מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו כ-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ח"כ אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, זה לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)

בבית הספר שבו הורתי בשלוש השנים האחרונות, כאשר נפרדים התלמידים בסוף כיתה ט' מחטיבת הביניים, הם מעלים מופע בפני תלמידי הכיתות הנמוכות יותר ובפני הוריהם, ומפיקים אלבום תמונות למזכרת. צילומי האלבום נתקלים בכל שנה בקושי: התמונות הם של שלושה-ארבעה תלמידים יחד, ותמיד יהיו ילדים שאף אחד לא רוצה להצטלם איתם. בכל כיתה, זאת יודעים כולם, יש את הפחות "מקובלים". המחנך/ת בשלב זה צריך/ה לשכנע תלמידים אחרים להצטלם יחד איתם, בתמונה שעבורם תשאר להם למזכרת "לנצח".

לפעמים המחנך/ת מצליח/ה, ואז הכל טוב. אבל לפעמים יש צורך לאיים שאם אף אחד לא יצטלם עם הילדה הדחוייה (נניח), אז אף אחד לא יצטלם. או אז כמה תלמידים מקריבים את עצמם, והסדר שב על כנו. מיותר לציין שהשימוש באיום הזה הוא כבר כישלון חינוכי – ראשית משום שהגענו אל סוף השנה במצב שבו הדחייה של אותו תלמיד או תלמידה הם עד כדי כך חמורים. שנית משום שלא ניתן היה לשכנע את האחרים להתגבר על הסלידה שלהם, והיה צריך לאיים בסנקציות.

אתם אולי כבר מבינים מה הנמשל כאן. מפעל ההתנחלויות הוא אותו ילד דחוי, שאף אחד לא רוצה להצטלם איתו. אחרי ארבעים שנה הוא עדיין לא מקובל, בלתי-כריזמטי בעליל, למעשה מנודה חברתית. ומכיוון שלמורה, כלומר לממשלה, יש אינטרס שכן יצטלמו איתו, ומכיוון שהיא לא מצליחה לשכנע שהוא דווקא אחלה חברמ'ן ובעצם ממש "קול" (המלחמה ב"דה-לגיטימציה" לא ממש נושאת פרי, למעשה להפך), היא צריכה לאיים. חוק השתקת החרם החדש הוא סוג כזה של איום.

מפעל ההתנחלויות, עם כל הצלחתו לתקוע מקלות רציניים בכל הסדר עתידי שיכול להוביל לאיזשהו סוג של עצמאות פלסטינית, הוא כישלון ענק. אחרי ארבעים שנה ומאות מיליארדי שקלים, נמצאים בשטחים פחות מ-5% מאזרחי המדינה. גם מתוך אלו, רבים הם חרדים שחיפשו דיור זול לא רחוק מירושלים, או מעמד ביניים שחיפש איכות חיים במחיר מופחת. ההתנחלויות סובלות ממוניטין נורא, ודאי בעולם המערבי כולו, וגם כאן בארץ. על אף מאמצי ממשלות רבות, ההתנחלויות נותרו הילד הדחוי של מדינת ישראל.

יש לכך סיבות רבות, וודאי לא כולם מוסריות-עקרוניות. אני מניח שעבור רוב המסתייגים מהשתתפות במפעל ההתנחלויות העובדה ששכיניהם לא יזכו לאותם זכויות אזרחיות כמוהן לאו דווקא היא שמפריעה. אולי עצם הקונטרוברסליות של הכיבוש, אולי צביעת הפרוייקט בגוונים משיחיים-פנאטיים-דובון+כיפה+עוזי, אולי סתם חוסר רצון לחיות בפריפריה. כך או כך, רוב הישראלים לא ממש רוצים להתקרב לילד הזה.

אבל זה לא נגמר שם. יש לזכור שהתלמידים בבית הספר לא רוצים להצטלם עם הילדים הפחות מקובלים מסיבה אחד ברורה: כל קישור בינם לבין האחרונים ידביק גם אותם בריח הדחייה. ואת הריח הזה קשה מאוד להוריד. כך, למעשה, הימין הישראלי כיום נדבק ברשימו הזה של הדחייה, של האנטי-מקובלות. נכון, "גוש הימין" שולט שלטון מבוסס ויציב. אבל שימו לב שלפני כל בחירות הוא מבטיח שלום. ונכונות לפשרות. וכולם יודעים מה זה אומר: פרידה מהילד הדחוי.

ושימו לב מה קורה לתנועות חברתיות ימניות כיום. תנועות כאלה חייבות להסתיר את ימניותן. כך "אם תרצו" היא אך ורק תנועת מרכז, ואוי למי שיאמר אחרת. כך "ישראל שלי" (שפתחה בקמפיין נגד גלי צה"ל) מציבה תדמית כל-ישראלית, כאשר לכל דבר ועניין היא זרוע ביצועית וממומנת של מועצת יש"ע. התנועות האלה צריכות להסתתר מהימין כדי להצליח חברתית. אסור להם להיות מזוהות עם הימין, שבעצמו מזוהה עם הילד הדחוי. כי מפעל ההתנחלויות הוא עד כדי כך לא מקובל, עד שזיהוי לא איתו, אלא עם חברים שלו, יכול להפוך אותך ללא מקובל.

חוק השתקת החרם מנסה להילחם – בגמלוניות, בחוסר-חן איום – בדחייה הגורפת הזאת של ההתנחלויות. אסור לומר שום דבר רע על הילד הדחוי. אולי ככה הוא בסוף יהיה מקובל. מנסיוני כמורה אני יכול לספר לכם שזה לא יקרה. באיומים לא משיגים הכרה, ודאי לא חברות. אחרי הצילום המשותף התלמידים מתרחקים שוב מאותו ילד, ולא כדי להתראות אחרי שעות הלימודים. הם לא מחבבים אותו יותר. הם לעולם לא יחבבו אותו. למעשה, כעת הם נושאים בלבם טינה נוספת כלפיו, על כך שהכריחו אותם לסבול אותו.

