החברים של ג'ורג'

כשהמורסה פוקעת

פרשת יגאל לוינשטיין מאפשרת לנו לקבל מבט טוב יותר על מה מלמד המגזר הערכי בעיני עצמו את תלמידיו

אפשר להתחיל במה שמוסכם על הכל: יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הוא חלאת המין האנושי. השבוע שוב פתחה האתון הזו את פיה, והפעם היא תקפה לא את “הסוטים” – ספק אם לוינשטיין היה מעז לקרוא כך, נניח, לעבריין המין מרדכי אלון – אלא את הנשים המתגייסות לצה”ל. ספציפית, את הנשים הדתיות המתגייסות לצה”ל.

אני לא תומך בהתגייסות לצה”ל בשום צורה, ויש לי ספקות רציניים ביחס ליכולת של הגל הפמיניסטי החדש בקרב הציבור הדתי לגלות הומניזם מעבר לו עצמו; וכל ז’אנר המשוררות המתנחלות הרגישות מעלה בי קבס. אבל ביחס לדברים של לוינשטיין, צריך קודם כל לומר שהזעקה שלו ש”הם מגייסים לנו את הבנות” היא אולי אחד השקרים המצחינים ביותר שנאמרו פה לאחרונה.

בניגוד לגברים חילונים ונשים חילוניות, שאנוסות להתגייס אלא אם הן עושות שקר בנפשן, לנשים דתיות יש פטור מובנה מגיוס: הן רק צריכות להצהיר על דתיותן, והופ, הביתה. הזכות הבסיסית הזו לחופש מצפון לא מוענקת לנשים חילוניות, ושלוש מהן – תמר אלון, עתליה בן-אבא ותמר זאבי – מרצות בימים אלה מאסר בכלא צבאי בשל סירובן לשרת בצבא. הן ביקשו להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי – צעירות דתיות, נזכיר, לא חייבות אפילו בכך – אבל צה”ל העדיף לכלוא אותן. נשים דתיות שמגיעות לצה”ל עושות זאת מרצונן. לא בטוח, כאמור, שהרצון הזה חיובי במיוחד, אבל הן לא אנוסות מכוח חוק – והסיבה שהן מתגייסות היא לא מעט פעמים מתוך התרסה כלפי טיפוסים כמו לוינשטיין.

הנקודה השניה שראויה לציון היא שלוינשטיין אומר את הדברים, כפי שרבנים רגילים לומר דברים כאלה, בפני קהל של “אנשי שלומנו”, ולמרות שהוא מזהה את המצלמות, ומעיר שבגללן הוא לא יאמר כל מה שהוא רוצה לומר, הוא בכל זאת פוער את לועו. למרות העובדה שהוא כבר הסתבך, לא כל כך מזמן, בהתבטאויות שצולמו. אם זה מה שהוא אומר על נשות המחנה שלו כשהוא מודע לקיומן של מצלמות, נסו לחשוב מה הוא אומר על סתם חילונים או, חלילה, לא-יהודים כשהוא חושב שאין מצלמות בסביבה ושהוא יכול לשחרר כל רסן. זוכרים את “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת? זה ייראה בערך כך, רק רע יותר.

המכינה של עלי מקבלת מימון בעשרות מיליונים ממשרד החינוך, והיא נחשבת לספינת דגל של החינוך הדתי. המבוכה, על כן, היתה רבה. בתגובה, ניסה המייסד האחר של המכינה, אלי סדן, להגן על המוסד שלו. ראוי להתייחס לדברים שלו.

אם לפרק את דבריו של סדן, אפשר לראות בהם שתי מגמות. קודם כל, ריכוך הטון של לוינשטיין תוך עמידה על הדברים עצמם. לוינשטיין אמר ששירות צבאי של נשים הוא לא טבעי (אולי חשב על דבריו של בוגר ישיבה אחר, העלוב במיל’ גרשון הכהן, ש”מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”); סדן אומר ש”לאשה יש תפקיד מיוחד, עם העדינות שלה, עם האמפתיה שלה, לא להילחם. אני סבור שלכתחילה זה לא מקום שאשה צריכה למצוא את עצמה לא בגלל שהיא לא יכולה, היא יכולה. השאלה אם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות. אנחנו רוצים שנשים יישארו עם רצון להביא חיים ולא לגמור חיים." ואת התפקיד המיוחד הזה אפשר לתמצת במילים “כל כבודה בת מלך פנימה”, או בביטוי הגרמני הישיר יותר “Kinder, Kirche, Kuche” – מקומה של האשה הוא ב(טיפול) ב(ילדים), בכנסיה ובמטבח.

להוציא, כמובן, העובדה שסדן היה מזדעזע מעצם הרעיון שלאשה יהיה תפקיד בבית הכנסת.

מבחינת סדן ושותפו לוינשטיין, לנשים יש תפקידים מוגדרים, שהוגדרו על ידי הטבע, וכל נסיון לחריגה מהם הוא סטיה מן הטבע. כמובן, מי שהגדיר את התפקידים האלה היו גברים. אנחנו יודעים שהם שונאים הומוסקסואלים (”סוטים,” בלשון האתון; “בעלי נטיה הפוכה” בלשונו של סדן), ואם למישהו היה ספק, יש להם בעיה גם עם נשים. וכמובן, עם לא יהודים. ויהודים חוטאים. או, במילים אחרות, עם 99.97% מהמין האנושי.

הרובד המעניין האחר בדבריו של סדן הוא התפיסה הקונספירטיבית. לדעתו, וכפי שציין ישראל הראל זו תפיסה רווחת בחוגי “המגזר”, כל הרעיון של קידום נשים בצה”ל הוא מזימה של “הקרן לישראל חדשה” (כלשונו) כדי לערער את הצבא. כלומר, לא נסיון של נשים לצאת מהארון שאליו הוא ולוינשטיין (ופחות או יותר כל רב אורתודוקסי) תוחמים אותן, אלא נסיון של גופים מרושעים ועלומים למוטט את הצבא תוך שימוש בזכויות נשים ככלי.

כפי שציינתי, אני סקפטי ביחס לתפיסה של פמיניזם שמוצא את ביטויו בהריגת ילדים עזתים, אבל אני לגמרי מבין את התפיסה שאם נשים רוצות להתקדם בחברה הישראלית, הן חייבות לצאת מהמסגרות שאליהן הן נדחקו על ידי גברים; ומאחר וכוח בחברה הישראלית מגיע, בין השאר, מדרגות על הכתפיים, ומאחר והשאלה (הלא חוקית) “מה עשית בצבא” עדיין רווחת בקרב מעסיקים, לגיטימי שנשים ינסו להגשים את עצמן דרך המוסד המרכזי ביותר במדינה.

סדן לא רואה זאת כך; נשים שרוצות כוח צבאי מאיימות עליו כגבר, זה עוד מוסד שעומד להפסיק להיות נחלה גברית. מה עושים? אומרים שזה מנוגד לטבע שלהן. רק גברים צריכים להרוג ולהיהרג, רק גברים צריכים לחוות את הטראומה של קרב, רק גברים צריכים לחזור מצולקים ולשתוק על מה שראו ועשו במשך שנים. כאן, כמובן, משתלבת העמדה של סדן עם העמדה של קהלני – ומאחר ויש לי אפס אמון בתום הלב של רבנים כמו סדן, אני חושד שבכוונה הוא מעביר את השיח לשם, מקום נוח לו יותר, כך שלא יצטרך לדבר על כך שמבחינתו נשים פסולות לא רק ללחימה, אלא גם לשפיטה ואפילו לעדות.

ונקודה שלישית, וחשובה לא פחות: סדן מדבר אל התלמידים שלו. הוא מדבר איתם פוליטיקה נקיה. הוא מתעמת עם החלטה של הפיקוד הצבאי והוא מגדיר אותה כתוצאה של קנוניה של כוחות אפלים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. הדברים שהוא כותב לתלמידיו ערב ההתנתקות מאלפים מאד (וכרגיל, הוא כנראה לא חשב שאיזה חילוני ימצא אותם): הוא עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס, הוא מכריז שהוא מתנגד לסרבנות ואז קורא ברמיזה לתלמידים שלו לסרב (”איש לא יוכל לשלול את האמיתיות והכנות של חייל הטוען שזה למעלה מכוחותיו, ‘לא אוכל לבצע זאת אלא אם כן תשתילו לי לב אחר’”). לאורך כל ה”מכתב” שלו לתלמידיו הוא תוקף את צה”ל ואת הממשלה הנבחרת (על הצביעות הרגילה של הטענה שסרבנות משמאל פסולה בעוד שסרבנות מימין לגיטימית אדלג הפעם; בכל זאת, מדובר ברב אורתודוקסי, לדרוש ממנו יושר אינטלקטואלי זו גזירה שאין הציבור עומד בה).

מנהל בית ספר שהיה כותב כך כלפי הצבא או הממשלה היה עף מתפקידו לפני שנפתלי בנט היה מספיק לכתוב “מטפל **”; קצין בדרגת אלוף משנה שהיה תוקף כך את הממשלה או את הפיקוד, היה במקרה הטוב עף מהצבא ובמקרה הרע יושב קצת זמן בכלא. לקצינים ולמורים אסור להטיף פוליטית. סדן הוא גם מורה וגם קצין. הוא מכשיר תלמידים ששנה אחר כך יהיו חיילים. ועל התכנים שלו אף אחד לא מפקח. הוא נמצא בעמדה שבה אף אחד אחר לא נמצא: גם מטיף לסירוב פקודה (אבל רק “בגלל חוסר יכולת”, כמובן), גם מקבל על כך בתמורה את כספי משרד הבטחון, וגם מקבל את הזכות להרעיל את המחזור הבא של מתגייסים.

העובדה שישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הן סוס טרויאני שמטרתו, מצד אחד, לספק שירות נוח לבני “המגזר” הנעלה מכולם ושנית לקדם את העמדות הפוליטיות של המגזר בתוך הצבא היא לא בדיוק סוד צבאי. המדינה מממנת את ה”לימודים” האלה, שהליבה שלהם היא הטפת שנאה כנגד רוב האוכלוסיה (כן, רוב!) בעשרות מיליונים מדי שנה. אם ה”מכינה” של סדן ולוינשטיין היתה מדרסה, והיו נאמרים בה רבע מהדברים שהשניים משפריצים על הציבור הישראלי, היא כבר היתה נסגרת, וגלעד ארדן היה מכריז שהוא מצא שם עיתון ושלכן מדובר בזרוע של דאע”ש.

הגיע הזמן לסגור את ישיבות ההסדר והמכינות. לא ירצו להתגייס? סבבה. רווח ציבורי נקי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא אנשים שאולפו לתפיסות אנטי-דמוקרטיות במקום שבו הם יכולים להפעיל נשק.

