מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)

שיא של ציניות: אתר גרופון, אתר דילים מוביל, כבר הסתבך בעבר בפרשות של חוסר רגישות. מודעות הסופרבול שלו, למשל, לעגו לסבלם של הטיבטים, שעוברים השמדה תרבותית על ידי משטר הגולגלות של בייג'ינג. נראה שהם החליטו שהגיע הזמן לפיגוע תדמיתי כזה גם בישראל.

לקראת חג השואה, פרסמו בגרופון מבצע, שבו הם מציעים לישראלים קופון תרומה ליד ושם, שמבטיח שאותה התרומה תועבר במלואה (!) לארגון להנצחת זכר השואה. כלומר, אם חשבת לתרום ליד ושם ודחית את הרעיון, וגם יום השואה לא שכנע אותך לפתוח את הארנק, תן לנו להציע לך דיל של שניים במחיר אחד – אתה תמרק את המצפון ואנחנו, גרופון, נעמיד פני כאלה שאכפת להם.

אחרי הכל, לגרופון יש לא מעט כסף. הערך של האתר נמדד במיליארדים ואם הארגון באמת היה רוצה, תרומה של מיליון שקלים ליד ושם היתה כמעט בלתי מורגשת מבחינתו. אבל במקרה כזה הוא לא היה מצליח להכניס לתודעה את המהות שלו – דילים, דילים, דילים. ומבחינתו, גם השואה היא דיל, וכנראה אחד משתלם.

וזו לא הבעיה העיקרית כאן. יד ושם הוא מוסד ישראלי שורשי, כזה שגוררים אליו כל מנהיג זר כדי שיראה כמה רע היה לנו. כמו במובנים רבים ישראל כולה, הוא מת החי על החי. יש בישראל מאות אלפי ניצולי שואה. רבים מהם עניים וסובלים חרפת רעב. כל שקל שהולך להנצחה הוא שקל שלא מסייע לקורבנות הנאציים – האמיתיים, לא בני הדור השלישי ועכשיו גם הדור הרביעי – לקיים את עצמם בכבוד. ישראל תמיד ראתה בהנצחה את העיקר ובניצולים לכל היותר עזר לשם כך. גרופון לא ממציא שום דבר חדש, הוא רק הופך אותו לטיפה יותר ציני.

ולשם מה כל ההנצחה הזו? כפי שכתב יהודה אלקנה במאמר נבואי, ""זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת". ושני סביליה תוכיח.

שיא של בהמיות: כתב אישום הוגש אתמול (א') כנגד לוחמת מג"ב שני סביליה, שחשודה כי התעללה בקטין פלסטיני שנעצר, משום ששוטרי מג"ב מצאו עליו שלושה נפצים. סביליה ושוטר אחר הכו אותו, סביליה הידקה את האזיקים שעליו, בעטה בו, כיסתה את עיניו – ואז הצמידה את האקדח שלה לראשו, ספרה לאחור, ותוך צעקות של "מוות לערבים" ו"כל הערבים זונות" לחצה על ההדק. האקדח היה ריק מכדורים, אבל הקטין לא ידע זאת. לאחר מכן, הכניסה סביליה את אחד הנפצים לכיסו של הקטין והעמידה פנים שהיא מדליקה אותו.

עידו קינן, זריז כמרמיטה, פשט על עמוד הפייסבוק של סביליה לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה לה. עבדכם הנאמן מצא בחיפוש מהיר שהיא חברה בקבוצות "ישראלי אמיתי לא משתמט" ו"ג'ובניקון, פנה מקום, והדרת פני לוחם". הממצאים של קינן מבעיתים: בין השאר, מציינת סביליה בגאווה שקראו לה נאצית ושזה מבחינתה אות של כבוד, שכך צריכים לחשוב על המחסום שלה – שהוא מאויש בנאצים. עיקר השנאה שלה הופנה כלפי בוגדות בגזע, כלומר יהודיות שמעיזות לצאת עם ערבים. הנאצים לא הוציאו נשים גרמניות שבגדו בגזע להורג, אבל סביליה מפנטזת על המתתן בעינויים.

סביליה לא חשובה כל כך, כאדם. היא מייצגת לא רע חתך גדול משהיינו רוצים להאמין של האוכלוסיה היהודית – אבל אולי יפנטז על התעללות כזו, אבל לא יבצע אותה. סביליה דווקא כן. ככזו היא חריגה.

