החברים של ג'ורג'

אזרחים סוג ב’

מה הבעיה עם חוק הלאום ולמה הוא מרגיז כל כך

נתחיל מהצד החיובי: היה יכול להיות כל כך, כל כך הרבה יותר גרוע. לפחות חוק הלאום בנוסחו הסופי לא כולל את השריעה היהודית כמקור השראה לשופט או למחוקק. אה, כן – בימין אומרים בזמן האחרון שתוקפים את החוק מבלי לקרוא אותו. אז הנה הוא לפניכם. קראתם? נכון שזה לא היה מסובך? יופי.

אז מה הבעיה עם חוק הלאום?

שהוא יוצר שני סוגים של אזרחים: יהודים ולא יהודים. החוק לא מבטיח שוויון זכויות – אף חוק ישראלי לא מבטיח שוויון זכויות, ולא במקרה; ישראל תמיד היתה מדינת אפרטהייד – אבל יוצר שני סוגי אזרחויות, כמו גם מעמד שלישי (יהודים שאינם גרים בתחומי ישראל, אבל קצרה היריעה מלהכיל). לאזרחים שאינם יהודים יש, במשתמע, את כל הזכויות; אבל רק לאזרחים יהודים שמורה זכות נוספת, הזכות “להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.”

שוין, תאמרו. יהודי רשאי לנפנף בדגל כחול לבן כאילו היה מירי רגב בהתקף אפילפסיה. מה רבותא כאן? או. קודם כל, יש את האמירה לכל האזרחים הלא יהודים, שהם לא רצויים פה. הם ידעו את זה עוד קודם, אבל עכשיו זה מקובע בחוק יסוד, התחליף הישראלי לחוקה: אתם סוג ב’.

ושנית, החוק לא מעניק ליהודים רק את הזכות להתנשא מעל שכניהם, מה שהיה יכול להיות גרוע דיו. שימו לב לסעיף 7: “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

כלומר, להיותך אזרח סוג ב’ יש השפעה על היכולת שלך לבנות בית, להקים עסק, לרכוש קרקע. המדינה הציונית מבוססת על שוד קרקעות. היא גירשה את רוב תושבי הארץ הזו ב-1947-1948, ואחר כך תפסה את רוב קרקעותיהם. בתושבים שניסו לחזור אחרי הלחימה – כמקובל במצבים כאלה – היא הורתה לירות, כדי לשמר את הגזל בידה. אחר כך היא עשתה עסקה סיבובית והעבירה חלק עצום מהקרקעות שתפסה לידי קק”ל. זו מחזיקה כעת ברשותה כ-13% משטח המדינה. למה להעביר את האדמות הללו לקק”ל? כי קק”ל רשאית לסרב למכור או להחכיר קרקעות ללא-יהודים.

ועכשיו באה המדינה והופכת את מה שנעשה בשקט מהצד, בסעיפים של תקנות, לחוק יסוד. וזה בדיוק היה החשש של ממשלת הימין: שישראלים פלסטינים יוכלו לרכוש קרקעות בישובים יהודיים. הנה הדרקון הלבן הגדול של האחים היהודים, נפתלי בנט, מסביר מדוע הועבר החוק.

בנט משקר בסעיף השני (איחוד המשפחות נפסל על ידי בג”צ), מטעה בשלישי (בג”צ פסל את הכליאה ללא משפט ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט, אבל לא מנע את גירושם), אבל צודק לגמרי בראשון. קעדאן. זה תמיד מתחיל ונגמר בקעדאן: פסק הדין שקובע שלמדינה אסור להפלות אזרחים פלסטינים בהקצאת קרקעות. פסק הדין הזה ניתן בשנת 2000, אחרי שבג”ץ עשה – כמנהגו – הכל כדי לא לפסוק בתיק, ומאז רוחו מבעתת את הימין היהודי. רק שלא יגעו לנו באדמות השדודות.