הסיכוי שזה יקרה לא משהו, כי לחטיבה האנטי-דמוקרטית בישראל יש כוח פוליטי ניכר. בנט כבר הספיק להודיע שהוא ידון בסגירת המכינה בעלי אחרי שליברמן יחסל את הניה. אבל בינתיים, אפשר לעשות צעדי מנע. בתור התחלה, לנהל את הדיון. ראשת מרצ, זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק (גילוי נאות: היה לי הכבוד לסייע בהכנתה) שקוראת לשלול את המימון ממכינות שרבנים בהן קוראים לסירוב פקודה או מפיצים שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות; הקטגוריה הזו מעיפה גם את סדן וגם את לוינשטיין, ובדיוק בשל כך היא תעמיד את המגזר העליון בעיני עצמו על הטלפיים האחוריות. כתבו לחברי הכנסת מהמפלגה שבה תמכתם ובקשו מהם לתמוך בהצעת החוק המינימליסטית הזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יתנו, לא יקבלו

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היהודים והסכנה החומה

הפליטים הסורים מצביעים, שוב, על כך שהתירוץ הבטחוני של ישראל הוא רק תירוץ – המדיניות שלה היא שנאת אדם

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר לאחרונה שלישראל אסור לקלוט פליטים סורים – משבר הפליטים, לדבריו, הוא עניין אירופי. לא ברור איך בעייתם של אנשים שגרים כמה שעות נסיעה מפה היא בעיה דווקא של אירופה ולא של שכנתם ישראל; מה שברור הוא שפתאום לפיד, שבמשך שנים תיאר את עצמו הן כסוג של נציג היהודים האירופים הן כנציג הדור השני לשואה, החליט פתאום שאירופה זה לא פה. אירופה זה לא שם. פה זה הלבאנט. אתה יודע, יאיר, יש כל מיני השתמעויות להחלטה הזו. כמו, למשל, שאם כאן לא אירופה, אתה נטע זר. על החרפה שבה מי שלא מפסיק לדבר על השואה לא מוכן לקלוט פליטים אין טעם להשחית מילים; זה דיסוננס קוגניטיבי שישראל חיה איתו שנים, מאז הגיעו אליה פליטי החרב הראשונים מדארפור והיא הגדירה אותם כבעיה.

ראש ממשלתנו, בנימין “שהכל נהיה כרצוני” נתניהו, אמר דברים דומים מאד. לישראל, לדבריו, אין את “העומק הדמוגרפי,” מה שזה לא יהיה, לקלוט פליטים סורים. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית והצמח הרעיל שנלווה אליה, הטוקבקים, רואה גל עכור הרבה יותר: הפליטים הם מלוכלכים, מדווחת התקשורת, וחלק מהם כנראה בכלל לא פליטים, ואירופה בכלל נמצאת על סף שואה דמוגרפית.

ואלה רק הכותבים המקצועיים, אלה שמשלמים להם כדי לנסח מסר ברור. בקרב המגיבים המצב הרבה יותר חמור. שם יש שנאה בלתי מוסתרת לפליטים, כמו גם שילוב של שמחה לאיד על גורלה של אירופה – תרגישו מה זה לחיות עם ערבים! – יחד עם קינות על קריסתה המתקרבת תחת גל כובשים עוינים. וכמובן, הרעיון שישראל צריכה לקלוט מספר פליטים נתקל בחומה של בוז ושנאה.

(כן, בוז’י הרצוג אמר איזה משהו. נמאס לי להתייחס לבוז’י הרצוג אחרי שהוא הצביע עם הממשלה על פחות או יותר כל דבר בעל משמעות – בשבוע שעבר המפלגה שלו תמכה בחוק הטרור. שישחק בלהיות ראש אופוזיציה במקום אחר.)

סניגוריה של המדינה הציונית נוהגים לטעון שהיא כלל איננה מדינה גזענית; יש לה בעיות בטחון, זה הכל. היא מתמודדת עם אוכלוסיה מרדנית שנוקטת באמצעים קטלניים ועל כן אין לה ברירה אלא להיות משטר דיכוי כלפיהם, אבל היא איננה גזענית. היהודים אינם ונאי זרים, רק את אלה שבחרו להלחם בהם.

נושא הפליטים הוא נייר לקמוס שמאפשר לבחון את הטענה הזו. הפליטים מאפריקה לא היוו כל סכנה בטחונית למדינה היהודית – ואף על פי כן, היא נאבקה בשיניים ובציפורניים על החזקתם במחנות ריכוז בדרום. היא חוקקה חוקי עוול שהופלו על ידי בית המשפט העליון שלה שלוש פעמים. אף שהפליטים מאפריקה לא היוו כל בעיה בטחונית, והפשיעה שלהם היתה ככל הנראה נמוכה או שווה לפשיעה של האוכלוסיה היהודית, הם נפלו קורבן לתעמולת זוועה מראש הממשלה ומטה. שרת התרבות הנוכחית של המדינה היהודית היא זו שבשעתו הגדירה אותם כסרטן; השגריר החדש באו”ם של המדינה היהודית היה ממובילי ההסתה נגדם; עיתונאים “אנשי מרכז” כמו בן דרור ימיני כתבו שוב ושוב על הסכנה הנובעת מהגבר השחור האורב לנערה הלבנה. 55,000 הפליטים האפריקאים בישראל הוגדרו שוב ושוב כסכנה על עצם קיומה של האומה.

כלומר, היהודים הישראלים ומנהיגיהם – מראש הממשלה ומטה, עבור בתקשורת, עבור בדמגוגים מקומיים – לגמרי מסוגלים להביע שנאה גזענית כלפי אנשים אחרים, שנאה גזענית ממוסדת, בלי שום תירוץ בטחוני.

הפליטים מסוריה אפילו לא פה, ולמעשה ספק אם הם רוצים לבוא לפה – להם, בניגוד לאירופאים ולאמריקאים, אין אשליות ביחס למדינה היהודית בלבאנט – אבל עצם הרעיון שכמה מהם ייכנסו לישראל כבר מעורר פחד ושנאה. ניצול השואה נח קליגר, שמשמש לעתים תכופות ככתב ידיעות אחרונות בנושאי שואה, כתב טור ששולל מכל וכל את אפשרות קבלתם של פליטים: הנימוק העיקרי שלו הוא “האיום הדמוגרפי,” כביכול כמה עשרות אלפי פליטים סורים ימוטטו את הרוב היהודי. קליגר לא מהסס לשלוף נימוק שנלקח ישירות מזמנים אפלים (TM) שהוא אישית אמור להכיר: מה אנחנו צריכים את הצרה הזו.

הטענה הרווחת בקרב הטוקבקים היא שקודם כל מדובר באויבים, שכן הם סורים. זה קשקוש. מדובר באנשים שנמלטו מבתיהם מפני משטר אסד ודאע”ש. הם אולי רשמית נתינים של המדינה הסורית, מה שנשאר ממנה, אבל להתייחס אליהם כאל משרתי המשטר הוא שווה ערך להתייחסות הבריטית ליהודים פליטי הנאצים כאל נתיני אויב: הבריטים הבינו מהר מאד שמדובר בטעות. האמריקאים למדו, למשל, שאמריקאים-יפנים הם חיילים מעולים, גם כאשר מולדתם נמצאת במלחמה עם מולדת הוריהם.

טענה אחרת היא שיכול להיות שיסתננו איתם תומכי דאע”ש. זה לגמרי יכול להיות, כפי שהיו לא מעט סוכנים קומוניסטים שהגיעו עם הפליטים מהיטלר. אבל כדי לטעון אז שאסור לקלוט את הפליטים כי יש ביניהם סוכנים היית צריך להיות בהמה נאלחת, בדיוק כפי שצריך להיות כדי להעלות את הטענה הזו היום. יש לנו שב”כ, והתפקיד שלו הוא למצוא סוכנים כאלה, אם אכן יהיו כאלה. הרעיון שנגזור מוות על עשרות אלפי בני אדם כי כמה עשרות מהם עשויים להיות סוכני אויב איננו אנושי. אם המחיר של קליטת פליטים הוא הגדלת תקציב השב”כ, עם נדיב, עם שטוען שהמורשת שלו היא מורשת של פליטות, היה פותח את הארנקים ללא אומר.

במקום זה, הספירה הציבורית שלנו מלאה בדיבורים על כמה הפליטים מלוכלכים ועד כמה הם ישחיתו את התרבות האירופית. כפי שהעיר נתאי פרץ בצדק, האנשים שאומרים את הדברים הללו חוזרים על אותן המילים עצמן שנאמרו על אבותיהם.

אולי הטענה הדוחה ביותר היא זו שאומרת שהגיע קץ הציוויליזציה המערבית ושהמוני ברברים עומדים לפשוט על אירופה. זו לא טענה חדשה, אבל אילן היוחסין שלה בעייתי מאד. זו היתה טענתם של החוגים הלאומניים והאנטי-ליברלים באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אירופה של אז נראתה להם מנוונת, נשית, חסרת ערכים (אחד המקדמים הבולטים של הרעיון הזה היה הציוני מקס נורדאו), תרבות שהתרחקה מערכיה המקוריים ושנמצאת על סף שטיפה על ידי גל של ברברים. בדרך כלל, אלו היו הברברים שיגיעו מאסיה – המונגולים וצאצאיהם הרוסים. מכאן היה כפסע מתפיסת מלחמת התרבויות של הנאצים, שגרסה שיש רק פתרון אחד לחשש האיום מהתבוללות וטמיעה איטית – מלחמת השמדה. ואנחנו יודעים מי היו הקורבנות הראשונים של מלחמת הגזעים הזו, אנחנו יודעים איך המונחים יהודי/בולשביקי/אסייתי התערבבו לבלי הכר, אנחנו יודעים מה היה המחיר ואנחנו יודעים מי שילם אותו.

ואף על פי כן, באופן מדהים, הרעיון הזה נוכח מאד בספירה הציבורית שלנו. הפעם הפולש המסוכן מגיע מאפריקה ומהמזרח התיכון, לא מהערבה הגדולה, והצבע שלו קצת שונה, אבל זה אותו האויב עצמו, או ליתר דיוק – אותה הפנטזיה עצמה.

(כן, אני יודע. יש דאע”ש בעולם. אני רוצה להזכיר שהפנטזיה על מוסלמים שיציפו את אירופה וישתלטו עליה היתה נוכחת מאד בציבוריות הישראלית גם עשור לפני שמישהו פה שמע על דאע”ש. לפעמים דאע”ש היא רק תירוץ.)

יאיר לפיד אומר שהפליטים הם בעיה של “אירופה”, אחרים אומרים שהפליטים הם בעיה של “העולם.” ובכן, אנחנו חלק מהעולם, ואנחנו מתיימרים להיות חלק מאירופה: משחקים באליפות אירופה בכדורסל, משתתפים באירוויזיון, אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו. למדינה שבנתה את עצמה על זכר השואה אין שום תירוץ לא להשתתף בפתרון בעיית הפליטים – לא יותר מחלקה אבל גם לא פחות ממנו.

