החברים של ג'ורג'

בכי בחדרים ובגנים שתיקה

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הביאו את היום

למה אנחנו חייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

בסוף המאה ה-19 פעלה בארה”ב עיתונאית ופעילת זכויות אדם בשם איידה ב. וולס (Ida B. Wells). היא היתה חריג בכל קנה מידה: היא נולדה עדיין כשפחה, בשנת 1863, ובנתה את עצמה בשתי ידיה. בגיל 29 היא היתה עורכת העיתון השחורה הראשונה בארה”ב. ואז עולמה התפוצץ: כמה מידידיה נרצחו בלינץ’ בעירה, ממפיס שבטנסי, והיא לא הסכימה לשתוק. היא הפכה לחוקרת המקצועית הראשונה של תופעת הלינץ’.

המסקנות שלה היו מדהימות: בניגוד למיתוס המקובל – שהופץ שוב ושוב ועדיין מקובל היום – לינץ’ לא היה “תגובה ספונטנית” למצב של אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור. רק כשליש ממקרי הלינץ’ בכלל עירבו יחסי מין בין אנשים משני הגזעים – על כל פנים, עד שהתחילו לטוות סביבם את המיתוס של תגובה לאונס, שהעניק לגיטימציה ללינץ’. ברוב המקרים, לינץ’ – קרי רציחתו של אדם שחור ללא הליך משפטי על ידי אספסוף, בסיוע אקטיבי או בעמידה מן הצד של הרשויות – היה תוצאה של נסיון של גבר שחור לעמוד על זכויותיו, או כאשר הוא הצליח כלכלית יותר מדי.

גם במקרים שבהם היה מעורב מין, מצאה וולס, ברוב המקרים לא היה מדובר באונס אלא ביחסי מין בהסכמה – שהיו, כמובן, בלתי חוקיים למשעי בדרום. משכך, משעה שנחשפו, לא היתה ברירה לקרוביה של האשה הלבנה אלא לארגן לינץ’, כדי לשמור על כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים הללו, האשה התעקשה שלא היתה כפיה. זה לא עזר לה או לאהובה.

וולס כתבה סדרה של מאמרים בנושא. היא היתה חלוצה בתחום. את המאמר האחרון שלה בממפיס היא חתמה בשורה לגלגנית, על כך שאם הגברים הלבנים היו מסתכלים מבעד לרטוריקה שלהם על “כבוד האשה הדרומית” הם היו מגלים מציאות שכלל לא נעימה לעיניהם. זה היה יותר מדי. יומיים אחר כך אספסוף לבן שרף את המערכת של העיתון שלה. למזלה היא היתה בניו יורק כשזה קרה. היא לא חזרה לממפיס מעולם; זה היה מסוכן מדי. השנה היתה 1892 והיא היתה בת 29 בלבד.

אם הגברים-גברים של ממפיס חשבו שבכך הם ישתיקו אותה, הם טעו. היא הפכה את המאבק בלינצ’ים למאבק של חייה. הכל היה נגדה: היא היתה שחורה, אישה, ובוטה. תענוג לקרוא אותה, ממרחק הזמן, אבל היא בולטת במיוחד על רקע האיסטניסיות שבה התקשורת האמריקאית עסקה בלינצ’ים – אם עסקה בהם בכלל.

ההצלחה של וולס בתחילת הקריירה שלה היתה מוגבלת: המידע שלה הופיע בכמה עיתונים שחורים, ובשוליים של הרדיקליות הלבנה, אבל לא חדר את שורות העיתונות האמריקאית הלבנה. הסיבה לכך היתה פשוטה: העסקה של הצפון המותש ממלחמת אזרחים שהפכה למלחמת גרילה. הצפון הניח ללבנים בדרום לעשות במדינותיהם כרצונם, כל זמן שהוא לא יצטרך להקדיש משאבים לדיכוי בלתי פופולרי של התקוממות. הקורבנות של העסקה הזו, כמובן, היו השחורים הדרומיים שלהם הובטחה אזרחות. לינצ’ים היו הכלי של הדרום להבטיח ששחורים לא יחרגו מהמסגרת שהוקצתה להם. בשני הצדדים היה רצון לשמור על שקט תעשייתי. כמה עשרות נרצחים מדי שנה, שלטון טרור על מיליוני אנשים, מה הם ביני ובינך? לא מדברים על זה בחברה מנומסת. זה יוצר חיכוך.

ואז וולס סיבכה את הסיפור. היא נסעה לבריטניה, והחלה להפיץ שם את הידיעות על תופעת הלינצ’ים. את החברה הבריטית המהוגנת היא הצליחה לזעזע בקלות. כמה לינצ’ים ברבריים מהרגיל שהתרחשו בדיוק בתקופת המסע שלה שם רק סייעו להפצת המסר שלה. היא נפגשה עם חברי פרלמנט, שרים ולורדים. דוכס אנגלי לקח על עצמו להוביל את הקמפיין המקומי נגד לינצ’ים.

וכך, רק כך, היא הצליחה לפרוץ את חומות השתיקה של התקשורת הלבנה. הניו יורק טיימס כינה אתה בזעם “A nasty-minded mulatress”, קרי בת תערובת מרושעת. מה היה חטאה? היא אמרה את האמת בעידן של הולכת שולל כללית. זה היה מעשה מהפכני.