אז כדי לחסום את האפשרות של פלסטינים ישראלים לקבל שוויון בהקצאת הקרקעות, חוקקו פה חוק יסוד שמגדיר אותם כאזרחים סוג ב’ לשם כך. הם לא יהודים. המדינה רשאית להמשיך ולהפלות אותם, מה שהיא עושה בחדווה כבר 70 שנה. זו מהות החוק. לשם כך נחקק.

היתה, כמובן, עוד סיבה לחוק: מה שמכנים בארה”ב to own the libs, ובעברית “כדי לתקוע אצבע בעין של השמאלנים.” הנה: אנחנו מחרבנים על המדינה כפי שאתם מדמיינים אותה. בדרך נעצבן 20% מאוכלוסיית המדינה ונשפוך עוד דלק על גחלים רוחשות; נבהיר לפלסטינים שחיים בישראל שהם לעולם לא יהיו שווים לנו; ואחר כך נדרוש מהם נאמנות.

בדרך קרה ליהודים השמחים פנצ’ר. העדה הדרוזית התקוממה על עלבונה. ודרוזים, אפעס, הם ערבים טובים. הם הערבים שעשינו הכל כדי לבדל מאחיהם. שהגדרנו אותם כעדה נפרדת לשם כך. ובמדינה שהאתוס שלה נשען על טוהר הדם מצד אחד והצבא מצד שני, צצה כאן לימין היהודי בעיה.

אז בנט מיהר להודיע שקרתה פה טעות, והאפס שממנו נשאר רק חיוך, משה כחלון, טען שמדובר בחוק “שנחקק בפזיזות”, עשרה ימים בלבד לאחר שאמר ש”אני באופן אישי חושב שזה חוק מצוין.” הוא כנראה חושב שאתם מטומטמים.

בימין חשבו שהדרוזים יחליקו את חוק הלאום. אחרי הכל, הם כבר צריכים להיות רגילים. כתבים דיווחו בפליאה מסוימת על כך שדרוזים מתלוננים שהם מופלים באזרחות; אני למדתי את זה כבר ב-1990, כשחבר לנשק דרוזי אמר לי במרירות, כששאלתי אותו למה בעצם כל כך הרבה דרוזים נשארים בקבע, ש”אם אתה עם מדים, מתייחסים אליך כמו לחייל. אם אתה בלי מדים, מתייחסים אליך כמו לערבי.” אותו חייל גם אמר שיש בישראל ארבע מדרגות אזרחות: חרדים בראש, לא משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם יהודים חילונים, משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם ערבים, שלא מקבלים זכויות ולא משרתים בצבא; ובסוף הדרוזים, שמשרתים בצבא אבל לא מקבלים זכויות.

אבל הסיפור הוא לא הדרוזים. זה רק הסיפור שישראל המיליטריסטית מספרת לעצמה; זה הסיפור שהיא מרגישה לא נעימה איתו, עד כדי כך שבנט כבר מציע חוק מיוחד עבור הדרוזים והצ’רקסים – מבלי לשים לב איך הוא גולש לעבר החוקה הלבנונית מבוססת העדות. הסיפור הוא גם לא הפצת השנאה של הימין כנגד השמאל, כביכול הוא מסית את הדרוזים נגד המדינה, כביכול הדרוזים הם שחורים מהדרום הישן שצריכים שמאלנים שיסבירו להם מה עושים להם. בהפצת השנאה הזו הצטיין אחד יהודה גליק, שאוהבים לתאר אותו כימני שפוי מבלי להכיר אותו.

הסיפור הוא שני מיליונים מילידי הארץ הזו, שהמדינה שלתוכה נולדו ושהיא באה בתחומם, לא הם בתחומה, מדינה שהחזיקה אותם במשך שנות דור תחת משטר צבאי, מתעקשת לומר להם שוב ושוב שלאזרחות שלהם אין משמעות. שהיא נאלצה להעניק להם אזרחות כדי לקבל חברות באו”ם, אבל האזרחות שלהם תמיד על תנאי. שהם תמיד יהיו לא רצויים פה, נסבלים בקושי, ושאם הם ידרשו יותר מכך, ישללו מהם עוד זכויות.

