החברים של ג'ורג'

המדינה היהודית מעדיפה אלימות

החוק שקיבלה הכנסת אמש מראה שוב כיצד ישראל בוחרת, מרצונה ובמודע, בהתקוממות אלימה נגדה

כנסת ישראל הצביעה אמש (ב’) בעד מאבק אלים פלסטיני. הכנסת קיבלה בקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק של רועי “מי” פולקמן (כולנו) ובצלאל סמוטריץ’, שקובעת כי שר הפנים לא יאשר את כניסתו לארץ של אדם התומך בחרם על ישראל, כמשמעותו ב”חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם.” את הצעת החוק אפשר לקרוא כאן.

ההתייחסות לחוק החרם קריטית, כי כך הגניב הימין היהודי את איסור התמיכה בחרם על תוצרת ההתנחלויות לספר החוקים הישראלי. החוק, כזכור, חל לא רק על מדינת ישראל אלא על “אזור שבשליטתה”, אותו אזור שהפך לבעל כוח משיכה משל עצמו שהמדינה שלכאורה שולטת בו סובבת סביבו. במילים ברורות יותר, אם אתה קורא לחרם על ההתנחלויות ואתה לא אזרח ישראלי, לא תוכל להכנס “לאזור שבשליטת” ישראל.

וזו, בסופו של דבר, המטרה של החוק. אנשים שקוראים לחרם על ישראל, אחרי הכל, לא מנסים להגיע לישראל. הם מנסים להגיע לשטחים הפלסטיניים הכבושים; השטחים, שמתוקף העובדה שהם נשלטים על ידי הדיקטטורה הצבאית הישראלית, הכניסה אליהם מותרת רק ברצונו של הכובש.

זו לא הפעם הראשונה שישראל מפגינה את העובדה שהיא ספרטה קטנה ומסריחה. בשנת 2008, מנעה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה את כניסתו של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בטענה המטומטמת שהוא מהווה סיכון בטחוני. בשנת 2010, מנעו המנגנונים שלנו את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, מנעה ישראל את כניסתו של נועם חומסקי לגדה המערבית. בשנת 2014, מנעו המנגנונים את כניסתו של אמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי.

אבל החלטת הכנסת אמש חורגת מגבולות צרות המוחין המקובלת, או ממסגרת הצנזורה על טקסטים שהפעילה ישראל ב”אזור” שבשליטתה עד הסכמי אוסלו. מה משמעותו של מאבק באמצעות חרם כנגד ישראל? משמעותו היא דחיה של השימוש באלימות. הבחירה בחרם היא בחירה מודעת בפעולה לא אלימה על פני מאבק אלים.

יש לכך סיבה טקטית טובה: מאבק אלים משחק לידיה של הדיקטטורה הצבאית. האלימות שהיא מסוגלת להפעיל גדולה עשרות מונים מהאלימות שמסוגלים הפלסטינים להפעיל, ואין לדיקטטורה כמעט שום מעצורים ביחס לטרור שהיא מפעילה – כל זמן שהיא יכולה לתרץ אותו באלימות פלסטינית, בלתי יעילה ככל שתהיה. איום הקסאמים, למשל, משמש כל כמה שנים כאצטלה לטבח של מאות מאזרחי רצועת עזה (על מדיניותה הכוללת של ישראל כלפי הרצועה, בתקווה בקרוב).

המאבק האלים הישראלי במאבק כלכלי איננו חדש. חלק מרכזי מהאינתיפאדה הראשונה היה מאבק כלכלי: שביתות כלליות וסירוב לרכוש מוצרים ישראלים. ישראל הגיבה באלימות ושלחה חמושים כדי לאלץ סוחרים לפתוח חנויות, ובאפיזודה טראגי-קומית אף הכריזה על עדר פרות של פלסטינים כסכנה לבטחון הלאומי. את ה”אינתיפאדה הלבנה”, ההפגנות העממיות בשורה של כפרים בגדה, כינתה הדיקטטורה “טרור עממי” ודיכאה אותה באש והרוגים.

אוכלוסיה כבושה ומדוכאת מתקוממת. זה הטבע האנושי, ומולו קצת קשה לטעון שהמתקוממים אינם קיימים, אינם בעצם עם, או שאיזה לורד בריטי ביטל פעם את זכויותיהם עד דור אחרון במשיכת קולמוס. ההתקוממות יכולה להיות שלווה או שהיא יכולה להיות אלימה; אתמול הבהירה הדיקטטורה הצבאית הישראלית – זו שאחד מבכיריה, מי שספר קלוריות לתושבי עזה, כבר הצהיר שהיא “לא טובה בגנדי” – שהיא בוחרת באלימות.

