החברים של ג'ורג'

הגברת מוחה יותר מדי

בצלאל סמוטריץ’ שונא לא רק לא יהודים, אלא גם נשים. לא שזה צריך להפתיע

בתחילת השבוע החל בארה”ב קמפיין ספונטני, שהתפשט כאש בשדה קוצים בטרשות החברתיות: בעקבות פרשת המפיק המטריד ווינשטיין, השחקנית אליסה מילאנו כתבה בטוויטר על כך שגם היא הוטרדה מינית, וקראה לנשים שהוטרדו גם הן להגיב לציוץ שלה עם ההאשתג #metoo. ביממה שלאחר מכן, נרשמו בטוויטר חצי מיליון ציוצים עם ההאשתג הזה; למחרת התופעה הגיעה לפייסבוק וגרפה תוך יממה 12 מיליוני האשתגים. ביום רביעי יצא ידיעות אחרונות בכותרת ראשית, שהביאה את סיפורן של שש נשים ידועות – ביניהן לימור לבנת, איילה חסון ויעל ארד – שדיברו על סיפור ההטרדה המינית שלהן. ביום חמישי, פרסם ידיעות – שוב בשער הראשי – את סיפורן של חמש נשים שנאנסו.

כמי שכיסה את התופעה כשהחלה, בטור הטכנולוגי, היא נראתה לי מופלאה: שבירת שתיקה המונית אחרי שנים של השפלה ופחד. כמובן, הדברים לא נראו כך לבצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’. אמש (ה’) כתב סמוטריץ’ ש”צריך לומר את האמת: קמפיין #metoo הוא שקרי מגמתי ומסוכן, שנועד להציג את כל הגברים כמטרידים ואנסים ואת כל הנשים כקרבנות, לסכסך בין המינים (פמיניזם רדיקלי) ולפרק את המשפחה והזוגיות. מציע לכולנו לא להתרשם מההתגייסות של נשים רבות, חלקן במודע וחלקן בתמימות.”

נפרק. סמוטריץ’ טוען שמדובר ב”קמפיין”, אבל לא אומר מי מארגן אותו – כי אין ארגון כזה. הוא אומר שהוא “שקרי” ו”מגמתי”, אבל בו זמנית נאלץ לומר שחלק מהנשים התגייסו אל הקמפיין “בתמימות.” כלומר, בעוד שחלק מהנשים משקרות, חלקן אומרות את האמת, אבל לא יודעות מי מנצל אותן. אז רגע, אם הטרדה מינית ואונס הן תופעות רווחות מספיק כדי שהרבה נשים ידווחו עליהן גם מבלי להשתתף במודע במזימה מתוך הפרוטוקולים של זקנות הפמיניזם, אולי יש צורך דוחק לדבר על הנושא?

אף אחד לא אומר, בהמת נפץ חביבה, שכל הגברים הם אנסים או מטרידים. הטרדה ואונס הם רצידיביסטיים. אם נקח את המקרה של הארווי ווינשטיין, בפעם האחרונה שבדקתי 13 נשים התלוננו כלפיו. כלפי המטריד המיני שבבית הלבן יש 15 מתלוננות. כלפי שוכן קודם במקום עם עבר דומה, ביל קלינטון, יש כעשר מתלוננות. כנגד הנשיא לשעבר קצב היו שבע. בפרשת האונס בקולג’ים בארה”ב התברר בסופו של דבר שמספר קטן של טורפים מיניים ביצע שיעור עצום של העבירות. לא, לא כל הגברים תוקפים מינית ואנסים; מדובר בשיעור קטן מתוכם. אבל.

אבל חלק גדול מדי מהאוכלוסיה הגברית, במיוחד בחברות שמרניות, עדיין חי בתחושה שהטרדה של נשים במרחב הציבורי היא סוג של חיזור לגיטימי. תחושה שלא צריך לקחת ברצינות נשים, כי דעתן קלה; שלא צריך להתייחס למחאה שלהן, כי זו בסך הכל טקטיקה של מישהי שמנסה לשחק אותה קשה להשגה; כל התפיסה של “כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת.” ומאחר וברוב מוחלט של מקרי האונס, הקורבן מכירה את התוקף, קל לקפוץ למסקנה שהיו יחסי מין בהסכמה, או בהסכמה למחצית או לרביע. אחרת למה היא היתה איתו, למה היא היתה שם, למה לבשה מה שלבשה. בתורה היהודית התפיסה היא שאם אשה נאנסת בעיר ואיננה צועקת, זו אשמתה, בעוד שבשדה צריך להניח לה את חזקת הספק; אבל אפילו לטקסט התנ”כי הנתעב חודרת האימה: “ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות; כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן המקרה זה.”

עד לפני עשרות שנים בלבד, התפיסה המשפטית היתה שלבעל מותר לאנוס את אשתו. עד היום, החוק מבדיל בין גברים שרצחו את בנות זוגם ורואה בכך סוג נמוך יותר של רצח, רצח מתוך קנאה. עד היום, אשה שבוחרת בני זוג רבים נחשבת לפרוצה, בעוד שגבר שעושה את אותו הדבר נחשב לגבר-גבר. זו תוצאה של אלפי שנים של שעבוד גברי של נשים, שלדת שסמוטריץ’ מקדם יש חלק מרכזי. התפיסה שנשים אינן שוות ערך, שהן רכוש, שפגיעה בהן היא פגיעה בגברים ששולטים בהן כי אי אפשר לפגוע בהן ישירות היא עדיין חלק מהקודים החברתיים שהדת של סמוטריץ’ מקדמת. כפי שאני לא נלאה לומר, כשבהמת הנפץ קמה בבוקר, היא אומרת “ברוך שלא עשני גוי” ו”ברוך שלא עשני אשה.” כשהיא פותחת את ספרי החוק הדתיים, היא מגלה שאשה נקנית בשלושה דברים.

וכן, יש קשר בין הדברים. בסופה של דבר התפיסה של סמוטריץ’ היא תפיסה של אדנות הגבר הלבן, שמבוססת על אמונה מיסטית. כל מה שלא מסתדר עם האמונה הזו מצריך קונספירציה: אם נשים מעיזות לדבר על כך שנמאס להן להיות מוטרדות על ידי דומיו של סמוטריץ’, מדובר בקנוניה. אם פלסטינים מעיזים לשבש את התכנית האלוהית בעצם קיומם, והרי ברור שהם עם מומצא שנמצא פה רק כדי לדפוק את האחים היהודים, צריך להשמיד אותם. סמוטריץ’ הכריז על עצמו בעבר כהומופוב גאה. אני לא יודע מה הוא מתכנן לעשות עם גאים, אבל יש לי מושג ברור מה אומר החוק ההלכתי שלו: בערך מה שקורה עכשיו בצ’צ’ניה.

אז נעשה השוואה קצרה למשטרים אפלים בשנות השלושים (TM) ובין התפיסה היהודית אליבא דסמוטריץ’:

שנאת קבוצות אתניות אחרות, יהיו אשר יהיו – צ’ק.
שנאת הומוסקסואלים – צ’ק.
שנאת נשים – צ’ק.
קידום רצח עם – צ’ק.

אבל את זה שבהמת הנפץ יודו-נאצית אנחנו כבר יודעים. לא בדיוק הסוד השמור ביותר במדינה. זה כמובן לא מקרה שבהמת הנפץ מתייצבת בראש מתקפת הנגד השובניסטית: סמוטריץ’ יודע שיש גל אנטי-נשי עולה ברחבי העולם והוא רוצה לרכב עליו. הוא פשוט מפעיל כאן את הטקטיקה שהצליחה כל כך למחנה שלו אחרי רצח רבין: תבצע פשע, ואז כשיעלה קול מחאה, תטען שמכלילים כלפיך ושזה עוול יותר גרוע מהעוול המקורי. אחר כך תלך לקדם את רצח העם בשכנים, כי לך מותר להכליל. זה חטא נורא רק כשהוא מופנה כלפי המגזר שלך.

ואחרי כל זה, זה לגמרי לא מקרה שבצלאל סמוטריץ’ ניצב בצד של המטרידים מינית. הוא עושה את זמן רב. אחרי ההשפרצה האחרונה של בהמת הנפץ, ציינה דנה גת שחבר של סמוטריץ’, בכיר בבית היהודי, חובש כיפה, ניסה לנשק אותה בכוח. כשנחשפו חשדות ההטרדה המינית נגד ניסן סלומינסקי, מיהר סמוטריץ’ להתייצב לצידו. על המטריד המיני ינון מגל, אמר סמוטריץ’ שהוא “ערכי מאד” ומיהר לרמוז ש”הרי ראינו בעבר תלונות שווא.”

בקיצור, מתקבל הרושם שכשסמוטריץ’ קורא להפסיק לדבר על הטרדות מיניות, ומכנה את הדיווח עליהן קנוניה שקרית, הוא לא רק רוצה להחזיר את הנשים לימים הטובים שבהן הם היו במטבח ויחפות; הוא לא רק יודו נאצי; הוא גם מנסה לסגור את קופת השרצים של המגזר שלו. ולשם כך, למה לא להאשים נשים בשקרים? אלה רק נשים. זה לא שהן בני אדם או משהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה יש לאחים היהודים עם פנטזיות אונס?

שמואל אליהו, רב שמושך משכורת מהמדינה, קורא לאנוס שבויות

כנראה שאחרי פרשת רב האונס אייל קרים, זה כנראה לא צריך היה להפתיע, אבל זה מזעזע כל פעם מחדש. רוחמה וייס חשפה היום (א’) פסיקה ישנה (מ-2002) של שמואל אליהו, שבה הוא מצדיק אונס שבויות ולמעשה מחייב אותו. עמכם הסליחה, אבל יהיו הרבה ציטוטים בהמשך; וכנראה שצריך להוסיף אזהרת טריגר אונס.

תלמיד ישיבה התייסר בשאלת אשת יפת תואר, וכל העסק של אונס נראה לו בלתי מוסרי. מיד התייצב שמואל אליהו כדי לנזוף בו ולומר שאין דבר מוסרי יותר מאונס בזמן מלחמה. הנה חלק מדבריו (העלגות במקור):

“כך הוא החייל הזה? בוער לו כשהוא רואה יפת תואר!!

