החברים של ג'ורג'

מורשת אזריה

מתנחלים רצחו, הצבא העלים את המצלמות, דו”צ הוציא הודעה שקרית, התקשורת לא בדקה: מורשת אזריה האמיתית

לפני כשבועיים, ב-3.4.19, תקף פלסטיני בשם מוחמד עבד אל-פתאח, תושב ח’ירבת קייס, מכוניות עם לוחות רישוי ישראליות סמוך לכיכר הכפר ביתא. מתנחל בשם יהושע שרמן (מנהל מטה השטח של איחוד מפלגות הימין, כמסתבר) ירה לעברו מתוך רכבו; לאחר מכן שרמן וישראלי נוסף התקרבו לעבר עבד אל פאתח, פצעו אותו בירי, התקדמו הלאה ורצחו אותו ביריות בעודו שרוע פצוע על הרצפה.

עד כאן, בנוהל.

מיד לאחר מכן, הודיע דובר צה”ל שעבד אל פאתח נהרג “תוך כדי ביצוע פיגוע דקירה.” לא היה פיגוע דקירה, אבל היי, זה דובר צה"ל.

עד כאן, בנוהל.

התקשורת הישראלית דיווחה על הרצח כאילו היה נסיון פיגוע דקירה שסוכל, בדיוק כמו שדובר צה”ל היה רוצה שיעשו.

עד כאן, בנוהל.

עד כמה שידוע לי, משטרת ישראל לא עצרה את היורים לחקירה ולא חקרה את התקרית, אף שנהרג בה אדם. אחרי הכל, הוא לא באמת אדם, הוא פלסטיני.

עד כאן, בנוהל.

מה שהיה חריג, לפחות מהנוהל כפי שהכרנו אותו עד עתה, הוא שזמן קצר לאחר הרצח פשטו חמושי צה”ל על שני בתי עסק באזור, שבהם היו מותקנות מצלמות אבטחה, החרימו את התוכן שלהם, והשמידו את המידע שעל אחת מהן. כך עולה מחקירת בצלם, שכרגיל עושה את העבודה שכלי התקשורת, מצ”ח, המשטרה והפרקליטות הצבאית לא טורחים לעשות.

החמושים לא עיכבו את הישראלים היורים, כפי שאמורים היו לעשות על פי חוק, אבל זה צפוי לגמרי. רוב מוחלט של החמושים לא יודע שיש לו סמכויות עיכוב כלפי מתנחלים. עם זאת, הם לחלוטין גילו יוזמה כשהחרימו את התיעוד והשמידו את חלקו. יופי של חתירה למגע.

מה קרה פה? זה לא כזה מסובך. אני אופתע מאד אם קצין בדרג גבוה ממ”מ היה אחראי להשמדת הראיות. אף קצין בדרג גבוה יותר לא היה מסתכן בפקודה כזו, שהיא שיתוף פעולה עם פשע. החמושים פשוט יישמו את לקחי פרשת אזריה: הם השמידו את המצלמות.

מאז הרצח שביצע אזריה בחברון, שעליו קיבל עונש מגוחך והמון סימפטיה ציבורית, טען הימין שמעתה חיילים יחששו לירות במחבלים. בנט ושקד – אל תתנו לדלת לחבוט בכם בדרככם החוצה, מוצ’אצ’וס – אפילו הפכו את הטענה הזו לחלק מהקמפיין שלהם. “המפקד שלי אומר: אתה חייב להסתער,” שר בנט, “עורך הדין שלי אומר: אתה עלול להצטער.” הטענה היבבנית של הימין, כביכול חיילים זקוקים לעורך דין בשדה הקרב בגלל שמשפטנים קושרים להם את הידיים, לא חדשה. הימין משתמש בה מאז האינתיפאדה הראשונה (סכסוך שכמי שהשתתף בו אני יכול להעיד שאף אחד מאיתנו לא שמע בכלל על עורכי דין), אבל היא הפכה למגפה של ממש בעקבות מקרה אזריה. בנט וחבר מרעיו אמרו לנו שאחרי אזריה, חיילים יפחדו לירות.

וכמובן, זה לא מה שקרה. חיילים מעולם לא פחדו לירות. הם תמיד ידעו שהפיקוד יחפה עליהם, כל זמן שלא יצלמו אותם. הם הפיקו את הלקח הנכון מבחינת צה”ל מפרשת אזריה: הם מעלימים את המצלמות.

למה הם מעלימים את המצלמות כשמתנחלים מבצעים את הרצח? כי הם אמונים על תפיסת hasbara. מסלקים את כל מה שיכול לפגוע בתדמית של הכיבוש. אחרי הכל, המתנחלים הם רק זרוע אחרת של המשטר הישראלי. כן, יש חיכוכים לעתים בין הזרועות, אבל כולם יודעים שהם פועלים לאותה המטרה. כמו העיתונאים שלא בדקו את הודעת דו”צ, הם לא היו צריכים פקודה. הם ידעו בעצמם מה תפקידם.

הכדור עכשיו במגרש של משטרת ישראל: האם היא תפתח בחקירת רצח? אחרי הכל, על פי חוק אין צורך בתלונה במשטרה: היא צריכה לפתוח בחקירה ברגע שנודע לה על חשד לפשע. לא הייתי כוסס ציפורניים. החוק הוא מילה מתה בגדה המערבית, ולחיי פלסטינים אין ערך. משטרת ש”י, שבחלקה הניכר מורכבת ממתנחלים, יודעת שלא יהיה שום לחץ ציבורי עליה לחקור את התיק הזה.

ככה זה בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבל

הבעיה של ישראל איננה נצח יהודה. הבעיה היא הכיבוש – וצה”ל

העדויות על פרשת ההתעללות החדשה של חיילים בגדוד נצח יהודה, ותגובתה של אושרת קוטלר (”שולחים ילדים לצבא ומקבלים חיות אדם”) מעוררות סערה חריגה, אז אם וכאשר ינקוט צה”ל בריטואל שבו הוא מטהר את עצמו ואת הציבור על ידי הקרבת כמה חיילים חסרי מזל כשעיר לעזאזל, רצוי להזכיר כמה נקודות.

קודם כל, ביחס לגדוד נצח יהודה – הוא לא חריג בשום צורה. באינתיפאדה הראשונה, יצא לשמצה שמן של חטיבת גבעתי ושל פלוגות החרמ”ש בדרום רצועת עזה. בגדה המערבית, מי ששברו ידיים ורגליים היו בעיקר צנחנים ואנשי נח”ל. גולני תרמו את חלקם, כמו גם אלפי חיילי שריון ויחידות אחרות. בגדה המערבית כיום, החטיבה היעודית של הכיבוש, כפיר, מחזיקה בשיאים של אלימות. על מג”ב מיותר להרחיב את הדיבור.

