החברים של ג'ורג'

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם על ישראל לחיות, על “המלך” לעוף

הבעיות הבסיסיות של ישראל לא ישתנו כאשר נתניהו יודח, אבל בלי הדחתו אין סיכוי לתקנן

ראש הממשלה לשלשת עופות כבר לא מכחיש שהוא נמצא בבעיה: אמש (א’) הוא נסוג מחפירות חייו, נטש את קו ההגנה של “לא יהיה כלום אין כלום”, והודיע – כרגיל – שיש קמפיין תקשורתי מתוזמר נגדו. לראשונה, הודה לשלשת עופות שהוא הלך לבחירות כדי לבלום את חוק ישראל היום, שהועבר לדבריו באמצעות “חתרנות מתוך הממשלה” ולכן “ישראל היום נשאר על כנו, משגשג ופורח.” כהרגלו, נתניהו מתבכיין על כך ש”אין לי אפשרות להגן על עצמי” כשהוא עושה בדיוק את זה.

הקו החדש של נתניהו ברור: אני קשרתי קשר עם מוזס כדי להשתיק את ישראל היום? מה פתאום, אני נשארתי נאמן לו. אז מה היו ההקלטות האלה, בעצם? התועמלנים של נתניהו כבר טוענים שזה היה נסיון להפליל את מוזס. אם ככה, למה שמר נתניהו על ההקלטות נסתרות, עד שהן התגלו בחיפוש אקראי אצל עוד מושחת בלשכה שלו?

כל כך חשוב לנתניהו להרחיק את עצמו מהקשר הענק נגד הציבור שרקח יחד עם מוזס, שהוא מוכן להסתכן בכך שיועמד לדין על תצהיר שקר. כזכור, בבחירות 2015 נתניהו הגיש תצהיר שאומר שאין לו שום קשר לישראל היום. הנה, עכשיו הוא כבר מוכן להודות שהוא הלך לבחירות כדי לשמור עליו. למה? כי זה הנשק האסטרטגי שלו.

עוד לא ברור מה ייצא מכל זה, כי מי שצריך להחליט הוא השפוט של ראש הממשלה אביחי מנדלבליט. עוד לא ברור מה ידע מנדלבליט, ומתי ידע, על הפגישות בין נתניהו ומוזס, אבל די ברור שהעובדה שהוא ישב על ההקלטות האלה חצי שנה ולא חשף אותן הופכת אותו לשותף, אולי שותף בעל כורחו, לקנוניה בין מוזס ונתניהו. במשך חצי שנה, הוא מנע חשיפה של הקנוניה הזו, בתואנות שנראות קלושות מיום ליום.

לא ברור אם די במשפט פלילי כדי לפתור את הסיפור הזה. יש שחיתות שהיא עמוקה ושיטתית אבל, מאחר והמושחתים הם אנשים חכמים מספיק כדי לא לקבל מעטפות דולרים, חומקות מהדין הפלילי – ואף על פי כן היא שחיתות מוחלטת. מה שאנחנו צריכים פה, לדעתי, הוא ועדת חקירה בהנהגת שופט.

חשוב לזכור, עם זאת, את הכלל הפלילי הבסיסי ביחס לעבירות שוחד: אשמתו של מקבל השוחד תמיד גבוהה יותר מזו של מציע השוחד. טיבם של אנשי עסקים שיהיו מושחתים; על משרתי ציבור חלה חובת נאמנות לציבור. המפר אותה צריך להיענש. צריכה להמצא דרך להוציא את ידיעות אחרונות מידי מוזס, והוא צריך לשבת בכלא. אבל על כל שנה שלו, נתניהו צריך לשבת שתיים.

ואחרי כל זה, יש נקודה חשובה מכל: נתניהו חייב ללכת. בין אם כתוצאה מהליך פלילי, בין אם כתוצאה מוועדת חקירה, האיש הזה – המשחית והמושחת – לא יכול להשאר בתפקידו.

אני רואה לא מעט אנשים, בעיקר בשמאל, אומרים שגם אם נתניהו יודח, לא ישתנה בעצם שום דבר. הכיבוש יישאר, המדינה היהודית תשאר גזענית. הם צודקים. הגזענות של המדינה היהודית שורשית. היא התחילה עשרות שנים לפני שילד בשם בנימין נתניהו ראה חיילים בריטים בירושלים (*). הכיבוש החל שנים ארוכות לפני שנתניהו החל בקריירה פוליטית. אין ויכוח.