אלה שני מיליוני פלסטינים ישראלים שישראל תמיד ניסתה לנקות מהנוף שלה. תחילה היא מחקה את הכפרים והערים שלהם, ואחר כך דחקה אותם לשוליים שבשוליים. בכך היא ניסתה למחוק לא רק אותם, המפריעים בעקשנות שבעצם קיומם, אלא את ההיסטוריה של המקום הזה: האנשים שמתהדרים ב”אהבת הארץ” מוחקים מהארץ 1,500 שנים של קיום ערבי, ובחוק הלאום דוחקים אחורה גם השפה שהתנגנה כאן יותר זמן מאשר העברית, הארמית והלטינית; אולי רק היוונית דוברה כאן יותר.

מי שאוהב את הארץ לא מוחק אותה; אבל הימין היהודי אוהב רק את עצמו, וכל מה שלא נראה כמוהו דינו להמחק, עד שלא תשאר אלא תמונת דוריאן גריי שלו.

ועוד דבר אחד: בסוף השבוע הותקף בחברון מייסד שוברים שתיקה, יהודה שאול, על ידי פעיל ימין. התוקף נעצר – ושוחרר, לאחר שהורחק מחברון ליומיים. לגמרי במקרה, היום שוחררה מכלאה עאהד תמימי. היא ישבה שמונה חודשים על סטירה לחמוש צה”ל. להזכירכם: אפרטהייד מתחיל באפליה באכיפה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוק הסכין בגב

הימין הישראלי מודיע לחיילים הישראלים שהם צריכים לשרת ולשתוק, ואם הם ידברו על מה שהם נאלצו לעשות חברי כנסת יקראו להם בוגדים

אתמול (ב’) נערך סיור בחברון של שוברים שתיקה, שבאופן יוצא דופן הצטרפו אליו יהודיות אמריקאיות שפרשו מסיור התעמולה של תגלית. בשבועות האחרונים מדווחים פעילי שוברים שתיקה על התנכלויות שהופכות אלימות יותר ויותר בחברון; אתמול הותקף הסיור כשהושלך צבע על פניה של מדריכת הסיור. משליך הצבע, כמיטב המסורת של המתנחלים, היה קטין מוסת. החיילים שהיו במקום לא עשו כלום. בנוהל. ומה שמתרחש בחברון, מקבל את רוח המפקד שלו מהכנסת.

הכנסת העבירה אמש (ב’) את החוק שמכונה חוק שוברים שתיקה, שכאן אפשר לראות את הנוסח שלו (זהירות, מסמך. שימו לב להסתייגות של אוחנה, שהפכה לחלק מהחוק.) האחות היהודיה שולי מועלם, מיוזמות החוק, צהלה הבוקר ש”השתקנו את שוברים שתיקה!”. לצד האחות היהודיה מועלם ניצבו, בין השאר, האח היהודי סמוטריץ’ והאח יאיר לפיד. האחרון, כמובן, לא נראה במליאה בזמן ההצבעה, אבל זה שגרתי אצלו.

בחינה מדוקדקת של החוק מראה ש, ובכן, לא ממש. החוק קובע שחוק חינוך ממלכתי יקרא “לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי.” הוא מתיר לשר לקבוע כללים שימנעו כניסה לבתי ספר של ארגון “שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית” למטרות החינוך כפי שצוינו לעיל, וכללים “למניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.”

שוברים שתיקה לא עונים על אף אחד מהתנאים הללו. הארגון לא תומך בסרבנות (וסופג בשל כך ביקורת משמאל), ולא פועל בשום צורה להעמדת חיילי צה”ל לדין – בישראל או מחוצה לה. יש לחוק השלכות מעניינות שהמחוקקים (*) לא חשבו עליהן עד הסוף.

