החברים של ג'ורג'

דובר צה”ל לא מבין בתקשורת

וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר היה לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר היה לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה היה כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר היה, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר היה להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, זה הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עובדים עלינו ישר בעיניים

מערכת הבטחון משקרת לנו בגסות בפרשת מורנייה, והתקשורת היהודית משתפת איתה פעולה

לישראל יש היסטוריה ארוכה מאד של מניפולציות במודיעין לצרכים פוליטיים, החל מזיוף תקיפות של פדאיון ב-1956 לקראת מלחמת השולל בסיני, עבור ב”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף” של רפול ב-1982, כלה בכמעט כל הצהרה של נתניהו על סכנה מתקרבת. בין המניפולציות הבוטות במודיעין של השנים האחרונות, אפשר למנות את הטענה שחמאס אחראי לפיגוע מסיני ב-2011, את הטענה שאיראן אחראית לפיגוע בבורגוס, והמניפולציה הגדולה מכולם – העמדת הפנים ששלושת הנערים ביוני נחטפו ולא נרצחו. בכל המקרים הללו, אי אפשר היה לבצע את המניפולציה בלי סיועה הנלהב של התקשורת.

עכשיו בואו נראה מה קרה אמש. כידוע, אתמול חיסל חיל האוויר קבוצה של אנשי חיזבאללה בסוריה, שלאחר זמן התחוור שאחד מהם היה ג’יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה, לשעבר הבערך-רמטכ”ל של חיזבאללה, שגם הוא חוסל ככל הנראה על ידי ישראל. רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לקיומו של מורנייה ג’וניור, אבל זה בסדר: שיתוף הפעולה בין התקשורת היהודית והממסד הבטחוני כבר וידא שעד הבוקר, כולנו אמורים לדעת שמורנייה ג’וניור, בן 20 בסך הכל, היה שילוב של קים יונג איל, בן לאדן ושקרניק.

שימו לתמונה הזו. היא מביאה פסקה כמעט זהה ב”הארץ” ובמקור ראשון:

mournieh

הידיעה של הארץ כאן, של נרג כאן.

ועכשיו שימו לב לתמונה הזו, מטמקא:

mournieh 2

מה קורה פה? מאד פשוט. כל שלושת האתרים משתמשים באותו הטקסט, שהגיע ממקור אחד. הטקסט מעלה את הטענות הבאות:

א. הוא הגיע ממקורות מודיעיניים מערביים. זו הנקודה הקריטית.

ב. מורנייה ג’וניור היה מעורב בתכנון פיגועים כנגד מטרות ישראליות, צבאיות ואזרחיות כאחד.

ג. היו לו “פיגועים מוכנים בקנה.”

ד. הפיגועים המתוכננים כללו “ירי רקטות וטילי נ”ט.”

המקור של הטקסט הוא אותו המקור, והטקסט המקורי נכתב בעברית, על ידי גורם בטחוני ישראלי. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לעברית צבאית מאשר “מוכן בקנה.”

עכשיו, אנחנו צריכים לשקול שני תרחישים אפשריים:

1. יש בכיר במודיעין המערבי שלא רק דובר עברית צבאית רהוטה, אלא גם החליט לתת תדריך, בעברית, מתוך טקסט כתוב זהה, לכל כלי התקשורת דוברי העברית.

2. דובר צה”ל, או גורם hasbara צבאי אחר, דחף את הטקסט הזה לכל מערכות העיתונים בישראל ודרש מהם להשתמש בביטוי “בכיר במודיעין המערבי” כדי להסוות את המקור.

מה נשמע לכם סביר יותר?

אני לא יודע מה המטרה של הספין המודיעיני הזה, אבל אני יודע שיש כזה. מערכת הבטחון מנסה לשכנע אותנו שהחיסול של מורנייה ג’וניור היה מוצדק. מאחר והיא יודעת שהמידע שהיא עצמה תפיץ ייתקל בספקנות מסוימת, שכן היא האחראית לחיסול, והעיתוי שלו מפוקפק; האלוף במיל’ גלנט כבר רמז שהעיתוי פוליטי. אז היא דוחפת את הידיעה הזו בשם “מודיעין מערבי” כלשהו. והתקשורת היהודית בולעת את השקר הזה ומפיצה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה.

התקשורת היהודית כבר רגילה לשתף טקסט שנכתב על ידי דובר צה”ל, מבלי ליידע את הקוראים שלה שזה המצב. הפרקטיקה הזו מכונה “פרסום בשם הכתב.” עכשיו, כמסתבר, יש פרקטיקה חדשה, של “פרסום בשם מודיעין מערבי.” לזה שמערכת הבטחון מנסה לרמות אותנו, כבר התרגלנו למרבה הצער. על שיתוף הפעולה של מה שאמורה להיות תקשורת חופשית עם ההאבסה הזו במידע שקרי אסור לעבור לסדר היום.

וכן, שקרי. הוא שקרי לפחות בנקודה אחת. אני לא יודע כלום על האם מורנייה תכנן או לא תכנן פיגועים, אבל הייחוס של הטענה הזו ל”מודיעין המערבי” הוא שקרי. ואם הם משקרים בזה, אני חושד בכל מה שהם אומרים, וכך יעשה כל אדם ביקורתי.

עוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה על גלנט. אתה אומר שהחיסול של ג’בערי ב-2012 בוצע משיקולים פוליטיים? מעניין. איפה היית בשנתיים האחרונות? למה הסתרת את המידע הזה מהציבור? מה הוא צץ עכשיו, כשאתה יריב פוליטי של ראש הממשלה? אם זו רמת אומץ הלב הציבורי שלך, למה שניתן בך אמון?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לך זרוע עם קרדום

כמה הערות על יום זכויות האדם, 2014

הבוקר (ד’) עתר ארגון זכויות האדם יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) לבג”צ, יחד עם מועצות הכפרים תורמוסעיא, ג’אלוד ואל מוע’אייר, בדרישה להסיר את המאחז הבלתי חוקי עדי עד, עליו כבר כתבתי כאן. העתירה התבססה הפעם לא רק על הדרישה לאכוף את חוקי הבניה והתכנון – כנגד כל אחד מהמבנים בעדי עד יש צווי הריסה, שצה”ל והמנהל האזרחי מסרבים לאכוף – אלא גם על העובדה שעצם קיומו של עדי עד גורר, מעצם קיומו, פגיעה בלתי סבירה בזכויות האדם של הפלסטינים. הבוקר הוא גם יום זכויות האדם.

לקראת העתירה, נערכנו למסיבת עיתונאים במקום. היא תואמה עם הפלסטינים והיתה בלתי סודית בעליל. לפנות בוקר, ככל הנראה בנסיון לשבש את האירוע, ירדו פוגרומצ’יקים מעדי עד לשטחי אל מוע’אייר והחלו לחבל בעצים שם ולהתעמת עם התושבים.

זו תקרית א’ של היום: פורעים יהודים פועלים בחסות הצבא היהודי, שנכשל פעם אחר פעם בחובתו להגן על התושבים הפלסטינים. את השתלשלות האירועים העתידית קל לתאר לאור ההיסטוריה: משטרת ש”י ומפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) שלה יערכו חקירה כושלת, אולי כושלת במכוון, והתיקים ייסגרו. אף אחד לא יעמוד לדין. הפוגרומצ’יקים יודעים שלא יקרה להם כלום.

על התקרית השניה שמעתם, אני מניח, כולכם. כשהתארגנה מסיבת העיתונאים, חמושי צה”ל החלו לירות גז בכיוונה. עוד לפני שקרה משהו. אחרי מסיבת העיתונאים, התארגנה צעדה של הפלסטינים בחזרה לאדמותיהם. בצעדה השתתף גם השר הפלסטיני לענייני התנחלויות, זיאד אבו עין. יותר משני קילומטרים מהמאחז – בניגוד לדיווחים בתקשורת היהודית על “כמה מאות מטרים” – נבלמו הצועדים על ידי חמושים ישראלים. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל כשזה נגמר, השר הפלסטיני היה מת. הרבה מהפלסטינים במקום אמרו שהוא הותקף על ידי חמוש באמצעות קת נשק. השמועות שהתקשורת היהודית גלגלה אחר כך – שהוא הוכה בקסדה וכו’ – לא הופיעו שם.

