החברים של ג'ורג'

גם מי שהתרגל לחוצפת שקריו של בנימין נתניהו נאלץ לשפשף הערב את העיניים: נתניהו התייצב בכנסת מול האופוזיציה והאשים אותה בתכנית ההתנתקות. "אתם הכנסתם את איראן לעזה, ואנחנו נוציא אותה משם… עזבתי את הממשלה ×›×™ לא הייתי מוכן להיות חלק מההתנתקות… אמרתי שיעופו טילים מעזה לבאר שבע." שאר ההתבטאויות של נתניהו מתייחסות לאובססיית איראן שלו וראויות לדיון אחר (אם ×›×™ שווה להתבונן בהתבטאויותיו של הדובר לשעבר שלו, אופיר אקוניס, ולתהות על הדמיון שבינן לבין אלה נתניהו.) נתמקד לכמה דקות בשקרים הבוטים של נתניהו על ההתנתקות.

עובדות: בנימין נתניהו שימש כשר האוצר של ממשלת שרון השניה. במאבק נגד ההתנתקות, לא נשמע קולו בציבור. הוא אמנם ניסה, ב-26 באוקטובר 2004, להפיל את חוק ההתנתקות, אך – במה שסילבן שלום, בשנינה נדירה, כינה "הפוטש בננה" – התקפל בפני שרון, נכנס לאולם הכנסת והצביע בעד החוק. הוא יצביע בכנסת עוד שלוש פעמים בעד תכנית ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שהעביר את תקציב ההתנתקות.

פעלה אז בליכוד קבוצה שכונתה על ידי חנפי שרון בתקשורת "מורדי הליכוד", שהיתה למעשה נאמנה לעקרונות הליכוד; מי שסטה מהם היה שרון. נתניהו יכול היה להתחבר אליהם ולארגן כוח שיפיל את שרון. הוא לא עשה את זה. הוא לא הצטרף אליהם גם כששרון זרק לפח את משאל מתפקדי הליכוד. לא, הוא שמר על הכסא. אפילו בוגי יעלון עשה יותר נגד ההתנתקות מנתניהו, ושילם מחיר כבד יותר, אם כי הוא יילל על זה שנים אחר כך.

רק שבוע לפני ההתנתקות, כשהבין שאם הוא נשאר בממשלה הוא מקבל גט כריתות מהימין הדתי, שהוא בסיס הכוח האמיתי שלו – באירוע של חב"ד, שהכתירה אותו ב-1996, הוא התקבל בצעקות וכמעט אלימות – שבר נתניהו ימינה. הוא התפטר ברעש, ומכאן ואילך תקף את שרון. זה היה חסר כל משמעות פוליטית: המרד של כפר מימון (זוכרים אותו?) כבר נשבר, חלוץ כרמטכ"ל וראש אכ"א שלו אלעזר שטרן דיכאו ניצני מרד בתוך הצבא, ולכולם כבר היה ברור שההתנתקות תתרחש. הרבנים הממסדיים כבר עבדו על הדיל השקט שלהם עם הצבא, שיאפשר לכולם לבכות אבל יאפשר גם פינוי באלימות מינימלית. בנימין נתניהו אחראי להתנתקות הרבה יותר משלמה אבינר, למשל, אבל לימין הדתי חשוב לטהר את נתניהו מהבגידה הגדולה ביותר בארץ ישראל השלמה, אז מטשטשים את ההסטוריה.

ההתנתקות אירעה לפני פחות משבע שנים, וכבר נפוץ נראטיב לפיו מי שהיה אחראי להתנתקות לא היה הליכוד, אלא קדימה. זו שטות מוחלטת: ההתנתקות החלה בפועל ב-15 באוגוסט 2005, שרון דיבר עליה לראשונה בפומבי בסוף 2003, ושרון פרש מהליכוד והקים את קדימה בסוף חודש נובמבר 2005, כלומר כשלושה חודשים מאוחר יותר. אבל אפילו מי שמכהנים בעוונותינו כפרשנים בכירים נופלים בנראטיב הזה: בן כספית כתב לאחרונה, ואף עורך לא תיקן אותו, ש"אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה."

האמנזיה הציבורית הזו, או שמא שטיון, שמאפשרים לציבור לקבל זכרון שתול של מאורעות שלא היו – מאורעות שהתרחשו בעבר הקרוב מאד – היא זו שמאפשרת לנתניהו להטיל את האחריות להתנתקות על האופוזיציה. הוא יודע שאף אחד לא יזכור, ואם יהיה מי שיזכור, הוא יהסס ולא יזכיר. אחרי הכל, נתניהו תקיף כל כך כשהוא מפנטז. אם ימכור לציבור היסטוריה אלטרנטיבית בנחישות, הוא יודע, יש סיכוי שהגרסה שלה תתקבל. כך יכול היה לזכור את העצות הטובות שנתן לו השר רחבעם זאבי – שמעולם לא היה שר שלו. כך הוא יכול להיחשב גם היום, אחרי שכולם חוץ מנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב כבר הבינו שהוא האיש שחיסל את מעמד הביניים, ל"קוסם" כלכלי – והכוונה היא לא לכך שהוא מבתר את גופת הכלכלה הישראלית ומעביר אותה לטייקונים. לאחר השבץ השני של שרון, שבועות ספורים אחרי שהתייחס אליו כאל "דיקטטור מחייך", מיהר נתניהו לנכס לעצמו את מורשתו והכריז שהוא היורש הראוי. זה עבד – למרות שמורשת שרון היא ההתנתקות.