למשל, לא יהיה מסובך מדי לעורך דין עקשן למנוע את כניסתו של נפתלי בנט לבתי ספר בישראל, משום שהוא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות. כלומר, סביר להניח שבסופו של דבר בג”ץ יעשה את מה שהוא טוב בו ויטאטא את הכל מתחת לשטיח, אבל בינתיים יהיה קצת כיף לראות את בנט מתפתל בבתי משפט (**). עורכי דין ערמומיים יותר יתחילו לדרוש שבתי ספר חילוניים יפסיקו ללמד על צה”ל ולשתף איתו פעולה, ויקדישו זמן להסביר לתלמידים על האופציה שיש להם ללכת לשירות לאומי.

אה, רגע, אין לכם אופציה כזו? זו לטיפונדיה פרטית של האחים היהודים, עוד אחת מהקומבינות שלהם להתחמקות מגיוס? אופס. מאחר וחוק חינוך חובה שונה, בהכרח יש צורך לשנות את חוק גיוס החובה, כדי להמנע מאפליה כלפי הציבור החילוני.

ואה, כן, באותה הזדמנות: מאחר וכל רב אורתודוקסי מתנגד לגיוס נשים, יש למנוע את כניסתם של רבנים אורתודוקסיים לבתי ספר חילוניים משום שהם תומכים בסרבנות. יתר על כן, הם מחנכים נשים שהן לא יכולות לעסוק בשירות צבאי משמעותי. במשך שנים ארוכות הפכו בתי הספר החילוניים לפח הזבל שאליו האחים הוהודים דוחפים כל סוג של צואה מחשבתית – בדרך כלל תוך שהם מממנים אותה, בזמן שהם פוגעים בתקציבים של בתי הספר החילוניים. אם החוק הזה יועיל למנוע את הזרימה החד צדדית של שופכין, כבר יצאנו ברווח.

ואחרי שצחקנו – כי לכולם ברור באיזה כיוון הולכת המדינה היהודית – נאמר דברים מכאיבים יותר. לחוק הזה אין יכולת למנוע משוברים שתיקה להכנס לבתי ספר. המטרות שלו הן אחרות. המטרה הראשונה, כמובן, היא לעודד את הבריונים בחברון ובמקומות אחרים: לומר להם שהממשלה איתם, לקרוץ להם שהם יכולים להפעיל אלימות ושלא יקרה להם כלום. הטרוריסט בעיני עצמו שי גליק (***), למשל, יוכל להמשיך לשלוח למשטרה איומים מפוברקים על אלימות ובכך לתת לה תירוץ לבטל אירועים של שוברים שתיקה.

האפקט השני לא מיועד לעודד את הבריונים. הוא מיועד להפחיד את חיילי צה”ל שעוד נשארו בהם שאריות מצפון. הוא אומר להם: דעו, אנחנו נשלח אתכם למשימות שאין להן דבר עם שירות צבאי. אתם תהיו קלגסים. אתם תעצרו ילדים. אתם תכנסו בלילות לבתים ותעירו משפחות. אתם תעשו מעשים שירדפו אתכם שנים אחר כך. אתם תתעוררו בלילות, משוכנעים שאתם שומעים דפיקות קת על דלת. מה שעשיתם יצרוב אתכם ויצלק אתכם. אנחנו, השולחים אתכם, נקפיד לא לומר לכם שום דבר מראש על זה, ונקפיד למנוע ממכם מידע על מה שאתם אמורים לעשות ומה שיקרה לכם.

