החברים של ג'ורג'

הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל חוגג היום 47. מה כבר נשאר לומר

פעם, כשהתחלתי לעמוד על דעתי הפוליטית, היתה קבוצה בשם “השנה ה-21.” האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה. הם חשבו שאפשר יהיה לסיים את זה עוד השנה.

הכיבוש הישראלי של הפלסטינים מציין בימים אלה בשקט 47 שנים לקיומו. כלומר, הציבור היחיד בישראל – שרידי השמאל – שעדיין חושב שזה חשוב עושה זאת. כמה אפשר לדפוק את ראשך בחומה של איזה פסיכי, תהו פינק פלויד. ולאט לאט, מספר המוחים מתמעט. עוד קשישה שאכפת לה הולכת לעולמה, ואין כמעט מי שימלא את מקומה.

מה כבר יש לומר. מה עוד לא נאמר. כמה אפשר לכתוב על זה. כמה פעמים עוד אפשר להסביר כמה זה נורא. אי אפשר. מה שלא נקלט כבר לא ייקלט. אז מדברים על תקריות מבודדות, כל אחת חברבורה שיחדיו יוצרות נמר. אבל למי יש כוח לראות את הנמר כולו.

כאן ירי בצווארו של ילד, פה רצח. שם התעללות, פה גזילת אדמה. שם פריצה לבית באישון לילה כדי לצלם את הילדים הישנים, שם הריגת צאן והרעלת בארות. מדי פעם מעשה זוועה חריג מחריד את אמות הסיפים, עד שהן שבות לעצמן.

אבל הכיבוש הוא לא בחריגים, הוא בשגרה.

בידיעה שאין טעם לתכנן לטווח ארוך, כי מי יודע אם אדון גורלך, החייל במחסום, יהיה במצב רוח טוב. בידיעה שבכל מקום, גם בביתך, אתה רדוף, מוכה, מושפל. הידיעה של האב שאיננו יכול להגן על בנו; של הבן, שאין לו מפלט מעלבונו של האב; הידיעה של כל אם פלסטינית שגורל ילדיה נתון בידיו של יהודי בן 19 עם רובה ופרקליטות צבאית מגוננת. האימון התמידי לא להישיר מבט, לא למשוך תשומת לב, להתחמק; אולי מישהו אחר יעלה בגורל. הידיעה שכל אשר שלך, יכול להיות לאויבך בהרף עין, ואין לך מושיע.

הידיעה שלכל זה אין קץ ולא יהיה קץ; ההבנה שמצפים ממך ללכת, להיעלם. הידיעה שיום אחד, היאוש יגבור על הפחד; ההבנה שגם אז, לא יהיה טוב, כנראה רע יותר.

פעם דיברו על כיבוש נאור. היום כבר לא מדברים.

(יוסי גורביץ)