כאן נכנס לפעולה דפוס השקר של דובר צה”ל שכבר למדנו להכיר: צד אחד, לא רשמי – בדרך כלל תחת הכינוי “גורם צבאי” – אומר שקר שמטרתו היא להסיט את הדיון. צד שני, דובר צה”ל הרשמי, אומר שהוא “עדיין חוקר.” מיד אחרי מותו של אבו עין, אמר “גורם צבאי” לוואלה שהוא “מת מהתקף לב.” איך הוא ידע את זה? שאלה מצוינת. אבו עין מת בבית חולים פלסטיני. הנתיחה עוד לא בוצעה. כפי שצייץ מוקדם יותר נתאי פרץ, “מאז שציידו כל לוחם בא.ק.ג. המודיעיו שלנו ממש השתפר.” כשעתיים לאחר ההודעה של “הגורם הצבאי,” שם קוד לדובר צה”ל שלא רוצה לקחת אחריות על השקר שלו, הודיע מיודענו פטר לרנר שצה”ל “בוחן את ההתרחשויות בהפגנה היום שהובילה למותו המדווח של פלסטיני.” מותו המדווח, כן?

lerner

איך זה יילך הלאה, אנחנו כבר יודעים. צה”ל יודיע שהוא חוקר ויחכה שכולם ישכחו. הפעם זה טיפה מסובך יותר, כי בכל זאת מדובר בשר פלסטיני ובכיר בפתח, אבל גם בזה כוחותינו המזוינים מתורגלים. זוכרים איך הם הרגו שופט ירדני? בדיוק. רוב הציבור היהודי גם הוא העדיף לשכוח.

התקרית השלישית התרחשה בשעות הצהרים, במחנה הפליטים ג’ילזון. חמושי צה”ל ירו כדור חי בראשו של נער פלסטיני, ראווף סנובר. הוא בן 14. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. התקשורת היהודית בכלל לא שמה לב.

וגם כאן, העתיד די ברור. אם סנובר ישרוד, אף אחד לא ישים לב. רק ילד שיצטרך לחיות עם פציעת ראש מכדור חי. אם הוא ימות, מצ”ח תעמיד פנים שהיא חוקרת – אבל הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא תורה על פתיחת חקירה מיידית. היא תורה על “תחקיר מבצעי.” זה יימשך מספר חודשים במקרה הטוב ושנה או יותר במקרה הרע. רק אחר כך, תתחיל חקירת מצ”ח. בשלב הזה, לא יהיה מה לחקור – לא תהיה זירה, מצ”ח משתדלת כמיטב יכולתה לא לחקור פלסטינים, הקצינים המעורבים יאמרו, בצדק, שלך תזכור מה קרה באיזה צהרים במחנה פליטים. לכו תדעו מה קרה שם: אולי איזה חמוש ירה קליע חי והעמיד פנים שזה קליע גומי. כדי לדעת, צריך לחקור מיד. תוך 24 שעות. אבל זה לא יקרה. יתר על כן, בהתחשב בכך שחמושי צה”ל יוצאים מידי החוק הצבאי חצי שנה לאחר שחרורם, ובהתחשב בכך שחקירות מצ”ח איטיות יותר מהמהירות שבה שמעון פרס יוצא מחיינו, גם אם החקירה תגיע לאיזושהי מסקנה, התיק ייסגר כי כבר אי אפשר יהיה להעמיד לדין את החייל בשל ה”התיישנות” הזו.

התקרית הרביעית היתה בתחומי ישראל הריבונית, בבג”צ. שם החליטו לדחות את עתירתה של ח”כ חנין זועבי (בל”ד) נגד החלטת ועדת האתיקה להשעות אותה מחברותה בכנסת לחצי שנה. בפועל, ועדת האתיקה זרקה לפח את הקולות של האזרחים שבחרו בזועבי.

מה אמר בג”צ? ובכן, הוא אמר כמה דברים. הוא אמר שהדברים של זועבי “חמורים”, ואף שהוא נאלץ להודות שההחלטה של ועדת האתיקה “חריגה,” הוא מצא תירוץ: הכנסת פיזרה את עצמה, ועל כן העוול שנעשה לזועבי לא כל כך חשוב.

עבדכם הנאמן ראיין פעם את ח”כ יחיאל חזן. זה היה כמה שבועות אחרי שחזן אמר ש”הערבים הם תולעים.” הוא אמר את זה ביום שבו חמושי חמאס הרגו חיילים בדואים אחרי שהגיחו ממחפורת. שאלתי אותו מה לעזאזל הוא חשב. הוא לא הצליח למצוא תשובה. הראיון לא פורסם בסופו של דבר כי לחזן לא היה מה לומר, וכל מה שנשאר לי ממנו הוא הפרפורים של העוזרת הפרלמנטרית שלו כשהעלתי את השאלה הזו.

ועדת האתיקה לא הרחיקה את חזן על התקרית ההיא. חזן, אחרי הכל, הוא יהודי כשר. זכות הדיבור שלו, כחבר כנסת, רחבה הרבה יותר מזכות הדיבור של חבר כנסת פלסטיני. לבג”צ אין עכשיו כוח להגן עליהם. הרי עוד כמה שבועות הם יצטרכו לדון בפסילה הקבועה של בל”ד. למי יש כוח.

ככה נראה יום זכויות האדם בישראל, 2014. ככה נראה הכיבוש, כל יום. 365 ימים בשנה. היום זה פשוט בלט יותר. הקורבנות הם בדרך כלל לא אח”מים. אבל כך נראה כל יום: אלימות רשמית של חמושים, לעתים עם הרוגים, לעתים קרובות הרבה יותר עם פצועים קשה, שהתקשורת היהודית מתעלמת מהם ושלדמם אין דורש. אלימות לא רשמית בחסות השלטונות מצד בריונים שיהדותם אמנותם. וכשחברת כנסת פלסטינית מעזה לומר שוואלה, אולי האירועים היומיומיים האלה הם טרור לא פחות מרציחתם של שלושה נערים יהודים; טרור חמור יותר, אם יורשה לי לומר, כי זהו טרור רשמי, קבוע, ממוסד, יומיומי – אז סותמים לה את הפה ומבטלים בפועל את החברות שלה בכנסת.

והרי אי אפשר שיהיה אחרת. אי אפשר לשלוט על עם אחר בלי כל זה. הרי – כפי שכתבו חברי מצפן לפני יותר מ-40 שנה – “כיבוש גורר אחריו שלטון זר. שלטון זר גורר אחריו התנגדות. התנגדות גוררת אחריה דיכוי. דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.”

התמה של יום זכויות האדם השנה היא “365 יום של זכויות אדם.” בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, אלה 365 יום של חילול זכויות אדם.

כל זה ידוע, ונכתב לעייפה, והמקלדת נשחקת, וזה לא נגמר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשדובר צה”ל מרקיד אתכם על הדם

התבוננו בסרטון הזה. הוא קצר.

הוא מופיע בחשבון הרשמי של דובר צה”ל (לידיעת העובדים של מדור ניו מדיה: כבר הורדתי את הסרטון. אם תעלימו אותו, אעלה שוב ונדאג לאפקט סטרייסנד קטן.) כלומר, הוא מייצג את עמדתו הרשמית של צה”ל.

הסרטון, לצלילי מוזיקה קופצנית, חוגג את ההפצצה של רצועת עזה. נניח עכשיו לשאלה מה זה אומר על ה”צבא המוסרי ביותר בעולם,” שהוא מציג את ההפצצות שלו על רקע מוזיקת ריקודים; הרי אף אחד לא מאמין בשטות הזו יותר. אפילו הישראלים לא. הם חוזרים על השקר לצרכי hasbara, אבל כפי שיעידו הצעקות בהפגנת הימין – “כל עזה בית קברות!”, “אין מחר לימודים, כי לא נשארו ילדים” – הציבור היהודי יודע יפה מה נעשה בשמו, אם כי הוא אוהב להעמיד פנים אחרת. ומי שטוען שאינו יודע, עוצם עיניים במכוון.

מה אומר לנו צה”ל בסרטון הזה? שלהפציץ אזרחים זה כיף, זה מדליק, זה מגניב, בואו תרקדו איתנו על הדם. מי קהל היעד של הסרטון הזה? או. כאן הגענו לשאלת המפתח.

אפשר להתמיל במי איננו קהל היעד: לא הרוב המוחלט של המין האנושי שדוחה את הכיבוש היהודי בשטחים ושדוחה את המשך הנכבה והטיהור האתני האיטי שמבצעת המדינה היהודית שם. רוב בני האדם ידחו את הסרטון בשאט נפש. היחידים שעשויים לאהוב אותו, וגם זה בספק, הם מעריציה המושבעים של המדינה היהודית. כלומר, מבחינת דובר צה”ל – חלק מרכזי של מערך ה-hasbara – הסרטון הזה הוא גול עצמי. בכל זאת הוא העלה אותו. למה?

אפשרות סבירה אחת, שוודאי אי אפשר לפסול אותה על הסף, היא שדובר צה”ל מאויש ברפי שכל שלא מבינים את תפקידם. הסבירות לכך עולה כאשר זוכרים שדובר צה”ל הוא ארגון צבאי.

האפשרות הסבירה האחרת היא שדובר צה”ל ויתר בעצם על הקהל הבינלאומי. הוא יודע שהקרב שם אבוד, והוא עושה את מה שה-hasbara עשתה תמיד אבל התעקשה שלא זה המצב: משמש כתעמולה לקהל הבית הישראלי ולתומכי ישראל בחו”ל, שמטרתה לצופף את השורות. אלא שבהתחשב בסוג הבעייתי במיוחד של הסרטון, סביר שרוב תומכי ישראל בחו”ל גם הם יתרחקו ממנו.

