לעמרם מצנע, בחור טוב במובן הרע של המילה, קרתה תקלה מביכה: כחלק ממאבקו על הנהגת מפלגת העבודה, הוא הצליח להקלע לאמירות שנראות דומות מאד לאמירות גזעניות. מצנע, שיצא נגד "מפקד הארגזים" שכביכול מארגן עמיר פרץ, הוא אמר (על פי גרסה אחת) ש"אני, שלי ובוז'י רבים על אותו הקול. אלה אנשים מפלנטה אחת. לעמיר יש את הקולות שלו, כי הוא פקד הרבה. אלה אנשים מפלנטה אחרת." על פי גרסה אחרת, מחמירה יותר, מצנע אמר ש"הוא [פרץ] בא מארץ אחרת […] עמיר פרץ מביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה. הוא מביא את החמולות." מצנע ניסה לסגת מהאמירה הזו, שנאמרה בגבעתיים, כלומר פחות או יותר במקום הלבן ביותר בארץ, וטען שהוא התכוון לומר שפרץ בא מ"תרבות" אחרת. וואלה.
מצנע התלונן על "מפקד ארגזים" כביכול שעורך פרץ. זה משונה, כי בפעם האחרונה ששמעתי על מפקד ארגזים, גם אז הוא לכאורה נערך על ידי פרץ. אבל ארגזים, כפי שכתב היטב היום גדעון לוי, תמיד היו: זו היתה שיטת הפטרונות הקבועה של העבודה. כך היא השיגה מתפקדים ערבים ודרוזים: מישהו – שיעול, פואד בן אליעזר, שיעול – היה מבטיח לראשי חמולות גזר כלשהו, למשל חיבור של השכונה שלהם לחשמל, והם היו מתפקדים ומצייתים לו. כל זמן שפואד "מלך השטח" פעל עבור ראיס אשכנזי כזה או אחר, בדרך כלל אהוד ברק או שמעון פרס, אף אחד לא אמר מילה על "מפקדי ארגזים". עכשיו דווקא כן.
ההאשמה כנגד פרץ חצופה במיוחד, כי פרץ היה היחיד שהביא בשלושת העשורים האחרונים מצביעים חדשים למפלגת העבודה. מה מצנע ידע לעשות, כבר ראינו; אני בספק אם שלי יחימוביץ' תהיה טובה יותר, גם אם היא תתחנף עוד יותר לימין; ואשר לבוז'י הרצוג, אל תצחיקו אותי, טוב? אבל פרץ הביא ב-2006, אחרי שהאשכנזים הקשישים ערקו עם פרס לקדימה, 19 מנדטים. שישה מנדטים מהם, אמרו בשעתו הסוקרים, היו חדשים, של אנשים שלא הצביעו קודם לעבודה. האמירה ש"פרץ מביא אנשים שלא שייכים למפלגת העבודה" היא פשוט לא נכונה עובדתית.
האמירה של מצנע, במקום שבו היא נאמרה, היא אחד משניים: או רשלנות כושלת של מועמד שנכשל בדבריו, או נסיון בוטה ועלוב להוציא את השד העדתי של מפלגת העבודה – שד לבן וקשיש – באמצעות שריקות. אם זו רשלנות, היא מצטרפת לזו של הפעם הקודמת, ב-2003, והיא צריכה להוציא את מצנע מהמגרש. אם אלה אכן "שריקות כלבים" – ואני מתקשה להאמין שזה לא המצב, במיוחד לאור האמירה של מצנע שתושבי ירוחם "לא בשלים לדמוקרטיה" – אז ודאי שמצנע לא ראוי לקולות הציבור הישראלי.
לא שמפלגת העבודה, שהיא זומבי פוליטי חולני שראוי שמישהו יגאל אותו מיסוריו, ראויה לקולות האלה. אבל ודאי לא מצנע. יש גבול.
ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האדם ומועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב הופתעה לשמוע שאחד הגופים שינהל מטעם לשכת ראש הממשלה את הטיפול בכפרים הבלתי מוכרים תהיה המועצה לבטחון לאומי, בהנהלת האלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור. מה למל"ל ולכפרים הבלתי מוכרים? מסתבר שגם זה "בטחון לאומי". או, במילותיה של האגודה, "מעורבות המועצה לביטחון לאומי בטיפול בנושא הכפרים הבלתי מוכרים מראה, כי הממשלה מתנהלת כמובימי הממשל הצבאי, ומתעקשת לראות בבדווים איום ביטחוני. בכך, היא רק מחריפה את מצוקתם של הבדווים ומרחיקה אותנו מכל פיתרון אפשרי". ההדגשה שלי. בישראל פינו כבר כמה דיירים מבתיהם. זו פעם ראשונה, למיטב ידיעתי, שהמועצה לבטחון לאומי מתערבת בנושא.
(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)
עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור יהיה מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את זה: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.
כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.
המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.
מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.
ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.
ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?
אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.
מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.
אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.
לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.
כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.
למקבילה ישראלית, לא כל כך.
עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.
עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.
מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.
בחודשים האחרונים שומעים הרבה על ארגון "ישראל שלי", שמנוהל על ידי איילת שקד. "ישראל שלי" הוא ארגון שמגדיר את עצמו כ"תנועה הלאומית-ציונית הגדולה בישראל", ומתמקד בעיקר בפעילות מקוונת. בעמוד הפייסבוק של הארגון חברים למעלה מ-52 אלף איש, 52 אלף איש שבהוראת הארגון יוצאים למגוון משימות ציוניות, כפי שבארגון מבינים את המושג, מהפצת סרטוני הסברה ועד להפעלת לחץ מקוון על בנק מזרחי, ששכר את שירותיו של דביר בנדק כפרזנטור, כך שהלה נאלץ לחזור בו מתמיכתו בחרם האמנים על אריאל.
הפעולה האחרונה של "ישראל שלי" מכוונת נגד אייל ניר, פעיל שמאל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, שקרא לשבור את המפרקות של פעילי הימין שצעדו ביום ירושלים. בשיחה עמה, ציינה שקד שכאשר מרצה אחר בבן-גוריון, ד"ר ירוחם לויט, הביע הסתייגות מהורות חד מינית, האוניברסיטה מיהרה להדיח אותו. יצוין, עם זאת, שלדברי שקד היא לא מבקשת את הדחתו של ניר, רק את הענשתו.
