החברים של ג'ורג'

2 במרץ 2012

בחצרו של בנימין הראשון והערה ארוכה על מק"י: שתי הערות על המצב

Filed under: ללא גבולות — תגיות: , , , , , — yossi @ 13:59

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

7 בדצמבר 2011

גנץ וברק חושפים את ערוות הכתבים הצבאיים, רס"ן פטר לרנר טוען שדעה איננה דעה, בנק לאומי בעד "אם תרצו", והמלמ"ב מאיים על עובדי הקמ"ג: ארבע הערות על המצב

Filed under: סגירתה של המחשבה הישראלית,צבא שיש לו מדינה — תגיות: , , , , , , , , — yossi @ 19:24

קול בכתב ערווה: השיחה בין הרמטכ"ל בני גנץ וקצין הקישור שלו מטעם הזרוע האזרחית של צה"ל, אהוד ברק, שאתר ynet חשף אמש באומץ, מרתקת. שני הקצינים הבכירים מתבדחים על חשבונן של נשים, ברק מציע שהעוזרת שלו – סליחה, "העוזרת של השר"; כתב על זה יפה שחר – והמח"ט, שקולט שהם מסתבכים, משליך את עצמו לקו האש וזורק הערה על כך "שכל זמן שהיא בלי מדים ועם בגדים, זה בסדר", כדי למשוך אש משני הבכירים ממנו.

הבעיה היא פחות בבדיחות השובניסטיות ובמה שמגיע אחר כך. גנץ מורה לכתבים באזור, אנשי גל"צ וערוץ 2, לא לדווח, ומאיים עליהם. הוא מבין שהוא וברק הסתבכו, אז הוא מנסה לרכך את האיום בחצי בדיחה על "זה יהיה הדיווח האחרון."

לא יודע בקשר אליכם, אני לא הייתי רואה את זה כבדיחה אלא כאיום מרוכך, כזה שמבוצע באופן שאפשר יהיה לסגת ממנו אחר כך. ומתסבר שאני לא היחיד שחושב שגנץ היה רציני לגמרי: גם דוברי צה"ל ומשרד הבטחון הבינו כלשונה את ההנחיה של גנץ, ופנו לאחר מעשה לכתבים הצבאיים, בכלל זה לכתבי סוכנות זרה, ודרשו מהם לצנזר את ה"בדיחה." הכתבים, כמובן, צייתו – עד ש-ynet שבר את אחדות השורות. בואו נאמר שיש לי הרגשה שהכתב הצבאי של ynet לא יקבל סקופים בקרוב. אבל עכשיו אנחנו יודעים מה היחס בין דובר צה"ל והכתבים הצבאיים: כזונות המפרכסות זו את זו.

ההתבדחות הזו על אחד הנושאים הרגישים מגיעה כיממה אחרי שברק דרש שסיעת העבודה תמשוך הצעת אי אמון שלה בנושא הדרת הנשים כי "היא תפגע בצה"ל." היא מגיעה אחרי שהקצינים של גנץ, בעידודו, גנזו בפועל את יישום דו"ח ועדת שגב, שקבע כי יש לשלב נשים בכל התפקידים בצה"ל, וזאת בשל התנגדותם של גורמים דתיים. בפעם הבאה שיגידו לכם שבחורי ישיבות עושים יותר משמעותי יותר מזה מחיילות, תזכירו להם שני דברים: קודם כל, שבחורי ישיבות ההסדר הם משתמטים ברשיון, שמשרתים בקושי 16 חודשים, כלומר פחות מחיילות; ושנית, שחיילות לא יכולות לעשות יותר משום שבחורי הישיבה והרבנים שלהם, בסיוע קצינים מוגי לב, מונעים מהן לעשות יותר.

במדינה נורמלית, גנרל שמאיים על עיתונאים ×”×™×”, אם לא נבעט מתפקידו, עומד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין. רק שבצה"ל אוכפים את המשמעת, במידה שבכלל אוכפים אותה, רק על חפ"שים וקצינים זוטרים. מה שמביא אותנו ל…

כשהבעת דעה היא לא הבעת דעה: הנשיא בדימוס קלינטון זכה לכמה וכמה קיתונות של לגלוג ארסי בפרשת לווינסקי, כשאחד מעוכרי הדין שלו הסביר ברצינות גמורה שהתשובה של קלינטון תלויה באופן שבו מגדיר את בית המשפט את המילה is. מסתבר שקצת מההתפתלויות האלה שמורות גם לדובר צה"ל.

לפני כשלושה שבועות כתבתי כאן על ההערות הפוליטיות שהרשה לעצמו רס"ן פטר לרנר, דובר פיקוד מרכז, בחשבון הטוויטר שלו. בין השאר, לרנר כתב על חוק העמותות – שהוא כזכור עדיין הצעת חוק – ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים, כדי שאנשים ידעו," כלומר אימץ בפועל את העמדה של "אם תרצו." את הציוץ המקורי של לרנר אפשר לראות כאן.

למרות פניה לדובר צה"ל לפני שלושה שבועות בשאלה אילו צעדים הוא מתכוון לנקוט כלפי קצין שעבר על ההנחיות הברורות מאד שאוסרות על חיילים לנקוט עמדה פוליטית, לא התקבלה כל תשובה ממנו. בשבוע שעבר ניהלתי שיחה לבבית (במובן החריג של "שני הצדדים ניסו לעקור זה את ליבו של זה") נוספת עם דובר צה"ל, ללא תוצאה.

הבוקר ניהלתי דיון אישי בטוויטר עם לרנר עצמו. אפשר לראות את עיקריו כאן. לרנר טען שמדובר בחשבון הטוויטר האישי שלו, מה שיכול להיות אבל לא מתיר לו לנהל בו דיונים פוליטיים. יאיר נתניהו, שכתב הערות פוליטיות בדף הפייסבוק האישי לגמרי שלו, ננזף ואולץ למחוק את התוכן הפוליטי. מה שהיה מדהים בדיון עם לרנר הוא שהוא טען שהוא בכלל לא הביע דעה. כששאלתי אותו איך הוא מפרש את הביטוי "In my humble opinion there should be full disclosure" אם לא כהבעת דעה, הוא טען שאפשר לפרש את המשפט בכל צורה שהיא ("That could be interpreted any which way").

תדע כל אם עבריה, אפילו שרה נתניהו: אם הבן שלך מתכוון לעבור על הפקודות של צה"ל, כדאי שיהיה קצין בתפקיד בכיר, אחרת הוא יזומבר.

ומאחר ונכנסנו בצה"ל בעקביות בפוסט הזה, נהיה הוגנים ונזכיר לחיוב את בית המשפט הצבאי של יהודה, שזיכה נאשם פלסטיני מרוב האישומים נגדו מאחר והגיע למסקנה שהתנהגות חוקרי השב"כ שהוציאו ממנו הודאה "שללה את רצונו החופשי." השופטים לא העזו לכתוב מילה על עינויים, וכמובן לא הורו להעמיד לדין את החוקרים; בואו לא נסחף. הבלוג מאחל לשופטים הצבאיים צבי לקח, טל בנד ואמיר דהאן הצלחה בתפקידם החדש, שיהיה כנראה באיזו סדנת תיקון טנקים בנגב.

הבנק של אם תרצו: בנק לאומי, שההתמחות שלו היא גזל רכושם של ניצולי השואה, מי שטען שהמסמכים של הרכוש שלהם הושמדו אבל התברר שהם בעצם בבריטניה, עורך כעת תחרות שבמסגרתה הוא יחלק משהו כמו 0.3% מהרווחים שלו, כשני מיליון שקל, לעמותות שוחרות טוב. המטרה היא לגרום, איכשהו, למישהו לומר משהו טוב על הבנק.

התקנון של התחרות קובע במפורש ש"למען הסר ספק, הפרויקט איננו מיועד לעמותות בעלות מטרות פוליטיות". אבל, ראה זה פלא, אחת העמותות שמשתתפות בו ושאמורה לקבל 40 אלף שקלים היא מיודעתנו "אם תרצו."

עכשיו, "אם תרצו" מעולם לא טענה שהיא איננה פוליטית; היא טענה לכל היותר שהיא "תנועת מרכז", רק כזו שבמקרה הוקמה על ידי מתנחלים, שהיו"ר שלה היה יו"ר תא כתום ומועמד לכנסת מטעם מפלגה של מתנחלים, שמקבלת כספים מאנשי ימין מובהקים ושמתנהלת כמו זרוע של לשכת ראש הממשלה. עכשיו בנק לאומי מנסה לטעון שמדובר בעמותה לא פוליטית משום שהיא "לא מפלגתית." יכול להיות שכמו על ג'ון הייגי, גם על בנק לאומי מנסה "אם תרצו" לעבוד בתואנה שהיא עוסקת ב"חינוך", תוך הסתרת העובדה שהיא עוסקת בחינוך מחדש. הייגי נדפק על ידי "אם תרצו" פעמיים, אבל אחרי שהופנו זרקורים אל התנועה ואל העובדה שהיא השתמשה בסוכנות היהודית כצינור הזרמת הכספים שלה, הוא הפסיק לתרום.