מה שקרה לחיילים של נצח יהודה הוא חוסר מזל כפול: הם א. הרביצו יותר מדי, כך שהיחידה שאמורה היתה לאסוף מהם את העצירים סירבה לקבל אותם, מה שהוביל מיידית לחקירה; וב. אחד החיילים צילם את ההתעללות, בסרטון שכמסתבר שהוא כה מחריד, שצה”ל מסרב לשחרר אותו. למקצוענים אמיתיים זה לא היה קורה.

אגב סרטונים שצה”ל מסרב לשחרר, יש לא מעט מהם. למשל, במהלך האינתיפאדה הראשונה נשלח נציג של דו”צ לצלם את מה שקורה בשכם. המטרה היתה להראות את חיילינו האמיצים והמוסריים בפעולה. מה שהוא צילם שם החריד את הפיקוד עד כדי כך שהסרטון נגנז. בתחילת האינתיפאדה השניה, ניסו בדו”צ לחזור על ההצלחה ושלחו צוות צילום למחסום. גם הפעם, החליט הפיקוד לגנוז את מה שצולם – אבל החיילים שאחראים לאיסוף התרעמו כל כך, שהם הדליפו החוצה חלק מהחומרים שצילמו. שוברים שתיקה מציגים לעתים את הסרטון הזה בהרצאות שלהם. שווה צפיה, אם יש לכם קיבה חזקה.

(וכמובן, יש את הסרטון הנעלם מכולם – זה של הטבח על המרמרה. צה”ל גנז או השמיד את כל הצילומים והסרטים של שורדי הטבח.)

הבעיה היא לא בחיילים. הנושא הזה כבר נחקר לעייפה. כל צבא מבצע באנשיו תהליך דה-הומניזציה הכרחי: הוא מאלף אותם להרוג אנשים אחרים, שהם לא מכירים ושאין להם שום טינה כלפיהם. הוא מסיר מהם את העכבות המוסריות מפני הרג ואלימות שהחברה עמלה כל כך לבנות. הוא חייב להעביר אותם את התהליך, משום שבני האדם הנורמליים נרתעים מטבעם מאלימות כלפי בני אדם אחרים שאותם הם לא מכירים.

יש ויכוח בשאלה האם במלחמות המאה ה-19 ובמלחמת העולם הראשונה חיילים אכן נמנעו מלירות לעבר האויב (בכמה משדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, נמצאו גופות של חיילים שלצידם כלי נשק שלא נורו כלל), או שהם ירו אבל ניסו להחטיא; השאלה הזו לא הוכרעה, אבל הצבא האמריקאי – וכמעט כל צבא אחר כך – לקח ברצינות את הבעיה, וביצע שורה של תיקונים באימונים. למשל, ירי לעבר מטרת אדם במקום מטרת קליעה רגילה, והעברת האשמה על ההרג אל דמויות סמכות (הקצינים). מחקרים – שוב, שנויים במחלוקת – הראו שבמלחמת ויאטנם, 90% מהחיילים כבר ירו ללא היסוס לעבר מטרות אנושיות.

אבל ויאטנם, כמובן, היתה מלחמה עממית. כלומר, מלחמה שבו הצבא ניצב לא מול צבא מובחן אחר, אלא מול כוחות גרילה שנטמעו באוכלוסיה. ומלחמות מסוג זה, שבו האויב בלתי נראה ועשוי להיות בכל מקום, מגבירים משמעותית את תחושת הסכנה של החיילים, כך שהנטיה שלהם היא לראות בכל האוכלוסיה אויב. התוצאה היא הרג ואלימות יוצאת דופן כלפי האוכלוסיה האזרחית.

ישראל נמצאת במצב חריג מהבחינה הזו: היא מפעילה כיבוש דורסני על אוכלוסיה אזרחית מזה יותר מ-51 שנים. עד 1987, הסד”כ שצה”ל החזיק בגדה המערבית היה מזערי: כ-17 פלוגות. ההתנגדות הפלסטינית מאז אילצה את צה”ל להפנות מספרים יוצאי דופן של חיילים למשימות דיכוי, ולפני מספר שנים אמר הרמטכ”ל ש-55% מפעילות צה”ל מרוכזת בשטחים. צה”ל, נזכיר, כולל לצורך זה גם את יחידות מג”ב (שבחלקן הניכר מורכבות ממגויסי חובה) ואת המשטרה הכחולה; הם פועלים בשטחים מכוח צו אלוף.

מה שהחמושים שלנו עושים בשטחים איננו לחימה. הוא גם איננו שיטור. הוא דיכוי. אנחנו לוקחים אנשים שאומנו להרוג אחרים ושולחים אותם להטיל טרור על אוכלוסיה מתמרדת. התוצאה שאי אפשר בלעדיה היא אלימות בלתי מורשית ובלתי נענשת כלפי אזרחים. ללא מוראה של האלימות הזו לא היה הכיבוש שורד יומיים. החמושים שלנו פועלים על פי שתי מערכות הוראות: הרשמית, זו שאף אחד לא מתייחס אליה, והמעשית – זו שבה כל הדרגות עד קצין האג”מ החטיבתי יודעות מה המשמעות של פעולות “שיבוש שגרה/לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות”, קרי השלכת רימוני הלם ופצצות תאורה בכפר שלו, אבל האוגדה מכחישה שאי פעם שמעה על דבר כזה והוא לא קיים בכלל.

חלק ניכר מצה”ל פועל בניגוד לפקודות רשמיות כדי להטיל אימה על אוכלוסיה אזרחית. למפקד חטיבת כפיר בשעתו, איתי וירוב, אירעה תקלה מצערת והוא אמר את האמת לבית המשפט הצבאי: תקיפה פיזית של פלסטינים היא נוהל שגרתי בחטיבה שלו. כשהוא מצא את עצמו מול תביעה להעמדה לדין, ביצע וירוב את התמרון הידוע כנסיגה צה”לית וזרק את החיילים שלו לכלבים כדי להציל את עורו: הוא העיד עדות נוספת, עדות שקר, ובה הכחיש את הדברים שאמר כמשיח לפי תומו.