אבל חיות האדם הקטנות שתמכו גם בשני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים תמכו, כמובן, גם בסביליה. הן לא חריגות. קשה להאמין שיש משהו שחייל יעשה שלא יהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. וכמובן, סביליה ביצעה את הפשע שלה כלוחם מג"ב אחר נוכח במקום ולא עושה שום דבר. השתיקה הזו, האדישות להתעללות סדיסטית, היא הדבר המפחיד יותר. וזה מחזיר אותנו שוב ליהודה אלקנה:

"כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים."

שיא של אטימות: זה הבאנר שהתנוסס היום בעמוד הראשי של בנק לאומי:

בנק לאומי, נזכיר, הוא הבנק שנהנה יותר מכל בנק אחר מגזלת רכוש נספי וניצולי השואה, ולמרות ועדות חקירה של הכנסת, הוא עושה ככל יכולתו כדי שלא לשחרר את הטרף. אפילו הבנקים השווייצריים כבר הקיאו את טרפם, אבל בנק לאומי ממשיך להחזיק בשלו, שורד עוד יום ועוד ניצולים שמתים ולא יכולים לתבוע. אפשר במידה מסוימת להאשים את בנק לאומי בהכחשת שואה: הוא עושה הכל כדי להוכיח שיש בסיס לקריקטורה האנטישמית הרגילה על היהודי תאב הבצע. (אני רוצה להודות לקורא שהפנה את תשומת לבי לבאנר).

ועוד דבר אחד: הצבא האמריקני סיכל הבוקר ממוקדות את אוסמה בן לאדן. יש לקוות שאת האירוע המשמח הזה יוכל אובמה למנף לכדי סיום המלחמה באפגניסטן, שבן לאדן היה העילה לה. המדור משתתף בצערם של פוקס ניוז, שבפליטה פרוידיאנית הרגו דווקא את אובמה, של שרה פיילין שלא יכלה להביא את עצמה לציין את שמו של הנשיא שהורה על התקיפה ולקח את האחריות, ושל היג"ע הישראלי הממוצע, שמפרכס בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי של הצלחתו של בחור בשם חוסיין במקום שבו אליל ישראל, ג'ורג' וו. בוש, נכשל. המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שוב את ההרצאה שנערוך שלום, איתמר ואני באוניברסיטת תל אביב ביום רביעי בשעה 18:00, ומעדכן שהחדר בו תיערך ההרצאה השתנה והוא יהיה חדר 220 בבניין גילמן.

(יוסי גורביץ)

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

אתמול בצהרים נערכה בתל אביב, מול הבניין בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, הפגנה של אנשי שמאל מתון. ההפגנות הללו, שמאורגנות על ידי ספי רכלבסקי, נערכות בדרך כלל בימי ראשון ובדרך כלל ההשתתפות בהן מועטה יחסית – עשרות בודדות של משתתפים. אתמול היו שם מאות אנשים (היה מי שאמר חמש מאות, לדעתי היו שם שלוש מאות או מעט יותר). הסיבה היתה הכרזה על תמיכה בהכרזת העצמאות הצפויה של הפלסטינים בספטמבר.

מי שמשך את עיקר תשומת הלב לא היו מאות המפגינים, אלא קבוצה של כ-20 או 25 מפגיני נגד. הללו שיבשו את האירוע לכל אורכו: הם צרחו, צווחו, נהמו, שרקו במשרוקיות, תקעו בוו-וו-זלות, צעקו במגאפון, ועשו הכל כדי להפריע לאנשים שהתכנסו בשקט, כדי לשמוע כמה נאומים מתונים יחסית ואיזו הצהרה. בלטו בנוכחותם אנשי "אם תרצו", אותה תנועת מרכז ידועה שנהגה לומר שאין לה עמדה בשאלת השטחים ושכל מה שהיא רוצה הוא "ציונות". הפעם הם הובילו את הקהל בצעקות "בוגדים", "לכו לעזה", ו-"ארץ ישראל". תנועת מרכז, כן? יצוין שזו טקטיקה קבועה של אנשי “אם תרצו”: גם למצעד זכויות האדם הם הגיעו עם וו-וו-זלות.