אבל אם אנחנו רוצים שיהיה שינוי, נתניהו חייב ללכת. אנחנו מדברים על צמח רעיל שהרעיל את כל סביבתו. כשאומרים “אז מי יבוא במקומו”, מתעלמים מכך שזה לא מקרה: כמו פרס בשעתו, נתניהו הקפיד לחסל את כל מי שיכול היה לרשת אותו. עצם נוכחותו ארוכת השנים כראש ממשלה, הארוכה ביותר בהיסטוריה מאז בן גוריון, יצרה את התחושה (שנוצרה גם סביב בן גוריון) שאין לו מחליף.

זה לא תהליך בריא לרפובליקות. בשנות התשעים, נתניהו הצהיר שהוא רוצה לקצר את מספר הקדנציות לשתיים. בפועל, כמובן, הוא לא עשה זאת. הוא שב ומצהיר שהוא יהיה פה עוד שנים ארוכות. התוצאה של החור השחור הזה במערכת הפוליטית היא נסיונם של כמעט כל השחקנים האחרים לחקות את נתניהו, מתוך חוסר אמונה שניתן להחליף אותו. שימו לב ליאיר לפיד: הוא מעתיק את הקמפיין של נתניהו, אבל לא תוקף אותו אישית. הוא חושש לעצבן את בוחרי נתניהו השרופים. (הוא גם שותק כדג מאז שנחשפה פרשת מוזס.) מרפובליקה רבת מפלגות הפכנו למדינה עם מפלגה אחת שבראשה אדם שלא מתחלף, וסביבה מפלגות לווין – שוב, חזרה למצב האוטורטיטרי של תקופת בן גוריון. מי שזוכר איך בן גוריון שלח חיילים להרביץ לאורי אבנרי, ואיך הפקידות שלו התעמרה במתנגדיו הפוליטיים, לא יופתע – יזדעם, ירתח, אבל לא יופתע – מהשלילה הבזויה של מטה לחמו של מני נפתלי ומכך ששוטרים שוב ושוב מכים אותו בהפגנות.

וגרוע מכך: לבן גוריון היתה נגיעה בשחיתות (חזרו לפרשת עמוס בן גוריון ועדות השקר של המפכ”ל סהר), אבל הוא לא ניסה להעמיד שושלת. נתניהו מנסה. גמאל “יאיר” נתניהו צפוי להתמודד בקרוב בפריימריז של הליכוד, לאחר שמספר שנים נתניהו מדבר עליו בתור יורשו. הוא לכאורה אזרח פרטי – בכל מה שקשור לחקירות, על כל פנים – אבל משום מה משתמש בחופשיות בנכסיהם של מיליארדרים, מסתובב עם נהגים ושומרי ראש על חשבון הציבור, ואחראי על הפעלת המדיה החברתית של אביו. והמדיה החברתית היא כלי מרכזי של נתניהו, שיותר ויותר משתמש בה כדי לעקוף את התקשורת ואת השאלות הלא נעימות שהיא צפויה להעלות.

אז קודם כל, צריך לחסל את ה”מלוכה” המתהווה הזו בעודה באיבה. בנימין נתניהו, האיש המושחת ביותר בהיסטוריה של ישראל, צריך ללכת הביתה. גמאל נתניהו צריך, אם יצליח לחלץ את עצמו מהחקירות, לשוב להיות סטודנט לא מבריק במיוחד. כל החצר הביזנטית הזו – על שלל מטורפיה, אנסיה, צלמי ה-upskirt שלה, ומועליה – צריכה להתפזר לכל רוח.

ואחר כך? אחר כך יבוא גדעון סער, או גלעד ארדן, או – תשמור האלה ותציל – יאיר לפיד. אבל אז כבר לא יהיה איתנו הבולען שמשך אליו את כל המערכת הפוליטית שלנו. אפשר יהיה לחזור ולדבר על דברים מרכזיים וחשובים בלי לעסוק כל הזמן בקומפרסור המרעיש הזה. ואז גם אפשר יהיה להתחיל לדבר על שינוי. קשה מאד לראות את זה קורה כשנתניהו נמצא פה כל הזמן ומדבר על קנוניות נגדו. הגיע הזמן להשתחרר ממנו.