והילד הדחוי, גם הוא הולך לדרכו, בודד יותר מתמיד, דחוי יותר מתמיד. גם הוא נושא בלבו טינה, כלפי התלמידים האחרים כמובן, אבל כעת גם כלפי המורה, על שכך היתה צריכה להשתדל כדי להציל את כבודו, ובעצם בכך רק הלבינה את פניו ברבים, ובצורה עמוקה מאוד השפילה אותו.

(תומר פרסיקו)

בדרבונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו – לא לשכוח, לא לסלוח – צפויה הכנסת להעביר בשעות הקרובות את חוק החרם. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב יועבר החוק ותוך כמה ימים (אחרי הליכים פורמליים של חתימת הנשיא, והוא יחתום, ופרסום ברשומות) אסור יהיה לקרוא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. על החוק כתבתי בהרחבה כאן.

אני מודה ומתוודה שחלפה במוחי המחשבה על התרסה פומבית כנגד החוק הזה, וקריאה לחרם על מוצרי הקולוניות שלנו בשטחים הכבושים גם אחרי שהוא יעבור. מקסימום, אמרתי לעצמי, נשב חודש בכלא. יש דברים גרועים יותר, וסביר שצעד כזה גם יעשה את שלו מבחינת דעת הקהל העולמית.

אלא שבירור משפטי העלה שלא זה המצב. החוק הופך את החרם על מוצרי המתנחלים לעוולה אזרחית, לא פלילית. המשמעות היא שאתה חשוף לקנסות גבוהים, לא למאסר. יתר על כן, החוק מאפשר לכל מתנחל ומתנחל לתבוע אותך. כלומר, גם אם הצלחת לשלם לעורך דין, הלכת לבית משפט וניצחת, מיד תגיע קרציה חדשה, עם כתב תביעה משלה. אז כן, אם תנצח בפעם הראשונה, יהיה לך תקדים לנופף בו, אבל עדיין תצטרך לבלות את שארית ימיך בהגשת מסמכים לבית המשפט ובתשלום אגרות. אין שום דבר דומה לזה בחוקי מדינת ישראל.

דב חנין העיר שהחוק יוצר מקומות קדושים חדשים – ההתנחלויות, שעליהן אסור לומר שום דבר שלילי. בינתיים מותר, אז נאמר זאת: ההתנחלויות הן עלוקה על גופה של מדינת ישראל. מעבר לנזק הכלכלי העצום שהן גורמות לה, הן שוללות את זכות קיומה, הופכות אותה למדינת אפרטהייד, ומחישות את קיצה. כל ישראלי טוב צריך מעתה להמנע מצריכת מוצריהן. בקרוב אסור יהיה לומר את זה – אבל אי אפשר לאסור על החרם עצמו, רק על הקריאה לו.

בכנסת נאם היום גלן בק, ליצן הרודיאו של הימין מזיל הריר בארה"ב. בק, שהיה פסיכי מדי אפילו עבור רשת פוקס – אם כי לא, כמסתבר, עבור ארי שביט – התקבל בהתלהבות על ידי הימין הסהרורי שלנו, מציפי חוטובלי ועד נסים זאב וברוך מרזל (עמי קאופמן צייץ חי מהאירוע). בק, אירונית, נאם על מאבק בדה-לגיטימציה. קשה לחשוב על מחזה סהרורי יותר – פרלמנט שמעניק לגלן בק במה, חופר תחת הלגיטימציה של עצמו.

יש לקוות שחוק החרם, לכשיעבור, יחסל סופית את שאריות הלגיטימיות של מדינת ישראל, ויביא לכך שרק טיפוסים כמו בק יקבלו אותה. רוב הישראלים אינם מודעים לכך שישראל מסמנת את מוצרי ההתנחלויות, כאשר היא מייצאת אותם, משום שאחרת האיחוד האירופי לא היה מוכן לרכוש מוצרים ישראלים. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שוקדת כעת על חוק לסימון מוצרי ההתנחלויות, כדי שגם אזרחים ישראלים יוכלו לקבל את המידע שזמין לכל אזרח באירופה ולפעול על פי מצפונם. סביר שהחוק של גלאון, בניגוד לחוק של זאב אלקין, לא יעבור; אבל הוא יתחיל דיון בישראל. יש לקוות שהתגובה האירופית לחוק הישראלי תהיה בחינה מחדש של הסכמי הסחר של האיחוד עם ישראל, מה שעשוי לספק לישראלי הממוצע, שמודאג רק ממחיר הקוטג', לחשוב שוב על המחיר שהוא משלם עבור ההתנחלויות.

ההתנחלויות לא יוסרו עד שהישראלים ישלמו את מחיר הכיבוש. כרגע הם לא מרגישים אותו. יש לקוות שחוק החרם, באופן אירוני ובלתי מודע לעצמו, יאלץ אותם לעשות בדיוק את זה. זכרו היטב את האנשים שיצביעו עבורו הערב, ואת האנשים שצפויים להתחמק מההצבעה: אלה האנשים שתמכו בחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

(יוסי גורביץ)

כתריאליבקה שעל הים התיכון היתה כמרקחה השבוע, עקב ה"מטס" – הכינוי השגוי לכוונתם של פעילים פרו פלסטיניים, שניסו והצליחו לחשוף ועלם את השקר הישראלי הבוהק, על פיו ישראל לא שולטת בגדה המערבית ויש לפלסטינים מידה מסוימת של שלטון עצמי. למרות אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מי שמודיע עם הגעתו לנתב"ג שהוא מתעתד להגיע לגדה, מגורש.

