החברים של ג'ורג'

ז’דנוביזם

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש חור בגרב, יא ביבי, יא ביבי

למה נתניהו לא משתמש בכרטיס אשראי? כי כל פושע מתוחכם יודע שכרטיס אשראי משאיר שובל שלא מאפשר הלבנת הון

דו”ח המבקר על פרשת ביביטורס מצא שורה של פגמים בהתנהלותו של מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו: הוא נהג לקבל כספים מעובדי לשכתו והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. הפרשה הזו הועברה, אחרי שנים שערורייתיות של הזנחה מצד מבקר המדינה והקונסיליירי המשפחתי וינשטיין, לחקירה מחדש. הנקודה שמשכה את מירב תשומת הלב היתה העובדה שעל פי הדו”ח, נתניהו לא השתמש בכרטיסי אשראי; אחד העובדים שלו, יחיאל לייטר, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי לממן טיסה של נתניהו ובני משפחתו. לייטר טוען שהכסף הושב לו אחר כך, אבל כמובן שאין תיעוד לכך. למה התנהלו הדברים כך? לטענת לייטר – שיש לציין שתחילה לא זכר בכלל את ההתרחשות הזו, ורק אחר כך הגיע עם גרסה שניה – משום שלנתניהו אין כרטיס אשראי, שכן הוא “לא מבין” בכרטיסי אשראי.

זה נשמע די תמוה. מדובר, אחרי הכל, במי שהיה שר האוצר. נתניהו הוא טכנופוב, או על כל פנים מעמיד פני כזה, אבל כרטיסי אשראי הם טכנלוגיה בת 60; היא נולדה בערך בתקופה שבה נתניהו יצא לראות חיילים בריטים בירושלים. ופתאום מישהו מצא עדות לכך שנתניהו דווקא השתמש בכרטיס אשראי ב-1988. אז האם נתניהו ידע להפעיל כרטיסי אשראי ב-1988, אבל 15 שנה אחר כך שכח איך?

או שיש הסבר סביר יותר: שמלבין הכספים הסדרתי נתניהו יודע שכרטיסי אשראי מותירים שובל ברור לחוקרים ועל כן הוא מעדיף להשתמש ככל האפשר במזומן, שנעלם ללא עקבות.

נבחן את העובדות הידועות.

[…]

באמצע העשור האחרון, שימשו נפתלי בנט ואיילת שקד כעובדי לשכתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. הימים הם הימים שלאחר מלחמת לבנון השניה ונתניהו עסוק בנסיון להפיל את ממשלת אולמרט באמצעות “תנועת המילואימניקים”, שלימים תצא ממנה “אם תרצו”, והרבה מאד כסף זר. בנט ושקד קיבלו כסף “שחור” מנתניהו – הוא הוציא אותו מכיסו הפרטי ולא הוצאה הניירת הנדרשת כחוק. הנסיון לחקור את זה לא הגיע רחוק. בנט אמר לאחרונה שהוא קיבל רק תשלום אחד, של כ-1,500 ש”ח, מנתניהו – ונאלץ להחזיר אותו על פי דרישת שרה נתניהו. לא ברור כמה כסף קיבלה שקד, אבל מאחר ובניגוד לבנט לה אין בעברה אקזיט הייטק – בנט אמר שהוא רצה תשלום סמלי כי הוא לא באמת היה צריך אותו – סביר להניח שהיא קיבלה שווה ערך של משכורת. לא ברור אם שקד החזירה את הכסף לנתניהו; באופן מפתיע, כל הנושא הזה, שבו ראש ממשלה לעתיד משלם בשחור לעובדי הלשכה שלו פשוט לא נחקר.

וישנו הסיפור המשונה של שעיה סגל, לשעבר עיתונאי, שעבד בלשכת נתניהו לכאורה ללא תשלום עד שעיתונאים שאלו על כך, קיבל תשלום מהחשבון הפרטי של נתניהו – וכמו בנט, גם הוא נאלץ להחזיר אותו.

באותה התקופה עצמה, סיפר אלדד יניב (כשהתמודד בבחירות 2013) נתניהו הסתובב עם כמות עצומה של מזומנים בגרביים, ובין השאר הזרים ישירות 70,000 ליש”ט למאבק המילואמניקים – שוב, כסף שחור. הבלדר להעברת הכספים היה לדברי אלדד יואב הורוביץ. שנה לאחר מכן, הורוביץ מעביר תרומה של 75,000 ש”ח לאם תרצו – תרומה ש”אם תרצו” משהה את הדיווח עליה במשך שנתייים, כי הדיווח מצביע על אקדח מעשן בינה ובין לשכת נתניהו. היא מדווחת על התרומה רק לאחר שרשם העמותות מאיים לסגור אותה אם לא תעביר את הדיווח של 2008.

הורוביץ מונה לאחרונה לראש לשכת ראש הממשלה. אלדד יניב קרא לנתניהו לתבוע אותו תביעת דיבה על סיפור הכסף בגרביים והמימון השחור של מחאת המילואמיניקים. נתניהו נמנע מלעשות זאת.

[…]

מה מקור הכסף?

לא ברור, אבל מתחילים לצוץ רמזים. נוכל צרפתי בשם ארנו מימרן, שיש לו קשרים ארוכים עם נתניהו, העיד לאחרונה במשפטו שהוא העביר לנתניהו מיליון יורו לצרכי מימון בחירות – מהטקסט לא ברור איזה, אבל נתניהו לא התמודד ב-2001 וב-2003, כך שמדובר או בבחירות של 2006 או בבחירות של 2009. קריאה זהירה בטקסט מעידה שאלה היו כנראה הבחירות של 2006, כי מימרן אומר “אז ב-2009, כשהוא אכן נבחר מחדש לראשות הממשלה, נסעתי לישראל ונפגשנו.” ה”אכן נבחר מחדש” יכול לומר שהמימון היה על הבחירות הקודמות. מימרן אמר שנתניהו מעולם לא השיב לו את הכסף.

התגובה הראשונית של נתניהו היתה שמדובר בשקר וכזב ושהוא מעולם לא קיבל כסף ממימרן. אתמול, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על בדיקה של הנושא, נתניהו שינה גרסה: לדבריו, הוא קיבל את הכסף כשהיה אזרח פרטי והכסף שימש ל”הסברה.”

נתניהו היה אזרח פרטי לתקופה קצרה בלבד: בין בחירות 1999 וסוף שנת 2000, אז הודיע על מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה (בסופו של דבר לא התמודד), ובין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2002, אז נכנס לממשלת שרון הראשונה כשר חוץ. בבחירות שלאחר מכן הוא הפך לשר האוצר ומאז לא חדל לרגע לכהן בתפקיד כלשהו.

נסכם: הנוכל הצרפתי מימרן אומר שהוא נתן לנתניהו מיליון יורו ולא קיבל אותם חזרה.

נתניהו לא מכחיש. הוא אומר שהוא קיבל את הכסף, ולא החזיר אותו אלא הוציא אותו על הסברה.

ועכשיו ראש הממשלה צריך להסביר שני דברים:

א. למה הוא לא דיווח על הכסף שקיבל ממימרן במשך, לגרסתו, עשור ולגרסת מימרן שבע שנים או יותר.

ב. לאיפה הלך הכסף. קבלות, בבקשה.

וכשרואים איך נתניהו שילם לאורך השנים בשחור לעובדיו; כשרואים שהוא נמנע משימוש בכרטיס אשראי; כשרואים שיש מיליון יורו בלתי מדווחים שפשוט התפוגגו, צריך להחליט מה סביר יותר: שנתניהו הוציא מיליון יורו על מסע הסברה שאף אחד לא שמע עליו ושלא הותיר שום סימן, או שהוא מסתובב עם הרבה מאד כסף שחור בגרביים.

ספרו לי עוד עד כמה המימון הזר מסוכן לדמוקרטיה שלנו.

עדכון: מימרן אמר הערב לערוץ 10 שהוא העביר כסף לנתניהו, אבל שהיו כמה שגיאות בדיווחים מבית המשפט:

א. הוא העביר מיליון פרנקים צרפתים, לא מיליון יורו.

ב. הוא העביר אותם לחשבונו הפרטי של נתניהו, לא לשום קרן ציבורית כפי שטען היום נתניהו.

ג. הוא העביר אותם ב-2001 ואז, ופה הדברים לא מסתדרים קשות, הגיע לחגוג את נצחונו של נתניהו שמונה שנים אחר כך. למה הגיע לבקר את נתניהו שמונה שנים לאחר התרומה? לא ממש ברור.

צריך יהיה שבית המשפט יפתח את הניירת ואולי גם יעביר אותה לפרקליטות הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יתנו, לא יקבלו

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שאו ציונה נס

הפצת השנאה כנגד זועבי התפרצה באלימות, והתקשורת היהודית לא רוצה שנדבר על כך שהפצת השנאה הזו היא משהו ציוני

 

היום בצהרים הגיעה חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת) לשאת דברים בפאנל במרכז האקדמי ברמת גן. למקום הגיעו פעילים של מפלגות הימין היהודי – הבית היהודי, ישראל ביתנו, וכ”ך/יחד. למרות שהמשטרה קיבלה התראה מראש על הגעת אנשי הימין, היא לא נערכה להגנתה של חברת הכנסת והגיעה באיחור ניכר. פעילי הימין החלו לשבש את דבריה של זועבי, ובין השאר ניסו להשתיק אותה באמצעות שירת ההמנון הציוני, “התקווה.” בשלב מסוים פרצה קטטה במקום, פעילי הימין הסתערו בכיוונה של זועבי, ואחד מהם שפך עליה בקבוק משקה. על פי מספר דיווחים, חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) דחפה את זועבי; מועלם מכחישה. ביציאה מהמקום, מצאה את עצמה הדוברת של בל”ד, אמילי מואטי, מוקפת בפעילי מרזל. הללו החלו לקרוא בכיוונה “הלוואי שיאנסו אותך ערבים,” ובשלב זה אחד מהם חבט בראשה במוט של דגל. היא פונתה לבית החולים במצב קל. קודם לאירוע, קרא מרזל לפעיליו להגיע למקום ו”למחוק את החיוך של זועבי.” אחרי האירוע, הוא השתחץ בכך ש”הבטחנו וקיימנו.”

marzl

מיד לאחר האירוע, נכנסה התקשורת היהודית למצב הקבוע שלה: היא מיהרה לחזור על המנטרה ש”יש לגנות את הקיצונים משני הצדדים.” כדי לדמות מצב שבו יש “קיצונים משני הצדדים”, רבו הדיווחים על כך שכשהרוחות החלו להתלהט, מישהי מתומכי זועבי הניפה דגל פלסטין, ואז הכל התפוצץ.