(*) אני יודע, אני יודע: העורך האחראי הכחיש שנתניהו אמר את זה. לעורך האחראי קוראים ניר חפץ, מגדולי מלחכי הפנכה של נתניהו. אני מעדיף להאמין לכתב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכו בערבים והצילו את התחת

מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוזרים אל ההיסטוריה

כמה הערות על החלטה 2334

מכון ויזנטל פרסם לפני מספר ימים את רשימת התקריות האנטישמיות הבולטות של שנת 2016. במקום הראשון, טוען המכון, נמצאת החלטת מועצת הבטחון 2334 (הטקסט שלה כאן, מומלץ מאד לקרוא): הסיבה לכך היא שהחלטת מועצת הבטחון “מוחקת את ההיסטוריה היהודית.”

ראש הממשלה, לשלשת עופות, נשא דברים דומים: “לפי החלטת האו”ם, המכבים לא שחררו את ירושלים אלא ‘כבשו שטח פלסטיני’. לפי החלטת האו”ם הכפרים שהם יצאו מהם באזור מודיעין וסביבתו הם ‘שטח פלסטיני כבוש’. כמובן שהפלסטינים הגיעו הרבה יותר מאוחר ואנחנו היינו במקומות האלה.”

החלטה 2334 לא אומרת שום דבר על ההיסטוריה היהודית. אבל כשנתניהו ומכון עאלק-למלחמה-באנטישמיות מדברים על “השכחת ההיסטוריה” הם חושפים את נקודת התורפה של הציונות העכשווית: הא-היסטוריות שלה.

הציונות, במקורה, התיימרה “להשיב את העם היהודי אל ההיסטוריה”, כביכול יצא ממנה אי פעם. כביכול ההיסטוריה מתמצה בריבונות ולאומנות. כדי “לחזור אל ההיסטוריה” היא היתה צריכה למחוק את ההיסטוריה: לקבוע שכל מה שהתרחש בפלסטינה אחרי שנת 70 הוא לא חלק מההיסטוריה. כאילו לא היה המקום המעונה הזה מוקד להרבה יותר מדי היסטוריה ולהרבה יותר מדי כובשים. כל מה שקרה אחרי שנת 70, על פי התפיסה הציונית, פשוט לא משנה מבחינה היסטורית. היו בעלי בית, הם גורשו, הם חוזרים, וכל השאר מתבקשים לזוז.

זו תפיסה מדהימה בחוצפת הא-היסטוריות שלה. קשה להעלות על הדעת אף תנועה לאומית שדרשה זכויות אל המקום שבו היא חושבת שישבו אבותיה, תוך מחיקת כל מה שנמצא שם בפועל. הדרישה הציונית לא היתה רק דרישה מיתית: היא היתה דרישה חוקית. עד היום, התפיסה הציונית היא למצער להעניק זכות יתר לבני העם היהודי מבחינה לאומית ובשיאה, דריסה של כל זכויותיהם של מי שאינם יהודים, בדגש על זכויות הקניין שלהם. התפיסה ש”עם איננו יכול להיות כובש בארצו” משמשת את הציונים לנישול לא של צללים במחזה מוסר, אלא של אנשים אמיתיים, עם שמות ושאיפות.

התפיסה הזו חלחלה אל מחוץ לקבוצות יהודיות: כשג’ון קרי נשא את נאומו ביום רביעי, הוא דיבר על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, אבל פתח בקונגרס הציוני, המשיך בהחלטה 181 של האו”ם, ועבר להסכמי אוסלו. הפלסטינים הם לכל היותר צד סביל בסיפור הזה.

כמובן שהאו”ם לא טען שהמכבים “כבשו שטח פלסטיני”; התיילדות מטומטמת כל כך יכולה לעלות רק במוחו של מנהיג ציוני. מה שהוא אמר פשוט הרבה יותר: עם כל הכבוד למיתולוגיה הציונית, יש גם היסטוריה. והיסטורית, יושב כאן עם אחר. אפשר להתווכח על השאלה מתי הוא התגבש לעם, אבל זה לא כל כך משנה: לבני העם הזה יש זכויות והכיבוש הישראלי שולל את הזכויות האלה. על כן על הפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים להתבטל. יכול להיות שפעם יהודים היו הרוב בגדה המערבית, אבל רבאק, זה לא משנה. זה לא משנה כי זה היה מזמן, וזכויותיהם של החיים גוברות על זכויותיהם של המתים.