והוא נחל תוצאות. יותר ויותר מדינות נאלצו להעביר חוקים נגד לינצ’ים (אם כי חוק פדרלי מעולם לא נחקק), ומדי פעם לחץ ציבורי אילץ את הממשלה לפעול. מקור לחץ קבוע היה חששה של הממשלה האמריקאית לתדמיתה בחו”ל: בתחילת שנות ה-60, ניסה הנשיא ג’ון קנדי – כנראה הנשיא המודרני עם היחס ההפוך ביותר בין תועלת ויח”צ – להפעיל לחץ על מרטין לותר קינג ומנהיגי תנועת שחרור השחורים להוריד את עוצמת המאבק שלהם: הסובייטים מסתכלים, הוא אמר, הם משתמשים בכם לתעמולה שלהם. הם סירבו.

בצדק.

[…]

וכמובן, עם כל העניין שיש באיידה ב. וולס (ובכלל, בחריגה מההיסטוריה האמריקאית הלבנה), הדברים הללו נכתבים כאן לא כשעת היסטוריה. היכולת של עוולות הכיבוש לחדור את החומות של התקשורת היהודית כמעט ולא קיימת יותר. העיתונות היהודית, כמו העיתונות הלבנה של ארה”ב בסוף המאה ה-19, אימצה את התפיסה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה – שם קוד להערמת הכביסה הזו בפינה והעמדת פנים שהיא לא בעצם שם.

וולס היתה דיסידנטית, כנראה לפני שהמושג הזה נוצר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא היתה תחת מעקב של לא פחות משלוש זרועות ממשלתיות – ההתעקשות שלה על זכויות שוות לחיילים שחורים היו לצנינים בעיני הממשלה. בסופו של דבר נאלצו הסוכנים שעקבו אחרי התיק שלה להודות שהיא לא עוברת על החוק – פחות או יותר המילים שאומרים נציגי המשטרה החשאית שלנו לאנשים שהם מעכבים לשיחת הטלת אימה בנתב”ג על שוברים שתיקה: זה לא בלתי חוקי. אבל אנחנו מסתכלים עליך.

מבחינה זו, שוברים שתיקה מהווים את האיידה וולס של זמננו. הם מתעקשים להציג בפני התקשורת היהודית, והציבור היהודי, את מה שהם לא רוצים לראות. באופן חיוני במיוחד, שוברים שתיקה (ובצלם) מדברים לא מעט עם קהל זר. רוב הפעילות של שוברים שתיקה היא מול קהל ישראלי, אבל לא במקרה ההתעקשות שלהם לומר את האמת גם בחו”ל מביאה ליהודים הימנים, ולליברלים טובים בעיני עצמם, בישראל את הסעיף: הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

בצדק.

אם המחויבות של השמאל הישראלי היא, בלשון השיר, “אל תשירו יום יבוא – הביאו את היום”, הרי שהמשמעות היא שאי אפשר להיות נחמד למרכז הרדיקלי. העובדה שיש הסכמה נוחה מצד 80% מהציבור היהודי לא לדבר על מה שאנחנו עושים בשטחים אומרת שאת ההסכמה הזו חייבים לשבור. בבוטות. בגסות. בקול גדול. המרכז הרדיקלי חושש לדמותה של ישראל בחו”ל? מצוין. בדיוק את התדמית הזו צריך לשבור.

אנחנו דופקים ראש בקיר. אם אנחנו רוצים להיות יעילים, אם אנחנו רוצים שמה שיישבר הוא הקיר ולא הראש, צריך למצוא את הסדקים בו ולנצל אותם. הסדק הבולט ביותר הוא החשש לתדמיתה של ישראל. מאחר וספק אם אפשר יהיה לשכנע את רוב הישראלים לא רק לשנות את דעתם, אלא בכלל לחשוב על המצב, ומאחר והיהודים בישראל לא משלמים מחיר על הכיבוש ועל כן הוא נראה להם נסבל – צריך להעלות את המחיר. צריך שישראלים ירגישו לא נוח מחוץ לבית. שהכיבוש שהם מנסים כל כך להדחיק יחזור אליהם מכל פינה.

לא מקבל את הכרעת העם, יזעק המרכז הרדיקלי? וואלה. גם מתנגדי הלינצ’ים לא קיבלו את הכרעת הציבור הדרומי. לפלסטינים, יש להזכיר, אין זכות בחירה. העוול שנעשה להם הוא לא עניין ישראלי. הוא עולמי. רוצים לסדוק את הקיר? העבירו פתק החוצה.

עוד דבר אחד: חמושינו האמיצים רצחו אתמול (ו’) את אחמד אבו טיור, בן 16. אבו טיור נורה למוות כשהפגין את התרסתו בגבול הרצועה, מבלי שהיווה כל סיכון לחמושים. במונחים דרומיים, הוא היה uppity: חרג ממקומו. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. עוד לא ברור איך צה”ל יטייח את הרצח, אבל תוכלו להיות בטוחים שכשזה יקרה, זה יהיה בסיוע נמרץ של התקשורת היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פריעת חוק

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוסר תום לב

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, זה שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ויהי בימי שפוט השופטים

בג”צ מסיר את עלי התאנה האחרונים

ביום חמישי האחרון, ה-24 במאי, קבעו שלושה שופטי בג”ץ שלמדינה יש זכות להרוס את בתיהם של תושבי ח’אן אל-אחמר, משום שאין ברשותם אישורי בניה. בתגובה להחלטה, יצא אתמול (ב’) ארגון בצלם בהודעה חריגה בחריפותה, שבה הגדיר את ההחלטה כפשע מלחמה – ופשע מלחמה עליו יצטרכו גם השופטים לשלם מחיר.