לא יפה לחשוב על יפת תואר – אבל הוא כזה.

עכשיו הוא צריך להלחם ואתה לא צריך להטיף לו מוסר!! תעשה את זה בבית לפני הלחימה ולא עכשיו באמצע הלחימה. אל תחליש את רוחו!!

אם תאסור עליו יפת תואר והוא יהיה שבוי בקסמה החיצוני הוא יהרהר בה ועלול להגיע למצב שבו עם ישראל יכשל. מה תרוויח? שאלפי נשים יהודיות ייאנסו על ידי רשעים ארורים.”

כלומר, יש כאן מדרון חלקלק. אם לא נניח לחייל היהודי החרמן לאנוס את האשה שהוא שובה, זו רק שאלה של זמן עד שהאויב יאנוס לא אשה אחת אלא אלפי נשים יהודיות. שהדי במרומים שלא הצלחתי להבין את ההיקש הלוגי הזה, כמו גם את ההנחה שחייל שלא אונס הוא בהכרח חייל גרוע יותר.

אחר כך מסביר אליהו שבעצם, לגמרי יתכן שהשבויה פיתתה את האנס שלה:

“אם מתברר ללוחם שלנו שהוא נפל בשבי של יפת התואר (שאולי התקשטה במיוחד להפיל אותו ולהפליל אותו ואולי לא).”

אליהו כנראה חושב כאן על פרשת נשות מדין ופנחס הכהן. כידוע, חזקה היא שנשים לא יהודיות זוממות להפיל יהודים כשרים ולגרום להם לחטוא – מעין דמות ראי של התפיסה שיהודי תמיד שואף לאנוס נשים אריות.

ואז אליהו מציין שמצבה של השבויה מעולה בעצם:

“שים לב חייה ניצלו במלחמה!!

היא אפילו לא שבויית חרב!!

הוא לא יכול לחיות איתה חיי אישות ואחר כך למכור אותה לשפחה!!

הוא משחרר אותה!!

חופשי חופשי!!

איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?”

אליהו משקר. והוא יודע שהוא משקר.

קודם כל, השפחה הזו עוברת אונס ראשוני. הנה הרמב”ם בנושא:

“וכן בועל אשה בגיותה [כלומר, בזמן שהיא גויה], אם תקפו יצרו; אבל לא יבעל אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו […] ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שיישאנה.” ההדגשה שלי.

אליהו טוען ש”הוא משחרר אותה!! חופשי חופשי!!”. לא ממש. הנה הרמב”ם בהמשך הפרק:

“יפת תואר שלא רצת להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה […] שכל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נוח, הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.”

שוב, ההדגשה שלי. כלומר, לאחר שהשבויה עוברת אונס, חטיפה והשפלה במשך חודש, היא נאלצת להמיר את דתה. אם תסרב, תירצח.

“חופשי חופשי!!”, כן? כנראה שאליהו מניח שהתלמיד שלו בור כמו החילוני הממוצע ועל כן הוא יכול, כמו אח יהודי טוב, פשוט לשקר לו.

“חייה ניצלו!” – ניצלו ממי? מהחייל שאנס אותה? וואלה, תודה. טוב לדעת שהמוסר היהודי המהולל נמצא בערך בשורה אחת עם המוסר של הצבא האדום במלחמת העולם השניה.

“היא אפילו לא שבויית חרב!!” – יש לך הגדרה אחרת ל”שבויית חרב” מאשר “אשה שנאנסת בשדה, נחטפת ומוחזקת בניגוד לרצונה, ואז נדרשת להמיר את דתה, שאם לא כן תירצח”?

“איפה שמעת על חוקים כאלה באיזו מדינה בעולם?” רוב המדינות אוסרות על אונס ועל עבדות. רוב מוחלט שלהן, למעשה.

אליהו ממשיך לשקר:

“הרי בארצות הברית המהוללה היה נהוג עד לפני מאה שנה (בערך) שכל אדון יכול לבעול את שפחותיו הכושיות כמה שרק רצה, ברצון או באונס – הכל חוקי!!

אחר כך הן המשיכו להיות שפחותיו המושפלות. אחר כך הוא היה יכול להתעמר בהן ולמכור אותן כמו בהמות בשוק העבדים עם הילדים או בלי. גם את הילדים לבד בלי לשים לב לבכיותיהן. והן לא נשבו במלחמה!!

כך בארצות הברית הדמוקרטית לפני כמאה שנה, וכך בתורה לפני שלושת אלפים שנים.

“זה מה שמלמדת התורה: או אשה או שפחה!!

אם שפחה – לא שפחת מין.

אם שפחה – שתעבוד בכבוד.

אם הכתה [צ”ל היכית] אותה והפלת לה שן אחת (למשל) מיד היא משתחררת לחירות שמעת?!?”

הנה הרמב”ם בדיני עבדים כנענים:

“ישראל שבא על שפחה כנענית – אף על פי שהיא שפחתו, הרי זה הוולד עבד כנעני לכל דבר, ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם, כשאר העבדים […] וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו, עובר בעשה. […] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.”

מסתבר שעל פי הדין – ששמואל אליהו, כרב, אמור להכיר טוב יותר ממני – מותר ליהודי לאנוס שפחה כנענית, וילדיה עבדים לכל דבר. יתר על כן, בניגוד למתוקנים שבעמים, שהתירו בימי העבדות לאדונים לשחרר את עבדיהם ואף ראו בכך דבר צדקה, היהדות אוסרת על שחרור עבד כנעני.

“והן לא נשבו במלחמה!!” – כנראה שאליהו לא יודע יותר מדי היסטוריה. איך הוא חושב שהגיעו העבדים לאמריקה? גדלו על העצים? דורות של שבויות מלחמה, בנות-בנותיהן של שבויות מלחמה. כנראה שהוא מניח פה שיש אשמה כלשהי בהיותה של אשה שבוית מלחמה; כלומר, שסביר לנהוג כך בשבויות מלחמה, אבל לא בבנותיהן.

“ארה”ב הדמוקרטית” – כנראה שאליהו לא ממש סגור על מה זו דמוקרטיה. משטר שמתיר שעבודם של אחרים איננו משטר דמוקרטי. עם זאת, טוב לדעת שאליהו איננו מכחיש שזהו המשטר הרצוי בעיניו: המשטר שראוי להתקיים בישראל בעתיד.

ואחרי שהקאנו, נזכור: שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, הוא משרת ציבור בישראל. הוא רב העיר צפת, והוא ידוע בשנאת האדם שלו. פעמים מספר כבר חמק מן הדין. בשנת 2013 היה מועמד לרב הראשי הספרדי, ונחשב כמועמד הבית היהודי מול מועמדה של ש”ס, מהשמו יוסף, שנבחר בסופו של דבר. הוא חי כל ימיו על חשבון הציבור. הוא ידוע בעמדותיו האנטי-אנושיות, במיוחד האנטי-נשיות. ואחרי שהסיפור הזה יקבל תהודה, יצוצו מיד כל מיני אפסים ויתחילו לתרץ. דבריו הוצאו מהקשרם, הם לא מובנים למי שלא למד בישיבה, וכל הבלה בלה הרגיל. אז לא, לא צריך לדעת יותר מדי על מה הוא מדבר. הזבל הרוחני ההלכתי הוא לא מדע טילים.

ונזכור עוד דבר: חוק ההסתה הישראלי לא חל על ציטוט דברי דת או דיון הלכתי – אלא אם, כמובן, ציטוט דברי הדת מתבצע על ידי שייח’ או קאדי. מה שאליהו מטיף לו כאן הוא לביצוע פשעי מלחמה – והחוק הישראלי לא מכיר בפשעי מלחמה כקטגוריה נפרדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא מכיר בהסתה להם כפשע. שמואל אליהו מתמחה בהפצת שנאה מוגנת בחוק. אני לא חסיד גדול של הדת היהודית-אורתודוקסית, אבל אני משוכנע שאפילו היא תוכל להעמיד רב עיר גרוע פחות מאליהו. כפי שניתן היה למצוא רב צבאי ראשי גרוע פחות מקרים. ואף על פי כן, המערכת מקדמת שוב ושוב דווקא את האנשים הללו. אולי זה לא באג אלא פיצ’ר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אופס, הוא עשה זאת שוב

הגזען הקטן שוב הגיח מתוך אריה דרעי – והזכיר לנו את הגזענות הרווחת בקרב יהודי ישראל

יש עדיין שמאלנים שזוכרים את התקופה שבה אריה דרעי הצעיר עבד עליהם ושכנע אותם שהוא סוג של ליברל. זה היה מזמן, בשנות השמונים, כשהוא ביטל את הצנזורה על סרטים ומחזות (כן, בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה היתה צנזורה על סרטים ומחזות עד בערך התקופה שהיא ביטלה את האיסור על יחסים הומוסקסואליים). אישית, תמיד היתה לי פינה חמה לדרעי על כך שבכוחות עצמו הוא מנע מסגן הרמטכ”ל אהוד ברק ושר הבטחון ארנס להכניס את ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, דפק על שולחן הממשלה, צעק ושכנע את שאר השרים להתנגד למה שעד אותו הרגע נראה כמו החלטה מוגמרת. סביר להניח שיש לפחות כמה עשרות, אם לא מאות, ישראלים שעדיין חיים היום בגלל אותו רגע נדיר מנדירים, המצב שבו שר אזרחי למהדרין מונע מאילי המלחמה שלנו לחרחר עוד אחת.

אבל יש גבול לחסד שאפשר לנטות, אפילו למעשה כזה. גט הכריתות לאריה דרעי הגיע מבחינתי סרטון ה”כוכבית גיור” שדרעי הריץ בבחירות 2013, נסיון מובהק להפצת שנאה כלפי מהגרים מברית המועצות. היום הוא בחר להשפריץ שוב שנאת זרים.