בבדיקת הדומיין של אתר "ישראל שלי" מגלים דבר מעניין: מספר הפקס של מועצת יש"ע ושל "ישראל שלי" זהים, והכתובת הפיזית שמשויכת לאתר היא זו של מועצת יש"ע. למעשה, האתר נרשם על ידי לא אחר מישי הולנדר, בשעתו דובר מועצת יש"ע ולאחר מכן מנהל מערך התקשורת, הדוברות והאסטרטגיה של EDK, חברת הפרסום של משה קלוגהאפט. כן, אותה חברה שתחת כנפיה חסו "אם תרצו", וחוסים כיום גם מועצת יש"ע וגם "ישראל שלי".
[]
אבל הקשרים בין מועצת יש"ע לבין "ישראל שלי" מתחילים מוקדם יותר, עוד בלשכת נתניהו. כאשר נתניהו היה ראש האופוזיציה, ראש הלשכה שלו היה נפתלי בנט, כיום מנכ"ל מועצת יש"ע. מנהלת הלשכה היתה אחת, איילת שקד. בראיון בתחילת השנה אומרת שקד על פעולתה עם בנט שהם החליטו להקים מיזם משותף, שירתום לצרכי הימין את הציבור, במינימום משאבים ובלי בלגאן לוגיסטי. שותף שלישי במיזם הוא רפאל טרבלסי, שהיום הוא אחד מעובדי משרד ראש הממשלה ו"יועץ אישי ופוליטי" לשר יוסי פלד.
כאשר בנט התפוטר מלשכת נתניהו, איילת שקד חיכתה כמה ימים ועזבה אף היא את הלשכה. ברוב הדיווחים על חילופי האישים תוכלו לקרוא שהאשמה מוטלת על שרה נתניהו, אבל בכתבה ב-Ynet מתואר סיפור קצת אחר. ציטוט:
בנט היה אחראי או שותף בלשכה למגוון נושאים. בין היתר, היה שותף ליצירת כמה אסטרטגיות שליוו את יו"ר הליכוד בהתנהלותו הציבורית, בהם ההסתמכות על המחאה הציבורית שתביא להפלת הממשלה. גורמים בליכוד, המעורים בנעשה בלשכתו של נתניהו, אומרים כי "בנט לא התפטר אלא התפוטר. האסטרטגיות שלו לא הצליחו להביא לתוצאה המקווה, וההסתמכות על המילואימניקים אחרי הדו"חות של וינוגרד היתה כישלון".
במלים אחרות, בנט הוא אחד האחראים העיקריים לכמה מהמגמות המעניינות ביותר בימין הישראלי בתקופה האחרונה. ב-Ynet קושרים אותו ישירות למאבק המילואימניקים, זה שהתגלגל מאוחר יותר ל"אם תרצו", ונוהל תקשורתית על ידי EDK. גורמים בליכוד מודים, הלכה למעשה, שהיה מדובר במאבק מכוון מלמעלה, שנועד לייצר מראית עין של מאבק עממי. בנט ושקד יצאו מלשכת נתניהו, אבל לקחו את האסטרטגיה ההיא הלאה, לתפקיד הבא.
בשיחה איתה, אומרת שקד שבין ארגונה ובין מועצת יש"ע יש "שיתוף פעולה", בעיקר בתחום ההסברה; דברים דומים אומר דובר מועצת יש"ע, רוני ארזי. לדברי ארזי, מועצת יש"ע לא תומכת כלכלית ב"ישראל שלי", משום שאין צורך בכך – אם כי, הוא מבהיר, במידה ויהיה צורך כזה, סביר מאד שמועצת יש"ע תתמוך ב"ישראל שלי".
חשוב להדגיש: לא מועצת יש"ע ולא "ישראל שלי" מכחישים את הקשר ביניהם. בנט עצמו ציין בראיון למעייני הישועה את הקשר הזה. אחרי הכל, קשה להכחיש את הקשר כשיש לשני הארגונים כתובת משותפת והאתר של האחד נרשם על ידי הדובר של השני. "הארץ" מצא שבתחילת דרכה של "ישראל שלי", היא אף יוצגה על ידי דובר מועצת יש"ע, ומגדיר את ההפרדה בין שני הארגונים כהפרדה למראית עין.
אז הכחשה אין, כי אי אפשר, אבל הסתרה יש. מועצת יש"ע ו"ישראל שלי" לא מודיעים על הקשר ביניהם. למה? כי, כמו הסיינטולוגים, במועצת יש"ע יודעים שהמותג שלהם שרוף; שחלק ניכר מהציבור יאטום אוטומטית את אוזניו למה שיש להם לומר, ברגע ששמם יוזכר; כי הם רוצים להגיע לאנשים בלי הצורך להסביר שזה נכון שהם מתנחלים והם משוחדים, אבל בכל זאת כדאי להקשיב להם. הרבה יותר קל להם להעביר את המסרים שלהם, אותם המסרים עצמם, כשהם לא מגיעים לבושים בדובון ונעולים בסנדליים. וזה לא מסובך: צריך רק לרכך אותם קמעא, להעמיד פני ישראלים מן השורה, להציג את המסרים כ"הסברה", והשאר, חושבים שם, כבר יקרה מעצמו.
מסלול דומה מאוד, אחרי הכל, עשתה בהצלחה גדולה "אם תרצו": היא טוענת שהיא "תנועת מרכז" שאין לה מה לומר על השטחים, תוך שהיא מסתירה את העובדה שכל המייסדים שלה הם מתנחלים ושהיו"ר שלה, רונן שובל, היה יו"ר "תא כתום" ומועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי". והרי יצחק שמיר כבר אמר שבעד ארץ ישראל מותר לשקר; אז מה כבר יכול להיות רע באיזה שקר לבן? בקצת מלחמה פסיכולוגית?
במיוחד כשזה עובד כל כך טוב.
(יוסי גורביץ ואיתמר שאלתיאל)
כל המידע בפוסט הזה נאסף כחלק מפרויקט "החטטן" של אקטיביסמוס, שניתן להגדיר אותו כתחקיר בקוד פתוח. אנחנו רוצים להודות לאיתמר ברק ונעם רותם, שחלק ניכר מהמידע נאסף על ידם.