נסביר בקצרה. מאז שנת 1967, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, עושה המדינה היהודית כמיטב יכולתה לנשל את תושבי השטח הכפרי של הגדה המערבית, כדי לאפשר את תפיסת אדמותיהם והעברתן לפולשים הישראלים. שיטות הנישול שונות, מהתעמרות (מניעת אישורים, מניעת מים), טרור לא-ממשלתי (על ידי פולשים ישראלים חמושים, שהתנגדות להם דינה מוות) ובסופו של דבר, צווי גירוש. צו גירוש כזה הוצא כנגד קהילת ח’אן אל-אחמר. בג”ץ, בהנהגת השופט סולברג – מהפולשים הישראלים לגדה – קבע שצווי הגירוש (המוסווים כצווי הריסה) חוקיים. שני שופטים אחרים חתמו על הצו.

ההודעה של בצלם מסבירה מדוע ההחלטה הזו היא פשע מלחמה: העברה בכפיה של אוכלוסיה בשטח כבוש היא פשע מלחמה. זה עד כדי כך פשוט. בצלם טורחים גם להתייחס לקשקשת הרגילה של השופטים, על כך שהם “לא מתערבים בלוח הזמנים של אכיפת החוק” בגדה, אבל לא ממש ברור למה. די להשוות את הפינוי של ח’אן אל-אחמר, שיכול להתרחש טכנית הלילה, ובין הפינוי של עמונה או תשעת הבתים בעפרה. אז, בבואם לפנות יהודים שחמסו אדמה פרטית, היו השופטים רחומים הרבה יותר: קחו שנתיים לחשוב על זה. את אותה המדיניות עצמה יישם בג”ץ בפרשת אום אל חיראן: רוצים לגרש בדואים כדי לבנות ישוב ליהודים בלבד במקום? לכו על זה.

עוד זה מדבר וזה בא: אתמול (א’) דחה בג”ץ פה אחד את העתירות נגד חוק ההדחה, שיאפשר לכנסת להדיח ח”כים שמעצבנים את הרוב. הנשיאה חיות אמנם הודתה שהחוק “פוגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד שהן מהחשובות בשיטתנו”, אך יש בו מערכת של איזונים ובלמים. פה היא צודקת: כדי להדיח חבר כנסת, יש צורך בחתימה של 70 ח”כים, ביניהם עשרה מן האופוזיציה; ולאחר מכן צריכים 90 ח”כים להצביע בעד ההחלטה. זה רוב מיוחס מאד: זה הרוב שלו נדרשת הכנסת כדי להדיח נשיא.

אבל. אבל חיות ושמונת השופטים התעלמו מהפיל שבחדר: בהצהרות של הח”כים על החוק, הם אמרו שוב ושוב שהמטרה שלהם היא חברי כנסת פלסטינים, בדגש על חברי הכנסת של בל”ד. לבצלאל סמוטריץ’, שעל פי דין צריך להתנדנד מחבל עד צאת נשמתו, לא נשקפת כל סכנה. גם לא לבנימין “הערבים נוהרים באוטובוסים” נתניהו. החוק מדבר רשמית על “הסתה לגזענות”, אבל לכולם ברור כלפי מי הוא מיועד. לכולם – פרט לשופטי בג”ץ בהרכב נרחב של תשעה.

ביום שבו אישר בג”ץ את פשע המלחמה המיועד בח’אן אל-אחמר, הוא דחה את העתירה לשינוי הוראות הפתיחה באש ברצועת עזה. השופטים, כהרגלם, הקשו על העותרים ודרשו מהם לאפשר להם לקבל “מידע סודי” ממערכת הבטחון; העותרים (ביניהם עו”ד חסן ג’בארין הזכור לטוב, שכבר חשף את ערוות “החומר הסודי”) סירבו לכך, ובצדק. משכך, נזפו השופטים בעותרים ואמרו שהם “מתקשים לקיים בירור אמיתי” על נסיבות ההפגנות – אבל, על הדרך, בלעו בלי חקירה ודרישה את התצהיר של צה”ל. השופטים נמנעו לא מלהוציא צו; הם נמנעו מעצם הדיון בהוראות הפתיחה באש. השופט מלצר אפילו קיבל את התפיסה שמותר לירות ירי חי ב”מסיתים ראשיים.”

הסרט המופתי Judgment in Nuremberg עוסק (ספוילרים!) במשפטי הצד של משפטי נירנברג, שבהם הובאו לדין המשפטנים של המשטר הנאצי. במציאות, מדובר היה באסופה של חלאות נדירות במיוחד שטוב היה, להם ולעולם, אילו הומתו עם לידתם, כילדים החפים מפשע שאת רציחתם אישרו; אבל סרט עלילתי, מה לעשות, זקוק לנבל טוב. נבל טוב מצריך קונפליקט פנימי, משהו שאפשר להזדהות איתו; ובהתאם, רוב הנאצים היו נבלים גרועים מאד. בסרט, הנבל הוא השופט הבדיוני ארנסט ינינג; משפטן מבריק, שבבית המשפט – כשהוא נאלץ להתמודד עם פשעיו – אומר שהוא נסחף אליהם, הוא לא רצה, לא היתה לו ברירה. הוא התנגד למשטר, אבל לא יכול היה להתמודד עם הצלחותיו. השופט האמריקאי, שדן אותו למוות, אומר לו שהוא הרוויח את עונש המוות שלו בפעם הראשונה שבה דן למוות אדם שידע שהוא חף מפשע.