דרעי, לחוץ מאד מכל הבלגאן עם הרפורמים, הכותל וכל השאר, העלה שורה של ציוצים אגרסיביים. חלקם היו שקרים בוטים: ציוץ מס’ 3, למשל, מתעלם מכך שהרחבה השוויונית והפתוחה לכל שאמורה היתה להבנות על פי החלטת ממשלה בוטלה בהחלטת ממשלה שהוא קידם. מס’ 4 עבר ישירות לגזענות: דרעי מנסה להפחיד אותנו שהאריתראים נוהרים למקוואות בהמוניהם, באוטובוסים שנשכרו על ידי עמותות רפורמיות, ושהוא כשר פנים ייאלץ (מס' 5) לתת להם אזרחות אבטומטית אם הם יתגיירו. להד”מ. נניח עכשיו לשאלה האם גיור המוני של מבקשי מקלט לא יהיה מימוש עילאי של הצו “ואהבת את הגר”; ברור לי שהיהדות האורתודוקסית תתחלחל מהרעיון. השאלה היא אם דרעי באמת חושב שיש בית דין רבני שיגייר המונית מבקשי מקלט. ברור שהוא לא עד כדי כך מטומטם, אבל הוא חושב שהקוראים שלו כן.

או, על כל פנים, הוא חושב שהגזענות הטמונה בהם חזקה מספיק כך שפניה אליה תשכיח מהם את העובדה שהוא מוכר להם צ’יזבט שהיה נפסל כמוגזם מדי על ידי היועצים של דונלד טראמפ.

הגזענות של דרעי פורצת החוצה בציוץ שהוא מחק, שמובא כאן באדיבותו של משתמש טוויטר @eyal6699. הנה הוא לעיניכם: “זה [ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפ’ אמריקה, שדרעי כמובן משמיט את תואר הרב שלו, שבו איננו מכיר] אותו האדם שטען שנישואי תערובת אינם מחלה וכי אסור לראות נישואים בין יהודי וגויה כשלון.” ההדגשה שלי.

deri

כלומר, שר הפנים שלכם כותב במפורש שלדעתו “נישואי תערובת” בין יהודי וגויה הם “מחלה.” דרעי נבהל מעצמו ומחק את הציוץ, והחליף את הציוץ בציוץ מס’ 8 שלו. הוא קלט שזה ממש לא ייראה טוב אם שר הפנים הישראלי יצהיר על כך שנישואים בין יהודים ולא יהודים הם “מחלה.” מישהו בחוץ עוד עשוי להבין עם איזו ממשלה יש לו עסק; ממשלה שמחזיקה גזענים חשוכים כמו אריה דרעי בתפקיד הרגיש עד מאד של שר פנים.

קשה להניח שדרעי חשש שהציוץ יגרום לו נזק בקהל היהודי בישראל: אחרי הכל, אפילו יאיר לפיד (”האביר הטפל”, כפי שכינה אותו היטב ליאור שליין) לא יסכים שתהיה כאן, במדינת היהודים, חתונה בין יהודי ולא יהודיה; הוא הסכים לכל היותר ל”ברית זוגיות”, חצי-נישואים. בסוף 2013, הצביע לפיד בכנסת נגד הצעת חוק שהיתה מאפשרת נישואים אזרחיים לזוגות חד מיניים. (הוא טען אז שהוא יעביר חוק ברית זוגיות אחר. שמעתם על החוק הזה מאז?) רוב היהודים בישראל, לחרפתם, אכן רואים ב”נישואי תערובת” מחלה; התפיסה הרומאית של amor vincit omnia, האהבה כובשת הכל, תפיסה שהזדקקה לאהבה החצרונית של המאה ה-12, עדיין זרה לרוב היהודים בישראל. אהבה זה נחמד. עם זר? שמישהו יביא את מלחי ההרחה.

אבל מה? הם ממש לא רוצים שידברו על זה בחו”ל. זה רע ל-hasbara. מישהו עוד יכול להבין למה אנחנו באמת מתכוונים ב”מדינה יהודית ודמוקרטית.” אז סביר להניח שלא יהיה קמפיין ציבורי שיקרא להדחת דרעי. אין לו מה לדאוג. בתחום הזה, אם לשאוב כינוי אחר של שליין ללפיד, הוא קפטן קונסנסוס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהמורסה פוקעת

פרשת יגאל לוינשטיין מאפשרת לנו לקבל מבט טוב יותר על מה מלמד המגזר הערכי בעיני עצמו את תלמידיו

אפשר להתחיל במה שמוסכם על הכל: יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הוא חלאת המין האנושי. השבוע שוב פתחה האתון הזו את פיה, והפעם היא תקפה לא את “הסוטים” – ספק אם לוינשטיין היה מעז לקרוא כך, נניח, לעבריין המין מרדכי אלון – אלא את הנשים המתגייסות לצה”ל. ספציפית, את הנשים הדתיות המתגייסות לצה”ל.

אני לא תומך בהתגייסות לצה”ל בשום צורה, ויש לי ספקות רציניים ביחס ליכולת של הגל הפמיניסטי החדש בקרב הציבור הדתי לגלות הומניזם מעבר לו עצמו; וכל ז’אנר המשוררות המתנחלות הרגישות מעלה בי קבס. אבל ביחס לדברים של לוינשטיין, צריך קודם כל לומר שהזעקה שלו ש”הם מגייסים לנו את הבנות” היא אולי אחד השקרים המצחינים ביותר שנאמרו פה לאחרונה.

בניגוד לגברים חילונים ונשים חילוניות, שאנוסות להתגייס אלא אם הן עושות שקר בנפשן, לנשים דתיות יש פטור מובנה מגיוס: הן רק צריכות להצהיר על דתיותן, והופ, הביתה. הזכות הבסיסית הזו לחופש מצפון לא מוענקת לנשים חילוניות, ושלוש מהן – תמר אלון, עתליה בן-אבא ותמר זאבי – מרצות בימים אלה מאסר בכלא צבאי בשל סירובן לשרת בצבא. הן ביקשו להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי – צעירות דתיות, נזכיר, לא חייבות אפילו בכך – אבל צה”ל העדיף לכלוא אותן. נשים דתיות שמגיעות לצה”ל עושות זאת מרצונן. לא בטוח, כאמור, שהרצון הזה חיובי במיוחד, אבל הן לא אנוסות מכוח חוק – והסיבה שהן מתגייסות היא לא מעט פעמים מתוך התרסה כלפי טיפוסים כמו לוינשטיין.

הנקודה השניה שראויה לציון היא שלוינשטיין אומר את הדברים, כפי שרבנים רגילים לומר דברים כאלה, בפני קהל של “אנשי שלומנו”, ולמרות שהוא מזהה את המצלמות, ומעיר שבגללן הוא לא יאמר כל מה שהוא רוצה לומר, הוא בכל זאת פוער את לועו. למרות העובדה שהוא כבר הסתבך, לא כל כך מזמן, בהתבטאויות שצולמו. אם זה מה שהוא אומר על נשות המחנה שלו כשהוא מודע לקיומן של מצלמות, נסו לחשוב מה הוא אומר על סתם חילונים או, חלילה, לא-יהודים כשהוא חושב שאין מצלמות בסביבה ושהוא יכול לשחרר כל רסן. זוכרים את “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת? זה ייראה בערך כך, רק רע יותר.

המכינה של עלי מקבלת מימון בעשרות מיליונים ממשרד החינוך, והיא נחשבת לספינת דגל של החינוך הדתי. המבוכה, על כן, היתה רבה. בתגובה, ניסה המייסד האחר של המכינה, אלי סדן, להגן על המוסד שלו. ראוי להתייחס לדברים שלו.

אם לפרק את דבריו של סדן, אפשר לראות בהם שתי מגמות. קודם כל, ריכוך הטון של לוינשטיין תוך עמידה על הדברים עצמם. לוינשטיין אמר ששירות צבאי של נשים הוא לא טבעי (אולי חשב על דבריו של בוגר ישיבה אחר, העלוב במיל’ גרשון הכהן, ש”מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”); סדן אומר ש”לאשה יש תפקיד מיוחד, עם העדינות שלה, עם האמפתיה שלה, לא להילחם. אני סבור שלכתחילה זה לא מקום שאשה צריכה למצוא את עצמה לא בגלל שהיא לא יכולה, היא יכולה. השאלה אם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות. אנחנו רוצים שנשים יישארו עם רצון להביא חיים ולא לגמור חיים." ואת התפקיד המיוחד הזה אפשר לתמצת במילים “כל כבודה בת מלך פנימה”, או בביטוי הגרמני הישיר יותר “Kinder, Kirche, Kuche” – מקומה של האשה הוא ב(טיפול) ב(ילדים), בכנסיה ובמטבח.

להוציא, כמובן, העובדה שסדן היה מזדעזע מעצם הרעיון שלאשה יהיה תפקיד בבית הכנסת.

מבחינת סדן ושותפו לוינשטיין, לנשים יש תפקידים מוגדרים, שהוגדרו על ידי הטבע, וכל נסיון לחריגה מהם הוא סטיה מן הטבע. כמובן, מי שהגדיר את התפקידים האלה היו גברים. אנחנו יודעים שהם שונאים הומוסקסואלים (”סוטים,” בלשון האתון; “בעלי נטיה הפוכה” בלשונו של סדן), ואם למישהו היה ספק, יש להם בעיה גם עם נשים. וכמובן, עם לא יהודים. ויהודים חוטאים. או, במילים אחרות, עם 99.97% מהמין האנושי.

הרובד המעניין האחר בדבריו של סדן הוא התפיסה הקונספירטיבית. לדעתו, וכפי שציין ישראל הראל זו תפיסה רווחת בחוגי “המגזר”, כל הרעיון של קידום נשים בצה”ל הוא מזימה של “הקרן לישראל חדשה” (כלשונו) כדי לערער את הצבא. כלומר, לא נסיון של נשים לצאת מהארון שאליו הוא ולוינשטיין (ופחות או יותר כל רב אורתודוקסי) תוחמים אותן, אלא נסיון של גופים מרושעים ועלומים למוטט את הצבא תוך שימוש בזכויות נשים ככלי.

כפי שציינתי, אני סקפטי ביחס לתפיסה של פמיניזם שמוצא את ביטויו בהריגת ילדים עזתים, אבל אני לגמרי מבין את התפיסה שאם נשים רוצות להתקדם בחברה הישראלית, הן חייבות לצאת מהמסגרות שאליהן הן נדחקו על ידי גברים; ומאחר וכוח בחברה הישראלית מגיע, בין השאר, מדרגות על הכתפיים, ומאחר והשאלה (הלא חוקית) “מה עשית בצבא” עדיין רווחת בקרב מעסיקים, לגיטימי שנשים ינסו להגשים את עצמן דרך המוסד המרכזי ביותר במדינה.