אפשר לשכנע גם את בנק לאומי שזה לא רעיון טוב לתמוך בה. אחרי הכל, הוא יעביר לה לא רק כספים של ניצולי השואה, אלה ש"אם תרצו" עושים הכל כדי שישראל תדמה למדינות שמהם נמלטו, אלא גם את כספם של מחזיקי החשבון בבנק: כספי העמלות של בנק לאומי הולכים לממן את התנועה הפולקיסטית הזו, שכתבה במצע שלה שהיא תומכת ב"מדינה יהודית", עד שעדי אלקין הפנתה את תשומת הלב לכך שהיא השמיטה את "דמוקרטית." בואו לעמוד הבית של בנק לאומי ואמרו לו מה אתם חושבים.

אם תדברי, נשתיק אותך: היום העידה במשפטם של נפגעי הכור בדימונה ד"ר תלמה בירן, ומהממצאים שלה עולה כי עובדי הכור היו חשופים למנות קרינה יומיות שהחוק הישראלי מתיר במשך שנה.

זה לא היה כל מה שבירן העידה עליו: לדבריה, איש מלמ"ב – ארגון האופל ששומר על סודות הגרעין של ישראל, בחוסר הצלחה מרשים – התקשר אליה לאחר שהגישה את חוות הדעת שלה, ואיים עליה שהוא יעמיד אותה לדין בשל הפרה של חוק הצנזורה. כנראה שבניגוד לתרגילים קודמים של המלמ"ב, כמו העמדתו לדין של תא"ל יצחק יעקב, הפרקליטות לא קנתה הפעם את הבולשיט, כי איש המלמ"ב חזר בו מאיומיו.

חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש שאילתה למשרד הבטחון, בשאלת האיומים של אנשי המלמ"ב על בירן. הוא גם מזכיר שמדובר בכור ישן במיוחד, בן 50 שנה, וככזה הוא מסוכן – ויש לדון בהשלכות של המשך קיומו. ישראל, נזכיר, היא מדינה שרעידת אדמה קשה פוקדת אותה מדי כ-80 שנה. הכורים בפוקושימה, במדינה שאמונה מעט יותר מישראל על תחזוקה, לא עמדו ברעידת האדמה הקשה שם. הדבר האחרון שנצטרך כשנאסוף את עצמנו מבין ההריסות ויסתבר לנו ששירותי ההצלה לא עובדים כי אלי ישי שלח מזכרים לאוצר אבל לא עשה שום דבר, הוא גם לגלות שחטפנו קרינה. לידיעתכם/טיפולכם.

(יוסי גורביץ)

23 בינואר 2011

שקרים, שקרים ארורים, והשמאל הלאומי: שלוש הערות על המצב

Filed under: סגירתה של המחשבה הישראלית,צבא שיש לו מדינה,ללא גבולות — תגיות: , , , , , — yossi @ 17:08

לב הפרשה: פרשת שלוס גלנט (*) תפסה את תשומת ליבו של הציבור לאחר שטל כהן פרסם בהארץ את התצלום האווירי של המבנה המפואר. תמונה אחת המחישה במה מדובר. והתמונה הזו אפילו לא קלטה את השטחים הגדולים שסיפח לעצמו גלנט בשלל תואנות (בין השאר, הוא ניסה למנוע את פינוי השטח בטענה שמדובר בשנת שמיטה (!).

אבל המבנה – ששוויו כשבעה מיליוני שקלים וגודלו 500 מ"ר – הוא לא הסיפור, עד כמה שהוא מנקר עיניים. הסיפור האמיתי הוא גם לא הכניעות של מנהל מקרקעי ישראל בפני אלוף דורסני שמכהן בלשכתו של מושחת המושחתים אריאל שרון. הסיפור האמיתי, וכמעט אף אחד לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הצליח גלנט לשכנע את מפקד יחידת המאבטחים של בכירי צה"ל – אז אל"מ אריק אלעזר – לסייע לו.

אחת הצרות שגלנט נקלע אליהן היתה העובדה שהוא פרץ על דעת עצמו שתי דרכים, אחת מהן באורך 120 מטרים, ללא אישור. לאחר שהתברר לגלנט שהוא בבעיה, צץ לפתע מכתב מאת אלעזר, הקובע שיש צורך בטחוני בדרכים הללו: גלנט זקוק ל"דרכי מילוט" למקרה של התקפת מחבלים.

לאף בכיר אחר בצה"ל, כולל אחד שהחיזבאללה כבר התעניין בו – הרמטכ"ל היוצא, גבריאל אשכנזי – אין דרך מילוט כזו, כך שצריך לשאול למה דווקא גלנט זקוק לה, וכמובן, מה הסבירות שתיערך התקפה על ביתו. יתר על כן, המכתב של אלעזר הגיע אל הגופים האזרחיים תוך עקיפה של כל הרשויות הרלוונטיות בצה"ל. כך שיש מקום לחשוד שגלנט, או מי מטעמו, הגיע אל אלעזר, הסביר לו את הבעיה – ואלעזר הרי ידע שאלוף פיקוד עם סיכויי קידום טובים הוא לא בדיוק משהו שיפגע בקריירה שלו. אלעזר גם צריך לדעת שהוא מכסת"ח את גלנט, הרי הדרכים כבר נסללו מבלי להתייעץ ביחידת המאבטחים, שקודם לכן לא הבחינה בסכנה מיוחדת לשלומו של האלוף המבוצר. זה לא מפריע לו יותר מדי.

זו הסכנה: שרמטכ"ל שהתרגל לכך שהוא יכול לקמבן קצינים אחרים לצרכי כל מיני עבירות על החוק, שלא מהסס להפעיל קצינים כדי שירמו את הרשויות לצרכיו הפרטיים. אדם כזה, אסור שיתמנה לכל תפקיד.

קשקושי טירקל: אפשר היה לפטור את מסקנותיה הצפויות מראש של ועדת טירקל בכך שהיו"ר שלה הוא זה שאישר את מינויו של גלנט כרמטכ"ל כי גלנט וברק אמרו לו שזה בסדר ואין מה לחקור, אבל כנראה שצריך להקדיש לזה עוד כמה מילים.

קודם כל, המסקנות אכן היו צפויות מראש: כפי שהראה תום, בשורה של פוסטים מופתיים על עבודת הוועדה ("המופע של טירקל"), חבר הוועדה ראובן מרחב כבר קבע, תוך כדי הדיונים, ש"המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב." כזכור, חלק מתפקידה של וועדת טירקל היה לבחון אם אכן המצור היה חוקי. בוועדה שלא היתה וועדת ראווה, ראובן מרחב היה הופך לחבר לשעבר, אבל מספיק עם הצחוקים.

שנית, לא ברור אם בפני הוועדה הוצג כל החומר המצולם שנתפס על המרמרה – על פי העדויות, נראה שלא – ולא נראה שהיא ביקשה לראות את החומר. היא טוענת ש-127 מתוך 133 פעולות אלימות של החיילים היו מוצדקות, אבל לא ברור על סמך מה – הרי לא הטורקים ולא הפעילים הבינלאומיים העידו בפניה. כאן המקום להזכיר, שוב, שאחרי שבעה חודשים, צה"ל לא פרסם את החומר המצולם שהחרים, וכנראה שהוא יודע למה.

שלישית, הוועדה קובעת שהמצור היה חוקי, לא היה רעב, והמצב היה בסדר לגמרי ולחלוטין לא ענישה קולקטיבית. כפי שציין מברק אמריקני שכנראה חמק מידיעתה, "Israeli officials have confirmed to econoffs on multiple occasions that they intend to keep the Gazan economy on the brink of collapse without quite pushing it over the edge". למצור צריכות להיות השלכות צבאיות, וככזה הוא אמור להיות קצר; הוא לא אמור להיות כלי פוליטי שמטרתו שינוי משטר. החוק הבינלאומי, כפי שציינה היום עמותת גישה, "מתיר הגבלת תנועה על מנת למלא צרכי ביטחון, תוך שמירה על זכויותיהם של תושבים פלסטינים בעזה לקיים חיים תקינים. אולם הטלת סגר לשם ענישה – אסורה". היא מצטטת, כראיה, את הצלב האדום – גוף בעל מעט יותר יוקרה בתחום מאשר ועדת הטיוח של טירקל.

המצור הישראלי על רצועת עזה הוא עונש קולקטיבי פר אקסלנס, ובניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הוא לא היה בשל הבחירה בחמאס: הוא הוטל אחרי שהחמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, יותר משנה לאחר הבחירות.