היללה של מערכת ה-Hasbara הישראלית היתה שמדובר ב"פרובוקציה". בכלל, ישראל חשה מאוימת מאד מפרובוקציות: משרד ה-Hasbara (שמסתתר באנגלית תחת השם האורווליאני Ministry of Information) סירב לאחרונה להתכחש לאחריותו לעוד סרטון מזעזע, שהפעם רואים בו שחקנית שמגלמת היטב את ישראל ההיסטרית והטראומטית מסרבת לקבל טיפול. הסרטון הדרמטי מסתיים בהכרזה שהמשט הוא "פרובוקציה נגד ישראל".

ודאי שהוא פרובוקציה. גם ה-Flytilla היתה פרובוקציה. אבל, כמובן, אלה לא הפרובוקציות היחידות בהיסטוריה. גם הספינה הידועה בכפל שמותיה – אקסודוס ויציאת אירופה – היתה פרובוקציה. היא נועדה להביך את השלטון הבריטי בפלסטינה ולהשפיע על ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. זו היתה פרובוקציה גסה הרבה יותר – הנמצאים על הסיפון התעמתו קשות על המלחים והנחתים הבריטים שבאו לפנות אותם. מאוחר יותר, החמירו הגורמים הציונים את הפרובוקציה בכך שהפעילו לחץ על הנמצאים בספינות הגירוש שלא להסכים לכך שיחזירו אותם לצרפת, כדי לאלץ את הבריטים להשיב אותם למחנות העקורים בגרמניה ובכך להביא את הפרובוקציה לשיאה.

זו, כמובן, לא היתה הפרובוקציה היחידה בהיסטוריה. האלפים הרבים שצעדו עם מרטין לותר קינג בסלמה ביצעו פרובוקציה ועבירה על חוקי ג'ים קראו. כך עשו גם הקדושים המעונים ששילמו בחייהם על העזתם לרשום שחורים להצבעה בדרום. קורות הסופרג'יסטיות הבריטיות עמוסות במעשי פרובוקציה – מהכרחת המשטרה לנקוט אלימות כלפי נשים, עבור בהכרחת שירות בתי הסוהר להאכיל שובתות רעב בכפיה, וכלה באמילי דייויסון, שהשליכה את עצמה במחאה לרגלי סוסו של המלך בדרבי של 1913, נדרסה למוות והרסה לכל הצופים את מצב הרוח. אפשר להרחיק ולומר שימיה של הפרובוקציה הן כימיה של "פרישת הפלבאים", המהלך המיתולוגי שהבהיר לפטריקטים הרומאים שבלי פלבאים קצת קשה יהיה לבנות אימפריה, ואילץ אותם לוותר בהדרגה על שליטתם הבלעדית ברפובליקה.

אין שם דבר שלילי בפרובוקציה. לעיתים קרובות היא מרגיזה, אבל זה בדיוק תפקידה: לחחריד אנשים משלוותם, לומר להם שבעוד שהם נהנים מהמשטר הקיים, יש אחרים שסובלים ממנו. הצורך בפרובוקציה נובע מכך שהמשטר הקיים, כמעט כל משטר קיים, מצליח להנציח את עצמו באמצעות שליטה על מרכזי הכוח – החוקתי, המשפטי והאכיפתי. שינוי של עוול לא יתרחש, ברוב גדול של המקרים, בלי פרובוקציות.

כשמדינה אוסרת על פרובוקציות, או כאשר משטרה מעדיף להתקיף את עצם קיומה של פרובוקציה ולא לדון במה שעומד מאחוריה, פירוש הדבר הוא שהמשטר מפחד להתמודד עם העובדות. בישראל, למרבה הצער, המשטר הציוני מצליח גם לעורר את האספסוף נגד הפרובוקטורים: מפגינים ישראלים בנתב"ג, שבאו לברך את הפרובוקטורים של המטס בהגעתם, מצאו את עצמם עצורים – וטוב שכך, שאם לא כן היה האספסוף היודו-ציוני עושה בהם שפטים.

האווירה בנתב"ג בימים האחרונים, בעידודה הנמרץ של הממשלה, דמתה מאד לאווירה שבה נערכה ההתקפה הקטלנית על צעדת שלום עכשיו, שבה נרצח אמיל גרינצוווייג: אווירה של אי סובלנות קיצונית כלפי מחאה. אז, לפחות, ניתן היה לתרץ את הדברים בכך שהיתה מלחמה, הפלישה הישראלית השניה ללבנון. היום אין תירוץ כזה: הממשלה מלבה היסטריה כנגד מתנגדיה, ומנסה להטיל אימה על מפגינים ו"פרובוקטורים". רצוי להזכיר אילו ממשלות ראו בפרובוקציה מעשה שראוי לענישה, ושהכניסו "פרובוקטורים" לרשימת אויבי האומה: הדיקטטורות הקומוניסטיות.

כשזוכרים את זה, ברור שכל פרובוקטור הוא פטריוט גדול הרבה יותר מכל תומך אוטומטי של המשטר הציוני.

ועוד דבר אחד: ביום שני, צפוי הפרלמנט של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון לקבל את החוק שיאסור חרם על מוצרים מישראל ומההתנחלויות. למחרת, צריך כל אדם מצפוני להכריז על כך שהוא יחרים מוצרים כאלה. וכן, גם זו תהיה פרובוקציה.

(יוסי גורביץ)

אמא'לה, פרובוקציה: בשעות אלה מתמודדת ישראל עם מצב חירום מהקשים בתולדותיה: מאות מטובי אנשינו, מוסווים כשוטרים, מציפים את נמל התעופה בן גוריון בנסיון להתמודד עם פלישה מסוכנת. הפולשים, צוררים אנטישמיים ערמומיים, מנשרים קלו, משועלים חכמו, מתכוונים להגיע לישראל – ולומר עליה דברים רעים. ערפל קרב אופף את אזור לוד; יש שמועות שכמה מן הפולשים הצליחו לחמוק מן הרשת שנטוותה סביבם, והם עושים כעת את דרכם לקראת פיגוע Hasbara איכותי.