וואלה. עכשיו רוצים שנאמין שהנפת דגל היא שוות ערך לתקיפה פיזית. ושוכחים, באותה הזדמנות, שפעילי הימין הניפו דגלי ישראל. זו, כמובן, לא פרובוקציה.

כמובן, ידיה של התקשורת היהודית לא נקיות: היא פמפמה שנאה כלפי זועבי במשך שנים. היא הפכה אותה למטרה מותרת והתירה את דמה. אז עכשיו, כשחברת כנסת הופכת למטרה לאלימות, היא צריכה לחזור לקשקוש על “קיצוניים משני הצדדים.”

צריך לומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין שום בעיה עם קיצוניות. קיצוניות היא הכרחית להתקדמותה של חברה. בלי רעיונות קיצוניים, אי אפשר לתקן עוולות, כי כדי שעוול יתקיים הוא צריך מסגרת שבה הוא נראה נורמטיבי. רק מסגרת “קיצונית” מסוגלת להצביע על כך שעמוד תווך של החברה הוא בעצם עוול.

הבעיה היא לא קיצוניות. הבעיה היא אלימות. ובמסגרת הפוליטית הישראלית, יש בעקביות צד אחד שנוקט באלימות. ב-1967, ניסה איש ימין יהודי, אברהם בן משה, לרצוח בדקירה את ח”כ מאיר וילנר (מק”י); הוא נידון תחילה לשנה וחצי מאסר, עונש שהוגדל לארבע שנות מאסר, כשהשופטים כותבים ש”אפשר להבין לליבו.” ב-1996, ניסה איש הימין היהודי אוהד ברט לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד; תנועת בני עקיבא, שבה היה מדריך, סירבה להדיח אותו משורותיה, וכעשור אחר כך הוא הפך למועמד לכנסת מטעם “האיחוד הלאומי,” המפלגה שהיום היא הבית היהודי ושמועלם מכהנת מטעמה. בשנת 2004, הניח איש הימין היהודי אלירן גולן מטען חבלה ברכבו של ח”כ עיסאם מח’ול; אשתו של מח’ול, שהתניעה את הרכב, חמקה במאמץ מן הרכב המתלקח. גולן נעצר ופטר את העולם מקיומו לפני שאפשר היה להעמיד אותו לדין, וההתנקשות בחבר הכנסת נשכחה.

לתקשורת היהודית יש חלק מרכזי בהשכחת העובדות האלה. היא לא רוצה שנדבר על טרור יהודי, למרות שהמדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור ועד היום היא נשענת לקיומה על טרור. ואם התקשורת היהודית נאלצת לדבר על אלימות פוליטית, היא רוצה שנדבר על מרזל.

וכן, יש מה לשאול פה. למשל, איך זה שאדם שמתגאה בפומבי בכך שהוא שיסה אנשים בחברת כנסת עוד לא נמצא במעצר. למשל, איך זה שהתוקף של מואטי לא נמצא במעצר. אבל העיסוק במרזל הוא הסחת דעת.

במקום היו, כזכור, גם אנשי הבית היהודי וגם אנשי ישראל ביתנו. חלק מהאחרונים הניפו שלטים של “מוות למחבלים.” המנהיג של המפלגה הזו קרא בעבר להרוג את זועבי וקרא לה טרוריסטית. התקשורת היהודית לא הזכירה את הנקודה הזו היום. היא לא הזכירה את היבבות של נפתלי בנט לפני שבועיים על כך שאוי אוי אוי, משבשים לו את הכנסים ושזה יכול להגמר באלימות.

תומכי ליברמן באירוע שבו הותקפה זועבי. קרדיט: הרשימה המשותפת

בנט וליברמן, אחרי הכל, נחשבים על ידי התקשורת היהודית לחלק לגיטימי של הפוליטיאה. הם טיפה קיצונים, אבל הם במיינסטרים. הם אומרים אמנם דברים זהים למדי לאלה של מרזל, ומי שנכח באולם לא יכול היה להבחין בקלות בין תומכי מרזל, בנט וליברמן; אמנם, חברת הכנסת של בנט התייחסה – כמו ליברמן וכמו מרזל – לזועבי כ”פעילת טרור”; אבל על זה, אנחנו מתבקשים שלא לדבר. יש קיצונים, אבל הם זניחים, הם מרזלים. הם לא שתי מפלגות שיושבות בממשלה.

באדיבות דוברות הרשימה המשותפת

וכמובן, הם לא המפלגה של האפס שהתגלם בבשר, שדיבר על כל האזרחים הערבים כעל “זועבי’ז”, וכמובן, אנחנו לא מדברים על המחנה הציוני, שהצטרף בששון לציד האדם אחרי זועבי וקרא לפסול אותה רק לפני חודש. אלה לא קיצונים; אלה אנשי המרכז. הם מתונים, בהגדרה.

אז אנחנו מתבקשים לדבר על המרזלים. כי אם נרחיב את המבט טיפה אל מעבר למרזל, אנחנו עשויים לגלות שאופס, אי אפשר להבדיל בין מרזל ובין בנט או ליברמן; שהימין היהודי הוא בעצם כולו “ימין קיצוני”; ושהמצב של ה”מרכז” שלנו לא הרבה יותר טוב.

אז בואו לא נדבר יותר מדי על זה שחברת כנסת, נבחרת ציבור, הותקפה היום. בואו לא נדבר על זה שיש היסטוריה של תקיפת נציגי ציבור מן השמאל. זה יכול להאיר את הפסאדה שלנו, של הציבור היהודי הנאור ש”מגנה קיצונים מכל צד”, כמגוחכת משהו.

בכל יהודי יש כהנא קטן, אמר פעם מאיר מרטין כהנא. בתגובה, התקשורת היהודית ניסתה להחרים אותו. עכשיו הכהנא הפנימי הזה יוצא החוצה, והתקשורת היהודית עדיין מעדיפה שלא נדבר על זה. זה מעורר שאלות לא נוחות, כמו השאלה האם הכהנא הקטן הזה הוא לא בעצם התוצאה הסופית והסבירה של הפרויקט הציוני.

בואו נדבר על משהו אחר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קופת השרצים של הבית היהודי, מדריך ראשוני

נראה שבבית היהודי לקחו ברצינות-יתר את האמרה ש”אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם קופת שרצים תלויה לו מאחוריו.” אז הנה הקופה

מאחר והאסטרטגיה של הבית היהודי בבחירות האלה היא למצב את עצמם כמפלגה המאגניבה שמכילה את כולם ושכולם צריכים להצביע אליה, כלומר לעשות את תרגיל משיכת המטומטמים שהצליח כל כך למפלגת הגמלאים ויאיר לפיד, ומאחר וההצלחה של יאיר לפיד מראה שיש מספר מבהיל של מטומטמים כאלה, הנה מדריך למתווכח עם מצביע “הבית היהודי” המטומטם.

הבלוג איננו ממליץ על דיון עם מצביעים אידיאולוגיים של האחים היהודים, כלומר כאלה שאשכרה מכירים את המפלגה ובכל זאת מצביעים לה, כי זה בזבוז זמן. אין מה לדבר עם יודו-נאצים, חבל על הזמן והאנרגיה שלכם. אבל אם נתקלתם בזן של תומך המפז”ל הטמבל, מה שפעם כינה ב. מיכאל “חל”ם – חילונים למען מפד”ל,” הנה כמה עובדות שבמידה ואכפת לו מעובדות עשויות לגרום לו להסס. הרשימה מבוססת על הרשימה שלאחר הפריימריז ויכולים לחול בה שינויים; בין השאר, לבנט שמורה הזכות להכניס מועמדים משוריינים. אבל זה ידחוק את חביביו רונצקי ושובל לאחור, כך שלא בטוח שהוא יעשה את זה. נעדכן.

התמונות המופיעות בפוסט הן בעיקרן צילומי מסך מתוך מודעות וסרטונים שפרסמו המועמדים על עצמם, להוציא התמונה של רונן שובל, שצילמתי בעצמי.

נפתלי בנט – מס’ 1 ברשימה לכנסת, שר הכלכלה וחבר כנסת. קצין לשעבר בצה”ל שהתגאה בכך שהרג הרבה ערבים. הפעילות המוכרת ביותר שלו כקצין היא תקלה אסטרטגית שהובילה להרג של יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא וחיסלה את הלגיטימציה הבינלאומית של מבצע “ענבי זעם.” אגב, בשיחות פנימיות במגזר נהג בנט להתפאר במשך שנים שהוא הרס לפרס את הבחירות של 1996. אחר כך עבד כיחצ”ן בהייטק, וזינק בקלילות ללשכה של נתניהו. הוא היה אחראימתוך עמוד הפייסבוק של בנט לאסטרטגיית ההונאה של נתניהו, במסגרתה השתמשה לשכת נתניהו במאבק המילואימניקים של 2006-2007 כנסיון להפיל את אולמרט. הנסיון נכשל ובנט נבעט מלשכת נתניהו. בנט והסיידקיק שלו, איילת שקד, קיבלו באותה תקופה תשלומים שקשה להגדיר אלא כתמוהים מנתניהו, ובין השאר לא ברור מה הסטטוס החוקי שלהם מבחינת מס.

אחרי השהות בלשכת נתניהו, עבר בנט לתפקיד שהוא מקפיד לא לדבר עליו – מנכ”ל מועצת יש”ע. אם יקשרו אותו עם התפקיד הזה, מישהו עוד עשוי להזכר שהוא בפוליטיקה הימנית הרבה יותר משהיה בהייטק או בצה”ל. כמנכ”ל מועצת יש”ע, היה בנט אחראי לשני מהלכים בעלי חשיבות: ראשית, הקמת הזרוע למבצעים מלוכלכים של העמותה, “ישראל שלי”, יחד עם איילת שקד; שנית, מהלך ספק-פלילי של העברת כספי ממשלה בעסקה סיבובית למועצת יש”ע.

