריכים להניח שלמועצת יש”ע ולמועצה האזורית שומרון אין, ולא היתה אף פעם, בעיה כלשהי עם חרם ככלי פוליטי. הבעיה שלהם היתה כאשר החרם הופנה נגדם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו פלסטיני חף מפשע, המג”ד שלהם שינה גרסאות, וזה נגמר בכך שהוא הופך לאלוף ואף אחד מהם לא עומד לדין

(למיכאל ספרד)

באוקטובר 2001, חשד מ”פ צנחנים בשם אופיר שפלסטיני שמגיע דרך קבע לגזרה שלו מתצפת על היחידה שלו; הסיבה לכך היתה שהאיש נהג לעשות מדי פעם שיחות טלפון. העובדה שהוא עשה זאת מבלי להסתיר את עצמו כנראה לא נקלטה במוחו של המ”פ. הוא ביקש – כפי שיאמר אחר כך בחקירתו – מהמג”ד שלו, סא”ל דאז רוני נומה, אישור להרוג את הפלסטיני. הוא העלה את הבקשה מספר פעמים, ובסופו של דבר היא אושרה.

יום לאחר מתן האישור, הגיע הפלסטיני – עבדאללה ג’רושה – ברכב עם מספר קרובי משפחה למקום הקבוע. נגמ”ש חסם את מסלול הרכב שלו. כשפנה ג’רושה לאחור, פתחו החמושים, בהוראת אופיר, באש לעבר הרכב. שני צלפים ירו לעבר הרכב. הירי בוצע ללא אזהרה, כפי שיעידו הצלפים אחר כך לעבר אדם לא חמוש, שלא היווה כל סכנה, מכלי נשק שלדברי אחד הצלפים “ירי שלי לא יכול להיות על מנת לפצוע, כי אני יורה מכלי שיכול רק להרוג” (זהירות, מסמך); כלי הנשק האמור הוא רובה צלפים כבד מדגם Barret M82A1, שיורה קליעים בקוטר חצי אינץ’, או במילים אחרות פגזים קטנים.

כפי שעולה מעתירת המוקד להגנת הפרט (זהירות, מסמך) החמושים מנעו סיוע רפואי מג’רושה במשך זמן, ואחר כך סירבו לאשר את פינויו באלונקה. הם גם בזזו ממנו ארנק עמוס בכסף, שלא הוחזר מעולם. זמן קצר לאחר הגעתו המאוחרת לבית החולים, מת ג’רושה מפצעיו.

על פי נוהל הלילה והערפל שהפעילה אז הפרקליטות הצבאית, לא נפתחו חקירות במקרה של ירי “מבצעי.” עם זאת, משפחתו של ג’רושה פנתה, באמצעות המוקד להגנת הפרט, לפרקליטות ודרשה חקירה. זה היה במארס 2002.

מה שקרה אחר כך, כפי שפרסם הבוקר “הארץ,” מאפשר לנו לקבל תמונה טובה של האופן שבו מתנהל צה”ל כשפלסטינים מתים. כולם כבר מכירים את ה”נושא בבדיקה” של דו”צ; ככה נראית הבדיקה. ובכן, חקירות מצ”ח לא מתחילות סתם כך; הפרקליטות הצבאית צריכה להגיע למסקנה שיש מקום לחקירה. זה לקח לה רק שנה. אחר כך התחילה מצ”ח למסמס את החקירה. החוקרים שלה נדרשו לשנה וחצי (!) רק כדי לאתר את היחידה שהיתה מעורבת בתקרית. בסוף 2004, כלומר שלוש שנים אחרי התקרית, זימנה מצ”ח את האנשים הראשונים לחקירה. שני החמושים שביצעו את הירי כבר שוחררו מצה”ל.

בחקירה, טען המ”פ אופיר, כאמור, שהוא ביקש אישור ירי ובסופו של דבר גם קיבל אותו. נומה, שבניגוד לאופיר התכוון להמשיך בקריירה צבאית, הסתבך בעדותו. בחקירה הראשונית שלו, הוא הכחיש שנתן פקודת הרג, וטען שנתן פקודה “ליירט” את הרכב, קרי לירות לעבר הגלגלים; נומה לא הסביר מדוע, אם כן, לא נקט בשום צעדים כלפי הכוחות שחרגו מהפקודות שלו. יתר על כן, מהעדות שלו (הוא מכונה כאן “רוני”; זהירות, מסמך) עולה שהוא כלל לא חקר את התקרית (!). בחקירה השניה שלו, שבה עומת עם גרסת המ”פ אופיר, שינה נומה גרסה ואמר שהוא לא יכול לשלול את דברי המ”פ. בחקירה השלישית שלו, הוא חזר לגרסה המקורית שלו: לא היתה הוראת הרג.

