דובר צה”ל תרם השבוע לעלילת דם, וסייע להתרת דמו של עיתונאי פלסטיני

האם עופר חדד מערוץ 12 הוא יותר חרא של בן אדם או יותר חרא של עיתונאי?

אתם עשויים לזכור את עופר חדד מהפעם שבה טען ששוברים שתיקה עוסקים ב”איסוף מידע מסווג על חיילי צה”ל,” את ה”מידע” קיבל חדד מארגון השטינקרים עד כאן, שהוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים. המידע היה שקר מוחלט וארבע שנים לאחר מעשה, ערוץ 12 פרסם הסתייגות מהידיעה שלו-עצמו; חדד עצמו סירב להתנצל.

דפוס הפעולה של חדד חזר על עצמו השבוע. לפני כעשרה ימים, בשמחת תורה (חגים יהודים ושבתות הפכו למועדי פוגרום מקובלים בקרב המתנחלים), עשרות מתנחלים פשטו על הכפר מופקרה, פצעו ילד בן שלוש באבן בראשו, וגרמו נזק כבד לרכוש. לרוע מזלם של המתנחלים, במקום נכח העיתונאי והפעיל באסל  אל עדרה שתיעד את התקרית.

במקום נכח גם הקצין הידוע לשמצה משה מאור, סמג”ד הנדסה, שתועד לפני מספר שבועות כשהוא תוקף פעילי שמאל שניסו להביא מים לכפר נצור. סרטונים שיצאו אחר כך הראו שהגרסה שמסר מאור לדובר צה”ל, כביכול הפעילים תקפו אותו ואז הוא נאלץ להגיב, היתה שקרית לחלוטין. דובר צה”ל רץ עם הגרסה הזו בכל זאת. מאוחר יותר צה”ל כיסתח את עצמו, נזף במאור, ודובר צה”ל טען כי מאור “אינו משקף את ההתנהגות המצופה ממנו.” בפועל, כמובן, מאור מפעיל בדרום הר חברון בדיוק את המדיניות שצה”ל רוצה; היה לו רק חוסר מזל להתקל במצלמות.

לקראת סוף התקרית במופקרה, זיהה  אל עדרה (שכותב עבור “שיחה מקומית” ופעיל בצלם) ותיעד זרדים שהתלקחו כתוצאה מירי רימון גז של צה”ל. מי שנכח בהפגנות בקיץ מכיר היטב את התופעה הזו: החמושים יורים רימונים ללא הבחנה, וכתוצאה מכך פורצות שריפות מקומיות. לעתים צבא ההגנה למתנחלים מונע מכבאיות פלסטיניות להגיע למקום. כשתיעד אל עדרה את השריפה, הגיע למקום מאור וטען שאל עדרה הוא זה שהצית את האש. הנה הסרטון.

הסרטון בן 15 השניות של מאור או מי מחמושיו (על פניו, מדובר במצלמת גו פרו שמוצמדת לקסדה) מצא את דרכו, דרך אתר הימין הרדיקלי “הקול היהודי”, אל הידיעה של חדד. ככה היא נראתה:

חשוב לציין: אף אחד לא טען אף פעם שהוצת בית כלשהו במופקרה במהלך הפוגרום בשמחת תורה. הקשקוש הזה הגיע מהקול היהודי ועבר דרך חדד למהדורה המרכזית בישראל מבלי שחדד טרח לבדוק אם אכן הוצת בית, מעבר לשאלה מי הצית אותו.

בהפגנת טוב טעם של הגינות עיתונאית, פנה חדד לבצלם שבע דקות אחרי שהתחילה המהדורה, אמר שהוא עומד להעלות אייטם ודרש תגובה. כפי שאפשר לראות, הוא לא ידע תחילה לזהות את אל-עדרה, וניסה לגרום לדוברת המוכשרת של בצלם לומר שהם “בודקים את האירוע.” את התגובה של אל-עדרה חדד בכלל לא ניסה לגבות. כולה פלסטיני, אתם יודעים.

כשה”סקופ” של חדד, שהתבסס על דברים של קצין שחדד לא טרח אפילו לציין את שמו – שאם לא כן, מישהו היה שם לב שהקצין הזה, משה מאור, נתפס לאחרונה בשקר בוטה וננזף על התנהגות בלתי הולמת – התגלה כבלוף ופלופ, ערוץ 12 וחדד חזרו על ההתנהלות שלהם בפרשת העלילה נגד שוברים שתיקה. הם הכחישו שיש משהו לא תקין במה שעשו – ולהגנתם, הם נשענו על דובר צה”ל, שלדבריהם אמר להם כי “במהלך החיכוך קצין מהכוח הבחין בפלסטיני מצית מבנה במקום וטוען שהמקום הוצת על ידי יהודי.”

