החברים של ג'ורג'

התגובות של הימין היהודי על הריסת מבני דריינוף מבהירה שבעיניו, פלסטינים הם תת-אדם

צה”ל והמשטרה הרסו אתמול (ד’) את המבנים הבלתי חוקיים שבנה קבלן יהודי בשם מאיר דריינוף על קרקע שנתפסה בתפיסה צבאית בג’בל ארטיס (המוכרת בשם הפשע שלה, ”בית אל”). על האירוע עצמו אין לי עניין מיוחד לכתוב, לאור העובדה שבמסגרת העבודה שלי ביש דין אכלתי ונשמתי דריינוף בחודש האחרון (שני פוסטים שכתבתי בנושא אפשר לקרוא כאן וכאן. הפוסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה.) אני רוצה להתייחס לשלוש טענות שמועלות בימין היהודי בהקשר לדריינוף.

הראשונה, וממנה אפשר להפטר בקלות, היא היבבה שאיך יעלה על הדעת שבית משפט ייצא נגד החלטת ממשלה. ובכן, אני מצטער, חברים, אבל הגיע הזמן להצטרף למין האנושי ולברר מה זו הפרדת רשויות, קונספט שהפך למקובל בתרבות המערבית לפני 300 שנה. הוא אומר, בקצרה, שלממשלות יש נטיות רודניות ושבתי המשפט צריכים להגן על הפרט מפני פעולות עוול של הממשלה. גגלו את זה.

הטענה השניה היא שצריך לספח את הגדה המערבית, ואז דברים כאלה לא יקרו יותר. זו הגרסה הלא מעודנת של הטענה השלישית שאליה ניגש מיד. ובכן, כל הסיפור בפרשת דריינוף הוא שהעבריין דריינוף פלש לקרקע פרטית של פלסטיני, אדם בשם עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם. זו עובדה שאף אחד, אפילו לא דריינוף, לא חלק עליה.

סיפוח של הגדה המערבית לא אמור, רשמית, לשנות פה שום דבר. הוא פשוט ישנה את הריבונות שם. הרכוש הפרטי של עבדל-אל-רחמן קאסם עדיין יישאר הרכוש הפרטי של עבד-אל-רחמן קאסם. אבל כשהימין היהודי מדבר היום על סיפוח, הוא לא מדבר על שינוי בצבע תעודות הזהות; הוא מדבר בפועל על היכולת של בני עם האדונים לנשל ילידים כאוות נפשם וללא חוצץ. חברים, מה שאתם קוראים לו “סיפוח” נקרא בדרך כלל “אפרטהייד” או “טיהור אתני.”

שרת המשפטים שקד העלתה את הטיעון השלישי, גרסה מעודנת יחסית של הטיעון השני. היא אמרה שלא יעלה על הדעת שבג”צ ידון בדיני הקרקעות בגדה, משום שהוא לכאורה לא בוחן ראיות; הגיע הזמן להקים בית דין מיוחד לענייני קרקעות שם, שיוכל לפעול בלי בג”צ. בכך, שקד מאמצת בעקיפין את הסיפור מז’אנר הפנטזיה המשפטית שמכונה דו”ח לוי.

איך השטות הזו קשורה לפרשת דריינוף? היא לא קשורה. בפרשת דריינוף לא היה ויכוח על העובדות: שמדובר בפלישה בלתי חוקית לאדמה פרטית. אז למה שקד רוצה את בית הדין לקרקעות?

משתי סיבות. קודם כל, הליך דריינוף – שאמור ×”×™×” להיות פשוט וקצר, ×›×™ (חזרו אחרי) לא היתה שום מחלוקת שמדובר בפלישה לאדמות פרטיות – נמשך חמש שנים. אם בפעם הבאה שפלסטיני יגלה שמתנחלים פלשו לאדמות שלו, הוא יצטרך לפנות קודם כל לבית דין לקרקעות, ההליך יימשך 20 שנה, ובשלב ×”×–×” כבר ייללו המתנחלים שנולדו ילדים בבית (ואם לא נולדו, יפברקו כאלה – בשביל “ארץ ישראל” מותר לשקר) ואיך אפשר וכן הלאה. כלומר, המקרים הנדירים מאד של פינוי גנבי אדמות יהודים מגזילתם ייקח הרבה, הרבה יותר זמן ובהתאם יעלה הרבה יותר כסף, מה שצפוי לגרום למתלונן הפלסטיני להתייאש. המטרה של בית המשפט ×”×–×” היא להכשיר גזל בידי יהודים.

שנית, ואם שקד תעמיד פנים שהיא לא יודעת את ×–×” אני אקרא לה חד וחלק שקרנית, יש סיבה מצוינת למה בג”צ דן בנושאים האלה. השטחים לא נמצאים בשליטה ישראלית. ישראל לא יכולה להקים בית דין משלה בשטחים שאיננו בית דין צבאי מבלי להחיל עליהם את החוק הישראלי ובכך לספח אותם. הנחת היסוד של בג”צ בבואו לדון בשטחים היא שחלים עליהם חוקי תפיסה לוחמתית, בין השאר ×›×™ ×–×” מה שמדינת ישראל בעצמה אמרה פעם אחר פעם, ובהתאם התושבים הילידים שלהם – לא המתנחלים – הם תושבים מוגנים על פי אמנות ז’נבה. והמפקד הצבאי לא יכול לפגוע ברכוש הפרטי שלהם אלא למטרות צבאיות מובהקות.

אלא ש-30 שנה של שליטה מפד”לניקית במשרד החינוך ושליטה אינסופית של המרכז הרדיקלי בתקשורת היהודית הובילו לכך שהמושגים האלה פשוט לא מוכרים לציבור היהודי. אם תתפוס את היהודי הממוצע ברחוב ותאיים עליו במפגש עם יאיר לפיד, הוא עדיין לא יוכל לומר לך, ולו כדי להציל את שאריות בינתו, מה ההבדל בין ישראל, בין השטחים, מה בעצם הבעיה עם התנחלויות ומה לעזאזל ההבדל בין פלסטיני ישראלי ופלסטיני תושב השטחים.

מה ששקד מנסה לעשות הוא מה שמנסה המתנחל הממוצע לעשות: להביע את התפיסה שלפלסטינים אין בעצם זכות קניין, על כל פנים לא ברגע שיהודי חושק בו. האחד עוטף את התפיסה שהפלסטינים הם תת-אדם בנהמות על “ריבונות”, כמקובל; האחרת, שבכל זאת צריכה להעמיד פנים מתוחכמות יותר, בקשקשת על “בית משפט לאדמות” שיוציא את ההכרעה מידי בג”צ. שניהם מתכוונים לאותו הדבר: לבלתי יהודים תחת שלטון יהודי (ב”ארץ ישראל”, על כל פנים) אין את זכות הבסיס לקניין. כל זה כמובן מעוגן בהלכה, על תפיסות “לא תחנם” שלה. זה לא חדש, אבל בדרך כלל לא מתרגמים את המשמעות של “לא תחנם” לשיח הזכויות המודרני.

שקד, כמובן, מתוחכמת מספיק כדי לדעת שזה לא יקרה. ישראל תאבד את מה שנשאר מזכות הקיום שלה ברגע שהיא תצליח להעביר משהו כזה. אבל היא כנראה מפוחדת מהאספסוף של נערי הגבעות, והיא צריכה לתת להם משהו. אחרי הכל, היא אשה ורשמית היא חילונית-מחמד. היא לא בעמדת מיקוח. כשהמהפכה הזו תתחיל לאכול את בניה, אורי אריאל כנראה יהיה בתחתית הרשימה, אבל היא תהיה בראשה.

לפני 30 שנה, ×”×™×” מקובל לומר בחוגים שמהם באתי – אלה של הציונות הדתית – שצבי יהודה קוק, הבן של, אמר ש”אין לנו סכסוך עם מוחמד הפרטי.” האמירה הזו היתה כמובן עטופה בצדקנות שמן הזית של המגזר. המשמעות שלה היא שאנחנו מנהלי0 מאבק לאומי אבל אין לנו בעיה עם הפלסטיני הפרטי. המילים המדויקות היו ככל הנראה “אם הקרקע הזאת היא של מוחמד, של ערבי פרטי, אין לנו מה לעשות כאן, נלך מכאן.”

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. לא היו קרקעות נטולות בעלים בגדה המערבית ב-1967. אבל זה היה שקר שתנועה שאוהבת להעמיד פנים שהיא מוסרית אהבה לנפנף בו. 40 שנה אחרי אלון מורה, כבר אי אפשר להעמיד פנים שהוא עובד. הבעיה היא, כפי שהיתה תמיד, “מוחמד הפרטי": האדם היושב על הקרקע ושנפגע ישירות מן ההתנחלות.

תנועה שמגלה שהיא שותפה לפשע יכולה לעשות שני דברים. היא יכולה להפסיק את הפשע, אבל זה מסובך מאד – זה כרוך לא רק בנזק פיננסי, אלא גם בהכרה בטעות היסטורית ובחשבון נפש מכאיב מאד. והיא יכולה להכחיש שהוא פשע. הדרך הנוחה ביותר להכחיש שבוצע עוול כלפי מישהו היא להכחיש שלנפגע יש בכלל זכויות. הוא לא כמונו, הוא פחות מאיתנו. וזו הדרך שבה בחרה הציונות הדתית. זו היתה הדרך המתבקשת: אלפי שנים של היסטוריה יהודית נשענו על התפיסה שהלא יהודים אינם אדם.

רצוי, עם זאת, שהקנאים הנוהמים המיוצגים על ידי דברי החלקות של שקד ודומיה יזכרו דבר אחד: אדם איננו יכול לפשוט את אנושיותו של אחר, אבל בנסותו לעשות זאת, הוא מאבד את זו-שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרשת מנגיסטו-לוטן היא מיניאטורה של כל החוליים שבשלטונו של נתניהו

בשנת 2005 פגעה סופת הוריקן בשם קתרינה בעיר ניו אורלינס ופחות או יותר הטביעה אותה. הממשל הפדרלי תחת הנשיא בוש נחשף במלוא חדלונו, והנשיא נחשף בשיא ניתוקו. עוזריו של הנשיא התחננו בפניו שייצא לעיר המוכה, אבל הוא היה מוכן רק לעשות טובה ולסטות ממסלולו כדי לטוס מעליה בארשת דאוגה. זו היתה הנקודה שבה איבד בוש את אמון הציבור, והוא לא זכה בו שוב.

אם נצליח לפזר את ענני הספין שמפזרים כעת עיתונאים תומכי נתניהו ועיתונאים בטחוניים, הרי שפרשת מנגיסטו-לוטן צריכה להיות הקתרינה של נתניהו. היא מהווה מיניאטורה של כל מה שפגום ומשחית בשלטונן של נתניהו.