אז מי קהל היעד? הימין הישראלי, במיוחד הצעירים שנמצאים על סף גיוס. דו”צ הוציא לנו סרטון נוסח בנצי גופשטיין משום שהוא יודע שזה מה שקהל החיילים העתידיים שלו אוהב לראות. מזה אפשר להסיק כמה דברים.

קודם כל, שלאדם מצפוני אין מה לחפש יותר בצה”ל. אבל את זה ידענו כבר שני עשורים.

שנית, שכאשר אנחנו שומעים על מעשה זוועה של חמושי צה”ל, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמידע מדויק. אם זה סוג האנשים שהצבא מתחנף אליהם, ובהתחשב בכך שהוא לא מעמיד פושעי מלחמה לדין. אז אנחנו צריכים לראות את היחס בין צה”ל ובין פושעי מלחמה קטנים כמו היחס בין הוותיקן וכמרים פדופילים: גינוי רשמי ותמיכה נרחבת בשתיקה.

שלישית, שאי אפשר יותר לסמוך על מנגנוני החקירה של צה”ל, ושיש להוציא את חקירת פשעי המלחמה שלו החוצה – רצוי אל מחוץ לישראל.

ורביעית, שיש פער מסוכן מאד בתפיסה של היהודים בישראל על המתרחש ובין הצורה שבה העולם רואה אותם. התקשורת היהודית לא שידרה את ה”תמונות הקשות” של מה שעשינו לעזתים, וכתוצאה מכך היהודים פה לא מבינים את הזעם העולמי. הם לא מבינים מדוע מחאות הצליחו למנוע פריקה של ספינה ישראלית באוקלנד, לא מבינים למה מפגינים השביתו מפעל של אלביט במלבורן, לא מבינים מדוע אירופה מפסיקה לייבא את כל מוצרי החלב והעוף מהמדינה היהודית, והם – בעידוד ממשלתי ותקשורתי – מאשימים בכך את ה”אנטישמיות” המיתולוגית.

מדובר צה”ל אי אפשר לצפות לכלום. הוא גוף היח”צ החזק במדינה, שתפקידו לדברר ארגון שמבצע פשעי מלחמה על בסיס יומי כמעט ושצריך לשמור, מצד אחד, על הפופולריות של הארגון בציבור ומצד שני על התקציב שלו. מהתקשורת הישראלית, מצד שני, אפשר היה לצפות ליותר. אלא שההיסטוריה מוכיחה שבימי מלחמה, התקשורת היא שפחה נרצעת של הצבא והממשלה. עוד כמה חודשים, אם לסמוך על המחזוריות הקבועה, אולי נראה סבב של תוכחות עצמיות והכאה על החזה, איפה טעינו, אבל בינתיים, התקשורת עושה מה שהצבא רוצה ממנה, ומסייעת לסימום הציבור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת שולל

איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

police

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, כי בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות לא מקבלים הוראות מחמאס. זה תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל זה קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ה-hasbara של נתניהו: זה נקמה על מות הנערים; לא, זה ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד כה גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי עז א דין אל קסאם, שבתחום הזה שיקרו עד כה פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, זה לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם זה לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא היה אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל זה יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד עזה – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על זה נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרני דו”צ, וסטטיסטיקה

דו”צ מאכיל את הציבור בקש וגבבה, ומערכת ה-hasbara מנסה לסחרר אותו באמצעות סטטיסטיקה. הכל כדי לא לראות את הדם שעל הידיים

דובר צה”ל (דו”צ) הסתבך במספר שקרים מביכים בשבוע האחרון. נתחיל מהיותר נפוץ שבהם: בימים האחרונים הפיצו כל כלי התקשורת הישראלים תמונות של עשרות פלסטינים שהופשטו עד תחתוניהם, עיניהם קשורות, ונטען שהם אנשי חמאס שנכנעו. הכתב הצבאי של וואלה, כלומר הנציג הרשמי של דו”צ במערכת, נתן לידיעה את הכותרת המתפעלת מעצמה: “יחפים ובתחתונים: כך הובלו 150 אנשי חמאס לישראל.” אתרים אחרים דיווחו על “כניעה” של אנשי חמאס.

יומיים אחר כך, והעסק נראה קצת אחרת. לא מדובר באנשים ש”נכנעו” לצה”ל, אלא בפלסטינים שצה”ל עצר לצרכי חקירה. רובם המוחלט, אגב, שוחרר. אז מה פשר הדיבורים על “כניעה המונית” של אנשי חמאס? למה התמונה המשפילה? דו”צ צריך למכור לציבור הישראלי משהו, ואחרי שבוע ברצועת עזה אין לו כל כך הצלחות שאפשר לדווח עליהן, אז הוא מביים תמונת נצחון: הוא אוסף אזרחים ומצלם אותם בתנוחה משפילה, ואחר כך מפיץ את התמונה. ההתנהלות הזו, אגב, מנוגדת לאמנת ג’נבה השלישית, שאוסרת (סעיף 3ג’) על יחס “משפיל ומבזה” לשבויי מלחמה; אבל דו”צ כנראה ייאחז בתירוץ הקבוע שלו, שלא מדובר בשבויי מלחמה, ויתחמק מהעובדה שיחס כזה לסתם אסירים אסור גם הוא, על פי פסיקות בית המשפט הישראלי. אבל צריך להרים את המוראל השפוף איכשהו, והעמדת פנים שהאויב נכנע בהמוניו ונלקח לשבי בתחתוניו, חושבים בדו”צ, תשיג את המטרה. ולעזאזל עם החוק הבינלאומי או סתם סטנדרטים בסיסיים של התנהלות.

מהיחס של דו”צ וצה”ל לעצירים שלא מסוגלים להוות כל סכנה, אנחנו יכולים ללמוד על היחס שלהם לאזרחים פלסטינים שטרם נכבלו והופשטו, ושבתודעת צה”ל הם “מגינים אנושיים” מעצם קיומם. צה”ל תקף השבוע את בית החולים וואפא, לאחר שחמושי צה”ל טענו שירו מתוכו עליהם. כדי להוכיח את הטענה, פרסם דו”צ תמונה שלכאורה מעידה על שיגור רקטה סמוך לבית החולים.

אממה, בדיקה מהירה שערך ארגון ISM העלתה שהצילום שהפיץ דו”צ לא מתאר את בית החולים וואפא, אלא בניין סמוך – זה של ה-Right to Life Society.

hospitals

יתר על כן, מי שעקב אחרי הסאגה של דו”צ עם בית החולים וואפא, כפי שעשה עידן לנדו, יכול היה לזכור כמה דברים:

א. שצה”ל הפגיז את בית החולים כעשרה ימים קודם לכן בדרישה לפנות אותו.

ב. שהוא טען שבמקום אוכסנו רקטות או שנורו ממנו רקטות.

ג. שהוא נאלץ לסגת מהטענה הזו, ולצאת בהצהרה ש”"ראינו הרבה שיגורי רקטות שהגיעו ממש ממקום סמוך לבית החולים, מרחק של 100 מטרים", אמר דובר צה"ל, והוסיף: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". כמו כן, דסק החדשות של צה"ל אישר שהצבא הבין שאין כלי נשק בתוך בית החולים "אל-ופאא". לשאלה כמה מרוחק צריך להיות אתר הומניטארי כדי לוודא שלא יספוג אש ישירה, השיב צה"ל: "זה לא מדע, צה"ל מאד מדוייק ובדרך כלל יעדי ההפגזה הם אלה שהתכוונו אליהם".

ד. שאחרי ההפגזה של בית חולים שצה”ל נאלץ להודות שהוא בעצם לא היווה מטרה צבאית, ואשר על כן תקיפתו חשודה בהיותה פשע מלחמה, בית החולים ננטש. כלומר, כאשר החמושים של צה”ל הגיעו לאזור שלו, הוא כבר לא היה – עקב הפגזות צה”ל – בית חולים, אלא סתם מבנה.

הטענה על רקטה סמוך לבית החולים וואפא, שלא היתה קשורה בשום צורה לקרב היריות שניהלו החמושים של צה”ל עם חמושי החמאס במקום, שכן היא צולמה לפחות שבוע קודם לכן (צה”ל טען שב-14 ביולי), נועדה למסך את העובדה שצה”ל הפגיז בית חולים, גרם לנטישתו, ואחר כך התלונן שהוא הפך לעמדת ירי.