שימו לב: זה לא איזה מפקד סיור של נצח יהודה, הגדוד שקל לשנוא. זה מח”ט של חטיבה מרכזית של צה”ל. מח”ט שיש לציין שגובה על ידי המג”ד שלו. מה שווירוב והחיילים מהתקרית בכפר ילין מראים הוא את המציאות הצה”לית: הטלת אימה והפעלת אלימות כאמצעי שליטה יומיומי על אזרחים. לא “תפוחים רקובים” ולא נעליים. פקודות. לא רשמיות, אמנם, ואם הן תיחשפנה הקצונה תקריב את החיילים; אבל פקודות.

בין הפיקוד ובין החפ”שים מתנהל שיח עדין, סמוי. אומר הפיקוד לחיילים: אנחנו יודעים מה אתם עושים. אתם עושים את זה ברשות ובסמכות. לא נחקור אתכם. רק מה, אל תהיו מטומטמים. אל תרביצו יותר מדי, ושימו לב שאין מצלמות בשטח. ואלוהים אדירים, אם אתם כל כך מטומטמים שצילמתם את זה בעצמכם, אז לא השארתם לנו ברירה אלא להפעיל את נוהל כפרות.

ברקע, כמובן, הקצין מקריב את החייל. החייל שהופך לחיית אדם כדי לרצות את הפיקוד, כדי לעשות את מה שהבין היטב ממפקדיו שצריך לעשות, ייזרק אחר כך לאזרחות בלי שום סיוע. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא כנראה לוקה בפוסט טראומה. והצבא והקצין שלו יתנערו ממנו: מי אתה, מי מכיר אותך, מי יודע מה עשית.

כי, שוב, בסופו של דבר בני אדם נורמליים נרתעים מאלימות. והצבא הוא זה שמסיר את העכבות שלהם ומשלח אותם באוכלוסיה אזרחית. אז התוצאה היא אלפי אנשים עם פוסט טראומה שמסתובבים בינינו, שמן על גלגלי הכיבוש והקריירה של וירובים למיניהם.

יש מנגנון שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר: התפאורה של מערכת החקירה הצה”לית, שתפקידה בכוח הוא לעכב כל חקירה, למסמס כל פרט, לאבד מידע, לא לתשאל עדים, לא למצוא עדים (ראו דוגמא טיפוסית), ובעיקר למשוך זמן, לשרוף זמן, להרוג זמן. כי כפי שכל חייל יודע, עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן: ושנה אחרי השחרור שלו, חייל כבר איננו תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי. אחרי זה, כן, אפשר יהיה להעמיד אותו טכנית לדין בבית משפט אזרחי, אבל זה כבר ידרוש ראש של חדקרן. המטרה של המנגנון הזה, שאין לו אפילו בסיסים בגדה המערבית – אחרי הכל, אם יהיו לו בסיסים שם, פלסטינים עוד יבואו להתלונן – היא לאפשר את תרבות האי ענישה שבלעדיה לא היו החפ”שים עושים את מה שהווירובים רוצים שהם יעשו.

עד לפני כמה שנים, למצ”ח/הפרקליטות הצבאית (עורכי הדין רואים את ההבדלים, אני לא רואה את הטעם) היה נוהל עושק מיוחד: אם הותקפת על ידי חיילי צה”ל, והגשת תביעה כנגד הצבא, לא היית יכול לערור על סגירת התיק הפלילי שהגשת. כלומר, אם חייל הרביץ לך, היית צריך לבחור בין תביעה על הנזקים ובין יכולת לערור על סגירת החקירה נגדו. הפוסט הזה מסביר יותר, והוא שכרי בכל עמלי, כי כמה חודשים אחריו הפרקליטות הצבאית נבהלה מהפרסום – אני מניח שבמיוחד בחו”ל – שהיא ביטלה את הנוהל. אבל הוא התקיים בשקט במשך שנים.

אם נהיה הוגנים לרגע כלפי הווירובים, הם בסך הכל עשו את מה שהממשלה והציבור רצו שיעשו. לציבור נוח לא לדעת מה קורה. הקיום שלו תלוי באי הידיעה הזו. הכיבוש נוח לו. לו, כאברהם, נוח לא לדעת מה קורה כשהוא עוקד את יצחק לאלה, לקת הנשק, לצעקה, לדלתות הנטרקות, לכל מה שישוב בחלום ובהקיץ.

אבל אף שהחפ”ש הוא קורבן, בסופו של דבר הקורבן האמיתי הוא הפלסטיני. מאות אלפי ילדים שלא יכולים לישון בשלווה בלילה. מיליוני הורים וגברים צעירים ונשים שיודעים שהמילה הלא נכונה תוביל לכך שיגררו אותם הצידה ויפוצצו להם את הצורה, שיודעים שיש סבירות לא רעה בכלל שיפשטו על הבית שלהם הלילה כחלק מנוהל “מיפויים”, שמטרתו היא הטלת אימה; מיליוני הורים שרואים התעללות בילדיהם, וידם קצרה מלהושיע; ילדים שרואים את השפלת הוריהם – השיטתית, המכוונת – ואין לאל ידם; עשרות אלפי אם לא מאות אלפי קטינים שהוחזקו במעצר ומאסר, ועיני הוריהם ואחיהם רואות וכלות אליהם כל הימים.

וזו הסיבה שאין לשתף פעולה עם המערכת הצבאית בשום צורה, אלא להלחם בה עד רדתה. כל נסיון לשכלל את הכיבוש הוא שיתוף פעולה עם הכיבוש; והכיבוש הוא המקור לכל אלה. אין תפוחים רקובים; הפרדס כולו הוא שורש פורה רוש ולענה, כולו דינו לכריתה.

ועוד נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בכי בחדרים ובגנים שתיקה

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הביאו את היום

למה אנחנו חייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

בסוף המאה ה-19 פעלה בארה”ב עיתונאית ופעילת זכויות אדם בשם איידה ב. וולס (Ida B. Wells). היא היתה חריג בכל קנה מידה: היא נולדה עדיין כשפחה, בשנת 1863, ובנתה את עצמה בשתי ידיה. בגיל 29 היא היתה עורכת העיתון השחורה הראשונה בארה”ב. ואז עולמה התפוצץ: כמה מידידיה נרצחו בלינץ’ בעירה, ממפיס שבטנסי, והיא לא הסכימה לשתוק. היא הפכה לחוקרת המקצועית הראשונה של תופעת הלינץ’.