העובדות, בקצרה: אתמול (ה’) פורסמה רשמית לראשונה העובדה שיש שני ישראלים שאבדו ברצועת עזה. אחד מהם הוא אברה מנגיסטו, שמשך את רוב תשומת הלב; השני הוא האשם אל סייד, אזרח בדואי, שזכה בעיקר להתעלמות. לא ברור אם החמאס אכן מחזיק בהם; במקרה של מנגיסטו, התגובה הרשמית של החמאס עד כה היא שמנגיסטו עזב את רצועת עזה לעבר מצרים, ככל הנראה בדרכו לאתיופיה. (עדכון: גרשון בסקין מדווח שחלק מאנשי החמאס משנים את גרסתם וכעת אומרים שיתכן שהוא מוחזק בידיהם.)

עוד ברור שבזמן שהפוסט ×”×–×” נכתב, נתניהו נפגש לראשונה עם בני משפחת מנגיסטו. כפי שציינה סתיו שפיר בעוקצנות, לנתניהו ×”×™×” זמן בשנה האחרונה לפגוש את מריה עלי, מייקל דגלאס, ארט גרפונקל – אבל לא את המשפחה הזו.

עוד ברור שכל המערכת השלטונית של ישראל נוטרלה: הקבינט המדיני-בטחוני וועדת חוץ ובטחון של הכנסת לא עודכנו בפרשה כלל. שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן – הוא ×”×™×” בתפקיד עד לפני חודשיים בערך – לא ידע עליה לדבריו דבר.

עוד ברור ששלשום (ד’), ערב הסרת צו איסור הפרסום, ניהל נתניהו לראשונה שיחה טלפונית עם בני משפחת מנגיסטו. את עיקר השיחה, שבוצעה באמצעות שליחו של נתניהו ליאור לוטן, הקדיש נתניהו לטרוניה על כך שהנושא עומד להתפרסם. ואז, כשניסתה המשפחה למחות באוזני לוטן על כך שנתניהו לא טרח להגיב למכתבים שהיא שלחה לו בעשרת החודשים האחרונים, לוטן איבד את קור רוחו ואיים על המשפחה שאם היא תעשה רעש, יכול להיות שראש הממשלה ×™×”×™×” עסוק מכדי לעסוק בנושא ×”×–×” – איום די סביר, בהתחשב בכך שכך בדיוק התנהל נתניהו בעשרת החודשים האחרונים. לוטן איים עוד על המשפחה שאם היא תקשר בין קיפוחם של האתיופים ובין מצב בנה, היא תוודא בכך שהבן ישהה ברצועת ×¢×–×” עוד שנה.

לוטן הוא עובד מדינה, אבל בפגישה שלו עם משפחת מנגיסטו – שלתדהמתו של השושואיסט הדוחה ×”×–×” הוקלטה, מה שאומר משהו על האיכות שלו – הוא לא התנהל כמי שמגן על האינטרס של המדינה, אלא אך ורק כמנהל יח”צ של נתניהו: אם תעשו רעש, כלומר אם תפגעו בשמו של ראש הממשלה, נדפוק אתכם. אם תנסו לקשר בין הפרשה הזו ובין הגזענות נגד האתיופים שראש הממשלה מכחיש, נדפוק אתכם.

ביממה האחרונה, התייצבו שורה של כתבים צבאיים להגנתו של לוטן. הוא כנראה היה מקור ממש מוצלח מבחינתם. כלי תקשורת אחרים העניקו תשומת לב יתרה לסטטוס יבבני שכתבה אשתו של לוטן, כביכול בוצע בבעלה לינץ’. בולשיט: מה שקיבלנו הוא הצורה שבה מתנהל פקיד מדינה בכיר מול משפחה שבנה נעדר, כשהוא חושב שאף אחד לא יידע על זה.

לוטן, וזה צריך להיות מובן מאליו, חייב לעוף מתפקידו. אומרים שיש לו זכויות, שהוא נפצע פעם במהלך מבצע צבאי כושל (חילוץ נחשון וקסמן) ואפילו קיבל צל”ש. שזה נחמד, אבל זה לא קשור לנושא. הכשלון בחילוץ וקסמן שעליו קיבל לוטן צל”ש היה ב-1994, שזה די מזמן. הצל”ש הזה לא מכשיר אותו להיות עובד מדינה, וממה שאנחנו ראינו, שוב, הוא לא ייצג את המדינה אלא את היח”צ של הבוס שלו.

אבל לוטן הוא רק ההדגמה. יש להניח שכאל”מ בצה”ל הוא לא חלם אי פעם לשמש כמנקה ביוב היח”צ של נתניהו, אבל ואצל נתניהו אין שום דבר פרט ליח”צ, שום דבר פרט להשרדותו האישית, הוא מעוות את מעמדם של כל עובדי המדינה. אלמלא נאלץ לוטן לעבוד עם נתניהו, הוא עדיין היה כנראה חלאה צה”לית, אבל יש להניח שהבריונות שלו לא היתה מופנית לכיסוי התחת של הבוס.

יתר על כן, הפרשה הזו מראה את שיטת הפעולה של נתניהו: ניטרולה של המדינה. את מבצע צוק איתן הוא ניהל בפועל רק מול שר הבטחון בוגי “משה” יעלון, תוך התעלמות מהקבינט שלו, הגוף שמוסמך לנהל את המלחמה. נתניהו אפילו לא טרח להציג לשרים שלו את הסכם הפסקת האש מול החמאס. בפועל, נתניהו רוקן מתוכן את כל מערכת הבלמים והאיזונים שאמורה לפעול מול ראש ממשלה שהוא אחד מהחזקים בעולם.

וההתנהלות הזו, כשהיא משתלבת עם איסור פרסום, מראה לנו את נתניהו בשיא חדלונו. כל זמן שהוא יכול ×”×™×” להיות בטוח שאף אחד לא מדבר על הפרשה, בחסות תירוץ בטחוני, הוא פשוט לא עשה כלום. הוא אפילו לא טרח לענות על המכתבים ששלחו לו בני משפחת הנעדר. מבחינתהו של נתניהו, העדר החשיפה ×”×™×” הדבר המושלם מבחינתו: הוא יכול ×”×™×” לעשות כלום- ×›×™ כל דבר שהיה עושה ×”×™×” מאלץ אותו לשלם מחיר – והתקשורת היתה מנועה מלדווח על כך.

נתניהו הוא הבעיה. לוטן הוא הסימפטום. שניהם חייבים ללכת, אבל לוטן הוא עובד מדינה ונתניהו הוא נבחר ציבור, כך שלוטן צריך לעוף קודם. העקרון הדמוקרטי אומר שעם נבחרי ציבור שבזים לציבור, כמו ישראל כץ למשל, צריך לבוא חשבון בקלפי. בנתניהו צריכים לטפל המערכת הפוליטית והציבור. ללוטן אין תירוץ כזה. עובד ציבור שמתייחס כך לציבור חייב ללכת, ומהר.

נתניהו, כמובן, יעשה הכל כדי לא לפטר את לוטן, משום שפיטוריו יהיו הודאה בכשלון של נתניהו. הוא ינסה לעשות הכל כדי שהסיפור ידעך. התפקיד שלנו הוא לא לאפשר לו להתחמק מחדלונו ולהכריח אותו לשלם מחיר.

ועוד דבר אחד: אני רוצה להודות למערכת הבטחון ולמערכת המשפט על התרומה חסרת התקדים שלה לקידום תיאוריות הקונספירציה בישראל. אחרי הכל, אם הן מצליחות להעלים מהציבור במשך עשרה חודשים את העובדה שחמאס כנראה מחזיק בשני ישראלים, מה הן לא מסוגלות להעלים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ישראל היא בעלת ברית שקטה של רוסיה בכיבוש אוקראינה. ×–×” לא משתלם לה – ועכשיו המידע הלא נעים נחשף

יש משהו מגוחך בבחינה של מדיניות החוץ של ישראל, בימים שבהם אין בכלל שר חוץ, כשסגנית השר אומרת שאנחנו צריכים לצטט לגויים הרשעים את רש”י כדי שיבינו, וכשלמנכ”ל המשרד ממונה האיש ללא תכונות, דורי גולד, אבל בכל זאת.

הכוחות האוקראינים, שעומדים על נפשם במשך יותר משנה כנגד פלישה של מיליציות רוסיות, הפילו בימים האחרונים שני מל”טים. המל”טים האלה, על פי הצילומים שמגיעים מאוקראינה, הם מל”טי Searcher 2 שנמכרו על ידי התעשיה האווירית לרוסיה או פותחו בשיתוף של התעשיה האווירית ברוסיה.

ישראל מכרה לרוסיה את המל”טים הללו ב-2010. העסקה נחתמה בתקופה שבה שר החוץ ליברמן פמפם את התפיסה האווילית עד דמעות שישראל צריכה להתקרב לרוסיה על חשבון ארה”ב. זו היתה תגובה לנאום קהיר של אובמה. חלק מההבנות השקטות, כך פורסם באותה העת, שמאחורי עסקת המל”טים היו שרוסיה תמנע, בתגובה, מלמכור לאיראן טילי נ”מ מדגם S-300, שחיל האוויר יילל שהם אשכרה מסוגלים לגרום לו אבידות אם יתקוף את איראן.

שנה אחת אחרי עסקת המל”טים, מגיע ליברמן לרוסיה, אחרי זיוף בוטה בבחירות לפרלמנט שם, ומברך את פוטין על עריכת בחירות הוגנות. משקיפים בינלאומיים דווקא מצביעים על הזיופים, ומזכירת המדינה האמריקאית קלינטון מגנה אותם, אבל לליליפוטין שלנו זה לא משנה. באותה ההזדמנות, מודה ליברמן לפוטין על אי מכירת טילי האס-300 לאיראן. המשקיפה של ליברמן, אגב? פאינה “שחיתות” קירשנבאום.

חלפו ארבע שנים מעסקת המל”טים, ורוסיה המשיכה להצביע נגד ישראל בכל הזדמנות. האמת, סביר לגמרי. לרוסיה יש שורה של קליינטים במזרח התיכון. הקליינטים האלה, שריד לימי המלחמה הקרה, עוינים לישראל. רוסיה לא מתכוונת לתת להם ליפול והיא לא מתכוונת לוותר על האינטרסים של הקליינטים שלה כדי לרצות את ישראל – זו, אחרי הכל, היא קליינט אמריקאי. אם יש דרך לרוסיה לשחזר את מעמדה במזרח התיכון, הדרך הזו לא עוברת דרך תמיכה בישראל.

ואז מגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה. על פי כל קנה מידה סביר, ישראל אמורה להתייצב מיד לצד האוקראינים. קודם כל, זו מדינה קטנה שסובלת פלישה מצד מדינה גדולה יותר. מדיניות החוץ של ישראל הרי מזכירה שוב ושוב את הסכם מינכן, כאילו לא היו הסכמים אחרים בעולם, ואומרת שאסור להקריב מדינות קטנות על מזבח המדינות הקטנות. נעזוב עכשיו את העובדה שלתיאור ×”×–×” אין שום קשר למציאות הישראלית; זו הרטוריקה הרשמית הקבועה של ישראל. שנית, הפטרונית של ישראל, ארה”ב, שהיא המגינה כמעט היחידה שלה בזירה הבינלאומית, התייצבה להגנת אוקראינה. שלישית, האיחוד האירופי – שותף הסחר הבכיר של ישראל – התייצב מול רוסיה.