בארה"ב כבר מתחילים להתפכח, באיטיות, מאשליית הדיווח העאלק אובייקטיבי, שבו נותנים את זכות הדיבור לנציגי האמת ונציגי השקר. תפקידם של עיתונאים הוא לא למסור תקציר מדויק של שקרי הממשלה; תפקידם הוא לחשוף אותם. התקשורת היתה צריכה לומר על השקר של נתניהו שהוא שקר, ולעורר מהומה. ראו מה קרה לאוסם כשהיא שיחדה – סליחה, "תרמה" – את הוועדה האולימפית. הרעש הזה, הזעם הזה, הסופות האלה, צריך להיות מופנה פחות אל שקרי הפרסומאים הרגילים והרבה יותר אל שקרי הפוליטיקאים שלנו. רק כך, אם נחזיר את העובדות ואת הזכרון אל מה שהופך להיות ממלכת הגרסאות, נוכל לגרש מכאן סוף סוף את הברלוסקוני שלנו.

ועוד דבר אחד: עיתון מצרי מדווח שבספר הזכרונות של הרודן המצרי המודח מובארק טוען האחרון שבמשך שנים הוא שילם לבנימין "פואד" בן אליעזר 25,000 דולרים מדי חודש. בן אליעזר מכחיש בתוקף. לא ברור איך אפשר לחקור את הנושא, בהתחשב במקור, אבל צריך: אסור שעננת החשד ששר הבטחון של ישראל היא לא רק מלחך פנכתו של מובארק אלא גם שכיר שלו תרחף מעל החיים הפוליטיים שלנו. אשתו של קיסר צריכה להיות נקיה מחשד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"הארץ" דיווח הבוקר (ב') על שורה של מקרים שבהם שוטרי משטרת ירושלים העידו עדויות שקר כנגד אזרחים. כמה מהמקרים ידועים, אחרים פחות. בולט במיוחד המקרה שבו קצין משטרה העיד כי שני קטינים פלסטינים תושבי מזרח אל קודס השליכו לעברו בקבוק תבערה, ושוטר אחר העיד שאף כמעט ונפגע מאותו בקבוק התבערה – ובית משפט אחרי בית משפט, בכלל זה נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, אישרו מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותם של העצירים. רק מאוחר יותר התברר כי הקצין כלל לא היה במשמרת ביום שבו לכאורה אירעה ההתקפה.

אלה לא המקרים היחידים, כמובן. ידיעה אחרת ב"הארץ" היום עוסקת במשפטם של השוטרים שהפקירו למוות את השב"ח עומר אבו ג'ריבאן, כאשר השוטרת לבית כאווי מוסרת גרסה שבזהירות ניתן להגדיר אותה כבעייתית. כאווי לא זכרה כלום – אפילו לא את תאריך הגיוס שלה למשטרה. מה שכן זכרה, סתר את מה שאמרה בחקירתה ב-2008. אני מעריך את מחויבותו של המשרד לבטחון פנים לשילוב בעלי מוגבלויות בכוח העבודה שלו, אבל אולי בכל זאת לא צריך להתחיל דווקא עם האמנזיים.

חוסר הזכרון של כאווי הוא, למרבה הצער, תופעה רחבת היקף. ועדת אור, שבדקה את אירועי אוקטובר, קבעה שבמשטרה השתרשה תרבות של דיווחי שקר. אם מישהו חושב שתרבות השקר הזו פסה לפתע מן הארץ, או שהיא מוגבלת לשקרים לקצינים בכירים יותר, לפוליטיקאים ולוועדות חקירה, אבל נעצרת בשערי בית המשפט המקודשים, הוא כנראה שופט.

בסרט החשוב – צפו בהזדמנות הראשונה, אם עוד לא צפיתם – "שלטון החוק", אומר אחד המרואיינים, עודד פסנזון, שהוא ידע שלעתים אנשי השב"כ שיקרו לו בשבתו כשופט צבאי ("סיבנו אותו", בלשונו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק), ובכל זאת העדיף להאמין להם, כי הם היו שם כדי להגן על חייו. זו בעיה קבועה של מערכת החוק: היא מאמינה לשוטרים כמעט אוטומטית, ודאי מול מילתו של אזרח. אחרי הכל, הם אנשיה. אם לא תאמין להם, למי תאמין?