המסקנות שלה היו מדהימות: בניגוד למיתוס המקובל – שהופץ שוב ושוב ועדיין מקובל היום – לינץ’ לא היה “תגובה ספונטנית” למצב של אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור. רק כשליש ממקרי הלינץ’ בכלל עירבו יחסי מין בין אנשים משני הגזעים – על כל פנים, עד שהתחילו לטוות סביבם את המיתוס של תגובה לאונס, שהעניק לגיטימציה ללינץ’. ברוב המקרים, לינץ’ – קרי רציחתו של אדם שחור ללא הליך משפטי על ידי אספסוף, בסיוע אקטיבי או בעמידה מן הצד של הרשויות – היה תוצאה של נסיון של גבר שחור לעמוד על זכויותיו, או כאשר הוא הצליח כלכלית יותר מדי.

גם במקרים שבהם היה מעורב מין, מצאה וולס, ברוב המקרים לא היה מדובר באונס אלא ביחסי מין בהסכמה – שהיו, כמובן, בלתי חוקיים למשעי בדרום. משכך, משעה שנחשפו, לא היתה ברירה לקרוביה של האשה הלבנה אלא לארגן לינץ’, כדי לשמור על כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים הללו, האשה התעקשה שלא היתה כפיה. זה לא עזר לה או לאהובה.

וולס כתבה סדרה של מאמרים בנושא. היא היתה חלוצה בתחום. את המאמר האחרון שלה בממפיס היא חתמה בשורה לגלגנית, על כך שאם הגברים הלבנים היו מסתכלים מבעד לרטוריקה שלהם על “כבוד האשה הדרומית” הם היו מגלים מציאות שכלל לא נעימה לעיניהם. זה היה יותר מדי. יומיים אחר כך אספסוף לבן שרף את המערכת של העיתון שלה. למזלה היא היתה בניו יורק כשזה קרה. היא לא חזרה לממפיס מעולם; זה היה מסוכן מדי. השנה היתה 1892 והיא היתה בת 29 בלבד.

אם הגברים-גברים של ממפיס חשבו שבכך הם ישתיקו אותה, הם טעו. היא הפכה את המאבק בלינצ’ים למאבק של חייה. הכל היה נגדה: היא היתה שחורה, אישה, ובוטה. תענוג לקרוא אותה, ממרחק הזמן, אבל היא בולטת במיוחד על רקע האיסטניסיות שבה התקשורת האמריקאית עסקה בלינצ’ים – אם עסקה בהם בכלל.

ההצלחה של וולס בתחילת הקריירה שלה היתה מוגבלת: המידע שלה הופיע בכמה עיתונים שחורים, ובשוליים של הרדיקליות הלבנה, אבל לא חדר את שורות העיתונות האמריקאית הלבנה. הסיבה לכך היתה פשוטה: העסקה של הצפון המותש ממלחמת אזרחים שהפכה למלחמת גרילה. הצפון הניח ללבנים בדרום לעשות במדינותיהם כרצונם, כל זמן שהוא לא יצטרך להקדיש משאבים לדיכוי בלתי פופולרי של התקוממות. הקורבנות של העסקה הזו, כמובן, היו השחורים הדרומיים שלהם הובטחה אזרחות. לינצ’ים היו הכלי של הדרום להבטיח ששחורים לא יחרגו מהמסגרת שהוקצתה להם. בשני הצדדים היה רצון לשמור על שקט תעשייתי. כמה עשרות נרצחים מדי שנה, שלטון טרור על מיליוני אנשים, מה הם ביני ובינך? לא מדברים על זה בחברה מנומסת. זה יוצר חיכוך.

ואז וולס סיבכה את הסיפור. היא נסעה לבריטניה, והחלה להפיץ שם את הידיעות על תופעת הלינצ’ים. את החברה הבריטית המהוגנת היא הצליחה לזעזע בקלות. כמה לינצ’ים ברבריים מהרגיל שהתרחשו בדיוק בתקופת המסע שלה שם רק סייעו להפצת המסר שלה. היא נפגשה עם חברי פרלמנט, שרים ולורדים. דוכס אנגלי לקח על עצמו להוביל את הקמפיין המקומי נגד לינצ’ים.

וכך, רק כך, היא הצליחה לפרוץ את חומות השתיקה של התקשורת הלבנה. הניו יורק טיימס כינה אתה בזעם “A nasty-minded mulatress”, קרי בת תערובת מרושעת. מה היה חטאה? היא אמרה את האמת בעידן של הולכת שולל כללית. זה היה מעשה מהפכני.

והוא נחל תוצאות. יותר ויותר מדינות נאלצו להעביר חוקים נגד לינצ’ים (אם כי חוק פדרלי מעולם לא נחקק), ומדי פעם לחץ ציבורי אילץ את הממשלה לפעול. מקור לחץ קבוע היה חששה של הממשלה האמריקאית לתדמיתה בחו”ל: בתחילת שנות ה-60, ניסה הנשיא ג’ון קנדי – כנראה הנשיא המודרני עם היחס ההפוך ביותר בין תועלת ויח”צ – להפעיל לחץ על מרטין לותר קינג ומנהיגי תנועת שחרור השחורים להוריד את עוצמת המאבק שלהם: הסובייטים מסתכלים, הוא אמר, הם משתמשים בכם לתעמולה שלהם. הם סירבו.

בצדק.

[…]

וכמובן, עם כל העניין שיש באיידה ב. וולס (ובכלל, בחריגה מההיסטוריה האמריקאית הלבנה), הדברים הללו נכתבים כאן לא כשעת היסטוריה. היכולת של עוולות הכיבוש לחדור את החומות של התקשורת היהודית כמעט ולא קיימת יותר. העיתונות היהודית, כמו העיתונות הלבנה של ארה”ב בסוף המאה ה-19, אימצה את התפיסה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה – שם קוד להערמת הכביסה הזו בפינה והעמדת פנים שהיא לא בעצם שם.

וולס היתה דיסידנטית, כנראה לפני שהמושג הזה נוצר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא היתה תחת מעקב של לא פחות משלוש זרועות ממשלתיות – ההתעקשות שלה על זכויות שוות לחיילים שחורים היו לצנינים בעיני הממשלה. בסופו של דבר נאלצו הסוכנים שעקבו אחרי התיק שלה להודות שהיא לא עוברת על החוק – פחות או יותר המילים שאומרים נציגי המשטרה החשאית שלנו לאנשים שהם מעכבים לשיחת הטלת אימה בנתב”ג על שוברים שתיקה: זה לא בלתי חוקי. אבל אנחנו מסתכלים עליך.