מועצמ יש”ע היא, למרות הפרטנזיות שלה, עמותה פרטית לכל דבר. כפי שחשף מכון המחקר מולד לפני כשנה, הממשלה העבירה בין השנים 2010-2013 148 מיליוני שקלים להתנחלויות באמתלה של “פיצוי על ההקפאה,” והתנחלויות שרצו לקבל את הכסף היו צריכות להסכים להשליש למועצת יש”ע 20% מהכסף. התנחלויות שלא הסכימו לתת למועצת יש”ע את הכסף, לא קיבלו אותו. מנכ”ל מועצת יש”ע בזמן תרגיל ההונאה הזה של הציבור – העברת עשרות מיליוני שקלים לעמותה פרטית, כסף שכביכול הוא פיצוי על הקפאת בניה – היה נפתלי בנט.

כשר הכלכלה, המשיך בנט להזרים סכומי עתק לקהל הבוחרים שלו מחוץ לישראל, כשבמקביל הוא מנצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לא לסייע למפעלים במצוקה בתוך ישראל. לאחרונה אמר שכמנכ”ל, הוא היה רואה בקיומו של ועד עובדים כשלון, כי “המנכ”ל צריך להיות האבא של העובדים.” כעובדים, מה אתם רואים במנכ”ל שלכם יותר – אבא, או מי שתפקידו להוציא ממכם מקסימום תפוקה במינימום הוצאה?

היועץ הפוליטי של בנט הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. כראש הבית של הטרור היהודי, בנט זכה בבחירות האחרונות לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים שעודם בחיים, יגאל עמיר.

אורי אריאלמס’ 2 ברשימה לכנסת, שר הבינוי והשיכון וח”כ מטעם סיעת תקומה. אורי אריאל הוא, קודם כל, בוגד: הוא התגאה בכך שהוא העביר מידע על תנועות צה”ל למתנחלים.

תפקודו של אריאל כסוס טרויאני של מדינת יהודה בממשלת מדינת ישראל לא מתמצה רק בבגידה: הוא העביר מיליארדים לגדה לצרכי בניה, בעוד שמחירי הדיור בישראל עצמה מרקיעים שחקים. אם מישהו היה צריך עוד הוכחות לכך שאורי אריאל משתין על הציבור הישראלי מהמקפצה, המשרד שלו מכר מאות דירות שהיו מיועדות לדיור ציבורי לעמותות שמקורבות למפלגת הבית היהודי, רבות מהן עמותות דת. הוא מכר אותן במחיר אפסי. הפתרון של אריאל לבעיית הדיור הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לקליטת מהגרים מצרפת הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לחוסר השקיפות של קק”ל הוא לחץ על קק”ל עד שזו תסייע לבניה בשטחים ואז הוא מפסיק את הלחץ (בוגד, כבר אמרנו? אז נוסיף מועל באמון.) הפתרון של אורי אריאל להתחממות הגלובלית הוא בניה בשטחים.

איילת שקד – מס’ 3 ברשימה לכנסת. איילת שקד היא הסיידקיק של נפתלי בנט והציפוי העאלק-חילוני שבאמצעותו הוא משווק רשימה של חרד”לים לציבור הכללי. שקד היתה עם בנט בלשכה של נתניהו, עפה יחד איתו משם ואחר כך הקימה יחד איתו את “ישראל שלי.” במסגרת תפקידה זה, ניסתה שקד ב-2011 לטרפד את המחאה החברתית. לא כל כך הלך. ההפגנה שהיא ארגנה יחד עם “אם תרצו” הצליחה לקושש 100 איש בלבד.

כסוס טרויאני עאלק-חילוני של מפלגה חרד”לית, ההישג העיקרי של שקד היה הארכת השירות של בחורי ישיבות ההסדר בחודש אחד בלבד, כלומר ל-17 חודש. כאן המקום להזכיר שוב שהמיליציות המהוללות של חובשי הכיפות הסרוגות משרתות בצה”ל פחות מחצי ממה שמשרתים חילונים. סיבה אחרת לזכור את שקד היא הפצת השנאה שלה: היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה קריאה לפגוע בפלסטיניםמתוך עמוד הפייסבוק של שקד באשר הם פלסטינים, והפיצה עלילה שקרית על כך שפלסטינים הציתו בית קברות יהודי ביפו (איך לעזאזל מציתים בית קברות, אין לי מושג.) בשני המקרים השקרנית הקטנה אולצה להתנצל.

אלי בן דהןמס’ 4 ברשימה לכנסת וסגן שר הדתות. הלז אמר שנישואים של גאים הם “מתכון לחיסול העם היהודי,” אלוהים יודעת למה, הוא גם אמר ש”תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה של הגוי,” אבל תשמחו לדעת שזה תקף גם אם היהודי הוא הומוסקסואל, לא עלינו. על כל פנים, התפיסה שליהודי יש נשמה שגבוהה יותר מזו של לא יהודי היא חלק מעיקרי האמונה של האחים היהודים. בן דהן לא בולט כאן.

ניסן סלומינסקי – מס’ 5. הלז היה הגנב הראשי של הסיעה בכנסת היוצאת. פעם אחר פעם, תוך ניצול תפקידו כיו”ר ועדת הכספים, הוא העביר מאות מיליונים להתנחלויות, כשהוא מונע דיון על העברת הכספים ומקפיד על אפס שקיפות. התרגילים שלו היו כ”כ מביכים, שהאוצר התחייב לאחרונה לא להעביר את השוחד הפוליטי האחרון לפני הבחירות. לוחשים שבימים אלה הוא נאלץ להקדיש פחות זמן לקמפיין ויותר זמן לפגישה עם עורכי דין, ודי לחכימא.

על פי דיווחו של המשורר אליעז כהן, עם הסכמי אוסלו ניסו כהן וחברים להקים מחתרת. כהן הלך להתייעץ עם סלומינסקי, אז קמב”ץ מועצת יש”ע, שלא טרח לדווח על הקושרים לרשויות. הבית של הטרור היהודי, כבר אמרנו?

אורי אורבך – מס’ 6 ברשימה לכנסת והשר לענייני גמלאים. ידוע בעיקר בפשעיו נגד ההומור, אבל גם הצביע (בכנסת ה-18) נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. ידוע בדרך כלל כאדם מנומס, אלא אם מדובר בלא יהודים: הוא צעק בשעתו לח”כ טיבי ש”זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948.” על “תורת המלך,” המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים, הוא אמר ש”אני מציע לרבנים כותבי הספר שבמקום להתעסק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים.” כי בבית של הטרור היהודי אי אפשר לצאת בגלוי נגד הסתה לרצח של לא-יהודים, זה ידפוק אותך בפריימריז.

ינון מגלמס’ 7 ברשימה לכנסת. לכאורה, עוד חילוני מחמד של בנט. לאור העובדה שהוא אמר על עצמו שהוא קודם כל יהודי, אח”כ ישראלי, ורק אחר כך עיתונאי, הוא צפוי בכנסת הקרובה לשרת קודם כל את מדינת יהודה ורק אחר כך את מדינת ישראל.

שולי מועלםמס’ 8 ברשימה לכנסת. בהמה גסה מהסוג המקובל במפלגה, רק טיפה יותר טיפשה: טענה שרק ליהודים יש זכויות בהר הבית, ואחר כך טענה שלא אמרה את זה, מבלי לדעת שהיא מוקלטת. השתתפה בתרגיל המסריח של מתנחל אחר, דוד רותם (לשעבר – אחחח, איזה כיף לכתוב את זה – ח”כ של ליברמן) שבמסגרתו הקדימו את ההצבעה על שקיפות בחטיבה להתיישבות, ניצלו את העובדה שהח”כים היו תקועים בפקקים, ואסרו על השקיפות. החטיבה להתיישבות, יש לציין, מככבת בפרשת השחיתות המכונה “פרשת ישראל ביתנו”, שהיא לגמרי גם פרשת הבית היהודי.

מועלם היא אלמנתו של סא”ל משה מועלם, והיא נאבקה שנים בדרישה להמשיך ולהעניק את קצבת אלמנות צה”ל לאלמנות שנשאו בשנית. כדי להראות דוגמא אישית, מדווחת ויקיפדיה, היא נמנעה מלרשום את נישואיה השניים, נשארה רשומה כאלמנת צה”ל והמשיכה לקבל קצבה, עד שהחוק שונה והיא הפכה לזכאית למפרע לכספים שקיבלה בהונאה. נכון שאפשר לסמוך על מי שהפגינה יחס אגבי כזה לכספי ציבור שתשמור על הקופה? אל תשכחו את סיסמת האחים היהודים: “לנו מגיע יותר.” מה שמעביר אותנו ישירות למי שטבע אותה.

בצלאל סמוטריץ’מס’ 9 ברשימה לכנסת. סמוטריץ’ התפרסם לאחרונה בכך שהוביל את “מצעד הבהמות,” המצעד של המפד”ל שאמור היה להיות חיקוי למצעד הגאווה. שותפו להכנת המצעד היה הטרוריסט היהודי אוהד ברט (מועמד הבית היהודי לכנסת בשנת 2009), שניסה להתנקש בשעתו ביוסי שריד. סמוטריץ’ נעצר בתקופת ההתנתקות, בחשד שתכנן פיגוע; הוא לא הועמד לדין אבל, מצד שני, גם לא הסביר למה היו לו 700 ליטר דלק. בואו נאמר שפלסטיני במצב כזה היה עף לכמה שנים בכלא בלי יותר מדי שאלות. מי אמר “הבית של הטרור היהודי” ולא קיבל?

סמוטריץ’, תופתעו לדעת, גם לא אוהב פלסטינים. בשנת 2011, הוא חתם על מכתב נגד העסקת פלסטיני ישראלי בהסעת תלמידים בגוש עציון.