ואחר כך, אחרי שנשתמש בכם ונזרוק אתכם, נצפה שתסתמו את הפה. שלא תדברו. שתתמודדו לבד עם הזכרונות, עם הספקות המציקים. תקענו לכם סכין בגב כדי לשמור על נדל”ן גזול, אבל אם תצביעו עליה, אנחנו נקרא לכם בוגדים, שונאי עמם, אנרכיסטים. כבר תקענו לכם סכין בגב; אתם באמת רוצים שנסובב אותה? שכחו מכל זה. זה היה, זה נגמר. זה קורה לכולם. אתם חושבים שאתם משהו מיוחד? לכו להודו או לדרום אמריקה, קחו את הסמים ונסו לשכוח. כשתחזרו, נקפיד לא לשאול אתכם מה עבר עליכם, בצה”ל ושם.

אבל אם תתעקשו לדבר על הסכין, תגלו שלאחים יאיר לפיד, שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ’ אין שום בעיה לדקור אתכם שוב. טוב, חוץ מיאיר. הוא לא יהיה שם, הוא יהיה בנתב”ג או במטוס לאנשהו. אבל אתם מבינים את העקרון.

לשתוק, כן? גב יפה יש לכם. יהיה חבל אם יקרה לו משהו.

(*) להוציא לפיד, שחשיבה איננה ממנהגו.

(**) עורכי דין עם עודף זמן פנוי וחיבה להטרלות ולמאבקים אבודים מתבקשים לפנות אל הבלוג ב-@ygurvitz בטוויטר.)

(***) גילוי נאות: הח”מ נתבע ע”י גליק תביעת דיבה, שעודנה בהליכים, משום שקרא לשי גליק שרץ. אני עומד מאחורי הדברים וההגנה שלי נשענת בין השאר על הגנת אמת דיברתי. בשבוע שעבר דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של גליק כנגד שוברים שתיקה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ואותיות פורחות

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

האוטו-אנטישמיות כמפלטו של הנבל

שר החינוך מבהיר שוב שאנטישמיות ו”שנאה עצמית” הפכו לביטוי ריק

אמש (ה’) העלה שר החינוך, נפתלי בנט, ציוץ זועם. אפשר לראות אותו כאן וליתר בטחון, למקרה שהשקרן יעלים את הציוץ, צירפתי צילום מסך. בקצרה, בנט רואה בביקורת עליו ועל תופעת ההדתה בבתי הספר “אוטו-אנטישמיות.”

bennet

נפרק את הסיפור. לפני כמה ימים הבחין כתב “הארץ” ברק רביד בקטע משונה בספר לימוד של ילדיו, שנכתב ב-2011 אבל עדיין מופץ על ידי משרד החינוך: בהסבר על פעולות החקלאי, נאמר שהוא בין השאר “מתפלל לגשם.” המדובר בספר שמופץ לתלמידי בית הספר החילוני. כתב הארץ ניר גונטז’, כחלק מהמדור שבו הוא עורך ראיונות חסרי רחמים שכבר לא עושים היום, ראיין את כותבת הספר, ד”ר שרה קלצ’קו. זו תיארה כיצד קיבלה הנחיות להכניס נושאים דתיים לספרי מדע לילדים כבר בשנת 2011. שמו של בנט לא נזכר בידיעה כלל; השר האחראי הוא גדעון פלוגות-סער. אבל כן, בנט הוא לרוע מזלו שר החינוך בתקופה שבה כולם התעוררו לתופעת ההדתה-הלאמנה שמשרד החינוך מבצע כבר שנים. ולבנט יש עור דק. היה יכול להיות גרוע יותר מבחינתו: בראיון, אומרת קלצ’קו שמבחינת ההדתה, המצב כעת במערכת החינוך גרוע משמעותית משהיה תחת פלוגות-סער.

בקיצור, כפי שכתב עמוס שוקן בתגובה לבנט, האחרון הוא-הוא השקרן. אבל זה פחות מעניין. איך יודעים שאח יהודי משקר? השפתיים שלו זזות, ובמקרה של בנט – גם האצבעות. זוכרים איך לפני כמה חודשים, תמך בנט בתקיפתם הפיזית של משתתפים בטקס יום זכרון אלטרנטיבי? זוכרים איך טען אחר כך ש”הסטודנט” שלו אחראי לכך? אז מישהו – אני לא זוכר מי, עמו הסליחה – טרק לבדוק, להתקטנן ולברר – ומצא שאין סטודנט כזה.