מבחינה זו, שוברים שתיקה מהווים את האיידה וולס של זמננו. הם מתעקשים להציג בפני התקשורת היהודית, והציבור היהודי, את מה שהם לא רוצים לראות. באופן חיוני במיוחד, שוברים שתיקה (ובצלם) מדברים לא מעט עם קהל זר. רוב הפעילות של שוברים שתיקה היא מול קהל ישראלי, אבל לא במקרה ההתעקשות שלהם לומר את האמת גם בחו”ל מביאה ליהודים הימנים, ולליברלים טובים בעיני עצמם, בישראל את הסעיף: הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

בצדק.

אם המחויבות של השמאל הישראלי היא, בלשון השיר, “אל תשירו יום יבוא – הביאו את היום”, הרי שהמשמעות היא שאי אפשר להיות נחמד למרכז הרדיקלי. העובדה שיש הסכמה נוחה מצד 80% מהציבור היהודי לא לדבר על מה שאנחנו עושים בשטחים אומרת שאת ההסכמה הזו חייבים לשבור. בבוטות. בגסות. בקול גדול. המרכז הרדיקלי חושש לדמותה של ישראל בחו”ל? מצוין. בדיוק את התדמית הזו צריך לשבור.

אנחנו דופקים ראש בקיר. אם אנחנו רוצים להיות יעילים, אם אנחנו רוצים שמה שיישבר הוא הקיר ולא הראש, צריך למצוא את הסדקים בו ולנצל אותם. הסדק הבולט ביותר הוא החשש לתדמיתה של ישראל. מאחר וספק אם אפשר יהיה לשכנע את רוב הישראלים לא רק לשנות את דעתם, אלא בכלל לחשוב על המצב, ומאחר והיהודים בישראל לא משלמים מחיר על הכיבוש ועל כן הוא נראה להם נסבל – צריך להעלות את המחיר. צריך שישראלים ירגישו לא נוח מחוץ לבית. שהכיבוש שהם מנסים כל כך להדחיק יחזור אליהם מכל פינה.

לא מקבל את הכרעת העם, יזעק המרכז הרדיקלי? וואלה. גם מתנגדי הלינצ’ים לא קיבלו את הכרעת הציבור הדרומי. לפלסטינים, יש להזכיר, אין זכות בחירה. העוול שנעשה להם הוא לא עניין ישראלי. הוא עולמי. רוצים לסדוק את הקיר? העבירו פתק החוצה.

עוד דבר אחד: חמושינו האמיצים רצחו אתמול (ו’) את אחמד אבו טיור, בן 16. אבו טיור נורה למוות כשהפגין את התרסתו בגבול הרצועה, מבלי שהיווה כל סיכון לחמושים. במונחים דרומיים, הוא היה uppity: חרג ממקומו. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. עוד לא ברור איך צה”ל יטייח את הרצח, אבל תוכלו להיות בטוחים שכשזה יקרה, זה יהיה בסיוע נמרץ של התקשורת היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פריעת חוק

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוסר תום לב

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, זה שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ויהי בימי שפוט השופטים

בג”צ מסיר את עלי התאנה האחרונים

ביום חמישי האחרון, ה-24 במאי, קבעו שלושה שופטי בג”ץ שלמדינה יש זכות להרוס את בתיהם של תושבי ח’אן אל-אחמר, משום שאין ברשותם אישורי בניה. בתגובה להחלטה, יצא אתמול (ב’) ארגון בצלם בהודעה חריגה בחריפותה, שבה הגדיר את ההחלטה כפשע מלחמה – ופשע מלחמה עליו יצטרכו גם השופטים לשלם מחיר.

נסביר בקצרה. מאז שנת 1967, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, עושה המדינה היהודית כמיטב יכולתה לנשל את תושבי השטח הכפרי של הגדה המערבית, כדי לאפשר את תפיסת אדמותיהם והעברתן לפולשים הישראלים. שיטות הנישול שונות, מהתעמרות (מניעת אישורים, מניעת מים), טרור לא-ממשלתי (על ידי פולשים ישראלים חמושים, שהתנגדות להם דינה מוות) ובסופו של דבר, צווי גירוש. צו גירוש כזה הוצא כנגד קהילת ח’אן אל-אחמר. בג”ץ, בהנהגת השופט סולברג – מהפולשים הישראלים לגדה – קבע שצווי הגירוש (המוסווים כצווי הריסה) חוקיים. שני שופטים אחרים חתמו על הצו.

ההודעה של בצלם מסבירה מדוע ההחלטה הזו היא פשע מלחמה: העברה בכפיה של אוכלוסיה בשטח כבוש היא פשע מלחמה. זה עד כדי כך פשוט. בצלם טורחים גם להתייחס לקשקשת הרגילה של השופטים, על כך שהם “לא מתערבים בלוח הזמנים של אכיפת החוק” בגדה, אבל לא ממש ברור למה. די להשוות את הפינוי של ח’אן אל-אחמר, שיכול להתרחש טכנית הלילה, ובין הפינוי של עמונה או תשעת הבתים בעפרה. אז, בבואם לפנות יהודים שחמסו אדמה פרטית, היו השופטים רחומים הרבה יותר: קחו שנתיים לחשוב על זה. את אותה המדיניות עצמה יישם בג”ץ בפרשת אום אל חיראן: רוצים לגרש בדואים כדי לבנות ישוב ליהודים בלבד במקום? לכו על זה.

עוד זה מדבר וזה בא: אתמול (א’) דחה בג”ץ פה אחד את העתירות נגד חוק ההדחה, שיאפשר לכנסת להדיח ח”כים שמעצבנים את הרוב. הנשיאה חיות אמנם הודתה שהחוק “פוגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד שהן מהחשובות בשיטתנו”, אך יש בו מערכת של איזונים ובלמים. פה היא צודקת: כדי להדיח חבר כנסת, יש צורך בחתימה של 70 ח”כים, ביניהם עשרה מן האופוזיציה; ולאחר מכן צריכים 90 ח”כים להצביע בעד ההחלטה. זה רוב מיוחס מאד: זה הרוב שלו נדרשת הכנסת כדי להדיח נשיא.

אבל. אבל חיות ושמונת השופטים התעלמו מהפיל שבחדר: בהצהרות של הח”כים על החוק, הם אמרו שוב ושוב שהמטרה שלהם היא חברי כנסת פלסטינים, בדגש על חברי הכנסת של בל”ד. לבצלאל סמוטריץ’, שעל פי דין צריך להתנדנד מחבל עד צאת נשמתו, לא נשקפת כל סכנה. גם לא לבנימין “הערבים נוהרים באוטובוסים” נתניהו. החוק מדבר רשמית על “הסתה לגזענות”, אבל לכולם ברור כלפי מי הוא מיועד. לכולם – פרט לשופטי בג”ץ בהרכב נרחב של תשעה.