סמוטריץ’ אמר בגלוי ש”מגיע לעם ישראל שנקבל יותר,” ומעבר לניסוח הנהדר – אתם מבינים, לא שזה מגיע לנו, זה מגיע לעם ישראל – הוא הוכיח שהוא לא יודע איך עושים את זה. ניסן סלומינסקי בטח דפק את הראש בקיר. הרי ברור שלנו מגיע יותר, ואנחנו גם נקבל יותר – אבל מה אתה עושה, טמבל! אתה מביא את המצלמות! מישהו עוד ישים לב!

smutrich

ניר אורבךמס’ 10 ברשימה לכנסת. אפרטצ’יק התנחלויות כלשהו, שעד כה הצליח לחמוק מעין הציבור. עובד על זה.

מוטי יוגב – מס’ 11 ברשימה לכנסת. לא הנעל החדה במגירה, ומי שאמר לאחרונה על תושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” כלומר מנהל מסע ונדטה נגד רוב הציבור היהודי, שכזכור תמך בהתנתקות. בשנת 2014, העיד דידי רמז שכמח”ט, סייע יוגב לפוגרומצ’יקים יהודים.

אבי וורצמן – מס’ 12 ברשימה לכנסת וסגן שר החינוך. בסרטון הקמפיין שלו, התפאר שהוא עובד בשקט ומעביר תקציבים מתחת לשולחן לאנשי שלומנו ובכך שהוא מבצע הטפה דתית לחילונים באמצעות מערכת החינוך. הוציא עשרות מיליוני שקלים על פרוייקט “תנ”ך 929,” שמשמש בעיקר את צרכי הקמפיין שלו. עד כה לא נתפס בהתבטאות מסריחה באמת, מה שאומר שהוא מפז”לניק מהזן הישן – מבצע את התרגילים שלו בחושך והרחק מעין הציבור. הדור החדש כבר לא מעריך כאלה, ומכאן ההישג הנמוך יחסית של וורצמן בפריימריז. כמובן, העובדה ששר החינוך היה אח יהודי גם הוא, אמנם מסיעה אחרת – שי פירון – ודאי לא הפריעה למעלליו של וורצמן.

בסרטון הבחירות שלו, השווה וורצמן את עצמו לסופרמן.

וורצמן, מחופש לסופרמן, שומר נגיעה מבת שירות

יהודית שילת – מס’ 13 ברשימה לכנסת. עלתה לתודעה הציבורית אחרי שקוננה על “אקלים הומו-לסבי.” שילת משמשת כיו”ר ארגון “תקנה,” הארגון שמיועד להעלים רבנים ומחנכים שביצעו תקיפות מיניות בתלמידיהם מבלי לעורר סקנדלים ובעיקר בלי תלונות במשטרה. המקרה הידוע ביותר לשמצה שבו טיפל “תקנה” הוא זה של הפדופיל יקיר המגזר מוטי אלון, שבו העביר הפורום את אלון – שהורשע באוגוסט 2013 בתקיפה מינית של תלמידיו – לישוב אחר, כשהוא מנסה לטשטש את הפרשה כמיטב יכולתו, ומפרסם את המקרה רק לאחר שעיתונאי כבר עלה על הפרשה. שילת ואנשי פורום תקנה מעולם לא שילמו מחיר על שיתוף הפעולה עם הפדופיל אלון.

היום, כמסתבר, הגנה על פדופילים היא עילה להבחר לכנסת. פעם היו קוראים לזה חילול השם.

אורית סטרוקמס’ 14 ברשימה לכנסת. “פעילת זכויות אדם” בעיני עצמה ובעיני ויקיפדיה העברית, סטרוק ניצלה את תפקידה כדי להצטרף לתרגיל המסריח של דוד רותם ומנעה דיון על שקיפות בחטיבה להתיישבות. סטרוק ניסתה לחוקק את חוק דרומי בגדה, כך שיאפשר למתנחלים לירות בפלסטינים שנכנסים ל”אדמתם” של האחרונים. אחד האנשים שהיו נהנים מחוק כזה, הוא בנה של סטרוק, צביקי, שהורשע בחטיפה והתעללות בילד פלסטיני ושהרג גדי בבעיטה. סטרוק ג’וניור, תושב המאחז עמוס הפשעים אש קודש, טען שהילד פלש לאדמתו. עיקר הפעילות של סטרוק בכנסת האחרונה היתה נסיונות חוזרים ונשנים להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, לא באמצעות סיפוח רשמי אלא באמצעות חקיקה שלא נוקטת במונח “סיפוח.”

אביחי רונצקי – מס’ 15 ברשימה לכנסת. רונצקי הוא הרב הצבאי לשעבר, והוא פרסם בשעתו פסק הלכה שקובע שאסור לטפל בשבויים בשבת, אלא אם יש להם מידע מודיעיני מועיל ואלא אם יש חשש שדבר אי-הטיפול יוודע ועקב כך ייפגעו שבויים יהודים. רונצקי הודח מצה”ל אחרי מבצע “צוק איתן,” כשחמתו של שר הבטחון יעלון בערה בו על כך שרונצקי גייס את עצמו למילואים, הסתובב על מדים, אסף ידיעות על תפקוד הצבא והעביר אותן לבנט, הפטרון הפוליטי שלו. לשם שינוי, נראה שדווקא בנט ורונצקי צדקו בנושא הזה.

רונצקי שימש כמנהל של “מנהלת הזהות היהודית,” כלי של בנט שעוקף את משרד החינוך ושמטרתו היא להחזיר תלמידים חילונים בתשובה. האחים היהודים הצליחו באוקטובר 2013 להעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני ש”ח – פי 3 מהסכום שיועד לה מלכתחילה. רונצקי ממשיך במסגרת ה”מנהלת” בפרוייקט שבו הודה בגאווה כרב צבאי ראשי: החזרה בתשובה של חילונים בכספי ציבור.

רונצקי רגז על הרבנות הצבאית, כשזו חשפה את התכנית של האחים היהודים להדרת נשים וקבעה שיש למנוע מהן מלהשתתף באירועים פומביים, וכתב שהיה צריך להשאיר את הדברים האלה מתחת לשולחן, כי כשהם מתפרסמים בגלוי, החילונים עשויים לשים לב.

רונצקי החזיר לרבנות הראשית את אל”מ אייל קרים, שפסק שמותר לבצע אונס בעת מלחמה ואולץ על ידי הבלוג הזה לחזור בו. הוא טען שעל חייל שמגלה חמלה על האויב “חלה קללת ‘ארור מונע חרבו מדם’.” הרבנות הצבאית של רונצקי הפיצה ספרון שבו נטען שהוואתיקן עורך סיורים באושוויץ לאנשי החיזבאללה, כדי שאלה ידעו איך לבצע רצח עם. כרב צבאי ראשי, אמר רונצקי שעל בנות דתיות נאסר לשרת בצה”ל. חוק שירות חובה? שטויות.

רונן שובל – מס 16 ברשימה לכנסת. שרלטן פוליטי, שהקים תנועת רמיה שהתחזתה ל”תנועת מרכז” בעודה תנועת ימין קיצוני, שובל למד על בשרו בפריימריז שאי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן: ההתחזות שלו ל”איש מרכז” כנראה עלתה לו בקולות. האיש היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מבית המשפט מנהל מלחמת חורמה נגד חופש הביטוי בישראל, וזה כנראה הדבר היחיד שהוא באמת מאמין בו.

לשובל יש היסטוריה פוליטית מגוונת: ב-2006 הוא התמודד לרשימת הבית היהודי, נכשל, הפך (באמצעות יועצו של נתניהו נפתלי בנט?) לאחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, בנה מזה את “אם תרצו,” אבל בתחילת 2014 הוא הצטרף לישראל ביתנו דווקא. מהספינה הטובעת הזו הוא קפץ כשהריח שהמנדטים זZombie Ronen Shovalורמים לבית היהודי. שובל הוציא 150,000 שקלים מכספו ועוד 50,000 ש”ח מכספי אביו, איש העסקים אדוארדו שובל, על הפריימריז והבחירות. מאחר ויש להניח שחלק מהכסף הזה הגיע מהפעילות הציונית המקובלת של סחר עם איראן דרך מדינה שלישית, יהיה נחמד לראות את כולו יורד לטמיון.

שובל מאמין, או מעמיד פני מאמין כי זה מועיל פוליטית, בבניית בית המקדש, פעולה שמצריכה פיצוצים מסויימים בהר הבית. במשפט הדיבה המפורסם של “אם תרצו,” טען שובל בין השאר שאהוד ברק איננו ציוני בעיניו, כי הוא ויתר על הר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהפאשיסט השרלטן ינסה לומר לכם שהוא ורק הוא יודע מיהו ציוני: בעיני שובל, ציוני הוא אדם שרוצה להקים בית מקדש.

שרה אליאש – מס’ 17 ברשימה לכנסת. לא מוכרת מי יודע: פעילה נגד ההתנתקות, שזה די הכרחי בימינו אם אתה רוצה להכנס לכנסת ברשימת הבית של הטרור היהודי, והיתה סגנית יו”ר מועצת יש”ע, מה שאומר שיהיה מפתיע מאד אם היא לא יודעת על שימוש מגונה בכספי ציבור. אמרה לפני כשנה שהיא מתנגדת לשירות נשים בצה”ל, אבל יש לציין שלמרות הרעש הציבורי הקטן שעשתה ההצהרה הזו, זו אכן עמדתה הקלאסית של המפז”ל.

זבולון כלפה – מס’ 18 ברשימה לכנסת. מתנחל מקצועי שהצליח להיות מפונה גם מימית וגם מגוש קטיף. ב-2012 הוכתר ע”י יהושע בריינר כ”חבר בסיירת האלמונים” של בנט, ועד כה הוא די מצדיק את התואר. בהתחשב בחבריו לרשימה, זה כנראה הישג.