ומה עושה ישראל? זורקת את כל זה לפח ומודיעה על נייטרליות בסכסוך האוקראיני. את התיק הזה אי אפשר להפיל על ליברמן; נתניהו נוקט בצעד הזה בעצמו, בשיחת טלפון עם פוטין. זה כמובן גורר זעם אמריקאי, כי אין דרך להתייחס להתנהלות הזו אלא כיריקה בפרצוף; אבל לנתניהו לא כל כך אכפת מה חושב הבית הלבן. בספטמבר 2014, ישראל מבטלת עסקת מל”טים עם אוקראינה תחת לחץ רוסי. מאוחר יותר, בינואר 2015, ליברמן הוזה שישראל תתווך בין רוסיה ובין אוקראינה. למה שאוקראינה תסכים לתיווך מצד מדינה שלא מוכנה להכיר בכלל שפלשו אליה, כשהיא נהנית מתמיכה אירופית ואמריקאית, לא ממש ברור; אבל באותה ההזדמנות, ליברמן גם מודיע שאחד האינטרסים העליונים של ישראל הוא שמירה על היחסים עם רוסיה.

וואלה. לוולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין היו כנראה אינטרסים אחרים, ×›×™ שלושה חודשים אחרי הצעת התיווך של ליברמן – שאין דרך להתייחס אליה אלא כהכרה בסיפוח הרוסי של חלקים מאוקראינה – פוטין מודיע שהוא ימכור לאיראן את טילי האס-300.

אתם זוכרים, אלה שתמורת אי מכירתם לאיראן מכרנו לרוסים מל”טים. אלה שליברמן הודה לפוטין על אי המכירה שלהם. בכלל, נראה שפוטין נהנה להתעלל בליברמן בכל הזדמנות.

ועכשיו מגיעה הפלת המל”טים הישראלים באוקראינה. המשמעות שלה היא שישראל לא שמרה על נייטרליות בסכסוך הזה; היא נמנעה מלמכור מל”טים לאוקראינה אבל התירה בשתיקה את השימוש בהם מצד רוסיה. זו לא נייטרליות, זו העדפה ברורה של צד אחד. במשבר האוקראיני, ישראל היא בעלת ברית של רוסיה. היא מחמשת אותה והיא מספקת לה סיוע דיפלומטי.

לממשלת ישראל יש אולי זכרון של יתוש סקלרוטי, אבל לדיפלומטים יש זכרון של פיל. מה קיבלנו בתמורה? בשביל מה יצרנו כאב ראש דיפלומטי מול ארה”ב ואירופה? קיבלנו את הבעיטה הקבועה של רוסיה. בעיטה שהיתה צפויה מראש לכל אדם סביר.

במדינה שיש בה משמעות למדיניות חוץ – לעזאזל, במדינה שיש בה משמעות למדיניות – הפיאסקו ×”×–×” ×”×™×” עולה לכותרות ולא יורד מהן. מכירת הטילים היתה צריכה לגרור הצעת אי אמון, גם אחרי הבחירות. אבל מאז שליברמן נכנס למשרד החוץ, יש מעין הבנה שקטה בתקשורת שמדיניות חוץ הפכה לתחום ליצני. משהו פולקלוריסטי. שר החוץ הצטלם אתמול בחצאית אפריקנית עם ראש שבט, שים תמונה בעמוד האחרון. אין לנו הרי מדיניות חוץ, רק פעולות כוחניות שמתחזות למדיניות בטחון. יש לנו קריקטורה של מדיניות חוץ, אבל למי אכפת. תמיד אפשר לקשקש על העדר משילות. אף אחד לא ישים לב.

ועוד דבר אחד: פקיד במשרד הפנים התאבד בסוף השבוע, לכאורה בשל פוסט בפייסבוק שהאשים אותו בגזענות. לא אכנס עכשיו לכל שאלת השיימינג, אבל יש לציין שיש מוחות קודחים שכבר ראו פה קונספירציה והאשימו בפרשה את הקרן החדשה. למרבה הפאדיחה, המוח הקודח הזה שייך למנהל הפרוייקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית. האיש נאלץ לנסח מחדש באומללות את הפוסט שלו והצליח לצאת עוד יותר אפס, משהו שאני רואה כהצלחה צנועה, אבל כדאי שתדעו איזה מוחות מבריקים מובילים פה את האסטרטגיה הציונית. ואיזה סוג של אנשים יועז הנדל מעסיק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשנתניהו משנה את כללי המשחק תוך כדי המשחק, הוא מערער את יסודות הדמוקרטיה – שלא לדבר על כך שהוא חותר תחת דבריו-שלו

איזה גאון פוליטי, אה? ראש הממשלה נתניהו הצליח לתרגם נצחון אלקטורלי קל – לימין המובהק יש 44 מנדטים, כולל ליברמן; בבחירות הקודמות היו לו 43 – לתבוסה פוליטית יוצאת דופן, ונאלץ להכנע בפני דרישותיו של נפתלי בנט. ×–×” האחרון הצליח להפוך תבוסה פוליטית לנצחון במו”מ. נתניהו ויתר על כל מה שאמר שלא יוותר עליו – והוא ×”×’×™×¢ אל קו הסיום בהפרש של כמה שעות, מוכה וחבוט.

זה האיש שמטיף למעצמות לנהל מסע ומתן קשוח מול איראן. הוא ילמד אותן איך. מה, הם לא קראו את ספרו “הטרור: איך יכול המערב לנצח”, שבו קבע שאם רק נוהגים בנחישות כלפי הטרוריסטים, ולא מעבירים להם 1,027 אסירים כי יש מחאה חברתית, אפשר לנצח את הטרור?

ואחרי הלעג, הסכנה. ביום שני הקרוב מתכוון נתניהו להעביר בכנסת במהירות תיקון לחוק יסוד: הממשלה, שהמטרה שלו היא לאפשר לנתניהו להגדיל את מספר השרים מעבר ל-18 ועוד אחד, שזה מספר השרים המותר כיום (ה”אחד” הוא ראש הממשלה.) שינוי חוק היסוד אמור להתבצע לפני שנתניהו מכריז על ממשלתו ביום רביעי, והוא נועד לאפשר לו לחלק אתנן מכספי הציבור לחברי מפלגתו הזועמים, שגילו ששוב אי אפשר להתקדם תחתיו, אחרי שהעביר את כל התיקים החשובים למפלגות אחרות.

היתרון העיקרי של דמוקרטיה על פני שיטות המשטר האחרות הוא שהיא מאפשרת להעביר את השלטון בדרכי שלום וללא אלימות, תוך הסתמכות על כללי משחק מקובלים. הנחת היסוד של המשטר היא שלא משנים את כללי המשחק בקלות ראש, ולא לשם צורך פוליטי רגעי: שאם לא כן, הם לא כללי משחק.

אם נתניהו רוצה לשנות את מספר השרים בממשלה, סבבה. שיעביב את זה לוועדה, שתעביר את זה להצבעה מסודרת אחרי דיון ראוי. ככה משנים חוק יסוד. וכמובן, השינוי לא יחול בכנסת הנוכחית, אלא לאחר הבחירות הבאות.

ספק, עם זאת, אם יש צורך כלשהו במספר השרים הזה. בממשלה הנוכחית יש שורה של שרים שאין בהם כל תועלת ולמשרדיהם אין כל משמעות: המשרד לענייני מודיעין, המשרד לענייני איומים אסטרטגיים (שניהם מוחזקים כרגע על ידי הסריס הראשי של נתניהו, יובל שטייניץ), המשרד לענייני הנגב והגליל (אפשר לקפח את הפריפריה נהדר בלעדיו, כמו שעשו עשרות ממשלות קודמות), המשרד לענייני ירושלים והתפוצות (אין לו אף השפעה על הנ”ל), המשרד לענייני דת (עליו יש החלטת ממשלה ותיקה שיש לפרקו), המשרד לשיתוף פעולה אזורי (הבדיחה שיצר אהוד ברק עבור שמעון פרס עדיין נושמת עצמונית), והמשרד לענייני אזרחים ותיקים (ע”ע המשרד לענייני הנגב והגליל). יתר על כן, בעבר משרד התרבות והספורט פעל יופי במסגרת משרד החינוך בלי שמישהו יינזק, ולאורך ההיסטוריה של ישראל משרד המשטרה (המכונה “המשרד לבטחון פנים”) בוטל או הוקם מחדש לפי צורך קואליציוני, אבל שנים ארוכות היה תחת סמכותו של משרד הפנים בלי שהמשטרה התנהלה יותר גרוע מהיום. אפשר לטעון, ואני אגלה אהדה לטיעון הזה, ששר הפנים הישראלי חזק מדי גם כך; אבל קיומו העצמאי של המשרד לבטחון פנים לא מובן מאליו.

יתר על כן, כרגע נתניהו מחזיק בתפקיד שר החוץ, ועם נפילת הממשלה הקודמת הוא החזיק במספר מסחרר של תפקידים אחרים (שר המשפטים, שר הבריאות, שר החינוך ועוד.) על פי הדיווחים, הוא מתכוון שלא לאייש את תפקיד שר החוץ בשר אחר, אלא להחזיק בו בעצמו. אם המדינה יכולה להסתדר בלי שר חוץ, כנראה שהיא גם תסתדר היטב גם בלי השר לענייני איומים מומצאים.

נתניהו משווק את עצמו, בעיקר בחו”ל, כמדינאי שמרני. אין שום דבר שמרני במדיניות שלו: שמרנים לא משנים את כללי המשחק באמצע המשחק. העמדת הפנים השמרנית של נתניהו מיועדת להסתיר שני דברים: שהמדיניות של ממשלתו איננה שמרנית אלא ימנית רדיקלית; ואת העובדה שנתניהו עצמו מעמיד את שרידותו-שלו כראש ממשלה מעל לכל שיקול אחר.

לפני כעשור, נתניהו שיווק לנו את הדימוי של “האיש השמן” כדימוי למגזר הציבורי שנאלץ “האיש הרזה”, המגזר הפרטי, לשאת על גבו. מאז עשה נתניהו כמיטב יכולתו, כראש ממשלה וכשר אוצר, לשבור את “האיש השמן”: משרד האוצר שלו הרעיב את שירותי הכבאות, הוא מבצע וידוא הריגה איטי בשירותי הדואר (במקום מגורי, דרום תל אביב, הדואר – מוסד מערבי ותיק – הפסיק לתפקד מזמן), ניתק את מערכת הבריאות מהמכשירים, והוא חונק את המשטרה. השירות הממשלתי היחיד שזכה לפריחה בימי נתניהו היו שירותי הבטחון, שחורגים בימיו בעקביות מהתקציב שלהם. הסיבה לכך היא הצורך להמשיך לתחזק את הכיבוש: הצורך לרוץ יותר מהר כדי להשאר במקום עולה לנו כל שנה יותר.