אלא שכמובן, מה שםועל כאן הוא דבר אחר. מה שפועל פה הוא החשש הנורא מהתבוללות, אותו החשש שבאירופה הוביל את אבותינו לבורות ולתאי הגזים. החשש מאובדן הטוהר של הזהות כל כך חזק, כל כך מרכזי, האיסור היהודי על חילול הדם כל כך חזק, שהמדינה היהודית רצה אל זרועות הימין האירופאי של שנות השלושים מבלי שהיא אפילו שמה לב. המדינה שאמורה היתה לפתור את בעיית האנטישמיות פשוט יצרה דמות-ראי שלה בצד האחר של הים התיכון. ואתה מסתכל על גרמניה ועל מרקל, ודי ברור מי למד את הלקח הנכון מאותן שנים ומי נלחם כל כך הרבה במפלצות שבדמיונו, עד שהפך לבן דמותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב': כמדי שנה, באיחור אופנתי, אני רוצה לערוך מפגש בלוג. חשבתי על ה-26 בנובמבר כתאריך יעד, מאחר ואז הבלוג יהיה בן תשע וחצי שנים. כדי לאמוד את מידת העניין במפגש כזה, המעוניינים מתבקשים לשלוח מייל ל-ygurvitz בשירות הדואר של גוגל, לכתוב "מפגש בלוג" בשורת הנושא, ולומר האם הם מעוניינים במפגש במסעדה או משהו דמוי פאב. הפעם בדעתי לערוך הרצאה קצרה משלי והרצאה קצרה של מרצה אורחת, ולאחר מכן שיחה פתוחה. פרטים בהמשך.

(יוסי גורביץ)

הסיוט של הימין היהודי

אחים יהודים הציתו שלשום את בית הספר הדו לשוני בירושלים. הכתובת שצריכה למשוך את תשומת הלב שלנו היא “די להתבוללות”

לא ברור מה יש לאחים היהודים עם פיגועים כנגד בתי ספר. המחתרת היהודית הראשונה ביצעה פיגוע במכללה האיסלמית. מחתרת בת עין ניסתה לפוצץ בית ספר לבנות. לפני כשנה וחצי, ניסו אחים יהודים להצית גן ילדים של פליטים בדרום תל אביב. ושלשום (ז’) הציתו אחים יהודים את כתת הגן בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. הפנטזיות של עמיר בניון, על הערבי שעובד סמוך לגן ילדים ואחראי על בלוני הגז, הן המציאות של האחים היהודים.

התקשורת היהודית אוהבת, בסיוע פעיל של הימין, לבלבל את היוצרות: היא טוענת שפעולות תג מחיר הן גרפיטי. בפועל, כפי שאפשר לראות כאן, הגרפיטי בסך הכל נלווה להצתה, שהיא הפשע העיקרי. אבל הפעם, אנחנו יכולים ללמוד משהו מהגרפיטי שהקנאים היהודים השאירו בזירת הפיגוע. הכתובות היו “כהנא צדק,” “אין דו קיום עם סרטן,” ו”די להתבוללות.”

שתי הכתובות האחרונות מבהירות לנו מדוע נבחר דווקא בית הספר הדו-לשוני. אחרי הכל, אם המטרה היתה לפגוע בפלסטינים (”כהנא צדק”), יש די והותר מטרות כאלה בירושלים. “די להתבוללות” ו”אין דו קיום עם סרטן” מבהירות לנו מדוע נבחרה דווקא המטרה הזו.

להתקפה של מוצ”ש האחרון קדמו שורה של התקפות על בית הספר, ולפני מספר שבועות פרסם כתב הערוץ הראשון, איציק הלפרין, כתבה משמיצה מאד עליו, כשבין השאר הוא טוען שבבית הספר מקדמים טרור. תלמידי בית הספר הכחישו בתוקף את שנאמר, כשחלק מהם מאשימים את הלפרין בכך שסילף במכוון את דבריהם. הלפרין לא כל כך הצליח להתגונן – שפטו בעצמכם. נתאי פרץ מצא (הפתעה!) זמן קצר לאחר ההצתה שהלפרין הוא תומך של בנצי גופשטיין ומרטין כהנא. זה לא היה צריך להפתיע יותר מדי. מה שמפתיע הוא שהעורכים שלו סגרו סביבו שורות. הלפרין והעורכים שלו טענו, כמובן, שאין קשר בין ההשמצות שלהם בטלוויזיה הרשמית של ישראל ובין ההצתה.

ולגמרי יתכן שהם צודקים. הערוץ הראשון לא זוכה ליותר מדי צופים, וכאמור, בית הספר הדו לשוני כבר הותקף בעבר. הערוץ הראשון, אם כבר, בסך הכל שחה עם הזרם. והזרם הזה לגמרי לא מוגבל לקיצונים בקרב חובשי הכיפות: הוא מיינסטרימי.

די להתבוללות: זה הסיפור. החשש שאם יהודים ולא יהודים ילמדו יחדיו ויהפכו לידידים, היהודים ישילו את זהותם, הוא חשש יהודי עמוק ועתיק. הוא גם מוצדק: היהדות כנראה ייחודית מקרב הדתות בכך שחלק ניכר, אם לא רוב, מאמיניה נטשו אותה לאורך ההיסטוריה. זו מהותם של חוקי הכשרות, שמטרתם היא לחסום בפני היהודי המאמין את האפשרות ליישם את הטקס הבסיסי כל כך, אכילה עם אחרים; זו הסיבה לאיסור הקדום, האיסור שניתן לראות בו את יסוד היהדות, של נשיאת לא-יהודים – האיסור שמופיע עם שיבת יהודי בבל ועזרא.

זו גם הסיבה שהאופציה הישראלית – התפיסה שכל דרי מדינת ישראל הם אזרחים שווים – מעולם לא ננקטה ברצינות. האיסור הקדום על חילול הדם, שעונשו במידה והוא פומבי הוא רצח על ידי קנאים (”קנאים פוגעים בו”) ואחרת דינו מלקות מעולם לא בוטל. בשנות השלושים, מפא”י – לכאורה, מפלגה סוציאליסטית שאמונה על אחוות עמים – סירבה להקים גן מעורב לילדים יהודים ופלסטינים בחיפה, מחשש לנישואי תערובת. אלו היו, כאמור, ילדי גן. מסיבה זו בדיוק, הורה שר החינוך זבולון המר למנוע מפגשים בין נוער יהודי ונוער פלסטיני. החוק הישראלי, כידוע, לא מאפשר חתונה בישראל בין יהודי ולא יהודי, אלא אם אחד מהם ממיר את דתו; בחירוק שיניים, הוא מכיר בנישואים כאלה כאשר הם מבוצעים מחוץ להישג ידו של החוק.

די להתבוללות: די לאפשרות שיהיה אחרת. די לאפשרות שיהודים וערבים יסרבו להיות אויבים. די לאפשרות שיהודי ופלסטינית יבינו שהם יכולים לחיות יחדיו. די לאפשרות להתגבר על השנאה. המגע היחיד בין פלסטינים ויהודים צריך להיות אלים, צריך להיות מבוסס על יחסי אדנות.

יובל בן עמי ציין שבכל הארץ יש בערך ארבעה בתי ספר דו לשוניים, ובירושלים יש אחד. מערכת החינוך הישראלית מופרדת, או במונח האמריקאי המדויק segregated. המטרה היא למנוע מהילדים להכיר זה את זה, אלא כשאחד מהם ישרת בכוחות הדיכוי וירדוף את האחר. אם יכירו זה את זה, אולי לא ירצו להרוג זה את זה; אולי לא יהיה קל כל כך להפוך את האחר לדמון; אולי יבינו שאפשר אחרת.

וזה החשש שמטריף את דעתם של הציונים – הציונות היא הלאומנות היהודית, ואין לאומנות יהודית אלא לאומנות מבוססת טוהר דם – מימי ברית שלום והלאה, כשכל מי שמציע דו קיום מתוך שוויון הופך מיד למסוכן שבאויבים. כל כך גדול החשש, שיש צורך להפעיל טרור נגד הבודדים שמתעקשים לתמוך בחזון הזה, ולהצית בתי ספר.

ככה זה.

עוד דבר אחד: חברת הכנסת רות “איסטרא בלגינא קיש קיש קריא” קלדרון מתעקשת להוכיח שהיא מסוגלת לחקות היטב את מנהיג מפלגתה, ולהגיע למחוזות בלתי מוכרים של בורות. לאחרונה היא טענה בלהט שיש ערבים שחתמו על מגילת העצמאות. כשאמרו לה שלא, אין, היא החליטה להעמיק את ההתחפרות, ולטעון שמאיר וילנד חתם בשם החברים הערבים של מק”י. דא עקא, שלא היתה אז מק”י; וילנר חתם בשם פק”פ, פלסטינישע קומוניסטישע פרטיי. מק”י, שצירפה אליה חברים פלסטינים – פק”פ, כפי שאפשר להבין מהאידיש, אוכלסה בפועל ביהודים – הוקמה רק במהלך מלחמת העצמאות.

בארה”ב, חבר קונגרס שהיה טוען שיש מנהיגים אינדיאנים שחתמו על הכרזת העצמאות, היה הופך למשל ושנינה, משהו בסדר גודל של שרה פיילין. זה צריך להיות היחס לקלדרון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרפש הנפשי של המדען הראשי

נופת הצופים של המדען הראשי של מרכז הליכוד מזכירה לנו עובדות מדאיגות על היהודים הישראלים: הגזענות שלהם כלפי גרמנים – והרקב של תורות הנסתר

יש אחד, גבי אביטל, מהנדס בהכשרתו, שהוא גם בכיר במרכז הליכוד, קצין בדרגת סרן, ולשעבר יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני. אתם עשויים לזכור אותו מהרגע ההזוי שבו מינה אותו גדעון “מינויים פוליטיים” סער לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – תפקיד שאותו עזב אביטל במהירות, לאחר שהתברר שהוא מכחיש של תורת האבולוציה ושל ההתחממות הגלובלית. העובדה שלסער יש קשרים מצוינים עם התקשורת היהודית בישראל גרמה לכך שלא הורמו יותר מדי גבות באשר לשיקול הדעת שלו במינוי המשונה הזה.