ב"אם תרצו" נוהגים, עם או בלי קשר ללשכת ראש הממשלה, לייבב מרה על החיה המיתולוגית המכונה "דה לגיטימציה". ובכן, הם ישמחו לדעת שהם את חלקם לאותה תופעה כבר תרמו: הניו יורק טיימס דיווח בזעזוע קל על קריאות ה"בוגדים" ו"יהודים נאצים" – הקריאה הזו, בחוצפה חריגה אפילו לתנועה הפולקיסטית היהודית, הוכוונה כלפי חנה מרון – שהשמיעו אנשי הימין.

מה שלא היה ברור הוא מה הם עשו שם. אחרי הכל, בקריאה להקמת מדינה פלסטינית אין שום דבר חדש או מעורר מחלוקת. לעזאזל, אפילו בנימין נתניהו אמר פומבית שהוא תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אחרי הכל, המשמעות של שלילת הפתרון הזה ברורה – מדינה אחת לשני עמים.

אז על מה היה כל הרעש? למה דני דנון דרש שאנשי הרוח שחתמו על המנשר יחזירו את פרסי ישראל, ולא דרש שבנימין נתניהו יודח מראשות הליכוד? משתי סיבות. קודם כל, הימין הישראלי יודע שכאשר נציגיו מדברים על שתי מדינות, הם משקרים. המטרה שלהם, ונתניהו נתפס אומר את זה בשיחה פרטית, איננה להגיע להסכם שלום; היא לטרפד אותו. הם רוצים לתקוע כמה שיותר מתנחלים בגדה המערבית, עד שאי אפשר יהיה לפנות אותם. הם מתעלמים מהמשמעות ארוכת הטווח של המעשה. סביר מאד, אגב, שהם הצליחו; שפתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי.

הסיבה השניה היא שהם פשוט לא מוכנים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד, כי הוא יוצר אצלם דיסוננס קוגניטיבי. אז הפתרון שלהם, כחלק מתקיעת האצבעות באוזניהם-שלהם, הוא להשתיק את הדוברים. אם יהיה מספיק רעש, מספיק שריקות וחצרוצים, אי אפשר יהיה לשמוע אותם, ואז לדברים לא תהיה משמעות. אז עשו רעש, יידן; קראו למי שחושב אחרת "בוגד"; אולי, כמו בת יענה, אם לא נדבר על זה אז זה לא יקרה.

44 שנים אחרי הכיבוש, לרוב הימין עדיין אין תשובה לשאלה הפשוטה: "אז מה הפתרון שלך?". הישרים שבהם, כמו רובי ריבלין ומשה ארנס, מדברים במפורש על מדינה דו לאומית; האחרים עדיין הוזים שהם יוכלו להמשיך ולקיים משטר אפרטהייד. עד שלעולם יימאס מאיתנו סופית, מה שמתקרב מרגע לרגע. ואז, כמובן, הם יאשימו את מי שקודם הם ניסו לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. כמו כן, אחד הקוראים מסר לי אישית שי אלכוהולי משובח. אני רוצה להודות בזאת לשניהם.

(יוסי גורביץ)

הגיעה לידי, באדיבות אדם שיישאר אלמוני, סריקה של המסמכים שבתיק של "אם תרצו" ברשם העמותות, וביליתי חלקים מסוף השבוע בנבירה בהם. רוב החומר, כצפוי, לא מי יודע מה מסעיר. עם זאת, יש כמה נקודות שראוי להתייחס אליהן.

הנקודה הראשונה היא ש"אם תרצו", שבנו את עצמם על הדרישה שארגוני השמאל יחשפו את מקורות המימון שלהם, מאד לא ממהרים לחשוף את מקורות הממון שלהם-עצמם. החוק מחייב אותם לספק את שמות התורמים שהעבירו להם תרומות הגדולות מ-20,000 ₪ מדי שנה. להלן רשימת התורמים הללו של "אם תרצו" לשנת 2007, בסדר יורד:

ה-Central Fund for Israel (מיודעתנו): 25,000 דולרים.

מורניבה (לא הצלחתי לברר מי או מה זה): 10,000 דולרים

המכון הישראלי להגינות תקשורתית ופוליטית – 20,000 ₪. המכון הלז עמד בשעתו מאחורי אתר אומדיה, והוא נתמך על ידי תורמים עלומים מארה"ב. יצוין שלמרות שברשם החברות הוא מצוין גם בשמו האנגלי, גוגל לא מכיר אותו, והמידע עליו ברשת העברית גם הוא מצומצם מאד.