ועוד דבר אחד: דיווחתי כאן לפני כמה ימים על התעללותה של משטרת כ"ך בצעיר אמריקני יהודי. מסתבר שהקצין שעצר אותו טען שהנער נשך אותו, לא פחות. "הארץ" מפרסם הבוקר ששני בתי משפט דחו את בקשת הארכת המעצר של המשטרה, תוך שהם דוחים גם את טענת המשטרה על הנשיכה. במסגרת הנוהל המקובל בישראל, על פיו שוטרים רשאים לשקר לבתי המשפט ולעצור אנשים בתואנות שווא, המשיך הקצין בתפקידו וכמובן שלא יועמד לדין באשמת עדות שקר. לעומר כביר יש שתי שאלות למשטרה העוינת.
בפרפרזה על גולדה מאיר, לעולם לא אסלח לוואלה על כך שאילצה אותי להגן על אלון עוזיאל. אלו מכם שלא יודעים מיהו עוזיאל, אשריכם וטוב לכם: מדובר בהיפסטר שלפני כשבוע החליט לשבש את ההלוויה של סמי עופר במוזיקה בווליום גבוה ובריקודים, אבל לא היו לו את הביצים לעמוד מאחורי המעשה הנתעב שלו כשבאה המשטרה, אז הוא שיקר לשוטרים תוך שהוא כותב פוסט מתמם על כך שהוא לא הבין מה הם רצו ממנו. עוזיאל חשב, משום מה, שהוא עושה משהו חתרני בכך שהוא דורך על רגשותיהם של אנשים שבאו להפרד מיקירם; הוא פשוט המקבילה ההיפסטרית של כנסיית Westboro, שמפגינה מול הלוויתיהם של חיילים אמריקנים. התגובה הראשונה שלי לסערה-זוטא של עוזיאל – שמעולם לא שמעתי את שמעו קודם לכן, ואני מנחש שזה נכון לרוב האוכלוסיה הישראלית – היתה "אוי. איזו ברבריות צדקנית ומרוצה מעצמה."
ושם אפשר היה לעצור ולהחזיר את עוזיאל לאלמוניות הברוכה שבה שרץ קודם לפוסט ההוא. אבל לא: וואלה החליטה להפסיק לקבל שירותים מעוזיאל, שכמסתבר שימש כפרילאנסר במדור התרבות שלה. המעשה הבזוי והפחדני הזה גרוע מהמעשה הבזוי והפחדני של עוזיאל.
לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.
עוזיאל לא ביצע את הריקוד שלו בשמה של וואלה. הוא לא דרש וודאי לא קיבל עבור כך משכורת. הוא לא היה במשמרת בוואלה כשעשה את זה. לא היתה לוואלה שום עילה הגיונית לעשות את מה שעשתה. יש להניח שפרשת עוזיאל עוררה שם סערה; התגובה הנכונה היתה הודעה צוננת שהמערכת מגנה את כרכורי השמחה לאיד של עוזיאל, אבל שאין לה שום קשר אליהם. במקום זה, החליטו שם לרצות את זעם ההמון על ידי התזת ראש.
אני לא יודע מה אומר החוזה בין עוזיאל ו-וואלה; מהיכרותי עם חוזי פרילאנס, אני מנחש שהוא מתיר לה לפטר אותו – סליחה, להפסיק לבקש את שירותיו – מעכשיו לעכשיו, ובלי כל פיצויים. הרבה מאד אנשים, כולל עבדכם הנאמן, מועסקים בחוזים כאלה. סביר להניח שוואלה לא עברה על חוקי העבודה, כי החוזה המקובל מבהיר במפורש שאין קשר של מעסיק-מועסק בין הצדדים. אבל הצעד שהיא נקטה מסוכן מאד לכל מי שמועסק בחוזים כאלה: הוא קובע, בפומבי, שמותר למעביד להפסיק התקשרות איתך בגלל משהו שעשית בחייך הפרטיים – משהו שאיננו עבירה פלילית ושעליו כלל לא הועמדת לדין. יש, מטבע הדברים, מקצועות שבהם פיטורים במצב כזה היו מהלך סביר – למשל, כל משרה מטעם המדינה, שהמחזיק בה מחויב בשמירה על כבוד הציבור. עיתונאי, לדעתי, הוא לא חלק מהמשרות האלה. ראוי לציין שהאתר האחר שמקבל שירותים מעוזיאל, טיימאאוט, הודיע שהוא דווקא ימשיך לקבל אותם – וראוי לציין שעכשיו הוא תקוע עם עוזיאל, כי לך תפטר אותו אחרי זה.
אם השטות הבהמית של עוזיאל לימדה אותנו משהו, הוא עד כמה שברירית זכות הביטוי בישראל, ועד כמה זה נחשב ללגיטימי להגיב עליה בשלילת פרנסה. גם זה משהו, אני מניח.
עדכון: דובי קננגיסר פרסם פוסט עם כמה טיעוני נגד לא רעים בכלל.
לבקשת הקהל, עוד דבר אחד: בסרטון שלמטה אפשר לראות את משטרת כ"ך בפעולה החביבה עליה, חביטה במפגיני שמאל בלתי מסוכנים. ראוי לציין שהקלגסים כלל לא חוששים לבצע את הפעולות מול המצלמות. למה מה יעשו להם? התקרית הזו מתרחשת בעת "ריקוד הדגלים" של הציונות הדתית, אותו אירוע שבו צווחו בריוניה קריאות "מוות לשמאלנים", "איטבח אל ערב" ועוד, מבלי שהמשטרה עצרה מישהו מהם.
חוקרת של משטרת ירושלים תל אביב עצרה אתמול (ב') את גדעון ספירו, פעיל שמאל ועיתונאי ותיק בן 76, בחשד לכתיבת מאמר מסית. ספירו שוחרר כעבור שעתיים, לאחר התערבות עורכי דינו, ממשרדו של מיכאל ספרד.
שערוריות אינן זרות לספירו. במשך שנים, הוא כתב מכתבים רבים לשופטים, שבלשון המעטה הוא לא העריך את יכולת השיפוט שלהם. מכתב חריף במיוחד, שנשלח בסוף שנות השמונים, גרר אותו לבית משפט השלום בירושלים, שם אסר עליו שופט לכתוב יותר מכתבים לשופטים. ספירו, שיוצג אז על ידי האגודה לזכויות האזרח, ערער למחוזי וזכה. בינתיים, הוא פרסם את המכתבים שנאסר עליו לשלוח ב"כל העיר".