ההתעקשות של נתניהו ודומיו להעלות שוב את הנושא רק חותרת תחת זכותה של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה בחטא ופשע, כמו רבות מהמפלצות הקרות הללו – לחיות חיים נורמליים. הדרישה להפוך את ישראל למדינה על-היסטורית פוגעת קודם כל באנשים שחיים בה. אנשים צריכים נורמליות, לא ממשלה שנמצאת במסע אל המשיח, לא מדינה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, לא כיבוש של “שטחי אבות” שדורש 55% מהסד”כ של צבאה.

[…]

המפסיד העיקרי מהחלטה 2334 היה, עם זאת, המרכז הרדיקלי. במשך 15 שנה בערך טיפוסים כמו יאיר לפיד ובן דרור ימיני אמרו לנו ש”כל העולם יודע” שישראל תשמור על גושי ההתנחלויות. לפיד אמר ב-2012 ש”אין מפה שבה אריאל איננה במדינת ישראל”; על מעלה אדומים אמר ב-2015 ש”תמיד תהיה חלק ממדינת ישראל.”

כלומר, המרכז מכר לעצמו סיפור כאילו ישראל יכולה לספח שטחים מהגדה המערבית ושהנושא הזה כבר סגור. החלטה 2334, שהיא חוק בינלאומי מחייב, סותמת את הגולל על התפיסה הזו: כל ההתנחלויות, כולל אלו במזרח ירושלים, הן בלתי חוקיות. הן יוכלו להשאר שם רק בהסכמה פלסטינית. שיטת הפיצה של ישראל (כפי שניסח אותה עלי אבו נימה) היא לנהל משא ומתן על פיצה בעודה אוכלת חתיכות ממנה. הסיפור שהמרכז סיפר לעצמו, כביכול “כולם מסכימים לכך” נתקל בחומת המציאות: אף מדינה איננה מסכימה לשטיק הזה.

כמובן, בין סירובן של מדינות להכיר בפשעים של ישראל כלגיטימיים ובין היכולת או הרצון שלהן להפעיל את הכוח הנדרש על ישראל כדי שזו תפסיק את הכיבוש יש פער ניכר; ובכל זאת אנחנו לא היום איפה שהיינו לפני שבוע.

[…]

הימין הופך לאחרונה את דונלד טראמפ למשיח שלו. אריה דרעי הצהיר שבחירתו של טראמפ היא “ימות המשיח.” הציפיות לטראמפ עלו במיוחד בשבוע האחרון, כביכול הוא יוכל להושיע את ימני ישראל מגורלם ההיסטורי. אז זה המשיח של הימין המודרני: גזען בוטה עם נגיעות אנטישמיות מובהקות, משפיל סדרתי של נשים, שקרן שגורם לנתניהו להוריק מקנאה, בריון עם היסטוריה של התעללויות, ואדם שלא מוכן לחשוף את מסמכי המסים שלו.

זה האיש שאמור להושיע אותם, כנראה משום שעל הכמיהה לפוטין ולפוטיניזם אסור עדיין לדבר. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם בסך הכל שמרנים. הם משיחיים ניהיליסטים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

למה לי פוליטיקה עכשיו

מה אפשר ללמוד מההתייחסויות של הרצוג וביטן לרצח רבין והנצחתו

את חטאי אני מזכיר: במשך שנים גרמתי עוול ליאיר לפיד וקראתי לו האפס שהתגלם בבשר, תוך שאני לא מביא בחשבון את בוז’י הרצוג.

מנהיג (?) מפלגת העבודה צפוי לנאום הערב בעצרת לזכר רבין. אתמול הוא הודיע למרצ שראשת המפלגה, זהבה גלאון, לא תוכל לנאום משום שהוא איננו מעוניין ב”עצרת פוליטית.” כדי להבהיר שלא מדובר בעצרת פוליטית, מיהרו פעילי העבודה לתלות שלטים גדולים של המפלגה בכיכר. אחרי שקמה הסערה המתבקשת בכוס התרעלה של השמאל, כולל ציוץ חריף של הרבין של הרצוג, שלי יחימוביץ’,- שבו הזכירה ששרי מרצ שרו עם רבין את “שיר לשלום” קודם להירצחו – הודיע הרצוג אחרי הצהרים שגלאון תנאם.