סדן לא רואה זאת כך; נשים שרוצות כוח צבאי מאיימות עליו כגבר, זה עוד מוסד שעומד להפסיק להיות נחלה גברית. מה עושים? אומרים שזה מנוגד לטבע שלהן. רק גברים צריכים להרוג ולהיהרג, רק גברים צריכים לחוות את הטראומה של קרב, רק גברים צריכים לחזור מצולקים ולשתוק על מה שראו ועשו במשך שנים. כאן, כמובן, משתלבת העמדה של סדן עם העמדה של קהלני – ומאחר ויש לי אפס אמון בתום הלב של רבנים כמו סדן, אני חושד שבכוונה הוא מעביר את השיח לשם, מקום נוח לו יותר, כך שלא יצטרך לדבר על כך שמבחינתו נשים פסולות לא רק ללחימה, אלא גם לשפיטה ואפילו לעדות.

ונקודה שלישית, וחשובה לא פחות: סדן מדבר אל התלמידים שלו. הוא מדבר איתם פוליטיקה נקיה. הוא מתעמת עם החלטה של הפיקוד הצבאי והוא מגדיר אותה כתוצאה של קנוניה של כוחות אפלים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. הדברים שהוא כותב לתלמידיו ערב ההתנתקות מאלפים מאד (וכרגיל, הוא כנראה לא חשב שאיזה חילוני ימצא אותם): הוא עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס, הוא מכריז שהוא מתנגד לסרבנות ואז קורא ברמיזה לתלמידים שלו לסרב (”איש לא יוכל לשלול את האמיתיות והכנות של חייל הטוען שזה למעלה מכוחותיו, ‘לא אוכל לבצע זאת אלא אם כן תשתילו לי לב אחר’”). לאורך כל ה”מכתב” שלו לתלמידיו הוא תוקף את צה”ל ואת הממשלה הנבחרת (על הצביעות הרגילה של הטענה שסרבנות משמאל פסולה בעוד שסרבנות מימין לגיטימית אדלג הפעם; בכל זאת, מדובר ברב אורתודוקסי, לדרוש ממנו יושר אינטלקטואלי זו גזירה שאין הציבור עומד בה).

מנהל בית ספר שהיה כותב כך כלפי הצבא או הממשלה היה עף מתפקידו לפני שנפתלי בנט היה מספיק לכתוב “מטפל **”; קצין בדרגת אלוף משנה שהיה תוקף כך את הממשלה או את הפיקוד, היה במקרה הטוב עף מהצבא ובמקרה הרע יושב קצת זמן בכלא. לקצינים ולמורים אסור להטיף פוליטית. סדן הוא גם מורה וגם קצין. הוא מכשיר תלמידים ששנה אחר כך יהיו חיילים. ועל התכנים שלו אף אחד לא מפקח. הוא נמצא בעמדה שבה אף אחד אחר לא נמצא: גם מטיף לסירוב פקודה (אבל רק “בגלל חוסר יכולת”, כמובן), גם מקבל על כך בתמורה את כספי משרד הבטחון, וגם מקבל את הזכות להרעיל את המחזור הבא של מתגייסים.

העובדה שישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הן סוס טרויאני שמטרתו, מצד אחד, לספק שירות נוח לבני “המגזר” הנעלה מכולם ושנית לקדם את העמדות הפוליטיות של המגזר בתוך הצבא היא לא בדיוק סוד צבאי. המדינה מממנת את ה”לימודים” האלה, שהליבה שלהם היא הטפת שנאה כנגד רוב האוכלוסיה (כן, רוב!) בעשרות מיליונים מדי שנה. אם ה”מכינה” של סדן ולוינשטיין היתה מדרסה, והיו נאמרים בה רבע מהדברים שהשניים משפריצים על הציבור הישראלי, היא כבר היתה נסגרת, וגלעד ארדן היה מכריז שהוא מצא שם עיתון ושלכן מדובר בזרוע של דאע”ש.

הגיע הזמן לסגור את ישיבות ההסדר והמכינות. לא ירצו להתגייס? סבבה. רווח ציבורי נקי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא אנשים שאולפו לתפיסות אנטי-דמוקרטיות במקום שבו הם יכולים להפעיל נשק.

הסיכוי שזה יקרה לא משהו, כי לחטיבה האנטי-דמוקרטית בישראל יש כוח פוליטי ניכר. בנט כבר הספיק להודיע שהוא ידון בסגירת המכינה בעלי אחרי שליברמן יחסל את הניה. אבל בינתיים, אפשר לעשות צעדי מנע. בתור התחלה, לנהל את הדיון. ראשת מרצ, זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק (גילוי נאות: היה לי הכבוד לסייע בהכנתה) שקוראת לשלול את המימון ממכינות שרבנים בהן קוראים לסירוב פקודה או מפיצים שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות; הקטגוריה הזו מעיפה גם את סדן וגם את לוינשטיין, ובדיוק בשל כך היא תעמיד את המגזר העליון בעיני עצמו על הטלפיים האחוריות. כתבו לחברי הכנסת מהמפלגה שבה תמכתם ובקשו מהם לתמוך בהצעת החוק המינימליסטית הזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יתנו, לא יקבלו

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היהודים והסכנה החומה

הפליטים הסורים מצביעים, שוב, על כך שהתירוץ הבטחוני של ישראל הוא רק תירוץ – המדיניות שלה היא שנאת אדם

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר לאחרונה שלישראל אסור לקלוט פליטים סורים – משבר הפליטים, לדבריו, הוא עניין אירופי. לא ברור איך בעייתם של אנשים שגרים כמה שעות נסיעה מפה היא בעיה דווקא של אירופה ולא של שכנתם ישראל; מה שברור הוא שפתאום לפיד, שבמשך שנים תיאר את עצמו הן כסוג של נציג היהודים האירופים הן כנציג הדור השני לשואה, החליט פתאום שאירופה זה לא פה. אירופה זה לא שם. פה זה הלבאנט. אתה יודע, יאיר, יש כל מיני השתמעויות להחלטה הזו. כמו, למשל, שאם כאן לא אירופה, אתה נטע זר. על החרפה שבה מי שלא מפסיק לדבר על השואה לא מוכן לקלוט פליטים אין טעם להשחית מילים; זה דיסוננס קוגניטיבי שישראל חיה איתו שנים, מאז הגיעו אליה פליטי החרב הראשונים מדארפור והיא הגדירה אותם כבעיה.

ראש ממשלתנו, בנימין “שהכל נהיה כרצוני” נתניהו, אמר דברים דומים מאד. לישראל, לדבריו, אין את “העומק הדמוגרפי,” מה שזה לא יהיה, לקלוט פליטים סורים. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית והצמח הרעיל שנלווה אליה, הטוקבקים, רואה גל עכור הרבה יותר: הפליטים הם מלוכלכים, מדווחת התקשורת, וחלק מהם כנראה בכלל לא פליטים, ואירופה בכלל נמצאת על סף שואה דמוגרפית.

ואלה רק הכותבים המקצועיים, אלה שמשלמים להם כדי לנסח מסר ברור. בקרב המגיבים המצב הרבה יותר חמור. שם יש שנאה בלתי מוסתרת לפליטים, כמו גם שילוב של שמחה לאיד על גורלה של אירופה – תרגישו מה זה לחיות עם ערבים! – יחד עם קינות על קריסתה המתקרבת תחת גל כובשים עוינים. וכמובן, הרעיון שישראל צריכה לקלוט מספר פליטים נתקל בחומה של בוז ושנאה.

(כן, בוז’י הרצוג אמר איזה משהו. נמאס לי להתייחס לבוז’י הרצוג אחרי שהוא הצביע עם הממשלה על פחות או יותר כל דבר בעל משמעות – בשבוע שעבר המפלגה שלו תמכה בחוק הטרור. שישחק בלהיות ראש אופוזיציה במקום אחר.)

סניגוריה של המדינה הציונית נוהגים לטעון שהיא כלל איננה מדינה גזענית; יש לה בעיות בטחון, זה הכל. היא מתמודדת עם אוכלוסיה מרדנית שנוקטת באמצעים קטלניים ועל כן אין לה ברירה אלא להיות משטר דיכוי כלפיהם, אבל היא איננה גזענית. היהודים אינם ונאי זרים, רק את אלה שבחרו להלחם בהם.

נושא הפליטים הוא נייר לקמוס שמאפשר לבחון את הטענה הזו. הפליטים מאפריקה לא היוו כל סכנה בטחונית למדינה היהודית – ואף על פי כן, היא נאבקה בשיניים ובציפורניים על החזקתם במחנות ריכוז בדרום. היא חוקקה חוקי עוול שהופלו על ידי בית המשפט העליון שלה שלוש פעמים. אף שהפליטים מאפריקה לא היוו כל בעיה בטחונית, והפשיעה שלהם היתה ככל הנראה נמוכה או שווה לפשיעה של האוכלוסיה היהודית, הם נפלו קורבן לתעמולת זוועה מראש הממשלה ומטה. שרת התרבות הנוכחית של המדינה היהודית היא זו שבשעתו הגדירה אותם כסרטן; השגריר החדש באו”ם של המדינה היהודית היה ממובילי ההסתה נגדם; עיתונאים “אנשי מרכז” כמו בן דרור ימיני כתבו שוב ושוב על הסכנה הנובעת מהגבר השחור האורב לנערה הלבנה. 55,000 הפליטים האפריקאים בישראל הוגדרו שוב ושוב כסכנה על עצם קיומה של האומה.

כלומר, היהודים הישראלים ומנהיגיהם – מראש הממשלה ומטה, עבור בתקשורת, עבור בדמגוגים מקומיים – לגמרי מסוגלים להביע שנאה גזענית כלפי אנשים אחרים, שנאה גזענית ממוסדת, בלי שום תירוץ בטחוני.