למרות קריירה ארוכה בשמאל הרדיקלי, אמר לי ספירו בראיון טלפוני, זה היה המעצר הראשון שלו. העילה, בלשון המעטה, היא מוזרה: מאמר שכתב לפני עשרה חודשים. במאמר כתב ספירו שכאשר מתנחלים נושאים נשק, יש להתייחס אליהם כאל חברי מיליציות ובהתאם כמטרות לגיטימיות אין לראות אותם כאזרחים רגילים; הוא הוסיף שכישראלים, אין לנו זכות להכתיב לפלסטינים את דרכי ההתנגדות שלהם; והדגיש משמעותית את העובדה שהוא תומך, למרות זאת, במאבק לא אלים.
חוק העונשין (144ד' 2ב') אוסר על פרסום "קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו", אבל מגביל את האיסור למקרים שבהם "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור". החוק מופעל אך לעיתים נדירות. לדברי ספירו, זהו כנראה המעצר הראשון בשל פרסום מאמר מאז שנות החמישים. מאחר וספירו כתב בעברית, ומאחר שחמושים פלסטינים אינם נוהגים, בדרך כלל, לעלעל בכתבי עת בעברית, אפשר לומר בזהירות שה"אפשרות לעשיית מעשה אלימות או טרור" בעקבות הפרסום לא ממש ממשית, או אפילו קרובה לממשית.
איך, בדיוק, היתה המשטרה מצדיקה את המעצר, כשהיתה גוררת את ספירו מול שופט? לא ברור. גם לא ברור מה לעזאזל חשבה החוקרת כשהורתה על מעצרו של אדם בן 76, שאיננו מהווה סכנה לציבור. האגודה לזכויות האזרח גינתה את מעצרו של ספירו והגדירה אותו כפגיעה בזכויותיו. ספירו אומר שהוא שוקל לתבוע את המשטרה, ואולי גם לתבוע אישית את החוקרת שהורתה על מעצרו.
המעצר מרגיז במיוחד, משום שהמשטרה לא עושה כמעט כלום כנגד קריאות לאלימות או הסתה גזענית (שאסורה על פי אותו החוק) כשהן מגיעות מהצד השני. הרבנים שתמכו בספר "תורת המלך" הידוע לשמצה, שקרא להרג ילדים לא יהודים אם "ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים", לא נעצרו. כנגד הרבנים שכתבו את הספר טרם הוגש כתב אישום.
שמואל אליהו מצפת, שלאחרונה התפאר בהצלחתו להפוך את עירו לשטח נקי מפלסטינים על ידי איסור מכירת או השכרת דירות להם, לא נעצר, שלא לדבר על העמדה לדין. זאת, למרות העובדה שלפני חמש שנים הוא חמק בעור שיניו מהעמדה לדין בגין אותה עבירה בדיוק, בתנאי שיתנהג היטב.
אולי האשמים ביותר בהסתה הם כותבי ועורכי "הקול היהודי", אתר שמופעל על ידי תלמידי הרבנים שכתבו את "תורת המלך", שמשבח בעקביות ולעתים מעודד פוגרומים מצד מתנחלים ("תג מחיר", בעגת הפוגרומצ'יקים). למותר לציין שהם לא נעצרו ולא הועמדו לדין. ואלה רק דוגמאות מהחודשים האחרונים.
קשה להשתחרר מהתחושה שספירו נעצר משום שהמשטרה רואה הסתה-לכאורה כנגד יהודים כנפשעת משמעותית יותר מהסתה ממשית לא יהודים; ספירו עצמו רואה בכך הוכחה נוספת לכך שהמשטרה מתייצבת לצד המתנחלים. וכך זה יהיה כל זמן שישראל תמשיך להיחשב "מדינת היהודים".
עדכון: בפוסט בוצעו מספר תיקונים ושינויים, בעקבות שיחה חוזרת עם ספירו.
לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.
בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.
הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.
אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."
בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.
בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.
אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.
אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.
שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.
זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.
זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.
סיכון אסטרטגי, אם תרצו.
ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.
מאיר דגן, האיש שההתמחות שלו אליבא דאריאל שרון היא הפרדת ראשם של ערבים מגופם, אמר שורה של דברים שנויים במחלוקת בשבועות האחרונים. אם להתעלם לרגע מפרשת הסחר של האחים עופר עם איראן – הסיבה היחידה שאי אפשר לקרוא בעטיה לסמי עופר בוגד היא שהוא בכלל, כמסתבר, אזרח מונאקו – דגן התמקד בשני נושאים: הסכנה החריפה שתגרם לישראל אם תצא למלחמה באיראן ותזניח את יוזמת השלום הסעודית, והרפתקנותם של ברק ונתניהו. ב"שיחות סגורות" – סגורות לכל הציבור פרט לכתב של ידיעות אחרונות, כמסתבר – הוא אמר שכשהיה בתפקיד, היתה לו יכולת מסוימת, יחד עם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לבלום את הטמטום הזה. עכשיו אין לו, והוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשתיקה נוסח זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אז הוא מדבר. דגן ציין בעיקר את העובדה שישראל לא תעמוד במתקפת הנגד האיראנית, אם ברק ונתניהו אכן ישיגו את מטרתם. כאן המקום להזכיר שיש סיבות טובות להעריך שישראל תתקוף את איראן באוגוסט – עמדה שהשבוע תמך בה גם פרשן הארץ לענייני צבא ושו-שו, אמיר אורן.
מטבע הדברים, ברגע שהוא פתח את הפה, דגן הותקף על ידי שורה של שרים ובטחוניסטים, בטענה האווילית שהוא "פוגע בהרתעה הישראלית" ושאסור לו בכלל לדבר, כי הוא פקיד שהרגע השתחרר מתפקידו, ובכך שהוא פותח את הפה הוא מפגין "אי הבנה בדמוקרטיה".
אז ככה. דגן חייב דין וחשבון קודם כל לציבור הישראלי, ששילם את משכורתו. כל זמן שהוא היה בתפקידו, הוא היה חייב כמובן לציית להנחיות הממשלה הנבחרת ולא לתקוף אותה בפומבי. משהשתחרר מתפקידו, אם הוא הגיע למסקנה שמדיניות הממשלה מסוכנת לציבור, זו לא היתה זכותו להתריע על כך – זו היתה חובתו. אם הוא חושב שהממשלה עומדת להוביל מהלך שיגרור את ישראל למלחמה מיותרת, הוא חייב להתריע על כך. במקרים מסוימים, חובתו המוסרית היא להתפטר ולהתריע על כך. דגן משוחרר עכשיו מהחובה הזו: הוא אזרח פרטי.