אלה היו השקרים הבוטים יחסית, הקלים יותר להפרכה. נעבור לנושא מסובך יותר, זה של החייל הנעדר אורון שאול. מיד לאחר הפגיעה בנגמ”ש בו היה שאול, מיהר החמאס להודיע שהוא בידיו. דובר צה”ל הכחיש בתוקף שנחטף חייל, הכחשה עליה חזר גם בגיר מערך ה-hasbara, רון פרושאור (לא דווח אם ההכחשה של פרושאור לוותה בצליל סירנות.) תחילה טען צה”ל, ואף מסר כך למשפחה (!), כי שאול הוא חלל; אבל יממה אחר כך נאלץ להודיע שהוא נעדר. רצוי לזכור את זה בפעם הבאה שצה”ל ידרוש ממכם לא להפיץ שמועות בווטסאפ. בהתחלה העמידו בצבא פנים שהם בודקים ראיות פורנזיות שבסופן יוכרז שאול כמת; הבוקר, כבר החל הצבא להדליף שוואלה, סמוך למקום שבו נעלם שאול יש פיר מנהרה.

אני חושב שאפשר להניח ששאול נהרג. הסיבה לכך פשוטה למדי: אם הוא חי ובידי צה”ל, היינו שומעים על זה; אם הוא חי ובידי חמאס, זה היה הנצחון הגדול ביותר של חמאס בסיבוב הנוכחי. כבר היו יוצאות תמונות או וידאו. על כן, הנחה סבירה היא שבידי חמאס נמצאת גופתו של שאול.

השאלה היא ממה הוא מת, ואיך זה משתלב עם ההודעה הראשונית של חמאס על כך שבידיו שבוי חי. כאן, נכנסת העובדה שצה”ל ביצע התקפה כבדה על סג’עיה מיד אחרי התקרית, וגם לאחריה; יומיים אחר כך, ידווח שהוא הטיל עליה 120 (!) פצצות של טון. עדי ראיה דיווחו שצה”ל השמיד מהאוויר ובארטילריה בלוקים שלמים של מגורים.

למה? אולי כי הוא הפעיל כאן את נוהל חניבעל הידוע לשמצה, שקובע שבמידה ויש סכנה שהאויב שובה חייל צה”ל, יש למנוע את השביה גם במחיר של הריגת השבוי. אחד ההרוגים של צה”ל בעופרת יצוקה נהרג בדיוק כך: הוא נראה לאחרונה פצוע בבניין שבו היו מחבלים, והבניין הופגז כדי למנוע את לקיחתו בשבי או שביית גופתו. אם זה אכן המצב, וצה”ל לא יודה בזה אם תהיה לו ברירה, אז ברור למה הסתבך כל כך. במיוחד לאור העובדה שקצינים בצה”ל מבינים כך את הנוהל, אבל לרמטכ”ל יש הבנה אחרת שלו. צה”ל לא רוצה שננהל דיון ציבורי על גבולות המושג “רכוש צה”ל.” טוב הוא לא ייצא מזה.

ואחרי השקרים הבוטים, השקר החמקמק יותר. סטטיסיקה, כידוע, יכולה ללמד אותך שאנשים יכולים לטבוע בבריכות שעומקן 20 ס”מ. בלוג ה-hasbara המוכר IsraeliCool (אתם עשויים לזכור אותו מהפצת השקרים של צה”ל בפרשת ג’אווהר אבו רחמה) פרסם השבוע נתונים סטטיסטיים, מהם לטענתו עולה ששיעור ההרוגים העזתים ב”צוק איתן” בגילאי צבא מעיד על כך שרובם היו אנשי חמאס. הטענה הזו זכתה להרבה מאד פרסום בחוגי hasbara נואשים, שכבר קלטו ש”צוק איתן” הוא עוד אסון.

יש כאן, כמובן, טענה מעגלית: אם מישהו היה בגיל צבא, סימן שהוא היה איש צבא. זו לא טענה שמסובך להפריך. שלושת האזרחים שנהרגו בישראל מירי רקטות ומרגמות בסיבוב הנוכחי היו כולם בגיל צבא; כלומר, לא 34%, כפי שטוען IsraeliCool, אלא 100%. אם היינו מאמצים את ההגיון המעוות של ה-hasbara, שאומר שצריך להתאים את העובדות לצה”ל ולא להיפך, היינו צריכים לומר שמותם חשוד מאד, כי הם היו כולם בגילאי צבא. אף על פי כן, הם לא היו אנשי צבא. כלומר, התפלגות על פי מין וגילאים לא אומרת לנו הרבה.

יתר על כן, ההתפלגות הזו לא שווה הרבה כי צה”ל צד במכוון צעירים בגילאי צבא. כלומר, הסיכוי של עזתי להפוך למטרה של צה”ל אם הוא “בגיל הנכון” גבוהה משמעותית יותר משל אחרים. כמו כן, מהנתונים בעזה עולה שרוב הצעירים הללו נהרגו בשטחים פתוחים, כששלעתים קרובות הם מנסים להביא מזון או ציוד אחר למשפחותיהם, או מחפשים קרובי משפחה. אם נבדוק את שיעור האנשים שנפגעו בתוך מבנים, שיעור הנשים והילדים יזנק לשמיים.

הטענה של IsraeliCool, כמובן, היא טענת איש קלאסית: כביכול נטען שצה”ל תוקף רנדומלית אזרחים. לא, הטענה היא שהוא לא מקפיד על אי פגיעה באזרחים, ושהוא אדיש ל”נזק היקפי.” הוא לא היה היחיד שהשתמש במודלים סטטיסטיים בנסיון להתעלם מהעובדות; יוסי לוי הפך אחד מהמודלים האלה על פיו, והראה שהוא מוכיח שהסיכוי של אזרח ישראלי למות מתקיפה של חמאס נמוך פי אלף מהסיכוי של אזרח עזתי למות מתקיפת צה”ל.

כל המשחקים הללו, כמובן, מיועדים להדחיק עובדה מאד בלתי נוחה: ידיכם דמים מלאו. פעם אחר פעם, ישראל הורגת מאות ילדים פלסטינים, כשהיא מנסה להצטדק בכך שהיא הורגת אותם לא בכוונה. התירוץ הזה כבר הפסיק לעבוד ברוב העולם. בציבור היהודי בישראל, עם זאת, הסחורה העבשה הזו היא עדיין הדבר הלוהט ביותר – אלא אם, כמובן, כבר הצטרפת לפלוגות המחץ שעברו מבושה בטבח לגאווה בו.

עדכון: תוך כדי כתיבת הפוסט, הודיע דובר צה”ל ששאול מוגדר כעת כ”חלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע.” כלומר, גופתו איננה בידיו. נזכיר שוב שתחילה, צה”ל הודיע למשפחה ששאול מת, ורק אחר כך – אחרי הפרסום של החמאס – שינה את גרסתו.

ועוד דבר אחד: צה”ל כבר כבש את הרצועה בעבר, ב-1956 וב-1967. אז זה לקח בערך יומיים בכל פעם. הוא כבש נתחים ניכרים מלבנון ב-1982 תוך שבועיים. ב-2006, הוא לא הצליח לעקור את חיזבאללה מדרום לבנון, וב-2009 ו-2014 הוא לא מצליח לכבוש את הרצועה.

שורה של חמושים ייבבו בכלי התקשורת ש”זו מלחמה של ממש.” לא, היא לא. “מלחמה של ממש,” מהסוג שניהלו האבות שלכם, כוללת שריון וארטילריה וחיל אוויר בצד השני. אתם פשוט לא רגילים לאפשרות שמישהו יירה אליכם אש אפקטיבית.

הכיבוש, כמסתבר, לא רק משחית. הוא גם מחליד. צבא כיבוש מתרגל לצוד מתבגרים מבוהלים, חמושים למחצה, עם סד”כ של פלוגה וסיוע אווירי. הוא מתרגל לפעולות נטולות נפגעים – ומפסיק להיות צבא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: לצערי, עקב עומס עבודה ותשישות חריגה, מספר הפוסטים השבוע היה קטן משישביע את רצוני, במיוחד בימים אינטנסיביים כאלה. אני מקווה שהשבוע הבא יהיה טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

לקראת דו”ח גולדסטון 2

צה”ל מבצע פשעי מלחמה נרחבים ברצועת עזה, ועוד לא הצלחנו להבין מה מטרת המלחמה הזו

“והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.” (דברים 28:34)

בשעה ששורות אלה נכתבות, מדווח הצלב האדום שהחמושים המעופפים שלנו הפציצו את בית החולים אל אקסא שבמרכז רצועת עזה. יש הרוגים ופצועים; מספרם נאמד כרגע בארבעה הרוגים וכ-70 פצועים, והוא עשוי להאמיר. אתמול הצליחו החמושים המעופפים להוריד פצצה על מבנה בחאן יונס ולרצוח 27 בני משפחה אחת (על פי דיווחים שטרם אושרו, מספרם עלה ל-28.)

שורה של ארגוני זכויות אדם, ביניהם יש דין (גילוי נאות: הח”מ מספק ליש דין שירותי כתיבה כפרילאנסר, וכותב את הבלוג של הארגון, “תקרית נקודתית”), שלחו היום (ב’) מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, וציינו ששורה של פעולות של צה”ל מעלות חשד כבד לביצוע פשעי מלחמה. הבולטת שבהן היא, כמובן, המדיניות שכבר עמדנו עליה, לתקוף את בתי משפחותיהם של בכירי חמאס בכוונת-מכוון.