וזה, מה לעשות, חמור יותר מהשקרים של התועמלן הסדרתי חדד. דובר צה”ל הוא גוף ממלכתי, ממומן (הרבה יותר מדי) מכספי ציבור. שימו לב: דובר צה”ל פיברק אירוע שלא קרה. הוא טען שהוצת מבנה במופקרה, אף שלא הוצת שם שום מבנה; אף שאין שום מבנה בקרבת הדליקה שתיעד אל-עדרה; והוא טען שפלסטיני הוא זה שהצית את המבנה שלא הוצת. דובר צה”ל לא טרח לבדוק את האירועים: הוא פשוט ציטט מישהו – בסבירות גבוהה, הבריון במדים משה מאור.

בעשור האחרון, מאז ימי הטבח על המרמרה, דובר צה”ל תופס את עצמו כצד ב”מערכה על התודעה”, ובהתאם הוא עורך לוחמה פסיכולוגית – הוא מפרסם שקרים בוטים בידיעה שלאף אחד אין את הזמן והכוח להתמודד איתם. דובר צה”ל הוא גוף תעמולה. הקורבן העיקרי של הלוחמה הפסיכולוגית שלו הוא מי שמממן אותו, הציבור הישראלי. אנחנו משלמים לדובר צה”ל כדי שישקר לנו. עכשיו, לגמרי יתכן שחלקים גדולים מהציבור הישראלי חושבים שכך צריך להיות; במקרה הזה אנחנו צריכים לתהות האם אפשר לדבר על הציבור הישראלי כעל ציבור.

בתווך, בין השקרים של חדד ובין השקרים של דובר צה”ל, נמעך באסל  אל עדרה, עיתונאי שעושה את העבודה שמעטים מדי מעיזים לעשות: לתעד את הטרנספר הזוחל שמתרחש בדרום הר חברון. הוא סובל מהטרדות ואיומים. בטוויטר, עופר חדד שלח אותו להתלונן במשטרת ש”י. רק על זה, על אי הידיעה על איך נראית משטרת ש”י, כלי תקשורת רציני היה מפטר את חדד. אבל ערוץ 12 הוא לא כלי תקשורת רציני: הוא מרקד לפני הפריץ של דעת הקהל היהודית, למנגינת החליל של דובר צה”ל. התגובה של ערוץ 12, “אנחנו עומדים מאחורי החיילים”, אומרת כל מה שצריך לומר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, שבעליל נכתב לפני זמן רב מדי, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלשום (ה’) יצאתי לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח בארבעת השכונות שמעבר לגדר ההפרדה בירושלים. על הנושא עצמו כבר כתבתי כאן, כלומר הכרתי את העובדות הבסיסיות, אבל המצב שם עדיין הצליח לזעזע אותי.

נתחיל ממה שהוא אולי השקר הגדול מכולם, זה שטוען שמטרתה של חומת ההפרדה הוא הגנה על הישראלים. הסתכלו בתמונה הזו:

רואים את המבנים שמעל החומה? אלה בתי קומות של פלסטינים. החומה, עם כל גובהה, לא יכולה למנוע מצלפים להתמקם על הגגות שם ולירות לעבר ירושלים שבתוך החומה (השטח שממנו צולמה התמונה.) עכשיו הסתכלו על זה:

לפניכם קטע של החומה באזור שועפט. החומה כל כך הכרחית לבטחונה של ישראל, שכוחות הבטחון מפגינים אדישות מוחלטת לעובדה שאשפה ועפר נערמים כמעט עד גובה החומה עצמה. שימו לב לצריח הנטוש. צלף נחוש יכול להשתלט עליו בקלות, ללא מאבק, ולהשתמש בו כזירה להטלת אימה על שטחים גדולים מאד. ואף על פי כן, הצריח איננו מאובטח. המסקנה המתבקשת היא שתפקידה של החומה הוא פחות לשמור על בטחון ויותר למשטר את האוכלוסיה.