השושואיסטים שכועסים כל כך על דגן עכשיו היו, אחרי הכל, שמחים מאד אם הוא היה ממציא לציבור שלל צ'יזבטים על הסכנה האיומה הנשקפת מאיראן, שמצריכה תקיפה כאן ועכשיו. כלומר, אם הוא היה תומך בעמדת הממשלה וחלק ניכר מהממסד הבטחוני, הכל היה בסדר. מכיוון שהוא מעז לומר את ההיפך, הם מקיאים אותו. כפי שמבהיר אלוף בן, בעתיד צפוי דגן להתקפה קשה יותר מצד נתניהו – והעין השביעית מוצא שההתקפה הזו כבר מתחילה בשופרו של ראש הממשלה, הביביתון. זו עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה: היא גורסת שלפקידים בכירים לשעבר אסור לחלוק על הממשלה, ואסור להם לומר לציבור שיש יותר מדעה אחת בנושא השנוי במחלוקת. על אחת כמה וכמה אסור לראש המוסד לגלות לציבור שראש הממשלה ושר הבטחון שלו הם חולי נפש שאסור לסמוך עליהם.
הטענה השניה היא שהוא מחבל בעמדתה של ישראל ובהרתעה שלה כלפי איראן. גם התפיסה הזו היא בלתי דמוקרטית במהותה. העמדה איננה "עמדת ישראל": זו עמדת ממשלת ישראל הנוכחית ותו לא. אשר לפגיעה בהרתעה, ספק אם יש דבר המקדם יותר את החיה המיתולוגית הזו – איך בדיוק מקדמת העמדה הנוכחית של ישראל הרתעה כנגד איראן? – מאשר האמירה הפומבית שמנהיגיה של ישראל הם כלבים שוטים שנשיכתם רעה.
בקיצור, תנו לדגן לדבר והפסיקו עם הצביעות. אני כנראה אצטער על המילים האלה עוד שלוש שנים, אם יהיה פה משהו עוד שלוש שנים, כשדגן יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. אבל צריך לומר אותן בכל זאת: במדינה דמוקרטית, זכותם של פקידים שפרשו למתוח ביקורת על הממשלה היא מאושיות השלטון. אם הממשלה תוכל לסתום את פיותיהם, היא תחסל את הדיון הציבורי בשאלות כבדות משקל. ברור למה כל ממשלה – במיוחד ממשלתם של נתניהו וברק – רוצה בכך; ברור גם למה אסור להניח לה להצליח.
ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מצא את עצמו במצוקה בפרשת האחים עופר. מצד אחד, סחר עם איראן שנואת נפשו, עם גרמניה של שנת 1938, שהחרם הבינלאומי עליה הובל על ידי התנועה הרוויזיוניסטית שממנה הוא בא; מצד שני, הצורך הנפשי העמוק שלו להתרפס בפני אנשי הון. אתמול, עם מותו של עופר, ברור היה מי ניצח. נתניהו הכתיר את עופר כ"ציוני בכל רמ"ח אבריו". וואלה. מסתבר שהיום התקן לציוני הוא נמוך למדי: אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת לצרכי מס ולסחור עם המקבילה המודרנית של היטלר, אבל עדיין לקבל את אות הכבוד הזה. יש טענה שאומרת שהיטלר אמר בשעתו ש"אם לא היו היהודים, היינו צריכים להמציא אותם", כלומר שהם היו אויב מצוין להפנות אליו את זעם ההמון; בעקבות הענקת תואר הכבוד לעופר, צריך לתהות עד כמה נתניהו באמת רואה באיראן אויב נוסח גרמניה הנאצית, ועד כמה הוא מפמפם אותה כדי שיהיה לו אויב נוח להלחם בו בדעת הקהל.
מוקדם יותר השבוע חגגה הציונות הדתית את החג שהוא כולו שלה, שאף פלג אחר באוכלוסיה היהודית – ודאי לא הישראלית – לא מכיר בו, החגא הידוע כיום ירושלים. במשך עשרות שנים, טרוניה קבועה של חובשי הכיפות היתה שאף אחד אחר לא מצטרף אל החגיגות שלהם, שמתמקדות ב"ריקודגלים", קפצוצים מצד כל הקהל תוך ניפוף בדגלי ישראל.
מי שיצפה בסרטון שמופיע למטה, יקבל מושג טוב איך נראית היום הציונות הדתית, מלח הארץ בעיני עצמה. בלב האירוע הממסדי שלה, שהחל השנה בטוב הטעם שהורגלנו בו מצד חובשי הכיפות דווקא בשייח ג'ראח, השמיע האספסוף קריאות קצביות של "מוחמד מת", "נשרוף לכם את הכפר" (בעיני ישראלים, כל ישוב ערבי הוא "כפר"; אם הוא גדול מהרגיל, זה פשוט כפר גדול), "מוות לשמאלנים", ו"איטבח אל ערב". למיטב ידיעתי, המשטרה לא עצרה אף אחד, למרות שלהוציא קריאת "מוחמד מת" (שספק אם גם היא חוקית; יש בארץ חוק נגד פגיעה ברגשות דת) כל הקריאות הללו הן הסתה ברורה למדי לרצח. אבל, אחרי הכל, אנחנו מדברים על משטרת כ"ך.
אם לרוב הישראלים לא היה דחוף להצטרף אל מלח-הארץ-בעיני-עצמם וזורי המלח בעיני כולנו, לפסיכית המובילה של הפוליטיקה האמריקנית, שרה פיילין, דווקא אצה הדרך. פיילין ציינה את יום ירושלים על ידי חבישת מגן דוד גדול, ואמרה ש"היום הוא יום השנה ה-44 לאיחוד ירושלים, אנחנו רוצים לציין את זה." פיילין נחשבת ליקירת הנאו-קונים האמריקנים, והיא התגלתה על ידי אחד המובילים שבאנשיהם, וויליאם קריסטול; יש מי שמזכיר לה אירועים כאלה, ומי שמקפיד לטשטש אירועים מביכים יותר, כמו נוכחותה הדמומה של פיילין בטקס שבו הסביר כומר מ-Jews for Jesus שפיגועי התאבדות בישראל הם זעם האל על אי התנצרותם של היהודים. פיילין היא כרגע המנהיגה הבלתי מעורערת של המחנה הנוצרי-פונדמנטליסטי בארה"ב, ואם היא תכנס למרוץ הפריימריז של הרפובליקנים, יש לה סיכוי טוב לנצח בו, הרבה בזכות תמיכתם של אלה.