העלילה של השמאל הלאומי: במוצ"ש הקודם, כזכור, נערכה הפגנה גדולה בתל אביב של הארגונים הפרו דמוקרטיים. ארגון אחד נעלם: השמאל הלאומי. בתשובה לשאלות בנושא, טען הדובר של השמאל הלאומי בטוויטר שהארגון לא השתתף בהפגנה משום ש"מארגני ההפגנה בהובלת דב חנין סירבו להניף דגל ישראל על הבמה". יצוין שההודעה הראשונית של הטוויטר של השמאל הלאומי היתה כנה יותר: "יש לנו בעיה להפגין עם פוסט ציונים, ערבים או יהודים. לכן לא הגענו להפגנה האחרונה בתל אביב." זו עמדה שאפשר לכבד, אם כי גם לא להסכים איתה.

הטענה השניה נשמעה לי יותר מדי כמו הטענה של שלי יחימוביץ' שדב חנין לא עומד בעת שירת התקווה. חנין ודובריו הכחישו בתוקף את הטענה, ואמרו שלא רק שדרישה כזו לא הועלתה, גם לא נראה היה שהשמאל הלאומי מעוניין להשתתף בעצרת, ולא שלח נציגים לדיונים בנושא. שוחחתי עם אחד מעוזריו של עו"ד אלדד יניב, ראש התנועה, אדם בשם תומר שהציג את עצמו כאחד ממייסדי התנועה.

התגובה הראשונה של תומר היתה "דגלים ×–×” סמל, ואם הוא נתן לך את הדוגמה כסמל, ×–×” בגלל שהדיון באינטרנט הוא דיון סמלי… השיח באינטרנט הוא שיח של סמלים". אחרי שהבהרתי לו שמדובר בעלילה, שאי אפשר לעטוף אותה בז'ארגון על סמלים ושמה שהם אומרים הוא עילה לתביעת דיבה, הוא הציג עמדה אחרת: "אנחנו שאלנו אם חלק מהתפאורה ×™×”×™×” עם דגל ישראל, וענו לנו חד משמעית לא", אם ×›×™ לדבריו השיחה הזו לא היתה עם דב חנין אלא עם צד שלישי, אנשי השמאל הלאומי לא נכחו בשיחות, וזו היתה ההתרשמות שלהם ממגעיהם של תנועות שמאל אחרות.

בקיצור, על סמך התרשמות מכלי שני – במקרה הטוב – הרשו אנשי השמאל הלאומי לעצמם לנסות להפוך את הבעיה שלהם (אי הגעתם להפגנה או אפילו לשיחות על ניהול ההפגנה) לבעיה של דב חנין, תוך ניצול החשדנות כלפיו בשמאל הציוני. שזה מסריח.

עדכון: שוחחתי עם נציגת הצד השלישי שלטענת תומר אמרה לשמאל הלאומי שחנין התנגד להנפת דגלי ישראל. התגובה שלה היתה קצרה ובוטה: “שטויות”.

(* הזכויות שמורות ליובל בן עמי)

(יוסי גורביץ)

9 באוקטובר 2010

מתרגלים טרנספר?

Filed under: פקס ישראליאנה — תגיות: , , , , , , , , — yossi @ 16:23

אחת המטרות של טבח כפר קאסם, כפי שחשב האחראי על הפעולה, רס"ן שמואל מלינקי, היתה לעודד בריחה המונית של הפלסטינים שנותרו בישראל אחרי הטיהור האתני של 1948; מלינקי היה מודע לתכניות מגירה בנושא, וזכר את התפקיד שמילא אז הטבח בדיר יאסין. מלינקי היה איש מג"ב, אבל המפקד הישיר שלו, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, היה איש צה"ל.

בסוף החודש ימלאו 54 שנים לטבח, שמדינת ישראל מקפידה שלא לציין; ממשלת ישראל לא העמידה שם לא יד ולא מצבת. כשניסה שר החינוך יוסי שריד להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, קמה זעקה. המקסימום שהמדינה היתה מוכנה לומר ×”×™×”, בלשון הנשיא פרס – הוא ×”×™×” סגן שר הבטחון בעת הטבח וקשה להאמין שלא ×”×™×” מודע לתוכניות הטרנספר, או לנסיונות של הבוס הישיר שלו לטייח את הטבח – ש"כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד".

אתמול (ו') דיווחה כרמלה מנשה ברשת ב' שנערך תרגול רחב היקף, בהנהגת המשטרה אבל גם בהשתתפות גורמים אחרים, כמו פיקוד העורף, ובמסגרתו נערכו הכוחות ל"תרחישים קיצוניים של הפגנות אלימות במגזר הערבי עקב הסכם לחילופי אוכלוסין עם הרשות [הפלסטינית – יצ"ג]. לצורך קליטת העצורים יוקם בצומת גולני מחנה מעצר לערביי ישראל". בלשון נקיה פחות מזו המותרת בקול ישראל, כוחות הבטחון נערכים למהומות שיגיעו עם הטרנספר.

לא להתמקד בליברמן. דב חנין

המדהים הוא שאף כלי תקשורת לא הרים את הסיפור של מנשה ורץ איתו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש בקשה דחופה לדיון בכנסת. בשיחה שניהלתי איתו, הוא אמר שזו תהיה טעות להתמקד בעובדה שהשר לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', הוא נציג של ליברמן; זה נראה, לדבריו, גדול יותר מליברמן ועשוי לכלול מעורבות של שר הבטחון אהוד ברק. בהתחשב בכך שפיקוד העורף מעורב בתרגיל, זו הנחת יסוד יותר מסבירה. חנין אמר שהוא מתכוון לבקש הסברים מברק, אם כי הודה שבהתחשב בהתחמקותו הקבועה של ברק ממתן דין וחשבון לכנסת – "הוא חותר לשתקנות מתמדת", אמר חנין – זו תהיה משימה לא פשוטה.

כאן המקום להזכיר שוב שנתניהו לא גינה את שר החוץ שלו על הנאום באו"ם ושעוזריו אמרו שההצעה של ליברמן לחילופי אוכלוסין היא "לא בלתי לגיטימית". עכשיו אנחנו למדים שמשטרת ישראל וצה"ל מתחילים לתרגל את היישום של תכנית ליברמן. יכול להיות, כמובן, שמדובר היה בתרגיל שגרתי ושכדי לקושש לעצמו כותרת אהרונוביץ' החליט להציג את התרגיל כתרגיל טרנספר; אם כן, זה יהיה עוד מקרה שבו מקריב פוליטיקאי את עתידה של מדינת ישראל עבור רווח פוליטי זמני. יכול להיות, מצד שני, שכמו ערב טבח כפר קאסם, מישהו מכין תוכניות מגירה לקראת טרנספר. אחרי הכל, התרגיל הגדול הדומה האחרון שערכו כוחות הבטחון היה ערב ההתנתקות. והיא, כידוע, יושמה.

הערה קצרה: אמש (ו') דרס יו"ר עמותת אלעד, דוד בארי, שני ילדים פלסטינים לאחר שנקלע למארב אבנים. אם להודות על האמת, לא יודע מה הייתי עושה במצבו. כנראה שהייתי מקפיד לא להקלע למצבו – כלומר, לא הייתי מתנחל. אבל נקודה אחת שכלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל, לא ציינו היא עברו של בארי: הוא היה מודע לפעולותיה של המחתרת היהודית הראשונה, ככל הנראה משום שהוזמן לשרת בשורותיה, והוא הזהיר את אנשיה כאשר התברר לו שהשב"כ חשף אותם. בהתחשב בפעולותיה של המחתרת – הטבח במכללה האיסלמית, הנסיון לפוצץ שישה אוטובוסים פלסטיניים – אפשר להניח במידה של ודאות שחייהם של פלסטינים לא נחשבים יותר מדי בעיניו של בארי.

(יוסי גורביץ)

9 בפברואר 2009

הבוקר שאחרי

Filed under: כללי — תגיות: , , — yossi @ 21:22


מחר נלך להצביע. רובנו, לדעתי, יבצעו את חובתם הדמוקרטית ברטינה ובשפיפות: לאף אחד לא ברור על מה נערכות הבחירות הללו. ממשלת אולמרט היתה צריכה לבוא לקיצה באוגוסט 2006, אבל גררה הלאה שנתיים ויותר, ונפלה עקב תרגיליו האובר-מחוכמים של השוטה ההוא (סליחה, הלא-חכם ההוא) שאמר לנו היום שהוא חייב בדחיפות 20 מנדטים, ולא – ייאלץ להפרד ממשרד הבטחון.

הבחירות של מחר יהיו עוד הפלה דמוקרטית מבית מדרשו של ברק: את הראשונה ארגן לנו ב-2001, כשבזחיחות הודיע שאם הכנסת רוצה בחירות – יהיו בחירות, אבל רק לראשות הממשלה. התוצאה היתה שהוא נמרח בבחירות בהפרש חסר תקדים, ויורשו נאלץ להתמודד עם מעין rump parliament, כנסת שנבחרה בתנאים השונים לחלוטין של 1999.