אז אנא, כשתגיע האלימות, אל תייללו. כשתדקרו ברחובות או תתפוצצו באוטובוסים – כל אחד מהמעשים האלה פשע מלחמה עד פשע נגד האנושות, ואף על פי כן הם יקרו, כי פשעי הדיקטטורה היומיומיים פשוט לא מגיעים לכותרות – זכרו שרועי פולקמן ובצלאל סמוטריץ’ חושבים שמותכם הוא מחיר מקובל כדי למנוע חרם על ההתנחלויות. הנציגים שבחרתם בחרו להעלות אתכם לקורבן. את התלונות נא להפנות אליהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה עצלה

המושל הצבאי שלכם אוסר בצו מנהלי על פעיל ימין לפגוש עשרות אנשים

המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף, הוציא צו מנהלי שאוסר על פעיל ימין שהורשע בעבר באלימות לדבר עם 87 אנשים.

חלקם ילדים בני 13.

ככה עובדת דיקטטורה עצלה. אין כוח או יכולת לאסוף ראיות, כי מזמן למדנו להשען על עינויים והיכולת להפעיל אותם על יהודים מוגבלת, אז פשוט עוקרים מישהו מהבית שלו בצו מנהלי, תוקעים אותו במקום אחר, ואוסרים עליו לדבר עם ידידיו וסביבתו. וזהו, פקיד חתם על נייר והלכו החיים שלך. אולי שופט יחזיר לך אותם מתישהו, אבל אל תבנה על זה.

ראיות? משפט? חזקת החפות? רבאק, אפילו הצורך התועלתני להמנע מעוד רדיקליזציה של אוכלוסיה שכבר עוברת רדיקליזציה ושמשוכנעת – בצדק – שהזכויות שלה נשללות בשניה? מה, אתם מחפשים תבונה בצבא ובשירותי הבטחון?

אם הייתי סגן רמטכ"ל, אולי הייתי פולט משהו על תהליכים מסוכנים שמזכירים תקופות אפלות באירופה (TM), שבהן, אם בטעות השופט זיכה אותך, המשטרה החשאית אספה אותך מבית המשפט ישר למחנה הריכוז.

צריך לזכור: הדיקטטורה העצלנית שלנו עובדת לכל הכיוונים. היא עובדת, כמובן, בראש ובראשונה נגד פלסטינים, אבל גם נגד יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמאתגרים אותה. זו דיקטטורה של המרכז הקיצוני.

מהבחינה הזו, כל ערעור של מערכת הבטחון – הדחת שר בטחון שגורמת לשדרן התקף בשידור חי, רמזים על הדחת גנרל – היא דבר חיובי. מערכת הבטחון על שלל זרועותיה היא הסכנה העיקרית למה שנשאר מהדמוקרטיה כאן.

אה, וכמובן: הכיבוש משחית. מי שחשב שצווים מנהליים יישארו רק בגדה, מגלה שהם מחלחלים לישראל ושגם לו יש מפקד צבאי, אלוף פיקוד העורף. האחרון, חשוב לציין, הוא בסך הכל חותמת גומי. מי שמקבל את ההחלטות הוא פקיד עלום במשטרה החשאית. עוד לא נולד האלוף שיגיד “לא” לצו שמבקש ממנו איש שב”כ. אין לו יכולת מעשית לברר מה הראיות נגד האיש שכנגדו יוצא הצו; גם היכולת של שופט לברר את המידע הזה מוגבלת מאד, וזו של גנרל עסוק עוד פחות מכך.

לפני כמעט 50 שנה כתב ישעיהו ליבוביץ’ ש”מדינה השולטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש”ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה.” הימין לעג לו. אני מניח שעכשיו החלקים בימין שעדיין חושבים צוחקים פחות.

ליבוביץ’ השמיט אלמנט קריטי בניתוח שלו: העברת אוכלוסיה לשטח הכבוש והרדיקליזציה שהאוכלוסיה הזו עוברת כתוצאה מהתקוממות האוכלוסיה הנכבשת. ב-1968 עוד לא ראו את זה. האוכלוסיה הפלסטינית נמצאת תחת טרור שיטתי של צה”ל וטרור פרטיזני של המתנחלים. הטרור הזה מושך תשומת לב כשהוא מלווה בסיסמאות, אבל אירועים של תקיפת חקלאים או הצתת רכושם היו עד לאחרונה יומיומיים כמעט – ומאחר והם לא לוו בסיסמאות “תג מחיר”, כלומר בסממן מובהק של מחתרת אנטי-שלטונית, התקשורת היהודית מתעלמת מהם. לאחרונה מדווחים מספר ארגוני זכויות אדם על ירידה באירועים; לא ברור למה אבל הניחוש שלי הוא שמאז אוקטובר הפוגרומצ’יקים הבינו שזה פשוט מסוכן מדי, שהפלסטינים מסוגלים לגבות מהם מחיר.