מה שמעניין פה הוא הקפיצה האוטומטית של בנט ל”אוטו-אנטישמיות.” מהי אוטו-אנטישמיות? התפיסה הידועה גם כ”שנאה עצמית.” זו תפיסה קבועה של הימין היהודי מימים ימימה: אם יש יהודים שמתנגדים לעמדות שלו, אין זה משום שיש להם דעה נוגדת משלהם אלא משום שהם לוקים ב”שנאה עצמית.” זה יופי של טריק רטורי: אתה יודע שאני צודק, זה מדבר מעומקי נשמתך, אבל אתה שונא את עצמך ולכן אתה מתנגד לי.

יש למהלך הזה שני חלקים. הראשון הוא הנחה מוקדמת של אחדות. כל היהודים מסכימים לכמה מוסכמות בסים, למרבה הנוחות בדיוק אלו שהדובר מחזיק בהן – למשל, הצורך לדחוף תפילות לספר מדע. ואם אתה נחשב בעיני הדובר כיהודי, אבל מסרב לקבל את הנחות היסוד הללו, סימן שאתה אוטו-אנטישמי ושונא את עצמך. כמובן, אם הדובר לא רואה בך יהודי, אתה סתם אנטישמי.

אבל רגע, מה בעצם אנטישמי בתפיסה שספר מדע לא צריך ללמד תלמידי כיתה א’ אמונה בדמון יהוה? אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים, אינהרנטית, לעומת עמים אחרים; שיש בהם משהו נפסד, שמקורו בעצם יהדותם. האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, שראתה ביהודים עם שקולל על ידי אלוהים בשל רצח האל, חשבה שאת הזוהמה של החטא הקדמון הזה אפשר לטהר על ידי התנצרות וקבלת האל הנרצח (למרבה הנוחות, היא לא נאלצה לענות על השאלה האם יהודים שחיו מחוץ ליהודה בזמן מותו של ישוע אחראים למעשי יהודי ירושלים – טענה שהועלתה בוויכוח טורטוסה, כאשר הרבנים טענו שכיהודים ספרדים, הם צאצאי יהודים שישבו בספרד עוד קודם ללידתו של ישוע.)

לעומתה, האנטישמיות הלאומנית/גזענית (שהתפתחה לאחר דרווין) טענה שיהדות היא לא אמונה אלא משהו מיסטי, קדמוני, תורשתי; משהו כה בסיסי ששום פעולה של הפרט לא תמחה אותו. וזה שורש הפילוג בין הכנסיות הלותרניות, שהסגירו את היהודים המתנצרים שהיו חברים בהן לנאצים, ובין הכנסיה הקתולית, שסירבה בכל תוקף לעשות זאת.

אבל מה אנטישמי בתפיסה שספר מדע אמור להיות נקי מאמונות תפלות?

מה שמוביל אותנו לתשובה: ברוב מוחלט של המקרים, כשיהודי ימני טוען לאנטישמיות הוא מתכוון לומר “מישהו שמתנגד למדיניות ממשלת הימין של ישראל.” אוטו-אנטישמי, או יהודי שונא עצמו, הוא יהודי שמעז לא לקבל את האמיתות המובנות מאליהן של האחים היהודים.

אבל הן לא מובנות מאליהן. יש חלק חילוני גדול בציבור היהודי. הוא אולי לא מגובש, והוא ודאי לא מאורגן כמו האחים היהודים – אלה שהצליחו לשדוד את הקופה הציבורית, כדי שילדיהם יקבלו יותר כסף ממשרד החינוך מאשר ילדים חילונים – והוא סובל לעתים קרובות מנוסטלגיה קטלנית ליהדות; הוא אולי לא יודע לנסח את הדרך לשם, אבל הוא יודע שהוא לא רוצה שהילדים שלו יתחנכו כמו הילדים של בנט, שלא לומר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שלא יקבלו את החינוך של ילדיו של סמוטריץ’. ומי שמתעב את בנט וסמוטריץ’ לא שונא את עצמו.