הפליטים מסוריה אפילו לא פה, ולמעשה ספק אם הם רוצים לבוא לפה – להם, בניגוד לאירופאים ולאמריקאים, אין אשליות ביחס למדינה היהודית בלבאנט – אבל עצם הרעיון שכמה מהם ייכנסו לישראל כבר מעורר פחד ושנאה. ניצול השואה נח קליגר, שמשמש לעתים תכופות ככתב ידיעות אחרונות בנושאי שואה, כתב טור ששולל מכל וכל את אפשרות קבלתם של פליטים: הנימוק העיקרי שלו הוא “האיום הדמוגרפי,” כביכול כמה עשרות אלפי פליטים סורים ימוטטו את הרוב היהודי. קליגר לא מהסס לשלוף נימוק שנלקח ישירות מזמנים אפלים (TM) שהוא אישית אמור להכיר: מה אנחנו צריכים את הצרה הזו.

הטענה הרווחת בקרב הטוקבקים היא שקודם כל מדובר באויבים, שכן הם סורים. זה קשקוש. מדובר באנשים שנמלטו מבתיהם מפני משטר אסד ודאע”ש. הם אולי רשמית נתינים של המדינה הסורית, מה שנשאר ממנה, אבל להתייחס אליהם כאל משרתי המשטר הוא שווה ערך להתייחסות הבריטית ליהודים פליטי הנאצים כאל נתיני אויב: הבריטים הבינו מהר מאד שמדובר בטעות. האמריקאים למדו, למשל, שאמריקאים-יפנים הם חיילים מעולים, גם כאשר מולדתם נמצאת במלחמה עם מולדת הוריהם.

טענה אחרת היא שיכול להיות שיסתננו איתם תומכי דאע”ש. זה לגמרי יכול להיות, כפי שהיו לא מעט סוכנים קומוניסטים שהגיעו עם הפליטים מהיטלר. אבל כדי לטעון אז שאסור לקלוט את הפליטים כי יש ביניהם סוכנים היית צריך להיות בהמה נאלחת, בדיוק כפי שצריך להיות כדי להעלות את הטענה הזו היום. יש לנו שב”כ, והתפקיד שלו הוא למצוא סוכנים כאלה, אם אכן יהיו כאלה. הרעיון שנגזור מוות על עשרות אלפי בני אדם כי כמה עשרות מהם עשויים להיות סוכני אויב איננו אנושי. אם המחיר של קליטת פליטים הוא הגדלת תקציב השב”כ, עם נדיב, עם שטוען שהמורשת שלו היא מורשת של פליטות, היה פותח את הארנקים ללא אומר.

במקום זה, הספירה הציבורית שלנו מלאה בדיבורים על כמה הפליטים מלוכלכים ועד כמה הם ישחיתו את התרבות האירופית. כפי שהעיר נתאי פרץ בצדק, האנשים שאומרים את הדברים הללו חוזרים על אותן המילים עצמן שנאמרו על אבותיהם.

אולי הטענה הדוחה ביותר היא זו שאומרת שהגיע קץ הציוויליזציה המערבית ושהמוני ברברים עומדים לפשוט על אירופה. זו לא טענה חדשה, אבל אילן היוחסין שלה בעייתי מאד. זו היתה טענתם של החוגים הלאומניים והאנטי-ליברלים באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אירופה של אז נראתה להם מנוונת, נשית, חסרת ערכים (אחד המקדמים הבולטים של הרעיון הזה היה הציוני מקס נורדאו), תרבות שהתרחקה מערכיה המקוריים ושנמצאת על סף שטיפה על ידי גל של ברברים. בדרך כלל, אלו היו הברברים שיגיעו מאסיה – המונגולים וצאצאיהם הרוסים. מכאן היה כפסע מתפיסת מלחמת התרבויות של הנאצים, שגרסה שיש רק פתרון אחד לחשש האיום מהתבוללות וטמיעה איטית – מלחמת השמדה. ואנחנו יודעים מי היו הקורבנות הראשונים של מלחמת הגזעים הזו, אנחנו יודעים איך המונחים יהודי/בולשביקי/אסייתי התערבבו לבלי הכר, אנחנו יודעים מה היה המחיר ואנחנו יודעים מי שילם אותו.

ואף על פי כן, באופן מדהים, הרעיון הזה נוכח מאד בספירה הציבורית שלנו. הפעם הפולש המסוכן מגיע מאפריקה ומהמזרח התיכון, לא מהערבה הגדולה, והצבע שלו קצת שונה, אבל זה אותו האויב עצמו, או ליתר דיוק – אותה הפנטזיה עצמה.

(כן, אני יודע. יש דאע”ש בעולם. אני רוצה להזכיר שהפנטזיה על מוסלמים שיציפו את אירופה וישתלטו עליה היתה נוכחת מאד בציבוריות הישראלית גם עשור לפני שמישהו פה שמע על דאע”ש. לפעמים דאע”ש היא רק תירוץ.)

יאיר לפיד אומר שהפליטים הם בעיה של “אירופה”, אחרים אומרים שהפליטים הם בעיה של “העולם.” ובכן, אנחנו חלק מהעולם, ואנחנו מתיימרים להיות חלק מאירופה: משחקים באליפות אירופה בכדורסל, משתתפים באירוויזיון, אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו. למדינה שבנתה את עצמה על זכר השואה אין שום תירוץ לא להשתתף בפתרון בעיית הפליטים – לא יותר מחלקה אבל גם לא פחות ממנו.

אלא שכמובן, מה שםועל כאן הוא דבר אחר. מה שפועל פה הוא החשש הנורא מהתבוללות, אותו החשש שבאירופה הוביל את אבותינו לבורות ולתאי הגזים. החשש מאובדן הטוהר של הזהות כל כך חזק, כל כך מרכזי, האיסור היהודי על חילול הדם כל כך חזק, שהמדינה היהודית רצה אל זרועות הימין האירופאי של שנות השלושים מבלי שהיא אפילו שמה לב. המדינה שאמורה היתה לפתור את בעיית האנטישמיות פשוט יצרה דמות-ראי שלה בצד האחר של הים התיכון. ואתה מסתכל על גרמניה ועל מרקל, ודי ברור מי למד את הלקח הנכון מאותן שנים ומי נלחם כל כך הרבה במפלצות שבדמיונו, עד שהפך לבן דמותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב': כמדי שנה, באיחור אופנתי, אני רוצה לערוך מפגש בלוג. חשבתי על ה-26 בנובמבר כתאריך יעד, מאחר ואז הבלוג יהיה בן תשע וחצי שנים. כדי לאמוד את מידת העניין במפגש כזה, המעוניינים מתבקשים לשלוח מייל ל-ygurvitz בשירות הדואר של גוגל, לכתוב "מפגש בלוג" בשורת הנושא, ולומר האם הם מעוניינים במפגש במסעדה או משהו דמוי פאב. הפעם בדעתי לערוך הרצאה קצרה משלי והרצאה קצרה של מרצה אורחת, ולאחר מכן שיחה פתוחה. פרטים בהמשך.

(יוסי גורביץ)

הסיוט של הימין היהודי

אחים יהודים הציתו שלשום את בית הספר הדו לשוני בירושלים. הכתובת שצריכה למשוך את תשומת הלב שלנו היא “די להתבוללות”

לא ברור מה יש לאחים היהודים עם פיגועים כנגד בתי ספר. המחתרת היהודית הראשונה ביצעה פיגוע במכללה האיסלמית. מחתרת בת עין ניסתה לפוצץ בית ספר לבנות. לפני כשנה וחצי, ניסו אחים יהודים להצית גן ילדים של פליטים בדרום תל אביב. ושלשום (ז’) הציתו אחים יהודים את כתת הגן בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. הפנטזיות של עמיר בניון, על הערבי שעובד סמוך לגן ילדים ואחראי על בלוני הגז, הן המציאות של האחים היהודים.

התקשורת היהודית אוהבת, בסיוע פעיל של הימין, לבלבל את היוצרות: היא טוענת שפעולות תג מחיר הן גרפיטי. בפועל, כפי שאפשר לראות כאן, הגרפיטי בסך הכל נלווה להצתה, שהיא הפשע העיקרי. אבל הפעם, אנחנו יכולים ללמוד משהו מהגרפיטי שהקנאים היהודים השאירו בזירת הפיגוע. הכתובות היו “כהנא צדק,” “אין דו קיום עם סרטן,” ו”די להתבוללות.”

שתי הכתובות האחרונות מבהירות לנו מדוע נבחר דווקא בית הספר הדו-לשוני. אחרי הכל, אם המטרה היתה לפגוע בפלסטינים (”כהנא צדק”), יש די והותר מטרות כאלה בירושלים. “די להתבוללות” ו”אין דו קיום עם סרטן” מבהירות לנו מדוע נבחרה דווקא המטרה הזו.

להתקפה של מוצ”ש האחרון קדמו שורה של התקפות על בית הספר, ולפני מספר שבועות פרסם כתב הערוץ הראשון, איציק הלפרין, כתבה משמיצה מאד עליו, כשבין השאר הוא טוען שבבית הספר מקדמים טרור. תלמידי בית הספר הכחישו בתוקף את שנאמר, כשחלק מהם מאשימים את הלפרין בכך שסילף במכוון את דבריהם. הלפרין לא כל כך הצליח להתגונן – שפטו בעצמכם. נתאי פרץ מצא (הפתעה!) זמן קצר לאחר ההצתה שהלפרין הוא תומך של בנצי גופשטיין ומרטין כהנא. זה לא היה צריך להפתיע יותר מדי. מה שמפתיע הוא שהעורכים שלו סגרו סביבו שורות. הלפרין והעורכים שלו טענו, כמובן, שאין קשר בין ההשמצות שלהם בטלוויזיה הרשמית של ישראל ובין ההצתה.

ולגמרי יתכן שהם צודקים. הערוץ הראשון לא זוכה ליותר מדי צופים, וכאמור, בית הספר הדו לשוני כבר הותקף בעבר. הערוץ הראשון, אם כבר, בסך הכל שחה עם הזרם. והזרם הזה לגמרי לא מוגבל לקיצונים בקרב חובשי הכיפות: הוא מיינסטרימי.