הקמפיין הזה היה פשוט רצח מהאוויר, אבל – כפי שראינו ב”עופרת יצוקה” – כשמתחיל המבצע הקרקעי, מספרי ההרוגים האזרחים בעזה מזנקים. אם מספרם עמד על כ-200 קודם לפלישה, כעת הוא כנראה עבר את קו ה-500. רוב מוחלט של ההרוגים הם אזרחים: האו”ם מעריך את שיעור ההרוגים האזרחים בכ-70%, ארגון זכויות האדם העזתי מדבר על 80%, וההערכה של בצלם היתה שלשום שמדובר בכ-76% – אם כי הנתון האחרון ודאי השתנה. יש לציין שאלמלא מספרים גדולים של חמושים פלסטינים היו יוצאים להתעמת עם חמושי צה”ל, שיעור ההרוגים האזרחים היה גבוה עוד יותר.

צה”ל הטיל בליל שבת-ראשון ובמשך כל יום ראשון כמעט האפלה על התקשורת הישראלית, שלא יכלה לדווח על כך ש-13 חמושי גולני נהרגו בסג’עיה; איפול דומה מוטל בשעות אלה. חפשו את מילת הקוד “נפגעים” בכותרת או כותרת המשנה של אתר החדשות המועדף עליכן; משמעותה “הרוגים, אבל אסור לנו לכתוב את זה.” אני כבר לא מדבר על תנומת התבונה שמולידה מפלצות שהיא ההאפלה הזו (על כך כתבתי כאן): אני רוצה לציין שההאפלה הזו מזכירה את זו שהטיל דו”צ אחרי הפשיטה על המרמרה. הוא התחיל את הפשיטה בשעות הבוקר המוקדמות, סיים אותה בסביבות שמונה בבוקר – אבל לא פרסם שום דבר רשמי עד שעות הערב. הסיבה היתה הצורך להשמיד ראיות וליצור איזשהו סיפור קוהרנטי. במקרה של שלשום ואתמול, צה”ל ידע כבר בשעות המוקדמות של ראשון (לעזאזל, אני שמעתי על זה בשתיים בבוקר) שיש לו הרוגים, אבל נמנע מפרסום במשך כ-16 שעות. לשם מה? כדי לטייח את מה שהתרחש בסג’עיה.

על פי שורה של מקורות פלסטיניים, בסג’עיה התרחש אתמול טבח, כשחמושי צה”ל יורים ללא אבחנה באזרחים. השתיקה הארוכה של צה”ל, והסירוב לספק פרטים על האירועים שם, מאששים את הטענות הללו. שר הבטחון יעלון אמר אתמול שבסג’עיה הפעיל הצבא כוח אש כבד כדי לחלץ פצועים וגופות. נראה שהפחד ההיסטרי של צה”ל מאובדן גופות – אני עדיין זוכר את חיילי צה”ל זוחלים בחוץ של זייתון וציר פילדלפי וסורקים, במובן המילולי ביותר של המילה, את החול בחיפוש אחרי חלקי גופות – הסיר את כל המעצורים. לכל זה, כמובן, אין כל זכר בתקשורת הישראלית הזמומה. מה הם צריכים עכשיו להסתבך עם פלוגות הסערונצ’יק של אליאסי, מה הם צריכים חרם צרכנים. עכשיו כל התקשורת מדברת בקול אחד, זה של דובר צה”ל.

התוצאה, בין השאר, היא פער טוטאלי בין חוויית המלחמה של צרכן התקשורת הישראלי ובין זו של צרכן התקשורת הזרה, או זו שמגיעה אל מי שחווה אותה תוך עקיפת התקשורת הממוסדת. רק כך, תוך הבנה של מה שרואים הלא-ישראלים, אפשר להבין את ההערה הסרקססטית של מזכיר המדינה קרי אמש, “חתיכת מבצע ממוקד.”

נקודה מרכזית אחרת של המכתב של ארגוני זכויות האדם היא שכאשר צה”ל דורש מתושבי רצועת עזה להתפנות, הוא לא יוצא בכך מבחינת חובתו על פי החוק הבינלאומי. כדי שלדרישה הזו תהיה משמעות, ולא רק כסת”ח לחמושים, על צה”ל לספק שני דברים: א. מקום בטוח אליו יכולה האוכלוסיה לנוס, וב. מסדרון בטוח שדרכו היא יכולה לנוס. הוא גם יצטרך לאפשר אספקה הומניטרית ניכרת למקום המקלט הזה, אבל זה כבר יקרה אחר כך.

אף אחד משני התנאים הללו איננו מתקיים. העזתים חיים במצב שבו מותם יכול לבוא מכל רגע, מכל כיוון. על פי הערכות האו”ם (זהירות, מסמך) מספר העקורים ברצועת עזה כבר מגיע לכ-100,000 – וישראל הכריזה על 43% משטח הרצועה, אחד האזורים הצפופים בעולם, כאזור שכניסה אליו היא מבחינתה סיבה מספקת להרוג את המשפחה שלך.

מספר ההרוגים העזתים עבר את ה-500; שני אזרחים ישראלים (אחד, אמנם, רק בדואי, ועל כן הוגדר על ידי בית המשפט העליון כאזרח סוג ג’) נהרגו; ומספר הרוגי צה”ל, על פי הדיווחים הלא רשמיים, מתקרב בשעות אלה ל-30. ואחרי כל זה, עוד לא קיבלנו הסבר חד משמעי על מטרתו של המבצע.

אם המטרה היא הפסקת ירי רקטות, אז המבצע לא הצליח וגם אין שום סיבה לחשוב שיצליח. אחרי הכל, העזתים ירו לישראל הרבה יותר רקטות ב-2004, כשישראל שלטה ברצועה ודיממה עבור השליטה הזו, מאשר ב-2006. לא היתה שום סיבה להניח שחיל האוויר יוכל למנוע את הירי הזה, משום שהוא נכשל במטלה הזו פעם אחר פעם – החל מ-1981 וכלה במלחמת לבנון השניה. אין שום סיבה להניח שצה”ל מתכוון לכבוש את הרצועה מחדש, לכל היותר הוא מבצע גיחה ארוכה; ובלי כיבוש מתמשך אין אפילו צל של סיכוי לעמוד במשימה הזו.

אחר כך אמר ראש הממשלה נתניהו שהמטרה היא פירוז רצועת עזה מרקטות. זו מטרה סבירה אפילו פחות, מהסיבות שצוינו לעיל. אחר כך, נתניהו שינה גרסה וטען שמטרת הפלישה הקרקעית היא נטרול מנהרות – אבל, כפי שציין אמיר אורן, צה”ל לא חזר על השקר הזה. וזה היה שקר, כי ההחלטה על הפלישה התקבלה יומיים לפני חשיפת המנהרה הגדולה. החשיפה שלה היתה פשוט התירוץ. גם התואנה הזו לא עומדת במבחן ההגיון: כפי שצה”ל מתחמש בחימוש מתקדם, כולל – על פי דיווחים בעזה – פצצות שגורמות לפציעות פנימיות בלי פציעות חיצוניות, כך החמאס ימשיך לחפור מנהרות. חפירת מנהרה לוקחת הרבה מאד זמן, ואם אתה הורס מנהרה היום, אף אחד לא מבטיח לך שהיא לא תהיה שם עוד שמונה חודשים. כדי להבטיח את זה, תצטרך להשאיר כוח כיבוש. המנהרות הן הנשק המובחר של החמאס, שעד כה הוא מוכיח את עצמו יותר מהרקטות. זאת, למרות הסרטון הרהבתני שהוציא דובר צה”ל בשבוע שעבר ושאתמול ודאי היה מעדיף לבלוע.

בינתיים, על מזבח המטרות הלא ישימות הללו, הרגנו מ-500 איש, רובם המוחלט אזרחים, ונכון לשעת כתיבת מילים אלו, על פי דיווחים לא רשמיים, איבד צה”ל קרוב ל-30 איש. דמם של כל אלה בראשו של בנימין נתניהו – אבל נתניהו, הפחדן שבפוליטיקאים שלנו, לא היה מסתכן בהפעלות כוח צבאי אלמלא העריך נכונה שהציבור היהודי בישראל הוא נרקומן דמים, שיהיה מוכן לסלוח על הכל אם רק “נכניס להם יותר.”

ועוד דבר אחד: יש ארגון בשם “מוניטור האקדמיה הישראלית,” שמייבב על כך שיש “אקדמאים ישראלים קיצוניים שמנצלים לרעה את החופש האקדמי כדי לפעול לשם שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.” בראשו עמד בשעתו אחד, מוטי קידר, שמתהדר בתואר ד”ר. לפני מספר שבועות, התראיין קידר – שמתיימר להיות מזרחן – ברשת ב’, שם הודיע קוממיות שהדבר היחיד שמרתיע מחבלים מוסלמים הוא החשש שמא יאנסו את נשותיהם או אחיותיהם.