לא ברור לי איך מצליחים לעשות כל כך הרבה שגיאות מטומטמות ביחס לאירוע, כשהשגיאה הראשונית היא התעקשות של בוז’י “נשמור על נתניהו מאוחדת” הרצוג לנאום בכלל. מה יש לו לומר? הוא יקרא לממשלת אחדות? הוא יתקוף את נתניהו? מישהו יתייחס לדברים כאלה במשהו שאיננו בוז או ציניות?

הגדרה ראשונה של פוליטיות: שמאלנות-יתר.

[…]

הבוקר פתח האל האכזר את פי האתון, דוד ביטן יו”ר הקואליציה, והלז הכריז שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. זה היה, לדבריו, רצח שבוצע על ידי “אדם שרצה לעצור תהליכים.” רק שהתהליכים הללו היו פוליטיים במובהק. האמת היא שקשה להבין מה רצה ביטן לומר, אלא אם התכוון לטעון שרצח פוליטי הוא רצה שמבוצע על ידי פוליטיקאים – נראה שהוא רומז לזה (”זה לא רצח פוליטי וזה לא קשור לפוליטיקאים”.) אני יודע שביטן הוא לא הסכין החדה בליכוד – מותר להשתמש בביטוי הזה אחרי תקרית הסכינאות של ירון מזוז? – אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הנוכחיים של הליכוד.

הגדרה שניה של פוליטיות: שניה, אני בולע סטריכנין.

[…]

לפוליטיקה יצא שם רע. זה לא חדש. הביטוי “פוליטיקאי” הוא שם גנאי קבוע, שמוטח על ידי פוליטיקאים שמעמידים פנים שהם בכלל לא כאלה אלא עממיים נטולי אינטרסים, רצוי תוך הפגנת וולגריות. הדוגמא הבולטת כרגע היא דונלד טראמפ.

הסלידה מפוליטיקה, והיא לא מוגבלת לישראל, מגיעה יד ביד עם הנסיגה מתפיסת האזרחות הקלאסית. ב-40 השנים האחרונות מתייחסים אלינו כאל צרכנים, כאל משתמשים, כאל קהל שיש לבדר; תפיסת האזרחות מטילה חובות מעיקות על האזרחים. הם צריכים להיות מיודעים, הם צריכים לגלות זהירות בבחירתם, הם צריכים לשלם מסים, הם אמורים להיות פעילים בקהילה ולהבין על מה הם מדברים.

והיו תקופות שבהן זה עבד. לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אנחנו מוצפים בבידור ובהסחות דעת אחרות – אבל כשאנשים לקחו את תפקידם כאזרחים ברצינות, זה עבד.

הבעיה, כאמור, לא מוגבלת לישראל. בבריטניה, נבהלו חלק ניכר מהמצביעים מהפעולה שלהם-עצמם כשהעבירו את החלטת הברקזיט. עכשיו הורה בית המשפט העליון להחזיר את הנושא להצבעה לפרלמנט, ואם זה יחליט לבטל את החלטת משאל העם, הוא יקבל החלטה הרסנית מבחינה דמוקרטית: הוא יקבע שהעם יכול לומר את דברו ושהפרלמנט יכול להתעלם מכך. קשה לחשוב על סיבות טובות יותר לא להשתתף יותר בהליך הפוליטי.

בישראל היתה פעם אזרחות פעילה למדי. ויכוחים סוערים על נושאים פוליטיים, והשתייכות מפלגתית מובהקת – עם כל הבעיות והיתרונות הכרוכים בכך – היו פה עוד בשנות השמונים. הם התחילו לדעוך בשנות התשעים. בעקביות, פוליטיקה נתפסה כדבר מגונה או מלוכלך, ובמקביל הצטמצמה תפיסת האזרחות. המשטר הנוכחי היה מעדיף שנחשוב שאזרחות היא הגעה פעם בארבע שנים לקלפי ואחר כך סתימת פיות כללית עד הבחירות הבאות – תפיסה נוחה מאד לכל משטר שרוצה להשאר על כסאו.