אם ניקח את כל הבלגאן סביב אלאור אזריה, נראה שאם נשווה את המצב לכיבוש הצרפתי באלג’יר, אנחנו רואים ניצנים של OAS – המחתרת הרצחנית של המתנחלים וחלק מהצבא שביצעה פיגועים נגד אלג’יראים ובשלב מסוים גם נגד הממשלה הצרפתית עצמה. ואולי השוואה ראויה אחרת היא ל”צווי הנידוי” שהפעילה המשטרה החשאית של משטר האפרטהייד על מתנגדי משטר, שאסרו עליהם לפגוש אנשים או להפגש עם יותר משלושה אנשים במקביל.

בהתאם להתגבשות התמיכה העממית בטרור יהודי, המשטרה החשאית שלנו – שתמיד פעלה כנגד אזרחים ישראלים בתחומי ישראל, אבל העדיפה לצמצם את הפעילות הזו ואת הנראות שלה – הופכת לפעלתנית יותר. בעוד כיומיים צפוי להשתחרר ממעצר מנהלי מאיר אטינגר, שהוחזק על ידי השב”כ מאז אוגוסט 2015. שום כתב אישום לא הוגש נגדו.

כי זה סימן ההיכר של דיקטטורה עצלה: היא שכחה איך אוספים ראיות. כשהמושל הצבאי הוא חותמת גומי של המשטרה החשאית, גם אין צורך בהן. עצבנת את המשטרה החשאית? זה מספיק. והאנשים הטובים שחושבים שזכויות אדם זה לחברים המהוגנים בחברה לא יפתחו את הפה. אחרי הכל, אם עצרו אותך, בטח יש סיבה, לא? ומי שמתעסק עם הממשלה, שלא יבוא בטענות.

בדיוק ההשלכות על “חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי” שעליהן דיבר ליבוביץ’. וכמובן, הן משחקות לידי המהפכנים האמוניים: הנה הדמוקרטיה שלכם, הנה מה שהיא שווה, הנה השתיקה שלכם כששוללים את זכויות היסוד שלנו. ספק אם יש משהו שמערער יותר את תפיסת הדמוקרטיה בישראל מאשר הידיעה הזוחלת שאם תצא נגד המשטר תזומבר; הורד את הראש, התעסק בשלך, מי שחוטף כנראה הרוויח את זה. לא מתאים לך? אולי כדאי להגר.

והיאיר לפידים – האנשים שתמיד מחסלים את הדמוקרטיה ומפילים אותה לידי הימין – ימשיכו לומר שהם תמיד בעד עמדת מערכת הבטחון. ככה זה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

“להכניס פלסטיני לכלא זה קל”

התקשורת היהודית לא דנה בפצצה האמיתית בדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן: איך מתנהלת הדיקטטורה הצבאית השקטה בגדה

מישהו הדליף בימים האחרונים לתקשורת האדלסונית קלטת של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, שבה הוא נשמע משוחח ומתעמת עם תלמידים מהמגזר שמגיע לו יותר מכולנו. הקלטת בת עשור, והתקשורת התמקדה בדברים שאמר גולן על כך שכן, צריך לסכן חיילים כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. אם מישהו היה צריך דוגמא לתהליכים שעוברים על ישראל שעליהם דיבר גולן, אז העובדה שקצין בכיר אומר שלא צריך להרוג חפים מפשע גוררת סערה היא יופי של דוגמא.

אבל התקשורת היהודית התעלמה מחלק הרבה יותר חושפני בדברים של גולן: הצורה שבה מנוהלת מערכת המשפט הצבאית בגדה. גולן אמר כך:

“מדינת ישראל מחזיקה סדר גודל של 11 אלף עצירים פלסטינים בכל רגע נתון. זו כמות עצומה. עכשיו תראו, אין פלסטיני שעצור על ידינו ללא משפט. עכשיו אתה שופט פלסטיני על מה שהוא עשה, לא על מה שהוא לא עשה.