ויהי בימי שפוט השופטים: רש”י אומר, בימים האיומים שבהם שפטו את השופטים. ואף על פי כן, מאחר והשופטים שותפים לפשעי מלחמה, יעמדו נא גם הם לדין. לכיבוש, על כל פשעיו, לא היה קיום אלמלא פרקליטי שטן עמדו להגן עליו ושופטים בגלימה שבכו בלילה, לא נשמע קולם, ואחר כך אישרו באנחה את מה שמצפונם אמר להם שהוא אסור. בית המשפט הישראלי אישר עינויים, חטיפה, נישול, הרג בלתי חוקי, גירוש. בשנות ה-90, רווחה האגדה על בית המשפט הליברלי, שיציל אותנו מעצמנו; זו אולי ההצלחה הגדולה ביותר של אהרן ברק, האיש שדחה דיון על מדיניות המגן האנושי של ישראל במשך חמש שנים. פשעי המלחמה של ישדאל תמיד לוו באצטלה משפטית.

אז ייעשה צדק, לו גם יפלו השמיים. ידונו בתי הדין את אהרן ברק, אסתר חיות, ונעם סולברג. ברק וחיות יוכלו לטעון, כמו ינינג, שהם לא רצו, זו לא היתה כוונתם, שהם ניסו לעשות טוב. את החשבון איתם על פשעיהם כלפי אזרחים ישראלים, יצטרך לנהל הציבור הישראלי; אבל את החשבון על פשעי מלחמה כנגד תושבים מוגנים, שהם אמורים היו להיות ההגנה האחרונה שלהם, ינהלו נא בתי הדין הבינלאומיים. למזלם, המשפט הבינלאומי כבר לא מקבל את עונש המוות. אבל ישבו נא על ספסל הנאשמים, ספסל נאשמים מוחשי ולא היסטורי: שם מקומם. והכבוד לבצלם שמעז להצביע על כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במחשכים

מה עשה איש אמ”ן אביעד גרוס לעאהד תמימי בחדר החקירות

ב-26 בדצמבר 2017, בשעה 19:45, החלה חקירתה השלישית של עאהד תמימי (על מעצרה והרקע בהרחבה כאן). בחדר החקירות נכחו, פרט לתמימי, שני גברים: רס”ב המשטרה חיים טולדנו ואדם שהציג את עצמו כאיש אמ”ן וקרא לעצמו אביעד גרוס. על פי הדיילי ביסט, שכתביו צפו בסרטון החקירה, גרוס הוא ככל הנראה יהודי מזרחי, בשנות ה-20 עד ה-30 לחייו, בחולצה אפרורית, ג’ינס כחול, ואקדח על מותניו. על פי מכתב התלונה שהגישה מאוחר יותר עורכת הדין גבי לסקי, שממנו הציטוטים בהמשך פוסט זה, מצוין יובשנית ש”בתמלול הודעה זו של מרשתי במשטרה רשום כי גרוס הינו חוקר ודובר השפה הערבית. עם זאת, שוגה גרוס באופן עקבי בשפה הערבית ואף פונה למרשתי בגוף זכר לאורך כל החקירה, “

החקירה התנהלה כשתמימי יושבת אזוקה על כסא. פסיקות בתי המשפט בישראל אוסרות על אזיקה בעת חקירה אלא במקרים חריגים במיוחד, ועל איזוק קטינים על אחת כמה וכמה; אבל תמימי, אף שהיא תחת שלטון ישראלי מוחלט, חיה במערכת חוקים צבאית. שני החוקרים הם גברים ובמקום אין אשה או חוקר נוער.

גרוס הורה לטולדנו לכבות את המחשב כדי שיוכל לדבר עם תמימי “שלא לפרוטוקול.” מיד לאחר מכן הוא אומר לתמימי שיש לה “פני מלאך”, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כחצי שעה לאחר מכן השווה גרוס את תמימי לאחותו הקטנה, ושואל אותה אם גם עורה מאדים כשהיא הולכת לים. ספק אם גרוס יודע שזו שאלה רטורית, כי לתמימי אין אפשרות להגיע לים. לפלסטינים אין חופש תנועה. 37 דקות לתוך החקירה, אומר לה גרוס שהוא הגיע לחקור אותה כי “ראה אותה לפני כן ושאל את עצמו למה מלאך כמוה עושה את מה שהיא עושה.” עד לנקודה זו, הפרוטוקול לא מציין כל דברים מצד תמימי.

בדקה ה-27 של החקירה, מתקרב גרוס אל תמימי “עד כדי כך שנדמה שאף נוצר מגע בין רגליהם. הוא שומר על קרבה מוגזמת לאורך כל חקירתה של מרשתי. בדקה 38 לערך של הסרטון ניתן להבחין בגרוס כאשר הוא מפשק את רגליו לרווחה בזמן שמרשתי מצויה ביניהן. באותו זמן הוא רוכן מעליה ויוצר ביניהם קרבה בלתי נסבלת. בדקה 55 מכניס גרוס את ראשו בין המחשב הנייד אשר ניצב מול פניה של מרשתי לבינה, וכך יוצר סיטואציה בה ראשו צמוד לחזה.”

40 דקות לתוך החקירה, מכנה גרוס את תמימי “חביבתי”. לאחר כשעה ורבע של חקירה, מתחיל גרוס לציין בפני תמימי שמות של קרובי משפחה שלה, והוא מאיים לעצור אותם. על פי הדיילי ביסט, זה הרגע שבו ההבעה של תמימי הופכת להבעת אימה.