יצחק אפלבוים (לא ידוע) – 5,000 דולרים

גטלר זאצרס (לא ידוע) – 5,000 דולרים

תקציבה של "אם תרצו" לשנת 2007 עמד על כ-250 אלף שקלים. כ-45 אלף דולרים, שהם כ-172,800 ₪ (לפי השער של ה-31 בדצמבר 2007, 3.84 דולרים לשקל), הגיעו ככל הנראה מתורמים בחו"ל. מדובר ברוב מוחלט של התקציב של "אם תרצו" לאותה שנה – וזה לא כולל את 20,000 השקלים של "המכון הישראלי להגינות תקשורתית ופוליטית", שנשען גם הוא על תורמים מארה"ב. ביחד, אנחנו מדברים על 192,800 ₪ שהגיעו מאזרחים זרים.

וזו רשימת התורמים של "אם תרצו" לשנת 2009:

הסוכנות היהודית – 374,875 ₪

ה-CFI – 14,161 דולרים

ה-CFI (תרומה שניה) – 19,935 דולרים

אם הנתונים האלה נראים לכם מוכרים, זה בגלל ש"כלכליסט" כבר חשף אותם באוגוסט האחרון. סך התרומות שגייסה "אם תרצו" ב-2009 עמד על 456 אלף ₪. הסכום הגדול מגיע, כזכור, מג'ון הייגי, האיש והתמיכה בהיטלר. מה שאפשר להבין מהנתונים האלה הוא של"אם תרצו" אין כמעט תמיכה כספית ישראלית: רוב מוחלט של הכספים שלהם מגיעים מחו"ל.

אבל רגע, רגע! למה קפצת מ-2007 מ-2009? מה קרה לתרומות של 2008? מי היו התורמים? ובכן, "אם תרצו" מעדיפים לא לענות על השאלה הזו. בתשיעי במארס 2009, שלח להם רשם העמותות דרישה להציג את הרשימה, כמו גם מאזן בוחן של חשבון העמותה. העמותה שלחה בתגובה מאזן בוחן, אבל לא את רשימת התורמים של 2008. רשם העמותות שלח להם מכתב שני לפני כחודש – בשני במארס 2011 – ובו הוא דורש להציג את המסמכים הללו תוך 21 יום. זה היה המסמך האחרון שהיה בתיק כפי שהגיע אלי, להוציא מכתב מאותו תאריך שדרש הבהרות לגבי התרומות מה"נוצרים המאוחדים", שלדבריו לא ברור באיזו שנה הן התקבלו. הנוצרים המאוחדים הוא הכינוי לכנסיה של הייגי, כך שיכול להיות שהשאלה הזו מתייחסת לכספים שהועברו דרך הצינור של הסוכנות היהודית ב-2009 – או אולי לתרומה אחרת של הייגי, ב-2008, שהועברה ישירות ל"אם תרצו". לא הצלחתי לקבל תשובה – או, למעשה, כל תשובה – ממשרד רשם העמותות.

אז מה היה לנו? "אם תרצו", שטענה שארגוני השמאל מסתירים את מקורות המימון שלהם – שקר גס – מסתירה את מקורות המימון שלה-עצמה, שקופה משמעותית פחות מכל עמותה שמאלנית ממוצעת, ובמשך שנתיים התחמקה מהשאלה מי מימן אותה ב-2008. כנראה שיודעים שם למה.

הנקודה השניה נוגעת לפעילותה של "אם תרצו" ב-2007. היא הוציאה 82,202 ₪ על פרסום, 7,998 ₪ על "תחרות אמנות ציונית וקריקטורות" – לימור לבנת, מאחוריך – כמו גם 42,838 ₪ על קמפיין מקוון (סכום גדול יחסית), ו-25,798 ₪ על חומר פרסומי. סך הכל, לדברי הדו"ח השנתי של העמותה, היא הוציאה 158,436 ₪ על פעילות שוטפת – בכלל זה רישום העמותה והוצאות נלוות – ו-97,325 על "קמפיין וינוגרד".