וואלה. הייתי רוצה לראות את המחקר האמפירי עליו מתבסס קידר כשהוא פולט את האמירה הזו. הייתי רוצה עוד יותר לדעת איך יגיב ארגון ה-hasbara “מוניטור האקדמיה” לכך שהראש שלו לשעבר קובע שצה”ל צריך לנקוט במדיניות של אונס – הכל לצרכי בטחון, כמובן. כבר התרגלתי לכך שלימין היהודי יש אובססיה עם פנטזיות אונס – כל מי שהשתתף בהפגנה שבה נכחו הברנשים האלה היה עד לכך. טוב לדעת שהפנטזיה נמצאת גם בקרב אלה שמכתיבים לאספסוף את הטון ומתעטפים באצטלה אקדמית. ועוד באצטלה של פיקוח על פשעי מחשבה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק נותצה

מבצע “שובו פנסיות” גווע בקול ענות חלושה – וערוותם של צה”ל, הממשלה והכתבלבים הצבאיים מעולם לא היתה חשופה יותר

מי שקרא הבוקר את אתרי החדשות, יכול היה לשים לב לכותרת שחזרה פחות או יותר בכולם: מבצע “שובו פנסיות” צפוי להגמר בימים הקרובים, מאחר וצה”ל לא רוצה להגרר לתוך הרמדאן, שמתחיל ביום ראשון. מה אומרת לנו העובדה הזו? נכון, שכרגיל הכתבים הצבאיים משמשים כסטנוגרפים של משרד הפרסום הגדול ביותר בישראל, דובר צה”ל (הזכויות לביטוי שמורות לאורן פרסיקו.)

זוכרים איך, בתחילת השבוע שעבר, הבטיח לנו צה”ל חגיגית שהוא יודע שהחטופים נמצאים בחברון, שהוא סוגר עליהם, ושזה “לא עניין של שעות” אבל הנושא כמעט סגור? אז שבוע אחר כך, נאלצה הבהמה הירוקה להודות שאין לה מושג קלוש מה היא עושה. אף כתב צבאי לא בא חשבון עם הצבא על השקר הזה ולא טרח אפילו להזכיר אותו.

אז מה עושים חמושינו העליזים, אם אין להם מושג מה הם עושים בעצם? מה שהם עושים תמיד, פינקי: ממררים את חיי הפלסטינים, רק ביתר שאת. אין להם שמץ של מודיעין, אז הם מפעילים אלימות רנדומלית כלפי פלסטינים רנדומליים ורכושם. בכיר צה”ל כלשהו היה חצוף מספיק כדי לומר ש”המשימה להשבת החטופים ערכית מספיק כדי שנרוקן בריכות מים.”

אה, לא. לריקון בריכות מים, אם אין לך מודיעין ששם מוחזקים החטופים, או חוטפיהם, או מישהו שקשור אליהם, אין שום קשר ל”משימה להשבת החטופים,” והטענה ש”הערכיות” של המשימה הזו מאפשרת פגיעה במאגרי מים מתקרבת מאד להצדקת פשע מלחמה – וכן, ריקון בריכות מים של אנשים חפים מפשע, שבשל מדיניות החמס של ישראל אין להם גישה לאספקת מים שוטפת, היא פשע מלחמה. טוב שהבכיר ההוא נשאר בעילום שם, אני מניח.

עד כה, הרגו חמושינו העליזים לפחות ארבעה פלסטינים במהלך המבצע, אחד מהם נער בן 13, מוחמד דודין מדורא; אחר היה אדם לוקה בפיגור, אחמד סעיד ח’אלד, שכל חטאו היה שהוא התקרב אל החמושים. זו היתה, אגב, התגובה הרשמית של כוחותינו: הוא התקרב אל הכוח ועל כן נורה למוות. הוא לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה, אבל החמושים שלנו מפוחדים תמיד ובעת הנוכחית, ברור שאף אחד לא יעשה להם כלום. לא שעושים להם משהו בימים שכתיקונם.

מה היה לראש הממשלה שלנו לומר על זה? הוא שיקר בלי למצמץ שכל ההרוגים הפלסטינים נבעו מ”הגנה עצמית” של החמושים הישראלים. אין ספק: ילד בן 13 ואדם לוקה בנפשו נהרגו כתוצאה מ”הגנה עצמית” של החמושים.

זוכרים איך אמרו לנו שחברון היא בירת הטרור, ואחר כך עברו לשכם? אז בינתיים, הפכה גם בית לחם לבירת הטרור, ואתמול (א’) זכתה גם רמאללה לתואר הזה. חמושינו האמיצים ביצעו בה שורה של פשיטות, שכמקובל לוו בהרס רכוש בלתי הכרחי. בין השאר, פשטו החמושים על תחנת התעמולה של פוטין, RT (רוסיה היום) ברמאללה; הם הרסו את הרהיטים במקום, ללא ספק מתוך צורך בהגנה עצמית, השמידו מחשבים והחרימו ציוד. כש-RT ניסו להבין מה לעזאזל, דובר צה”ל ענה להם שהפשיטה היתה על ערוץ אל אקצה; ב-RT ציינו ביבושת שערוץ אל אקצה בכלל נמצא בבניין אחר, ובתגובה הודיעו “לוחמי הניו מדיה שנבחרו בפינצטה” של דו”צ שאם ככה, הם התכוונו לפשוט על תחנת הטלוויזיה אל קודס; אל קודס, אל אקצה, מה זה כבר משנה. אז שאלו ב-RT מדוע, אם כך, הוחרם הציוד שלהם; מיטב בחורינו ענו שהם פשטו על כל המתחם ולא היתה להם ברירה.(דקות 00:50-01:10 לערך.) לא פאקינג ייאמן.

rt raid

וכמובן, כל ההרס הזה מלווה גם בביזה. פלסטינים רבים מדווחים על כך שהחמושים שעברו בבית שלהם והרסו את הריהוט, או את הקרמיקה, או השחיתו את המזון, גם לקחו באותה הזדמנות גם סכומי כסף גדולים. ביזה היא מהעבירות החמורות בחוק השיפוט הצבאי; אבל זה בסדר, לאף אחד לא יקרה שום דבר. אלה רק פלסטינים.

ככה נראה צה”ל מודל 2014: בריון מגושם, שמשמיד בריכות מים, מקורות מזון, רהיטים ובוזז את האוכלוסיה, הכל בשם “המשימה הערכית” של מציאת החטופים – משימה שהצבא כלל לא ערוך לה, כי אין לו מודיעין. אז כשאין מודיעין, הוא משתולל.

התפקיד של כתבים צבאיים, במצב כזה, הוא לדווח על כך שהבהמה יצאה משליטה. אבל מה שווים הכתבים הצבאיים, ראינו בהערת אגב של אור הלר, שהביאה אמש טל שניידר: לדברי הלר, רק אתמול קיבלו הכתבים הצבאיים את הזכות לשאול את דובר צה”ל שאלות און-רקורד. כלומר, רק אתמול הם יכלו לשאול את דו”צ שאלות שלתשובה עליהן הוא יהיה מחויב פומבית. עד אז, הם יכלו לשאול רק אוף רקורד – כלומר, הם יכלו לשאול, אבל הם לא יכלו לפרסם את מה שדו”צ ענה.

זו הודאה מדהימה. קשה להגדיר אותה אלא כבגידה במקצוע העיתונאי. במשך שמונה ימים משתולל כאן מבצע צבאי, והכתבים הצבאיים כובלים את עצמם מרצון לדובר צה”ל. הם מסכימים, מרצונם, לא לפרסם את העובדה שהוא לא מוכן לענות על שאלות. כלומר, במשך שמונה ימים הכתבים הצבאיים שימשו כסוכני תעמולה של דו”צ; הם לא הוסיפו ידע לציבור, הם גרעו ממנו והפיצו שקרים. כשלא הפיצו שקרים, הם העלימו את האמת. מי שהסתכל על המבזקים של ynet ביום שישי, יכול היה, בסביבות 14:30, לראות מבזק על “טענה פלסטינית” על מותו של דודין; בשעה 02:30 לערך בבוקר שבת, דיווח ynet על מחאה של מחלקת המדינה על מותו של דודין; אבל מי שיחפש שם, ב-12 השעות הללו, ידיעה – לא טענה, לא גינוי, ידיעה – על מותו, לא ימצא כזו.

לגמרי במקרה, הודיע היום השב”כ שהוא עצר את זיאד עווד כחשוד בחיסולו של קצין המשטרה נצ”מ ברוך מזרחי בערב פסח. השב”כ עצר את עווד בתחילת חודש מאי, אבל הידיעה על המעצר מגיעה היום, בזמן שמבצע “שובו פנסיות” גווע בקול נפיחה. איזה צירוף מקרים. מבצע שהתחיל במניפולציה מודיעינית מסתיים בעוד כזו.