היא יודעת מה משמעות מעצר קרובי משפחה: רבים מהם כבר נעצרו. אמה עצמה נמצאת בשלב זה במעצר. האיום במעצר קרובים, כפי שמציינת לסקי במכתבה, הוא עבירה על החוק, כמו גם עבירה על סעיף 31 של אמנת ז’נבה הרביעית. אבל, למרבה הצער, ההתנהלות הזו שגרתית בחקירות של קטינים פלסטינים שמבצעת ישראל.

נחזור רגע לרמיזות המיניות ולצורה שבה גרוס, אם זה אכן שמו, כמעט מתיישב על תמימי, על הראש שמתקרב לחזה שלה. פורמלית, גרוס מבצע כאן עבירה של הטרדה מינית, ולסקי אכן דרשה את חקירתו בסעיף זה. אבל יש כאן משהו נוסף. תמימי וגרוס הם לא שני אנשים אקראיים ברחוב. פה יש לנו קטינה כבולה וגבר מבוגר שגוהר מעליה, מעיר לה הערות מיניות, כשהגבר השני עומד מן הצד.

במילים פשוטות יותר, גרוס רומז לתמימי שהיא עשויה להיאנס. שום איום מפורש, אבל המון רמיזות ברורות למדי. הן מובנות לגמרי לנערה כבולה. הרמיזות האלה, צריך לציין, כנראה לא מקריות: שבוע לפני החקירה, ב-19 בחודש, פרסם בן כספית מאמר במעריב שבו כתב “במקרה של הנערות [תמימי ובת דודתה – יצ”ג] את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת. במחשכים, בלי עדים ומצלמות.” הרבה מאד אנשים, כמו הח”מ, הבינו את הטקסט הזה כרומז לאונס. הטוקבקים ברשת הישראלית רווחו קריאות לאונס של תמימי; כספית, במודע או לא, תיעל את הרצון של קוראיו והעניק לגיטימציה באמצעות סובלימציה לקריאות הללו. מאוחר יותר, לאחר שגילה שיש קריאות בעולם להעמדתו לדין, מחק כספית את הדברים מאתר העיתון.

אני לא יודע אם גרוס קרא את כספית לפני שנכנס לחדר החקירות, האם הוא קרא יותר מדי טוקבקים, או שהוא שאב את הרעיון של איום מרומז באונס ממוחו הסוטה בכוחות עצמו, אבל זה מה שקרה כשקצין באמ”ן (לטענתו) היה עם עצורה פלסטינית במחשכים.

תמימי, מציינים בדיילי ביסט, לא עונתה. בכך מצבה שונה מזה של קטינים פלסטינים אחרים, שמדווחים בעקביות על אלימות כלפיהם בעת מעצרם. אבל, לרוע מזלם, הם לא מוכרים בעולם. תמימי מוכרת מאד, ועל כן ככל הנראה נחסכה ממנה האלימות השגרתית. אבל, כמסתבר, לא מוכרת מספיק כדי שייחסכו ממנה רמיזות על אונס. זו רמת האנשים שמעסיק צה”ל, וזה המקסימום שהוא מסוגל לעשות במקרה שבו כל זרקורי העולם מופנים אליו: איומי אונס, אבל – לפי המלצת כספית – במחשכים.

לפני מספר שבועות חתמה תמימי על עסקת טיעון, במסגרתה היא תשב עוד ארבעה חודשים במאסר ולא תצטרך לשבת במעצר עד תום ההליכים, עליו התעקשה התביעה. כנראה שלא נדע כמה תרמה החקירה של אביעד גרוס, קצין אמ”ן לטענתו, להחלטתה של תמימי לחתום על הסכם טיעון; אבל החקירה הזו מטילה צל אחר על התעקשותה של מערכת המשפט הצבאית לנהל את המשפט במחשכים – סליחה, בדלתיים סגורות – וזאת כשהיא טוענת שההחלטה היא לטובתה של תמימי. הדבר האחרון שהצבא המוסרי ביותר בעיני עצמו היה צריך הוא חקירה נגדית של גרוס.

עו"ד לסקי הגישה את התלונה שלה ב-18 בינואר. היועץ המשפטי לממשלה העביר את התלונה למח"ש, וזו הודיעה שאין בסמכותה לחקור את גרוס שכן איננו שוטר. רשויות החוק הרלוונטיות מכדררות כעת את התלונה מזו לזו, וככל הידוע ללסקי טרם נפתחה חקירה. בנוהל. אז אולי ציון שמו בפומבי של אביעד גרוס, איש אמ"ן לכאורה, יזרז משהו את ההליכים. בהתאם, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: סרטון שצץ היום מראה כיצד יורה צה”ל בראשו של מפגין פלסטיני במהלך ההפגנה מול הגדר ביום שישי. שניות ספורות לפני הירי, המפגין מניף את ידיו – הוא קורא להמונים להצטרף אליו. מיד לאחר מכן צלף עברי מכניס לו כדור בראש. זו לא טעות, זו מדיניות: צה”ל יורה כדי להרוג במה שהוא מכנה “מסיתים ראשיים.” אלו הפקודות. ואלו פקודות שהן פשע מלחמה הן מצד המורים והן מצד המבצעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רצח במשמורת?

אופס, צה”ל שוב נתפס בשקר – ואולי גם ברצח

בבוקר אתמול (ה’) הרגו חמושי צה”ל את יאסין אראדיח, בן 34 תושב יריחו, ומאז הצבא לא מפסיק לשקר בנושא. הגרסה המקורית של צה”ל היתה שאראדיח תקף חיילים ונהרג תוך כדי התקיפה. אחר כך צץ סרטון הווידאו שבו רואים את אראדיח רץ לעבר פינה שמאחוריה יש חיילים, ואז אחד מהם מסתער עליו ומפיל אותו, ומיד לאחר מכן מכה אותו בנשקו כשהוא על הרצפה. צה”ל שינה הבוקר (ו’) גרסה, ולאחר “תחקיר” צבאי קבע שאראדיח לא נורה, שחובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ושככל הנראה הוא מת כתוצאה משאיפת גז מדמיע אותו הפעילו הכוחות.