אבל אם את השירות הציבורי נתניהו הורג, הרי שהוא דווקא אלוף במינוי של בכירים חסרי כל תועלת, שרים מנופחים שאין בהם כל חפץ, סריסים ואחשדרפנים שאינם מותירים כל חותם, פחות אשר נשא הרוח, שרי מאות ושרי חמישים לעשרותיהם. הנזק של נוכחותם הוא לאו דווקא פיננסי; צה”ל בולע בבקשת תקציב אחת – לאחרונה העבירו לו, בלי יותר מדי תשומת לב, 3.4 מיליארדים – יותר מכולם. לא, הנזק האמיתי הוא בהפיכתו של הרעיון הדמוקרטי לנלעג, לבדיחה, להגשמת התפיסה הצינית של מנקן ש”בחירות הן מכירה פומבית למפרע של טובין גנובים”; להפיכת השחיתות הציבורית למוסד ציבורי.

וכשיתפוגג נתניהו מחיינו, בהנחה כמובן שנשרוד אותו, זה כל מה שיישאר ממנו: לעג מושחת לרעיון שאנחנו מסוגלים לנהל את עצמנו. זו שחיתות שעולה משמעותית על זו של אולמרט, למשל: האחרונה היתה שקטה, מתחת לשולחן, תוך שמירה על העמדת הפנים הרשמית. נתניהו משתין עלינו מהמקפצה.

יש לקוות שבקרב אנשי הקואליציה המסתמנת יימצאו די אנשים ישרים – חברי “כולנו,” אני מסתכל עליכם; אין אדם שאין לו שעה – כדי להיעדר מההצבעה ביום שני ולאפשר לאופוזיציה להפיל את הנסיון לשחק בחוקי היסוד שלנו.

ועוד דבר אחד: עד כמה שזה נשמע לא סביר, אני מוצא את עצמי מתגעגע לרונן שובל כמנהיג של “אם תרצו.” לפני כמה ימים העלתה התנועה את הטענה הבאה:

בדיקה מהירה מעלה שמנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ידועה יותר בשמה האנגלי, The Human Rights and International Humanitarian Law Secretariat. אם “אם תרצו” היו טורחים לבדוק את האתר שממנו הם גונבים בדרך כלל את החומרים שלהם, נגו”מ, הם היו מגלים שמדובר בקרן של ארבע מדינות אירופאיות: דנמרק, הולנד, שוודיה ושווייץ. אצל “אם תרצו” קרן של רבע מדינות אירופאיות הפכה ל”קרן ערבית-פלסטינית.” אלמלא הכרנו אותם, היינו אומרים שזה עיוות מדהים של המציאות. בפועל, זה עוד סתם עוד יום ב”אם תרצו.”

על הבלבול הרגיל, והזדוני,, בין מימון של דו”ח ובין “הזמנה” שלו, מיותר להכביר מילים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משטרת דנינו עלתה על מוקש תקשורתי, והבהירה איך היא מתייחסת לאזרחים ממוצא אתיופי

לפני כשבוע, תועדו שני שוטרים של משטרת ישראל כשהם תוקפים – במהלך אבטוח זירה כלשהי – חייל צה”ל שעבר במקום וכנראה הגיב לאט מדי להוראות שלהם. החייל, דמאס פיקדה, הוא יוצא אתיופיה. לרוע מזלם של הקלגסים, מישהו צילם את האלימות שלהם במצלמת סלולר והעלה את הסרטון לרשת. שאם לא כן, כולנו יודעים איך ×–×” ×”×™×” נגמר: ברגע שפיקדה ×”×™×” מגיש תלונה על תקיפה כנגד הקלגסים, הוא ×”×™×” מואשם אוטומטית בתקיפת שוטר, השוטרים היו משקרים ומחפים ×–×” על ×–×”, והוא ×”×™×” ×–×” שנדפק.

המהפכה הזו, שזכתה לכינוי “אח קטן”, מערערת את הסדר הקיים – קלגסים במדים מפגינים אלימות, משקרים על כך אוטומטית, ויוצאים מזה – לא רק פה אלא בכל רחבי העולם. התופעה ניכרת במיוחד בארצות הברית – שם אמר לאחרונה עורך דינה של משפחתו של פרדי גריי, שנרצח על ידי שוטרים, “תודה לאל על מצלמות סלולר” – אבל לחלוטין לא מוגבלת לשם.

משטרת דנינו, כנראה הגוף הציבורי השנוא ביותר בישראל אחרי הרבנות, הבינה מהר מאד שהיא עלתה על מוקש תקשורתי: שוטרים שמרביצים לחייל, חבר בגוף המקודש ביותר בישראל, ועוד שחור, הם אסון יח”צ. ×–×” לא משנה שעוד כמה חודשים מגויס הכפיה השחור ישתחרר מצה”ל ויגלה שלאף אחד לא אכפת מזה שפעם הוא ×”×™×” חייל; כל זמן שהוא במדים, הוא קדוש. על כן, בניגוד למצב הרגיל, המשטרה מיהרה להודיע שהיא משעה את השוטרים המעורבים ושנפתחת חקירת מח”ש. על זו אי אפשר לסמוך בדרך כלל – מח”ש סגרה 93% מהתלונות שהוגשו בשנים 2011-2014 ללא העמדה לדין של שוטרים או אף ללא כל חקירה – אבל הפעם, כשלרוע מזלו של המפכ”ל יש גם התנקשויות פליליות השבוע, יש סבירות מסוימת ששני השוטרים הללו ישמשו כשעיר לעזאזל.

בעקבות חשיפת הפרשה, נערכה שלשום (ה’) הפגנה רבת משתתפים ביחס, כאלף משתתפים, מול משרד ראש הממשלה. המשטרה הפגינה אלימות חריגה כנגד המפגינים, והפעילה כנגדם רימוני גז מדמיע ועל פי חלק מהדיווחים גם רימוני הלם. כלומר, כלפי הפגנה שמחתה כלפי אלימות חריגה מצד שוטרים כלפי אתיופים, הפעילה המשטרה אלימות חריגה.

לא תמיד זה כך. משטרת דנינו יודעת היטב שאסור לה להפעיל רימוני גז כנגד מתנחלים, למשל. בגדה, היא יורה גז רק על פלסטינים. במשטרה מבינים שאם היא תפעיל גז מדמיע על מתנחלים, הללו ימנפו את הכוח הפוליטי הניכר שלהם כדי להשוות בינה ובין המשטרה הנאצית, תחביב מקובל על המתנחלים בכל מקרה, תוך טשטוש ההבדלים הקלים בין גז מדמיע ובין ציקלון בי.

משטרת ישראל אלימה תמיד, כלפי כל אחד, במיוחד ברגע שהוא מעצבן את השוטרים שלה אבל גם לפני. אבל יש מדרג של אלימות. בקצה העליון, נמצאים אדוני הארץ המתנחלים: פיזור ההפגנות שלהם עדין ומתחשב ביחס – האלימות בעמונה היא חריג בולט. מתנחלים שמעצבנים שוטרים יחטפו, כמו כולם, שוק חשמלי ללא סיבה ומכות בניידת כשאף אחד לא רואה, אבל האלימות שתופנה כלפיהם כציבור תהיה נמוכה יותר. אחר כך, יש לנו את הציבור היהודי הכללי. הסתערויות אלות, אלימות כללית. מתחת לזה, כפי שהפגינה המשטרה השבוע, נמצאים האתיופים ומזרחים שמסרבים לקלוט את תפקידם המיועד בפירמידה האתנית: ×’×– מדמיע, רימוני הלם. מדרגה אחת מעל לפלסטינים, שכלפיהם – אזרחים או לא – אין למשטרה יותר מדי מעצורים גם בשימוש בנשק חם. למטה, נמצאים מבקשי המקלט – שלגמרי לא במקרה, הם ×›×”×™ עור. אלה, יודעים השוטרים, מתקשים אפילו להגיש תלונה.

זה המדרג. ומשטרת ישראל, צריך לציין, תמיד שירתה את המשטר. היא אף פעם לא ראתה את עצמה כמשרתת הציבור, אלא כמשרתת אדוניה הפוליטיים. במידה מסוימת זו ירושה של ימי המנדט וימי האופל של בן גוריון, ובמידה מסוימת זו תוצאה של החלטה פוליטית מודעת שלא לאפשר למשטרה להתחרות על כוח אדם איכותי, על ידי קיצוץ קבוע של התקציבים של הכוח שעשוי לחקור את הפוליטיקאים. זוכרים את “בלי בכי ובלי נהי” של שרון, שנאמר ביום שבו המשטרה חקרה (שוב) את אחד מבניו?

ראש הממשלה נתניהו הגיב להפגנה בירושלים בקריאה “לא לקחת את החוק לידיים.” כפי שציין איתמר שאלתיאל, המשמעות של הביטוי הזה אצל נתניהו היא “לא להפעיל אלימות,” משום שזו שמורה למשטרה ולצבא; החוק, מבחינת נתניהו, הוא הפגנת אלימות. יש לציין שבהתאם, נתניהו לא אמר מילה על התקרית שבה תקפו השוטרים את סיקאדה. כל זמן שזו אלימות משטרתית כלפי אזרח, נתניהו חי איתה טוב. אחרי הכל, היא משרתת אותו.

וזו עוד סיבה, אחרי שכבר עמדנו על לא מעט מהן, לפרק את משטרת ישראל: היא משמרת, באלימות, סדר חברתי שלא מיטיב עם רוב גדול של תושבי המדינה. ספק אם השוטר הממוצע מודע למה שהוא עושה – הרשעים יאמרו שספק אם הוא מודע – ולאירוניה שבכך שהוא בדרך כלל מגיע מהשכבות המדוכאות, אבל בפועל, ×–×” מה שהיא עושה. והיא צריכה לעבור מן העולם. כן, ×–×” יעלה כסף. ×›×›×” ×–×”. השחיתות הנוכחית עולה לנו הרבה יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למרבה השמחה, התפיסה שחיילות צריכות לשתוק ולספק את הצרכים של הקודקוד שלהן עוברת מן העולם. אבל מה לעזאזל גורם לאנשים לחשוב שלירן חג’בי הוא גיבור?

עמוד פייסבוק נתעב בשם “אזרחי ישראל נגד מאי פאטל” השווה את פאטל לחמאס וטען שהיא פגעה בגיבור ישראל. אני לא מקשר כאן לעמוד ×”×–×” כדי לא לתת לו פרסום שלא מגיע לו, וממילא התפוצה שלו אפסית – 109 לייקים בעת כתיבת פוסט ×–×” – אבל הוא מאפשר לנו לעמוד על זרם מחשבה שלמרבה השמחה הופך לפחות רלוונטי בתרבות הישראלית.

למי שהיה מנותק מהתקשורת בימים האחרונים, תקציר האירועים: לפני מספר חודשים החלו הסטנוגרפים המכונים אצלנו כתבים צבאיים לדווח על כך שמתנהלת חקירה כנגד מג”ד בגבעתי. רק לאחר כמה ימים הם החלו לדווח על כך שהוא חשוד בעבירות מיניות, ורק בסוף דצמבר נחשף שמו – סא”ל לירן חג’בי, מפקד גדוד צבר של גבעתי.