מה שמכונה "המטס" הוא בעצם כמה מאות פעילים פרו פלסטיניים, שתכננו להגיע לנתב"ג ובמקום לעשות את מה שהם עושים בדרך כלל, קרי לשקר ולומר שהם באו לשם תיירות, לומר שהם באו לביקור בפלסטין. המטרה היתה לאלץ את ישראל לגרש אותם, ולחשוף בכך בפומבי את העובדה שישראל שולטת לחלוטין על השטחים הפלסטיניים, שהם בעצם מובלעות שלה.

ההצלחה היתה מעבר לכל המשוער: לא רק שישראל גירשה אותם, ובכך סיפקה להם את מבוקשם, היא גם נכנסה להיסטריה. ישראל של בנימין נתניהו ואיילת שקד, לכאורה זקופה וגאה, היא עלה נידף ברוח. ממשלת ישראל יצרה קשר עם מדינות זרות, בנסיון למנוע את כניסתם של הפעילים. היא מתנהלת כאילו היא עומדת בפני התקפת קומנדו. ראש הממשלה נתן תדרוכים מיוחדים וסיפק פקודות לשר לבטחון פנים. ישראל, מעצמה אזורית שחמושה בנשק גרעיני, חוששת ממה שיקרה אם כמה מאות פעילים יגיעו לשטחה ויגידו שהם תומכים בפלסטינים. את ההפגנה הזו מוכרחים להפסיק.

ספק אם יש פעולה כלשהי שיכלו הפעילים לנקוט, שהיתה פוגעת כל כך בלגיטימציה של ישראל. מדינה דמוקרטית-עאלק, שהרעיון של הפגנה נגד מדיניותה מכניס אותה להתקף, רק תזכיר לכולם שהיא בעצם לא דמוקרטית. שכבר 44 שנה היא כובשת עם אחר ומפעילה משטר אפרטהייד, ושהיא נמצאת בשלב המק'ארתיסטי ביותר בתולדותיה. ככל שנתניהו ושקד מצווחים על "דה לגיטימציה", הם שומטים יותר את הלגיטימיות של ישראל. מדינות חופשיות אינן מתנהלות כך. והעולם רואה.

אירונית, השוטרים הונחו לפעול "כאילו שאתם ב'אח הגדול'", כלומר כאילו כל העולם מסתכל עליהם. שימו לב להנחת היסוד על התנהגותם היומיומית של שוטרי ישראל שניצבת שמאחורי ההנחיה הזו.

שב"כניק כלשהו מתהדר בטחולי: מה כבר אפשר לומר על הגרוטסקה של פרשת הגוויות של הימים האחרונים? שההשתלבות הישראלית במרחב כבר הושלמה? שהגענו, אחרי שנים של מאמצים, לרמת עיוורון מוסרי שתאפשר לחמאס ולחיזבאללה להנהן בהסכמה?

מעבר לתרגילים המסריחים של ברק נגד נתניהו, מעבר להכרזות התרנגול ממשרד החוץ, נשארנו עם עובדה עגומה במיוחד: אחד הטיעונים נגד החזרת גוויותיהם של מחבלים למשפחותיהם היתה החשש ממה יחשבו המשפחות השכולות. מסתבר שהתפיסה של מערכת הבטחון, או לפחות חלקים ממנה, היא שהשבת גופה של אויב היא משהו שיפגע ברגשותיהן של המשפחות השכולות. כלומר, שהנימוס הבסיסי ביותר בתנאי המלחמה פוצע את הנפש, לא מתיר לה מנוח.

זה מזכיר את השתוללותו של אכילס, אחרי מותו של פטרוקלוס. אבל ההשתוללות הזו היא חריגה מהסדר הטבעי, סוג של היבריס, ואכילס מציית לצו האלים להחזיר את גופת הקטור. מה שהומרוס תפס, כבר במאה השמינית או השביעית, כעבירה על חוקי הטבע, הופך 28 מאות לאחר מכן למדיניות רשמית של ישראל. בחילה.

הם מפחדים: ועדה של צה"ל בוחנת כעת את הרעיון לטשטש את פניהם של קצינים, כדי למנוע מהם מלעמוד לדין בחו"ל. העיתונות תצווה שלא לפרסם את פניהם, ולא לציין את שמם אלא רק את האות הראשונה בשמם.

מעבר להנחה הבסיסית שהעיתונות הישראלית כל כך מאולפת שהיא תציית ללא היסוס, שהרי קשה יהיה להפעיל את הצנזורה – האמונה על כלל "פגיעה ברורה ומיידית" בבטחון לשם איסור פרסום – לשם כך, חשוב לציין שהנחת היסוד של צה"ל כעת היא שהקצינים שלו יהיו חשודים בעתיד בפשעי מלחמה. במקום לנסות ולמנוע אותם, הוא מעדיף לשפר את סיכויי הבריחה מן הצדק של אנשיו.

פעם זה היה מפתיע.

עדכון: בעקבות החשיפה הציבורית על כוונתם של בוגי "משה" יעלון, אלי ישי ואבי "הבוזז" מזרחי לחלוק כבוד לדב ליאור, הם נסוגו בהם מכוונתם. כל השלושה נמנעו מלנמק את אי הגעתם. עדיין יש אפשרות להשפיע בישראל, אבל צריך לזכור היטב, למשך שארית הקריירה הפוליטית של שלושת הליצנים האלה, את תמיכתו של מי הם מחפשים.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שדב ליאור, הספר החביב עליו ושאר הכנופיה עולים לכותרות, אומרים לנו שאין ממה להתרגש – מדובר בשוליים קיצוניים ולא חשובים. האמנם?