ב-2008, כלומר שבע שנים מזורגגות אחרי התקרית, החליט הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט – שנחקר בימים אלה באזהרה בפרשת אשכנזי, ושניסה להתחמק מחקירה בטיעון המדהים שעל השיחות שלו עם הרמטכ”ל חל חסיון עורך-דין לקוח; הוא מזכיר הממשלה היום – לסגור את התיק. הוא הורה על סגירת התיק משום שעתירה לבג”צ אילצה אותו לקבל החלטה, אחרת היה מן הסתם משאיר את התיק פתוח עד קץ כל הדורות. מנדלבליט כתב שהוראת הירי היתה בניגוד לפקודות, וש”מראש לא ניתן היה לאשר את הירי כפי שאושר,” אבל באותה נשימה החליט שלא להעמיד לדין את המפקדים. כולה פלסטיני, וחלף כל כך הרבה זמן. מה אתם מתעקשים?

המוקד להגנת הפרט הגיש ערר. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בדיונים בו, רק שלוש שנים, ובתשובה שלה כתבה התובעת הצבאית הראשית, ז’אנה מודזגברשווילי, ש”מניתוח פעולות הכוחות נראה כי התגבשה בלבם ההבנה שאותו אדם שבוצע ירי לעברו היה מי שהוציא את עצמו ממעגל המוגנים,” אשר על כן המנוח “הוציא את עצמו ממעגל האנשים המוגנים והפך יעד לגיטימי לפגיעה.”

הסיפור לא נגמר כאן – הוא נמשך עוד שנתיים וחצי, עד החודש שעבר – אבל צריך להתעכב על הדברים של התובעת הצבאית הראשית. לשיטתה, ברגע שחמושי צה”ל מאמינים שמישהו “הוציא את עצמו ממעגל המוגנים”, הרי שהוא אכן הוציא את עצמו בכך ממעגל המוגנים. לשיטת התובעת הצבאית, אי אפשר להעמיד חיילים לדין פלילי אם הם הורגים משהו מתוך מחשבה כזו, שכן עבירה פלילית מצריכה יסוד נפשי. אם אכן זה היה המצב, הרי שהוא מעלה תמיהות: אם החמושים ירו בג’רושה, כשהם חושבים שהוא מסייע להתקפה עליהם, מדוע לא לקחו עליו אחריות, עצרו אותו ופינו אותו לבית חולים צבאי? מדוע הסתפקו בלקיחת הארנק שלו, שהכיל את המסמכים המזהים שלו?

אבל זו לא הבעיה העיקרית כאן. הבעיה היא, כפי שציין “המוקד” בעתירתו, השארת הקביעה של מודזגברשווילי על כנה משמעה “רשיון להרוג אזרחים רק בגלל חשד למעורבותם בפעילות עוינת גם בשעה שאינם מסכנים בפועל חיי אדם.”

זה ניסוח משפטי מנומס. צריך לומר משהו ברור יותר: כאשר הפרקליטות הצבאית מניחה לשנה לחלוף בטרם תורה על חקירה; כשהיא סוגרת את התיק אחרי שבע שנים, כשהיא מאולצת לכך, שנים ארוכות אחרי שהחשודים השתחררו; כאשר היא קובעת שעצם השכנוע של חיילים שמישהו מסכן אותם הופך את אותו האדם למותר בפגיעה; כאשר המערכת הצבאית כולה מאפשרת לטיפוס כמו סא”ל רוני נומה, שמורה לדבריו על “ירי לפגיעה ברכב, אבל לא טורח לחקור איך הפקודות הללו מתורגמות להרג, להמשיך בקריירה שלו ולהפוך לאלוף – כאשר היא עושה את כל זה, היא שולחת לחמושים שלה מסר פשוט מאד.

אלה רק פלסטינים, אומר הצבא לחמושיו. אל תדאגו. לא יקרה לכם כלום. אלה רק פלסטינים. רק, בבקשה ממכם, הקפידו נא לא להתפס מול מצלמות, כן? כל זמן שאין מצלמות, אתם רשאים לעשות כרצונכם ואנחנו לא נעשה לכם כלום. יכול להיות, כן, שיהיו כמה חקירות מלחיצות – אבל אל תדאגו, עד שתגיעו לחקירה אנחנו כבר נוודא שאי אפשר יהיה להעמיד אתכם לדין, כי כבר השתחררתם וחלפה שנה מאז השחרור. אתם יכולים לשקר לנו; זה בסדר, אנחנו מבינים למה. הקידום שלכם לא יתעכב. לא בגלל איזה עבדאללה ג’רושה. הוא, הרי, רק פלסטיני. הוא לא באמת בן אדם.