אף שרשמית הודח חג’בי על ידי הרמטכ”ל דאז ×’× ×¥ כבר בדצמבר, הוא המשיך למשוך משכורת צבאית בתפקיד של כלום עוד בחודש מארס 2015. עם זאת, סגנו – הסמג”ד רס”ן ב’., קצין בעל צל”ש שהפגין אומץ לב אזרחי וחשף את קשר השתיקה סביב חג’בי – דווקא הודח. רס”ן ב’. אמר לקולונל של יהוה, עופר וינטר, שהחיפוי על חג’בי הוא הפגנת “קודים של מאפיה.” בתגובה, אישר וינטר את הדברים והדיח אותו בשל “חוסר לויאליות” לחג’בי.

בכך הפגין וינטר את העולם ההפוך שבו הוא חי. רס”ן ב’ היה נאמן לחייליו. הוא לא היה מוכן שהם יהפכו לקורבנות של טורפים מיניים, שמנצלים את מעמדם ואת כוחם כלפי חיילי סדיר כדי לספק את תאוותם המינית. בצבא הרומאי היה מקובל שאם חייל נפל קורבן לתאווה המינית של מפקדו, הוא לא היה נענש על הריגתו. למרבה הצער, אנחנו לא שם יותר. חג’בי נחשד בשעתו בהטרדה מינית ותקיפה מינית של שתי חיילות, אבל הוא לא היה הטורף המיני היחיד שעליו חיפו וינטר וצה”ל. חייל שהוטרד מינית על ידי הקצין שלו העיד שהוא דיווח על כך לווינטר וזה הבטיח לו שהוא הדיח את המטריד. כפי שאפשר לצפות מדמות הדגל החדשה של האחים היהודים, וינטר שיקר.

החשדות המקוריים כנגד חג’בי היו מעשה מגונה והטרדה מינית של שתי חיילות, כמו גם שיבוש הליכי משפט על ידי הדחת פקוד לעדות שקר. רק הסעיף האחרון ×”×™×” צריך לשלוח אותו לכלא לשבע שנות מאסר – וזה העונש במערכת האזרחית. העונש שהמערכת הצבאית, שבנויה לקיומה על דיווח אמת, היתה צריכה להשית על קצין שחתר תחת כל הערכים שלה – הרשמיים, על כל פנים – אמור ×”×™×” להיות הרבה יותר חמור.

אבל כל מי שמכיר את הבהמה הירוקה ידע בדיוק מה עומד לקרות. בסוף מארס 2015, החודש שבו התגלה שחג’בי הוחזר לשירות פעיל (או על כל פנים למשיכת משכורת פעילה), למדנו שהפרקליטות הצבאית הגיעה עם חג’בי להסכם טיעון. במקום לתלות אותו מאשכיו בשני סעיפים של הטרדה מינית ומעשים מגונים, כמו גם הדחה לעדות שקר, חגב’י יודה בחמישה סעיפים של ”התנהגות שאיננה הולמת” שהיו בחלקם “בעלי אופי מיני” ויפרוש מצה”ל בלי לשבת יום אחד בכלא.

לפני עשר שנים וכנראה גם חמש שנים, דיל כזה היה עובר בלי יותר מדי רעש. שני הצדדים, בסופו של דבר, רצו את אותו הדבר: לא לכבס את הכביסה המלוכלכת של הבהמה הירוקה בפומבי. הפרקליטות לא באמת רצתה את הראש של חג’בי על שיפוד, כי כמו וינטר היא העדיפה למכור את החיילות שהוא הטריד מינית כדי לשמור על השם של גבעתי וצה”ל. כולם רצו שזה ייגמר בשקט, אף אחד לא רצה כותרות מבית דין צבאי. פלא שזו היתה העסקה?

רק שיש פה עוד צד: הנפגעות. ואחת מהן, מאי פאטל, הפגינה אומץ לב אזרחי מדהים וחשפה את עצמה השבוע כמי שהוטרדה על ידי חג’בי, וזאת במחאה על האין-עונש שיקבל חג’בי. היא ועורכת הדין שלה, רוני אלוני-סדובניק, הבהירו שהן מתנגדות לעסקת הטיעון שנעשתה שלא על דעת המתלוננת. לא ברור אם חוק זכויות נפגעי עבירה חל על חמושי צה”ל – הללו הם במידה ניכרת עבדי המדינה – אבל די ברור שצה”ל ממש לא ירצה לנהל את הקרב ×”×–×”, על כל פנים לא בשדה הקרב הספציפי ×”×–×”.

פתאום, הקורבן של חג’בי היא לא מישהו עלום, נטול שם או פנים; פתאום, הקורבן הוא לא סטטיסטיקה. פתאום, הפשע איננו פשע ערטילאי, סעיף כלשהו בספר החוקים. יש קורבן והיא יודעת להביע את עצמה. התגובה השובניסטית הצפויה היתה מהירה: מישהו חפר תמונות של פאטל בבגד ים ונפנף בהן. כאילו זה אומר משהו. כאילו לאשה אין זכות ללבוש בגד ים, או להתגאות במיניות שלה. כאילו שיש קשר בין בגד הים שלבשה פאטל באזרחות ובין הניצול המיני שכפה עליה הטורף המיני שהפך למפקד שלה.

ואז, כצפוי, באה הטענה שבכך שפאטל שמה קץ לא ראוי לקריירה של חג’בי, לכאורה גיבור ישראל, היא הפכה לסוג של אויבת של המדינה. לטעמי, וכאן אני מודה שאני מיושן משהו, הקץ הנכון לקריירה של חג’בי ×™×”×™×” כדור אחד שיירה הוא-עצמו מאקדח השירות שלו ישירות אל פיו. הצבא דורש מהמגויסים שלו נאמנות עד מוות ונכונות להקריב את חייהם. כשקצין הופך לטורף של חייליו; כשהוא מנצל את תחושת הנאמנות לצבא שהוחדרה בהם לצרכי תאוותו המינית; כשהוא גורס אותם בין תחושת החובה, חוסר הרצון להפוך לקורבן והאימה שבהתמודדות עם מערכת דורסנית; כשהוא דוחף אותם למצב פוסט טראומטי לצרכי הנאתו – יש לדעתי רק עונש אחד ראוי לכך, והוא קמאי בדיוק כמו מערכת הערכים שעליה נשען הצבא. וזו אפילו מבלי להתייחס לשאלה האם חג’בי העטה קלון על מדיו; מדי גבעתי מטונפים בדם אזרחים פלסטינים עד שספק אם מתבונן מן הצד יבחין ברבב הנוסף.

×”×’× ×” על טורפים מיניים תמיד היתה חלק מהאתוס של צבאות, אם לא בתירוץ של סטאלין למעשי הצבא האדום ביוגוסלביה – “חיילים צריכים להשתעשע קצת” – אז בנימוק שהצבעה על הפשעים תפגע בשמו הטוב של הצבא. בן גוריון ידע על מה שעשה דיין לחיילות, אבל העדיף להתבונן הצידה. לדיין, מצד שני, היו הישגים צבאיים של ממש; אפשר ×”×™×” להעלות ברצינות את הטיעון הבעייתי מאד שבמידת הצורך, הצורך במצביא ראוי, מורידים את הגנב מחבל התליה. אבל ×–×” ×”×™×” דיין.

מי זה לעזאזל לירן חג’בי? גיבור קרבות של חוליה? מצביא של מערכות סימטה? אביר חיסול החמושים למחצה? אלוף הירי בבלתי מעורבים? מי בכלל שמע עליו עד שהתברר שהוא טורף מיני? זה האיש שעבור שירותיו החיוורים מתבקשות חיילות גבעתי לפתוח את הרגליים ולחשוב על צה”ל?

ואז אתה נזכר שרגע, דווקא ×”×™×” מישהו עם צל”ש בכל הסיפור העגום ×”×–×”. אה, נכון – ×–×” ×”×™×” רס”ן ב’, האיש שווינטר הדיח (בהסכמת אלוף הפיקוד תורג’מן) ×›×™ הוא דרש לחשוף את מעלליו של חג’בי. ודווקא אותו לא מזכירים כל כך; למעשה, די משכיחים אותו. ואז אתה מבין שכרגיל, מאחורי הדרישה לסתום את הפה ולא לומר שום דבר על גיבורים בגרוש נוסח חג’בי, ניצבת פשוט הפטריארכיה הייחודית ליהדות, זו שגורסת שכל אשה יהודיה היא “אחותנו” אם היא מעיזה לצאת עם לא-יהודי, אבל היא הופכת בשניה לשפחה חרופה ברגע שאבר מין מהלך עם שם יהודי טוב חושק בה.

טוב לזכור. וטוב לדעת שלפחות בכל מה שקשור לניצול מיני של נשים בצה”ל, אנחנו כבר לא בשנות החמישים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שר התחבורה ישראל כץ מדגים את כל הכשלים של הימין הפוליטי היהודי

למרבה הצער, ישראל כץ עדיין פעיל בפוליטיקה הישראלית. הבריון שנזרק מהאוניברסיטה העברית אחרי שורה של תקריות אלימות וששימש אחר כך כעוזר של אריאל שרון הצליח לטפס למדרגת שר. ובשבוע האחרון, הוא מדגים לנו את כל מה שדפוק בימין היהודי בישראל.

זה התחיל בכך שגולש, פעיל ותיק למען תחבורה ציבורית, מחה על כך שהחל מאתמול (ה’) עד מחר בערב (ז’) אין תחבורה ציבורית, מה שיוצר מצב של סגר-זוטא בקרב מי שאין לו גישה לרכב פרטי. האיש פנה לכץ בדרישה סרקסטית שיארגן טרמפים למיליוני האזרחים שנתקעו בלי תחבורה ציבורית. כץ, בתגובה, ענה במילים הבאות:

“אענה פעם אחת בנושא. תפנה לבוז’י הרצוג שיתחייב לא לשבת בממשלה שלא תשנה את הסטטוס קוו, מפכן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל, מושכי השכר בעמותות “למען התחבורה הציבורית” הוכח בבחירות האחרונות, וקיבל את התשובה ההולמת בקלפי.”

התגובה המטומטמת של השר משכה לא מעט תשומת לב תקשורתית, וכתוצאה מכך כתב כץ סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, בו טען שהוא בסך הכל מיישם את הסטטוס קוו, וש

“הגולש המיתמם מירושלים תקף את ראש הממשלה באופן בוטה בעמוד הפייסבוק שלו, עוד קודם לוויכוח על התחבורה הציבורית, וחבריו בשמאל ממשיכים להשמיץ אותי ואת תומכי הליכוד בלשון גסה ושפה נמוכה […] אם כוונתם היתה אמיתית, הם היו פועלים בדרך אחרת, ומנסים להשפיע על כל המפלגות בכיוון עמדתם […] להרצוג, בו תמכו, הם נותנים פטור ולא דורשים ממנו להתחייב, כי הם רוצים לאפשר לו לשמר אופציות להרכיב ממשלה או לשבת בכל ממשלה, ואז הכל יהיה כשר…”

ואחרי שנערכה הפגנה של משתמשי תחבורה ציבורית זועמים נגד ביתו – לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שכץ ×—×™ במקום לא ממש זמין מבחינת תחבורה ציבורית – החליט ×›×¥ להשתין על משתמשי התחבורה הציבורית מהמקפצה. הוא יצא לטיול באיזה נחל, ואתמול (ה’) פרסם עוד סטטוס קצר, מלווה בתמונה: “בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. ×—×’ שמח!”