ביום שבו אישר בג”ץ את פשע המלחמה המיועד בח’אן אל-אחמר, הוא דחה את העתירה לשינוי הוראות הפתיחה באש ברצועת עזה. השופטים, כהרגלם, הקשו על העותרים ודרשו מהם לאפשר להם לקבל “מידע סודי” ממערכת הבטחון; העותרים (ביניהם עו”ד חסן ג’בארין הזכור לטוב, שכבר חשף את ערוות “החומר הסודי”) סירבו לכך, ובצדק. משכך, נזפו השופטים בעותרים ואמרו שהם “מתקשים לקיים בירור אמיתי” על נסיבות ההפגנות – אבל, על הדרך, בלעו בלי חקירה ודרישה את התצהיר של צה”ל. השופטים נמנעו לא מלהוציא צו; הם נמנעו מעצם הדיון בהוראות הפתיחה באש. השופט מלצר אפילו קיבל את התפיסה שמותר לירות ירי חי ב”מסיתים ראשיים.”

הסרט המופתי Judgment in Nuremberg עוסק (ספוילרים!) במשפטי הצד של משפטי נירנברג, שבהם הובאו לדין המשפטנים של המשטר הנאצי. במציאות, מדובר היה באסופה של חלאות נדירות במיוחד שטוב היה, להם ולעולם, אילו הומתו עם לידתם, כילדים החפים מפשע שאת רציחתם אישרו; אבל סרט עלילתי, מה לעשות, זקוק לנבל טוב. נבל טוב מצריך קונפליקט פנימי, משהו שאפשר להזדהות איתו; ובהתאם, רוב הנאצים היו נבלים גרועים מאד. בסרט, הנבל הוא השופט הבדיוני ארנסט ינינג; משפטן מבריק, שבבית המשפט – כשהוא נאלץ להתמודד עם פשעיו – אומר שהוא נסחף אליהם, הוא לא רצה, לא היתה לו ברירה. הוא התנגד למשטר, אבל לא יכול היה להתמודד עם הצלחותיו. השופט האמריקאי, שדן אותו למוות, אומר לו שהוא הרוויח את עונש המוות שלו בפעם הראשונה שבה דן למוות אדם שידע שהוא חף מפשע.

ויהי בימי שפוט השופטים: רש”י אומר, בימים האיומים שבהם שפטו את השופטים. ואף על פי כן, מאחר והשופטים שותפים לפשעי מלחמה, יעמדו נא גם הם לדין. לכיבוש, על כל פשעיו, לא היה קיום אלמלא פרקליטי שטן עמדו להגן עליו ושופטים בגלימה שבכו בלילה, לא נשמע קולם, ואחר כך אישרו באנחה את מה שמצפונם אמר להם שהוא אסור. בית המשפט הישראלי אישר עינויים, חטיפה, נישול, הרג בלתי חוקי, גירוש. בשנות ה-90, רווחה האגדה על בית המשפט הליברלי, שיציל אותנו מעצמנו; זו אולי ההצלחה הגדולה ביותר של אהרן ברק, האיש שדחה דיון על מדיניות המגן האנושי של ישראל במשך חמש שנים. פשעי המלחמה של ישדאל תמיד לוו באצטלה משפטית.

אז ייעשה צדק, לו גם יפלו השמיים. ידונו בתי הדין את אהרן ברק, אסתר חיות, ונעם סולברג. ברק וחיות יוכלו לטעון, כמו ינינג, שהם לא רצו, זו לא היתה כוונתם, שהם ניסו לעשות טוב. את החשבון איתם על פשעיהם כלפי אזרחים ישראלים, יצטרך לנהל הציבור הישראלי; אבל את החשבון על פשעי מלחמה כנגד תושבים מוגנים, שהם אמורים היו להיות ההגנה האחרונה שלהם, ינהלו נא בתי הדין הבינלאומיים. למזלם, המשפט הבינלאומי כבר לא מקבל את עונש המוות. אבל ישבו נא על ספסל הנאשמים, ספסל נאשמים מוחשי ולא היסטורי: שם מקומם. והכבוד לבצלם שמעז להצביע על כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במחשכים

מה עשה איש אמ”ן אביעד גרוס לעאהד תמימי בחדר החקירות

ב-26 בדצמבר 2017, בשעה 19:45, החלה חקירתה השלישית של עאהד תמימי (על מעצרה והרקע בהרחבה כאן). בחדר החקירות נכחו, פרט לתמימי, שני גברים: רס”ב המשטרה חיים טולדנו ואדם שהציג את עצמו כאיש אמ”ן וקרא לעצמו אביעד גרוס. על פי הדיילי ביסט, שכתביו צפו בסרטון החקירה, גרוס הוא ככל הנראה יהודי מזרחי, בשנות ה-20 עד ה-30 לחייו, בחולצה אפרורית, ג’ינס כחול, ואקדח על מותניו. על פי מכתב התלונה שהגישה מאוחר יותר עורכת הדין גבי לסקי, שממנו הציטוטים בהמשך פוסט זה, מצוין יובשנית ש”בתמלול הודעה זו של מרשתי במשטרה רשום כי גרוס הינו חוקר ודובר השפה הערבית. עם זאת, שוגה גרוס באופן עקבי בשפה הערבית ואף פונה למרשתי בגוף זכר לאורך כל החקירה, “

החקירה התנהלה כשתמימי יושבת אזוקה על כסא. פסיקות בתי המשפט בישראל אוסרות על אזיקה בעת חקירה אלא במקרים חריגים במיוחד, ועל איזוק קטינים על אחת כמה וכמה; אבל תמימי, אף שהיא תחת שלטון ישראלי מוחלט, חיה במערכת חוקים צבאית. שני החוקרים הם גברים ובמקום אין אשה או חוקר נוער.

גרוס הורה לטולדנו לכבות את המחשב כדי שיוכל לדבר עם תמימי “שלא לפרוטוקול.” מיד לאחר מכן הוא אומר לתמימי שיש לה “פני מלאך”, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כחצי שעה לאחר מכן השווה גרוס את תמימי לאחותו הקטנה, ושואל אותה אם גם עורה מאדים כשהיא הולכת לים. ספק אם גרוס יודע שזו שאלה רטורית, כי לתמימי אין אפשרות להגיע לים. לפלסטינים אין חופש תנועה. 37 דקות לתוך החקירה, אומר לה גרוס שהוא הגיע לחקור אותה כי “ראה אותה לפני כן ושאל את עצמו למה מלאך כמוה עושה את מה שהיא עושה.” עד לנקודה זו, הפרוטוקול לא מציין כל דברים מצד תמימי.