די להתבוללות: זה הסיפור. החשש שאם יהודים ולא יהודים ילמדו יחדיו ויהפכו לידידים, היהודים ישילו את זהותם, הוא חשש יהודי עמוק ועתיק. הוא גם מוצדק: היהדות כנראה ייחודית מקרב הדתות בכך שחלק ניכר, אם לא רוב, מאמיניה נטשו אותה לאורך ההיסטוריה. זו מהותם של חוקי הכשרות, שמטרתם היא לחסום בפני היהודי המאמין את האפשרות ליישם את הטקס הבסיסי כל כך, אכילה עם אחרים; זו הסיבה לאיסור הקדום, האיסור שניתן לראות בו את יסוד היהדות, של נשיאת לא-יהודים – האיסור שמופיע עם שיבת יהודי בבל ועזרא.

זו גם הסיבה שהאופציה הישראלית – התפיסה שכל דרי מדינת ישראל הם אזרחים שווים – מעולם לא ננקטה ברצינות. האיסור הקדום על חילול הדם, שעונשו במידה והוא פומבי הוא רצח על ידי קנאים (”קנאים פוגעים בו”) ואחרת דינו מלקות מעולם לא בוטל. בשנות השלושים, מפא”י – לכאורה, מפלגה סוציאליסטית שאמונה על אחוות עמים – סירבה להקים גן מעורב לילדים יהודים ופלסטינים בחיפה, מחשש לנישואי תערובת. אלו היו, כאמור, ילדי גן. מסיבה זו בדיוק, הורה שר החינוך זבולון המר למנוע מפגשים בין נוער יהודי ונוער פלסטיני. החוק הישראלי, כידוע, לא מאפשר חתונה בישראל בין יהודי ולא יהודי, אלא אם אחד מהם ממיר את דתו; בחירוק שיניים, הוא מכיר בנישואים כאלה כאשר הם מבוצעים מחוץ להישג ידו של החוק.

די להתבוללות: די לאפשרות שיהיה אחרת. די לאפשרות שיהודים וערבים יסרבו להיות אויבים. די לאפשרות שיהודי ופלסטינית יבינו שהם יכולים לחיות יחדיו. די לאפשרות להתגבר על השנאה. המגע היחיד בין פלסטינים ויהודים צריך להיות אלים, צריך להיות מבוסס על יחסי אדנות.

יובל בן עמי ציין שבכל הארץ יש בערך ארבעה בתי ספר דו לשוניים, ובירושלים יש אחד. מערכת החינוך הישראלית מופרדת, או במונח האמריקאי המדויק segregated. המטרה היא למנוע מהילדים להכיר זה את זה, אלא כשאחד מהם ישרת בכוחות הדיכוי וירדוף את האחר. אם יכירו זה את זה, אולי לא ירצו להרוג זה את זה; אולי לא יהיה קל כל כך להפוך את האחר לדמון; אולי יבינו שאפשר אחרת.

וזה החשש שמטריף את דעתם של הציונים – הציונות היא הלאומנות היהודית, ואין לאומנות יהודית אלא לאומנות מבוססת טוהר דם – מימי ברית שלום והלאה, כשכל מי שמציע דו קיום מתוך שוויון הופך מיד למסוכן שבאויבים. כל כך גדול החשש, שיש צורך להפעיל טרור נגד הבודדים שמתעקשים לתמוך בחזון הזה, ולהצית בתי ספר.

ככה זה.

עוד דבר אחד: חברת הכנסת רות “איסטרא בלגינא קיש קיש קריא” קלדרון מתעקשת להוכיח שהיא מסוגלת לחקות היטב את מנהיג מפלגתה, ולהגיע למחוזות בלתי מוכרים של בורות. לאחרונה היא טענה בלהט שיש ערבים שחתמו על מגילת העצמאות. כשאמרו לה שלא, אין, היא החליטה להעמיק את ההתחפרות, ולטעון שמאיר וילנד חתם בשם החברים הערבים של מק”י. דא עקא, שלא היתה אז מק”י; וילנר חתם בשם פק”פ, פלסטינישע קומוניסטישע פרטיי. מק”י, שצירפה אליה חברים פלסטינים – פק”פ, כפי שאפשר להבין מהאידיש, אוכלסה בפועל ביהודים – הוקמה רק במהלך מלחמת העצמאות.

בארה”ב, חבר קונגרס שהיה טוען שיש מנהיגים אינדיאנים שחתמו על הכרזת העצמאות, היה הופך למשל ושנינה, משהו בסדר גודל של שרה פיילין. זה צריך להיות היחס לקלדרון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרפש הנפשי של המדען הראשי

נופת הצופים של המדען הראשי של מרכז הליכוד מזכירה לנו עובדות מדאיגות על היהודים הישראלים: הגזענות שלהם כלפי גרמנים – והרקב של תורות הנסתר

יש אחד, גבי אביטל, מהנדס בהכשרתו, שהוא גם בכיר במרכז הליכוד, קצין בדרגת סרן, ולשעבר יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני. אתם עשויים לזכור אותו מהרגע ההזוי שבו מינה אותו גדעון “מינויים פוליטיים” סער לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – תפקיד שאותו עזב אביטל במהירות, לאחר שהתברר שהוא מכחיש של תורת האבולוציה ושל ההתחממות הגלובלית. העובדה שלסער יש קשרים מצוינים עם התקשורת היהודית בישראל גרמה לכך שלא הורמו יותר מדי גבות באשר לשיקול הדעת שלו במינוי המשונה הזה.

למה נזכרתי באביטל? משום שלאחרונה הוא חווה התפרצות סמיוטית, וכתב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

“מחראת ברלין מתרחבת.
צואה של אנשים צואים.
נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.
עופו מכאן. אל תשובו. רק אל תחפשו אותנו כשתבוא שוב מאכלת השוחט. לא תמצאו אותנו. נהיה שקופים לגמרי.
עופו מכאן חארות. זבלי אדם. אם היה קמצוץ של הבנה למחראה החברתית ההיא היא נבלעה בעשן המשרפות הגרמניות. ברלין בטבורן.
בית רציתם בזול. הקמת מחראת מילקי. עלובי נפש.
תזדהו לפחות. העמידו בפנינו מראה. אולי היא עקומה. תראו את פניכם שנזכור. שלא נשכח.
כשילדיכם ילמדו בגנון או בבית הספר עם האחר מאריתריאה או מטורקיה לא יצטרכו ללמוד מה היה בגיהנום במלחמה ההיא. העולמית השנייה.”

אני מודה לאוריה כנף על ההפניה.

ובכן. מה מביא לחבר אביטל את הסעיף? מה גורם ל”מדען ראשי” להתבטא באופן כזה? כמה דברים. קודם כל, כל הרעיון של מחאה חברתית ממש לא מוצא חן בעיני חובשי הכיפה הסרוגה והמתנחלים; הם היו מראשי המתנגדים למחאה החברתית של 2011. הם הבינו היטב שמחאה חברתית ראויה תתמקד במדינת הרווחה הקטנה שהם בנו להם בצד הלא-נכון של הקו הירוק, ושחלק מהכספים שהם שותים על חשבון הציבור יילקחו מהם. ממש בימים האחרונים כתבה אמילי עמרוסי בלשכת-ראש-הממשלה-היום ש”כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן.” עמרוסי היא דוברת עמותת “מועצת יש”ע” לשעבר. היא לא רוצה שתשימו לב שרע לכם, עד כדי כך שהיא מוכנה להשוות בין עמותות סיוע לנזקקים ובין ארגוני זכויות אדם, שר”י. אצל עמרוסי ודומיה, הכל טוב.

אבל הפעם אני רוצה להתמקד לא בשנאת המתנחלים לישראלים, אלא בשנאה שכמעט שקופה בטקסט של אביטל: השנאה לגרמנים. אביטל משוכנע שהישראלים שמהגרים לברלין – מה שהופך במהירות לקלישאה כמו “לגור בשינקין” בסוף שנות השמונים – יושמדו בסופו של דבר: “רק אל תחפשו אותנו כשתשוב שוב מאכלת השוחט,” וברלין היא לו “טבורן” של “עשן המשרפות.” מאכלות דווקא כמעט שלא היו שם, אבל במוחם של בני דורות מסוימים, מאליהן צפות המילים של אלתרמן:

מתייצבת אמו לפניו מקרוב,

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אשן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

והיא שבה שוב, בהמשך:

לך לך דרך ליל מאכלת ודם,

כחיה, כתולע, כציפור.

אבל “הילד אברם” מתרחש בפולין של 1946. פולין, לא גרמניה; פולין, שבה – בקיליצה ובאלפי תחנות רכבת – אכן ניכר “ברק פגיונות שוחרים לציד.” פולין, שראש הממשלה שלה קרא ליהודים להגר ממנה לפני טבח קיליצה ואחריו.

לא שזה משנה. הסכין היא דימוי חזק יותר, בעייתי פחות, מחמוש המכוון רובה מודרני אל אם וילדה. לך תדע מה הדימוי הזה יעלה במוחו של הקורא. ברלין, במוחו המעשן של “המדען הראשי” לשעבר, היא תמיד אתר של משרפות – והגרמנים תמיד עם של רוצחים.

ובדיוק פה הבעיה. באביב הקרוב, נציין 70 שנה לסופה של מלחמת העולם השניה. מגויסי החובה הגרמנים שהיו בני 18 במאי 1945 יהיו בני 88. החמושים שביצעו את עיקר מעשי הרצח כבר עברו, אלה מהם שבכלל שרדו – חלק ניכר מהם, למרבה השמחה, לא הגיע למאי 1945; מהשבויים של הארמיה השישית, שביולי 1942 התגאו שלא השאירו לאיכרים סביב סטלינגרד אלא את גרעיני החמניות, לא שרד אחד מעשרה – את גיל 90. אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת, כתב עמוס עוז למנחם בגין. זה היה לפני יותר מ-30 שנים.

בגרמניה חי דור אחר. דור שלא דומה בשום צורה לדור של סביו, דור שמתבייש בסבים הללו, דור שהפך את סופי והאנס שול (Scholl), שנרצחו על ידי המשטר משום שמחו על פשעיו מבלי לדבר על זה עם המפקדים שלהם קודם, לגיבורים הלאומיים החדשים שלו. לומר שהדור הזה אשם בפשעי הסבים שלו, לומר שהוא בעצם מר הייד שמתחזה לד”ר ג’קיל ועוד זמן קצר יחשוף את פניו האמיתיות, משמעו לקבל את התפיסה הנאצית של אשמת דם; משמעו לומר שיש קבוצת אנשים שהיא מטבעה, גנטית, רצחנית. כלומר, לאמץ את הגזענות הבסיסית של הנאצים, ולהפוך אותה.