עכשיו, כפי שחשף בשעתו "ידיעות אחרונות" – שחשף גם את שיטת הניקוד של בנימין נתניהו לתורמים זרים – בשנת 2007 השתמשה לשכת נתניהו בקמפיין המילואימניקים כדי לנסות להפיל את ממשלת אולמרט. בכיר לשעבר בלשכה אמר אז ל"ידיעות" ש"אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים… השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים". אני חושב שלאור ההיסטוריה של "אם תרצו", אם לרונן שובל ועמיתיו לא היה מושג, הם היו צריכים להיות טיפשים מאד. בהתחשב בכך שהם הצליחו להשיג לעמותה שלהם תקציב של רבע מיליון בשנה הראשונה שלה, ובתחילת 2009 כבר גייסה העמותה יותר מ-700,000 שקלים ועוד 300,000 מהם במט"ח, קשה להאמין שהם אכן טיפשים.

נקודה שלישית: לא נעים לחבוט בסוס המת הזה, אבל שובל איים בתביעה על מי שיקרא ל"אם תרצו" תנועה ימנית, אז בכל זאת נחזור אליו שוב. שובל היה דובר "תא כתום" בעברו, והוא גם היה מועמד מטעם "הבית היהודי" לכנסת; ב-2008, כשהיה הרבה פחות מפורסם, הוא קבע במאמר ב"הארץ" שאסור לסגת מהגדה המערבית; בדצמבר 2008 הוא אמר לערוץ 7 ש"אני נגד נסיגות – שיקדמו רק את הטרור. נגד העברת סמכויות ביטחוניות לפלשתינאים – תגידי השתגענו ? נגד עקירת מאחזים – שבתתי רעב 12 ימים  נגד ההתנתקות (בתא כתום), וגם הייתי בעמונה [..]. אם המפלגה [הבית היהודי – יצ"ג] לא תכלול 100% אנשים שנאמנים לעקרונות א"י והעם היהודי, אז אין בכלל טעם בקיומה". על ארז תדמור, מנכ"ל התנועה, נטען שהוא פרץ בריקודים עם הידיעה על רצח רבין.

ובכל זאת, הבה נעבור על רשימת שבעת מייסדי העמודה:

צבי שני ואשתו, עטרת – שניהם מתנחלים לשעבר המתגוררים בירושלים. היו מעורבים בנסיון להקמת גרעין תורני (עטרת כותבת כאן תחת הכינוי "שנים1".)

מרים אוראל, מתנחלת, ממייסדות המאחז שדה בועז.

ארז תדמור ושרון גביש-תדמור מתגוררים גם הם בשדה בועז.

רונן שובל ואשתו, חמוטל, מתגוררים בהתנחלות כפר אדומים.

כלומר, מתוך שבעה מייסדים חמישה היו מתנחלים בעת יסוד העמותה, ועוד שניים הם מתנחלים בעבר ועם רצון להתנחל בעתיד. מקרה? טעות? אל תצחיקו אותי. במשך שנים, כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, משמשת "אם תרצו" ככלי להלבנה של עמדות המתנחלים ולהחדרתן למיינסטרים. המתנחלים, שהבינו שאיבדו את הציבור (מה שהם מכנים "התנחלות בלבבות") ברטוריקה הרגילה שלהם, השתמשו בסוס טרויאני כדי לחדור לשורות המרכז הציוני. והאנשים שיושבים בתוך הסוס יודעים היטב מה הם עושים.

רונן שובל סירב להגיב לפוסט הזה. הוא טען שאני מוטה ולא "עיתונאי ישר". כנראה שהוא התרגל לסטנדרטים של בן כספית. על כל פנים, בהתחשב בתרגילים שהוא עושה כדי להתחזות לאיש מרכז, ישפטו הקוראים את היושרה שלו.

עוד דבר אחד: הרבה נכתב בימים האחרונים על המאמר שפרסם השופט גולדסטון בוושינגטון פוסט. יש שתי נקודות שמתעלמים מהן. הראשונה שבהן היא שהטיעון של גולדסטון הוא מעגלי: לדבריו, מאחר וישראל פתחה בחקירות הפשעים שביצעה, הדו"ח שלו היה נראה אחרת. אבל ישראל לא היתה פותחת בשום חקירה אלמלא כתב גולדסטון את הדו"ח שלו. כל החקירות היו מיועדות לצרכי יח"צ בלבד, כפי שיעיד עונשם של שני החיילים שהורשעו בשימוש בילד כמפנה מוקשים (ושעכשיו צווחים שמגיע להם קיצור עונש בעקבות דבריו.) גולדסטון מתרשם ממספר החקירות שנפתחו, אך נאלץ להודות שמספר החקירות שאכן נסגרו קטן משמעותית. גולדסטון משוכנע שאם אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי, יימצא אשם בפקודה שהרגה 29 בני משפחת אל סימוני, אשכרה יקרה לו משהו. אני, איך לומר, הרבה יותר סקפטי.