התוצאה היתה שבבחירות 2003 לא היה כל מתח: היה ברור, מלכתחילה, שהליכוד בראשות אריאל שרון יזכה ברוב גדול, והוא אכן התקרב, עם 38 מנדטים, לגודלה של "מפלגה גדולה" אמיתית. אבל רק התקרב.

2003 החלה את מסורת מפלגות התחליף-לרצינות. חוסר המתח – הידיעה שהקרב אבוד, שאלו יהיו בחירות נקמה על האינתיפאדה השניה – שלח רבים, ואני ביניהם, להצבעה עבור מפלגת-בועה: שינוי. ב-2003 היו לה 15 מנדטים, ב-2006 היא לא עברה את אחוז החסימה.

תחליף הרצינות, הטרנדיות, התחושה הטהרנית שאין עוד טעם במפלגות "ממסדיות", העלו ב-2006 את הבדיחה הגרועה ביותר מאז צומת של רפול: הגימלאים של רפי איתן. כל מיני ילדים טיפשים וריקנים, שלא ידעו דבר ולא למדו דבר, חשבו שההכרעה הדמוקרטית היא בדיחה, ונתנו לקריקטורה הזו שבעה מושבים בכנסת.

ועכשיו אנחנו שוב לפני בחירות, "בחירות החאקי" הראשונות באמת שלנו – להוציא, אולי, 1973 – ואנחנו עומדים שוב להצביע, הפעם כשהדם עדיין רותח. ואנשי הטרנד, אנשי הקש החלולים, שוב צריכים לבחור טרנד חדש.

אני חושב שסוציולוגים שיבחנו את הבחירות לאחר מעשה יאמרו שהטרנד הגדול של 2009 היה ליברמן. ההתנפחות הצפויה הזו, מ-11 מנדטים ל-19 או יותר, לאחר כנסת רוויית כשלונות, יכולה להסביר לאיפה יתאדו הגימלאים.

אבל הצבעת הטרנד היא גם עניין שמאלי, אם כי בארץ שהופכת גזענית יותר ויותר בגלוי מימדיה בהתאם קטנים יותר. עיקר הטרנד מתרכז, הפעם, בחד"ש. וכמו מצביעי הגימלאים ב-2003, שהיו ניחמים על הצבעתם אילו היה להם די שיקול דעת לכך, גם מצביעי חד"ש צפויים להתעורר עם כמה הפתעות לא נעימות אחרי הבחירות, במיוחד אם קמפיין המריחה של חד"ש יצליח והיא אכן תגביר את כוחה.

* * * * *

איתמר כתב כאן שהצבעה לחד"ש היא הצבעה בעד הדו-קיום, שמנדט יהודי לחד"ש יתן תקווה לערביי ישראל. זה עשוי היה, אולי, להיות נכון אם אפשר היה להשפיע על מדיניותה של חד"ש.

וכפי שציין יפה היום שחר (כל הפוסט שווה קריאה), אין בעצם אפשרות כזו. אי אפשר להתפקד לחד"ש, אפשר רק להתפקד למק"י. ומק"י היא בדיוק אותה מפלגה קומוניסטית ישנה ודוחה, שהצעירים של היום פשוט לא מכירים, ועל כן אינם מבינים את האנטגוניזם האוטומטי שפוקד כמעט כל מי שזוכר את המלחמה הקרה כשהוא שומע את השם.

חד"ש היא בעצם אותו זומבי שפעם קיבל הוראות ממוסקווה, שחיפה על הגולאגים ושתמך בהפיכת הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'וב. מפלגות קומוניסטיות באירופה התנתקו מהקו של מוסקווה אחרי דיכוי האביב של פראג; הקומוניסטים הישראלים נשארו נאמנים עד הסוף, וגם אחריו. היא הכל חוץ מחדשה. הסיסמאות שלה הן אותן סיסמאות משנות השישים והשבעים, ולפעמים – כמו הנוסחה שלה בנושא ישראל, שהיא "תומכת בזכותם של היהודים הישראלים להגדרה עצמית" – גם עד שנות החמישים.

דב חנין באירוע ההם

דב ×—× ×™×Ÿ באירוע "ההם"

את הגוויה המרקיבה הזו קצת קשה לשווק לצעירים שוקקי גאדג'טים, אז חד"ש עברה תהליך הסוואה מרשים: היא משווקת ליהודים לא כמפלגה קומוניסטית, אלא כמפלגה "חברתית" ו"ירוקה". הלאומנים הערבים שלה טוטאטו הצידה, הם מפחידים מדי, והפנים שחד"ש מפנה לציבור הישראלי הם אלה של דב חנין. פנים סימפטיות, אדם מוכשר ופרלמנטר ראוי. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמפלגה מדברת בשני קולות; הוא ניסח את זה בכך שיש לה שני קהלים, שכל אחד מהם מצריך שפה אחרת.

דב חנין הוא אחד מתוך שלושה חברי כנסת של חד"ש, והזוטר שבהם. אבל מי שיסתכל בבלוגים העבריים שתומכים בחד"ש, יטעה בקלות לחשוב שהוא מנהיג המפלגה. הבלוג "מי שלא פוחד אדום", למשל, נקרא "האתר הלא רשמי הרשמי של תומכי חד"ש ודב חנין".

אחת התופעות של "בחירות חאקי" היא שעמדות מורכבות הופכות לקשות מאד להסברה. הבעיה העיקרית של מרצ, לדעתי, היא שקשה מאד להסביר שאתה מתנגד להרג אזרחים אבל בו זמנית גם סבור שאם החמאס בוחר להפגיז את ישראל, פעולה צבאית נגדו היא כורח מוסרי. כל כך ללעוג לעמדה מורכבת – וחד"ש ההו-כה-טרנדית בחרה לעשות זאת באמצעות הפרסומת השחצנית מכולן, זו של "מק מול PC". הקבוצה האולטרה-מתוחכמת שארגנה את הפרסומות ודאי התמוגגה מעצמה ומכמה היא שיקית, ואפשר היה לומר כמה מילים עוקצניות על האופן שבו הפרסומת הקפיטליסטית מכולן – זו שמזהה מותג יקר עם קוליות, עם הפרדה של קהל נבחרים מההמון המזוהם – נבחרה לייצג דווקא מפלגה שמתיימרת להיות קומוניסטית ועממית, אבל באמת אין טעם. מי שהתמוגג מהסרטון הזה, כנראה איבד את חוש האירוניה שלו עם הלידה.

בואו אלינו, אומרים לנו החניניסטים, ותיהנו גם אתם מההילה של המק. גם אתם תהיו קוליים, גם אתם תחיו בעולם מונוכרמטי. עזבו עכשיו את כל הדברים המציקים – את המפלגה המיושנת שלא התעדכנה מאז ימי חרושצ'ב, את הלאומנות הפלסטינית, והייתי מוסיף "עזבו את העבר," אילו חשבתי לרגע שהכירו אותו – והתמקדו בכמה קולי זה להיות חדשניק וירוק.

מרצ לא תהיה חלק מהקואליציה הקרובה – אלא אם התוצאה תהיה מפתיעה במיוחד – אבל היא מרצ היא מפלגה שיכולה להיות חלק מממשלה ישראלית. חד"ש/מק"י/רק"ח מעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה. היא מפלגתם של אלו שבחרו לברוח מהמציאות המייאשת אל עולם פנטזיה, של מי שהחליטו לוותר על פוליטיקה ולחבק כת גנוסטית שרק לחבריה ידועה המציאות האמיתית. וגם מההזיה הזו, כמו מחלום העיוועים של הגימלאים, תבוא יקיצה. היא תבוא, כמובן, מאוחר מדי.

(גילוי נאות: הצבעתי לחד"ש ב-1999, כשידעתי הרבה פחות על קומוניזם ועל ההיסטוריה שלה. כלומר, הייתי שם בערך עשור לפני שזה היה טרנדי. וכמו בפתגם ההוא, מי שלא היה קומוניסט בגיל 20 הוא חסר לב, ומי שנשאר קומוניסט בגיל 40 הוא חסר שכל).

(יוסי גורביץ)

27 בינואר 2009

חד"ש מתחמקת, הבהמה משלבת טלפיים עם היודו-נאצים, ברק פאתטי במיוחד: שלוש הערות על המצב והערה מנהלתית-למחצה

Filed under: כללי — תגיות: , , , , , — yossi @ 16:39

שני קולות לשני עמים: ביום שישי האחרון, פורסמה ב"הארץ" כתבה ממנה עולה שמנכ"ל המפלגה הקומוניסטית ובכיר בחד"ש, מוחמד נאפא, אמר כי "אנחנו בעד ההתנגדות בכל מקום". המונח הערבי – דב חנין, הסברים בהמשך, יאמר בציניות שערבים מדברים ערבית – הוא מוקאוומה. המשמעות שלו היא "התנגדות", והוא משמש לעיתים תכופות מאד לתאר את פעולותיהם של ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה. כמו כן ציין "הארץ" שחד"ש פרסמה ביום חמישי, בערבית אך לא בעברית, קריאה משותפת להשבת האחדות בעם הפלסטיני יחד עם החזית העממית והחזית הדמוקרטית.