אביחי בוארון – מס’ 19 ברשימה לכנסת. הוא הדובר של הפולשים לעמונה, ועם קצת מזל נוכל כולנו לחגוג את פינויו מהשטח שגנב עוד שנה ועשרה חודשים בערך (האירוע ילווה במטס חגיגי של להק החזירים המעופפים של פיקוד מרכז.) לאחרונה דווח שהוא מסר לבית המשפט תצהיר שקרי, אבל בהתחשב בכך שהוא מפנטז על מחנות השמדה (לעמלקים, לעמלקים, רק לעמלקים) ושב-2008 הוא פינטז בפומבי על פיצוץ (”מחיקת”) מסגד אל אקצה, זו כנראה הבעיה הקטנה ביותר איתו.

משה סלומון – מס’ 20 ברשימה לכנסת, ועם קצת מזל המקום הריאלי האחרון שם. עלה התאנה האתיופי של המפלגה שמקפידה לא לשלב את יוצאי אתיופיה במקום ראוי במערך החינוך שלה. נתפס בהתבטאות הומופובית קלות, אבל שום דבר שסוטה מהתקן המקובל במפלגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מועמד הבית היהודי לא מכחיש תמיכה במחנות השמדה

אביחי בוארון מסרב להכחיש שכעורך, הוא תמך במחנות השמדה לעמלקים

בסוף שנת 2010 התפרסם גליון מס’ 117 של עלון בית הכנסת “מעייני הישועה,” ובו היה מאמר מערכת בלתי חתום, שיצא נגד הרבנים שתקפו את “מכתב הרבנים,” המכתב שאסר על השכרת בתים ללא יהודים. במאמר המערכת הובע חשש ש”מא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." “ ההדגשות שלי.

למה אני נזכר בסיפור הישן הזה? כי כפי שחשף לפני מספר שבועות “רב צעיר,” יו”ר תנועת מעייני הישועה ומי ששימש כמו”ל של העלון (העלון שינה את שמו בסוף 2013) הוא אביחי בוארון. האחרון נבחר לאחרונה במקום ה-19 של רשימת “הבית היהודי” לכנסת.

האם מועמד של הבית היהודי לכנסת תומך בבניית מחנות השמדה? במהלך שיחת טלפון עם בוארון, הוא סירב להתייחס לשאלה, בטענה שאני “מנסה להכפיש את הבית היהודי,” וסיים את השיחה. לא נותר לנו אלא להתייחס לפרסום שעליו סמך בוארון את ידיו לפני ארבע שנים כמייצג את עמדתו.

המועמדים של הבית היהודי מהווים מקור מבוכה מתמשך ליו”ר התנועה, נפתלי בנט. הם דופקים את נסיון ההונאה שלו שמיועד לשווק את הבית היהודי כמשהו חדש ונוצץ. פתאום יש לך הומופובים בולטים, פתאום צצים מועמדים שהיו חשודים בהתחככות עם טרור יהודי (בצלאל סמוטריץ’) בימי ההתנתקות, פתאום יש לך מועמדים (שוב סמוטריץ’) שהובילו קמפיין נגד העסקת פלסטינים, מה שאילץ את בנט לצאת בלא-הכחשה שאומרת “יו”ר הבית היהודי מתנגד לכל אפליה בתעסוקה והתבטא בנושא מספר פעמים.” שזה נחמד, אבל שאלו על סמוטריץ’, לא על בנט.

עוד זה מדבר וזה בא: מוטי יוגב, לא הנעל החדה במגירה גם בימים כתיקונם, הודיע היום (ג’) קוממיות לתושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” ואת דפיקות הראש בקיר מהלשכה של בנט אפשר היה לשמוע היטב. מה הוא יאמר עכשיו, ש”יו”ר הבית היהודי מתנגד לרקוד על דמם של תושבי עוטף עזה, והתבטא בנושא מספר פעמים”? מה הוא יאמר על הערגה למחנות השמדה של בוארון, ש”יו”ר המפלגה מתנגד להקמת מחנות השמדה?”

האמירה של יוגב, אגב, חושפת רובד שבדרך כלל לא נחשף: השנאה התהומית של האחים היהודים לציבור היהודי הכללי. מדי פעם זה מתפרץ: שמואל אליהו קרא “לנקום בחילונים” על ההתנתקות (כמקובל, אתר כיפה ניסה להסתיר את הראיות, ונכשל). מה שמעניין בהתבטאויות של אליהו ושל יוגב, מעבר להתבטאויות עצמן, הוא היעדר ההתנערות של האחים היהודים מהן. יש לכך סיבה טובה: ההתנתקות היא אסון תיאולוגי.

התפיסה של האחים היהודים היא שאין נסיגות בגאולה. ההתנתקות היתה חתיכת נסיגה. זו הסיבה שהם ניסו, מלכתחילה, לתאר אותה כטרגדיה. הם הצליחו בדבר אחד: להשכיח את המציאות של רצועת עזה ב-2004. אף אחד כבר לא זוכר את ציר פילדלפי, את העובדה שהיו קסאמים הרבה לפני ההתנתקות, את הרג החיילות בנצרים – ואת העובדה שרוב גדול של הציבור, בכלל זה בנימין נתניהו, תמך פעם אחר פעם בהתנתקות.

מתחת לציפוי הנוצץ של בנט, זה מה שמציגה המפלגה שלו: תאווה למחנות השמדה, ושנאה גם של רוב הציבור היהודי. השאלה שלא הספקתי לשאול את בוארון היא האם הוא חושב שיש להכניס למחנות השמדה לא רק עמלקים אלא גם את מתנגדי ההתנתקות ואנשי “ערב רב.”

אולי טוב שלא קיבלתי תשובה.

עדכון: ערוץ 10 חשף הערב שבשנת 2008 אמר בוארון ש”רבני ופעילי התנועה, כמו כל יהודי העולם, מייחלים ליום שבו יימחק מסגד אל אקצה בפועל ולא רק בתכנית פוטושופ. יותר מדי זמן אנחנו מחכים ליום הזה. כשזה יקרה יעלו יהודי כל העולם לירושלים כדי לבנות את בית המקדש האהוב ואף מוסלמי לא יעז לפתוח פיו לעומתנו.” ה”תנועה” המדוברת היא “מעייני הישועה.” אני ממתין בכליון עיניים לכאילו-הכחשה של בנט: “יו”ר התנועה מתנגד להרס מסגדי אל אקצה והצהיר על כך בעבר.”

בעצם, לא. הכחשה כזו בנט לא יוכל להוציא, או שהוא גמור. אלה האחים היהודים. כך הם נראים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ריצ'רד ניקסון, יש לך יורשים

הפוליטיקה הימנית כבבואה חיוורת של מלחמת התרבות בארה”ב, או על האנטישמיות של הבית היהודי

בנימין נתניהו הגביר את ההילוך בשבועות האחרונים נגד התקשורת בישראל, כשרמת הצווחנות בשופרות הקבועים שלו – ישראל היום ומקור ראשון – מגיעה לשיאים חדשים, במיוחד סביב הסרטון שבו נראה נתניהו הלחוץ והמבוהל בתור לאוטובוס בפאריס, ובכן, כלשלשת עופות. התקשורת, מאשימים נתניהו ושופריו, מגויסת נגדו.

האמנם? לא ממש. נתניהו שולט ב”ישראל היום,” העלון הנפוץ ביותר בישראל, והשוגר דדי שלו, שלדון אדלסון, רכש לאחרונה גם את “מקור ראשון.” לאף אחד לא היו שום ציפיות מהסחבה של עמוס רגב, אבל בימין נהגו להתגאות שמקור ראשון הוא ספינת דגל אינטלקטואלית שלהם. תוך זמן קצר, אפשר היה לראות איך מקור ראשון הופך מעיתון ימין עצמאי לעוד גרורה של לשכת נתניהו. עדיין לא שום דבר שאפשר להשוות לבטאון לשכת ראש הממשלה, אבל ברור שהעורכים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו שיעצבן את הלשכה.

נתניהו שולט גם בערוץ הראשון, ואולי אין דוגמא טובה יותר לשליטה הזו מאשר העובדה שבאמצע הפגנת הענק של 2011, שהוציאה כחצי מיליון לרחובות, התקשרו מהלשכה – והשידור החי הופסק באמצע. נתניהו שמר לעצמו, לא במקרה, את תפקיד שר התקשורת; הוא לא עושה שם יותר מדי – לא לעשות יותר מדי זו התמחות שלו – אבל הוא חונק מדי פעם את ערוץ 10, כדי שיזכור מי פה הבוס. האיש של נתניהו בערוץ הראשון והשני הוא יואב הורוביץ, מי שמעולם לא הכחיש את הפרסומים שהעביר ל”אם תרצו” עשרות אלפי שקלים.

כן, נתניהו שולח את זרועותיו גם לערוץ השני. לאחרונה, הסיר הערוץ את “מצב האומה,” שעברה לערוץ 10, כשבוע אחרי שזו פרסמה סאטירה על סתימת הפיות של נתניהו והבטיחה לצנזר את עצמה, או שיסגרו את הערוץ. בכירים בערוץ השני טענו בעילום שם, כך ידיעות אחרונות, שנתניהו הביע אי שביעות רצון מ”מצב האומה.” לזה לא הגיעו ראיות חותכות, אבל אין מחלוקת על כך שמקורבם של בני הזוג נתניהו, עו”ד יוסי כהן, קיבל תכנית בערוץ 2, בלי שום סיבה טובה. התוצאה היא תוכנית תעמולה של לשכת נתניהו בלב הערוץ החופשי לכאורה. לאחרונה, במקביל לירידתה של “מצב האומה,” היא שבה למסך.

אבל העובדה שנתניהו מחזיק בהשפעה עצומה על חלק ניכר מכלי התקשורת היא פשוט השכלול הייחודי שלו לאגדה, על פיה התקשורת – שנשלטת על ידי השמאל הקיצוני – עוינת את הממשלה ואת העם הפשוט. גם לא מסובך לתאר את מקורותיה של האגדה הזו: כמו כמעט כל תופעה של הימין היהודי, מקורה בארה”ב של סוף שנות השישים, ימיו של אחד האפלים שבפוליטיקאים, ריצ’רד ניקסון.