נקודה שניה, שהעלה איתמר שאלתיאל, חשובה אפילו יותר. הסיבה היחידה שגולדסטון השווה את ישראל לטובה לעומת החמאס היתה שישראל פתחה בחקירה, גם אם מאוחרת. המשמעות היא שאנשים שמתנגדים לחקירות – כמו, למשל, "אם תרצו" – רוצים בפועל להוריד את צה"ל למדרגתו של החמאס. וגם את זה צריך להגיד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה שבה "אם תרצו" תהיה גורם שולי. לידיעת החוששים לבריאותי: נרכשה מצלמה חדשה.

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה אתמול עוד אחד מחוקי הנאמנות הנלעגים של ברה"מ ביתנו, ולקול מצהלותיהם של דוד רותם ואביגדור ליברמן, מעתה יוכל בית המשפט גם לשלול את אזרחותם של אנשים שיורשעו בטרור, בגידה, ריגול, גרימה למלחמה, שירות בכוחות האויב וסיוע לאויב במלחמה.

יש שורה של בעיות עם החוק הזה. נתחיל מזה שכפי שאמר ליברמן עצמו, הוא היה מיועד להעניש את עזמי בשארה – שמשום מה קולו נדם לאחרונה, לאחר שכס אדוניו הסורי החל לרעוד; כמה משונה – אבל לא יוכל לעשות זאת. כדי להפעיל אותו נגד בשארה, יהיה צורך לעצור אותו ולהרשיע אותו. מאחר והוא גם ככה צפוי לאיזה 300 שנות מאסר, ספק אם העובדה שהוא כבר לא יהיה אזרחה של המדינה שהוא מתעב תטריד אותו יותר מדי. ההצהרה האחרת של ליברמן ("עוד הבטחה של ישראל ביתנו לבוחריה מולאה הערב במלואה – בלי נאמנות אין אזרחות") מעידה מה מטרתו האמיתית של החוק: לאפשר למפלגה לענטז מול עיניהם של בוחרי הימין הארסי ולהשכיח את העובדה שהיא שותפה בכירה בממשלה כושלת, שמחסלת במהירות את מעמדה הציבורי של ישראל. הישגים אחרים, הרי, ליברמן לא יכול להציג לבוחריו.

הלאה. אזרחות, וזה משהו שליברמן ועדר הבבונים היהודי הגאה לא מצליח לקלוט, היא זכות יסוד המוקנית כחלק מהצהרת זכויות האדם. עכשיו, בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא מוכן שהתלמידים הישראלים ייחשפו למסמך הזה – שבלי חתימה עליו ישראל לא היתה מצורפת לאו"ם, ועל כן צריך לתהות אם המהלכים של גדעון סער הם לא עילה לגירוש מהאו"ם – יש מצב שהם לא יודעים את זה. אין ספק שהקיצוץ הנמרץ בשיעורי האזרחות בתקופת לבנת עשה גם הוא את שלו. אבל אם בית משפט ישראלי ישלול את אזרחותו של אדם שהוא הרשיע, הוא ישלול הרבה מהלגיטימציה של מערכת המשפט הישראלית בעולם. על כן סביר ששופטים, אם תהיה להם ברירה, לא יעשו זאת. אז מה הועילו ליצנים בתקנתם?

גם אם בית משפט ישלול את אזרחותו של אדם, הוא רק יועיל לו בכך. האיש ממילא לא הולך לשום מקום והעוול הזה, שכאמור מנוגד למסמך יסוד שישראל חתומה עליו, יהפוך אותו לקדוש מעונה וגיבור עממי. הדרמה תגיע לשיאה כאשר הוא ישוחרר, ויהיה אדם נטול אזרחות. זו תהיה חגיגה של ממש. ידעתי שימנים מצטיינים ביריה לעצמם ברגל, אבל עד כדי כך?