השותפות הלא טבעית בין הימין הישראלי ובין הימין הנוצרי האמריקני (שעד לא כל כך מזמן היה אנטישמי למדי, וכמה ממנהיגיו, כמו פאט ביוקנן, הם אנטישמים פחות או יותר מוצהרים) משכה הרבה תשומת לב והשתאות לאורך השנים. הפילושמיות של החבר'ה האלה, אפשר לומר בזהירות, היא סוג ביזארי מהרגיל של אנטישמיות: הכומר החביב על אם תרצו, שלא לומר השוגר דדי שלהם, ג'ון הייגי, נתפס בהצדקת השואה (והתפוח לא נופל רחוק מהעץ: הדובר של אם תרצו אמר בשעתו שהוא יקבל כסף גם מהיטלר), כפי שנתפס גם פט רוברטסון; ג'רי פאלוול נתפס פולט את התפיסה המיסטית המדייוואלית שהאנטיכריסטוס יהיה יהודי – תפיסה שאצל הרבה מאד פונדמנטליסטים עדיין מפעמת, ושעברה סובלימציה לתפיסה שהאנטיכריסטוס יהיה מזכ"ל האו"ם, כלומר קוסמופוליט, שם כינוי אחר ליהודי.
הפילושמיות שלהם, אחרי הכל, מתבססת על ההנחה שתוך זמן לא רב, ממש מעבר לפינה, יגיע יום הדין הגדול והנורא, שבו יצטרכו היהודים לבחור בין התנצרות, כפי שיעשה מיעוט קטן מהם, ובין השמדה. היהודים ימלאו את תפקידם בדרמה האלוהית, כך או כך, באמצעות היעלמותם. מאחר ולפי המיתולוגיה הנוצרית שהפונדמנטליסטים האמריקנים מחזיקים בה, קודם להתנצרותם יצטרכו היהודים לשוב לארץ אבותיהם, ומאחר והמושג "ארץ אבותיהם" אומר להם בדיוק מה שהוא אומר למתנחלים, נוצרה ברית-נוכלים בין שני המחנות, כשכל אחד מהם מנסה להביא את האפוקליפסה שהוא מאמין בה ומנצל את השני מתוך אמונה צינית שהלז מקדם את חורבנו-שלו.
הימין הישן, בימיהם של בגין ושמיר, הפגין חשדנות בריאה כלפי הנוצרים הציונים האלו. בימיו של נתניהו, מצד שני, כבר נוצרה ברית של ממש. נתניהו, אחרי הכל, שוחה כדג במימי המפלגה הרפובליקנית, ומחובר היטב למרכזי הכוח שלה. הוא והרפובליקנים ניזונים זה מזה: הסטירה המטאפורית שנתן לאובמה בעת ביקורו בארה"ב היתה מיועדת לא רק לחזק את מעמדו של נתניהו בימין הישראלי, אלא גם לפגוע במעמדו של אובמה בציבור האמריקני. כשצריך, נתניהו אפילו מעדיף את הימין האמריקני על הימין הישראלי: הוא חיסל בשעתו חוק נגד מיסיונריות בישראל, שקודם על ידי הסיעות הדתיות, משום שהבין שמשמעות הפעולה הזו תהיה שבר חסר תקדים עם הפונדמנטליסטים האמריקנים. כך נוצר המצב המשונה, כפי שמציין אדם קירש, שבו "מנהיג יהודי של מדינה יהודית מתיר לנוצרים לנסות להמיר את דתם של יהודים, כתמורה לתמיכה פוליטית נוצרית". גאווה יהודית, אין כמוך. (וכאן גם המקום להזכיר שהחוק הישראלי, בניגוד לשגיאה הנפוצה והלא מקרית, לא אוסר על מיסיונריות: הוא אוסר על הטפה לקטינים ללא הסכמת הוריהם, ועל נסיון להמיר את דתו של אדם תמורת טובת הנאה כלכלית כלשהי).
ב-15 השנים האחרונות, מאז בחירתו של נתניהו, נע הציבור הישראלי ימינה, וישראל הפכה ל"אומת פוקס". בעוד בארה"ב רוב הציבור – לא רק הדמוקרטים – רואה את השרלטנית מאלסקה באופן שלילי, בישראל פיילין חביבה על חלק ניכר מהציבור. שיעור התמיכה באובמה בקרב הישראלים נאמד לפני כשנה בכשישה אחוזים, בערך כמו זה שמקובל בקרב צופי פוקס. אובמה נתפס כאויבה של ישראל ושל ארה"ב עצמה; הטוקבקים הישראלים היו זועפים מהרגיל בעקבות חיסולו של בן לאדן, כשלפחות אחד מהם טוען שבן לאדן הסכים לחיסולו, משום שבכך הוא מחפה על העובדה שהמנהיג האמיתי של הג'יהאד העולמי יושב בבית הלבן. אף אחד לא בדק את זה, למיטב ידיעתי, אבל הניחוש שלי הוא ששיעור הישראלים שחושבים שאובמה הוא מוסלמי גבוה מזה של צופי פוקס; משה פייגלין – שמחזיק בתמיכה של כ-23% מחברי הליכוד – אומר את זה כמעט במפורש, ועוד באתר "ליכודניק".
ישראל הופכת יותר ימנית ויותר דתית, מתנערת בעקביות מאתוס אזרחי וכוללני – עד כמה שהגיעה אליו אי פעם – וככזו היא מתכנסת היטב לגבולות ערוץ פוקס. רשת פוקס היא הרשת של הימין האמריקני; בישראל היא כנראה מקובלת על כ-80% מהיהודים, מהאיחוד הלאומי ועד לפאתי קדימה. המשמעות של התהליכים הללו, ושל המהלכים המכוונים של נתניהו וחברים דומים כמו דני דנון – המלווה של פיילין בביקורה בישראל – הוא שישראל הופכת יותר ויותר לנחלתם של הימנים הדתיים בארה"ב. בהתחשב בכך שישראל עצמה, כאמור, הופכת יותר לאומנית ודתית, זה לא צריך להפתיע.