נרג מתנחלים מדווח שמחר ייערך טקס הוקרה לדב ליאור, שבו הוא יקבל את תואר "יקיר ההתיישבות". זה בפני עצמו לא מפתיע: המתנחלים תמיד אהבו את הסוג הזה של יריקה בפומבי על הממשלה שמקיימת אותם, עוד מימי "עוצו עצה ותופר" של סבסטיה. מה שבכל זאת קצת מפתיע הם האורחים: בוגי "משה" יעלון, אלי ישי – שניים משרי הממשלה שאמורה להיות אמונה על אכיפת החוק – ואלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי.

נוכחותם של יעלון וישי היתה מפתיעה במדינה נורמלית, אבל לא בישראל. ישי הוא כנראה השר הימני ביותר בממשלה. יעלון בנה את עצמו על ידי התחנפות לקהל המתנחלים תוך הוקעה של הציבור החילוני והשמאלני. לשני אלה אין בעיה אידיאולוגית להופיע לצד מבוקש לחקירה, שמקהיל את חסידיו נגד חקירתו.

אבל מה עושה שם גנרל במדים? למה אבי מזרחי, שחייליו הם אלה שנאלצים להתמודד עם בריוני המתנחלים, מוצא לנכון להשתתף בטקס שמכבד את האב הרוחני של הפוגרומצ'יקים? כנראה שמזרחי למד יפה את לקחו של יעלון, וכעת גם הוא חושב על הקריירה השניה שלו, פוליטית ללא ספק. אולי הצמדות למתנחלים תצליח להעלים את הכתם של מלחמת לבנון השניה, שבה נכשל כל כך בתפקידו כראש אט"ל, עד שהיה צריך להודיע שהוא מתיר ביזה מוגבלת. אלופי פיקוד מרכז למדו מזמן שמי שמתעסק עם המתנחלים, ישלם על זה. האחרון שניסה, למיטב ידיעתי, היה מצנע. וזה באמת היה מזמן. במצב שבו הצבא והמתנחלים הם בעצם אורגניזם אחד, כפי שיעידו ה"מאחזים" שמוקמים ומיד מקבלים סיוע צבאי, גם נוכחות של גנרל בכיר בטקס הצדעה לאדם כמו ליאור לא צריכה להפתיע.

רק שלא יספרו לנו אחר כך של"לרבנים הקיצונים אין השפעה". אנשים נטולי השפעה בדרך כלל לא זוכים לביקורים של שרים וגנרלים. הם חשים איפה הכח, ומתמגנטים אליו.

(יוסי גורביץ)

דב ליאור לא נעצר בגלל דברי ההסתה שלו. גם לא יעקב יוסף.

שני עובדי המדינה האלה עוכבו – לא נעצרו – בגלל שהם נדרשו להתייצב לחקירה, וסירבו לעשות זאת. כלומר, הם סירבו לקבל את מרות המדינה, שמממנת אותם, לחקור אותם. ליאור יודע שאין סיכוי שיקרה לו משהו: אחרי הכל, לפני מספר שבועות נאם בנוכחותו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת מרכז הרב. נתניהו הודה שם לתלמידי הישיבה וכינה אותם "סיירת של תורה", שבלעדיה הוא לא היה חוזר כמנצח מוושינגטון. דב ליאור לא רק ישב בקהל: הוא גם נאם. ראש הממשלה ישב בשקט והקשיב ללא מחאה לנאומו של אדם שמן המפורסמות היא שהוא מבוקש לחקירה. מי שזכר את זה, לא התפלא למשמע המחאה הרפה הקבועה שיצאה מלשכת נתניהו אחרי ההתפרעויות של הסיירת לה הודה במילים נרגשות רק לפני כמה שבועות. מי שזכר ששר המשפטים של נתניהו ומי שהיה עורך הדין הפרטי שלו, יעקב נאמן, כבר הצהיר בפומבי שישראל צריכה להיות מדינת הלכה, לא הופתע גם הוא מכך שנאמן מילא פיו מים ולא יצא להגנת הצוות המקצועי של המשרד עליו הוא מופקד. אחרי הכל, מה יגידו עליו בבית הכנסת?

מיד עם עיכובו לחקירה של דב ליאור, התייצבו לצידו כל רבני המגזר, מגינצבורג שלימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, עבור באטילה ההוני בימין המתון ועד יובל שרלו במרכז הקיצוני. כולם מחו על מעצרו של רב. המדובר, נזכיר, ברב של המחתרת היהודית, במי ששמו נקשר בהוצאת דין רודף על ראש ממשלה שאכן נרצח, ובמי שחתם על "הסכמה" לספר שבו נאמר שרצח ילדים הוא דבר יהודי. אסור למשטרה, אמרו הרבנים, לחקור רב. אפילו לא רב כזה. עכשיו, סביר מאד שיובל שרלו לא חש בנוח עם פסיקות "תורת המלך", ואין ספק שהוא לא היה מוציא מתחת עטו משפט "ויש סברא לפגוע בטף, אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו". אבל למרות שהוא היה כנראה מתחמק מחובתו לבנות מחנה השמדה לעמלקים, הוא לא התחמק מחובתו לסייע לרב כנגד השלטון.

ההתייצבות הזו היא בקוד הגנטי של הרבנים. מוסד הרבנות, כפי שאנחנו מכירים אותו, קיים כבר 2,220 בערך. הוא מבוזר, כל רב עומד לעצמו, ומאז שתמו ימי שושלת הלל לגווע – שכרכה בשתיקה עדינה את הספר עם החרב הרומאית-ביזנטית, והחזיקה כ-450 שנה, שלוש מאות שנים לאחר שעשבים עלו בלחייו של עקיבא – מעמדם של רבנים נקבע במידה רבה על ידי רבנים אחרים, ובאופן מריטוקרטי. בקרב הקבוצה הזו, ניתן לקנות מעמד באמצעות התקפת שיטתו של אחר, אבל חברי הקבוצה מאוחדים בהתגוננותם נגד קבוצות חיצוניות, במיוחד קבוצות מינות. הם מגינים זה על זה, כפי שראינו בפרשת מוטי אלון, גם כאשר הרב הוא טורף המסכן את הצאן; ולחיים דרוקמן, מראשי המגוננים על אלון, יש היסטוריה של הגנה על רבנים שהם תוקפים מיניים של תלמידיהם.