והתפיסה הזו, שהגרמנים אשמים אשמת דם, רווחת מאד בציבוריות היהודית בישראל. כביכול, ההיסטוריה קפאה לנצח באוקטובר 1941, ושוב אין דרך לשנות אותה. מי שהיה רוצח, לא יהיה מסוגל להרהר במעשיו; וצאצאיו גם הם אשמים. במילים ברורות: חלקים ניכרים מהציבור היהודי חושבים שגם היום, הגרמנים הם אנטישמים ורוצחי יהודים בפוטנציה, כי יש סבירות מסוימת שסבא שלהם היה כזה.

ועד כאן, רוב הליברלים הטובים בישראל יהנהו. אבל כאן, אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית באמת. כי לתופעה שמתאר אביטל, של עם רצחני מעצם טיבו שמטרתו היא לפגוע ביהודים, יש שם במסורת היהודית: עמלק. כשאביטל מדבר על הגרמנים, הוא מדבר, מבלי לנקוב בשם המפורש, על עמלק. ואכן, רבנים מודרניים רבים טוענים שהגרמנים הם עמלק. אחרים חושבים שמדובר דווקא בפלסטינים.

ולעמלק יש אח תאום, והוא נקרא ערב-רב. במקור, אלה אותם מצרים שנספחו אל בני ישראל במנוסתם ממצרים, ושכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק מביך שממש לא רצו לטמא בו את אבותינו הקדושים, מעגל הזהב והלאה. במסורת הקבלית, הערב-רב הם אנשים שחושבים שהם יהודים, אבל אין בהם את הניצוץ הקדוש היהודי, והמטרה שלהם היא להטות את היהודים ממטרתם, שהיא לחבור אל האל.

שימו לב לטקסט של אביטל:

“נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.”

וגם התפיסה הזו רווחת מאד בחלקים ניכרים של הציבוריות היהודית. גם כאן, אביטל לא צריך לנקוב בשם המפורש. מי שצריך לדעת, יודע.

סוג התפיסות הזה מכונה לעתים תורת הנסתר או אוקולוטיזם (Occultism). בגלל הררי השטויות האי רציונליות שהיא מכילה, רוב החוקרים נוטים להתעלם מאלמנטים אוקולטיסטיים או לזלזל בהם. אבל אני מעז לומר שמי שמזלזל בתפיסות הללו, ביכולת שלהן להדריך את הנפש אל מעבר לתפיסה רציונלית, עושה טעות גסה. בשנים האחרונות, חוקרי הנאציזם שבים ומכירים בעובדה המטרידה, שלא הסתדרה עם הרבה תיאוריות נאות, שלא מעט ממנהיגי התנועה הנאצית, מהימלר והס ובמידה מסוימת עד היטלר עצמו, היו מעורבים בתנועות אוקולטיסטיות עד צוואר. לדיטריך אקהרט, מייסד ה-Thule Gesellschft – האיש שלו הקדיש היטלר את “מיין קמפף” – מיוחסת האמירה “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל למנגינה שאנגן אני.” אלתרמן, כרגיל, כתב את זה טוב יותר (ב”שחרורה של לורליי”):

כי לפני הקצינים

שעינו והמיתו,

דהרו הוולקירות,

הלך המיתוס…

לימים, אחרי העריקה המשונה של הס, יטהר היטלר את המפלגה מיוצאי ה-Thule, אבל ההשפעה שלה על האס.אס., למשל, היא פנומנלית.

לתורות הנסתר יש תפקיד. מאחר והן נסתרות, הוא לעתים קרובות אפל – ואצל אביטל, בעל השפעה במפלגת השלטון, התפיסות האפלות מבצבצות אל פני השטח. עד כמה רווחת התפיסה של עמלק וערב-רב בקרב הציבורי היהודי הכללי? אין לדעת. אבל אני מעז לומר שהרבה, הרבה יותר משליברלים שאננים היו מוכנים להאמין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקלאנסמן שוב מוציאים לנו שם רע

התקשורת מ ז ו ע ז ע ת מבנצי גופשטיין והכנופיה שלו. אבל גופשטיין הוא רק הסימפטום, ובמחלה – תפיסת חילול הדם היהודית – לא מעיזים לגעת

ארגון להב”ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) והדרקון הלבן הקטן שלו, בנצי גופשטיין, הודיעו שהם מתכוונים להרוס את חתונתם של מוחמד מנסור ובח”ל, מורל מלכה. כפי שאפשר להבין משמה, מלכה היא יהודיה, וגופשטיין וחבר מרעיו ממש לא אוהבים את זה. אז הם מתכוונים להפגין מול החתונה. החתן כבר נאלץ לשכור מאבטחים. נחזור לנקודה הזו.

התקשורת הישראלית הביעה זעזוע ושאט נפש, ולי קצת נמאס מהזעזוע המפוברק הזה; הוא מריח באופן חשוד כמו התחסדות. כי הבה נציג את העובדות.

קודם כל, מנסור ומלכה לא באמת יערכו חתונה. הם יערכו מסיבת חתונה; את החתונה עצמה הם לא יכולים לערוך בישראל, כי החוק הישראלי לא מאפשר לבני שני מילטים שונים להתחתן אלה באלה. אני יכול לחשוב רק על שתי מדינות במאה השנים האחרונות, שבהן יהודים ולא-יהודים לא יכלו להתחתן: המשטר הציוני וגרמניה הנאצית. אני, כמובן, לא הראשון שהעלה את הנקודה הזו: חנה ארנדט כתבה אותה 50 שנה קודם ב”אייכמן בירושלים.”

האיסור הזה לא חדש. הוא קיים מרגע הקמתה של מדינת ישראל. המדינה הצעירה ביטלה הרבה מאד חוקים בריטיים, אבל את שיטת המילטים היא העדיפה להשאיר על כנה, בדיוק כדי למנוע את מה שכונה פעם “נישואי תערובת” והיום “התבוללות.” כל ממשלות ישראל, בלי יוצא מן הכלל, לא תיקנו את המצב הזה. למעשה, הן רק הצרו בעקביות את צעדיהם של האזרחים שרוצים להתחתן בחתונה אזרחית. אם בעבר אפשר היה להנשא בקונסוליות הזרות, מאז שנות השמונים הדבר לא אפשרי. אם כדי להנשא באיטליה יש צורך במסמך “נולה אוסטה” (Nulla Osta), שמעיד על כך שלמדינה אין התנגדות לנישואי בני הזוג, הרי שמדינת ישראל מסרבת להנפיק אותו.

עמדתה החוזרת והנשנית של ממשלת ישראל היא התנגדות ל”התבוללות,” ואף שעמדה זו מופנית בעיקר כלפי יהודי העולם – עתודת בשר התותחים של ישראל, בראייתה של הממשלה – ולעתים היא גורמת בקרבם לכעס ומרמור, הרי שהסיבה לכך היא היעדרה בפועל של התופעה בישראל. ואכן, בארץ עם האדונים היהודי, מדוע ירצה בן לעם האדונים לוותר על מעמדו הנישא?

אבל החשש מפני התבוללות, הספק המעיק המקנן ביהדות האורתודוקסית לאחר שרוב בניה ברחו ממנה לאורך ההיסטוריה, קיים גם במדינה היהודית. שוב ושוב, עולה הדיון בשאלת ה”התבוללות”, אף שבשנות השמונים שיעור היהודים שהתחתנו עם לא-יהודים עמד על 0.04% מכלל הנישאים. עצם קיומם של האנשים שבוחרים, למרות כל שטיפת המוח הרשמית והלא רשמית, להוציא את עצמם מקרב היהדות האורתודוקסית, מעורר את כל חוסר הבטחון.

כנסת ישראל ערכה דיונים בשאלת ה”התבוללות” לפני כשלוש שנים, ואורח הכבוד בדיון היה… בנצי גופשטיין. אבל אל דאגה: הוא לא היה שם לבד. גם נציג של משרד החינוך, ד”ר צבי צמרת, נכח בדיון, והוא הבהיר ש”בבתי הספר עושים מאמץ כדי להגביר את הזהות היהודית בשיעורי מחנך, [ו]על ידי חינוך לחיי משפחה.”

אז לא הבנתי מה רוצים מבנצי גופשטיין. הוא בסך הכל מייצג את עמדת הממשלה והכנסת. אולי באופן קיצוני טיפה, כן, אבל זו עמדתה. ובעצם, דווקא הבנתי.Jews also have human rights

ישראל היא מדינה דרומית בימים שלפני תנועת זכויות האזרח, איזו אלבמה מצחינה של שנות החמישים. השחורים/פלסטינים “יודעים את מקומם”, רוב האוכלוסיה הלבנה/יהודית מרוצה מהמצב, שמעוגן היטב בחוקים. הליברלים המעטים פוכרים ידיים ואומרים שזה ממש לא בסדר, זו אפילו חרפה, ונטפל במצב או טו טו – רק תנו לנו שניה לטפל בדברים דחופים יותר, כמו המלחמה הקרה, או דאע”ש. איך שאנחנו גומרים עם זה, חמש-עשר-שלושים שנה, נבוא לטפל בנושא. מבטיחים. הכל מסודר, לא? הכל מתנהל על פי חוק, ואין הגזמות.

ואז מגיעים כמה קלאנסמן לא מחונכים, שלקחו ברצינות את מה שהממסד לימד אותם, ותולים איזה מישהו, או סתם מצטלמים עם הגלימות האיומות שלהם – וטראח, כל העולם צוחק עלינו ואומר תראו איזה מפגרים. ואנחנו הרי בכלל לא כאלה. כמעט שלא צריך לעשות פה לינצ’… אה, סליחה, כמעט שלא קורים פה לינצ’ים, והתקשורת צדה סנסציות, ואנחנו מדינת חוק, והדמוקרטיה היחידה במזרח הדלתא, והמצב פה מסובך. אתם לא מבינים? מסובך. יש לכם מושג איך היו מתנהגים אליהם במדינה אפריקאית?