ואל תדאגו: העם ימשיך לא לרצות לדעת. ימשיך לדקלם שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם מצד אחד של פיו, ו”תנו לצה”ל לכסח” מצידו השני.

הערה מנהלית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. עוד פוסט אחד למנאייק.

(יוסי גורביץ)

דובר מג”ב אומר שהשוטר שהיה מעורב בהריגת עלאא עודה בצומת תפוח, ירה גם בפלסטיני אחר באותה הצומת בנובמבר. מה הסבירות של זה?

כלי התקשורת הישראלים תיארו את מה שהתרחש בצומת תפוח בליל שני כפיגוע: על פי התיאור שלהם, עלאא מוחמד עוואד עודה, בן 29 מעוורתא, התקרב למחסום, היה בו משהו חשוד, מתנחל הפנה את תשומת ליבם של חמושי צה”ל ומג”ב אליו, וכשהם התקרבו אליו התפתח קרב יריות. בסופו, שכב עלאא מת על האדמה ושוטר (”לוחם,” בעגה הצבאית) מג”ב נפצע.

הגרסה הפלסטינית שונה לחלוטין. עודה, הם אומרים, כלל לא ירה לעבר החמושים. הוא נורה על ידיהם ללא פרובוקציה. בכלל, הם אמרו, הוא היה אב לילדים ובעל לחנות סלולר מצליחה ביחס – לא הפרופיל של מחבל. והוא בכלל הגיע למחסום כדי לאסוף משלוח של מכשירי סלולר. הגרסה הזו לא מסבירה כיצד נפצע שוטר מג”ב מירי.

עמדנו לפטור את הסיפור הזה, כשצצו כמה עובדות. קודם כל, הגרסה הישראלית ביחס לתקרית השתנתה. בגרסה המקורית של הדיווח, עודה ירה שני כדורים לעבר החמושים; בגרסה המאוחרת יותר, הוא ירה שישה. שום דבר שלא יוסבר על ידי התופעה המוכרת של ערפל קרב. אבל.

אתר “חדרי חרדים” דיווח שהשוטר שנפגע מהירי, א.ד., כבר היה מעורב בהריגת פלסטיני חמוש – בשיר חבנין, שנורה למוות בנובמבר 2013 בצומת תפוח לאחר שחמושי צה”ל טענו שירה לעברם באקדח זיקוקים מאולתר. שיחה קצרה עם דוברות מג”ב אישרה את הדיווח של “חדרי חרדים”: השוטר שנפצע בערב החג היה מעורב בהריגתו של חבנין.

וזה כבר צירוף מקרים שגורם לגבות להתרומם. בין נובמבר 2013 ויוני 2014, נהרגו שמונה פלסטינים בגדה, שצה”ל או מג”ב טענו שהם ביצעו ירי לעברם. בהנחה שבגדה יש כ-10,000 חמושי צה”ל ומג”ב, הסיכוי ששוטר אחד יהיה מעורב בהרג של שניהם הוא אפסי – בערך 3:1000. זה צירוף מקרים שבעולם סביר יותר, היה גורר חקירת מצ”ח.

אבל לא תהיה כזו. גם אחרי שהפרקליטות הצבאית נאלצה לסגת, באפריל 2011, מהפקודה שלה שקבעה שלא תהיה חקירת מצ”ח אחרי מות פלסטינים אלא במקרים חריגים – פקודה שמשמעה התרת דמם של פלסטינים – היא השאירה לחמושים פרצה. היא קבעה שבמקרים של “אירועים בעלי אופי לחימתי”, למשל חילופי אש, לא תהיה חקירת מצ”ח אלא תיערך בדיקה לאחר תחקיר מבצעי.

כלומר, אם חמוש ישראלי רוצה להסוות הרג של פלסטיני ולהמלט מחקירת מצ”ח, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לטעון שהיו חילופי ירי. וזהו, לא תהיה חקירה אלא אם השקר היה מביך ואלא אם האירוע נתפס במצלמות. ולמצלמות של צה”ל יש נטיה פלאית להתקלקל באירועים שמביכים אותו. עד כה, למשל, צה”ל לא פרסם את הסרטון של התקרית בליל שני. מעניין למה.