צריך להזכיר שרוב מוחלט של המשפטים הפליליים בישראל – 91% – מסתיימים בעסקת טיעון. הנאשם משוכנע על ידי הפרקליטות ועורך דינו שעדיף לו להודות באשמה פחותה כדי לקבל עונש נמוך יותר. העדויות שנאספות כנגד חשודים הן לעתים קרובות מדי עדויותיהם של שוטרים – מזכרים שכתבו בזמן החקירה, למשל, ושעליהם אין כמעט אפשרות לערער. כלומר, העדויות שנחשפו על שקרי המשטרה מגיעות מתוך תשעת האחוזים של המקרים שבהם בכל זאת נערך משפט ובכל זאת ×”×™×” הליך של בירור הראיות, ושבהם הצליח השופט להתגבר על הרפלקס המובנה שלו להעריך הערכת-יתר את עדויות השוטרים. כנראה שהם היו שקרנים גרועים במיוחד.

מכאן עולה שיש לנו סיבה טובה לחשוד שחלק ניכר מהאסירים שנמצאים היום בבתי הכלא הורשעו על לא עוול בכפם ובשל עדויות שקר של שוטרים. כשאדם רגיל מעיד עדות שקר, הוא פוגע במדינה; כשפוליטיקאי מעיד עדות שקר, הוא פוגע בדמוקרטיה ובמוסדותיה; כששוטר מעיד עדות שקר, הוא פוגע כמעט בוודאות בשמו הטוב של הנאשם במקרה הטוב, ושולל את חירותו במקרה הרע. אל עדות שקר של שוטר צריך להתייחס כאילו היתה קשר לשלילת חירותו של אדם.

ואף על פי כן, באופן מדהים, באף אחד מהמקרים הללו השוטר שהעיד עדות שקר לא הועמד לדין. המערכת ממשיכה לחפות עליהם, כאילו לא בגדו באופן המחפיר ביותר שבאפשר. כל זמן שהפרקליטות לא תורה מיידית לא רק על הדחתו מהמשטרה של שוטר שנתפס בעדות שקר, אלא גם על העמדתו לדין – כפי שוודאי היתה עושה במקרה של סתם אזרח – אי אפשר לומר שמערכת המשפט נוקטת בצעדים רציניים למניעת התופעה הזו. כרגע, לשוטר שמשקר לבית המשפט אין שום סיבה לפחד – במיוחד אם הוא גייס לצידו עוד כמה שוטרים. לא העכבר גנב אלא החור גנב; הפרקליטות ובתי המשפט אחראים לתרבות השקר של המשטרה לא פחות מהשוטרים עצמם. הם אלה שלימדו אותם שהשקר משתלם.

בפרקליטות יאמרו ודאי כי העמדה לדין של שוטרים שקרנים תיראה לשוטרים כרדיפה מצד הפרקליטות, ותפגע במוראל שלהם. בעסה. אלה החיים ואלה דרישות הבסיס משוטרים: לומר אמת לפחות לבתי המשפט. אם משטרת ישראל לא מסוגלת לעמוד ברף הנמוך למדי הזה, אולי הגיע הזמן לפרק את המסגרות שלה ולבנות אותן מחדש.

ועוד דבר אחד: תנועת השרלטנות הפוליטית "אם תרצו" עורכת בימים אלה תערוכה שנקראת "שבוע האפרטהייד הערבי." בהפוך על הפוך, האנשים שרוצים לחסל את זכויות האדם שלכם ושלא מוכנים שיאמרו להם שישראל מבצעת הפרות זכויות אדם, נורא מזועזעת ממה שקורה בסוריה וסודאן. אירונית, זה מזכיר משהו את התנהלותם של בכירים במק"י: מה שמוחמד נפאע לא מוכן לשמוע על סוריה, רונן שובל לא מוכן לשמוע על ישראל. ובכן, מסתבר שהמסר הזה היה קצת יותר מדי מורכב לכמה מהחסידים השוטים של התנועה, שמחו בזעם על ההתייחסות לזכויות האדם של ערבושים בזמן שהדרום חוטף טילים. באיזשהו מקום בלשכת ראש הממשלה, יחצ"ן דופק את ראשו בקיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

בשבת האחרונה, בפוסט "מלחמה באיראן? אולי הפעם היא זוחלת כדי להיוולד", ניתח יוסי את האינטרסים שעומדים מאחורי חרחורי המלחמה מצד ביבי וברק ומאחורי התגובה האמריקאית לנהמות הקרב האלה. ההנחה של יוסי היתה שהדבר האחרון שאובמה צריך עכשיו זה עוד מלחמה במזרח התיכון. להערכתי, התמונה מורכבת יותר. כשבוחנים את הסוגיה הזאת מזווית כלכלית מסתבר שהאינטרס האמריקאי הוא אינו חד משמעית נגד תקיפה באיראן, ואותו הדבר נכון גם לגבי האירופים.

כדי להבין את מפת האינטרסים העולמית סביב העימות עם באיראן צריך להביא בחשבון את המהלכים האחרונים של האירופים כנגד האיראנים. באמצע ינואר כמה ממדינות אירופה הכריזו שמיולי הקרוב הן יטילו אמברגו נפט על איראן, כסנקציה על המשך הפעילות האיראנית לפיתוח פצצה גרעינית. ההכרזה הזאת הובילה, כצפוי, לקפיצה במחיר הנפט. אבל עוד לפניה מחיר הנפט הגולמי היה סביב 100 דולר לחבית.