למה נזכרתי באביטל? משום שלאחרונה הוא חווה התפרצות סמיוטית, וכתב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

“מחראת ברלין מתרחבת.
צואה של אנשים צואים.
נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.
עופו מכאן. אל תשובו. רק אל תחפשו אותנו כשתבוא שוב מאכלת השוחט. לא תמצאו אותנו. נהיה שקופים לגמרי.
עופו מכאן חארות. זבלי אדם. אם היה קמצוץ של הבנה למחראה החברתית ההיא היא נבלעה בעשן המשרפות הגרמניות. ברלין בטבורן.
בית רציתם בזול. הקמת מחראת מילקי. עלובי נפש.
תזדהו לפחות. העמידו בפנינו מראה. אולי היא עקומה. תראו את פניכם שנזכור. שלא נשכח.
כשילדיכם ילמדו בגנון או בבית הספר עם האחר מאריתריאה או מטורקיה לא יצטרכו ללמוד מה היה בגיהנום במלחמה ההיא. העולמית השנייה.”

אני מודה לאוריה כנף על ההפניה.

ובכן. מה מביא לחבר אביטל את הסעיף? מה גורם ל”מדען ראשי” להתבטא באופן כזה? כמה דברים. קודם כל, כל הרעיון של מחאה חברתית ממש לא מוצא חן בעיני חובשי הכיפה הסרוגה והמתנחלים; הם היו מראשי המתנגדים למחאה החברתית של 2011. הם הבינו היטב שמחאה חברתית ראויה תתמקד במדינת הרווחה הקטנה שהם בנו להם בצד הלא-נכון של הקו הירוק, ושחלק מהכספים שהם שותים על חשבון הציבור יילקחו מהם. ממש בימים האחרונים כתבה אמילי עמרוסי בלשכת-ראש-הממשלה-היום ש”כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן.” עמרוסי היא דוברת עמותת “מועצת יש”ע” לשעבר. היא לא רוצה שתשימו לב שרע לכם, עד כדי כך שהיא מוכנה להשוות בין עמותות סיוע לנזקקים ובין ארגוני זכויות אדם, שר”י. אצל עמרוסי ודומיה, הכל טוב.

אבל הפעם אני רוצה להתמקד לא בשנאת המתנחלים לישראלים, אלא בשנאה שכמעט שקופה בטקסט של אביטל: השנאה לגרמנים. אביטל משוכנע שהישראלים שמהגרים לברלין – מה שהופך במהירות לקלישאה כמו “לגור בשינקין” בסוף שנות השמונים – יושמדו בסופו של דבר: “רק אל תחפשו אותנו כשתשוב שוב מאכלת השוחט,” וברלין היא לו “טבורן” של “עשן המשרפות.” מאכלות דווקא כמעט שלא היו שם, אבל במוחם של בני דורות מסוימים, מאליהן צפות המילים של אלתרמן:

מתייצבת אמו לפניו מקרוב,

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אשן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

והיא שבה שוב, בהמשך:

לך לך דרך ליל מאכלת ודם,

כחיה, כתולע, כציפור.

אבל “הילד אברם” מתרחש בפולין של 1946. פולין, לא גרמניה; פולין, שבה – בקיליצה ובאלפי תחנות רכבת – אכן ניכר “ברק פגיונות שוחרים לציד.” פולין, שראש הממשלה שלה קרא ליהודים להגר ממנה לפני טבח קיליצה ואחריו.

לא שזה משנה. הסכין היא דימוי חזק יותר, בעייתי פחות, מחמוש המכוון רובה מודרני אל אם וילדה. לך תדע מה הדימוי הזה יעלה במוחו של הקורא. ברלין, במוחו המעשן של “המדען הראשי” לשעבר, היא תמיד אתר של משרפות – והגרמנים תמיד עם של רוצחים.

ובדיוק פה הבעיה. באביב הקרוב, נציין 70 שנה לסופה של מלחמת העולם השניה. מגויסי החובה הגרמנים שהיו בני 18 במאי 1945 יהיו בני 88. החמושים שביצעו את עיקר מעשי הרצח כבר עברו, אלה מהם שבכלל שרדו – חלק ניכר מהם, למרבה השמחה, לא הגיע למאי 1945; מהשבויים של הארמיה השישית, שביולי 1942 התגאו שלא השאירו לאיכרים סביב סטלינגרד אלא את גרעיני החמניות, לא שרד אחד מעשרה – את גיל 90. אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת, כתב עמוס עוז למנחם בגין. זה היה לפני יותר מ-30 שנים.

בגרמניה חי דור אחר. דור שלא דומה בשום צורה לדור של סביו, דור שמתבייש בסבים הללו, דור שהפך את סופי והאנס שול (Scholl), שנרצחו על ידי המשטר משום שמחו על פשעיו מבלי לדבר על זה עם המפקדים שלהם קודם, לגיבורים הלאומיים החדשים שלו. לומר שהדור הזה אשם בפשעי הסבים שלו, לומר שהוא בעצם מר הייד שמתחזה לד”ר ג’קיל ועוד זמן קצר יחשוף את פניו האמיתיות, משמעו לקבל את התפיסה הנאצית של אשמת דם; משמעו לומר שיש קבוצת אנשים שהיא מטבעה, גנטית, רצחנית. כלומר, לאמץ את הגזענות הבסיסית של הנאצים, ולהפוך אותה.

והתפיסה הזו, שהגרמנים אשמים אשמת דם, רווחת מאד בציבוריות היהודית בישראל. כביכול, ההיסטוריה קפאה לנצח באוקטובר 1941, ושוב אין דרך לשנות אותה. מי שהיה רוצח, לא יהיה מסוגל להרהר במעשיו; וצאצאיו גם הם אשמים. במילים ברורות: חלקים ניכרים מהציבור היהודי חושבים שגם היום, הגרמנים הם אנטישמים ורוצחי יהודים בפוטנציה, כי יש סבירות מסוימת שסבא שלהם היה כזה.

ועד כאן, רוב הליברלים הטובים בישראל יהנהו. אבל כאן, אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית באמת. כי לתופעה שמתאר אביטל, של עם רצחני מעצם טיבו שמטרתו היא לפגוע ביהודים, יש שם במסורת היהודית: עמלק. כשאביטל מדבר על הגרמנים, הוא מדבר, מבלי לנקוב בשם המפורש, על עמלק. ואכן, רבנים מודרניים רבים טוענים שהגרמנים הם עמלק. אחרים חושבים שמדובר דווקא בפלסטינים.

ולעמלק יש אח תאום, והוא נקרא ערב-רב. במקור, אלה אותם מצרים שנספחו אל בני ישראל במנוסתם ממצרים, ושכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק מביך שממש לא רצו לטמא בו את אבותינו הקדושים, מעגל הזהב והלאה. במסורת הקבלית, הערב-רב הם אנשים שחושבים שהם יהודים, אבל אין בהם את הניצוץ הקדוש היהודי, והמטרה שלהם היא להטות את היהודים ממטרתם, שהיא לחבור אל האל.

שימו לב לטקסט של אביטל:

“נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.”

וגם התפיסה הזו רווחת מאד בחלקים ניכרים של הציבוריות היהודית. גם כאן, אביטל לא צריך לנקוב בשם המפורש. מי שצריך לדעת, יודע.

סוג התפיסות הזה מכונה לעתים תורת הנסתר או אוקולוטיזם (Occultism). בגלל הררי השטויות האי רציונליות שהיא מכילה, רוב החוקרים נוטים להתעלם מאלמנטים אוקולטיסטיים או לזלזל בהם. אבל אני מעז לומר שמי שמזלזל בתפיסות הללו, ביכולת שלהן להדריך את הנפש אל מעבר לתפיסה רציונלית, עושה טעות גסה. בשנים האחרונות, חוקרי הנאציזם שבים ומכירים בעובדה המטרידה, שלא הסתדרה עם הרבה תיאוריות נאות, שלא מעט ממנהיגי התנועה הנאצית, מהימלר והס ובמידה מסוימת עד היטלר עצמו, היו מעורבים בתנועות אוקולטיסטיות עד צוואר. לדיטריך אקהרט, מייסד ה-Thule Gesellschft – האיש שלו הקדיש היטלר את “מיין קמפף” – מיוחסת האמירה “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל למנגינה שאנגן אני.” אלתרמן, כרגיל, כתב את זה טוב יותר (ב”שחרורה של לורליי”):

כי לפני הקצינים

שעינו והמיתו,

דהרו הוולקירות,

הלך המיתוס…

לימים, אחרי העריקה המשונה של הס, יטהר היטלר את המפלגה מיוצאי ה-Thule, אבל ההשפעה שלה על האס.אס., למשל, היא פנומנלית.

לתורות הנסתר יש תפקיד. מאחר והן נסתרות, הוא לעתים קרובות אפל – ואצל אביטל, בעל השפעה במפלגת השלטון, התפיסות האפלות מבצבצות אל פני השטח. עד כמה רווחת התפיסה של עמלק וערב-רב בקרב הציבורי היהודי הכללי? אין לדעת. אבל אני מעז לומר שהרבה, הרבה יותר משליברלים שאננים היו מוכנים להאמין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקלאנסמן שוב מוציאים לנו שם רע

התקשורת מ ז ו ע ז ע ת מבנצי גופשטיין והכנופיה שלו. אבל גופשטיין הוא רק הסימפטום, ובמחלה – תפיסת חילול הדם היהודית – לא מעיזים לגעת

ארגון להב”ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) והדרקון הלבן הקטן שלו, בנצי גופשטיין, הודיעו שהם מתכוונים להרוס את חתונתם של מוחמד מנסור ובח”ל, מורל מלכה. כפי שאפשר להבין משמה, מלכה היא יהודיה, וגופשטיין וחבר מרעיו ממש לא אוהבים את זה. אז הם מתכוונים להפגין מול החתונה. החתן כבר נאלץ לשכור מאבטחים. נחזור לנקודה הזו.

התקשורת הישראלית הביעה זעזוע ושאט נפש, ולי קצת נמאס מהזעזוע המפוברק הזה; הוא מריח באופן חשוד כמו התחסדות. כי הבה נציג את העובדות.

קודם כל, מנסור ומלכה לא באמת יערכו חתונה. הם יערכו מסיבת חתונה; את החתונה עצמה הם לא יכולים לערוך בישראל, כי החוק הישראלי לא מאפשר לבני שני מילטים שונים להתחתן אלה באלה. אני יכול לחשוב רק על שתי מדינות במאה השנים האחרונות, שבהן יהודים ולא-יהודים לא יכלו להתחתן: המשטר הציוני וגרמניה הנאצית. אני, כמובן, לא הראשון שהעלה את הנקודה הזו: חנה ארנדט כתבה אותה 50 שנה קודם ב”אייכמן בירושלים.”