 

שחר עמד, כבר לפני שבועיים, על ההבדלים החדים בין האתרים של חד"ש, זה שבעברית וזה שבערבית. התגובות מעניינות: דובי קננגיסר מציין בהן שהבאנר בראש האתר הערבי מראה רעול פנים חמוש באבן; ירדן השאיר תגובות בנושא באתר העברי, וקיבל מייל מצביקה בשור (גילוי נאות: הח"מ ובשור כותבים שניהם בכלכליסט – יצ"ג), שבו נאמר שהבאנר יוסר בקרוב (מה שאכן קרה), וש"העורך, שלא חשב בדיוק באותו רגע על יהודים שנכנסים לאתר שלו (לא נכנסו יותר מדי כאלו בשנים האחרונות, בטח לא כאלה שאינם דוברי ערבית) שם אותו מעל לאתר". הממ.

 

ביום ראשון נערכה "הרצאת ההם", שבפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, סיפקה במה לא למרצה אלא לחוג בית, בהשתתפות חבר הכנסת דב חנין ונורית חג'ג', המועמדת ברשימת חד"ש במקום השישי (תמונות ראשוניות אפשר לראות כאן). שאלתי את חנין בנושא. הוא חזר על האמירה ש"מוקאוומה" משמעה "התנגדות" ותו לא, וזרק את הבדיחה על ערבים שמדברים ערבית. הוא לא התייחס לנקודה על השימוש הרווח במונח. הוא אמר עוד שחד"ש פרסמה את הידיעה על גילוי הדעת המשותף עם החזיתות גם בעברית – והשמיט נקודה חשובה, לדעתי: הפרסום בעברית הופיע רק אחרי הפרסום ב"הארץ". הידיעה ב"הארץ" פורסמה ביום שישי, ה-23 בינואר, והיא מתייחסת להודעה שפורסמה ביום חמישי, ה-22; התרגום לעברית פורסם רק ב-24 בחודש.

 

שאלתי את חנין האם חד"ש מתכוונת לנקוט בצעדים משפטיים כנגד "הארץ", במיוחד בהתחשב בהפניה הפרועה במיוחד שהופיעה בעמוד הראשון, שהקשר בינה ובין הידיעה היה רופף, בלשון המעטה. חנין אמר שנשלחה התראה. שאלתי אם תוגש תביעת דיבה עוד קודם לבחירות. הוא ענה, קצת בחוסר סבלנות, ש"יוסי, הליכים משפטיים אורכים הרבה זמן". עניתי שהגשת תביעה דווקא לא, והוא אמר שנדרש זמן כדי להגיש תביעה ערוכה היטב. Dov Henin speaking

 

יצאתי לא מסופק מדו השיח הזה. ההתרשמות שלי, אגב, היא שחנין ידע שהשאלה תעלה והתכונן אליה היטב – ועדיין לא הצליח לומר כמה מילים ברורות: "חד"ש אינה תומכת בהתנגדות אלימה". אולי אינו יכול אחרת, כפי שכתב יפה אורי סבח בתגובה בבלוג של צביקה, ועדיין.

 

 

לא פראייר, פיהרר: כנראה שמצבו של אהוד ברק בסקרים קשה משנהוג לחשוב. אפשר להניח בבטחה שפוגרום "עופרת יצוקה" יעשה לו את מה שמבצע הפגזת האוכלוסיה הקודם, "ענבי זעם", עשה לשמעון פרס: יגרום למצביעים הערבים להשאר בבית או להצביע למישהו אחר. ובלעדיהם, ראש ממשלה הוא לא יהיה.

 

על כן, כמו חד"ש, מדבר ברק בשני קולות. לציבור הישראלי הוא מוכר פרסונה רגועה-אך-נחושה, שרואה לאמת את הלבן בעיניים שניה לפני שהיא משספת את גרונה, מישהו שמתאים להיות הרבש"צ של וילה משוגעת בג'ונגל.

לקהל הרוסי, כמסתבר, הוא מוכר משהו פסיכוטי קצת יותר. "צריך לחסל אותם כשהם על האסלה", מצטט ברק את פוטין. כך. הציבור הרוסי, כידוע, פסיכוטי-ימני יותר מהמקובל במקומותינו, ופושה בו הערצת פוטין. ברק כנראה מקווה שקצת מזה יימרח גם עליו. זה לא סביר, בלשון המעטה, אבל זה מעולם לא מנע ממנהיגי מפלגת העבודה למכור את גאוותם תמורת נזיד עדשים של עליה זמנית בסקר; ע"ע שמעון פרס.   

 

רבנות פולקיסטית: את דעתי על מינויו של אבי רונצקי לתפקיד הרב הראשי של צה"ל כתבתי מיד עם המינוי: שמדובר בעוד כתם על שאריות כבודו של צה"ל. רונצקי הוא יודו-נאצי גאה: הוא כתב פסק הלכה שציין מעיקר הדין, אסור לחייל להעניק טיפול רפואי לחייל אויב פצוע, אך יש לעשות זאת משום שיתכן שהשבוי מחזיק במידע מודיעיני מועיל ומשום שאם ייודע הרצח, יש סכנה לשלומם של שבויים יהודים.

 

עכשיו מסתבר שרונצקי הלך הרבה מעבר לדרשות על "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ עולליך אל הסלע": מסמכים שהפיצה הרבנות בקרב חיילים קראו להם "שלא לרחם על אכזרים", כללו הטפה פוליטית ימנית, ומסמכים נלווים – לא רשמיים – כללו קריאות שלא לחוס על אוכלוסיה "שאיננה חפה מפשע". אלה, ראוי לציין, מגיעים מהישיבה של יצחק גינצבורג, אולי הרב המסוכן ביותר החי כעת, שכתב את "ברוך הגבר".

  

מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם יתעורר עם פרעושים. אלא שמתקבל הרושם שצה"ל לא רק שלא הופתע מפעולותיו של רונצקי, אלא אף מחבק אותם בשתיקה, כחלק מעסקת חבילה עם הצד הכתום של המפה. צה"ל ויתר על השמאל הישראלי, ומשתמש בו רק כשק אגרוף. בדרך נושרת שארית הלגיטימציה שלו – אבל מי שחושב במונחים של לגיטימציה, כנראה שכבר לא רצוי בצה"ל.

 

הערה מנהלתית למחצה: את קריקטורת מוחמד מחליף, עד להודעה חדשה, הבאנר החדש. הוא החמשה של המאמר הזה של קובי ניב. אני מודה לעדי, שציירה את המקור, ולאיתמר, שהפך אותו לבאנר.

 

(יוסי גורביץ)

12 בנובמבר 2008

הבלוגוספירה לא יכולה. לא לבד

Filed under: כללי — תגיות: , — yossi @ 18:30

לקראת הפריימריז הדמוקרטיים של 2004, ניסה המועמד הווארד דין לבנות לעצמו בסיס כוח. הוא לא היה ידוע במיוחד, ואלו שהכירו אותו הסתייגו לעיתים קרובות מעמדותיו היוניות התוקפניות. ב-2003-2004 מלחמת עיראק עדיין לא היתה הקטסטרופה שהיא היום, והתבטאויותיו החריפות – מוצדקות, ללא ספק – של דין כלפי בוש ומשטרו גררו הסתייגות מצד המרכז. הדמוקרטים רצו מאד להיות במרכז ב-2004.

 

הקמפיין של דין התבסס, על כן, על האלמנט השמאלני ביותר והפרוע ביותר של המפלגה: הבלוגוספירה, שחבריה אהבו לכנות את עצמם Netroots. הם בנו לו יופי של קמפיין-רשת, קמפיין הרשת האמיתי הנכון, אבל הם לא היו מוצלחים ביצירת מגע עם אנשים מבחוץ. הם הפגינו שילוב קטלני של יהירות גיקית כלפי משתמשים מהשורה ובוז לאנשים שלא חשבו בדיוק כמוהם.

 

קמפיין דין לא שרד את מבחן האש הראשון שלו, באיווה. למרות סקרים מלהיבים ולמרות כיסוי-רשת חסר תקדים, דין הפסיד לג'ון קרי, מועמד המרכז במפלגה. התלהבות-יתר, צעקה שלו, בתום הערב הראשון חיסלה גם את הקמפיין. שברון הלב בקרב ה-Deaniacs – שאותם הערצתי אז מרחוק – היה גדול; הניו יורק טיימס יצא במאמר מערכת נרגש, שקרא להם שלא לפרוש מהעיסוק בפוליטיקה.