לא, נפתלי, אנחנו לא שונאים את עצמנו. אנחנו שונאים אותך. אנחנו שונאים את מה שאתה מייצג. אנחנו שונאים את היהדות שאתה מייצג, על פני הרב געייר שלה. אני אתאיסט, ואפילו אנטי-תאיסט, ואני רואה בחינוך הממלכתי הישראלי gateway drug לדתיות לאומיות; אני מודע היטב לכך שרוב הציבור החילוני לא נמצא במקום שבו אני עומד; אבל די ברור לי שהוא גם סולד מסמוטריץ’ ובנט, ונמאס לו שדוחפים לו יהדות מטומטמת לגרון. לא בטוח אם הציבור הזה יכול לנסח לעצמו יהדות אחרת; היא לא חשובה לו מספיק כדי שישקיע בה מחשבה. אבל למרות רגשי הנחיתות שלו, הוא יודע מה הוא לא רוצה. והוא לא שונא את עצמו.

ולא, השנאה לאחים היהודים היא לא שנאת חינם. ספק אם אי פעם היה למושג הזה – שנטבע, יש להזכיר, על ידי המשת”פים של הרומאים כנגד אלו שהתקוממו נגד הכובש הזר – משמעות. אבל ודאי שאין לו משמעות במצב שבו אדם חש שקבוצה ערמומית מנסה להרעיל את מוח ילדיו בתפיסה שזרה לו; זרה לו עד כדי כך שהוא לא טרח לארגן לעצמו ולילדיו נוגדנים נגדה, והוא לא יודע איך. (המממ. אולי יש מקום לחוג בית: “גמילה מיהדות – שאל אותי כיצד.”)

לבנט אין תשובות למתנגדי ההדתה, משום שהתשובה של המגזר שלו היא שיש לו כל זכות להמיר את הילדים החילונים. אחד הרבנים של המגזר, שמואל אליהו, אף קרא אחרי ההתנתקות “לנקום בחילונים… להסתער עליהם, לטחון להם את הראש, להחזיר להם את הילדים בתשובה.” (בהערת אגב על השקרנות השיטתית של האחים היהודים, אתר כיפה הסיר את ההערות של אליהו מהאתר שלו לאחר שנחשפו.)

יש להניח שחלק ניכר מהאחים היהודים יחושו שלא בנוח עם הטון של שמואל אליהו – אבל רק עם הטון. עם המסר הם מסכימים לגמרי. הם הרי משוכנעים שתלמידים חילונים הם תינוקות שנשבו שיש להראות להם את האור שיוצא מאש קודש. הדברים של אליהו לא נשמעים טוב; הם מעוררים אנטגוניזם, או כמו שהמגזר היה מעדיף לקרוא לזה, “שנאת חינם.”

אז מה עושים האחים היהודים כשאין להם תשובה? מאשימים את היריבים ב”שנאת עצמם” או “אוטואנטישמיות.” אז בפעם הבאה שיזרקו לכם את הטיעון הזה, אל תהססו: תוריד את הטלפיים שלך מהילדים שלי. אני לא שונא את עצמי. אני שונא אותך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ומי יוריד אתכם מעץ התליה?

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)

מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, היה נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד כה לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. זה האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט היה רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול היה לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רק שהחילונים לא יחללו שבת

מה שווה החינוך ה”ממלכתי” אם אנחנו לא שולטים בו?