והציבור הישראלי? הוא תומך בכל זה. אחרי הכל, הכל מתרחש למרגלות המולך בטחון.

ועוד דבר אחד: זיאד עווד הוא ממשוחררי עסקת שליט. אם אכן הוא אחראי להריגתו של מזרחי, וצריך להזכיר ששום דבר כזה עוד לא הוכח, אז עסקת שליט עלתה לנו בהרוג אחד לפחות. כלומר, שחרורו של שליט עלה בחייו של אדם אחר. מי אמר שדמו של שליט סמוק טפי? אפשר כבר לומר שמתנגדי העסקה, ביניהם הבלוג הזה, צדקו? ובאותה הזדמנות, הבטחתי ולכן אקיים: צריך להזכיר שדמו של מזרחי על ידיו של בנימין נתניהו, שביצע את עסקת שליט אף שידע – הוא אמר זאת פעם אחר פעם, עד שהדוחק הפוליטי גבר עליו – שמשוחררי העסקה ישובו להרוג. כמובן, נתניהו לא יודה בכך לעולם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: לא רק מטייח, גם מטווח

מה קרה בביתוניא? חמוש של דו”צ ירה בפלסטינים להנאתו – והתקרית מעלה חשד לרצח מוסווה

ימים רעים עוברים על דובר צה”ל. שלשום, פרסם “הארץ” ידיעה על כך שבמהלך תקרית הירי המפורסמת בביתוניא ביום הנכבה, ה-15 במאי, אחד היורים היה איש של “מערך התקשורת” של צה”ל. בית דין צבאי הטיל צו איסור פרסום על הפרשה, אבל אתם יכולים, בוודאות גבוהה, לקרוא “דובר צה”ל” במקום התואר הנלעג “מערך התקשורת של צה”ל."

אישתון ואני עבדנו פחות או יותר במקביל על הטקסט שמופיע בפוסט הזה. הפוסט שלו כאן. המסקנות שלי שונות משלו. אבל נתחיל עם העובדות.

א. ב-15 במאי ירו חמוש או חמושים, של צה”ל או מסגרות שכפופות לצה”ל, כדורים חיים בארבעה פלסטינים בסמוך להפגנות בביתוניא. שניים מן הנפגעים מתו; שניים נפצעו.

ב. באותו היום, תוחקר החמוש על ידי מפקדיו, אחרי שהחמושים האחרים במקום לקחו ממנו את הנשק.

ג. הסרטון המפורסם פורסם חמישה ימים לאחר התקרית, ב-20 במאי. בצה”ל מיהרו אז לטעון – זו היתה הטענה המרכזית שלהם – שכל החמושים פעלו בהתאם לפקודות ועל כן מותם של הפלסטינים בלתי אפשרי. כלומר, במקרה הרע יותר, צה”ל שיקר לתקשורת הישראלית ביודעין: ימים אחרי שהוא השעה חייל ושלח אותו לחקירת מצ”ח על ירי בניגוד לפקודות, הוא טען שכל החמושים צייתו לפקודות. במקרה הטוב יותר, צה”ל הטעה את הציבור שלא ביודעין. לאור העובדה שצה”ל הוציא צו איסור פרסום בנושא, אין לתת לו ליהנות מן הספק. הוא ניסה אקטיבית להעלים את המידע הזה.

השקר האוטומטי הזה צריך לשמוט כל אמינות שיש לדובר צה”ל בפרשה הזו, בין אם הוא מדבר און רקורד ובין אם הוא מדבר בעילום שם.

ד. לפני כמה ימים, צץ הסרטון של CNN, שמראה את החמושים יורים לעבר הפלסטינים ומיד לאחר מכן פגיעה. דובר צה”ל טען אז שלא יכול להיות שהירי היה חי, כי על הנשק שנראה בסרטון מותקן הרכב מסוג “רומה”, שלטענת צה”ל לא יכול לשמש לירי חי. הטענה הזו זכתה להדהוד מיידי מצד פרשנים צבאיים.

גם הטענה הזו היא שקר. הנה תמונה מתוך המפרט הטכני של הרומה, RCC-95, מתוצרת תע”ש:

idf lies

ההדגשה שלי. כפי שאפשר לראות, במפרט מצוין במפורש שאפשר לבצע ירי חי מיד לאחר ירי גומי. והאמת, קשה לראות את הצבא רוכש ציוד כזה אם זה לא היה המצב. כשהחמוש שלך נמצא בהפרת סדר שיכולה להחריף, אף מפקד שפוי לא יתקע אותו עם ציוד שהופך את הרובה שלו לכלי שמסוגל לירות רק כדורי גומי. הקצינים שלי, באינתיפאדה הראשונה, נהגו להכניס למחסנית שלהם שלושה או חמישה תחמישים, לירי גומי; הקליעים שבאו אחר כך היו קליעים חיים. ההדרכה שאני קיבלתי – מחוץ לאימון אחד, לא יריתי בנשק הזה – אמרה שבמקרה שהמצב מחריף, לירות במהירות את התחמישים שבמחסנית ולעבור לירי חי.

עד כאן העובדות. מכאן, המסקנות.

קודם כל, צריך לצאת מנקודת הנחה שהצא”פ הצבאי מיועד למנוע מדובר צה”ל את אובדן שאריות האמון האחרונות שלו. אחרי הכל, אם יתברר שדובר צה”ל לא רק מטייח אלא גם מטווח, אף אחד בעולם לא יאמין – בצדק – למילה שלו יותר. בישראל ימשיכו להאמין לו לא משנה מה יאמר, אבל בעולם זה יהיה פחות או יותר הסוף.

שנית, צו איסור הפרסום מיועד למנוע דיווח על פשע מלחמה. כן, חברים: ירי שלא לצורך על אזרחים לא חמושים, ירי שמתבצע רק כדי לספק את הצורך של היורה באקשן או את הצורך שלו להפיג שיעמום, הוא פשע מלחמה. בגטו ווארשה נהגו לספר על השוטר הגרמני שעם הגעתו היו נפוצים כולם: הוא התפרסם בכך שהוא היה יורה, יום יום, רנדומלית ביהודי כלשהו.

שלישית, ודאי תמהרו לומר “רגע, החמוש של דו”צ ירה רק גומי.” אנחנו לא יודעים את זה. זו רק הטענה של דו”צ, וכפי שראינו – האמינות שלו בפרשה הזו לא קיימת. כזכור, נורו ארבעה קליעים חיים בתקרית ההיא. כלומר, ארבעה קליעים חיים לפחות: ארבעה קליעים חיים שאנחנו יודעים שפגעו באנשים.

אז מה קרה שם?

כנראה שלעולם לא נדע, כי לצה”ל ולדו”צ יש את כל הסיבות לשבש כל חקירה אפשרית של הפרשה הזו. היא קושרת את צה”ל ואת דו”צ עצמו בפשע מלחמה מובהק (כן, גם ירי קליעי גומי באדם שלא מסכן אותך הוא פשע מלחמה.) אבל הנה פרשנות אלטרנטיבית לטענות של הצבא.

חמוש כלשהו החליט שמתאים לו להרוג פלסטינים, והוא חשב שהוא מצא שיטה לא להתפס. הוא הרכיב רומה על הנשק שלו, אבל המחסנית שלו, אחרי כמה קליעי תחמיש, הכילה קליעים חיים. הוא העמיד פנים שהוא יורה קליעי גומי, כדי שלא למשוך את תשומת הלב של המפקד שלו, אבל בפועל ירה קליעים חיים במסווה של ירי גומי. החמוש הזה, שאפשר לסמוך על צה”ל שלא נדע את זהותו לעולם, לא העלה על דעתו שהתקרית הזו תמשוך כל כך הרבה תשומת לב, ושיהיו כל כך הרבה מצלמות באזור.

ההנחה הסבירה היא שהיורה הוא דווקא לא האיש של דו”צ. על פי הדיווחים, האחרון השתמש בנשק של חמוש אחר. הוא ודאי לא ירה ארבעה פעמים, במשך יותר משעה, והנשק נלקח ממנו זמן קצר אחרי הירי. אפילו אני לא מוכן עדיין לחשוב שבכיתה של צה”ל היה יותר מרוצח אחד. וכן, מי שיורה כדי להרוג באדם לא חמוש, כשהוא מסווה את הירי שלו כירי של אמצעי לפיזור הפגנות, יודע מה הוא עושה. זו לא הריגה, זה רצח.

אבל למה הנשק נלקח מהאיש של דו”צ? אולי כי כשמישהו שלא אמור היה לירות ירה, המפקד במקום הבחין שזה בעצם ירי חי. הצלילים לא דומים, וההסוואה של הרומה לא עבדה עוד. אם זה המצב, במקום חוקרי מצ”ח – אני אצא כאן בהנחה המגוחכת שהם אשכרה יפעלו כמו חוקרים במקרה הזה, לא כמו מטייחים – הייתי מוצא את כלי הנשק הזה במהירות ובוחן אותו בקפידה.

