מחשבות על כיווני כתיבה ודברים אחרים

השריון שלי מחורר.

לפני שנתיים, ברגע שעכשיו נראה זחוח מאד, אמרתי למטפלת שלי שכשאני נכנס למאבק פוליטי, אני שם על עצמי שריון, ומאותו הרגע אני בלתי פגיע. שום דבר לא יכול להגיע אלי. אחרי הכל, אמרתי לה, בפעם הראשונה שניסיתי לכתוב בפורום פוליטי – שלום לעפרך, אולטינט 1994 – מישהו הציע להרוג אותי על ידי גרירה בשלשלאות מאחורי נגמ”ש בעזה. ומשאני שם עלי את השריון, אין בי רחמים. אני צונן, קר, מחפש את נקודות ההרג של הצד השני, ופוגע בהן לא רק ביעילות אלא גם בהנאה. מהו הטוב? לרסק את אויביך, לראותם נפוצים מפניך, לשמוע את קינות נשותיהם.

(או, למצער, לראות את הלייקים של הצד שלך נערמים ואת הקללות והגידופים של הצד השני, מתרסקים על השריון שלך ולא מסוגלים להעלות טיעון.)

וזו, אמרתי לה, מסיכה. פרסונה. אני לא כך בחיים האמיתיים. אבל האם כבר יש הבדל? ואם התרגלת ללבוש מסיכה, האם היא לא הופכת לחלק ממך?

2020 היתה משונה אלי. היא התחילה בהתקף דכאון מאז’ורי. לא הצלחתי לכתוב את העבודות שלי באוניברסיטה. מכשול נפשי עצום שלא הצלחתי להתגבר אליו, לא הצלחתי אפילו להבין אותו, מנע את זה. הקורונה החריפה את המשבר: אף פעם לא הייתי חיית מסיבות, אבל המגפה הפכה אותי לכמעט אסיר בית. בסוף מאי-תחילת יוני, כשהדכאון התחיל להתדרדר למחשבות אובדניות (זה הג’וב של המחלה: היא רוצה להרוג אותך) ובקושי הצלחתי לעשות את העבודה שלי, הלכתי לפסיכיאטר ואמרתי שהתרופות לא עובדות. הוא החליף אותן.

(זכרו – דכאון הוא מחלה נפוצה. לכו להבדק. ובמידת הצורך, החליפו תרופות.)

השינוי היה מיידי. בתוך ימים, מחסום הכתיבה שלי בתחום הבדיון נעלם. בתחום מאמרי הדעה, אין לי בעיה – אני יכול לתקתק 450 מילה תוך 40 דקות בלי מאמץ או יותר מדי עריכה אחר כך. מהבחינה הזו, העשור בכלכליסט (1,200 מילה של טור טכנולוגי כל בוקר) והשנים בנענע (כתוב עכשיו, על זה, 300 מילה ב-20 דקות) היו אימון מעולה, ועל האופניים האלה אני עולה מחדש בלי מאמץ. כתיבת בדיון, מצד שני, היא תחום אחר לגמרי: תחום שבו חרדת המתחזה לא מחכה לך בפינה, היא מנפנפת לך בעליצות מהפסגה הסמוכה. היא יודעת שתדווש אליה. אתם מכרים ותיקים.

המחסום הזה התפוגג. אולי הוא יחזור: החרדה שלי היא שיום אחד זה ייעלם כמו שבא. אבל בינתיים כתבתי שישה סיפורים שנעים באורכם מסיפור קצר לנובלה, ואני עמוק בתוך עוד נובלה. מהבחינה הזו, החצי השני 2020 היה שנת םלאות.

אבל השריון שלי הלך.

תחום העיסוק העיקרי שלי, מה שודאי לא יפתיע קוראים ותיקים, הוא הדיקטטורה הצבאית הישראלית. בחצי השנה האחרונה דיווחים וסיפורים שבעבר היו ניתזים ממני כמו כלום – כן, זה מזעזע, זה נורא, אבל כבר ראינו כאלה, ואם לא ראינו כאלה פה המוח יעלה מיד את המקבילה בארה”ב או מקום אחר.

לא עוד. לא מעט דיווחים חדרו את השריון כאילו היה חמאה, גוררים אחריהם התקפי בכי וזעם חסר אונים. לא רק הם: נושאים שבעבר הייתי נוגע בהם בלי בעיה, כמו משטר האפרטהייד בארה”ב או, ההתמחות שלי, משטרים טוטליטריים רצחניים במאה ה-20, צורבים, חותכים, שורטים. האנשים המתוארים הם לא דוגמא היסטורית, סכום של מעמדם, מוצאם, והמצב המשפטי שלהם, או, אם לדייק, סכום המידע שיש להיסטוריון עליהם, אלא דמויות של ממש.

אני לא יודע למה, אני לא יודע איך. כמו עם מחסום כתיבת הבדיון. אבל זה קרה. יתכן שיש לזה קשר לפתיחת הסכר בתחום הבדיון: אם אתה מתרגל לכתוב דמויות ומנסה לבנות את המניעים שלהן, זה זולג לקריאה שלך. וזו אחת הסיבות לירידה החדה בכתיבה בבלוג בחצי השנה האחרונה: לא רק הבדיון, שתפס זמן, אלא גם העובדה שכל נסיון לכתוב פה היה כרוך בקריאה קפדנית של דברים שפצעו אותי, עיבוד שלהם, ונסיון לכתוב את זה כמשהו שהוא לא – או, לפחות, לא רק – התפרצות זעם.

חשבתי ברצינות, בנובמבר-דצמבר, פשוט לסגור את הבלוג. ש-2020 תהיה השנה האחרונה שלו. למה לחפור בפצעים? בצע נסיגה טקטית למחוזות הדמיון. למה, יש לך איזושהי השפעה על המציאות? עשית את שלך. דפקת את הראש בקיר של המציאות הישראלית שנים. שמישהו יחליף אותך במשמרת.

וזה היה מפתה, אבל לא. בסופו של דבר אני גבר אשכנזי משכיל, שמרוויח לא רע. השריון הרגשי שלי אולי נראה כמו פאנצר אחרי פגישה קצרה עם T-34

(למה דווקא הדימוי הזה עכשיו?)

אבל שריון הפריבילגיות שלי עדיין מתפקד. וכפי שלימדו אותי ביש דין, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. אנחנו משתמשים בשריון הפריבילגיות שלנו כדי לפרוש אותו גם על אחרים. והדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשיך להיות שם, ואני חייל לשעבר שלה שהיה שותף לפשעים שלה, ויש מישהו שפעם היה ילד בן חמש שנלקח כבן ערובה ואני האכלתי אותו כשהוא קשור. לא עלי המלאכה לגמור; ואין אני בן חורין להשתמט ממנה.

אז אני עדיין פה, ומקווה להיות פה גם בהמשך. ואנסה לווסת כתיבת בדיון מול כתיבת פוסטים. אבל הקשב שלי לדברים שהשחתתי עליהם כל כך הרבה זמן – יאיר לפיד, יאיר נתניהו, הפטפטת הפוליטית היומיומית, מי דפק את מי באיזה תמרון פוליטי שלא נזכור עוד שבועיים, כל מרוץ הסוסים הזה – לא קיים יותר. באמת, עדיף לי לכתוב על תסלוניקי המדומיינת במאה ה-12. הפוסטים שיהיו פה יעסקו בעוולות הגדולות של דורנו, וזה אומר בראש ובראשונה הדיקטטורה הצבאית שלנו וסייעניה. השנה הקרובה תהיה נסיונית. אשמח אם תשארו איתי.

נראה באור.

(יוסי גורביץ)