כידוע, למרות כל תוכניות החילוץ והסיוע, למרות הטריליונים שהוזרמו למדינות ה-PIGS הכושלות ולמרות הריבית שכבר כמה שנים מגרדת את הרצפה, כלכלת האיחוד האירופי לא צומחת. הסיבה העיקרית לכך היא מחיר הנפט הגבוה, מכיוון שבלי אנרגיה זולה אין ולא תוכל להיות צמיחה כלכלית. במציאות הזאת אין שום היגיון במהלך האירופי להטיל אמברגו נפט על איראן. זה מנוגד לכל האינטרסים שלהם. קשה לי להאמין שלמנהיגי אירופה חשוב יותר למנוע מאיזה דיקטטור במזרח התיכון להצטייד בנשק גרעיני מאשר להציל את הכלכלה הקורסת שלהם.

לכן אין ברירה אלא לחפש אינטרסים סמויים שעומדים מאחורי המדיניות התמוהה הזאת. אמנם המשמעות היא שאני נאלץ לבסס את התיאוריה שלי על הנחות שקשה מאוד להוכיח אותן, אבל כל אחת מהן כשלעצמה הגיונית וסבירה, ושילוב ביניהן הוא הדרך היחידה שמצאתי עד כה לקבל תמונת מצב קוהרנטית למצב הנוכחי. קבלו את זה כהצעת הגשה.

קודם כל, חשוב לדעת שאיראן נמצאת במצב ייחודי בהשוואה לשאר המדינות החברות באופ"ק. בשנתיים האחרונות רוב חברות אופ"ק הודיעו שהגדילו את תפוקת הנפט שלהן (גם אם בכמויות קטנות עד כדי מזעריות) בניסיון לענות על הביקוש ולפצות על הירידה בתפוקה בלוב ובסוריה. לכאורה, האינטרס של יצואניות הנפט הוא להקטין את ההיצע כדי לשמור על מחיר גבוה ועל הכנסות גבוהות בהתאם. אבל צריך לזכור שרוב המשטרים שעומדים בראש המדינות האלה תלויים בחסות שמעניק להן הממשל האמריקאי, מה שחושף אותם ללחצים עצומים מכיוונו במטרה לשמור על מחיר נפט נמוך ולמנוע פגיעה נוספת בכלכלת ארה"ב.

אחמדינג'אד לא מתעניין יותר מדי באינטרסים האמריקאיים, ואיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שהקטינו את תפוקת הנפט שלהן בחודשים האחרונים. אם נצא מנקודת הנחה שהקטנת התפוקה היא תוצאה של מדיניות מכוונת ולא מכיוון שאיראן הגיעה לשיא התפוקה שלה (מה שבאופן חריג תואם להצהרות הרשמיות שלה), המסקנה תהיה שאיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שבשטחה עדיין אפשר למצוא מאגרי נפט גדולים ובלתי מנוצלים, רק שהגישה אליהם חסומה למערב.

בינתיים, הכלכלה האיראנית נמצאת על סף תהום, ומנהיגי אירופה מודעים לכך. בעוד שהמשבר באירופה הוא בעיקרו פיננסי, באיראן הוא ריאלי, ריאלי עד כדי התנפלות על הבנקים ואולי אפילו רעב. מה גם שב-2 במרץ מתוכננות באיראן בחירות לפרלמנט. במציאות כזאת, מספיק שמנהיגי אירופה יאיימו באמברגו כדי לערער את המצב הכלכלי באיראן ולדחוף את האיראנים המיואשים אל עבר מהפכה עממית, ואולי הפעם, בשונה מהניסיון הקודם במאי 2009, היא גם תצליח.

מן הסתם, מהפכה כזאת תלווה בסיוע צבאי מאסיבי מצד נאט"ו ואולי גם מצד ארה"ב (אם נאט"ו התערבה במלחמה בלוב, שאחראית על כ-3% מאספקת הנפט העולמית, אין סיבה להניח שהיא תתעלם ממצב דומה באיראן, שאחראית על יותר מ-10%). כך תיפתח בפני חברות הנפט המערביות גישה למאגרים הבלתי מנוצלים של איראן.

בעצם, מה שקורה הוא שאנחנו צופים בשידור חוזר של מלחמת עיראק 2003, אחד לאחד: איומים מצד מנהיגים מערביים מפני התחמשות של דיקטטור מטורף בנשק להשמדה המונית, הכנת דעת הקהל למלחמה, יציאה להתקפה והשתלטות על מאגרי הנפט של אותה המדינה, שעד לאותה נקודה לא היתה גישה אליהם.