והם מאוחדים עוד יותר בהגנה על הטקסטים שלהם ועל המעמד הבלבדי שלהם כסמכות לפרשנותם. הם אינם זוכרים במדויק, כי ליהדות הרבנית יש יחסים מעורערים מאד עם האמת וההיסטוריה, מה קרה כשיריבי הרמב"ם הסגירו את ספריו לאינקוויזיציה; הם אינם בקיאים בפרטי הוויכוח הגדול של פאריס, כשהמשומד ניקולאס דונין הוכיח בקיאות רבה יותר מזו של רבי יחיאל מפאריס בתלמוד; הם לא יודעים איך נגמר ויכוח טורטוסה, האחרון שבוויכוחים הגדולים; הם אינם יודעים על שום מה ירד מסך הצנזורה על התלמוד, רק שהוא ירד – אבל הד מעורפל של זכרון ארגוני חוזר אליהם, ואומר להם שמי שלא יתייצב לצד רב שנחקר על דברי תורה, כמוהו כמי שהפקיר את "עשרת הרוגי מלכות" בימי מרד בר כוזיבא ועקיבא, וייזכר לדראון עולם כאותם רבנים ליטאים שהסגירו את רבני החסידים למלכות הצאר.

אז הם מתייצבים לצד ליאור, כי 2,200 שנות היסטוריה מיתית דורשות זאת. אבל מה, בעצם, רוצה ליאור?

[]

ביום שישי האחרון נתן ליאור רמז ברור: אחרי שהשווה את עצמו לאב המיתולוגי של העם היהודי ("גם לאברהם אבינו עשו חקירה", עילגות במקור) הוא הגיע ישר לעניין. הדמוקרטיה, אמר ליאור, היא "העבודה הזרה של דורנו. פעם היו הבעל והעשתורת, והיום זו הדמוקרטיה. במקום שהדמוקרטיה תהיה צורת שלטון, היא הפכה להיות ערך".

כדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות – כלומר, כדי שחילונים ו"בעלי רגש למסורת" ימשיכו לא להבין, וכדי שהצאן הקדוש יבין היטב – ליאור חזר על המסר שלו פעמיים: הדמוקרטיה היא עבודה זרה, כמו זו של הבעל והעשתורת. כשמישהו מהמגזר של ליאור שומע את הצירוף "עבודה זרה", התרגום האוטומטי, המיידי שלה הוא "ייהרג ובל יעבור".

ההלכה קובעת שאם נדרש יהודי באיום ובאונס לעבור על מצווה כלשהי, עליו לעשות זאת ובלבד שאין הדבר בפומבי. אבל ישנן שלוש קטגוריות של מצוות, שעליהן הוא מצווה למות ולא לעבור: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אנשים שמוסרים את חייהם ובלבד שלא לעבור על המצוות הללו מכונים מקדשי השם. ההיסטוריה היהודית לא מכירה דוגמאות רבות לאנשים שמסרו את נפשם כדי לא לחטוא בגילוי עריות או שפיכות דמים, אבל יש לה מסורת מרטירולוגית שלמה – מדניאל וחבריו בכבשן והלאה, כשהדוגמא המוכרת ביותר היא אולי של "חנה" ושבעת בניה – של יהודים שבחרו במוות ובלבד שלא להמיר את דתם. הדוגמא הקיצונית ביותר היא זו של ההתאבדות ההמונית בימי מסעות הצלב, בה טבחו היהודים את ילדיהם ובלבד שלא יועברו על דתם.

עכשיו קובע ליאור שדמוקרטיה היא "עבודה זרה", ומכאן משתמעים שני דברים: שכל יהודי טוב צריך להרחיק את עצמו ממנה, וכל המהדר הרי זה טוב. בכך אין הרבה חדש: העקרון שכל בני האדם שווים הוקע על ידי אברהם יצחק הכהן קוק כ"עקרון קייני", כלומר כזה המשויך לקין, הרוצח הראשון, משום שהוא פוגע בתפיסה שהיהודים הם העם הנבחר. אבל משתמע מכאן דבר נוסף: לעבודה זרה יש כהנים, כאלה שמנסים להעביר יהודים טובים על דתם. ולאורך ההיסטוריה, היו יהודים שהמירו את דתם מרצון, וניסו לשכנע יהודים אחרים לעבור על דתם.

הפסיקה ההלכתית בקשר לטיפוסים כאלה ברורה מאליה. דינם מוות, לא על ידי בית דין – כי לכנס בית דין כזה יהיה קצת מסוכן, לכוהני הבעל והתקינות הפוליטית יש כוח עדיף על זה של חסידי יהוה – אלא על ידי קנאים ש"פוגעים בהם". ליאור נזהר מלהתפס כשהוא מוציא דין רודף על מגזר שלם, אולי מהחשש שמתוך הקהל הזה יקומו כמה קנאים ויפגעו בו עצמו, אולי מחשש שהמערכת תתנער, תבין שהיא ניצבת מול אספסוף מהפכני ושאם היא תפגין את הרפיסות שהפגינו המשטר הצארי והמשטר של השאה, מנהיגיה-שלה יוכלו לבחור בין ארבע מיתות בית דין. את מה שליאור מעז רק ללחוש, אומר השלוח שלו, יעקב כ"ץ, בפירוש: "הפשע הזה והרשע הזה שעשו למורנו ורבנו מרן הרב ליאור לא יעבור בשתיקה, ובבוא היום נבוא איתם חשבון […] ואני אומר לך שגם לשי ניצן יתברר בבוא היום שהחזקים בכל הדורות הם המכבים הנאמנים לה' ולתורה, ואנחנו ננצח, ובגדול. כל אותם אלו שעושים את המעשים הנפשעים הללו כביכול בשם חוק ? יתנו את הדין." לא "יעמדו לדין": נבוא איתם חשבון, יתנו את הדין.