ההתקפה על רעיון האזרחות מגיעה בישראל משני כיוונים: מהתפיסה שהאזרח צריך להיות פסיבי, ומהתפיסה שהאזרח צריך להיות יהודי. התפיסה של אזרחות של כל תושבי המולדת רומאית במקור, והוחייתה באירופה על ידי המהפכה הצרפתית; אין לה שורשים יהודיים פרקטיים או היסטוריים (הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה” חוסל על ידי כותבי התלמוד, וכל נסיון לחזור אליו היה בפועל המצאה חדשה). הישוב היהודי בפלסטינה ראה דמוקרטיה כאמצעי ליהודים בלבד. המדינה שהוקמה ב-1948 מיהרה להטיל משטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים. שעת הזוהר של הדמוקרטיה הישראלית היתה בשנות השמונים: הנצחון של בגין ב-1977 ושוב ב-1981, שהבהיר שאפשר להחליף שלטון באמצעים שלווים ושזו יכולה להיות תופעה חוזרת; המשברים של פרשת השב”כ, הפלישה ללבנון, פרשת עיזאת נאפסו ועוד, שחידדו תפיסה אזרחית. היא הגיעה לשיאה בממשלת רבין השניה, כאשר היתה התקרבות חסרת תקדים בין הציבור היהודי והציבור הפלסטיני – רבין אמנם לא הכניס פלסטינים לממשלתו, אבל היתה הכרה רשמית בכך שהם תומכים בקואליציה מבחוץ והועברו אליהם תקציבים יוצאי דופן.

אבל ככל שרצו הפלסטינים הישראלים להפוך לישראלים, כלומר לאזרחים שווים, כך גדלה הרתיעה של היהודים הישראלים מכך. המהות של היהדות האורתודוקסית – ורוב גדול של היהודים הישראלים רואים את עצמם ככאלה; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוקסי – היא היבדלות ורתיעה מהתבוללות. מכאן החלה הנסיגה מן הישראליות אל היהדות. הימין היהודי השתמש בשותפים הפלסטינים-ישראלים לממשלת רבין כאיל ניגוח. פרס אמר אחר כך על בחירות 1996 ש”היהודים ניצחו”; הוא אמנם התכוון לומר “לא אני הפסדתי,” אבל לשם שינוי הוא צדק. מאז יש נסיגה קבועה מרעיון האזרחות אל רעיון קהילת הדם.

וקהילת הדם לא אוהבת פוליטיקה. היא רוצה אחדות. פוליטיקה מטבעה מקדשת מחלוקות. מחלוקות הן נשמתה. אין פוליטיקה חופשית בלי ויכוחים מרים. ןמאז רצח רבין, חלק מרכזי של הפוליטיקה הישראלית – המרכז-שמאל – נבהל ממחלוקות. האינסטינקט של מפלגת העבודה אחרי רצח רבין לא היה להלחם בחזרה, לא לייבש את ביצות המלוכנות הדתית, לא לפרק את ישיבות ההסדר שמתוכן יצאו הקושרים – האינסטינקט היה לחבק את המחנה של הרוצחים. פרס ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. מכאן התחילה מסורת ארוכה של התחנפות לימין, שרק החריפה עם כל תבוסה בקלפי. הדברים הגיעו לשיאם, עד כה, באמירה של הרצוג על כך ש”עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים.” קהילת הדם לא אוהבת את זה.

[…]

רצח רבין היה כמובן אקט פוליטי. הוא בוצע על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים לשם סיפוקו של מחנה פוליטי. יגאל עמיר לא היה היחיד בסביבה עם רעיונות כאלה; היו כל כך הרבה דיבורים על דין רודף ששלמה אבינר צריך היה לצאת במאמר פומבי שבו כתב ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” אבל האינסטינקט של מחנה המרכז היה לא לדבר או לפעול, אלא לבכות. הנאום שזכה למירב תשומת הלב בהלוויית רבין היה זה של נכדתו.

אבל אם רבין היה סתם אדם פרטי ש”סתם” נרצח בתקרית פלילית, לא היה שום עניין במותו אלא בטורי הפלילים. כל העניין היה הפוליטיות המובהקת של הרצח – אבל המחנה שהותקף העדיף לא לדבר על כך. התוצאה היתה מסמוס מהיר של משמעות הרצח. הייתי הן בעצרת שבה בוצע הרצח, הן בעצרת שהתכנסה שבוע לאחר מכן; בעצרת השניה כבר שמתי לב שיש יותר מדי שירים. העצרת ביום השנה לרצח, אחרי שהמסית לרצח נבחר, כבר היתה כולה שירים וקינות.