 

*           *            *            *            *

 

2006, קונטיקט. הסנאטור המאוס ג'ו ליברמן, דמוקרטי ממורכז ונאוקון שהפך שפחה נרצעת של משטר בוש, חושב שיוכל להבחר מחדש בלי בעיות. סנאטורים נבחרים מחדש, בדרך כלל, בשיעור של 98%. לג'ו מצפה הפתעה.

 

ג'ו חשב שהמפלגה הדמוקרטית תתן לו את מועמדותה לנשיאות בלי בלגאנים מיותרים. הוא טעה. קבוצה של בלוגרים דמוקרטים מהפלג הזועם מארגנים לו פריימריז. הם שולפים מהנפטלין טיפוס לא מוכר בשם נד למונט, ומתחילים להאביס אותו בתרומות ובהתנדבויות. בפריימריז הראשונים שבהם שיחקו הנטרוטס תפקיד מכריע, באוגוסט, הם מביאים לתבוסתו של הסנאטור המנוסה: נד למונט הופך, הרבה בזכות המגה-בלוג The Daily Kos, למועמד הדמוקרטי לסנאט. הנטרוטס חוגגים.

 

השמחה הופכת לאפר בנובמבר. ג'ו החמוץ, שרץ עכשיו כ"דמוקרט עצמאי", מביס את למונט בהפרש של עשרה אחוזים, ועכשיו מה שהיה מושב דמוקרטי בטוח בסנאט מונח בידיו של אדם נקמני, קטנוני, בזוי – שיודע שלא ייבחר מחדש ולכן הוא לא חייב לדמוקרטים דבר. במהלך הקמפיין של 2008, יפעל ליברמן שוב ושוב לטובתו של המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין, ואף ישא נאום למענו בוועידת המפלגה הרפובליקנית. אחרי בחירות 2008, הוא מאיים על הרוב הדמוקרטי בסנאט ומסוגל לשתק את פעילותו, משום שנהלי הסנאט דורשים 60 קולות כדי לסיים דיון ולעבור להצבעה. לדמוקרטים אין 60. הם יזדקקו לליברמן.

 

*           *            *            *            *

 

2007-2008. ברק אובמה מחליט לרוץ לנשיאות. אין לו שום שליטה במנגנוני המפלגה הדמוקרטית; הוא נמצא בדיוק באותה נקודה כמו דין ב-2004 – אבל האקלים הפוליטי השתנה, כשבוש זוכה לאחוזי תמיכה המזכירים את אלה של לולמרט כאן.

 

אובמה אוסף סביבו פליטים מקמפיין דין. הם מנוסים יותר. הם מתחילים, במהירות, לבנות קמפיין רשת. אבל זה קמפיין רשת אחר, בין השאר משום שהרשת היא אחרת: יוטיוב ופייסבוק מוכרים לציבור הרחב. הקמפיין מתמקד בפעילות בשטח – הוא משתמש ברשתות חברתיות כדי ליצור תאי-אובמה בכל עיירה – ובגיוס כספים. בלוגים ויצירת קהילות סגורות, מעריצות-עצמן, מעניינים אותו הרבה פחות. הדיניאקס, כאמור, למדו לקח.

 

אובמה והדיניאקס משנים את המשחק. באמצע 2007, כבר יש לו יותר כסף מאשר לדינוזאור המפלגתי, בילארי קלינטון. בילארי פונים לתורמים גדולים ומסתמכים על הצ'יפים הדמוקרטיים הישנים בערים; אובמה והדיניאקס פונים לתורמים קטנים ומבקשים מהם תרומות קטנות – אבל תרומה כל חודש, כל שבוע. משהו שאפשר לפרוט. הם עוקפים את המנגנון המפלגתי; למעשה, הם יוצרים מנגנון-נגד.

 

באיווה, מביס אובמה את בילארי. מכאן מתנהל קמפיין מתוכנן היטב, שעושה קרקס מהמוסכמות הישנות. שם המשחק הוא ריסון: לא נגררים להכפשות, לא נגררים למלחמות, לא חוזרים לימים הרעים של בילארי נגד כל העולם מאמצע שנות ה-90. הסיסמא היא No Drama Obama.

 

כשזה נגמר, ג'ון מק'קיין הולך הביתה, לאחר שאיבד את שמו הטוב (פוסט על כך, בתקווה, בקרוב); המפלגה הרפובליקנית מרוסקת; בילארי עדיין לא יודעים איך יחזירו את חובותיהם; המנגנון המנצח של אובמה מתכונן להמשיך להשתמש ברשת כדי לנהל נשיאות מקוונת.

 

*           *            *            *            *

 

אמצע 2008-נובמבר 2008: דב חנין רוצה להיות ראש עיריית תל אביב. הוא פונה אל הבלוגוספירה הישראלית; אין לו כמעט בסיס אחר. אבל הבלוגוספירה הזו דומה הרבה יותר לדיניאקס של 2004 מאשר לאלה של 2008.

 

דב חנין זכה לקולותיהם של 34% מתושבי תל אביב שטרחו לבוא להצביע. אלה, כרגיל, היו מיעוט: פחות מ-37% מהם עשו את חובתם האזרחית. זה עדיף על 26 האחוזים של 2003, אבל לא בהרבה. חנין זכה לכ-12% מכלל בעלי זכות ההצבעה. זה הכל. אלו שלא הצביעו נמצאים, למעשה, בטור של חולדאי: אי הצבעה היא הסכמה – מתוך מחדל, מתוך אדישות, מתוך טמטום, אבל הסכמה – למשטר השורר. אם הוא לא מרגיז אותך מספיק כדי שתקום מהכורסא, כנראה שאתה בעדו.

 

הבלוגוספירה הישראלית, שהתגייסה כמעט כאיש אחד לצידו של חנין, כנראה עדיין לא מבינה איך זה קרה לה, איך אחרי כל המאמץ והיזע וקצת הדמעות, אחרי ההבטחות לשחר של יום חדש, זה נגמר ככה.

 

חלק ניכר מהתבוסה, חלק הארי, לא מונח על גבה. בחירות הן כמעט תמיד עניין דמוגרפי. לרוב התל אביבים היה טוב עם חולדאי. הוא לא נטול בעיות, אבל הוא בסדר. ידידה שלי, מהזן הקטן והולך של ילידי תל אביב, אמרה לי משפט חכם מאד היום: "אני לא חושבת שחולדאי הוא ראש עיר גרוע. אני זוכרת את העיר תחת צ'יץ' ותחת מילוא. היא השתנתה מאד, וברוב המקרים לטובה. למי שבא מבחוץ, מי שלא זכר אותה כמו שהיתה פעם, קל להתלונן". היא, אגב, דווקא תמכה בחנין, אבל לא חשבה שחולדאי הוא דמון מרושע ושכל תומכיו הם שכירים. הם שכנים וקרובי משפחה שלה.

 

ואכן, המאבק קיבל גוונים של ילידים מול מהגרים. הילידים לא רוצים, ברובם, לחיות בעיר שהיא סמל, במשהו שאין לו הפסקה; הם רוצים לחיות בעיר מתפקדת. כבישים חשובים להם יותר ממועדונים. הם לא באו לתל אביב כדי למצוא את עצמם; הם נולדו בה.

 

מהבחינה הזו, הדבר הגרוע ביותר שהחניניסטים יכלו לעשות היה לצאת עם המודעה המתנשאת ההיא של "זו לא העיר שלי", המודעה עמוסת המפורסתמים ההיא. מפורסתמים אינם התל אביבי הממוצע. רוב התל אביבים עובדים, ולא בתקשורת או בדוגמנות. הם לא מתחילים את יום העבודה בעשר, באיזה בית קפה.

 

היה המועמד עצמו, שלא היה נטול בעיות. דב בוריס חנין הוא קומוניסט ואנטי ציוני. הוא גם לא כל כך רציני: מהיום, תל אביב רשמית לא מעניינת אותו יותר. הרשימה למועצת העיר תסתדר בלעדיו. הוא שב לכנסת. אורח נטה ללון.

 

עם כל אלה, להוציא אולי הקומוניזם (מי שממשיך לתמוך בתורה הרעילה ההיא גם כיום, לאחר שאנחנו יודעים על מאות מיליוני קורבנותיה; מי שמשתייך למפלגה שהריעה לקשר של הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'ב ב-1991, דומה בעיני למכחיש שואה), אפשר היה להתמודד. אפשר היה לומר שאי אפשר להיות ציוני וגם להיות ראש עיר שאת השם האחרון שלה מעדיפים לשכוח, שהזניחה את העיירה הערבית שכבשה והורישה אותה במשך שישים שנה; שהתייחסות הוגנת לכל תושבי העיר מחייבת אנטי-ציונות; זו היתה תשובה הגונה יותר. אבל היא היתה מסבכת את "עיר לכולנו", שפנתה לבליינים, להייטקיסטים, ולשאר סולדים-מפוליטיקה, בצרות רבות. היא גם היתה מחסלת את שאריות הסיכוי שלהם בדרום העיר.