"החוק החל לגבי פלסטינים הוא לא החוק שחל לגבי אזרחי מדינת ישראל. אני, בשביל להכניס אותך לכלא, אתה לא צריך להוכיח כלום, (אלא) אני צריך להוכיח שאתה אשם. זה דיני השיפוט במדינת ישראל. בגדול, חובת ההוכחה עליי כתובע. זה קשה מאוד, צריך להביא הוכחות מאוד מורכבות, חד משמעיות, כל מקום שיש בו ספק סביר אתה תשוחרר מהכלא או ממעצר. זה לא השיפוט שאותו אנחנו שופטים את הפלסטינים. תדעו לכם. להכניס פלסטיני לכלא זה קל. אתם יודעים איך אנחנו מכניסים פלסטיני לכלא? אנחנו מדינת חוק אבל זה קל. למה זה קל? כי אתה בא לשופט, שם לפניו מידע שב"כ, אומר לו 'המידע הזה הוא מידע מטריד'. בדרך כלל מול המידע המסווג הזה אין לפלסטיני יכולת התמודדות ממשית והוא נשפט.”

ההדגשות שלי.

טוב, המשפט הראשון של גולן ודאי איננו נכון. ישראל החזיקה לאורך השנים אלפי עצירים מנהליים. אלה, בהגדרה, הם “פלסטינים שעצורים על ידינו בלי משפט.” בכל רגע נתון יש מאות מהם. המספר זינק מאז תחילת העימותים באוקטובר האחרון: כרגע הוא עומד על 678. המדינה היהודית מוציאה צווי מעצר מנהליים חדשים על בסיס יומי.

יש להניח שגם מספר העצירים הפלסטינים הכללי זינק, והוא גבוה כעת מ-11,000. על פי נתוני בצלם, המבוססים על הנתונים המגיעים באיחור מצה”ל ושב”ס, החזיקה ישראל בפברואר 2016 ב-6,204 אסירים פלסטיניים שהיא הגדירה כבטחוניים. גם לגביהם, שימו לב שאין באמת הליך משפטי. כדי שיהיה הליך של ממש, לחשוד צריכה לעמוד יכולת התגוננות סבירה. כל מי שעבר על פרוטוקולים של בתי משפט, יודע איך השיטה עובדת באמת. התביעה מנפחת כתבי אישום למימדים בלתי סבירים, מכניסה לתוכם עזים כדי שאפשר יהיה להוציא אותם ולארגן עסקת טיעון. היא לא רוצה להגיע למשפט ראיות, כי פעם אחר פעם מסתבר שהראיות שלה קלושות עד לא קיימות. היא צריכה הודאה, ויש לה את השיטות להוציא אותן. לא תמיד צריך עינויים: השיטה הקלאסית היא להודיע לחשוד שהוא יוחזק עד תום ההליכים, שיכולים לקחת שלוש-ארבע שנים, בעוד שאם הוא יסכים להודות, יארגנו לו עסקת טיעון לתקופה קצרה יותר. עציר יהודי, אם הוא לא מהווה סכנה ואין חשש שישבש הליכים, לא יוחזק כעקרון במעצר עד תום ההליכים.

זה השטיק הבסיסי. יש עוד. אם באמת עצבנת את הרשויות, עינויים הם תמיד אופציה. המענה יודע שלא יקרו לו כלום (אף אחד מהם לא הועמד לדין ב-20 השנים האחרונות לפחות). התובע הצבאי לא ישאל שאלות אם העציר יגיע למשפט כשהוא מנופח ממכות, וגם השופט יסתכל הצידה.

ואם בכל זאת לא דיברת גם אחרי עינויים – וב”דיברת” אין הכוונה ל”מסרת מידע מודיעיני” אלא “חתמת על הפללה עצמית” – יש את השטיק שעליו דיבר גולן: מגיעים לשופט עם “מידע סודי” שלשופט אין כל דרך או כוונה לברר אם הוא נכון, והתיק נסגר. יתר על כן, מאחר והחומר הוא “סודי”, אז פרקליטו של הפלסטיני לא יכול לדרוש לראות אותו. ומידע שאי אפשר לראות, אי אפשר להפריך. קל לשלול את חירותו של פלסטיני; קשה לקרוא למערכת הזו מערכת משפט.

זו לא מערכת משפט. זו דיקטטורה צבאית פרופר. כן, פעם ב-20,000 תיקים בערך שופט מגלה שאריות של ערך עצמי וזורק את התיק של התביעה, כי היא העליבה את האינטליגנציה שלו טיפה יותר מדי. יאיר גולן, כמשיח לפי תומו, חשף בפני הציבור איך באמת מתנהלת המערכת בגדה: מערכת שבה אין לאדם שנולד פלסטיני כל יכולת לשמור על זכויות יסוד. תמיד אפשר למחוק אותם במחי נייר שחתום על ידי שוטר חשאי.

אבל זה בסדר. הציבור לא רוצה לדעת והעיתונות המאולפת שמחה לשתף איתו פעולה, כך שהחשיפה הקטנה הזו תיעלם במהירות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)