זאת פרשנות בעייתית, אני מודע לכך. קשה מאוד להוכיח אותה וקל להאשים אותה בהיותה "תיאוריית קונספירציה". אבל בעולם שאחרי מלחמת עיראק 2003, כשלכולם כבר ברור וידוע שהסיבה העיקרית שהובילה את בוש להסתער על עיראק היתה הניסיון להשתלט על מאגרי הנפט שלה, ולא למנוע התחמשות של סדאם חוסיין בנשק להשמדה המונית או "להביא דמוקרטיה למזרח התיכון", אין שום סיבה להניח שהעימות הנוכחי עם איראן הוא שונה.

אובמה רק משחק את התפקיד שלו בהצגה הזאת, ואת התפקיד הזה הוא ממלא בצורה הרבה יותר חכמה מקודמו: בעוד שהטקסני חמום המוח הכניס מאות אלפי חיילים אמריקאים היישר אל התופת העיראקית, אובמה נותן לאירופים לעשות עבורו את העבודה במישור הדיפלומטי והכלכלי, ואולי ישראל תעשה עבורו את העבודה במישור הצבאי.

התקפה על איראן אולי תוביל למי יודע כמה הרוגים, אבל לטווח הארוך תוזיל את מחיר הנפט ותאפשר חזרה זמנית לצמיחה כלכלית באירופה ובארה"ב. ×–×” בדיוק מה שאובמה צריך, ×–×” בדיוק מה שהאירופים צריכים, וכמו שיוסי כבר הראה – גם לביבי ולברק יש רק מה להרוויח ממלחמה שכזאת.

או במילים אחרות – הכינו את המקלטים.

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(אהרן פורת)

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו ×™×—×›×” כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, ×–×” קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (×’') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לרוע מזלה של מדינת ישראל, סרן צעיר בשם מתן וילנאי הנהיג פעם בהצלחה מבצע קומנדו נועז. זה היה בסוף 1969, הימים היו ימי מלחמת ההתשה – עוד אחת מהמלחמות שצה"ל מעדיף שנשכח. 367 חיילים ישראלים נהרגו ו-999 מהם נפצעו במה שהיה ההקדמה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שקודשה על זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה בסיני. על כל פנים, וילנאי – הוא היה אז בן 25 – הוביל מבצע נועז לגניבת מכ"מ מצרי. המבצע, כאמור, הצליח, ואנחנו נתקענו עם וילנאי.

זה היה לפני 42 שנים. אנחנו עדיין משלמים לסרן לשעבר וילנאי משכורת ציבורית. כן, הוא התקדם בסולם הדרגות, הגיע עד אלוף, ואז גילה שהוא לא יהיה רמטכ"ל, פרש לאזרחות ונפלט כלווייתן מת אל מפלגת העבודה ב-1999. ספק אם יש שני אנשים בארץ שיכולים לומר מה, בעצם, עשה וילנאי באותם 42 השנים האלה. אבל איכשהו, הוא תמיד היה שם. המלחמה ההיא נגמרה ונשכחה, גולדה וסאדאת, נאצר ואשכול כבר לא איתנו, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה; ומתן וילנאי, חייל שחור מכה חייל לבן, עוד מתקיים על פרשת הרדאר הנשכח ההוא. כמובן, היה יכול גרוע יותר: וילנאי לפחות הוביל את חייליו להצלחה. עמירם לוין, שכקצין זוטר בסיירת מטכ"ל הוכיח שאיננו יודע לספור עד שתיים ותקף את הקומה הלא-נכונה במעלות, מה שהעניק למחבלים זמן יקר לטבוח בתלמידים, הצליח למרות הפאשלה הקולוסאלית הזו להגיע עד לדרגת אלוף וסגן ראש המוסד.

וילנאי היה חלק מהקליקה של אהוד ברק שפרשה ממפלגת העבודה והקימה את תנועת הקיקיון "עצמאות", או כפי שברק עצמו מכנה אותה בלעג, "איסתקלל." עד לאחרונה הוא החזיק בתפקיד המיותר לחלוטין של השר להגנה על העורף. השבוע אישרה הממשלה את מינויו לשגריר בסין.

ספק אם בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית היה אדם ציני יותר מאהוד ברק. אחרי מלחמת לבנון השניה, מצא סקר אחד שהאהדה לאולמרט עומדת על שני אחוזים, ואפילו נסראללה קיבל יותר (ארבעה אחוזים). בדיחה שרצה אז אמרה שבהנתן שטעות הדגימה היתה שלושה אחוזים, יתכן שאולמרט נהנה מתמיכה שלילית. לברק אין אפילו שני אחוזי תמיכה. כל הסקרים מראים בעקביות שהוא נהנה מתמיכה של אפס אחוזים מהציבור.

אבל עדיין הוא שם, נאחז בקרנות המזבח. והוא מסדר ג'ובים לאנשי שלומו. וילנאי, שהחזיק בתפקיד שנוצר לראשונה של שר להגנת העורף, היה למעשה שר שני במשרד הבטחון, ובפועל ענה על מכתבים ושאילתות שלברק לא היה כוח לענות עליהן. התפקיד הזה, נזכיר, נתפר בימים שבהם צה"ל מתלונן – הוא משקר, כמובן – שמקצצים לו את התקציב, עד כדי כך שאוכל חינם אחר, תא"ל חליווה, אמר לאחרונה שאין לצבא כסף לטילים כי היתה מחאה חברתית. אז לצבא אין כסף לטילים, וכל יום הוא מאיים על פרויקט חיוני לכאורה אחר, אבל למשרד הבטחון יש, כמסתבר, כסף לעוד שר מיותר.