 

והיה גורם הזמן. דומה היה שהבחירות הגיעו במפתיע, אף שמועדן היה ידוע שנים מראש. חנין נבחר לעמוד בראש התנועה פחות משלושה חודשים לפני הבחירות (עוד סימן, אגב, לחוסר רצינות). משך הזמן הזה לא אפשר בניית קמפיין שיתבסס על תרומות קטנות, ויצר מצב של אלתור תמידי ומתמשך.

 

והיו, למרבה הצער, אנשי הקמפיין עצמם.

 

*           *            *            *            *

 

הקמפיין היה בועתי, היסטרי, פרוע, ברוטלי. נתחיל מהבועתיות: בשלב מסוים ניסו אנשי הקמפיין לטעון שהם מנצחים – משום שהטרנדים בגוגל הראו הרבה יותר עניין בחנין מאשר בחולדאי.

 

מבזק: רוב משתמשי הרשת לא עורכים ולו חיפוש גוגל אחד ביום. רק 60% מהם משתמשים במייל פעם אחת ביום או יותר. רוב חיפושי הרשת מתבצעים על ידי "משתמשים כבדים" – פרופיל שמתאים יפה מאד לפעילי חנין, אבל לא לרוב מוחלט של האוכלוסיה. החניניסטים נעו בתיבת תהודה שיצרו לעצמם.

 

תיבת התהודה הזו התפשטה לבלוגוספירה, שתמיד היתה קבוצה סגורה למדי. כשכל הבלוגרים הכבדים הם תומכי חנין, כשכל האנשים שאתה מסתובב איתם תומכים בחנין, פשוט לא סביר שלא תנצח.

 

וגרוע מכך: האזרח הפשוט שמעדיף את חולדאי הופך לתופעה לא הגיונית. הרי זה לא יכול להיות שמישהו יעדיף את חולדאי – זה לא הגיוני, כל מי שאני  מכיר אומר את זה. ומכאן לתופעה המכוערת ביותר של הבחירות הדרך היתה קצרה.

 

צריך לומר את זה במפורש ובלי סנטימנטים: תומכי חנין זיהמו את השיח הישראלי. בחודש האחרון, חלק ניכר מהבלוגים שלהם שקראתי היה עסוק בציד מכשפות. כל מי שהעז למתוח ביקורת על המשיח האדום, או על ציד המכשפות עצמו,  הפך מיד ל"מגיב בשכר".

 

אין האשמה חמורה מזו. אפשר לזהות טרול – די בקלות – ולטפל בו בהתאם. הרשת, והאנונימיות, פורצות פתח נרחב למשועממים עם יותר מדי זמן על הידיים שסתם רוצים להעלות למישהו את הסעיף. אבל האנשים הללו, אף שהם מטרד, הם לא שכירי-דעה. ההאשמה שיריבך בוויכוח במכוון איננו אומר אמת, שהוא מזהם את השיח תמורת תשלום, היא האשמה כבדה; היא זקוקה להוכחות; הוכחות כאלו מעולם לא הוצגו; התוצאה היתה תפיסה שמי שאיננו משלנו הוא בהכרח הבזוי שבאנשים. היא גם פטרה את החניניסטים מהצורך להתמודד עם טענותיהם של מתנגדיהם.

 

כשכתבתי פוסט קצר שהסביר מדוע אני לא אצא לקמפיין בעד חנין, ×”×™×” קשה לפטור אותי ×›"מגיב בתשלום", אז התגובה היתה שאני דווקאי. אחרים טענו שלא היית הוגן, משום שלא כתבתי פוסט נגד חולדאי. נסיונותי להסביר שאם הייתי חייב לבחור בין שניהם הייתי בוחר בחנין, אלא שאני לא חושב שהוא המושיע של הדור, היו קצת יותר מדי מורכבים מבחינת החניניסטים. הם רוצים אותך רק כשאתה לחלוטין בצד שלהם. ההיסטריה ×”×’×™×¢×” לידי כך שתומכי חנין גלשו למוטיבים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים -  "×–×” לא קורס בחוג לספרות… אניני שיח…" – שהשתלבו נהדר עם התנשאות ("אני לא מכיר את כל תומכי חנין, מכיר איזה מאה. וכל המאה עושים בית ספר בהבנה של המרקם התרבותי-כלכלי-פוליטי-חברתי האורבני לכל מאה תומכי חולדאי שתזרוק עלינו"). וזה ×”×™×” רק טוקבק אחד של צביקה בשור. אחרים נקטו בשיטת ×”"אם אתה לא שלנו, אתה של חולדאי". ואלה אמורים להיות אנשי שמאל, שמסוגלים להבחין בניואנסים.

 

הקפקאיות הגיעה לשיאה כשציד המכשפות הגיע לכדי פרסום כתובות איי.פי. של "מגיבים בשכר", שאיך לומר, התבררו כאנשים שלא היו מגיבים בשכר. בשלב הזה הבלוגוספירה כבר נכנסה לסחרור סביב עצמה, דנה – כהרגלה – בעצמה ולא במצב. קבוצה של שמאלנים ליברלים התנהלה כמו סטאליניסטים מן השורה, כשכל העידון עף מהחלון וכשכל ביקורת – ביקורת שהיתה עשויה להועיל! – נתפסת כהתקפה בזויה, תחת התירוץ שאי אפשר לחשוב בזמן בחירות, שזה זמן של הכרעות ולא של מחשבות והיסוסים. בקצרה, כפי שאמרה הידידה שלי, היא תמכה בחנין – אבל האנשים שלו דחו אותה.

 

זה לא הוסיף כבוד לשורה של אנשים טובים – באמת, בלי שום ציניות – שנכנסו לוורטיגו. אני מכיר את זה, הייתי שם, אני יודע איך זה, ואני יודע שכשאנשים אומרים לך שאתה מסתחרר, כנראה שזה נכון.

 

וכמו עם הדיניאקס של 2004, צריך לשלוח אליהם יד, לעזור להם לקום מהרצפה, ולהתחיל להכין, יחד איתם, את קמפיין הרשת הבא – חכם יותר, מפוכח יותר, שיכור פחות מאידיאולוגיית-רשת, מחובר יותר לשטח. כמו הדיניאקס של 2008. כמו אובמה. הפסדנו הפעם. ננצח בפעם הבאה. ישראל הליברלית סובלת ממחסור חמור באנשים טובים שיילחמו למענה; היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על החניניסטים.

 

(יוסי גורביץ)

1 בנובמבר 2008

חוסר יכולת למשול

Filed under: כללי — תגיות: , , , — yossi @ 11:27

הכנסת העבירה השבוע בקריאה ראשונה את חוק מאגר המידע הביומטרי. כתבתי סקירה קצרה על הסכנות שבמאגר המידע הזה כאן. אני רוצה לדעת שוב בנושא, אבל מזווית אחרת.

 

הצעת החוק המסוכנת ביותר לפרטיות בישראל התקבלה ברוב של 18 נגד אחד. ה'אחד' הוא כמובן דב חנין (והנה עוד סיבה להשאיר אותו שם). בכנסת ישראל יש 120 חברים. כ-84% מהם לא טרחו להגיע להצבעה הזו – ובכל זאת היא נערכה.

 

זה לא אמור להיות כך. לא יתכן שרוב אקראי של חברי כנסת יקבל חוקים. הכנסת חסרה מנגנון שקיים ברוב הפרלמנטים: קוורום. מספר מינימום שנדרש להצבעה. ההצבעה הנוכחית אפילו לא מתקרבת לפארסה שקרתה במהלך ממשלת האחדות של 1984: ח"כ מרטין מאיר כהנא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, ורק הוא ועוד שני חברי כנסת, אחד מהם יו"ר הכנסת, נכחו במליאה. יו"ר הכנסת נמנע, חבר הכנסת האחר הצביע נגד, והממשלה ניצלה על חודו של קול.

 

מותר לתהות מה היה קורה אם אותו ח"כ מהקואליציה היה חש ממורמר באותו יום, והיה מצטרף לכהנא. זה מגוחך – אבל הפרצה הזו קיימת מראשית ימי הכנסת, ולמרות תמרור האזהרה ההוא של כהנא, היא לא תוקנה. לדעתי הבלתי מלומדת, הכנסת כלל הדורש מספר מינימום של מצביעים – 60, נניח – לא דורשת שינוי בחוק יסוד הכנסת אלא רק בתקנון הכנסת. ואף על פי כן, זה לא בוצע. ניתן להעלות טענת נגד, שדרישה לקוורום מאפשרת לאופוזיציה למנוע הצבעות פשוט על ידי היעדרות, מה שאכן קרה במספר פרלמנטים; אבל אם הדרישה היא לקוורום של 60 חברי כנסת, הקואליציה אמורה להיות מסוגלת לגייס אותם. היא חייבת להכיל 61 חברי כנסת. ואם היא לא מסוגלת לגייס 60 תומכים, כנראה שהצעת החוק הזו לא צריכה לעבור.