גם הדמיון ברטוריקה לא צריך להפתיע: הימין האמריקני תוקף את הנשיא שלו על כך שהוא לא תומך מספיק בתפיסת הייחודיות של ארה"ב, שמקבלת שם גם גוון דתי מובהק; הימין הישראלי חובט במה שנשאר מהשמאל הישראלי משום שהוא לא מקבל את התפיסה הבסיסית שלו, עליונותם האינהרנטית של יהודים, לא רק בישראל אבל בעיקר בה. רעיון זכויות היתר של היהודים, שנובע מתוך התפיסה שהם "עם נבחר", כפי שהימין האמריקני רואה את עצמו, הוא לדעתי קו השבר האמיתי בין ימין ושמאל בישראל. (מעניין, לצורך העניין, להשוות את תפיסת העולם של שון האניטי מפוקס ניוז, שמקבל את העליונות האמריקנית כערך דתי ואת הצבא האמריקני כסמל של הערך הזה, מול זו של כנסיית Westboro, פונדמנטליסטים קיצוניים שמבחינתם דבר האל חשוב משמעותית יותר מארה"ב והצבא שלה, שמפגינה מול הלוויות של חיילים בשל המדיניות הצבאית שלתפיסתם מתירה ומקדמת הומוסקסואליות; מעניין באותה המידה לעקוב אחרי עלייתה של הכנסיה המורמונית, כמו גם הלגיטימיזציה שלה, משום שבין שאר אמונות ההבל שלה היא רואה בארה"ב את הארץ המובטחת ומאמינה שישוע חזר לאמריקה לאחר צליבתו. אבל זה חורג מתחומי הפוסט).
ליברל אמריקני שאל אותי לאחרונה בהיסוס האם ישראל לא הופכת למקבילה של סרביה בימי מלחמת האזרחים. זה דימוי ששב וחוזר בדיון הליברלי האמריקני על ישראל. נקודות ההקבלה, יש לציין בחוסר רצון, רבות יותר מדי. צריך להזכיר גם שהסרבים הפגינו במהלך המלחמה אהדת ישראל ניכרת, בין השאר מתוך התפיסה ש"אתם יודעים מה זה מוסלמים"; שפוליטיקאים ואנשי ציבור הביעו באותה תקופה תמיכה ניכרת בסרביה דווקא; ששר החוץ שרון, בימיו של נתניהו כראש ממשלה, הביע דאגה עמוקה מפעולת נאט"ו בקוסובו, משום שהוא ראה בה תקדים מסוכן לעתידה של ישראל; שהתעמולה הציונית מזכירה שוב ושוב את האוגדה שהקים חאג' אמין אל חוסייני בבוסניה, שנלחמה לצד הנאצים; ואת הלגיטימציה שמעניקים הישראלים לטיהור האתני של 1948, שהגיעה לשיאה בחוברת האחרונה של אם תרצו בנוסח של "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם". אם ישראל תתפס בחברה הליברלית האמריקנית כמקבילה של סרביה של מילושביץ' ומלאדיץ', נתמכת על ידי מקדמי מלחמת התרבויות בימין האמריקני, מצבה של ישראל יהיה חמור מאד.
אין זהות מלאה בין אומת פוקס ובין הימין האמריקני, כמובן. הימין האמריקני עצמו מפולג בנושאים שונים. הניאו-קונס, למשל, התפלגו בסוגיית המהפכה בעולם הערבי: חלקם הוכיחו עצמם אנשי אמת ותמכו במהפכות הללו, אחרי שנים שבהן דיברו על הצורך בהן; אחרים הוכיחו שהם זאב בדמות כבש, תומכי ישראל במסווה של מקדמי חופש בעולם הערבי. אבל אם ישראל תמשיך לאלץ את האמריקנים לבחור בינה ובין דמוקרטיזציה של העולם הערבי, התוצאה הצפויה תהיה, ותוך זמן לא רב, התנערות שקטה של ארה"ב מישראל. נתניהו כבר הצליח לעצבן חלק ניכר מהציבור המעורה-פוליטית שם, והשאלה "מה עשית עבורי לאחרונה" היא שאלה קבועה שם. האמירה הקרה של הלורד פלמרסטון, שלאנגליה "אין בעלי ברית נצחיים, ואין לה אויבים נצחיים; האינטרסים שלנו הם תמידיים ונצחיים, ועלינו לשמור עליהם" משותפת לשרי חוץ ברחבי העולם. ישראל העמידה לעצמה, בהתנהלותה היהירה, מספר קטן של אויבים ומספר גדול להפליא של מתעבים; ושיורה תלוי במעצמה אחת. אם מחצית ממנה תשתכנע שישראל היא לא רק נטל, אלא גם תועבה מוסרית, תתקצר מאד הדרך אל חזונו של חלק אחר בה – זה שסבור שחורבנה של ישראל יביא את ימות המשיח. זה שבנימין נתניהו והימין הישראלי נתלו בו, זה שאיננו מניח לישראל להקיא את טרפה, ולצאת מהמיתולוגיה אל ההיסטוריה.
בפוקס ניוז יערכו לנו הלוויה נהדרת, אין ספק. ואחר כך הם יחכו בסבלנות להגעת המשיח, שכרגיל לא יטלפן, אפילו לא ישלח SMS. לנו זה כבר לא ישנה.
ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שיאמרו לכם שהחכמה היהודית עמוקה מני חקר, שהרבנים הם גאונים שצופים בעולמות אחרים ושומעים את השיחות שמאחורי כס הכבוד, הפנו אותם לקישור הזה. אין מילים.
החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.
בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."
להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.
אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את זה. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, חזה טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא ניכנע לתקווה ולעשייה".
אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.
למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.
אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.
מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.
אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.
שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.
הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.
שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.
מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.
שורה של מתנחלים בכירים – גרשון מסיקה; בועז העצני, הבן של והבריון המשפטי של "אם תרצו"; בני קצובר; רון נחמן, ראש העיר שמתעקשת שהיא לא התנחלות אלא אם היא צריכה לשלם מסים; ואחרים – פרצו בגאון דרך אל מחוזות טרלול בלתי מוכרים, ושלחו מכתב איום לבאן קי מון, מזכ"ל האו"ם. הם הודיעו לו קוממיות כי אם לא יחדל ממנהגו הנלוז לציין עובדות ולהתייחס לשטחי הגדה המערבית כשטחים כבושים, הם יתבעו אותו לדין וידרשו פיצויים.