הרעיון של “העם נגד תקשורת עוינת” מגיע ישירות מניקסון, והוא התחיל בקמפיין נגד התקשורת – הוא השתמש בספירו אגניו, סגן הנשיא, בתור כלב התקיפה בתחום הזה – מיד לאחר בחירתו, בקיץ 1969. בשעתו, הרעיון היה בלתי נתפס: התקשורת לא נתפסה כפוליטית, ואם היתה פוליטית, הרי שהתפיסה שלה היתה מרכזיות רדיקלית. היא תיארה כקיצוניים על גבול אי השפיות הן את המתנגדים למלחמת ויאטנם (אלה מהם שלא באו מהממסד עצמו, על כל פנים) והן את אנשי הימין המטורף באמת. צריך לזכור שהיתה הרבה מאד אלימות פוליטית בשנות השישים: כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא הגיעה מן הימין (לשמאל יהיו אפיזודות אלימות משלו, אלה יגיעו קצת אחר כך, הרבה כריאקציה לניקסון.)

הגאוניות של ניקסון היתה ביציאה להתקפה על התקשורת. אנשי תקשורת לא אוהבים שמשקרים להם, וניקסון שיקר בלי הכרה. הוא גם היה שקרן לא משהו, והקיף את עצמו בקושרי קשר חובבנים למדי. עבדכם הנאמן קרא לאחרונה את הקלאסיקה על פרשת ווטרגייט, “כל אנשי הנשיא,” ופעם אחר פעם דפק את הראש בקיר מהנאיביות של הקושרים. זה מתחיל מהארכת המעצר של האנשים שנלכדו בווטרגייט: מה אתה עושה למחייתך? אני קבלן אבטחה. עבור מי אתה עובד? ה-CIA. וואט דה פאק? סתום את הפה! או, אחר כך, ברנשטיין שואל אנשי קשר על אדוארד האנט, ומקבל את התשובה האגבית ש”אני מניח שזה לא סוד שאד עובד ב-CIA.” ובכן, אם זה לא סוד, אתה לא טוב בזה. וזה ממשיך משם, וככל שהקונספירציה היתה עמוקה ומחרידה, היא גם היתה מפגרת להחריד.

אז היה צריך לשקר לציבור ולהתחיל מלחמה בקמבודיה תוך הכחשה שיש שם מלחמה, והתקשורת לא אוהבת שקרים בוטים. אז מה עושים? אומרים שהתפקיד של התקשורת הוא לא לחשוף את המציאות, אלא לשרת אינטרסים פוליטיים – רצוי של גורמים עוינים. משם זה תופס כאש בשדה קוצים: הבעיה שלנו היא לא עם המציאות, לא עם ילדות בוערות, צווחות, עירומות, שהטייסים האמיצים שלנו הציתו בנאפלם; הבעיה היא לא צבא ונשיא שיצאו משליטה; הבעיה היא לא שהשותפים שלנו רוצחים סאדיסטים, שאין להם בעיה לרצוח עצירים מול המצלמות; הבעיה היא המצלמות.

והרעיון הזה כל כך גאוני, כל כך פשוט, שהוא תפס מיד. הוא יובא לישראל באמצע שנות השמונים, לגמרי לא במקרה על רקע מלחמת לבנון. עבדכם הנאמן ישב פעם בארכיון ועבר על העיתונות הכתובה של ראשית ימי המלחמה. לא היו אז מפגינים והתקשורת היתה אלימה מאד כנגדם – לא אלימה כמו הרחוב, אבל עורך ידיעות הציע להעמיד אותם לדין כבוגדים. והעיתונות לא ידעה איך לאכול את הקרב על הבופור: שישה חיילים נהרגו שם, אבל ראש הממשלה אמר בשידור חי שלא היו הרוגים. מה עושים? הברירה היא בין להפוך ראש ממשלה לשקרן באמצע מלחמה (להגנתו של בגין ייאמר שהוא קיבל את המידע משרון, ואז עוד לא ידע שצריך לבדוק מידע שמגיע ממנו) ובין להיות שותפים לשקר. כשהתותחים רועמים, העיתונות הישראלית בחרה לשקר לקוראיה: היא לא דיווחה על ההרוגים. מי שרצה לקרוא עליהם, היה צריך לעלעל אחורה, אל עמודי מודעות האבל, שם אפשר היה לכתוב את האמת.

אז איך צצה האגדה של העיתונות הישראלית שיצאה נגד המלחמה? ובכן, כמו שקורה לה תמיד, היא התפכחה אחרי שלושה חודשים, וסברה ושתילה זעזעה אותה. קל היה אחר כך לשנות את המציאות ולהנדס אותה לאחור. וזה קרה, לגמרי לא במקרה, במפגש בין הימין היהןדי הישראלי לימין הנוצרי בארה”ב.

דוגמא נוספת: מועמדים של הבית היהודי נתפסו בשורה של התבטאויות הומופוביות לאחרונה. זה לא צריך להפתיע אף אחד: הציבור שלהם הומופובי בחלקו הניכר. השאלה היא למה הוא הומופובי. כן, יש איסור על משכב זכר בהלכה, והאיסור גורר עונש מוות. אבל ההלכה גוזרת עונש מוות – אותו עונש עצמו, סקילה – על אדם שמדליק אש בשבת. היסטורית, עד השנים האחרונות, ההלכה והתרבות היהודית חרישיות לגמרי בכל מה שקשור להומוסקסואליות, בעוד שיש להן הרבה מה לומר על חילול שבת, או על עבירות אחרות שנתפסות כנטישה מובהקת של כל מה שהוא יהודי – אכילת חזיר, למשל.

ההומופוביה היא בכלל נוצרית. הנוצרים המוקדמים היו צריכים להתמודד עם תרבות פגאנית, שבחלקים ניכרים ממנה היתה הומופילית. סוג של יחסים הומוסקסואליים, ללא חדירה, בין גבר מבוגר וצעיר או אף נער, לא רק נחשב למקובל; בחלקים נרחבים של העולם הפגאני הוא היה כמעט ממוסד. הקיסר אדריאנוס השאיר מאחוריו פסלים רבים של אהובו אנטינואוס, שלאחר מותו המסתורי אף זכה לסגידה כהרוס או אל. אין פירוש הדבר שהעולם הפגאני היה נקי מסוגים של הומופוביה (גברים נשיים היו מושא לעג קבוע, ולפחות במקרה אחד נער רצח בהתקף זעם את הטיראן שעימו קיים יחסים, לאחר שזה התייחס בפומבי לכך שבעל את הנער), אבל העולם הקלאסי היה הרבה יותר פתוח כלפי הומוסקסואליות.

כת המוות הנוצרית, שייחלה לחורבן העולם במהרה בימינו, ששנאה את הגוף ושהתירה בקושי יחסי מין לשם התרבות, לא יכלה להתמודד עם הלגיטימציה הזו. אבות הכנסיה גינו את הפגאנים, פעם אחר פעם, לא רק כרצחניים (הם היו – צורת הבידור המקובלת היתה הזירה), לא רק כנוטשי ילדים (נטישת ילדים לא רצויים היתה מקובלת), לא רק כעובדי דמונים, אלא גם, פעם אחר פעם, כשטופים בתאווה הומוסקסואלית. למה נבחר דווקא החטא הזה? אחרי הכל, התנ”ך אוסר לא רק על הומוסקסואליות; הוא אוסר גם על אכילת שרימפס. הנצרות יכלה לפרש כמעט כל איסור כאלגורי. לא את זה.

אז איך הגיעה פתאום ההומופוביה והפכה למקובלת בתרבות היהודית האורתודוקסית? או, ליתר דיוק, מדוע הפכה ההומופוביה היהודית, שעד לעשורים האחרונים היתה על מבער אחורי, לסימן היכר של חובשי הכיפות? ההסבר שלי הוא שכמו כמעט כל רעיון מרכזי אחר של הימין היהודי, הוא מגיע מן הימין הנוצרי האמריקאי. הימין האמריקאי שאחרי ניקסון. הימין האמריקאי שמצא את עצמו בריאקציה להענקת זכויות ההצבעה לשחורים, ולשם כך היה צריך לקושש לעצמו קולות לבנים (עד שנות השלושים לפחות, מצביעים שחורים נטו להצביע לרפובליקנים; הדמוקרטים היו מפלגת ההפרדה), וכדי לעשות את זה היה צריך לברוא לעצמו דמון.

והוא ברא. הוא אמר ללבנים העובדים, שמעתה היו צריכים להתחרות עם שחורים גם על מקומות עבודה וגם על השפעה פוליטית, שהצרות שלהם נובעות מאליטה ליברלית. את האליטה הזו הוא תיאר בקווים המקובלים: פרוצה מינית/הומוסקסואלית, תלושה, לא פטריוטית, מעריצת זרים, קוסמופוליטית, אכולת אשמה.

המילה הקריטית כאן היא “קוסמופוליטית”: המונח הזה הגיע ישר מהתעמולה הסובייטית, שם הוא היה שם נקי ל”יהודים.” ואכן, התפיסה של העיתונות הליברלית נלקחה ישירות מהתרבות האנטישמית, עם שינויים קלים כדי לטשטש את המקור – כי כך אפשר היה לרמוז שהעיתונאים הם יהודים, מה שרבים מהם אכן היו, בלי להיות מואשם באנטישמיות.

הומוסקסואליות לא היתה חטא יוצא דופן במיוחד בארה”ב עד שהימין הנוצרי קישר בינה ובין ליברליזם. העובדה שהגאים החלו לצאת למאבק פומבי יותר ויותר על זכויותיהם, העובדה שהתקשורת החלה – באיטיות רבה מאד – לתמוך בו שימשה גם היא תפקיד.

וכל זה דילג לפה בשנות השמונים, כשפסיכים אוונגליסטים התחילו לשפוך כסף לישראל בתקווה לארגן כאן איזה גוג ומגוג מהיר, וכשהם כרתו ברית עם הניאו-שמרנים שם, שחלק ניכר מהם היו יהודים. הניאו-שמרנים הם אלו שדרכם חלחלו שורה של מונחים נוצריים-אמריקאים לפוליטיקה הישראלית. הם השפיעו המון על הליכוד, אבל גם על דור חדש של חובשי כיפות.