האיסור הזה לא חדש. הוא קיים מרגע הקמתה של מדינת ישראל. המדינה הצעירה ביטלה הרבה מאד חוקים בריטיים, אבל את שיטת המילטים היא העדיפה להשאיר על כנה, בדיוק כדי למנוע את מה שכונה פעם “נישואי תערובת” והיום “התבוללות.” כל ממשלות ישראל, בלי יוצא מן הכלל, לא תיקנו את המצב הזה. למעשה, הן רק הצרו בעקביות את צעדיהם של האזרחים שרוצים להתחתן בחתונה אזרחית. אם בעבר אפשר היה להנשא בקונסוליות הזרות, מאז שנות השמונים הדבר לא אפשרי. אם כדי להנשא באיטליה יש צורך במסמך “נולה אוסטה” (Nulla Osta), שמעיד על כך שלמדינה אין התנגדות לנישואי בני הזוג, הרי שמדינת ישראל מסרבת להנפיק אותו.

עמדתה החוזרת והנשנית של ממשלת ישראל היא התנגדות ל”התבוללות,” ואף שעמדה זו מופנית בעיקר כלפי יהודי העולם – עתודת בשר התותחים של ישראל, בראייתה של הממשלה – ולעתים היא גורמת בקרבם לכעס ומרמור, הרי שהסיבה לכך היא היעדרה בפועל של התופעה בישראל. ואכן, בארץ עם האדונים היהודי, מדוע ירצה בן לעם האדונים לוותר על מעמדו הנישא?

אבל החשש מפני התבוללות, הספק המעיק המקנן ביהדות האורתודוקסית לאחר שרוב בניה ברחו ממנה לאורך ההיסטוריה, קיים גם במדינה היהודית. שוב ושוב, עולה הדיון בשאלת ה”התבוללות”, אף שבשנות השמונים שיעור היהודים שהתחתנו עם לא-יהודים עמד על 0.04% מכלל הנישאים. עצם קיומם של האנשים שבוחרים, למרות כל שטיפת המוח הרשמית והלא רשמית, להוציא את עצמם מקרב היהדות האורתודוקסית, מעורר את כל חוסר הבטחון.

כנסת ישראל ערכה דיונים בשאלת ה”התבוללות” לפני כשלוש שנים, ואורח הכבוד בדיון היה… בנצי גופשטיין. אבל אל דאגה: הוא לא היה שם לבד. גם נציג של משרד החינוך, ד”ר צבי צמרת, נכח בדיון, והוא הבהיר ש”בבתי הספר עושים מאמץ כדי להגביר את הזהות היהודית בשיעורי מחנך, [ו]על ידי חינוך לחיי משפחה.”

אז לא הבנתי מה רוצים מבנצי גופשטיין. הוא בסך הכל מייצג את עמדת הממשלה והכנסת. אולי באופן קיצוני טיפה, כן, אבל זו עמדתה. ובעצם, דווקא הבנתי.Jews also have human rights

ישראל היא מדינה דרומית בימים שלפני תנועת זכויות האזרח, איזו אלבמה מצחינה של שנות החמישים. השחורים/פלסטינים “יודעים את מקומם”, רוב האוכלוסיה הלבנה/יהודית מרוצה מהמצב, שמעוגן היטב בחוקים. הליברלים המעטים פוכרים ידיים ואומרים שזה ממש לא בסדר, זו אפילו חרפה, ונטפל במצב או טו טו – רק תנו לנו שניה לטפל בדברים דחופים יותר, כמו המלחמה הקרה, או דאע”ש. איך שאנחנו גומרים עם זה, חמש-עשר-שלושים שנה, נבוא לטפל בנושא. מבטיחים. הכל מסודר, לא? הכל מתנהל על פי חוק, ואין הגזמות.

ואז מגיעים כמה קלאנסמן לא מחונכים, שלקחו ברצינות את מה שהממסד לימד אותם, ותולים איזה מישהו, או סתם מצטלמים עם הגלימות האיומות שלהם – וטראח, כל העולם צוחק עלינו ואומר תראו איזה מפגרים. ואנחנו הרי בכלל לא כאלה. כמעט שלא צריך לעשות פה לינצ’… אה, סליחה, כמעט שלא קורים פה לינצ’ים, והתקשורת צדה סנסציות, ואנחנו מדינת חוק, והדמוקרטיה היחידה במזרח הדלתא, והמצב פה מסובך. אתם לא מבינים? מסובך. יש לכם מושג איך היו מתנהגים אליהם במדינה אפריקאית?

בנצי גופשטיין הוא הקלאנסמן שלנו. הוא לא הבעיה, אם כי הוא סימפטום דוחה למדי של הבעיה. הבעיה היא לא הקלאן. הבעיה היא הממסד שמוליד את הקלאן, שמחנך את הקלאן, ושאחר כך מקפיד לוודא שאנשי הקלאן לא משלמים מחיר.

מחיר? כן. זוכרים את המאבטחים ששכר מנסור? אז במדינה נורמלית, הוא לא היה צריך לשכור כאלה, כי אנשים כמו גופשטיין היו מזמן בכלא. יש לישראל חוק נגד גזענות. סעיף 144א’ וב’ לחוק העונשין קובעים ש:

“"גזענות" – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני

144ב’: (א) המפרסם מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים; לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.”

שימו לב: ישראל מגדירה את היהדות כ”מוצא לאומי-אתני.” כשגופשטיין קורא לפגוע בזוג בשל העובדה שאחד מבני הזוג הוא יהודי, והוא מחלל את הגזע, הוא עובר במובהק על החוק. ואף על פי כן הוא לא מועמד לדין, וזאת למרות שזו רחוקה מלהיות העבירה הראשונה שלו.

למה? כי הוא קלאנסמן. כי הוא מבטא “את רחשי העם,” אותם רחשים שהמשטר מקפיד ללבות. על כן העמדה לדין של אנשים כמו גופשטיין תהיה גול עצמי: או שהוא יורשע, ואז החוק והשופטים ייראו מגוחכים ומנותקים מהציבור; או שהוא יזוכה, וזה ייראה ממש רע בתקשורת. במיוחד בתקשורת העולמית.

אז מקווים שהדהירה של הקלאנסמן תגמר בלי יותר מדי נפגעים, לא פועלים נגדם, ונותנים להם בכך עוד לגיטימציה.

ברוכים הבאים לתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איך חוטפים מדינה, ושתיקת העורלות של בנט ופירון: שתי הערות על ימי דמים

קלטת החטיפה מוכיחה באיזו קלות חטפה הממשלה את המדינה, ומה אומרת השתיקה של בנט ופירון על הקוק יוגנד

חטיפה: עכשיו, אחרי שכולם שמעו את הקלטת של החטיפה, ברור מדוע החזיקה המשטרה את הקלטת תחת צו איסור פרסום כל כך הרבה זמן, והניחה לה להתפרסם – רק אחרי שדלפה, כמובן – רק אחרי שנמצאו גופות החטופים: לא היה טעם להמשיך יותר עם השקר הגדול של “שובו בנים.”

נשחזר. המשטרה מקבלת את ההקלטה באזור 22:30 ביום חמישי. חמש שעות אחר כך, מגיע אביו של אחד החטופים למשטרה ושם קולטים שזה עסק רציני. פה מתחילה האפלה תקשורתית שנמשכת תריסר שעות, גוררת אינספור שמועות, שבסופה מודיע בנימין נתניהו שארגון טרור חטף את השלושה, ותוך זמן קצר מנסים למכור לנו את הלוקש שהמחשב של צה”ל שלף דווקא את השם “שובו בנים” למבצע. מיד לאחר מכן, מתחיל מסע הונאה כלל-ממשלתי, שמיועד לשכנע את הציבור שהשלושה עדיין בחיים ושהמטרה היא השבתם, מתחיל מסע יח”צ של האשתג #bringbackourboys, וכמובן – מתחילות הפשיטות המסיביות על הגדה, שכללו פריצות ללא צווים לעשרות אלפי בתים ועד כה ל-600 מעצרים, שכמעט לאף אחד מהם אין כל קשר לחטיפה עצמה.

רק כשבועיים לאחר החטיפה, כשדובר צה”ל מרשה להם, מתחילים כלי התקשורת הישראלים לדבר בהיסוס על כך שיש מצב שהחטופים לא בחיים; לפני זה, צה”ל, דובריו, הממשלה, חוזרים פעם אחר פעם על השקר ש”הנחת הפעולה היא שהם בחיים.”

שקר – כי בצה”ל מכירים את ההקלטה מהבוקר הראשון. הם שמעו את ה”ראש למטה! ראש למטה!” מקפיא הדם, הם שמעו את היריות. הם יודעים שהסיכוי שמישהו מהחטופים בחיים אפסי. אבל צריך להגן על השקר הלאומי: אחרי הכל, “סתם” רצח של שלושה אנשים שאנחנו לא מכירים לא יחזיק הרבה זמן. חטיפה מפוברקת – או, זה כבר סיפור אחר. זו כבר מסחטה רגשית, שאפשר לרוץ איתה רחוק. גנבת רכוש הציבור שרה נתניהו, שקנתה ריהוט לביתה הפרטי והעבירה ריהוט דומה אך בלוי בתמורה למשרד ראש הממשלה, יכולה להצטלם עם שלט #bringbackourboys בלי שמישהו ישאל האם הרקע שמאחוריה גנוב או ששילמה עליו.

כלי התקשורת, אנוסים על ידי הצנזורה וצווי איסור הפרסום, משתפים פעולה עם ההונאה עד הסוף. גם כשידוע שהגופות נמצאו, הם מקשקשים על “לא יהיו בשורות טובות הלילה” – זאת כשהם יודעים שהשלושה מתים כבר יותר משבועיים. כל זה מתאים כיד לכפפה לאג’נדה של ראש הממשלה, שמשתמש בחטיפה שלא היתה כדי לצאת למלחמה נגד ממשלת האחדות של החמאס; לאג’נדה של הצבא, שמשתמש בה כדי לגלח מהתקציב הציבורי עוד 1.446 מיליארדים; וכמובן, לאג’נדה של הימין הקיצוני.

מה יצא מזה לשקרן ולטמבל שמשחק בתפקיד שר האוצר, כשיצא להגן על המשטרה בטענה שאי אפשר להבין את הקלטת, לא ברור לי – אבל, מנסיון העבר, בהחלט יתכן שזה בסדר, כי גם לו לא ברור.

במשך שלושה שבועות, גנבה הממשלה את דעת הציבור וחטפה אותו. היא, יחד עם הצבא, ביצעה בו את המניפולציה הגסה ביותר: הוליכה אותו שולל בכל מה שקשור ליציאה למלחמה. ציבור שעובר על כך לסדר היום איננו ציבור חופשי, או, לצורך העניין, ציבור בכלל, אלא אספסוף.

ואספסוף קל להסית.

הקוק יוגנד או נוער בנט: יש, כמסתבר, ברנש בשם נועם פרל. הוא משמש כמזכ”ל של תנועת בני עקיבא העולמית. תודו שיכולתם למות טיפשים בלי לדעת את זה.