וואו. מאז שיאיר לפיד כינה את המפגינים מולו “שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם” ואמר ש”עוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה,” לא היה נבחר ציבור שירק כך על הציבור. הדבר היפה בבחירות האחרונות הוא שאנחנו כבר כמעט לא שומעים יותר על יאיר לפיד. אולי כדאי שישראל כץ ישים לזה לב.

אבל הבעיה היא לא רק שר שמחליט לחקות את מארי אנטואנט, תוך שימוש ברכב השרד שלו כמובן; היא גם קודם כל תפיסת העולם של כץ. נתחיל מכך שזו תפיסת עולם קונספירטיבית. לא יכול להיות, לתפיסתו של כץ, שיש אנשים שלא מרוצים ממדיניות התחבורה הציבורית שלו ושדורשים שינוי. אם הם דורשים שינוי, אז הם חורגים בכך ממעמדם כאזרחים, והם הופכים מיד לסוכנים חורשי רעה של מפלגות אחרות.

כאן המקום להזכיר, שוב, שתפקידה של הממשלה הוא לייצג את כל הציבור, לא את ציבור בוחריה, ושהיא מחוייבת לרווחת כולם. זכותם – ויש שיאמרו חובתם – של אזרחים היא לדרוש שינוי בדרכי שלום. הנסיון לשלול את הלגיטימיות של שינוי ×›×–×” הוא פעולה אנטי-דמוקרטית – מהסוג שהליכוד הצטיין בה בבחירות האחרונות.

×›×¥ טוען שהוא דווקא מונע מתוך אידיאולוגיה לגיטימית: הרצון לשמור את הסטטוס קוו, אותו הוא מייחס בטעות לבן גוריון כראש הממשלה הראשון. וואלה. האם ×›×¥ יכול להצביע על המקום שבו מצע הליכוד תומך בסטטוס קוו? אה, נכון, אין לליכוד מצע. סליחה. אגב, קריאה של מכתב הסטטוס קוו המקורי מ-1947 תגלה במהירות שאין בו ולו מילה אחת על תחבורה ציבורית. למעשה, לכאורה המכתב מבטיח חופש מצפון – “הקמת המדינה זקוקה לאישור האו”ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא ×™×”×™×” ברור שאין הכוונה להקים מדינה תיאוקרטית. […] ברור שמן ההכרח ×™×”×™×” להבטיח למפרע שוויון מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת” – אבל לכולם ברור שהמטרה של בן גוריון היתה בסך הכל להוליך שולל את הגורמים הבינלאומיים, כדי שאלה יכירו בישראל; אין בה חופש מצפון עד עצם היום ×”×–×”.

כלומר, ישראל כץ אומר לנו שאי אפשר שתהיה תחבורה ציבורית בשבתות וחגים כי יש איזה מסמך מ-1947 שאוסר על זה, למרות שהוא לא. האם כץ מתכוון להחזיר אותנו למדיניות התחבורה הציבורית של המפלגה שלו ב-1947, השנה שבה התמחה האצ”ל בפיצוץ רכבות וקטרים? הציניקנים יאמרו שבחינה של מדיניות התחבורה של כץ לא מאפשרת פסילה של האופציה הזו על הסף.

אבל רגע, שניה. ישראל כץ תומך בסטטוס קוו? זה חדש, כי בינואר 2010, הודיע שר התחבורה כץ לבג”צ שהוא תומך בהפעלת “קווי מהדרין,” קרי קווי אפליית נשים, כל זמן שמדובר יהיה ב”הסדר וולונטרי.” מאז ימי הטורקים ועד 2007, לא היו “קווי מהדרין” שדחפו את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס, אבל כשהגיע השינוי הבוטה הזה בסטטוס קוו, כץ דווקא היה בעד. מסתבר שסטטוס קוו זה משהו שמנפנפים בו כשאין לך תירוצים אחרים.

ומעבר לתיאוריות הקונספירציה וללעג לאזרחים, יש פה עוד הדגמה של שיטת הממשל של הימין היהודי: חוסר היכולת לקבל כל אחריות. כץ הוא שר התחבורה כבר שש שנים. הליכוד נמצא בשלטון, בהפסקות קצרות, מאז 1977. ב-38 השנים הללו, שלט הליכוד במדינה ישירות 20 שנים (1977-1983, 1990-1992, 1996-1999, 2003-2005, 2009-2015) וכשותף בכיר בממשלת אחדות עוד שמונה שנים (1984-1990, 2001-2003). מפלגת העבודה שלטה במדינה, מאז 1977, רק שש שנים (1992-1996, 1999-2001).

ואף על פי כן, כשכץ נדרש לגלות אחריות על תפקידו, הוא משליך אותה על ראש האופוזיציה. רוצים תחבורה ציבורית בשבת? לכו לבוז’י. אני? מה אני קשור? אני רק שר התחבורה. רוצים לצאת מהבית בחג ואין לכם רכב? לכו תקוששו קואליציה בכנסת. מה אתם רוצים ממני? מה, זה תפקידי להשקיע את המאמץ הפוליטי הזה? מה, אתם רוצים שאני אסתבך עם החרדים? רוצים אחריות, חפשו אותה אצל השמאל. למה לוי אשכול לא דאג לתחבורה ציבורית בשבת? מה עשה בשבילה קדיש לוז? מה, אנחנו פה בשביל למשול? נראה לכם? אנחנו פה בשביל לדבר על משילות!

וכמאמר המשורר, הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המדיניות היחידה של ראש הממשלה נתניהו קרסה בקול רעם. הגיע הזמן שייקח אחריות ויתפטר

גם מי שהורגל בפאתטיות של ראש הממשלה לשלשת עופות הופתע בכל זאת, כשהאחרון דרש ביום שישי שכל הסכם עם איראן “יכלול הכרה בישראל.” מחלקת המדינה דחתה את הדרישה בנימוס שהסתיר את הבוז והגיחוך. נתניהו ניסה למחזר כאן את השטיק שבו הוא דרש ממחמוד עבאס הכרה בישראל כ”מדינת הלאום היהודי,” אבל הפעם הוא הגזים, ונראה שאי אפשר לעבוד על ג’ון קרי פעמיים באותו התרגיל.

האמת הפשוטה היא ששום הסכם עם איראן לא היה מספק את נתניהו ואת הממסד הבטחוני הישראלי. הם רצו כניעה, לא הסכם. הדרישה הפאתטית של נתניהו רק הדגישה את הנקודה הזו: לדרישה לא היה דבר וחצי דבר עם שמירה על בטחונה של ישראל, בהנחה שיש בכלל איום עליה מצד איראן, והיה ברור לכל שומעיו שהמטרה של הסעיף הזה היא לטרפד בדרך כלשהי את ההסכם בין המעצמות ואיראן.

מה שנותר הוא לשאול מתי נתניהו מתפטר. אחרי הכל, במשך שנותיו כראש ממשלה מאז 2009, לא היתה לו שום מדיניות אחרת פרט למניעת התגרענותה של איראן. הוא טוען כעת שההסכם הזה יוביל בוודאות להתגרענותה. אם כן, נכשלת. למה אתה עדיין איתנו?

נזכיר. נתניהו לא קידם שום מדיניות אחרת. הוא כל כך דבק במדיניות האנטי-איראנית שלו כחזות הכל, שכאשר נאלץ להגיב על דו”ח הדיור של המבקר, הוא טען שהוא “שומר על החיים עצמם” ונלחם באיראן. התגובה הזו הובילה ללעג וקלס ונתניהו מחק את התגובה הזו. נתניהו הגדיר את איראן כ”גרמניה הנאצית” וטען שהשנה היא 1938 כבר ב-2006 (ואני די בטוח שגם קודם, מיד עם כניסתו לממשלת שרון השניה, אבל אני לא מוצא את ההפניה.) תשע שנים חלפו מאז, מה שאומר שאם הזמן היה חולף כמנהגו, אנחנו היינו בשנת 1947 ואיראן היתה עיי חורבות, שבחלקה המערבי מגששת את דרכה חזרה לדמוקרטיה.

נתניהו הוציא על מתקפת הרפאים שלו על איראן, טען ראש הממשלה הקודם אולמרט, ×›-11 מיליארדי שקלים. את הסכום האמיתי כנראה לא נדע אף פעם, ×›×™ מערכת הבטחון לא אוהבת מספרים, אבל מה שברור הוא שהוצאות הבטחון עלו שוב ושוב בימי נתניהו. שיעור הבטחון כחלק מהתמ”ג בישראל הוא במקום השני בעולם, ויש לציין שהנתונים הללו מוטים כלפי מטה – חלק ניכר מהוצאות הבטחון בישראל, על כדי רבע, מכוסות למעשה מתקציבי משרדים אחרים. בשנת 2012, למשל, השנה המיועדת להתקפה על איראן, תקציב הבטחון הרשמי ×”×™×” 55.9 מיליארדים; בפועל, ההוצאה היתה 69.4 מיליארדים. ב-2011, ההוצאה הרשמית היתה אמורה להיות 52.9 מיליארדים, כשההוצאה בפועל היתה 65.9 מיליארדים.

חלק ניכר מהעליה בתקציב הבטחון הוא בתקציב “האמצעים המיוחדים,” קרי אמצעי מודיעין ואמצעים אחרים, שרבים מהם הופעלו כלפי איראן. נתניהו הגדיל את ההוצאה הזו, על פי הערכות מומחים, משמעותית יותר מקודמיו; הם מהווים ×›-20% (!) מכלל תקציב צה”ל. המאמץ ×”×–×” נכשל. לגמרי יתכן שהסכום שבו נקב אולמרט – 11 מיליארד, נזכיר – שמרני ביחס למציאות.

לכשלון ×”×–×”, כמובן, אבות רבים. מערכת הבטחון השתמשה בגרעין האיראני כדחליל מאז אמצע שנות השמונים כדי לדרוש תקציבים. הוקמו מפקדות מיוחדות והושפרצו תפקידים מופרכים – “אלוף פיקוד העומק”, מישהו? – תמורת אגם של כסף שלא הושקע בתשתיות, חינוך, בריאות או תחבורה, קרי החיים עצמם; ואנחנו שילמנו בלי לשאול שאלות מיותרות.

אבל אף שהאחריות לבזבוז המדהים ×”×–×” היא בעיקרה של מערכת הבטחון לדורותיה, ואף שהיא נקטה לשם כך בשטיק החביב עליה – הונאה מודיעינית, כלומר ניפוח איומים בטענות שהציבור לא יכול לבדוק – בסופו של דבר יש מנהיג אחד שהפך את המלחמה עם איראן לעילת קיומו: נתניהו. ואת מחיר הכשלון ×”×–×” הוא צריך לשלם.