ועכשיו הוא בבייג'ינג, שגריר. הוא גנרל בדימוס שלא הותיר כל חותם, שמעולם לא שימש בתפקיד דיפלומטי, שאיננו דובר או קורא סינית ואם יש לו הבנה בתרבות או ההיסטוריה הסינית, זה יפתיע את כולם. סין היא מעצמה שיש לה זכות וטו במועצת הבטחון, והיא המדינה השניה בעוצמתה בעולם, שעתידה לפניה. היא בעיצומה של מהפכה תעשייתית נחושה וחסרת מעצורים, שצפויה להזניק אותה קדימה. כבר עכשיו, יש לה את מספר התושבים המחוברים הגבוה בעולם, והיא נחשבת למפעל שלו. לא צריך להיות אוהד של משטר הגולגלות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הרצחני ביותר בהיסטוריה הידועה, כדי להכיר בעובדות האלה. מדובר כנראה בתפקיד השלישי בחשיבותו במערך הדיפלומטי של ישראל, אחרי השגרירות בארה"ב והשגרירות באו"ם. ואנחנו שולחים לשם את מתן וילנאי, האיש ללא תכונות. מה לא עושים כדי לסדר לחבר בג'מעה של אהוד ברק ג'וב. אחרת, שומו שמיים, הוא יצטרך לחיות על הפנסיה הנדיבה למדי שלו, פנסיה של אלוף ושר, אבל בלי כל גינוני הכבוד.

קל למדי להפיל את הבזיון הזה על ברק. האיש הוא חור שחור של בושה: היא נבלעת ולא נודע כי באה אל קרבו. אבל זה לא מינוי של ברק, זה מינוי של הממשלה. של ממשלה שבראשה עומד אדם שהעז לדבר פעם על "האיש השמן," המגזר הציבורי, ש"רוכב על האיש הרזה," המגזר הפרטי. כשהוא אמר את זה, אגב, היה לצידו "שר במשרד האוצר" נוסף, מאיר שטרית. הממשלה שלו היא הגדולה והבזבזנית בהיסטוריה של ישראל. המינוי הזה נעשה בהסכמתו, או לפחות שלא בהתנגדותו, של שר החוץ. כנראה שיום אחד עוד נגלה איזה דיל נרקח כאן כדי שליברמן לא יטרפד את המינוי.

על האוליגרכיה השוקעת של רומא הרפובליקנית כתב סאלוסטיוס שהיא "העבירה את משרות השלטון מיד ליד." זה בדיוק מה שעושה האוליגרכיה השלטונית שלנו, כשהיא משוכנעת שיום הדין לא יגיע, שהיא יכולה להתעלם ממחאות עממיות ולהמשיך לנהוג בכספי הציבור ובמשרותיו כבשלה, כשהיא חותרת תחת יסודות אמון הציבור בה ובמשטר. אלה האנשים שמצפים מאיתנו שנאמין להם שהם יפעלו בכל כובד הראש הנדרש בשאלות מלחמה ושלום, שהם אומרים שיהיו לפתחנו בתוך זמן קצר.

את החונטה הזו, הצבאית-כלכלית, צריך להחליף, ולפני שתספק לנו עוד סיבות לבכי.

ועוד דבר אחד: העציר המנהלי ח'דר עדנאן נכנס מחר ליום ה-60 לשביתת הרעב שלו. השופט הצבאי אל"מ משה תירוש אישר את המשך המעצר המנהלי, כמקובל, תוך שהוא מוסיף מעשה נבלה קטן: הוא דחה את הדיון בעתירתו של עדנאן פעמיים. נשיא האגודה לזכויות האזרח, סמי מיכאל, פנה היום בבקשה דחופה לשר הבטחון ברק לשחרורו של עדנאן. על המעצר המנהלי העיר עופר רון, שכותב כאן מדי פעם, שהוא מחזיר אותנו לימים שלפני המאגנה כארטה, שהבטיחה את זכות ההבאס קורפוס, כלומר את חובתה של הממשלה להסביר מדוע היא מחזיקה אדם, לכל עצור. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל קורא לציבור להגיע להפגנת מחאה שתיערך הערב, בשעה 19:00, ברח' קפלן מול הקריה. הפגנות מקבילות תיערכנה בלונדון ובגלזגו , וייערכו הפגנות גם ברמאללה ועזה. על פי נתוני רופאים לזכויות אדם, לאחר היום ה-55 לשביתת רעב, השובת מתחיל בגסיסתו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התואר שלא היה: לא מצליח, באמת שלא מצליח, להבין את האנשים שמייללים שהמל"ג נטפל ליאיר לפיד, אחרי שפסל את המסלול המהיר שלו לדוקטורט. בתור מי שלא הצליח לסיים תואר שני, למרות שניסה, וחווה משבר אישי בעקבות זה, אני פשוט לא מבין את הרעיון של הדילוג הקליל הזה מעל התואר הראשון ישר לדוקטורט של לפיד.