לפני שלושה ימים, הצליח פרל להזניק את עצמו לתשומת הלב הציבורית. הוא כתב סטטוס נרגש (אני רוצה להודות לדיוויד שין על ההפניה), בו כתב בין השאר

“אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה […]

בעל הבית השתגע למראה גופות בניו

ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים

חיל שלא יעצר בקו 300 ערלות פלישתים

בדם האויב יכופר הבזיון ולא בדמעותינו!!!”

“300 עורלות פלישתים” מתייחס לאגדה התנ”כית על כך שדוד, מי שממנו אמור לצאת המשיח היהודי, שילם כמוהר עבור מיכל בת שאול ב-200 עורלות פלישתים, שקודם לכן הרג (”ויקום דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלישתים מאתיים איש, ויביא דוד את עורלותיהם וימלאום למלך, להתחתן במלך”), כלומר, במילים גסות יותר, הוא כרת את אברי המין של אויביו אחרי מותם. זה המופת שאותו רוצה מזכ”ל תנועת הנוער “בני עקיבא” לראות בימינו.

פניתי בשאלה לשר נפתלי בנט, ראש “האחים היהודים” ש”בני עקיבא” היא תנועת הנוער שלה, וביקשתי את התייחסותו לדברים של פרל, לאור היחסים ההיסטוריים בין “בני עקיבא” והבית היהודי. לא קיבלתי תגובה כזו. פניתי בשאלה לשר החינוך, שי פירון, בוגר “בני עקיבא” בעצמו, בשאלה האם משרד החינוך, שמממן את “בני עקיבא,” ידרוש את הדחתו של פרל, או, בהנחה שהוא לא יודח, ישקול מחדש את תמיכתו בה ויכריז עליה כתנועת שנאה. גם במקרה הזה, לא התקבלה תשובה.

עד לרגע זה, פרל עדיין מכהן בתפקידו (אם כי הוא היה טמבל מספיק למחוק את הסטטוס שלו, מבלי שהבין שיש צילומי מסך בעולם). נכון לרגע זה, בנט תומך בשתיקה בהצהרות של פרל, ושי פירון ימשיך לממן את התנועה שמונהגת על ידי אדם שקרא לרצוח 300 פלסטינים ולכרות את איברי מינם לאחר מכן.

bnei akiva3

מה היה קורה אם בארץ אחרת היה מנהיג תנועת נוער, שמקושר לשני שרים בכירים, שהיה קורא לרצוח יהודים ולכרות את איברי מינם? כנראה שהיינו מחזירים את השגריר להתייעצות. בישראל, תנועת השנאה של בני עקיבא, שאני מניח שאפשר לתת לה שם ראוי יותר – נוער בנט? – תמשיך להיחשב תנועת מיינסטרים, ותמשיך לקבל מימון ממשרד החינוך.

מצד שני, כשראש הממשלה מצטט שוב ושוב את “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” אבל מעלים את הרישא של המשפט הזה, “ארור האומר נקם”; כשהוא רוקד על הדם, אבל על רצח של נער פלסטיני, מוחמד אבו חדיר, הוא רק אומר ש”אין לקחת את החוק לידיים” – אתם מבינים, רצח של פלסטינים הוא לא משהו חמור כל כך, הוא חריגה מהסדר הטוב והמתוקן, על פיו ההרג מתבצע אך ורק על ידי לובשי מדים מוסמכים – אין כל כך מה לתהות על פרל. מותר גם להניח שהוא לא ייחקר בחשד להפצת שנאה; הפצת השנאה שלו היתה, אחרי הכל – ועורלות הפלישתים יעידו – דתית במהותה.

אחרי הכל, השנאה שהוא מפיץ היא המיינסטרים הישראלי היום.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: בצל הצלב הדוקר

למה הימין הדתי בהיסטריה מביקור האפיפיור? כי הוא במסע נקמה נגד ההיסטוריה

הרחוב הדתי רותח בשבועות האחרונים לקראת ביקור האפיפיור פרנסיסקוס הראשון בישראל. הבוקר נרשמה אלימות – כלומר, אלימות חריגה מעבר לאלימות הרגילה של חובשי כיפות כלפי נוצרים: כ-150 אנשי ימין דתי התבצרו במה שהם מכנים “קבר דוד המלך”, ואחד מהם, חייל, אף דרך נשק לעבר שוטר. אל דאגה: התקשורת הישראלית כבר תוודא שלא תזכרו את הנקודה הזו.

האלימות לא הגיעה בהפתעה. כזכור, המשטרה והשב”כ קיבלו צווי הרחקה מנהליים כנגד מספר פעילים בחשד לפעילות כלשהי שקשורה לביקור האפיפיור. פעילי ימין דתי השחיתו כנסיות בירושלים שבועות מראש. בסוף השבוע, הושחתה כנסיה בבאר שבע.

על מה הסיפור? רשמית, הטענה היא שמשרד החוץ מתכוון להעביר לרשות הכנסיה הקתולית את האולם המכונה “אולם הסעודה האחרונה” – שהסיכוי שנערכה בה הסעודה האחרונה דומה לסיכוי שבקבר דוד אכן קבור דוד – שנמצא מעל האתר שנתפס כקבר דוד. הן בכנסיה והן במשרד החוץ הכחישו שיש כוונה כזו, אם כי הכנסיה – שבעבר החזיקה באולם – אכן דורשת מדי פעם את החזרתו. הטענה שיש קנוניה אפלה בין הנהגת ישראל להנהגת הוותיקן להעברת אולם הסעודה האחרונה מזכירה את הטענה של התנועה האיסלמית שישראל חופרת מתחת לאל אקצה: בולשיט שמיועד להלהיט את הרוחות.

אבל יש בבולשיט הזה צד חיובי. הוא מזכיר לנו שהטענות של דוברי ישראל על כך שהציבור היהודי בישראל לא גזעני, אלא שיש לו בעיה עם ערבים בגלל הסכסוך, היא הבל. הציבור היהודי בישראל גזעני מאד, ומבחן הלקמוס שלנו היה הפליטים מאפריקה. הם לא סיכנו אף אחד, שיעור הפשיעה שלהם נמוך מהשיעור בישראל – ועדיין הם הפכו לאויבי האומה, מטרה ראשית לראש הממשלה ושר הפנים, ונבנו עבורם מחנות ריכוז (כן, נחמה, זה השם למתקן שבו מכנסים אנשים ללא משפט בשל מוצאם.) ועדיין, ליהודים ה”אותנטיים” בישראל – אלה שמכירים את הדת הרשמית של המדינה מקרוב – שומרים פינת שנאה חמה בלב לנוצרים ולנצרות.

יש המון תירוצים לכך. התירוץ הקונסנסואלי הוא השואה. אבל את השואה לא ביצעו קתולים אלא ניאו-פגאנים, אלפי כמרים קתולים נעצרו במחנות ריכוז, הכמורה הפולנית הושמדה במספרים פנומנליים, המפלגה הנאצית ניהלה מאבקים בלתי פוסקים בכנסיה והיטלר פינטז על תלייה פומבית של האפיפיור (ונתן, לקראת סוף המלחמה, הנחיות לחטוף אותו – הנחיות שלא יושמו).

אבל בשביל זה צריך לדעת היסטוריה, והיג”עים לא יודעים היסטוריה. הם עוסקים יותר במיתולוגיה. ומבחינה מיתולוגית, הם צודקים: הנצרות היא האחות הקטנה שהצליחה יותר מדי, שירשה את האחות הבכורה, גנבה את המאמינים שלה ואילצה אותה להתכנס לכדי כת קטנה ומבוזה של מעריצי אבות. יהודי אשכנז, אלה שחיו בקרבה אל הנוצרים, שנאו אותם שנאת מוות עוד קודם שפוגרומים היו חזיון נפוץ. נוכחות של האפיפיור בירושלים מדליקה את כל האיבה הישנה, ומעוררת שאלות מעידנים קודמים: מי העם הנבחר? ישראל שבבשר או ישראל שבלב? מה המשמעות של הפסח/פסחא? איזה קורבן נרצה? או, בצורה היחידה שהימין הדתי מסוגל להבין: הגם את המלכה עמי בבית?

מאז יוחנן ה-23, הכנסיה עשתה לא מעט להתמודד עם העבר שלה, שלקרוא לו בעייתי יהיה המעטה כמו לומר שבוגי יעלון הוא לא החכם שבאדם. ועידת הוותיקן השניה קבעה שהאנטישמיות לא רק שאיננה מותרת, אלא שהיא חטא. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית כנסת, הגדיר את היהדות כ”אחות הבכורה,” ובביקורו בישראל בשנת 2000 התנצל פומבית על רדיפת היהודים של הכנסיה ועל שתיקת הנהגתה בימי השואה (הוא גם התנצל על האינקוויזיציה, אבל זו לא רדפה יהודים). האפיפיור הנוכחי, פרנסיסקוס, שב והעלה מן האוב את החלטת ותיקן השניה אור לגויים (Lumen gentium), שאומרת שלא רק מאמינים נוצרים יגיעו לגן העדן, אלא גם אחרים:

“במקום הראשון, חובה עלינו לזכור את העם שלו ניתנו הברית והעדות, ושממנו התגשם המשיח בבשר. בשל אבותיהם, נותרו בני העם הזה יקרים מאד לאל, שכן האל לא מתחרט על מתנותיו או על דבריו. אבל תכנית הגאולה כוללת גם את אלו המכירים בבורא. במקום הראשון מבין אלה ניצבים המוחמדים, שבהכריזם כי הם מחזיקים באמונת אברהם, סוגדים יחד איתנו לאל האחד והרחמן, שביום הדין ישפוט את בני האדם. והאל אף אינו רחוק מאד מאלו, אשר תרים בצללים ובהשתקפויות בחיפוש אחר האל הלא נודע […] גם אלו יכולים להשיג את הגאולה, אשר אינם מכירים שלא באשמתם את הבשורה של המשיח או את כנסייתו, אך מחפשים באמונה אחר האל, ובהיותם מונחים על ידי החסד, מכוונים את מעשיהם לרצונו, כפי שהוא ידוע להם מתוך צווי המצפון.”

(התרגום שלי. ה”תרים בצללים ובהשתקפויות” הזה הדהים אותי כשראיתי אותו לראשונה, לפני שנים.)

שני האפיפיורים האחרונים דחקו הצידה את הכרזת לומן גנטיום, אולי המסמך המהפכני ביותר שהפיקה הכנסיה מעודה, בדיוק בשל כך. פרנסיסקוס שב ומציב אותה במרכז.