בדקה ה-27 של החקירה, מתקרב גרוס אל תמימי “עד כדי כך שנדמה שאף נוצר מגע בין רגליהם. הוא שומר על קרבה מוגזמת לאורך כל חקירתה של מרשתי. בדקה 38 לערך של הסרטון ניתן להבחין בגרוס כאשר הוא מפשק את רגליו לרווחה בזמן שמרשתי מצויה ביניהן. באותו זמן הוא רוכן מעליה ויוצר ביניהם קרבה בלתי נסבלת. בדקה 55 מכניס גרוס את ראשו בין המחשב הנייד אשר ניצב מול פניה של מרשתי לבינה, וכך יוצר סיטואציה בה ראשו צמוד לחזה.”

40 דקות לתוך החקירה, מכנה גרוס את תמימי “חביבתי”. לאחר כשעה ורבע של חקירה, מתחיל גרוס לציין בפני תמימי שמות של קרובי משפחה שלה, והוא מאיים לעצור אותם. על פי הדיילי ביסט, זה הרגע שבו ההבעה של תמימי הופכת להבעת אימה.

היא יודעת מה משמעות מעצר קרובי משפחה: רבים מהם כבר נעצרו. אמה עצמה נמצאת בשלב זה במעצר. האיום במעצר קרובים, כפי שמציינת לסקי במכתבה, הוא עבירה על החוק, כמו גם עבירה על סעיף 31 של אמנת ז’נבה הרביעית. אבל, למרבה הצער, ההתנהלות הזו שגרתית בחקירות של קטינים פלסטינים שמבצעת ישראל.

נחזור רגע לרמיזות המיניות ולצורה שבה גרוס, אם זה אכן שמו, כמעט מתיישב על תמימי, על הראש שמתקרב לחזה שלה. פורמלית, גרוס מבצע כאן עבירה של הטרדה מינית, ולסקי אכן דרשה את חקירתו בסעיף זה. אבל יש כאן משהו נוסף. תמימי וגרוס הם לא שני אנשים אקראיים ברחוב. פה יש לנו קטינה כבולה וגבר מבוגר שגוהר מעליה, מעיר לה הערות מיניות, כשהגבר השני עומד מן הצד.

במילים פשוטות יותר, גרוס רומז לתמימי שהיא עשויה להיאנס. שום איום מפורש, אבל המון רמיזות ברורות למדי. הן מובנות לגמרי לנערה כבולה. הרמיזות האלה, צריך לציין, כנראה לא מקריות: שבוע לפני החקירה, ב-19 בחודש, פרסם בן כספית מאמר במעריב שבו כתב “במקרה של הנערות [תמימי ובת דודתה – יצ”ג] את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת. במחשכים, בלי עדים ומצלמות.” הרבה מאד אנשים, כמו הח”מ, הבינו את הטקסט הזה כרומז לאונס. הטוקבקים ברשת הישראלית רווחו קריאות לאונס של תמימי; כספית, במודע או לא, תיעל את הרצון של קוראיו והעניק לגיטימציה באמצעות סובלימציה לקריאות הללו. מאוחר יותר, לאחר שגילה שיש קריאות בעולם להעמדתו לדין, מחק כספית את הדברים מאתר העיתון.

אני לא יודע אם גרוס קרא את כספית לפני שנכנס לחדר החקירות, האם הוא קרא יותר מדי טוקבקים, או שהוא שאב את הרעיון של איום מרומז באונס ממוחו הסוטה בכוחות עצמו, אבל זה מה שקרה כשקצין באמ”ן (לטענתו) היה עם עצורה פלסטינית במחשכים.

תמימי, מציינים בדיילי ביסט, לא עונתה. בכך מצבה שונה מזה של קטינים פלסטינים אחרים, שמדווחים בעקביות על אלימות כלפיהם בעת מעצרם. אבל, לרוע מזלם, הם לא מוכרים בעולם. תמימי מוכרת מאד, ועל כן ככל הנראה נחסכה ממנה האלימות השגרתית. אבל, כמסתבר, לא מוכרת מספיק כדי שייחסכו ממנה רמיזות על אונס. זו רמת האנשים שמעסיק צה”ל, וזה המקסימום שהוא מסוגל לעשות במקרה שבו כל זרקורי העולם מופנים אליו: איומי אונס, אבל – לפי המלצת כספית – במחשכים.

לפני מספר שבועות חתמה תמימי על עסקת טיעון, במסגרתה היא תשב עוד ארבעה חודשים במאסר ולא תצטרך לשבת במעצר עד תום ההליכים, עליו התעקשה התביעה. כנראה שלא נדע כמה תרמה החקירה של אביעד גרוס, קצין אמ”ן לטענתו, להחלטתה של תמימי לחתום על הסכם טיעון; אבל החקירה הזו מטילה צל אחר על התעקשותה של מערכת המשפט הצבאית לנהל את המשפט במחשכים – סליחה, בדלתיים סגורות – וזאת כשהיא טוענת שההחלטה היא לטובתה של תמימי. הדבר האחרון שהצבא המוסרי ביותר בעיני עצמו היה צריך הוא חקירה נגדית של גרוס.

עו"ד לסקי הגישה את התלונה שלה ב-18 בינואר. היועץ המשפטי לממשלה העביר את התלונה למח"ש, וזו הודיעה שאין בסמכותה לחקור את גרוס שכן איננו שוטר. רשויות החוק הרלוונטיות מכדררות כעת את התלונה מזו לזו, וככל הידוע ללסקי טרם נפתחה חקירה. בנוהל. אז אולי ציון שמו בפומבי של אביעד גרוס, איש אמ"ן לכאורה, יזרז משהו את ההליכים. בהתאם, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: סרטון שצץ היום מראה כיצד יורה צה”ל בראשו של מפגין פלסטיני במהלך ההפגנה מול הגדר ביום שישי. שניות ספורות לפני הירי, המפגין מניף את ידיו – הוא קורא להמונים להצטרף אליו. מיד לאחר מכן צלף עברי מכניס לו כדור בראש. זו לא טעות, זו מדיניות: צה”ל יורה כדי להרוג במה שהוא מכנה “מסיתים ראשיים.” אלו הפקודות. ואלו פקודות שהן פשע מלחמה הן מצד המורים והן מצד המבצעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רצח במשמורת?