אירוניה היסטורית היא, שכאשר האחים היהודים נושאים בגאון את ההומופוביה שלהם, הם מטמיעים ערכים נוצריים. גרוטסקה היסטורית היא כאשר הם תוקפים את השמאל הישראלי במונחים אנטישמיים קלאסיים: תלוש, פרוץ מינית/הומוסקסואלי, שונא עצמו, אכול אשמה, קוסמופוליטי, ואת עצמם כקוזאקים נטולי חרטות.

ואיך כל זה קורה? איך עוברים הרעיונות האלה בקלות כזו? ובכן, הם עוברים באמצעות כסף: הימין הנוצרי האמריקאי הוא משקיע כבד בימין היהודי הישראלי. זוכרים את הקמפיין של הימין היהודי נגד כספים מחו”ל לארגוני זכויות אדם? שימו לב: מבין התורמים של נתניהו בפריימריז, 28 מגיעים מארה”ב ואחד מגרמניה. ללשלשת עופות, אחד המקדמים הבולטים של פוליטיקת הפראנויה של הימין האמריקאי, אין ולו תורם אחד מישראל. לבנט יש תורמים בישראל, אבל יש רק שלוש מהן; אחת מגיעה מגיברלטר; עוד 39 מגיעות מארה”ב.

איך אמר מארק פלט (”גרון עמוק”), האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להפיל את ניקסון? לכו בעקבות הכסף. כי השוחד יעוור חכמים, ויסלף דברי צדיקים. עם הכסף, עם הכוח שזרם מארה”ב – ומחלק מאד ספציפי של ארה”ב – הגיעה גם האידיאולוגיה. אט אט, ככל שנבנו מכוני מחקר ובטאונים, המונחים של הימין הנוצרי התלבשו על הימין היהודי ובלעו אותו.

והחיות הביטו אל המטיף האנטישמי ואל המועמד הכריזמטי מההתנחלויות, ולא ידעו עוד להבדיל בין השניים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שום משיחים לא יבואו

או: נפתלי בנט ומשאלת המוות של היהדות

(תודה לנועם ר.)

בשנה האחרונה מדברים המון על הר הבית ועל בניה מחדש של בית המקדש. הנושא נדון מפחות או יותר כל זווית, חוץ מאחת, די קריטית: למה לכם כל זה? מה המטרה של בניית בית המקדש? מה יקרה חמש דקות אחר כך?

המטרה פשוטה למדי, ובדיוק בגלל זה לא מדברים עליה: וקץ לכל.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, להלן היסטוריה מזורזת (ובהכרח גסה) של היהדות. כמו כל דת אחרת, היא היתה בבסיסה דת קורבנות. במהלך מאבק איתנים בין צדוקים (נאמני כת הכהנים) ופרושים (היהדות הרבנית) על נפשה של היהדות, מתערבים הרומאים ומחריבים את בית המקדש, משלל סיבות שלא נכנס אליהן אחר כך. התוצאה היא קמילה מהירה של הצדוקים, שאין להם יותר מוקד כוח, והשתלטות טוטאלית של הפרושים, שפחות או יותר מוחקים את יריביהם מן ההיסטוריה. המצווה העיקרית של הפרושים/הרבנים, תלמוד תורה, הופכת למשהו ששקול כנגד כל שאר המצוות כולן – ובמיוחד מצוות הקורבן. המקדש נדחק, יחד עם המשיח, לקרן זווית תיאולוגית: זה משהו שיקרה בקץ הימים, תפיסה תיאולוגית של סוף ההיסטוריה שקיימת בכל דת מונותאיסטית. יום אחד, בקצרה, יבוא המשיח, ייבנה בית המקדש השלישי, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייגמר.

וזה טוען את המושג של בית המקדש במטען נפיץ במיוחד: הוא כורך אותו עם הגאולה. ויהודים היו קבוצה נרדפת הרבה יותר מדי זמן. כששואלים איכר אנגלי במאה העשירית למה הוא מחכה לביאה השניה של ישוע, הוא אומר “אני רוצה את יום הדין.” למדוכאים יש למה לצפות. אב הכנסיה טרטוליאנוס תיאר, במאה השלישית, את הנוצרים יושבים בגן העדן ומתענגים על יסוריהם של הפגאנים, כשהוא מתאר את העינויים בפרוטרוט. יהדות אשכנז פיתחה לה תיאולוגיה שאומרת שגאולה כרוכה בהשמדה ושעבוד של מעניה. הערב ישירו יהודים אורתודוקסים, בפעם האחרונה השנה, את השורות

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

(ובהרחבה על הטקסט הזה, כאן.)

כשהציונות החלה את צעדיה הראשונים, היא לקחה את “קרב קץ הישועה” והפכה אותו למטרה שלה, כש”ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה” הוא המוטו שעולה שוב ושוב מאדמות הדמים של מזרח אירופה. אבל אם מטרתה של הציונות היתה החזרת ריבונות יהודית והחזרתם של יהודים ככוח פועל, לא רק סביל, להיסטוריה, הרי שהיה עליה טפיל. זו היתה התיאולוגיה של אברהם יצחק הכהן קוק, שהיא המדריכה היום את צעדיה של תנועה נחושה בציבוריות הישראלית, האחים היהודים.

התיאולוגיה של קוק היתה פשוטה ומהפנטת: מטרתה של הציונות היא בניה מחדש של בית המקדש, אם כי היא עצמה איננה מודעת לכך. תפקידם של החלוצים החילונים הוא לשמש כחמורו של משיח. הם, ורק הם, יוכלו להחזיר את היהודים אל חיי הפעולה, דווקא משום שהם מתנערים מעולו של הלימוד היהודי. הלימוד, וכאן הוא צולל עמוק אל הרומנטיקה הגרמנית שיורשיו אוהבים כל כך (וכאן הוא גם משתלב נהדר עם טשרניחובסקי) ממית את הנפש, או על כל פנים את החלקים הפעילים בה. היהדות הפועלת נרדמה; החלוצים יעירו אותה; ומשתתעורר, משתחזור לעצמה ותנער את האיברים הרדומים שלה, היא תוכל לבצע קפיצת דרך אל הגאולה – היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך פחות או יותר יאלצו את יהוה להביא את המשיח. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ומכאן התפיסה של מדינת ישראל כ”יסוד כסא יהוה בעולם”: המדינה היא ההתחלה, היא ראשית המסלול שבסופו יש לנו בית מקדש ומשיח וקץ ההיסטוריה. ומכאן – והתפיסה הזו עדיין מהדהדת עמוקות ברבנים שמכונים “ממלכתיים,” וזה מקור הכינוי – שבכל דבר שהממלכה היהודית עושה, ודאי כל דבר שיש בו סממני ריבונות, יש קדושה. במדים יש קדושה.

יש בעיות פרקטיות מוכרות היטב עם התפיסה הזו, אבל נניח אותן לרגע בצד. בואו נתייחס לבעיית הבעיות: מה יקרה ליהדות אם החזון הקוקיסטי יתגשם? מה יקרה אם נפתלי בנט יצליח לאחד סביבו את העם – ואיחוד העם, תוך התכת הסגסוגת של הערב-רב, הוא חלק מרכזי בתיאולוגיה הקוקיסטית – וזה, מתוך התפעמות נפשית רומנטית, יבנה את בית המקדש, ולעזאזל העולם?

אז, טכנית, אמור היקום להגיע לשלב האתחול שלו. יגיע המשיח וההיסטוריה תגמר. אבל מאחר וזה לא יקרה, מאחר ולא יגיע שום משיח וגם אם יוכרז כזה, רוב היהודים לא יכירו בו, מה הלאה?

פלג גדול ביהדות יכריז בעצם על חזרה ל-69 לספירה. הוא ימחוק 1945 שנים של התפתחות יהודית (אם אפשר לקרוא לפלפולים האלה “התפתחות” באיזושהי צורה.) הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, עטוף במלל רומנטי על העוז שבחוויה הישירה של שפיכת דם בהמות במקום קדוש – ויהפוך אותו למה שאמור להיות המרכז הרוחני היהודי.

יהיה פילוג מיידי. רוב מוחלט של יהודי התפוצות יגידו שעם כל הכבוד, הם לא שמרו על הדת שלהם כדי שהנשים שלהן תיאלצנה להקריב קורבן נידה פעם בחודש, והם לא מאמינים שקורבן של כבש יכול לכפר בדרך כלשהי על החטאים שלך. ואלה לא יהיו רק הרפורמים והקונסרבטיבים: זה יהיה חלק גדול מאד מהאורתודוקסיה. רוב הרבנים לא יהיו מוכנים להשליך את היהדות הרבנית לפח ולהחזיר את הבכורה לאיזו ערימה של כוהנים עמי ארצות, רק בגלל שהם בנו בית מטבחיים שנוי במחלוקת. כאן צריך להזכיר: היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה, ובאותה עת עצמה היא הפגינה חוסר עניין בולט מאד בתכניות שלו. המקדש ההוא נחרב ונגנז. אין סיבה טובה להניח שהיהדות הרבנית תקבל בהרבה יותר התלהבות את בית המקדש של בנט.

יתר על כן, היהדות הרבנית הזניחה – במודע – את החלקים ההלכתיים שנוגעים הן לריבונות והן להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה, והסיכוי שהיהדות החרדית, או למעשה רוב האורתודוקסיה, תקבל את ההלכות של רבני הדרדע’לה שתומכים היום בעליה להר הבית הוא, איך לומר, זניח. הם לא אנשים בעלי משקל. איך ייראו החיים אחרי בניית בית המקדש? מה יהיו חובותיו של הפרט? איך יתמודדו בוני המקדש עם אתגר המודרנה, שליהדות האורתודוקסית אין עד כה שיעור הצלחה טוב בהתמודדות איתו? עזבו עכשיו את מעמדם של הלא יהודים, אבל מה יהיה מעמדן של הנשים? האם אנחנו עומדים להחזיר את המים המאררים? את העבדות? כלומר, בנט והחברים ימצאו את עצמם בבוא האפוקליפסה עם תשתית רעיונית בעומק של שלולית, עם קצף רומנטי נוסח רונן שובל צף על המים.