יכול להיות שצה”ל אומר אמת בתקרית הזו – אנחנו לא יודעים, למשל, ממה נפצע א.ד.. יכול להיות גם – אל תפלו מהכסא – שצה”ל משקר. מה שברור הוא, שצה”ל לא יחקור את התקרית; מה שכבר צריך להיות ברור הוא שאי אפשר לסמוך יותר על אמירה של חיילי צה”ל.

חשוב להדגיש: אם אכן נורתה אש לעבר חמושי צה"ל ומג"ב, יש להם זכות מלאה להשיב אש קטלנית אל מקור הירי. חשוב להדגיש שאנחנו לא יודעים מה קרה בצומת תפוח באותו הלילה – ובאותה הנשימה, שאי הידיעה שלנו זהה לזו של הכתבים הצבאיים שדיווחו על התקרית כפי שמסר להם דובר צה"ל. בניגוד אליהם, אנחנו מסרבים לפרסם טענות בעייתיות של צה"ל ללא בדיקה.

המלך הנרי השני מאנגליה ייסד, באמצע המאה ה-12, את מוסד חוקרי מחקרי המוות, שתפקידו היה בין השאר לוודא שפקידי המלך אינם רוצחים את נתיניו. ההנחיה של הפרקליטות הצבאית שלא לחקור כל מקרה מוות מחזירה את הפלסטינים שתחת שליטת צה”ל לימים שקדמו להנרי השני. הגיע הזמן לחקור כל מקרה מוות שחמושים ישראלים מעורבים בו – ובהתחשב באוזלת היד של הרשויות הישראליות, באיטיות הממארת שלהן, בנטיה שלהן לסגור תיקים, החקירה הזו צריכה להיות בינלאומית. אי אפשר יותר להעמיד פנים שצה”ל ורשויות החקירה שלו הן גוף שראוי לתת בו אמון.

(הפוסט יפורסם בקרוב גם בבלוג o139.)

(יוסי גורביץ, נועם רותם)

הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל חוגג היום 47. מה כבר נשאר לומר

פעם, כשהתחלתי לעמוד על דעתי הפוליטית, היתה קבוצה בשם “השנה ה-21.” האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה. הם חשבו שאפשר יהיה לסיים את זה עוד השנה.

הכיבוש הישראלי של הפלסטינים מציין בימים אלה בשקט 47 שנים לקיומו. כלומר, הציבור היחיד בישראל – שרידי השמאל – שעדיין חושב שזה חשוב עושה זאת. כמה אפשר לדפוק את ראשך בחומה של איזה פסיכי, תהו פינק פלויד. ולאט לאט, מספר המוחים מתמעט. עוד קשישה שאכפת לה הולכת לעולמה, ואין כמעט מי שימלא את מקומה.

מה כבר יש לומר. מה עוד לא נאמר. כמה אפשר לכתוב על זה. כמה פעמים עוד אפשר להסביר כמה זה נורא. אי אפשר. מה שלא נקלט כבר לא ייקלט. אז מדברים על תקריות מבודדות, כל אחת חברבורה שיחדיו יוצרות נמר. אבל למי יש כוח לראות את הנמר כולו.

כאן ירי בצווארו של ילד, פה רצח. שם התעללות, פה גזילת אדמה. שם פריצה לבית באישון לילה כדי לצלם את הילדים הישנים, שם הריגת צאן והרעלת בארות. מדי פעם מעשה זוועה חריג מחריד את אמות הסיפים, עד שהן שבות לעצמן.

אבל הכיבוש הוא לא בחריגים, הוא בשגרה.

בידיעה שאין טעם לתכנן לטווח ארוך, כי מי יודע אם אדון גורלך, החייל במחסום, יהיה במצב רוח טוב. בידיעה שבכל מקום, גם בביתך, אתה רדוף, מוכה, מושפל. הידיעה של האב שאיננו יכול להגן על בנו; של הבן, שאין לו מפלט מעלבונו של האב; הידיעה של כל אם פלסטינית שגורל ילדיה נתון בידיו של יהודי בן 19 עם רובה ופרקליטות צבאית מגוננת. האימון התמידי לא להישיר מבט, לא למשוך תשומת לב, להתחמק; אולי מישהו אחר יעלה בגורל. הידיעה שכל אשר שלך, יכול להיות לאויבך בהרף עין, ואין לך מושיע.

הידיעה שלכל זה אין קץ ולא יהיה קץ; ההבנה שמצפים ממך ללכת, להיעלם. הידיעה שיום אחד, היאוש יגבור על הפחד; ההבנה שגם אז, לא יהיה טוב, כנראה רע יותר.

פעם דיברו על כיבוש נאור. היום כבר לא מדברים.

(יוסי גורביץ)