אבל הימין היהודי לא יודע ולא אכפת לו. שנאת הנוצרים של היהדות קודמת להפיכתה של הנצרות לדת רשמית בקיסרות הרומאית – כלומר, קודמת לתפיסת הכוח על ידי נוצרים. היא נובעת מהקלות שבה לקחה לעצמה הנצרות קודם כל את רוב המתייהדים – ואחר כך, עם התנצרות האימפריה, גם את רוב היהודים. חלק גדול משנאת האדם של היהדות מופנה כלפי הנוצרים דווקא, כעובדי אלילים; אירונית, הרבנים של הימין הדתי היו צריכים לקפוץ דרך כמה לולאות כשבאו להתאים את דברי השנאה האלה למוסלמים, כי היסטורית האיסלם נחשב לדת קרובה, כמעט לגיטימית – עד כדי כך שהרמב”ם התיר לאנשים להמיר את דתם לאיסלם בעת רדיפה, עד שיחלוף הזעם, מה שמעולם לא היה מעלה על דעתו להתיר ביחס לנצרות.

המטרה היא לא להצביע על הפיגור של היהדות האורתודוקסית לעומת הכנסיה הקתולית, אם כי זה תמיד כיף, וצריך להזכיר שכל רב שהיה מהין לטעון שנוצרים ומוסלמים ייכנסו לגן עדן משום שהם מחפשים את אלוהים בדרכם שלהם היה נבעט מהיהדות האורתודוקסית לפני שהייתי מספיק לומר “י”ג העיקרים”; המטרה היא להזכיר שהיהדות האורתודוקסית ומאמיניה – הם רוב מניינם של יהודי ישראל – לא עברו את כור המצרף של הנאורות, לא חשפו את זוועות אמונותיה לאור השמש, לא אילצו את הרבנים לעבור רפורמציה.

וכתוצאה מכך, שנאת המאה הרביעית – שממנה מגיע אלינו “תולדות יש”ו,” אולי הספר היהודי המועתק ביותר חוץ מהתלמוד, שכולו שנאה מזוקקת לנצרות – מזנקת למאה ה-21. והפעם יש לה כוח. והפעם יש לה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) גם נשק גרעיני.

ועוד דבר אחד: שמתם לב שישראל התירה ל-600 פלסטינים להכנס מרצועת עזה לישראל לרגל ביקור האפיפיור? זכרו את זה בפעם הבאה שהצבא יטען שהסיבה לאיסור הכניסה הוא בטחוני. הוא לא. הסיבה היא ענישה קולקטיבית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על התקיה היהודית ונזקיה

או: אמירת האמת איננה אנטישמיות

“מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: ‘טוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו’”

(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי בשלח, פ”א)

בזמן האחרון הופתעתי לגלות שבשל סרטון שבו התראיינתי לדיוויד שין לפני כשנתיים, קפץ עלי רוגזם של לא מעט יהודים שחיים מחוץ לישראל, במיוחד בארה”ב. הם מיהרו להאשים אותי באנטישמיות. דיון עם אלו מהם שהיו מוכנים להתייחס לדברים שנאמרו ולא רק לדברים שהם חשבו שנאמרו, גילה כמה דברים. קודם כל, בשורה של מקרים הם התבררו כיהודים לא אורתודוקסים ולעתים אף אתאיסטים. שנית, הם באמת לא הכירו את הטקסטים שעליהם דיברתי. יהדות ארה”ב, בניגוד לאחותה הקנאית בישראל, לא מדגישה את הטקסטים שונאי האדם שביהדות. אחת המתדיינות טענה בלהט שאין איסור על הצלת לא יהודי בשבת וציטטה לשם כך רב יהודי אמריקאי. הבאתי לה את דברי עובדיה יוסף רק לפני שנתיים.

“אם זה דאורייתא, התורה לא התירה לחלל שבת בשביל גוי, אסור ליהודי לטפל בו. גוי ששמר שבת חייב מיתה. יש דתיים (רופאים) שמטפלים בחולים גויים בשבת, מחללים שבת, ודינם כדין מחללי שבת. אבל המציאות היא שמביאים אותם לבית חולים, חייבים לטפל בהם. ברישיון שלהם כתוב, ללא הבדל דת וגזע. חייבים לטפל, אם לא, יקחו לו את הרישיון וגם ייענש. מה יעשו מסכנים?”

היא טענה בתגובה שעובדיה יוסף הוא רב לא חשוב וקיצוני. כאן התברר שהיא לא ידעה בעצם במי מדובר. עדכנתי אותה שמדובר כנראה בפוסק ההלכה הגדול ביותר בדור האחרון, שמותו השבית חלקים ניכרים מישראל. יוסף, כמובן, סיפק לנו לא מעט ציטוטים אחרים.

“לא נולדו הגויים רק בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם. רק בשביל לשרת את עם ישראל.”

למותר לציין, מאחר והיא לא שמעה על עובדיה יוסף, היא לא ידעה שהוא העמיד בראש מעייניו את קבלת סמכותו של יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, כמרא דאתרא של ארץ ישראל. את האיסור לרפא לא יהודים בשבת שאב, כמובן, יוסף מקארו. אבל לקארו היו דברים חריפים יותר לכתוב:

“עובדי גלולים משבעה העממין, בעת שלא היה בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.” שו”ע, יורה דעה, קנח’ א’

ואיכשהו, כשמתחילים דיונים כאלה, הצד השני תמיד יביא את הרמב”ם כדוגמא לחכם יהודי שנערץ גם על לא-יהודים. זה נכון, רק שהרמב”מיסטים האלה בדרך כלל לא מכירים את הטקסטים שלו. אילו היו מכירים, היו כנראה מתחלחלים עד עמקי נשמתם.

“גוי הבא על בת ישראל–אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג.  [י] אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה.  ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר ‘הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר–הרוגו’.” (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, יב’ ט’. כאן.)

ומאחר והם לא מכירים את הפוסקים הגדולים של העבר, היהודים האמריקאים – רבים מהם ליברלים טובים, בלי שמץ של ציניות – ודאי שאינם מכירים את העציצים הקטנים שפרחו בערוגות הרעל של האורתודוקסיה הישראלית. למשל, הרב הראשי הצבאי לשעבר אביחי רונצקי, שבהסתמך על קארו והרמב”ם והרבה פוסקים אחרים, קבע לגבי טיפול בשבוי לא יהודי בשבת ש”

אם אפשר להתחמק ולא לטפל בו (אין הכוונה שיהודי אחר יעשה זאת, אלא שלא יטופל כלל בתואנות שונות), חייבים לעשות זאת.”

יצוין שרונצקי אומר שברוב המקרים יש להציל את השבוי – אבל משום שיתכן שיש לו מודיעין בעל ערך או משום שהשמועה על המתתו תתפשט ותביא לפגיעה בשבויים יהודיים. כזכור, קארו – והרמב”ם – קובעים שאסור לרפא לא יהודי אפילו בשכר “אלא משום איבה,” כלומר מהחשש שהתוצאה תהיה אלימות כלפי יהודים.

לא רק המתתם של הלא יהודים מותרת הלכתית; בזמן מלחמה, כך גם אונס נשותיהם ובנותיהם. זה מה שהיה לקולונל הרב אייל קרים, מתלמידיו של רונצקי, לומר כשנשאל מפורשות על מצוות האונס במלחמה, מצוות “אשת יפת תואר”:

“כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.”

כתוצאה מהחשיפה בבלוג הזה, נאלץ קרים כמה ימים לאחר מכן לחזור בו פומבית מהפסיקה שלו – בטענה שהוא לא הובן. זו לא היתה הפעם היחידה: אחרי שמסמך של קרים קבע, לפני כשנה, ש”ממילא התפישה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה,” רונצקי יצא בזעף נגד הפסיקה. לא בשל עצם הדברים, אלא בשל פרסומם. רונצקי כתב אז ש”מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים.[…] עקרונות הלכתיים כדוגמת זה שהועלה בחוברת דינם להישאר בבית המדרש שכן קשה להסבירם לכלל הציבור.”

אין לחשוד ברונצקי שהוא לא יודע מה עמדת ההלכה כלפי לא יהודים. הוא היטיב לבטא אותה בעבר. הוא פשוט שומר על עמדת ההלכה הקלאסית, שאומרת שלא צריך לפרסם דברים כאלה במקום שכולם יכולים לראות. ויש הרבה מאד מה להסתיר.

“פשט הדברים מלמד על איסור לחון ולחמול על שבעת העממים, שהרי המצווה היא להכריתם מן הארץ. עם זאת, חז"ל הבינו שמדובר בציווי לדורות בעל משמעויות קונקרטיות. אך מכיוון שבהרחבת האיסור אין אפשרות להישאר בהבנה של איסור חמלה בלבד, נפסקו להלכה שלושה איסורים, המתבססים על שלוש קריאות שונות של המילה 'תחנם':

לא תַחֲנֵם – "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירה או השכרה של קרקע ארץ ישראל לגויים.

לא תְחִנֵּם – "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לגויים.

לא תְחָנֵּם – "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם של גויים.”

ויקיפדיה העברית, “לא תחנם

כן, היהדות האורתודוקסית אוסרת לומר דברים טובים על לא יהודים. העקרון הזה לא נשאר רק בספרים: לפני מספר שנים ערך שר המשפטים נאמן – ההוא שאמר שצעד אחר צעד, ההלכה תהפוך לחוקת ישראל – סימפוזיון שעסק בשאלת “לא תחנם” מנקודה אקטואלית יותר: האיסור למכור אדמות ללא יהודים.

בפועל, רונצקי ודומיו נוקטים בדוקטרינה המקבילה לדוקטרינה השיעית של תקיה. האחרונה, שהתפתחה בשל היותםפ של השיעים מיעוט מדוכא, קובעת שבמקום שבו אמירת אמת על דתו של השיעי יכולה לסכן אותו, מותר לו לשקר. היהודים היו מדוכאים לא פחות מהשיעים, והם פיתחו שיטה דומה. בוויכוח הגדול הראשון בין יהודים לנוצרים, ויכוח פאריס מ-1240, הנציג היהודי רבי יחיאל שיקר ללא הרף, פשוט כי לא היתה לו ברירה: זה לא היה ויכוח הוגן. אפילו בוויכוח היחיד שהיה הוגן למחצה, זה של הרמב”ן מול פאבלו כריסטיאנו, הרמב”ן נקט בשורה של הטעיות, ובין השאר הכריז שאף יהודי לא מחויב להאמין במדרשים אלא רק בהלכות – עמדה שהוא לא היה מעז לחזור עליה כפוסק הלכה, ועמדה שרבני ספרד לא שבו אליה 150 שנה אחר כך, בוויכוח טורטוסה הנורא (שבסופו התנצרו כמה מהרבנים שהשתתפו בו.) הלחץ החיצוני גרר כמה צעדים. קודם כל, נוצרו כמה שקרים מוסכמים. הבולט שבהם הוא זה שישוע המוזכר בתלמוד איננו ישוע ההיסטורי. ודאי שמדובר היה באותו אדם, כפי שעיון ב”תולדות ישו”, שחלקים ממנו מהדהדים בתלמוד, יעיד. אבל פשוט אי אפשר היה לומר את זה.