אחרי ההסכם בין המעצמות לאיראן, לישראל אין אופציה למלחמה באיראן. לא רק שהתקפה כזו תכשל, היא תעמיד את ישראל מול כל העולם – והתוצאה תהיה שתוך שנה-שנתיים לאיראן תהיה פצצה, בהסכמה בשתיקה של העולם.

תומכי נתניהו אומרים לנו שהסנאט עדיין יכול לשבש את ההסכם. כדי לחזור לדוגמא של שיבוש כזה של הסכם, צריך לחזור כמעט 100 שנים אחורה, לוודרו ווילסון ולסירוב של הסנאט להצטרף לחבר הלאומים. ספק אם הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו, שלדון אדלסון, חזקה מספיק כדי לחזור על השגיאה ההיא. למעשה, גם הקריקטורה תצליח, זה יהיה נצחון פירוס: יש תמיכה ציבורית ניכרת בהסכם, רוב מוחלט של האמריקאים לא רוצה מלחמה עם איראן, ואם הסנאט ישבש את ההסכם, האמריקאים יבינו תוך זמן קצר שמדינה זרה קנתה את הפוליטיקאים שלהם, בסיוע ניכר של גיס חמישי מקומי. הם לא יאהבו את זה.

יתר על כן, אובמה משווק את ההסכם הזה היטב. בנאום שלו, הוא השתמש בהנגדה בין אמון (trust) ואימות (verifying). המילים לא היו מקריות: אובמה חזר כאן למטבע של רונלד רייגן, בשיחות שלו עם מיכאיל גורבצ’וב: Trust, but verify. במילים אחרות, אם אפשר היה להגיע להסכם גרעיני עם הבוגדנית שבמדינות, ברית המועצות, שמנהיג עבר שלה אמר “אנחנו נקבור אתכם,” אפשר להגיע להסכם גם עם איראן.

בקצרה, המדיניות היחידה של נתניהו התמוטטה, אחרי שהיא עלתה לנו מיליארדים, אחרי שהתשתיות, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שלנו הגיעו אל סף קריסה. במדינה שבה יש משטר פרלמנטרי, ראש ממשלה שהמדיניות שלו קרסה כך, מתפטר.

נתניהו, כמובן, לא יתפטר. בסופו של דבר, הוא מעוניין בשימור שלטונו אפילו יותר משהוא מעוניין בהתקפה על איראן. אף אחד במפלגתו לא ×™×¢×– לדרוש את התפטרותו; צ’מברליין, שנתניהו דומה לו הרבה יותר משהוא דומה לצ’רצ’יל, התפטר כשאיבד את אמון מפלגתו ואחרי שליאו אמרי תקף אותו בפרלמנט ב”אותן המילים הנוראות” של קרומוול – “ישבתם כאן זמן רב מדי ביחס לתועלת שהבאתם; עזבו, אני אומר, ודי לכם. בשם אלוהים, לכו!”

הליכוד לא יעז לדרוש את התפטרות נתניהו, ודאי לא אחרי נצחונו בבחירות. אבל אנחנו צריכים לדרוש אותו. הפיאסקו האיראני של נתניהו לא צריך להיות עילה, כפי שכבר מרננים היום, לממשלת אחדות; הוא צריך להיות עילה להצעת אי אמון.

בימים האחרונים, מרבים לקונן על הכסף שכביכול הוציא צה”ל בחיפושים אחרי השרץ הקטן שחטף את עצמו. ספק אם צה”ל אכן הוציא כסף – הוא לא גייס מילואים וחיילי סדיר לא עולים לו – אבל אין ספק שהוא יוציא את סכום הרפאים ×”×–×” מהקופה. עד ×›×” נקבו בסכום של “כמה מיליוני שקלים.” הסכום שהוציא נתניהו על המלחמה באיראן גבוה פי יותר מאלפיים, לפחות. ציבור שרואה בעצמו ציבור צריך לבוא עמו עליו חשבון.

ועוד דבר אחד: במשך שנים טענו תועמלני הימין היהודי שהשמאל טופל עלילות על חיילי צה”ל. עד שמשהו מסוג זה קורה, מסתבר שמי שטופל את העלילה הוא חבר כנסת של הליכוד, אורן “בנו של המוח” חזן. מישהו באמת מופתע?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במאבק על השרדותו, נתניהו מפליג למחוזות לא ידועים של פנטזיה ושנאה

נפתח בווידוי: מערכת הבחירות הנוכחית לא קלה לי, משום שהיא מערערת את האמונה ארוכת השנים שלי, שבוויכוח בין לינקולן (”אפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן”) וגבלס (”אם חוזרים מספיק פעמים על שקר, הוא הופך לאמת”) ניצח הראשון. אם גבלס צדק, והוא ידע הרבה יותר על תקשורת מודרנית מאשר לינקולן, אז היכולת לקיים משטר דמוקרטי – שמבוסס על התפיסה שחבר המצביעים הוא בעיקרו רציונלי, יודע להבחין בין אמת ושקר, ושהוא יעניש את המשרתים הבוגדניים שמשקרים לו, בסיועה של עיתונות שתפקידה הוא אופוזיציוני במהותו – מוטלת בספק. אחרי הכל, אם הממשלה מסוגלת לשקר לאזרח וזה לא מסוגל להבחין בשקרים, הרעיון של הצבעה מושכלת הופך לחותמת גומי.

מהבחינה הזו, אין ספק שהעבריין הגרוע מכולם הוא יאיר לפיד: הוא מסוגל לומר שישה שקרים לפני ארוחת הבוקר, והתקשורת לא עומדת בקצב. כשיאיר לפיד מנסה לשמור על עצמו כפוליטיקאי בעל מעמד, הוא מוריד בדרך גרזן על יסודות התפיסה הדמוקרטית.

אבל השקרים של לפיד הם פעוטים ביחס לאלה של בנימין נתניהו. זה הציג בימים האחרונים, בראיון לג’רוזלם פוסט, הונאה בקנה מידה אורווליאני: הוא זייף את ההיסטוריה. נתניהו טען שההתנתקות התרחשה ב-2006, בימי קדימה, אחרי שהליכוד “איבד כוח.” המראיין לא תיקן אותו. במדינה נורמלית, הונאה כזו היתה צריכה לפתוח כל מהדורת חדשות עד שנתניהו היה מודיע על התפטרות.

עובדות: ההתנתקות התרחשה באוגוסט-ספטמבר 2005. הממשלה היתה ממשלת שרון. שר האוצר שלה היה בנימין נתניהו. הוא הצביע בעד ההתנתקות, בממשלה ובכנסת, ארבע פעמים. ב-26 באוקטובר 2004, כשהכנסת הצביעה על חוק ההתנתקות, ניסה נתניהו לארגן את מה שסילבן שלום כינה “פוטש בננה”: לארגן גוש של חברי כנסת מהליכוד שיצביע נגד החוק. הוא דרש משרון שייצא מאולם המליאה ויבוא לדבר איתו. שרון לא מצמץ: שהוא יבוא אלי, אמר. חיוור ומזיע, לשלשת עופות חזר אל המליאה והצביע בעד החוק כמו טטל’ה. 13 ח”כים מהליכוד הצביעו נגד החוק וחוקים אחרים; נתניהו הצביע בעד. ארבע חודשים לפני ההתנתקות, באפריל 2005, הוא מצהיר שהוא “מחויב להתנתקות.”

ל-13 הח”כים הללו, שהתקשורת – שהתמסרה במידה ניכרת לשרון; התקשורת הישראלית אוהבת את ראשי הממשלה שלה בעלי “קילר אינסטינקט” – כינתה שלא בצדק “המורדים,” דווקא ×”×™×” קייס לא רע בכלל. הליכוד ערך משאל פנימי על ההתנתקות; שרון הובס. ה”מורדים” יכלו לומר, בצדק מוחלט, שהם ייצגו את מפלגתם, שהמורדים האמיתיים הם חברי הליכוד שהצביעו עם שרון בעד ההתנתקות. אם לנתניהו ×”×™×” אומץ, הוא ×”×™×” יכול להפיל את ההתנתקות בקלות, ולהשתלט על הליכוד.

אבל, בסופו של דבר, נתניהו הוא לשלשת עופות. הוא פחד. רק פעם אחת, ב-1993, הוא התמודד מול מועמד רציני על ראשות הליכוד: דוד לוי. אז, הפיץ נתניהו את הבדותה על “גורמים מהעולם התחתון” שמחזיקים עליו קלטת. כולם הבינו למי הוא רומז, והנצחון ×”×™×” קל. נתניהו לא ×”×¢×– להתמודד מול שרון, לא ב-2003, לא בשנות ההתנתקות 2004-2005, והוא קיבל את הליכוד כפרי בשל אחרי ששרון נטש והקים את קדימה. ×–×”, אגב, קרה בנובמבר 2005, חודשיים אחרי ההתנתקות וחודשיים לפני ששרון קרס. מאז, נתניהו התמודד רק מול מועמדי קש כמו סילבן שלום ומשה פייגלין. נתניהו, שהבין שלא תהיה לו תקומה בקרב הבסיס שלו – המתנחלים ואנשי הכספים שלהם – אם הוא ישב בממשלת ההתנתקות, פרש ממנה, אבל עשה זאת שבוע בלבד לפני ההתנתקות. לא לפני שכשר אוצר, הוא מימן אותה. בנובמבר 2005, אחרי ששרון פרש, נתניהו אמר עליו דברים איומים: “מה ×–×” חשוב אם לדיקטטור יש חיוך ×›×–×” או חוש הומור אחר, אם הוא מוביל אותך לרודנות, לשחיתות ולסכנה לבטחון?”

נתניהו לא העז לומר את הדברים האלה כל זמן ששרון הוביל את הליכוד. היה להם מחיר. רק כששרון הפך ליריב פוליטי מובהק, בראש מפלגה אחרת, כלומר רק כאשר לא היה לו מה להפסיד עוד, העז נתניהו לומר ששרון הוא דיקטטור. כל זמן ששרון היה דיקטטור אבל עמד גם בראש הליכוד, נתניהו נמנע מלומר דברים כאלה.

חודשיים אחר כך, כששרון יתמוטט, יודיע נתניהו שהוא “היורש האמיתי” של האיש שלפני חודשיים הוגדר על ידיו כדיקטטור ומושחת. באותו הראיון, אגב, הוא יטען שהוא אף פעם לא התנגד לנסיגה מעזה בפני עצמה: “עזיבת עזה איננה טעות עקרונית, ומעולם לא אמרתי זאת, אמרתי שחשוב איך אתה עוזב, כך שתוכל לעזוב ועדיין לומר שקיבלת משהו, כדי שהחמאס לא יוכל להכריז על נצחון.” וואלה.