אופס, צה”ל שוב נתפס בשקר – ואולי גם ברצח

בבוקר אתמול (ה’) הרגו חמושי צה”ל את יאסין אראדיח, בן 34 תושב יריחו, ומאז הצבא לא מפסיק לשקר בנושא. הגרסה המקורית של צה”ל היתה שאראדיח תקף חיילים ונהרג תוך כדי התקיפה. אחר כך צץ סרטון הווידאו שבו רואים את אראדיח רץ לעבר פינה שמאחוריה יש חיילים, ואז אחד מהם מסתער עליו ומפיל אותו, ומיד לאחר מכן מכה אותו בנשקו כשהוא על הרצפה. צה”ל שינה הבוקר (ו’) גרסה, ולאחר “תחקיר” צבאי קבע שאראדיח לא נורה, שחובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ושככל הנראה הוא מת כתוצאה משאיפת גז מדמיע אותו הפעילו הכוחות.

לרוע מזלו של הצבא, המוות המצולם הזה – במיוחד ההכאה הפראית – משך תשומת לב וכתוצאה מכך נערכה נתיחה בגופתו של אראדיח ונמצא שהוא מת כתוצאה מירי, ככל הנראה מדימום למוות לאחר שלא קיבל טיפול לאחר הירי.

עכשיו צריך לברר מה קרה:

א. או שחיילים ירו באראדיח, ואז המשיכו להכות אותו נמרצות, הוא נבדק על ידי חובשת שלא זיהתה שהוא פצוע מירי וקבעה שמצבו תקין;

ב. או שהחיילים הפילו את אראדיח, היכו אותו נמרצות, חובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ולאחר מכן חמוש ירה בו למוות.

במקרה הראשון, אנחנו מדברים על הריגה ורשלנות. במקרה השני, אנחנו מדברים על רצח במשמורת. מאחר והכל קרה תוך פרק זמן קצר יחסית, ספק אם קביעת שעת המוות המדויקת תועיל יותר מדי.

כמובן, התקרית לוותה בכמה מהשקרים הקבועים של צה”ל. נתעכב על כמה מהם:

א. “בבדיקה על גופו נמצאה לאחר מכן סכין”. אז מה? אף אחד, אפילו צה”ל, לא טוען שהוא השתמש בה. החיילים לא ידעו עליה אלא לאחר שהרגו אותו, כך שקיומה לא יכול לתרץ את ההרג/רצח. למעשה, העובדה שהוא נשא עליו סכין הופכת את הטענה שהוא ניסה לתקוף את החיילים בחפץ מגושם כלשהו לבעייתית עוד יותר. היה לו נשק יעיל יותר. כל הטענה הזו מיועדת להשחיר את ההרוג בעיני הציבור הישראלי ולהפעיל לחץ ציבורי נגד הענשת הרוצחים.

ב. הטענה שהוא מת משאיפת גז מדמיע. קודם כל, הטענה הזו לא פוטרת מאחריות את הכוח שתקף אותו. לכל היותר היא מורידה את העבירה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. על חמוש שעוצר אדם מוטלת החובה לשמור על שלומו. הטענה הזו מעניינת עוד יותר, כשזוכרים שבפרשת ג’ווהאר אבו רחמה, שאכן מתה משאיפת גז, פיזר צה”ל שקרים בלי הכרה כדי להסב את תשומת הלב מכך ולטעון שהיא מתה ממשהו אחר. עכשיו, כשצריך לטייח הריגה או רצח, נוח לצבא לדבר על מוות מגז, בהנחה שאף אחד לא יזכור מה הוא אמר לפני כמה שנים.

ג. “הוא ניסה לחטוף נשק”. זה שקר קבוע של חיילי צה”ל כאשר הם הורגים פלסטיני לא חמוש, שווה ערך לטענה של שוטרים שתוקפים אדם שהוא “תקף שוטרים.” ראוי לציין שלפי גרסת התחקיר הצה”לי, הוא ניסה לחטוף נשק רק לאחר שהוכה בנשק – כלומר, שפעולה של הגנה עצמית תורגמה פה לתקיפה שמצריכה הריגה.

מעבר לשקרים, יש עוד שתי נקודות שראויות לציון:

א. שקריותו של התחקיר הצה”לי. במשך עשרות שנים צה”ל טוען שהתחקירים שהוא מבצע לאחר מקרי הרג כאלה מספקים. עצם קיומו של תחקיר מונע לעתים קרובות חקירת מצ”ח: החוקרים הצבאיים מסתפקים בהחלטה של התחקיר שהאירוע היה תקין ורואים בכך סיבה לאי פתיחת חקירה. התחקיר הצה”לי היה ונשאר אמצעי למניעת חקירה, ובמקרים רבים לתיאום עדויות לפני חקירה.

ב. התרגיל של מצ”ח. בהודעתה הראשונית על פתיחת חקירה, אמרה המחלקה לטיוח פשעים של צה”ל שהסיבה לחקירה היא העובדה שאראדיח מת במשמורת. לכאורה, פעולה ראויה לשבח. בפועל, קרב משפטי נסתר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז אינתיפאדת היחידים, חזר הצבא למדיניות הלילה והערפל של ימי האינתיפאדה השניה, והוא נמנע מלחקור מקרים שבהם חיילים הורגים פלסטינים אם הם קרו “בנסיבות מבצעיות.” לאחרונה נאלצה מצ”ח, בעקבות עתירה של ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ היה פרילאנסר של הארגון עד מאי האחרון, ונותר מעריץ שלו), להורות על פתיחת חקירה במקרה הרצח של סמאח עבד אל מומן אחמד עבד אללה; אבל היא ממשיכה להתחמק מהסעד העיקרי שדרשה העתירה, קרי חקירה בכל מקרה של הריגת פלסטינים שאיננה במצב מובהק של קרב. כשמצ”ח אומרת שהיא חוקרת את ההרג של אראדיח משום שהוא היה במשמורת בזמן מותו, היא אומרת שהיא לא מתכוונת לחקור מקרי הרג של פלסטינים שלא היו במצב כזה.

כל זה אןמר לנו שגם אם נפטר מנתניהו ומחבר מושחתיו, בעגלא ובזמן קריב, הבעיה המרכזית של ישראל – הכיבוש והדיקטטורה הצבאית שהיא מפעילה – לא הולכים לשום מקום.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)