בנצי גופשטיין הוא הקלאנסמן שלנו. הוא לא הבעיה, אם כי הוא סימפטום דוחה למדי של הבעיה. הבעיה היא לא הקלאן. הבעיה היא הממסד שמוליד את הקלאן, שמחנך את הקלאן, ושאחר כך מקפיד לוודא שאנשי הקלאן לא משלמים מחיר.

מחיר? כן. זוכרים את המאבטחים ששכר מנסור? אז במדינה נורמלית, הוא לא היה צריך לשכור כאלה, כי אנשים כמו גופשטיין היו מזמן בכלא. יש לישראל חוק נגד גזענות. סעיף 144א’ וב’ לחוק העונשין קובעים ש:

“"גזענות" – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני

144ב’: (א) המפרסם מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים; לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.”

שימו לב: ישראל מגדירה את היהדות כ”מוצא לאומי-אתני.” כשגופשטיין קורא לפגוע בזוג בשל העובדה שאחד מבני הזוג הוא יהודי, והוא מחלל את הגזע, הוא עובר במובהק על החוק. ואף על פי כן הוא לא מועמד לדין, וזאת למרות שזו רחוקה מלהיות העבירה הראשונה שלו.

למה? כי הוא קלאנסמן. כי הוא מבטא “את רחשי העם,” אותם רחשים שהמשטר מקפיד ללבות. על כן העמדה לדין של אנשים כמו גופשטיין תהיה גול עצמי: או שהוא יורשע, ואז החוק והשופטים ייראו מגוחכים ומנותקים מהציבור; או שהוא יזוכה, וזה ייראה ממש רע בתקשורת. במיוחד בתקשורת העולמית.

אז מקווים שהדהירה של הקלאנסמן תגמר בלי יותר מדי נפגעים, לא פועלים נגדם, ונותנים להם בכך עוד לגיטימציה.

ברוכים הבאים לתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איך חוטפים מדינה, ושתיקת העורלות של בנט ופירון: שתי הערות על ימי דמים

קלטת החטיפה מוכיחה באיזו קלות חטפה הממשלה את המדינה, ומה אומרת השתיקה של בנט ופירון על הקוק יוגנד

חטיפה: עכשיו, אחרי שכולם שמעו את הקלטת של החטיפה, ברור מדוע החזיקה המשטרה את הקלטת תחת צו איסור פרסום כל כך הרבה זמן, והניחה לה להתפרסם – רק אחרי שדלפה, כמובן – רק אחרי שנמצאו גופות החטופים: לא היה טעם להמשיך יותר עם השקר הגדול של “שובו בנים.”

נשחזר. המשטרה מקבלת את ההקלטה באזור 22:30 ביום חמישי. חמש שעות אחר כך, מגיע אביו של אחד החטופים למשטרה ושם קולטים שזה עסק רציני. פה מתחילה האפלה תקשורתית שנמשכת תריסר שעות, גוררת אינספור שמועות, שבסופה מודיע בנימין נתניהו שארגון טרור חטף את השלושה, ותוך זמן קצר מנסים למכור לנו את הלוקש שהמחשב של צה”ל שלף דווקא את השם “שובו בנים” למבצע. מיד לאחר מכן, מתחיל מסע הונאה כלל-ממשלתי, שמיועד לשכנע את הציבור שהשלושה עדיין בחיים ושהמטרה היא השבתם, מתחיל מסע יח”צ של האשתג #bringbackourboys, וכמובן – מתחילות הפשיטות המסיביות על הגדה, שכללו פריצות ללא צווים לעשרות אלפי בתים ועד כה ל-600 מעצרים, שכמעט לאף אחד מהם אין כל קשר לחטיפה עצמה.

רק כשבועיים לאחר החטיפה, כשדובר צה”ל מרשה להם, מתחילים כלי התקשורת הישראלים לדבר בהיסוס על כך שיש מצב שהחטופים לא בחיים; לפני זה, צה”ל, דובריו, הממשלה, חוזרים פעם אחר פעם על השקר ש”הנחת הפעולה היא שהם בחיים.”

שקר – כי בצה”ל מכירים את ההקלטה מהבוקר הראשון. הם שמעו את ה”ראש למטה! ראש למטה!” מקפיא הדם, הם שמעו את היריות. הם יודעים שהסיכוי שמישהו מהחטופים בחיים אפסי. אבל צריך להגן על השקר הלאומי: אחרי הכל, “סתם” רצח של שלושה אנשים שאנחנו לא מכירים לא יחזיק הרבה זמן. חטיפה מפוברקת – או, זה כבר סיפור אחר. זו כבר מסחטה רגשית, שאפשר לרוץ איתה רחוק. גנבת רכוש הציבור שרה נתניהו, שקנתה ריהוט לביתה הפרטי והעבירה ריהוט דומה אך בלוי בתמורה למשרד ראש הממשלה, יכולה להצטלם עם שלט #bringbackourboys בלי שמישהו ישאל האם הרקע שמאחוריה גנוב או ששילמה עליו.

כלי התקשורת, אנוסים על ידי הצנזורה וצווי איסור הפרסום, משתפים פעולה עם ההונאה עד הסוף. גם כשידוע שהגופות נמצאו, הם מקשקשים על “לא יהיו בשורות טובות הלילה” – זאת כשהם יודעים שהשלושה מתים כבר יותר משבועיים. כל זה מתאים כיד לכפפה לאג’נדה של ראש הממשלה, שמשתמש בחטיפה שלא היתה כדי לצאת למלחמה נגד ממשלת האחדות של החמאס; לאג’נדה של הצבא, שמשתמש בה כדי לגלח מהתקציב הציבורי עוד 1.446 מיליארדים; וכמובן, לאג’נדה של הימין הקיצוני.

מה יצא מזה לשקרן ולטמבל שמשחק בתפקיד שר האוצר, כשיצא להגן על המשטרה בטענה שאי אפשר להבין את הקלטת, לא ברור לי – אבל, מנסיון העבר, בהחלט יתכן שזה בסדר, כי גם לו לא ברור.

במשך שלושה שבועות, גנבה הממשלה את דעת הציבור וחטפה אותו. היא, יחד עם הצבא, ביצעה בו את המניפולציה הגסה ביותר: הוליכה אותו שולל בכל מה שקשור ליציאה למלחמה. ציבור שעובר על כך לסדר היום איננו ציבור חופשי, או, לצורך העניין, ציבור בכלל, אלא אספסוף.

ואספסוף קל להסית.

הקוק יוגנד או נוער בנט: יש, כמסתבר, ברנש בשם נועם פרל. הוא משמש כמזכ”ל של תנועת בני עקיבא העולמית. תודו שיכולתם למות טיפשים בלי לדעת את זה.

לפני שלושה ימים, הצליח פרל להזניק את עצמו לתשומת הלב הציבורית. הוא כתב סטטוס נרגש (אני רוצה להודות לדיוויד שין על ההפניה), בו כתב בין השאר

“אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה […]

בעל הבית השתגע למראה גופות בניו

ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים

חיל שלא יעצר בקו 300 ערלות פלישתים

בדם האויב יכופר הבזיון ולא בדמעותינו!!!”

“300 עורלות פלישתים” מתייחס לאגדה התנ”כית על כך שדוד, מי שממנו אמור לצאת המשיח היהודי, שילם כמוהר עבור מיכל בת שאול ב-200 עורלות פלישתים, שקודם לכן הרג (”ויקום דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלישתים מאתיים איש, ויביא דוד את עורלותיהם וימלאום למלך, להתחתן במלך”), כלומר, במילים גסות יותר, הוא כרת את אברי המין של אויביו אחרי מותם. זה המופת שאותו רוצה מזכ”ל תנועת הנוער “בני עקיבא” לראות בימינו.

פניתי בשאלה לשר נפתלי בנט, ראש “האחים היהודים” ש”בני עקיבא” היא תנועת הנוער שלה, וביקשתי את התייחסותו לדברים של פרל, לאור היחסים ההיסטוריים בין “בני עקיבא” והבית היהודי. לא קיבלתי תגובה כזו. פניתי בשאלה לשר החינוך, שי פירון, בוגר “בני עקיבא” בעצמו, בשאלה האם משרד החינוך, שמממן את “בני עקיבא,” ידרוש את הדחתו של פרל, או, בהנחה שהוא לא יודח, ישקול מחדש את תמיכתו בה ויכריז עליה כתנועת שנאה. גם במקרה הזה, לא התקבלה תשובה.

עד לרגע זה, פרל עדיין מכהן בתפקידו (אם כי הוא היה טמבל מספיק למחוק את הסטטוס שלו, מבלי שהבין שיש צילומי מסך בעולם). נכון לרגע זה, בנט תומך בשתיקה בהצהרות של פרל, ושי פירון ימשיך לממן את התנועה שמונהגת על ידי אדם שקרא לרצוח 300 פלסטינים ולכרות את איברי מינם לאחר מכן.

bnei akiva3

מה היה קורה אם בארץ אחרת היה מנהיג תנועת נוער, שמקושר לשני שרים בכירים, שהיה קורא לרצוח יהודים ולכרות את איברי מינם? כנראה שהיינו מחזירים את השגריר להתייעצות. בישראל, תנועת השנאה של בני עקיבא, שאני מניח שאפשר לתת לה שם ראוי יותר – נוער בנט? – תמשיך להיחשב תנועת מיינסטרים, ותמשיך לקבל מימון ממשרד החינוך.

מצד שני, כשראש הממשלה מצטט שוב ושוב את “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” אבל מעלים את הרישא של המשפט הזה, “ארור האומר נקם”; כשהוא רוקד על הדם, אבל על רצח של נער פלסטיני, מוחמד אבו חדיר, הוא רק אומר ש”אין לקחת את החוק לידיים” – אתם מבינים, רצח של פלסטינים הוא לא משהו חמור כל כך, הוא חריגה מהסדר הטוב והמתוקן, על פיו ההרג מתבצע אך ורק על ידי לובשי מדים מוסמכים – אין כל כך מה לתהות על פרל. מותר גם להניח שהוא לא ייחקר בחשד להפצת שנאה; הפצת השנאה שלו היתה, אחרי הכל – ועורלות הפלישתים יעידו – דתית במהותה.

אחרי הכל, השנאה שהוא מפיץ היא המיינסטרים הישראלי היום.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)