לרוע מזלו של הצבא, המוות המצולם הזה – במיוחד ההכאה הפראית – משך תשומת לב וכתוצאה מכך נערכה נתיחה בגופתו של אראדיח ונמצא שהוא מת כתוצאה מירי, ככל הנראה מדימום למוות לאחר שלא קיבל טיפול לאחר הירי.

עכשיו צריך לברר מה קרה:

א. או שחיילים ירו באראדיח, ואז המשיכו להכות אותו נמרצות, הוא נבדק על ידי חובשת שלא זיהתה שהוא פצוע מירי וקבעה שמצבו תקין;

ב. או שהחיילים הפילו את אראדיח, היכו אותו נמרצות, חובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ולאחר מכן חמוש ירה בו למוות.

במקרה הראשון, אנחנו מדברים על הריגה ורשלנות. במקרה השני, אנחנו מדברים על רצח במשמורת. מאחר והכל קרה תוך פרק זמן קצר יחסית, ספק אם קביעת שעת המוות המדויקת תועיל יותר מדי.

כמובן, התקרית לוותה בכמה מהשקרים הקבועים של צה”ל. נתעכב על כמה מהם:

א. “בבדיקה על גופו נמצאה לאחר מכן סכין”. אז מה? אף אחד, אפילו צה”ל, לא טוען שהוא השתמש בה. החיילים לא ידעו עליה אלא לאחר שהרגו אותו, כך שקיומה לא יכול לתרץ את ההרג/רצח. למעשה, העובדה שהוא נשא עליו סכין הופכת את הטענה שהוא ניסה לתקוף את החיילים בחפץ מגושם כלשהו לבעייתית עוד יותר. היה לו נשק יעיל יותר. כל הטענה הזו מיועדת להשחיר את ההרוג בעיני הציבור הישראלי ולהפעיל לחץ ציבורי נגד הענשת הרוצחים.

ב. הטענה שהוא מת משאיפת גז מדמיע. קודם כל, הטענה הזו לא פוטרת מאחריות את הכוח שתקף אותו. לכל היותר היא מורידה את העבירה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. על חמוש שעוצר אדם מוטלת החובה לשמור על שלומו. הטענה הזו מעניינת עוד יותר, כשזוכרים שבפרשת ג’ווהאר אבו רחמה, שאכן מתה משאיפת גז, פיזר צה”ל שקרים בלי הכרה כדי להסב את תשומת הלב מכך ולטעון שהיא מתה ממשהו אחר. עכשיו, כשצריך לטייח הריגה או רצח, נוח לצבא לדבר על מוות מגז, בהנחה שאף אחד לא יזכור מה הוא אמר לפני כמה שנים.

ג. “הוא ניסה לחטוף נשק”. זה שקר קבוע של חיילי צה”ל כאשר הם הורגים פלסטיני לא חמוש, שווה ערך לטענה של שוטרים שתוקפים אדם שהוא “תקף שוטרים.” ראוי לציין שלפי גרסת התחקיר הצה”לי, הוא ניסה לחטוף נשק רק לאחר שהוכה בנשק – כלומר, שפעולה של הגנה עצמית תורגמה פה לתקיפה שמצריכה הריגה.

מעבר לשקרים, יש עוד שתי נקודות שראויות לציון:

א. שקריותו של התחקיר הצה”לי. במשך עשרות שנים צה”ל טוען שהתחקירים שהוא מבצע לאחר מקרי הרג כאלה מספקים. עצם קיומו של תחקיר מונע לעתים קרובות חקירת מצ”ח: החוקרים הצבאיים מסתפקים בהחלטה של התחקיר שהאירוע היה תקין ורואים בכך סיבה לאי פתיחת חקירה. התחקיר הצה”לי היה ונשאר אמצעי למניעת חקירה, ובמקרים רבים לתיאום עדויות לפני חקירה.

ב. התרגיל של מצ”ח. בהודעתה הראשונית על פתיחת חקירה, אמרה המחלקה לטיוח פשעים של צה”ל שהסיבה לחקירה היא העובדה שאראדיח מת במשמורת. לכאורה, פעולה ראויה לשבח. בפועל, קרב משפטי נסתר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז אינתיפאדת היחידים, חזר הצבא למדיניות הלילה והערפל של ימי האינתיפאדה השניה, והוא נמנע מלחקור מקרים שבהם חיילים הורגים פלסטינים אם הם קרו “בנסיבות מבצעיות.” לאחרונה נאלצה מצ”ח, בעקבות עתירה של ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ היה פרילאנסר של הארגון עד מאי האחרון, ונותר מעריץ שלו), להורות על פתיחת חקירה במקרה הרצח של סמאח עבד אל מומן אחמד עבד אללה; אבל היא ממשיכה להתחמק מהסעד העיקרי שדרשה העתירה, קרי חקירה בכל מקרה של הריגת פלסטינים שאיננה במצב מובהק של קרב. כשמצ”ח אומרת שהיא חוקרת את ההרג של אראדיח משום שהוא היה במשמורת בזמן מותו, היא אומרת שהיא לא מתכוונת לחקור מקרי הרג של פלסטינים שלא היו במצב כזה.