מי שנסע ברחבי הגדה, מכיר את המראה הזה היטב: מיכל שחור של מים, שהוא מקור המים העיקרי של בתים פלסטיניים. חיילינו האמיצים נוטים מדי פעם לזהם את המים שבמיכל, או סתם לירות בו כדי לנקב אותו. המשמעות של מיכל כזה הוא שהבית לא מחובר למערכת מים מרכזית. זוכרים את ההיסטריה של האחים היהודים בעת ביקור יו”ר הפרלמנט האירופי? אז צריך לזכור שהם עשו את הדבר הטבעי להם ושיקרו.

המיכלים האלה (הנה עוד אחד) נמצאים גם בהרבה מאד חלקים של מזרח ירושלים. אתם יודעים, זו שלכאורה היא חלק מישראל וישראל מחויבת מאז 1967 לתשתיות בה. מיכל כזה מכיל 1,250 ליטר, והתושבים משלמים לקבלנים פרטיים 250 ש”ח עבור שניים מהם – כמות מים שמספיקה לשבוע בקושי, ושהמחיר שלה עולה פי שמונה בערך מהמחיר של המים בישראל. למותר לציין, התושב הממוצע של השכונות הללו מכניס הרבה פחות מתושב ישראלי ממוצע.

ביום שבו הגענו – קבוצה של עיתונאים וצלמים – לסיור, הופתעו המלווים שלנו לגלות שגם עובדי “הגיחון”, החברה שאמורה לספק להם מים, הגיעו בכוחות גדולים. ככה זה כשיומיים לפני כן כותרת גדולה ב”הארץ” מדווחת על כך שבקרוב תפרוץ במקום אינתיפאדת מים.

התושבים דיווחו שהתוצאה של הביקור המשמח היתה שבמשך כשעה, היה להם זרם מים יציב. אחר כך, הוא חזר לרמה הזו:

בצר להם, חלק מהתושבים קונים מים בכל כלי שניתן לשים עליו את היד. כמו בקבוקי חלב.

אבל מים הם רק אספקט אחד, אם כי הזועק ביותר, של הסיפור העיקרי, והסיפור הזה הוא על הזנחה, או ליתר דיוק זניחה. כך נראה רחוב בשועפט, אזור שנמצא בשליטת המדינה היהודית אבל הושלך על ידיה לכלבים:

העיריה טוענת שהתושבים לא משלמים ארנונה. אירוניה מרירה היא שהם עושים הכל כדי לשלם: ארנונה היא הוכחה נדרשת לכך שאתה תושב ירושלים. ללא הוכחה כזו, אדם שאיננו יהודי עשוי לאבד את התושבות שלו בירושלים – במסגרת מדיניות הטרנספר השקט, עושה הממשלה היהודית כמיטב יכולתה למרר את חייהם של התושבים הפלסטינים ולגרום להם להגר מירושלים. כאשר השכונות יתרוקנו מתושביהם, כבר יגיעו המתנחלים ויתפסו את מקומם.

בינתיים, התושבים עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. כשמנהלת “קשת צבעים” הרסה בטעות את צינור הביוב באזור, והציפה את השכונות בביוב, היא סירבה כמובן לתקן את הנזק. התושבים עתרו לבג”צ, ומשהעתירה נגררה, פנו פעם אחר פעם למנהלת, ובוספו של דבר תיקנו את הביוב בעצמם, על חשבונם. הם מעולם לא קיבלו החזר. הם אומרים במרירות שהם משלמים לגיחון גם על הביוב שהם בנו במו ידיהם.

משטרת ישראל לא מגיעה לשכונות הללו. מבחינתה, מדובר בשטח הפקר. התושבים מתלוננים על עליה חדה בפשיעה ועל סחר סמים שנערך בגלוי ולאור היום. העבריינים צוברים תעוזה, ולאחרונה התרבו דיווחים על עבריינים שמתחפשים לשוטרים ופורצים באמתלה זו לבתי עסק ודירות. כשניסו התושבים להקים כוח משטרה משלהם, שתפס עבריינים וניסה להסגיר אותם למשטרת ישראל, השוטרים עצרו דווקא את התושבים. מכבי האש מגיעים לאזור, אבל באיחור ניכר; התושבים כבר הקימו כוח כיבוי אש משלהם.

כך נראים הדברים במרחק 25 דקות נסיעה ממרכז ירושלים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כאן המקום לציין שהמצלמה והעדשה שבהן צולמו התמונות נקנו בכספי התרומות שלכם, ולהודות לתורמים שוב.

(יוסי גורביץ)