מחר (א’) ל”ג בעומר, יום שיש לו משמעויות הלכתיות מסוימות (לאשכנזים מותר להתגלח לפני שבועות), אבל מוכר בישראל בעיקר כיום המדורות. ומאחר ול”ג בעומר חל מחר, והיום שבת, החליט שר החינוך שלכם לדחות את החג למחרתיים, כדי שהמוני התלמידים החילונים ידליקו את האש מחר ולא יחללו את השבת.

במגזר החרדי, מצד שני, שם עיקר הבלגאן של היום הזה הוא לא הדלקת מדורות אלא דרישה אל המתים סמוך למה שהם חושבים שהוא קבר שמעון בר יוחאי, לא שמים קצוץ על החלטת שר החינוך והם יערכו את ההילולה שלהם הערב. זו, יש לציין, תהיה כרוכה בחילול שבת המוני מצד כוחות הבטחון, אבל החרדים הרי יודעים שלמדינה הלכתית של ממש אין יכולת קיום.

לא מסובך, אם אתה מקים מדורה קטנה, להמנע מחילול שבת. אוספים את הקרשים מראש, מגיעים אחרי ההבדלה, מדליקים וזהו. זה לא כל כך שינה לבנט. השינוי, שבוצע ברגע האחרון, הוביל לכך שצריך יהיה לדחות בחינת בגרות, אבל גם זה לא הזיז לשר החינוך יותר מדי. בימים האחרונים התבשרנו שחברות האוטובוסים מתריעות שאלפי תלמידים לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם, משום שהאוטובוסים שלהם יהיו עסוקים – כפי שנקבע מראש – בשינוע של מאות אלפי סוגדים למתים ממירון ובחזרה. במשרד החינוך ענו בשלווה שרק שני אחוזים מהתלמידים יושפעו מכך ועל כל פנים, יש קווים עירוניים שהם יכולים להשתמש בהם.

על פי נתוני 2014/2015, יש בישראל 1,660,925 תלמידים בבתי הספר; יש להניח שהמספר עלה מאז. אפילו אם המספר נשאר קפוא, אנחנו מדברים על כ-33,000 תלמידים שבמקרה הרע לא יוכלו להגיע לבתי הספר שלהם וחזרה, ובמקרה הטוב יעמיסו עוד יותר על מערכת התחבורה הציבורית שהיא שכיב-מרע גם בימים כתיקונם. יש להניח עוד שהבלגאן התחבורתי יורגש במיוחד בישובים עניים יותר ובאזורים הכפריים.

יודגש: החינוך החרדי לא רואה את ההנחיות של בנט אפילו כבדיחה לא מחייבת. על תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי ניתן לסמוך, יש להניח, שהם לא יחללו את השבת – זה לא כל כך מסובך, כאמור. המסקנה המתבקשת היא שכל השינוי הזה נועד למנוע מתלמידים חילונים לעשות משהו שמבחינתם לא קיים. לתלמיד חילוני, אין משמעות לביטוי “חילול שבת.” לביטוי הזה יש משמעות רק אם אתה יהודי אורתודוקסי מאמין. אבל האח היהודי בנט מוכן לשבש את החיים שלהם, לדחות להם את הבחינות ולסבך את מערך התחבורה שלהם, לבזבז את כספי הציבור שלהם (מורים שתכננו מראש חופשה ביום ראשון יקבלו יום חופש, ובצדק) ובלבד שלא יעברו על האמונות שלו.

וכל זה מה? כנראה למען היום הפחות חשוב בלוח השנה הליטורגי היהודי, להוציא אולי צום גדליה. ככה מחנכים את התלמידים החילונים – אלה שגם כך מערך הלימודים שלהם לא קרוב להיות חילוני אלא דתי-לייט – מי מחזיק בערכים הנכונים ועל פי אילו ערכים צריך להתיישר.

עוד יום במדינה היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המחנק

רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח

כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.

האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.

סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.

סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.

Screenshot_050117_042745_PM

בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.

אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.

ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!

הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.

הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.

(יוסי גורביץ)

ז’דנוביזם

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)