דמוקרטיה חפצת חיים היתה בועטת את כ"ץ מהפרלמנט שלה, מפסיקה לממן אותו ואת שאר אוכלי החינם המכרסמים תחתיה – ליאור ורבינוביץ' תחילה – מסיגה את כוחותיה מההתנחלויות, ומניחה להם לפרפר. הרי ללא מימון ממשלתי והגנה ממשלתית, הם לא היו מחזיקים מעמד יומיים. אבל, כמובן, במדינה שראש הממשלה מקשיב לנאומיו של ליאור וששר המשפטים שלה מצהיר בריש גלי על רצונו במדינת הלכה, זה לא יכול לקרות. מדינה שהעמידה טיפוסים כאלה בראשה – מישהו שכח מי נאבק עבור נתניהו בבחירות 1996? מישהו שכח מאיפה צצו הכרזות "נתניהו טוב ליהודים"? – כבר הכריזה שמבחינתה דמוקרטיה, שעקרון הבסיס שלה הוא השוויון בין כל בני האדם, היא עבודה זרה. עכשיו נשאר רק לחכות לרגע שבו הברברים של כ"ץ יפסיקו את הפסאדה הדמוקרטית.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות מי מנהל את המדינה, מסתבר שבעוד משרד ה-Hasbara מנסה לאחז את עיני הגויים הטפשים ולטעון שבישראל יש חופש דת, הרי שמשרד הפנים אוסר את כניסתם של נוצרים שלגביהם התקבלו הלשנות שהם מסיונרים. לעיתים קרובות מגיעות ההלשנות מארגונים יהודים אורתודוקסיים, שלעיתים חבריהם הם פקידי משרד הפנים עצמם; מסתבר שלא מקפידים שם עם איסור גילוי עריות, לפחות לא ארגוני. כאן המקום להזכיר שוב, שבניגוד למיתוס הרווח החוק הישראלי לא אוסר על הטפה להמרת דת, אלא על המרת דת תמורת שוחד או מתנות ועל המרת דת של קטין ללא הסכמת הוריו. הפקידים במשרד הפנים שנקטו במדיניות הבלתי חוקית הזו, כמובן, לא ישלמו במשרותיהם. ככה זה במדינת היהודים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יצטרכו לחיות במדינת דב ליאור.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)

הסנאט של מדינת ניו יורק אישר הלילה (ז') נישואים אזרחיים בין גאים. ניו יורק, שהמאבק למען זכויות גאים החל בה, היא המדינה השישית בארה"ב שמאשרת את זכותם של גאים להנשא. דרום אפריקה העבירה חוק דומה לפני כשנתיים, ושורה של מדינות בעולם מכירות בברית (Union) בין בני זוג גאים.

ישראל מתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכזו שהיא ידידותית-לגאים במיוחד. הנקודה הזו משמשת את ההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות: ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהכירה – באמצעות בית המשפט שלה, לא באמצעות חקיקה – בזכויות של ידועים בציבור לזוגות הומוסקסואליים. ישראל לא מכירה בנישואים הומוסקסואליים שנערכו בה, אבל מכירה בכאלו שנערכו בחו"ל.

וזה נראה ליברלי יחסית, עד שנזכרים שבישראל, יהודי ולא יהודיה לא יכולים להתחתן. בעצם, גם לא זוגות פרוטסטנטיים (להוציא אנגליקנים), שכן העדה הזו איננה מוכרת בישראל, שעדיין שלט בה משטר המילטים הטורקי, 93 שנים לאחר תום השלטון הטורקי ו-63 לאחר תום השלטון הבריטי. גם כהן וגרושה יהודים יכולים להנשא בישראל רק במאמץ, ותוך הכשר של בית המשפט העליון. אלו יהודים אורתודוקסיים, כמובן: על נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים אין על מה לדבר. אלה אינן עדות מוכרות בישראל. מבחינת החוק הישראלי, אין מדובר ביהודים.

החוק הישראלי לא מכיר בלאום; בעקבות החוק הטורקי, הוא מכיר רק בעדות דתיות – כלי נוח מאד למשטר הציוני, שמאפשר לו (כפי שידעה כבר חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן) להתחמק מהאימה היהודית הגדולה, זו של נישואי תערובת, תוך המנעות מחקיקה מפורשת בנושא. שיתוף הפעולה בין המשטר ובין הרבנות התאים לשני הצדדים: הוא העניק לגיטימציה שלטונית לרבנות, תוך הענקת לגיטימציה חלקית מצד הרבנים למשטר. והחשוב מכל: הוא איפשר לשני הצדדים בעסקה לקבוע יחדיו מי נמצא מחוץ לגדר.

עם זאת, לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית בישראל ההסדר הזה לא התאים – בין אם משום שהם דחו את הרבנות אידיאולוגית, בין משום שהרבנות, בהשענה על חוקי ההלכה, לא היתה מוכנה לחתן אותם. לצורך כך נוצר שסתום לחץ, שצומצם בהדרגה: ישראל לא היתה מוכנה להכיר בנישואים אזרחיים (הם היו מאפשרים נישואי יהודים ולא יהודים), אבל היא היתה מוכנה להסכים – מתוקף מחויבותה להסכמים בינלאומיים – לכך שאזרחיה ייכנסו בברית נישואים על ידי מדינה אחרת. עד סוף שנות השמונים, הדבר עדיין ניתן היה לביצוע בקלות יחסית, על ידי נישואים בקונסוליות הזרות; לחץ ישראלי סגר את הפרצה הזו, ומעתה מי שרוצה להנשא אבל אינו מכיר ברבנות או שהרבנות אינה מוכנה להכיר בו, עולה על המטוס לקפריסין. כלומר, אזרחים ישראלים שמשלמים מיסים כדין ולעיתים קרובות גם משרתים בכוחותיה המזוינים של המדינה אינם יכולים להנשא בתוכה, כי האופציה שקיימת בכל מדינה חילונית – נישואים אזרחיים – מעולם לא נשקלה ברצינות בישראל. מן הראוי להזכיר שגם ההכרה בנישואי גאים בישראל נשענת על אותה הפרצה עצמה: מחויבותה של ישראל להכיר בנישואים שנערכו כדין במדינה שאיתה היא מקיימת יחסים דיפלומטיים.