כל זה אןמר לנו שגם אם נפטר מנתניהו ומחבר מושחתיו, בעגלא ובזמן קריב, הבעיה המרכזית של ישראל – הכיבוש והדיקטטורה הצבאית שהיא מפעילה – לא הולכים לשום מקום.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה אנחנו עדיין מתווכחים על זה?

הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון הזה בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך היה לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)

"לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו": מכתבה של סרבנית

[המכתב המצורף בזאת נכתב על ידי הסרבנית עמרי ברנס. אני מפרסם אותו משום שחשוב לדעת שגם כיום, בעת השתוללות לאומנית חסרת תקדים, יש אנשים שחושבים אחרת – ויותר מכך, מעיזים לפעול אחרת. יצ"ג]

שמי עמרי ברנס. סירבתי להתגייס לצבא, ובשל כך ישבתי בכלא 67 ימים. הגעתי להחלטה לסרב להתגייס ממקום אמיתי, מוסרי ואכפתי של אהבת בני אדם ושנאת אלימות ודיכוי. עוד לא ידעתי אז מספיק על הכיבוש, על המצב הפוליטי, אבל ידעתי לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו. עם הזמן, לאחר הסירוב, למדתי וחקרת את המצב הפוליטי, ואת אפשרויות השינוי והמחאה של האקטיביזם הישראלי:

המצב הפוליטי כיום הוא שממשלת ישראל וקודמותיה מפעילות מדיניות של אפליה, ניצול ואי שוויון. כיבוש העם הפלסטיני בשטחים נמשך כבר 50 שנה ובו מופרות זכויות אדם בסיסיות ונמנעות זכויות לאומיות. המדיניות האלימה והדכאנית הזו כלפי הפלסטינים, וכן כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית, נמשכות ומשמרות את המצב הקיים עבור אותם בעלי הון, המפעילים את אימפריית הנשק הישראלית והפועלים בשירות ארה"ב ובעבור אותם מושחתים בשלטון המגדילים את הונם בשיתוף פעולה איתם.

החלטתי לפעול מתוך נאמנותי לערכי השלום והשוויון ומתוך התנגדותי למדיניות האנטי דמוקרטית. התחלתי לנסוע לשטחים ולתעד ולעזור כפי יכולתי לפרטים הנפגעים ישירות, וזאת לשם צבירת ידע על המתרחש בשטחים. התחלתי לפעול בתוך "מסרבות" למען שינוי תודעתי בתוך החברה הישראלית דרך העלאת שיח פוליטי על המצב. לבסוף הגעתי לבנק״י – ברית הנוער הקומניסטי הישראלי, והפכתי להיות חברה במפלגה הקומניסטית הישראלית בה אנו פועלים דרך מאבק עממי ערבי-יהודי משותף למען שינוי מן היסוד של השיטה הקפיטליסטית ולהבסת מדיניות הדיכוי, הניצול והאפליה.

אחרי השנתיים בהן למדתי והבנתי את כל זה, חזרתי לסירוב כדרך מאבק שמאפשרת לי להזיז הכי הרבה, להפריע לכיבוש הכי הרבה, לשנות ולהגיע לתודעות ולשיח הציבורי של כמה שיותר אנשים.

נכנסתי ליוזמה להקמת מכתב השמיניסטיות החדש, והייתי מעורבת בכתיבה ובניסוח שלו. התהליך לקח חודשים – התדיינו על כל פסיק, ניסינו לגבש ביחד הצהרה פוליטית מחאתית אמיתית, לגבש את הביקורת שלנו על הגיוס לצה״ל יחד, ולהבין איך יקראו את זה אנשים מבחוץ. זה לא היה פשוט משום שלכל אחת מאיתנו הפעילות יש סיפור ללמה היא הגיעה לסרב, וישנן דעות והשקפות שונות; אך לבסוף הצלחנו לגבש יחד הצהרה שכולנו מסכימות ועומדות מאחוריה.

ובסוף התהליך התיישבנו ועשינו טלפונים: לאתר 63 חותמים על המכתב, ולהתחיל להתכונן יחד ליציאה לתקשורת. שמרנו על המכתב מפני חשיפה מוקדמת ואספנו חתימות מפה לאוזן. ולפי המענה המהיר של אנשים לחתום אנו סבורות כי ישנן עוד הרבה סרבניות או כאלו אשר היו רוצות לסרב אך חוששת מפני רדיפה או הדרה חברתית.

ואז המכתב יצא, ושוב ראינו איך הצהרה פוליטית חדה ומגובשת שלנו, הצעירים הסרבנים, יכולה לבעוט בבטן של הכיבוש יותר מכל אקט אחר שלנו.

שר החינוך יצא בראיונות היסטריים על כך שמה שהוא עושה במערכת החינוך, כשהוא מכניס חיילים לבתי ספר, ״זה לא מיליטריזציה״, הרמטכ"ל יצא בהתקפה בשני ראיונות שונים, ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בדיון על המכתב שלנו, ושר הבטחון, ליברמן, ישב בתוכנית פריים טיים מול חותם המכתב – מתן הלמן – אשר נכנס כעת לכלא ושהיה אז בחופשה בין כליאות; ליברמן ניסה לתקוף אותנו, כשמתן נותן נימוקים חדים וברורים לחוסר יכולתו לשרת בצבא כובש.

הצלחנו שוב לזעזע את המערכת הרקובה, ועכשיו כשחברינו נכנסים לכלא ומשלמים את המחיר על החלטותיהם, נמשיך במאבק משותף וצודק למען שלום ושוויון לשני העמים.