עכשיו, תאמרו, צריכה להיות גמישות אקדמית במקרים יוצאי דופן. אין ספק: יש חוקרים שהם עילויים, שמזהים אותם בשלב מוקדם מאד ושבאמת צריך להטיס אותם כמה שיותר מהר לדוקטורט, כדי שיוכלו לתרום כמה שיותר. יש שניים-שלושה כאלה במחזור, אולי.

אני חושב שיש הסכמה כללית שזה לא המקרה של לפיד. קשה להאמין שיש מישהו שיטען ברצינות שלפיד התעתד להשקיע חלק ניכר מזמנו במחקר. גם קשה לראות אותו מפנה זמן יקר לצרכי הכנת הרצאות קבועות במסגרת אוניברסיטאית רגילה. כשחושבים על זה, קשה גם להזכר באיזו תובנה יוצאת דופן שלו, שבשבילה ראוי לשבור את המסגרות האוניברסיטאיות הרגילות.

אז אם הוא לא היה אמור להיות חוקר, ולא אמור היה להיות מרצה, מה פשר המסלול המהיר הזה לדוקטורט? מה היה יוצא לקהילה האקדמית ממנו? כלום, סביר להניח. רק לפיד היה יוצא נשכר – והתואר האקדמי היה עובר עוד זילות.

ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לחוסר רצינותו של לפיד, לכך שהוא מתחזה, באה התגובה שלו – "אני לא צריך שום תואר, הלכתי ללמוד כי אני אוהב ללמוד" – ומסירה את הספקות. מי שרק רוצה ללמוד, לא צריך טיל לוגי לדוקטורט וחזרה.

ולמי שאומר "נטפלים אליו, מחפשים אותו," אני אומר: טוב מאד. הכלל הישן של הארי טרומן עדיין בתוקף: אם אתה לא יכול לשאת את החום, צא מהמטבח.

הגונב מגנב פטור? הפריימריז בליכוד נערכו אמש, ולמרבה האכזבה הצפויה נתניהו ניצח את פייגלין. לנצחון היה ריח מסריח מהרגיל: אנשיו של פייגלין טענו לאורך כל אתמול שמשום מה, ספרי הבוחרים לא הגיעו לקלפיות בגדה המערבית אלא באיחור ניכר מאד, מה שהפך את פעולתן לבלתי אפשרית. התוצאה היתה שיעור הצבעה נמוך במיוחד בגדה, שם יש להניח נמצאים רוב מצביעיו של פייגלין.

אני נוטה להאמין לפייגלין. זה נשמע כמו תרגיל נבזי במיוחד של נתניהו כדי לנצח את יריבו. לנתניהו לא היה את האומץ ללכת עם פייגלין למערכה עקרונית: למשל, להעלות את העקרונות של "מנהיגות יהודית" להצבעה בליכוד, להפיל אותם, ולקבוע שמי שנאמן למצע הזה נזרק מהמפלגה. כך טיפלו במפלגת הלייבור בשנות השמונים בנסיון השתלטות דומה מאד מצד קבוצה טרוצקיסטית. נתניהו לא העז, ובצדק: הוא עוד עשוי היה להפסיד.

אז למישהו במנגנון של הליכוד, בידיעתו או בלעדיה של נתניהו, נמאס לשמש כקן הקוקיה – בהתנחלויות מתפקדים לליכוד, אבל לא מצביעים – והוא ניטרל חלק ניכר ממצביעי-הדמה של פייגלין. העיתונות, שהתרגלה לא לחטט בתוצאות הפריימריז – לכו תדעו איזה דברים יזחלו מתחת לאבן הזו, אם היא תורם – כבר מעלימה את האירועים האלה. לקח למתפקדים משמאל לליכוד: אף אחד לא אוהב קוקיות, ואם תצליחו – גם כלפיכם יופעלו תרגילים כאלה.

ציפי הנקיה: ציפי לבני, מנהיגת קדימה (תואר זמני, יש לקוות), התהדרה בכך שהיא לא מתלכלכת בפוליטיקה. עכשיו היא נאבקת על ההנהגה מול שאול "גבר-גבר" מופז, ונראה שהיא הולכת להפסיד. מסתבר שכזה מגיע ללחימה על מעמדה-שלה, היא דווקא יודעת להתלכלך. אמש היא קיבלה בברכה כיועץ את עמרי שרון.

הלז, נזכיר, הורשע וישב שמונה חודשים בכלא בגין עדות שקר. העדות הזו היתה מיועדת, יש מקום סביר לחשוד, להסתיר את חלקו של אביו אריאל שרון בשלל מעשי שחיתות ושוחד. זה העוזר החודש של זו שלא מתלכלכת. הוא היה שם כשהקימו את קדימה, הוא מכיר אנשים, הוא יכול לעזור לה – ולעזאזל מה שהוא עשה וכל מה שהוא מסמל. קודם כל צריך לשרוד. פוליטיקה אחרת, כן?