הליברליות הזו היא מן הפנים ולחוץ, מכמה סיבות. ישראל מתהדרת בליברליות לכאורה שלה כלפי גאים – אבל בפועל, הליברליות הזו קיימת בפועל רק בחלק של ישראל שהממסד מקפיד להשמיץ, תל אביב. מצעדי גאווה בירושלים נזקקים תכופות להגנה כבדה של כוחות הבטחון, ולא תמיד – כפי שתעיד הדקירה במצעד הגאווה ב-2005 – די בכך. וכפי שמעיד הטבח בבר נוער לפני כשנתיים – שלא פוענח עד היום, כנראה בשל האומרטה ("דין מוסר") של הציבור הלאומני-דתי – גם שם המצב רחוק משלמות. לא כדאי לזוג נערים ללכת ברחובות באר שבע כשהם מחזיקים זה את ידיו של זה. הלגיטימציה להומוסקסואליות בחברה הישראלית מוגבלת מאד, והיא מוגבלת לחלקים המערביים – כלומר, הפחות יהודיים – של החברה. ככל שאדם הוא יהודי יותר, במובן הישראלי של המילה, כך הוא שונא אדם יותר, ובהתאם שונא יותר הומוסקסואלים.

שנית, נשארת סוגיית הגירושים. גם מי שטרח וטס לקפריסין או פראג ונישא שם, יזדקק לחסדיה המפוקפקים של הרבנות, או שלא יוכל להנשא שנית. מבחינתם של גאים אין, כמובן, כל אפשרות להתגרש בישראל; הקידושים שלהם אינם מוכרים מלכתחילה. הם ייאלצו להתגרש במקום שבו נישאו. אשר לאחרים, מעמדה של האשה נחות אפריורי בבית דין רבני – היא פסולה לעדות, פסולה כמובן לדיינות, ונחשבת למי ש"דעתה קלה". ואבוי ללא-יהודי שימצא את עצמו מתדיין בבית דין רבני.

ושלישית, מעמדן של נשים בישראל מתדרדר במהירות. בית המשפט העליון אישר בתחילת השנה את קיומן של "קווי הדרה", כאלה שמופרדים בין נשים וגברים. כמקובל בבג"צ בהגיעו לנושא עקרוני, הוא עצם את עיניו למציאות ואישר את ההסדר שהפך את ההפרדה בין נשים לגברים לחוקית בישראל תוך שהוא פולט אמירות חסודות על כך שהוא "יתבצע בהסכמה", ו"ללא אלימות" – גם כאשר החברה ששלחה בקרים לאוטובוסים מצאה שבשליש מהמקרים הבקרים שלה נאלצו לרדת מהם. האטנסטנציה הגבוהה ביותר של החרדים, שלמה יוסף אלישיב – התומך של הרב מענה הילדים אליאור חן – פסק לאחרונה שמותר "לבזות" נשים שמסרבות לקבל את מקומן הראוי באוטובוס.

ההדרה איננה עוצרת באוטובוסים: גם בצה"ל, מעמדן של הנשים מתדרדר. פגיעה בכבודן מצד חיילים דתיים, שיוצאים מהופעות בהן חיילות שרות מטעמי "קול באשה ערווה", או מסרבים לשרת יחד איתן, עוברות בשתיקה ובעצימת עיניים מצד הקצונה. כמו במקרה של ה"יזכור", צה"ל מעדיף לשתף פעולה עם חובשי הכיפות על חשבון שאר האוכלוסיה. במאה שערים, בהסכמה בשתיקה של המשטרה, יש כבר רחובות שמופרדים בין גברים ונשים. מה שקורה שם, יקרה תוך זמן לא רב בכל עיר שיש בה מיעוט חרדי גדול, ואם לשפוט על ההתנהלות הצינית של הממסד הלאומני בנושא קווי ההדרה, שם שיחק שר התחבורה ישראל כץ את לידיהם של החרדים והעניק גושפנקא לדרישות שלהם, לא יהיה יותר מדי רעש

מידת החופש של חברה נמדדת על יחסיה למיעוטים ולנשים. במבחן הזה אין לישראל הרבה מה להתגאות. כן, המצב בישראל טוב יותר מאשר בריאד ובטהראן. אבוי לאותה נחמה.

ועוד דבר אחד: "הארץ" חשף אתמול את עולמו הרוחני המעוות של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. לטעמי, מעבר לעובדה שיש חשיבות בחשיפתם של גזענים, הכתבה החטיאה את המטרה: היא היתה צריכה להתמקד בשאלה איך בעצם קיבל נתניהו ג'וניור את התפקיד היוקרתי ביחידת דובר צה"ל, ואיך הוא מקבל כל כך הרבה חופשות. דורון רוזנבלום הגדיר פעם יפה את הימין הקיצוני כמי "שאומר את אותם הדברים כמו בנימין נתניהו, רק בלי להתגלח". לא צריך להיות מופתע מהחינוך שקיבל נתניהו ג'וניור – להוציא הכתיבה המזעזעת שלו. אפשר היה לצפות ממי שהוא נכדו של היסטוריון ובנו של רטוריקן, ומשמש ביחידת Hasbara, להיות מסוגל לעברית ראויה. כנראה שזו היתה ציפיה מוגזמת.

(יוסי גורביץ)