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע המוזר. החוק מבטיח את שלילתו של אדם שהורשע במעשי טרור – אבל חוק העונשין כמעט ואיננו דן במעשי טרור, אליהם הוא מתייחס כ"עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה", ורוב החוק עוסק בכלל בהסתה לטרור. כלומר, החוק החדש של ליברמן לא יעשה הרבה נגד עזמי בשארה, אבל עשוי להוביל לשלילת אזרחותו של שמואל אליהו.

אבל מעבר לכל הליצנות הזו, צחוק שיכורים שמטרתו לעבוד על האספסוף המוסת, מעבר לנזק שחוק רשלני ומטומטם כזה גורם לשאריות שמה הטוב של הכנסת, קיים נזק של ממש. אזרחי ישראל הערבים יודעים בדיוק למה היה מיועד החוק הזה: הוא היה מיועד לשלול את אזרחותם. זה שהוא לא קרוב לכך מעשית, זה שמדובר רק באקט מאגי המדמה את המעשה המדומיין, לא שולל את משמעותו המתריסה, המדירה: אתם לא בעלי זכויות כאן. עוד לא הצלחנו לעשות יותר, כי יש שמאלנים כמו רובי ריבלין, אבל חכו, חכו.

וזה כבר לא מצחיק. ודאי לא ערב יום האדמה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר וזוגתו שתחיה, מסתבר, טסו ברחבי העולם על חשבונם של גבירים, מקפידים על פי התיאורים להטיס איתם כביסה כדי לכבס אותה במדינה אחרת, על חשבון הברון. נתניהו, על פי אחד התיאורים, אף השתתף בארוחת ערב שעלתה לו – או, אם לדייק, לתורמיו – 60,000 שקל. כלומר, פי 15 בערך ממשכורת מינימום. כולם מדברים על העבירה הפלילית, היתה או לא היתה. זה לא כל כך חשוב: שחיתות כזו – שחיתות במובנה הראשוני, המוסרי, לא הפלילי – צריכה לפסול את נתניהו מלשמש בכל תפקיד מעל תופס כלבים. מותר, על פי חוק, לאנשים להשחית את המוסר של עצמם; אבל אין שום סיבה שצייקן כזה, שהתרגל למנעמים על חשבון אחרים ושאפילו על הכביסה שלו לא מוכן לשלם, יחזיק בתפקיד ציבורי כלשהו. לפני 15 שנה רווחו הדיווחים על כך שנתניהו ואשתו מקפידים לא לשלם במסעדות. זה היה צריך להיות סימן אזהרה כבר אז. במדינה בריאה, 60,000 השקלים של הארוחה של נתניהו היו צריכים לעלות לו, לפחות, ב-60,000 קולות. אבל החבר הכי טוב של סילביו ברלוסקוני יודע שכמו שם גם כאן, הפוליטיאה כבר הושחתה וסוממה בבידור.

(יוסי גורביץ)

(ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל של "שלום עכשיו" על המהפכות בעולם הערבי. הדברים הברורים והחדים ביותר שם נאמרו על ידי הלל בן ששון, מפעילי סולידריות שייח' ג'ראח, ויפעת סולל. ביקשתי וקיבלתי את רשותו של בן ששון לפרסם את הדברים שאמר בפאנל. הכותרת היא שלי – יצ"ג)

איני מזרחן, עיתונאי או מדינאי, אני תלמיד לדוקטורט בפילוסופיה ומחשבת ישראל. לכן הניתוח הקצר שאני רוצה להציע כאן אינו מבוסס על רחב או עמוק, אלא על אינטואיציות פוליטיות של מי שחלק ניכר מזמנו מוקדש לעבודה פוליטית משותפת ליהודים וערבים בישראל ובמזרח ירושלים.

הפרספקטיבה הראשונה ממנה רובנו נוהגים לבחון התרחשויות מחוץ לשטחי הריבונות הישראלית ניצבת בין שני הקטבים המוחלטים: טוב ליהודים או רע ליהודים (מעניין אגב, שהשאלה מה טוב ליהודים כמעט ולא נשאלת כשמדובר על מה שבתוך שטחי הריבונות הישראלית..). על פי הלוגיקה הזו, אובמה, המשבר הכלכלי העולמי, רצח העם בדארפור, בעיות ההגירה באירופה, ועוד כהנה וכהנה סוגיות דוחקות בפוליטיקה העולמית נמדדות על פי אמת מידה יחידה: מה השפעתם האפשרית על מעמדם של היהודים בישראל. ודוק, השאלה אינה על השפעת המהלכים האלה על ישראל בכלל, אלא על היהודים היושבים בציון. כך למשל, אובמה לא טוב לישראל כי הוא ילחץ על היהודים לוותר על השטחים הכבושים, או שהוא דווקא כן טוב לישראל כי הוא נשיא חלש שנכנע ללחצי היהודיים בארה'ב ובארץ גם כן.