 

דוגמא אחרת לחוסר המשילות בישראל הן הבחירות החדשות. אני לא מתנגד להן – אני חושב שהן היו צריכות להיות מוכרזות בספטמבר 2006 – ואני ודאי לא מקבל את הבולשיט הרגיל שמוכרים לנו על כך שזה עולה כסף. ככה זה: דמוקרטיה עולה כסף. אבל המצב שבו הבחירות נערכות בפברואר 2009 הוא בלתי נסבל.

 

לולמרט הפך לנוכח-נפקד ביולי 2008, עם תחילת הפריימריז בקדימה. בספטמבר, הוא הפך רשמית לראש ממשלת מעבר, כשלבני החלה בנסיון להקים את ממשלתה. עכשיו, כמסתבר, הוא הולך לכהן כראש ממשלה עד אפריל. למה אפריל? כי הבחירות ייערכו בעשירי לפברואר, התוצאות הסופיות יגיעו ב-15 בחודש, הנשיא יטיל על מישהו להרכיב ממשלה כמה ימים אחר כך – והרכבת ממשלה גוזלת בדרך כלל חודש עד חודש וחצי. כלומר, לולמרט הודיע על פרישתו ביולי, אבל ימשיך לכהן כאפרוח נטול נוצות עד אפריל – תשעה חודשים שלמים של דשדוש חסר תוחלת.

 

למה, לעזאזל, זה לוקח כל כך הרבה זמן? דוגמת-נגד: בבריטניה הכריזו על בחירות כלליות מיד עם הנצחון על גרמניה במאי 1945. בחמישי ביולי, הבריטים הלכו לקלפיות – ווינסטון צ'רצ'יל הופתע לשמוע, תוך כדי ועידת פוטסדאם, שהוא כבר לא ראש ממשלה. כלומר, תוך פחות מחודשיים, שעה שרבבות אזרחים במדים פזורים בכל רחבי העולם, הלכו הבריטים לבחירות – והחליפו ראש ממשלה.

 

זו לא היתה הפעם הראשונה: ב-14 בדצמבר 1918, 33 ימים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הלכו הבריטים לקלפיות. הפעם נבחר ראש הממשלה המנצח, לויד ג'ורג'. החוק הבריטי מאפשר עריכת בחירות תוך פרק זמן קצר: 21 יום. אז למה, לעזאזל, 90 שנה לאחר בחירות 1918, וכ-30 שנה לאחר שימוש נרחב במחשבים, נזקקת המערכת הפוליטית הישראלית ל-110 ימים כדי להצביע?

 

היערכות של פרק זמן כזה נחוצה, אולי, במערכות פוליטיות שתאריך הבחירות בהן ידוע מראש, כמו זו האמריקנית (וזו, יצוין, דורשת פרקי זמן ארוכים להדהים – שנתיים, מה שהופך את הפוליטיקה האמריקנית לקמפין בלתי פוסק). המערכת הפוליטית שלנו היא פרלמנטרית, והיא בנויה כך שאף ממשלה לא יכולה להיות בטוחה שתוציא את ימיה (ולמיטב ידיעתי, אכן כך קרה). אז איך מערכת כזו דורשת שלושה חודשים לקיום בחירות? איך קורה שראש ממשלה שהודיע על פרישתו מחזיק במושכות, ללא כל מנדט ציבורי, במשך תשעה חודשים?

 

(יוסי גורביץ)

16 בספטמבר 2008

למה אני לא תומך בדב חנין

Filed under: כללי — תגיות: — yossi @ 19:43

הטרנד החם האחרון בפוליטיקה רדיקלית ישראלית הוא תמיכה במועמדותו של דב חנין לתפקיד ראש עיריית תל אביב; הוא הפך ליקיר הבלוגרים השמאלניים. לאחרונה קיבלתי כמה בקשות מאנשים טובים וראויים לצרף את קולי למקהלת התמיכה. סירבתי. ראוי לנמק את הסירוב.

 

למותר לציין שאין בכל ההסתייגויות שלי משום תמיכה ברון "לעשירים בלבד" חולדאי, או בטענות המשונות על אי התאמתו של חנין לתפקיד בשל אי-ציוניותו. בהתחשב בשמה המלא של תל אביב ובהיסטוריה הטעונה שלה, מוטב לה לטענה האחרונה שלא היתה מושמעת כלל; יש בה משום שלילת זכותם של תושבי יפו הערביים להשתתף בבחירות.

 

גילוי נאות: ראיינתי את דב חנין לפני הבחירות האחרונות לכנסת. הוא אדם שקול, רהוט, מעודכן, וידעני באופן שהפך לנדיר מאד בנוף הפוליטי שלנו. זה היה אחד הראיונות המעטים שמהם יצאתי בתחושה שלמדתי משהו חדש. הוא כמעט והצליח לגרום לי להצביע שוב לחד"ש.  כמעט.

 

אבל אני לא תומך בו לראשות עיריית תל אביב. ראשית, משום שאינני תושב תל אביב ואף שגרתי כמה שנים בפאתיה, אני לא מתיימר להבין את בעיותיה או להחזיק בדי מידע כדי לקבל החלטה מושכלת בנושא. נשארת, אם כן, שאלת דב חנין הפוליטיקאי: האם הוא ראוי לתמיכה, בלי קשר לתפקיד, אלא בשל מי שהוא.

 

יש לי בעיה עם חד"ש ועם העבר שלה כאידיוטית מועילה של ברית המועצות, ולא פחות עם התחמקותה מהתמודדות בהווה עם מגמות האיסלמיזם בציבור הערבי. אבל, שוב, חנין לא רץ כנציג של חד"ש ועל כל פנים, אין לצפות שהוא יעמיד פסלים של סטאלין ברחובות או ינסה לשכנע את השינקינאים לגלות סובלנות כלפי התרבות המדוכאת, כפי שהיא מתבטאת במילת נשים.

 

אז מה הבעיה? הבעיה היא שחנין מריח לי כמו אופנה. ההתלהבות ממנו מזכירה את הסגידה האווילית למפלגת הגימלאים לפני הבחירות האחרונות. ההתלהבות הזו מתעלמת מכך שחנין הוא פוליטיקאי פגום מאד.

בשנת 2006, היה חנין הכוכב של חד"ש, הפנים שהיא הפנתה לציבור היהודי. ואלו פנים מצודדות: נקיון כפיים, עמדות שמרבעות את המעגל החברתי-ירוק, חוסר היסוס לקרוא להון הגדול בשמו. על כן, לא ברור לי איך תומכיו של חנין בהווה מתעלמים בקלות רבה כל כך מהעובדה שחנין לא עמד בהבטחתו: הוא מדלג לראשות עיריית תל אביב לפני שסגר ולו קדנציה אחת בכנסת.

מעבר לעובדה שחנין אכזב, שלא לומר הונה, מספר גדול של בוחרים שהצביעו עבורו ועכשיו יגלו שקולותיהם יכניסו חבר אלמוני כלשהו של חד"ש לכנסת, התנהלותו של חנין מציבה סימן שאלה על עצם הרצינות שלו כפוליטיקאי. התחום הזה הוא מירוץ ארוך ומפרך, ואין בו מקום לדיליטנטים. פוליטיקאים שלא מצליחים לסיים כהונה אחת ומתחילים לתור אחר משרה זוהרת יותר הם לא מה שאנו זקוקים לו, ומאליה עולה השאלה מה יעשה חנין אחרי שנתיים כראש עיר, משיסתבר שהתפקיד הרבה פחות מרתק מכפי שהוא נראה. יתר על כן, הקיטוב שחנין צפוי ליצור – תופעה לגיטימית בפני עצמה – יפגע ביכולתו לנהל את תל אביב. הוא יהיה חשוף הרבה יותר להתקפות פוליטיות.

 

ראוי גם לשאול מה הנסיון שהוא מביא לתפקיד; בכל זאת, מדובר בבירתה-בפועל של ישראל (זו הרשמית הופקרה מזמן לחרדים, ובהתאם היא מהעניות והמפגרות שבערי המדינה), ולחנין אין כל נסיון ביצועי. הרקורד שלו כמחוקק, כאמור, דל. בקיצור, עם כל הרצון הטוב, עוד לא. רצוי שינסה בסיבוב הבא, ושבינתיים ירכוש לו עוד נסיון בכנסת.  

 

(יוסי גורביץ)

Powered by WordPress