בראיון ×”×–×”, מעלה נתניהו סיפור מעניין: הוא טוען שהוא פגש בזחל הפיקוד של האלוף שרון במלחמת יום הכיפורים את שרון ואת אהוד ברק, “שלושה ראשי ממשלה עתידיים ואיש לא ידע זאת.” הטענה הזו חשובה לנתניהו כדי להכריז על עצמו כיורשו של שרון – אבל, אפעס, כמו הרבה סיפורים אחרים שלו, היא לא היתה ולא נבראה. בן כספית ערך על ×–×” תחקיר קטן זמן קצר לאחר שנתניהו חזר על הצ’יזבט ×”×–×” בשידור אצל… יאיר לפיד (להיסטוריה יש חוש הומור לא רע, כמסתבר.) ברק לא זוכר את הפגישה; את שרון, כמובן, כבר אי אפשר לשאול; העד שנתניהו מתעקש שזוכר אותו לא זוכר אותו שם; ומקורביו של שרון מגיבים בגיחוך לאפשרות שאיזה סגן ייכנס לזחל של אלוף ושמישהו ישים אליו לב.

לנתניהו, צריך להזכיר, יש היסטוריה של פנטזיונריות. הסיפור המובהק מכולם הוא הצורה שבה השתפך נתניהו בהלוויה של רחבעם זאבי, לאחר סיכולו הממוקד של האחרון, על כמה שהוא אהב את זאבי בתור שר. זאבי מעולם לא ×”×™×” שר בממשלת נתניהו. מקרה אחר הוא הסיפור המשונה של נתניהו, בראיון לידיעות אחרונות, שהוא ראה חיילים בריטים בירושלים. אחר כך נתניהו יכחיש ועורך בידיעות אחרונות יאמר שהיתה פה טעות – אבל העורך ×”×–×” הוא ניר חפץ, לימים בכיר בלשכת נתניהו וכיום אחד מיועצי התקשורת שלו, כך שצריך לקחת את ההכחשה הזו בזהירות. יתר על כן, לא ברור איך צצו חיילים בריטים בסיפור אם נתניהו לא שם אותם שם.

אבל מעבר לפנטזיונריות, מעבר לבדיה מחדש של ההיסטוריה באופן שהיה מחסל כל מועמד במדינה מערבית, צריך להזכיר שנתניהו הוא קודם כל מפיץ שנאה. בפוסט היסטרי מהרגיל שכתב בפייסבוק שלו בסוף השבוע, כותב נתניהו ש”

שלטון הימין בסכנה. גורמי שמאל ותקשורת בארץ ובחו"ל חברו יחד כדי להעלות את ציפי ובוז'י לשלטון באופן לא לגיטימי, תוך שימוש בהשמצות מבית ובכספים מחו"ל בהיקף חסר תקדים.

מטרתם לפתוח פער במנדטים בין הליכוד בראשותי לבין השמאל בראשות ציפי ובוז'י. הדרך היחידה להבטיח שיכשלו הוא לסגור את הפער בימים שנותרו עד הבחירות. למצביעי המחנה הלאומי אין פריבילגיה להצביע למפלגות אחרות. חייבים להצביע מח"ל. ניצחון הליכוד הוא התשובה המוחצת והיחידה לתחבולות השמאל. […] מוזס וקבוצת ידיעות פועלים בשיתוף פעולה מלא ובתיאום עם ראשי מפלגת "העבודה". ציפי לבני עצמה הודתה באירוע פומבי שהתקיים החודש כי שוחחה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס בטרם קידמה את הצעת החוק לסתימת הפיות נגד "ישראל היום" בוועדת השרים לענייני חקיקה. […] העמותות הללו פועלות כדי לעודד את אחוזי ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית ובקרב מצביעי השמאל ,לרבות גם באמצעות קמפיין שטח שעובר מבית לבית בשבועות האחרונים.”

ההדגשות שלי. וואו. נתניהו מגדיר פעולה שגרתית של יריבים פוליטיים – הם רוצים לפתוח פער במנדטים! הם מעודדים אחוזי הצבעה! – כפעולות לא לגיטימיות. המשמעות הברורה של הדברים היא שאם הפעולות הללו יצליחו, הרי שנצחון של השמאל הוא לא נצחון לגיטימי. מה מתכוון נתניהו לעשות בנושא? לא ברור, אבל הוא שומט את הקרקע מתחת לתפיסה הדמוקרטית: במערכת בחירות אתה משכנע אנשים לצאת ולהצביע, ולא סתם לצאת ולהצביע אלא לצאת ולהצביע עבורך. פתאום, ×–×” לא לגיטימי.

פתאום, פגישה בין שרה ובין מו”ל על חוק ביחס לעיתון בעייתי מאד, שממומן אגב על ידי מיליארדר זר, היא בפני עצמה לא לגיטימית. עצם הפגישה לא לגיטימי – נתניהו לא יכול לטעון שלבני ביצעה איזושהי עסקה אפלה, ×›×™ ×–×” יצריך ראיות. עצם הפגישה היא לא לגיטימית. הוא באמת חשב שנשכח שהוא סירב למסור מידע על הפגישות בינו ובין שלדון אדלסון? הוא באמת רוצה לפתוח את התיק של תרומות מחו”ל? ×›×™ לנתניהו לא ×”×™×” תורם ישראלי אחד בפריימריז האחרונים. אף לא אחד. כולם היו אזרחים זרים.

יש עוד נקודה שיש להתעכב עליה, וכבר עשיתי את זה: שנתניהו שולל את הלגיטימיות של זכות ההצבעה של 20% מאזרחי המדינה. בכך, הוא מלבה במכוון מדנים בין יהודים ופלסטינים, בתקווה שאולי שנאה תקושש לו כמה קולות.

×–×” ראש הממשלה שיבקש מחרתיים את תמיכתם: פנטזיונר עם קשר בעייתי למציאות, שמוליך שולל את הציבור ללא היסוס, ושבונה את עצמו מזה שני עשורים על הפצת שנאה. ביום שלישי, אנחנו שולחים אותו לחפש ג’וב חדש, רצוי בארה”ב. ביום שלישי, אנחנו משחררים את הדמוקרטיה הישראלית מאחד האיומים הגדולים ביותר עליה, מנהיג שלשם שרידותו שולל את עצם הלגיטימיות של ההליך הדמוקרטי, שלא מבין את מה שהבין כבר אפלטון: שהרודנות מאיימת קודם כל הרודן ובני משפחתו, ×›×™ אין דרך להפטר מרודנות אלא על ידי הפטרות מהרודן או כל מי שיכול לטעון לכסאו. ביום שלישי, אנחנו מוכיחים את עליונות הדמוקרטיה ומחליפים את השלטון בדרכי שלום – כל זמן שזו עדיין אופציה, ×›×™ לכו תדעו איך תיראה ישראל אחרי עוד קדנציה של נתניהו, אדם שכבר הוכיח שהוא מחויב רק לשרידותו ולתורמיו הזרים.

ביום שלישי, אנחנו מצביעים לאחת משתי המפלגות שידוע שלא תכנס לקואליציה עם נתניהו: מרצ או הרשימה המשותפת. ואם אנחנו רוצים מפלגה שגם תוכל להיות שותפה לקואליציה, יש לנו רק ברירה אחת: מרצ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הקריקטורה של שר החוץ חייבת לעוף לערימת האשפה של ההיסטוריה

אני לא יודע מה יש בסקרים שקורא אביגדור ליברמן, אבל כנראה שהוא מבין מהם שב-17 במארס, זמנו תם. אם לפני כמה חודשים, הפרשנים חסרי הזכרון שלנו (שלום, סימה קדמון!) התחרו באמירה כמה האיש ×”×–×” מתון ושקול בעצם, הרי שבשבועות האחרונים ליברמן החריף את הרטוריקה שלו לרמות שאפילו הכהניסטים – אליהם השתייך בצעירותו – לא מגיעים אליהם. לפני כעשרה ימים, הוא הפטיר “בינתיים” כשראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, אמר שהוא אזרח ישראלי; ואתמול הוא אמר למאקו, בהתייחסות ישירה לאזרחי ישראל הפלסטינים, ש”מי שנגדנו, אין מה לעשות – צריך להרים גרזן ולהוריד לו את הראש.” במחי אמירה אחת, העמיד שר החוץ של ישראל את המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון במעמדה של דאע”ש.

זו אמירה שהחסד היחיד שאפשר לעשות עמה הוא לומר שמי שאמר אותה איננו שפוי. אבל האיש הלא שפוי הזה משמש כשר החוץ של מדינת ישראל, עם הפסקה קצרה, כבר שש שנים. הוא נחשב לשחקן בכיר בפוליטיקה שלנו. ההתפרצות הזו, שהיתה צריכה לפתוח מהדורות חדשות, כמעט לא מושכת תשומת לב. נו, אומרים אנשים ומושכים בכתפיהם, זה ליברמן. הוא צריך לקושש קולות מהקהל שלו.

נניח עכשיו לפחד, המוצדק ככל הנראה, מכך שיש אלקטורט ישראלי שדווקא היה רוצה לראות את ישראל מתנהלת כמו דאע”ש. העובדה ששר החוץ יכול לומר דברים כאלה, ושהם מתקבלים באדישות, מעידים לאיפה התדרדרנו בשש השנים האחרונות. אפשר לסמוך על ראש הממשלה לשלשת עופות שלא יצא נגד שר החוץ שלו; לכל היותר, כהרגלו, יסתפק באמירה חיוורת על כך שעמדת שר החוץ לא מייצגת את הממשלה.

אנחנו יודעים שהימין היהודי פירומני. בסוף השבוע האחרון הבהיר נתניהו שהוא לא מתיימר אפילו להעמיד פנים שהוא ראש הממשלה של האזרחים הפלסטינים. אנחנו גם מורגלים באמירות של ליברמן, מהאיום להפציץ את סכר אסואן ועד לקריאה להוציא להורג את חברי הכנסת הפלסטינים. התרגלנו לכך שמדי מערכת בחירות, ליברמן שב ומפיץ שנאה כלפי האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית. וזו בדיוק הבעיה: שהתרגלנו. התרגלנו לכך שפירומן מופקר משמש כשר החוץ. התרגלנו לכך שאנשים כמוהו נחשבים ללגיטימיים.

אסור להתייחס לאמירות כאלה כאילו הן חלק מהמשחק, כי אז הן הופכות לחלק מהמשחק. אסור להתייחס לליברמן, הבריון המורשע והאפס המאופס שאפילו תומכיו לא יכולים להצביע ולו על הישג אחד מ-15 שנותיו בפוליטיקה, כאל שחקן לגיטימי. מפלגות שדמותה הדמוקרטית של ישראל, מה שנשאר ממנה, חשובה להם, צריכות להבהיר שהן לא תתמוכנה בממשלה שבה יכהן האיש שמאיים בגרזן על 20% מתושבי המדינה בתפקיד כלשהו.

אנחנו, מצידנו, צריכים לשכנע כמה שיותר אנשים לצאת לקלפי, כדי שב-17 במארס נערוף את ישראל ביתנו ונשלח את ליברמן לעבוד אצל איזה אוליגרך. ליברמן יודע שזה עומד לקרות; זו הסיבה שהוא מחריף את הרטוריקה. עכשיו צריך לגרום לזה לקרות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)