הצעד השני היה צנזורה עצמית. שורה של טקסטים צונרו מהתלמוד, למשל הקטע על הוצאתם להורג של תלמידי ישוע. אולי הצנזורה הבוטה ביותר הוא שינוי שנה של הקללה נגד הנוצרים – “למינים אל תהי תקווה” – שיהודים אורתודוקסים אומרים שלוש פעמים ביום ל”ברכת המלשינים.” אין יהודי אורתודוקסי שלא מכיר את השינוי הזה.

התוצאה היא שיהודים אורתודוקסים התרגלו לשקר על עיקרי האמונה שלהם. יהודים שאינם אורתודוקסים כלל אינם מכירים אותם, ולכן כשהאמת מוצגת בפניהם – קרי, שהאורתודוקסיה היהודית היא דת חולה וחולנית – הם מתקוממים בזעם. אם אתה לא יהודי, הם יאשימו אותך באנטישמיות. אם אתה יהודי, הם עשויים – במידה והם ציונים – להאשים אותך בשנאה עצמית, ואם אינם ציונים, אז בכך שאינך מכיר את החומר.

אבל החומר ברור, הוא לא מסובך, הוע כתוב בשפה פשוטה יחסית – וכפי שאפשר לראות מיוסף, רונצקי, קרים ונאמן, הרעל של שנאת האדם האורתודוקסית חי ופועם בישראל של המאה ה-21. אם אנחנו רוצים להיאבק במגמה הזו, ואני מאמין שלא מעט יהודים ליברלים רוצים במאבק הזה, אנחנו צריכים להלחם בו מהשורש. אנחנו צריכים להבין ששנאת האדם של האורתודוקסיה לא התחילה ב-1947 והיא לא תולדה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא עמוקה הרבה יותר, ימיה כימי היהדות הרבנית, השנאה הזו היא במידה ניכרת ליבתה של היהדות הרבנית, ומי שמכחיש את קיומה מסייע לאויבי הדמוקרטיה הישראלית – ובעקיפין, מסייע גם לאנטישמיות. אנשים חושבים, שייתקלו בטקסטים הברורים מאד מצד אחד ובהתפתלויות ובשקרים מצד שני, יסיקו שלכל היהודים יש שלד מצחין במיוחד בארון, שהם מנסים להסתיר.

אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. את זוועות המחשבה האורתודוקסית יש לחשוף, ולא להירתע הן מההאשמה באנטישמיות הן מהעובדה שכמה אנטישמים ישתמשו במה שאתה כותב. השטן, כתב מרטין לותר, יודע לצטט לצרכיו גם את כתבי הקודש. אמירת האמת איננה אנטישמיות. הצבעה על פגמי האורתודוקסיה איננה אנטישמיות. הטענה שלכל היהודים יש טבע בלתי משתנה (עקשות שמונעת מהם לראות את האמת הנוצרית שהרי מובנת כל כך מאליה, קללה אלוהית בעקבות רצח ישוע, מוטציה גזעית), או שיהדות היא משהו “שעובר בדם”, היא אנטישמיות. העובדה שהיהדות האורתודוקסית מחזיקה בדיוק בשתי העמדות האלה (”ניצוץ אלוהי” בכל יהודי, יהדות שעוברת דרך האם) היא אירוניה היסטורית; העובדה שגם היא עסוקה באובססיה בחשש מחילול הדם היהודי, היא כבר טרגדיה היסטורית.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולאחל לו שיחיה במדינה שבה רונצקי, קרים ודומיהם ייאלצו להגן על עמדותיהם, לא ליישם אותן.

(יוסי גורביץ)

נפשות מתות

בשבוע שעבר יצא סגן שר הדתות, אלי בן דהן, בהצהרה תיאולוגית שהרימה כמה גבות: "בכל זאת, תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי, גם אם הוא [היהודי – יצ"ג] הומוסקסואל." לא בכל יום אומרים האחים היהודים בגלוי את מה שהם אומרים. בדרך כלל הם מקפידים על כללי הת'קיה, ואומרים את הדברים רק לאנשי שלומם, כשלכל השאר הם מקפידים לשקר.

בממשלה מערבית נורמלית בן דהן היה עולה על טיל, וכותב את מכתב ההתפטרות שלו מטעמי בריאות עוד באותו היום. במדינה שמבוססת על התפיסה שהאזרחים הם הריבון, ושכל האזרחים שווים, לא יעלה על הדעת שסגן שר – תפקיד שמהותו, נזכיר, להעניק חשיבות לאוכל חינם שממומן על ידי הציבור בזמן שהממשלה דורשת מהאזרחים להצטמצם – יודיע שחלק מהאוכלוסיה נחותה מהותית מחלק אחר. אם להיות הוגנים, במדינה מערבית נורמלית הדילמה הזו לא היתה מתרחשת: טיפוס כמו בן דהן לא היה מגיע לתפקיד ממשלתי מלכתחילה.

בישראל הוא דווקא הגיע, כמובן, והאמירה שלו לא גררה שום תגובה יוצאת דופן. בן דהן, מטבע הדברים, יכול היה לצפות להגנה מהשר שלו, נפתלי "כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית" בנט; הוא הרי הודיע שהוא גם תומך, ואפילו גאה, במועמד המפלגה שלו שהביע בגלוי תמיכה בפיצוץ המסגדים שבחראם אל שריף. מראש הממשלה, זה שאמור היה לשמור על כבודם של אזרחי המדינה שאינם יהודים, לא נשמע ציוץ. מה הוא צריך להסתבך עם הבסיס שלו. גם לא מכיוונו של שר האוצר. טוב, נו – הלז נתפס פעם באמירה שממנה משתמעת אמונה בגלגול נשמות לציפורים. אולי כדאי שלא נשמע את קולו בוויכוח תיאולוגי.

בן דהן זעזע כמה ליברלים טובים, עם זאת. אורי משגב כתב מאמר המום. הוא גילה לזוועתו ש"על פי התפיסה הבן דהנית קיימת בעולם היררכיה ברורה. ישנו גזע עליון, אותו עם סגולה שמכונה העם היהודי. אז בראש הפירמידה נמצאים גברים יהודים הטרוסקסואלים…" אבל זו לגמרי לא "התפיסה הבן-דהנית," זו התפיסה היהודית-אורתודוקסית.

היא נשענת על הוגה דעות יהודי בן המאה ה-12, יהודה הלוי (בשמו הערבי: אבו אל חסן אל-לאוי), שכתב ספר משפיע מאד בשם "ספר הכוזרי." בין השאר, יהודה הלוי – הוא מוכר כנראה לרוב הקוראים משיעורי הספרות על שירת ימי הביניים, שכן הוא היה קודם כל משורר – תיאר שם את ההיררכיה הקיומית. כמו כולם אז, הוא נשען על אריסטו. בתחתית הפירמידה, ניצבים העצמים הדוממים; הצמחים; מעליהם, בעלי החיים; ובמדרגה שלמעלה ממנה מבצע הלוי שינוי חד. אריסטו הציב שם את האדם; הלוי מציב שם "מדבר", כלומר חיה בעלת יכולת דיבור, ומעליה יש מדרגה נוספת – יהודי.

ב-800 השנים שחלפו מאז שנעלם הלוי – הוא ערך מסע צליינות לארץ הקודש, ולא ברור אם הגיע אליה או לא; עד קהיר ודאי הגיע; האגדה טוענת שנדרס על ידי פרש מוסלמי בשערי ירושלים – הספר שלו הפך לקאנוני, למרות הדגש הבעייתי שלו על הצורך בעליה לארץ הקודש. הוא הפך לקאנוני עוד יותר בקרב היהודים האורתודוקסים שהיגרו לפלסטינה, בין השאר מתוך הנסיון להתמודד עם הרבנים האנטי-ציונים, שעמדו על "שלושת השבועות", שאסרו על הגירה לפלסטינה.

יתר על כן, אפילו בלי יהודה הלוי, העמדה האורתודוקסית באשר ללא יהודים ברורה למדי. כל גבר אורתודוקסי מברך כל בוקר שלוש ברכות: "ברוך שלא עשני גוי," "ברוך שלא עשני אשה", ו"ברוך שלא עשני עבד." אלה, חושד עבדכם הנאמן, מבוססות בדיוק על התפיסה האריסטוטלית של אנשים בעלי נשמות חלקיות: ברברים ("גוי", בתעתיק היהודי), נשים ועבדים. העמדה ההלכתית באשר למעמדם של לא יהודים ברורה גם היא, והיא התבטאה גם בדברי הרבנות הצבאית על כך ש"ממילא התפיסה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה."

הבעיה של הליברלים הציונים בנושא היא שכאשר המפלצת האורתודוקסית חושפת את פרצופה האמיתי, הם המומים פעם אחר פעם. הם מתעקשים לא לראות שמדובר במפלצת. אחרי הכל, אם ידעו שמדובר במפלצת, תהיה להם בעיה רצינית. הם הרי מתעקשים שהבעיה היא לא בדת, אלא בפרשנות שלה; אלא שלעתים קרובות אין להם מושג על מה הם מדברים. הם מכירים את היהדות משמועות על ישעיהו ליבוביץ'. כל מגע עם החיה האמיתית, הנושמת, המשוכנעת, בלשון נהמת היציעים, ש"יהודי הוא נשמה/ערבי הוא בן זונה" מפתיע אותם מחדש.

וכשמתחוורת העובדה שמדובר במפלצת, שהיא לא מתלוצצת, שהיא רצינית לגמרי ושיש לה תכניות – זה השלב שבו הליברלים הטובים נוקטים בהכחשה. זו לא היהדות האמיתית, הם אומרים, ובכל מקרה אתה מגזים. מה זו "היהדות האמיתית"? היהדות האמיתית היא מה שיהודים אמיתיים – לא תיאורטיקנים של יהדות שלא מצליחים לכנס אפילו מניין – עושים. ובישראל, היהדות האמיתית נראית כמו בן דהן. מי שלא מוכן להכיר בכך, מי שלא מוכן להכיר בכך שהמפלצת לגמרי מתכוונת לטרוף אותו – לא עכשיו, היא עדיין צריכה אותו על תקן חמורו של משיח שישמש כבשר תותחים עבורה – הפסיד מראש.

ועוד דבר אחד: על פי דיווחים שטרם אושרו, ישראל הצהירה לאחרונה רשמית על כך שהאזרחות הישראלית שווה כקליפת השום, ושהיא בעצם מדינת השבט היהודי. היא רוצה, בתמורה להתנחלויות, להעביר לשליטת הרשות חלקים ממדינת ישראל הריבונית שלגמרי במקרה מאוכלסים באזרחים ישראלים פלסטינים. כלומר, לאזרחות שלהם אין מבחינת ממשלת ישראל שום משמעות. הם לא יהודים, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)