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתקלתי השבוע, באירוע הרמת כוסית לקמפיין לראשות מרצ של זהבה גלאון – מועמדת ראויה, אבל זה יהיה פוסט אחר – ביוסי פריצקי. הרבה זמן לא חשבתי עליו, אבל עכשיו נראה שיש טעם להזכיר שוב את הסיפור.

פריצקי היה חבר בכיר בסיעת שינוי, שהפך בממשלת שרון השניה לשר התשתיות. בתוקף תפקידו, הוא התנגד להסכם הגז המצרי, בין חברת EMG שבבעלותו החלקית (21%) של האוליגרך יוסי מימן ובין ממשלת מצרים. פריצקי העדיף עסקת גז עם חברה בריטית-פלסטינית.

מימן לא מיהר לוותר על העסקה הרווחית מאד. השר מתנגד? שרים אפשר להזיז. הוא הפעיל את אחד משכיריו, שבתי שביט – הוא עשוי להיות מוכר לכם כראש המוסד לשעבר – והלז הפעיל חוקר פרטי, שמצא קלטת שגמרה את הקריירה של פריצקי. הקלטת נשמע פריצקי משוחח עם חוקר פרטי אחר, קודם לבחירות, ואומר לו ש"בטוח שיש לכלוך" על חברו למפלגה, אברהם פורז. זה היה לא-קולגיאלי מצידו של פריצקי, ללא ספק, אבל זה לא היה פלילי. פריצקי אולץ להתפטר מתפקידו, וב-2005 נחתם הסכם הגז המצרי. שנה לאחר מכן, בטרם החל הגז לזרום, מימן כבר מימש כמה מאות מיליוני דולרים. טוב להיות אוליגרך. גם שביט לא יצא בלי כלום: עסקת הגז המצרית הכניסה לו 11 מיליוני דולרים. יש להניח שהוא לא קיבל אותם בשל יכולותיו כנושא ונותן.

בימי ממשלת אולמרט, הוחלט לנסות שוב לפנות לערוץ הגז הבריטי-פלסטיני, בביצוע החברה הבריטית BG. לפתע, צץ הנביא הידוע בוגי "משה" יעלון, וטען שעסקת הגז הזו תקדם טרור, לא פחות. יתר על כן, הוא טען שישראל לא יוצאת למבצע קרקעי רחב בעזה מ"שיקולים מסחריים." יעלון, שקשה לחשוד בו שלא ידע על "גשמי קיץ" ומבצעים רחבים אחרים של צה"ל ברצועה, כנראה סמך על זכרונו הקצר של הציבור. עסקת הגז הבריטית-פלסטינית נדחתה, ככל הנראה סופית.

ההמשך ידוע. מימן, לטענת ממשלת מצרים, יצר קשר מושחת – ככל הנראה באמצעות שביט – עם הרודן המודח מובארק ועם בניו, והצליח לארגן לעצמו דיל נאה. ממשלת מצרים דורשת תוספת תשלום של 780 מיליונים עבור ×”×’×– שכבר העבירה. ×’×–, אגב, אין; חולית טרור מסתורית – אולי אותה חוליה שביצעה את הפיגועים סמוך לאילת, שצה"ל העדיף לייחס לעזתים – מפוצצת את הצינור שוב ושוב.

בקיצור, העסקה הנהדרת של מימן, שתואר כגאון עסקי כשעשה אותה, דפקה אותנו עד העצם. מחירי החשמל של כולנו כבר עלו בגללה. מימן כבר גזר את הקופון שלו – ואותו, יש להניח, מחירי החשמל לא מטרידים יותר מדי. פרשת פריצקי הדגימה לנו, לראשונה, את כוחם הבוטה של אוליגרכים בישראל; אבל ב-2004 לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. לא ידענו, למשל, לדרוש שהממשלה תתחייב שלא לחתום על עסקאות מול אוליגרך שהפעיל את כוחו כדי להדיח נבחר ציבור, לדרוש מהממשלה לא לאפשר מצב של "הרצחת וגם ירשת." לא ידענו לדרוש שעסקאות כאלה, שמשפיעות על כל הציבור, ייערכו באופן שקוף. מותר גם לתהות מה היה קורה אם אכן לממשלה הפלסטינית היה מקור הכנסה עצמאי מתרומות ומהמכס שישראל מעבירה או לא מעבירה כרצונה.

אבל זה יקום אלטרנטיבי. מימן דאג לכך שזה לא יקרה. לזכור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לנו שהאוליגרכים דואגים לאינטרס הכללי ושאם רק ניתן למי שכבר כך יש לו יותר מדי עוד קצת, העושר יזרזף אלינו איכשהו. משהו מזרזף מכיוונם, בהחלט. לא הייתי מכנה אותו עושר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)