ואכן, מאות המאמרים בעיתונים, כמו גם התבטאויותיהם של מנהיגינו מעל במות ציבוריות, סבבו כולם סביב השאלה כיצד תצליח מדינת ישראל לשרוד את השינויים מרחיקי הלכת האלה, ללא ששערה משערות מדיניותה תזוז מהמקום.

מנגד ניצבת פרפקטיבה פחות מוכרת לנו הישראלים. על פי הפרספקטיבה הזו, לא כל מה שקורה בכל מקום קשור אלינו, כלומר אל מדינת ישראל ואל היהודים היושבים בה. כפי שהיטיבה להגדיר זו העיתונאית האנגלו-מצרית המבריקה מונא אלטאהאווי בנאום שלה בועידת גיי'סטריט לפני חודש: when will you all understand that for a change, it's not about you. It doesn't have anything to do with you!

הבה ננסה לאמץ לרגע את התובנה שהציעה לנו אלטאהאוי. אם המהפכות והתהפוכות בעולם הערבי לא קשורות אלינו, כלומר לא מאיימות עלינו וגם לא מספקות לנו סיכוי לרווח פוליטי/מדיני מיידי, אפשר לשבת בשקט מן הצד ולהתבונן במה שקורה. ומה קורה? כולנו יודעים מה קורה, גם בלי להבין בדיוק את כל מטריצת הכוחות והאינטרסים המסובכת. אזרחים יוצאים בהמוניהם לרחובות, באקטים מעוררי הערצה של התנגדות מאופקת ולא אלימה, ותובעים לעצמם את מה שכל אחד מאיתנו רוצה: הנהגה ראויה ומייצג, הרואה בעצמה שליחת הציבור ולא הקלגס הממונה לרדות בו. זכויות אדם וחירויות בסיס. פרנסה ראויה וצמצום פערי השחיתות וההון.

הרבה הרבה אנשים יחידים יוצאים מבתיהם ודורשים סוף סוף את טובתם שלהם. לא את טובת המנהיג או המדינה, וכנראה שגם לא את רעתו של אף אחד אחר.

אם זהו המצב, איך אפשר שלא לברך על האירועים האלה? איך אפשר שלא לעמוד נפעם וגאה בכל מפגין ומפגינה שיצאו מהבית ותרמו לשינוי הזה בגופם ממש? כל איש שמאל, במובן המלא של המונח 'שמאל', מוכרח לדעתי להתפעם ולחגוג לנוכח האביב הערבי. אולי זה יהיה טוב ליהודים, אולי לא, אבל זו בכלל לא השאלה הרלוונטית כרגע. היא שאלה מעוורת ומטעה. אני חולם לפגוש את הערבים הללו שהניעו את התהליכים המדהימים האלה. אני חולם לפגוש את המצרים והתוניסאים והסורים הצעירים. יש לי איתם המון מן המשותף. אנחנו חולמים באותה שפה, בשפה של הדור של הילדים שלנו.

האינטואיציה הפוליטית החיובית כל כך שאני מרגיש כלפי ההתחדשות של העולם הערבי מבהירה עד כמה סוג הפוליטיקה השלטת ביום בארץ רחוקה מסוג הפוליטיקה הרצויה כאן. אותה הפרספקטיבה הרשונה המודדת את היקום על ציר הטוב/רע ליהודים היא לא רק נרקיסיסטית, אלא גם עסוקה בלייצר כל העת תרחישי אסון. בדרך כלל, היא גם מצליחה להגשים אותה. הפוליטיקה של הדור שלי היא כבר לא פוליטיקה של חשד, אלא פוליטיקה של תקווה. מבלי להיכנס לשאלה למה כן או למה לא תהיה בישראל או בפלסטין תחריר, לפחות עבורי העולם הערבי מאותת כי עוד לא אבדה תקוותנו.

(הלל בן ששון)