זו, יש להודות, בעיה של אנשים שאכפת להם איך תיראה היהדות אחרי האירוע האפוקליפטי של בניית המקדש. לרובנו יהיו דברים דוחקים יותר. ואפוקליפסה תהיה: אפוקליפסה, אם תלחץ את הקוקיסטים אל הקיר, היא חלק אינטגרלי מהתהליך. מלחמת גוג ומגוג, שרק לאחריה, כשאר סכנת השמדה טוטאלית תרחף על תושבי ארץ ישראל יגיע משיח בן דוד. לזה האחרון יש נטיה מדאיגה שלא להגיע כשקוראים לו. הדבר היחיד שבטוח בו הוא היעדרו.

במילים אחרות, קץ ההיסטוריה, ימות המשיח, בית המקדש – כל אלה הם שמות נרדפים למשאלת המוות של היהדות האורתודוקסית: לרצון שפועם בתוכה כל העת לאיין את עצמה, לשאיפה שלה לבטל את כל ההתקדמות שלה – כל מה שאומרים לנו שהוא ההתקדמות הרוחנית מקורבנות לתפילה, ממקדש לבתי כנסת – ולהחזיר את עצמה, בדם ואש, לימיה הקמאיים ביותר, לכמיהה שלה למוות משחרר – הנוצרים יאמרו, למוות שמשחרר מן החוק שאי אפשר לעמוד בו.

ואל דאגה, יהיו הרבה דם ואש: התפיסה המשיחית כוללת קודם כל השמדה של חלק ניכר מהאנושות ואחר כך שעבוד של השאר, ורק הרבה, הרבה אחרי זה המצב של “ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים” – אחרי שהם ייכנעו ויבינו את האמת האלוהית, שאומרת שהאיש עם הרסיס בתחת וכיפת העבריין הוא פסגת שאיפות האנושות.

לא נראה שרוב האנושות עומדת לקבל בהבנה את החזון הזה, על אחת כמה וכמה המוסלמים. בית המקדש, הרי, עומד להבנות על חורבות אל אקצה. התוצאה תהיה מלחמת דת – ואני חושב שהגיע הזמן לומר שכאשר התומכים בהקמת מקדש מדברים על כך שכבר יש פה מלחמת דת, הם מכשירים את הקרקע למלחמת הדת האמיתית שבדרך. תומכי המקדש, לגמרי לא במקרה, נשענים על סיוע נלהב של האפוקליפטיקנים הנוצרים, שישמחו מאד אם האפוקליפסה תתרחש כאן.

והקסם הזה, הקסם הרומנטי של ליל מכשפות שמוביל לאפוקליפסה אדירה, עובד נהדר. הוא עובד נהדר כי אין לנו נוגדנים רציניים אליו. כי התייחסנו אליו בביטול, כאל לחש של מכשפים זקנים, אגדות חסרות פשר. כי היהדות מעולם לא עברה את כור המצרף של הרפורמה שעברה הנצרות, כור מצרף שהוביל אל הנאורות. השארנו את המיתוסים ללא בחינה ומאבק בהם. ולמיתוסים יש כוח, ואנחנו עומדים להכנס ראש בראש באם כל המיתוסים היהודיים, שנרקח יחד עם רומנטיקה מהמאה ה-19 לתרכובת נפיצה במיוחד.

ומול כל זה צריך לומר רק שתי מילים: ובחרתם בחיים.

לא במוות. לא באפוקליפסה. לא בקץ ההיסטוריה. בחיים. חיים קטנים, אפורים, יומיומיים. בלי וואלקיריות שאוספות את המתים לוואלהלה, בלי פורפיריון שאוגר לאיטו את הדם היהודי עד להתפרצות הזעם האלוהי המכלה, בלי חזון וואגנרי על חברה של עבדים ואדונים, בלי הרומנטיקה של הקרבה עד מוות והרטט של דם הכבש החם על מצחך והכהן בבגדי הזהב. חיים פשוטים, חיים שיש להם המשך, חיים של אושר קצר שסופו ידוע, חיים של אהבה אישית, לא לאומית, חיים שיש בהם מקום לגידול חתולים ולקניות של יום שישי ולאספרסו טוב, חיים שלא נשפכים להצטרפות מאולצת למקהלה ששרה בכניעה את שבחיו של אל נעדר על רקע נוף ירחי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היעלמות ש”ס תסכן את הדמוקרטיה

פרשנים מדברים בחדווה על האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. המשמעות של המהלך הזה הוא החלשת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, החלשה גם כך

הפרישה של אלי ישי מש”ס מעלה לראשונה את האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. כמה וכמה פרשנים (בולטת בהם סימה קדמון) כתבו על כך בחדווה השבוע. ספק אם יש מהלך שיפגע יותר באמון השברירי בדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית.

ש”ס קיימת יותר מ-30 שנה. היא נכנסה לראשונה לכנסת ב-1984. בהתחשב בכך שהגיל החציוני בישראל היה בסוף 2013 29.6 שנים, רוב הישראלים לא מכירים מצב שבו ש”ס איננה חלק מהמפה הפוליטית בישראל. מאז בחירות 1988, היא קיבלה שישה מנדטים או יותר. ועדיין, יש סיכוי – אם להאמין לסקרים הנוכחיים – שש”ס לא תשרוד. לא הייתי בונה על הסקרים יותר מדי, בשלב הזה הם טועים בעקביות והם כמעט תמיד מנבאים לש”ס פחות מכוחה בפועל, אבל האפשרות הזו צריכה להטריד את כולנו.

אין צורך לומר שאני לא חובב של ש”ס. היא יצגה – ודאי תחת אלי ישי, אבל גם לאריה דרעי לא חסר – כמה מהצדדים הפחות סימפטיים של הציבוריות הישראלית. ש”ס היא מפלגה קסנופובית: היא שונאת לא יהודים, מפגינה שנאה של יוצאי ברית המועצות, והיא חלק בלתי נפרד מגוש הימין.

אבל. אבל, בניגוד למה שהרבה ליברלים אוהבים לומר לעצמם, ש”ס היא לא סרח עודף. היא לא טעות חישוב. היא מייצגת פלח של החברה הישראלית שלא יילך לשום מקום גם אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה. עיקר מצביעיה של ש”ס הם עניים עובדים. הייתי שמח מאד אם הם היו מצביעים למישהו אחר, כמו למשל מפלגה שלא דופקת אותם בעקביות תוך שהיא משתמשת בהפצת שנאה כלפי אחרים כדי לקיים את עצמה, אבל מי שעולץ על האפשרות ששבעה עד שמונה מנדטים של עניים עובדים יתאדו, מזמין לעצמו אסון עתידי.

נזכיר: מי שאחראי להעלאת אחוז החסימה הם בעיקרם שלושה אנשים – יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. שלושתם אשכנזים במובהק; לפיד וליברמן בנו את עצמם על הפצת שנאה כלפי ש”ס (מותר להאמין שליברמן, כרגיל, היה יותר ציני כאן, וניצל שנאת “השחורים” שמקובלת בקרב חלק ניכר מהאלקטורט שלו; התיעוב של לפיד כנראה אותנטי); ובנט מנסה לספח אליו חלק מהאלקטורט של ש”ס על ידי הפצת שנאה בעצמו, ובמקביל להכניס את אנשי המגזר שלו לשלל עמדות כוח (במיוחד בתחום הרבני) שמוחזקות כרגע על ידי נאמני ש”ס.

בהתחשב בכך שחלק מרכזי מהמשיכה של ש”ס, שברובו הוא מתחת לפני השטח ובחלקו מעל, הוא התחושה שהיא מתעלת את שנאת האשכנזים של ציבור שחש עצמו – בצדק או לא – כמי שנדפק על ידם, הרי שהיעלמותה של ש”ס אחרי שינוי כללי המשחק על ידי לפיד, ליברמן ובנט לא תתפס כתוצאה מצערת של פילוג בקרב מנהיגיה; היא תיראה בחוגים נרחבים כמו תוצאה של עוד קונספירציה אשכנזית. במילים חדות יותר, המהלך של בנט-לפיד-ליברמן יהיה לומר לערבים היהודים שהם קודם כל ערבים.

המטרה של העלאת אחוז החסימה לא היתה לחסל את ש”ס: היא היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות-ישראליות. אבל לשינוי כללי המשחק יש תוצאות בלתי צפויות. זו צריכה להיות סיבה להיות זהירים מאד בשינוי שלהם.

ההיעלמות של ש”ס לא תסייע ל”משילות” במדינה היהודית, כפי שהמחיקה של רע”מ-תע”ל או בל”ד לא תסייע ל”משילות.” המטרה לא היתה “משילות”; המטרה היתה העלמת כוחם של הלא-יהודים. זו גם המטרה שמאחורי חוק הלאום. עכשיו, החוק הזה צפוי לאייד את קולותיהם של מאות אלפי יהודים. המשחק בכללי המשחק עשוי להביא להיעלמותה של מפלגה שהיתה בכנסת לפני מפלגת הדרך השלישית של קהלני, מפלגת המרכז של איציק מרדכי, שינוי של טומי לפיד, קדימה של שרון, הגמלאים, ויש עתיד; מפלגה שבניגוד אליהן היא לא מפלגת אווירה אלא מפלגה של ממש, עם כל הבעיות שיש לנו איתה.

המשמעות, מבחינת המצביעים שעכשיו יגלו שהמפלגה שלהם נעלמה, היא שהם הפסיקו להיות חלק מהמשחק. חלק מהם יתייאשו מהדמוקרטיה הפרלמנטרית; אחרים יעברו רדיקליזציה. אני חושד שהאחרונים לאו דווקא יצטרפו לבל”ד; הם יילכו לעוצמה לישראל או למסגרות אנטי-דמוקרטיות במובהק אחרות.

התוצאה של המהלך של בנט-לפיד-ליברמן תהיה חיסולה של מפלגה ותיקה ועליה בו זמנית של המיואשים מהדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. מי שמודע לפגמים של השיטה ועדיין זוכר שהיא עדיפה על כל אופציה אחרת, צריך להזהר מלהרחיב את מעגל המיואשים.

וכשיאיר לפיד ייעלם אל המקום הראוי לו, פח האשפה של ההיסטוריה, זה יהיה כנראה המהלך היחיד שלו שייזכר: הרחבת מספר המיואשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)