לזכור את התקרית הזו, בפעם הבאה שתשמעו את דו”צ משקר – קרי, בכל פעם פחות או יותר כשהוא פותח את פיו. לזכור אותה, כשהכתבים הצבאיים ימהרו להתייצב אוטומטית לצד הצבא ולשקר בבוטות ביחס ליכולות של ציוד צבאי; הם משרתים את הצבא, לא אתכם. לזכור אותה, כששאר התקשורת תיישר קו. כשזה מגיע ל-hasbara, אין בישראל עיתונות חופשית. כשזה מגיע לפן תעלוזנה בנות פלישתים, התקשורת הישראלית מצופפת שורות.

לזכור. לא לשכוח. יהיו עוד כאלה. במיוחד אם הרוצח ייצא מזה. והוא ייצא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: נהרגו בהתאם לפקודות

או: צה”ל משקר כהרגלו. על תגובת צה”ל הכפולה להרג בביתוניא

בימים האחרונים גועשת הרשת בישראל ובחו”ל, אחרי פרסום צילומים של מצלמות אבטחה מביתוניא, מהן עולה כי חמושים ישראלים – לא ברור אם אלה חמושי מג”ב או חמושי צה”ל – ירו למוות בשני צעירים פלסטינים ללא כל סיבה. מי שעוד לא ראה את הסרטונים יכול לראות אותם כאן. ארגון בצלם העמיד לרשות ערוץ 2 את חומר הגלם של המצלמות וזה הגיע למסקנה שמדובר בשידור רציף. ארגון בצלם אף הזמין את כל מי שרוצה לראות את חומר הגלם בעצמו לסור למשרדיו.

ההרג העמיד את צה”ל ואת הדובר שלו בבעיה. הנה הולכים להם שני צעירים פלסטינים, מבלי לסכן איש, ואז הם צונחים מתים. מיד צצה תעשיה קטנה של הכחשה. רגע, אולי אלה לא אותם הצעירים שנקברו. רגע, אולי הסרטון מבוים. רגע, למה אנחנו לא רואים דם בסרטון. אתם יכולים לראות דם בצילומי הסטילס מהאירוע, אבל אני לא אציג אותם כאן (הם נראים קצרות בשידור של ערוץ 2).

דובר צה”ל עצמו לא עוסק בהכחשה ישירה. הוא רק אמר ש”הסרטון ערוך בצורה מגמתית ואינו משקף את האלימות בהפרת הסדר.” לזה קוראים הכחשה שאיננה הכחשה. על פניו, נראה שדו”צ טוען שהסרטון מגמתי, אבל קריאה שניה מראה שהמגמתיות שעליה הוא מדבר נובעת מכך שמצלמות האבטחה לא הראו את הפרות הסדר. בעסה.

אבל באותה ידיעה, יש דובר צבאי אחר, לא מזוהה ובהתאם לא רשמי. הוא טוען ש”בדיקה ראשונית העלתה כי כל החיילים שהשתתפו באירוע, לרבות לוחמי מג”ב, לא ירו באש חיה לעבר המפגינים אלא השתמשו בכדורי גומי וברימוני גז. עדות החיילים עולה בקנה אחד עם תדרוך הכוחות לקראת ההפגנות, שאישרה שימוש באש חיה ‘רק במצב קיצון של סכנת חיים ממשית.’” וזו, רבותי, התגובה הצבאית שחוזרת פעם אחר פעם: כל החמושים אמרו שהם פעלו בהתאם לפקודות, ובזה זה צריך להגמר. דו”צ אמר עוד (שם) שהפרקליטות הצבאית הורתה “על פתיחת חקירת מצ”ח מוגבלת בנושא.”

הטענה הזו – שלא יעלה על הדעת שחמושי צה”ל יפעלו בניגוד לפקודות שלהם – שבה ועלתה בדבריהם של שורה של דוברים לא רשמיים. מקורות אחרים בצה”ל, תמיד בעילום שם, טענו שהסרטונים מגמתיים עד מפוברקים.

ובכן, לא יודע איך להגיד את זה לסנגורים הקבועים של צה”ל, אבל ודאי שחיילים פועלים בניגוד לפקודות שלהם. הם עושים את זה כל הזמן. בגלל זה יש לנו משטרה צבאית ומצ”ח ופרקליטות צבאית. אם היה ברור מאליו שחיילים מצייתים לפקודות, לא היה צורך בכל הגופים האלה.

גם הטענה שחיילי צה”ל לא יעזו לסטות מהפקודות ולירות שלא לצורך היא, בלשון המעטה, נלעגת. המקרה הבולט ביותר הוא זה של תייסיר אל הייב, חמוש בדואי שבשנת 2003 הרג ללא סיבה או פרובוקציה את טום הרנדאל, פעיל שלום בריטי. לרוע מזלו של אל הייב, הוא היה בדואי בצבא יהודי, ועל כן הוא אשכרה הלך לכלא לכמה שנים. אל הייב לא לבד. בתחילת 2013, הודה הצבא שסמיר אחמד עווד, הנער שהרגו חמושי צה”ל סמוך לכפרו בודרוס, נורה בניגוד לפקודות. פחות או יותר באותו הזמן, פרסם צה”ל תחקיר שממנו עולה שחיילי צה”ל הרגו שלא לצורך את רושדי תמימי, בן 31, אחרי שירו בכיוון מפגינים 80 (!) קליעים חיים בניגוד לפקודות. לקינוח, הקצין שהורה על הירי בתמימי הסתיר את הירי מהממונים עליו ועד ש”הארץ” לא הלך לשאול שאלות בנושא, בדובר צה”ל לא ידעו על הירי.

זה צד אחד. הצד השני הוא הדיווחים הלא רשמיים של “בכירים בצה”ל” על פקפוק בסרטון. כבר היינו בסרט הזה: בפעם האחרונה שהרג של חמושי צה”ל עורר רעש גדול, כשהם הרגו את המפגינה ג’וואהר אבו רחמה, צה”ל נקט בדיוק בתרגיל הזה. מצד אחד, דו”צ המשיך לטעון רשמית שהוא עוד לא הגיע למסקנות, ומצד שני אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, ערך תדריך לבלוגרים מבויתים שבו הפריח שקרים על נסיבות מותה. נראה שזה מה שצה”ל מנסה לעשות גם עכשיו. מצד אחד, לא להסתבך בשקר רשמי, שיחזור כבומרנג אם יופרך; מצד שני, להפיץ שקרים רשמיים למחצה בצינורות ניתנים להכחשה.

וצריך לומר כמה מילים גם על “חקירת מצ”ח מוגבלת.” אין לי מושג מה זה אומר: שמצ”ח תהיה מוגבלת במה שמותר לה לחקור? מה שחשוב לציין כאן הוא שבאפריל 2011, נאלצה הפרקליטות הצבאית להסכים – כתוצאה מעתירה בבג”צ – לפתוח חקירת מצ”ח בכל מקרה של הרג על ידי חיילי צה”ל (זהירות, מסמך). זו היתה תוצאה של עתירה שהוגשה ב-2003 (!). בג”צ מרח את הזמן שלו שמונה שנים, אבל בסוף לא היתה ברירה. עד אז, החל מסוף 2000, היתה בתוקף הוראה של הפצ”ר שאומרת שאין לפתוח בחקירת מקרי מוות של פלסטינים אלא במקרים חריגים.

המשמעות היא שבין סוף 2000 ואפריל 2011, מצ”ח לא חקרה מקרי מוות של פלסטינים אלא במשורה. אין לדעת כמה חיילי צה”ל הרגו פלסטינים שלא כדין בחסות פקודת הלילה והערפל הזו של הפרקליטות הצבאית, בידיעה ודאית שאלא אם יהיו מצלמות באזור, המוות שהם יגרמו לא ייחקר. עכשיו צה”ל אומר שחקירת מצ”ח במקרי ההרג בביתוניא, שאין שום מחלוקת על כך שהם לא בוצעו בזמן לחימה, תהיה “מוגבלת.” צריך יהיה לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות שצה”ל לא מחזיר את ההנחיה הישנה ההיא דרך הדלת האחורית, למרות פסיקת בג”צ.

וצריך לומר עוד משהו, לסיום: האנשים שתובעים שצה”ל יחקור כל מקרה הרג, ודאי מקרה הרג שנראה דומה מאד לרצח, הם לא האנשים שרוצים לפגוע בצה”ל. הם האנשים שמנסים לשמור על שאריות שמו הטוב, שרוצים שהוא יהיה צבא ולא מיליציה. האנשים שדורשים להתיר את ידיהם של החמושים, להסיר מעליהם כל רסן, להורות לחוקרים הצבאיים להעלים עין, לפרקליטים לא להגיש כתבי אישום ולשופטים הצבאיים לגלות רחמנות, הם האנשים שרוצים לדרדר את הצבא למעמד כנופיה. ובינתיים, מן הפרקטיקה הצבאית עולה שידה של הסיעה השניה על העליונה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)