(עמרי ברנס)

קול דמים עולה מן האדמה

איך החליק צה”ל רצח של שופט ירדני

במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שזהותו לא ידועה למוות בראיד זעיתר, בן 38 ואב לשני ילדים, במעבר אלנבי. הטענה הראשונית של צה”ל היתה שזעיתר ניסה לחטוף נשק מחייל, ועל כן נורה למוות. זמן קצר לאחר מכן התברר, אפעס, שזעיתר לא היה פלסטיני, אלא אזרח ירדני – ושופט. צה”ל מיהר לשנות גרסה: כעת, לטענתו, השופט לא חטף נשק מחייל, אלא ניסה לתקוף אותו באמצעות “מוט בידוק.” באותו הערב שינה הצבא גרסה שוב: השופט זעיתר ניסה לתקוף את החייל, טען השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, באמצעות מוט ברזל שאסף מאיפשהו. צה”ל סירב למסור את תצלומי מצלמות האבטחה במקום – ואף טען שבכלל אין כאלה, כי בדיוק באותה הרגע התקלקלו המצלמות. וואלה. לעומת הטענות של צה”ל, עד ראיה פלסטיני שנכח במקום אמר שחמוש דחף את זעיתר, זה דחף אותו בחזרה, ומיד לאחר מכן החמוש ירה בו למוות.

מאז חלפו כמעט ארבע שנים, וצה”ל מעולם לא הסביר מה בעצם קרה שם. החמוש שהרג אב לשני ילדים השתחרר מזמן, ויצא מזמן מתחולת צחוק השיפוט הצבאי. כמה שמאלנים, ביניהם עבדכם הנאמן, העלו מדי פעם את השאלה מה קורה עם חקירת ההרג. זו היתה, כמובן, בדיחה. היה ברור לכל שאין חקירה.

אתמול (ו’) הודיעה ישראל שהיא הגיעה להסכמות עם ממשלת ירדן על פיצויים ביחס לשלושה הרוגים מפעולת חמושיה: שני האזרחים הירדנים שנהרגו בעמאן ביולי 2017 על ידי מאבטח ישראלי, וגם בפרשת מותו של זעיתר. ישראל התנצלה על מקרי ההרג, והיא תשלם פיצויים בסך חמישה מיליוני שקלים לשלושת המשפחות.

אין ספק שמדובר במהלך חיובי: המצב שבו ישראל מתנצלת ומפצה קורבנות הרג עדיף מהמצב ההפוך. אבל, אף שהמשפחות קיבלו את שלהן וממשלת ירדן קיבלה את ההתנצלות שביקשה, גם הציבור הישראלי הוא חלק מהסיפור. לאזרחי ישראל צריך להיות עניין בשאלה מדוע פעם אחר פעם החמושים שלהם מגיבים בכוח יתר והורגים חפים מפשע. צה”ל, כמובן, ממש לא מעוניין לפתוח את הדיון בנושא. הממשלה גם היא מעדיפה לא לדבר יותר מדי על דברים מביכים.

אם החמוש שהרג אב לשני ילדים ושופט נענש בדרך כלשהי, ישראל הסתירה זאת. אם היה הליך משפטי, הוא נקבר היטב. המסקנה מפרשת זעיתר היא המסקנה הרגילה: חמושי צה”ל יכולים לעשות ככל העולה על רוחם לכל אדם. הוא יכול להיות שופט זר. זה לא משנה. המערכת והממשלה יחפו עליהם. הם לא ישבו יום בכלא. הם לא יועמדו לדין. לאחרונה מצאה מצ”ח שקצין בחטיבת כפיר הרג את מוחמד בדראן בן ה-15 בניגוד לפקודות; הקצין ירה לעבר הרכב של בדראן משום שהניח שמישהו ברכב היה מעורב בידוי אבנים. להנחה הזו לא היה בסיס. מהירי הזה נפצעו עוד ארבעה פלסטינים. אפשר היה להניח שאם מצ”ח עצמה קובעת שהרג בוצע בניגוד לפקודות, ההורג יועמד לדין. הצחקתם את צה”ל: הרוצח שוחרר מתפקידו, אבל לא יועמד לדין.

נו. בדראן היה בסך הכל פלסטיני. קטין, אמנם, אבל פלסטיני. לדמו אין מחיר. בנוהל. מטרת ה”חקירה” של מצ”ח היתה טיוח. שום דבר חדש. אתמול למדנו שגם אם אתה שופט זר, צה”ל יטייח את הריגתך. כי מה הוא צריך עכשיו הפגנות מול הקריה ויללות ציבוריות. עזבו אותנו מכאב הראש הזה.

מדינות שבהן אנשי הצבא הם מעל חוק נקראות בדרך כלל דיקטטורות צבאיות. בכל מה שקשור לשטחים שמחוץ לישראל הריבונית, ישראל היא מדינה כזו בדיוק.

ועוד דבר אחד: אתמול כתב בן דרור ימיני בטורו שהוא מסרב להופיע בתוכניות שבהן מופיע גדעון לוי. למותר לציין שלימיני יש את הזכות להחרים את כל מי שהוא רוצה, ושהוא לא חייב לאף אחד נימוקים בנושא. עם זאת, צריך לציין את הצביעות הקבועה של ימיני ושל הימין כולו, שרואה חרם שמגיע מצד שמאל של המפה כאנטישמיות או כפעולה בלתי לגיטימית, שלעתים קרובות נכרכת יחד עם טרור. מה שאסור לפר מותר לבן דרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)