וזאת על שום מה? ובכן, מספרת לנו הידיעה בלהיטות, ההצהרות של באן קי מון מנוגדות לסעיף 80 של אמנת האו"ם מ-1945, המכונה "סעיף ארץ ישראל", אשר לטענת המתנחלים מעגן את "הזכויות המשפטיות של העם היהודי על ארץ ישראל כזכויות נצחיות, אשר אי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי".
זה היה נראה לי משונה משהו. כלומר, אם היה סעיף כזה, אני חושב שהייתי שומע עליו. יתר על כן, הוא היה מייתר את כל הדרמה של הכט' בנובמבר 1947. אחרי הכל, אם יש סעיף באמנת האו"ם, שיצאה שנתיים ויותר קודם, שמעניק ליהודים זכויות על פלסטינה, אז על מה כל הרעש, המתח סביב הרדיו, ספירת הקולות והריקודים?
אז הלכתי לברר מהו אומר בעצם סעיף 80 לאמנת האו"ם. עכשיו, הוא די מסובך ופתלתל – קראו בעצמכם – אבל אפילו רש"י לא היה מצליח למצוא שם זכר ל"ארץ ישראל", שלא לדבר על "זכויות נצחיות, שאי אפשר לבטלן ללא הסכמת העם היהודי". כלומר, הידיעה בנרג משקרת בכמה נקודות קריטיות. לגמרי לא במקרה, מי שחתום על הידיעה – וכנראה לא טרח לברר מה כתוב באמנת האו"ם, ולו כדי לשמור על שאריות של אמינות – הוא כתב המתנחלים של נרג, עמיחי אתאלי. זוכרים את האגדה על העיתונות השמאלנית? אתאלי לקח תעמולה שקרית והציג אותה כידיעה עיתונאית, ואפילו לא טרח להביא תגובה או דעה נגדית. אחרי הכל, כבר אמר אחד מראשי הממשלה שלנו שלמען ארץ ישראל מותר לשקר, אבל מה קרה לעורכים של נרג? אומרים שפעם היו כאלה.
אז מה בעצם אומר סעיף 80? הוא אומר שעד שלא יהיו הסכמים באשר לשטחים המוחזקים ב-trusteeship, מעין אפוטרופסות ובפועל מנדטים, אין באמנת האו"ם כדי לפגוע בזכויות של העמים שלמענם נערך המנדט או של האומות המיישמות אותו בפועל. כלומר, חבר הצ'יזבטיונרים של המתנחלים מחזיר אותו לחבר הלאומים ולהחלטת סאן רמו, שמקימה את המנדט הבריטי.
למה הם רוצים לחזור לשם? כי החלטת האו"ם, שמקימה את ישראל, מדברת על חלוקה. בהחלטת סאן רמו אין חלוקה ולמעשה גם ירדן שייכת לשטחים המיועדים להקמת מדינה יהודית.
יש שלוש בעיות מסיביות בגישה הזו, של דילוג על החלטה 181 של האו"ם וחזרה לסאן רמו. קודם כל, חבר הלאומים היה בעיקר ארגון של מדינות קולוניאליסטיות. הוא היה הרבה פחות יצוגי והאו"ם למעשה ביטל אותו. המתנחלים רוצים להחזיר אותנו לעידן המאושר של הקולוניאליזם, אבל – איפה סופרמן כשצריך אותו – כדור הארץ מסרב בתוקף להסתובב אחורה.
שנית, החלטת סאן רמו – שמחלקת את המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת – לא אומרת את מה שהמתנחלים חושבים שהיא אומרת. היא מדברת על הקמת "בית לאומי" – לא "מדינה", וזה לא שהדיפלומטים הצרפתים והבריטים לא הכירו את המונח הזה – ליהודים בשטחי המנדט; אבל היא לא אומרת מילה על "זכויות נצחיות", והיא מכילה סעיף שהמתנחלים מעדיפים לשכוח. הוא אומר שההחלטה מתבצעת כאשר "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." ההדגשה שלי. אם המתנחלים רוצים לחזור לסאן רמו, בהנחה המפוקפקת שיימצא מישהו מחוץ לישראל שיסכים לכך – מה לעשות, ברוב העולם חושבים שגם לא יהודים הם בני אדם – הם יצטרכו להעניק לכל הפלסטינים זכויות אזרח. ואשר לזכויות הדתיות – אוי, אוי, אוי. כל קברי השייח'ים שהפכו לקבר רחב הזונה יצטרכו לחזור לבעליהם.
שלישית, בפשטות, התעקשות שהחלטה 181 בטלה ומבוטלת, ושלמעשה לאו"ם אין סמכות לקבל אותה שומטת את ההכרה הבינלאומית היחידה בקיומה של מדינת ישראל. אבל אם הם יאמרו זאת בפירוש – בלי הממבו ג'מבו על "סעיף ארץ ישראל" ו"זכויות נצחיות" –הישראלי הממוצע יזרוק אותם מכל המדרגות.
אז מה עושים? משקרים, מפברקים מציאות, וסומכים על הבטאון הגווע של "אם תרצו" שיעביר את זה בלי בדיקה רצינית מדי. ככה זה: מי שהתרגל לחיות בכזב, להעמיד פנים בו זמנית שהוא גר בבסיס צבאי ובאותה מידה בבית כמו כל בית בישראל, כבר לא יכול להגמל מזה.
אה, ועצה בחינם לה"ה קצובר, נחמן, העצני ושות': במקומכם לא הייתי מתקרב יותר מדי לבית דין בינלאומי כלשהו. זה יכול להגמר רע מאד.
ועוד דבר אחד: משרד החינוך מקצץ במרץ בשיעורי האזרחות, כדי שהאזרחים לעתיד לא ידעו מהו אזרח – להבדיל מנתין – ובמקביל, הוא גם מכין אותם לעתידם כבשר תותחים. תכנית לתלמידי כיתות ז' עד י"ב אמורה לגרום להם לאמץ אנדרטאות וקברים של לוחמי צה"ל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר שגדעון סער הוא שר מתון או שפוי, כמו גם לפעם הבאה שאחד מדובריה של ישראל יעז למלמל משהו על תרבות המוות הפלסטינית. והשיר הזה נכון מאי פעם.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יחיו בממלכה המדומיינת של המתנחלים.
תגובות אחרונות