עצב נוגה הוא לא תחליף לפעולה. פולחן אישיות הוא לא תחליף לפוליטיקה. שירים טובים – באמת טובים, ה”מישהו דואג לי שם למעלה” של רביץ בעצרת שבוע אחרי הרצח הוא אחד הביצועים המרטיטים בעברית – הם לא תחליף לפעולה. ואם כל מה שיש לך להציע הוא עצב, מוזיקה וכמיהה נואשת לאחדות, לא פלא שזה נגמר בעצרת שלא מצליחה להתכנס ובוז’י הרצוג.

רצח רבין עדיין איתנו, כי ראש הממשלה היה המסית הראשי למותו. בשריקות כלבים, כמובן. אבל האיש שהלך לפני החבל עדיין איתנו, ורוח הרפאים עדיין איתנו. ואם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו צריכים להיות פוליטיים, פוליטיים מאד; לזכור שאנחנו אזרחים, כלומר אנחנו מנווטים את הספינה הזו, אנחנו בעלי המניות של החברה הזו; אנחנו צריכים להפסיק לפחד לעמוד על דעתנו; ולא לשיר שירי שלום, אלא לכעוס.

ולא לפחד כלל. דחו את הפחד, אמר נפוליאון, והוא יברח אל שורות אויביכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרקדים לפני הפריץ

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. זה עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה כץ ושר העבודה כץ – יצ”ג] נמסר כי ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, כץ וכץ – יצ”ג], כי ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה כץ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

Screenshot_090616_023906_PM

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד כה היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מי יידע חייך, משילות עברית

אף אחד לא צריך להתפלא מההשוואה של ליברמן בין ההסכם עם איראן והסכם מינכן. הוא יודע, מנסיון, שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה לא יעשה דבר

ביום שישי נשמע קול הרעם מהקריה: משרד הבטחון הוציא הודעה רשמית שבה הוא השווה את ההסכם בין המעצמות ובין איראן להסכם מינכן. ההודעה הגיעה בדיוק בימים שבהם פקידים ישראלים בכירים נמצאים בוושינגטון כדי לתאם את הסכם הסיוע הבטחוני החדש. אין ספק שלאחר ששר הבטחון השווה בין אובמה ובין צ’מברליין המו”מ יתנהל ביתר קלות.

ראש הממשלה נתניהו מיהר להודיע שהוא בכלל לא ידע על ההודעה של שר הבטחון שלו, ושזה כלל לא התייעץ איתו לפני שיצא עם ההודעה הזו. לשם שינוי, אפשר להאמין לנתניהו. ליברמן כבר שנים לא סופר אותו – ובצדק.

בשנת 2010, נאם ליברמן – אז הוא היה שר החוץ, המינוי המגוחך ביותר לתפקיד כזה עד בוריס ג’ונסון – באו”ם, והודיע שהתכנית המדינית שהממשלה שבה הוא חבר לא מציאותית. הוא נשאר בתפקידו, ונתניהו אמר שדבריו לא מייצגים את הממשלה. כמה חודשים אחר כך נשא ליברמן נאום נוסף, שבו קרא לבחירות ברשות שידיחו את אבו מאזן וקבע שראש הממשלה נתניהו לא מציאותי. בתגובה, הוא לא קיבל מכתב פיטורין, ונתניהו אמר ברפיון שהוא מייצג רק את עצמו.

אז פעם שלישית גלידה. וליברמן ידע היטב שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה יאמר שהנוזל הצהבהב שמטפטף עליו הוא גשם. למה? כי עם כל הקשקשת על משילות, נתניהו לא מעוניין למשול. הוא מעוניין לשרוד בתפקידו. יש לו את כל הסמכויות שהוא צריך. לעזאזל, לא היה כאן ראש ממשלה עם כל כך הרבה סמכויות ועם כנסת רצועה כל כך מימי בן גוריון. שר שהיה מדבר כך על בן גוריון היה עף מהממשלה וספק אם היה שורד פוליטית. רבאק, אפילו פרס פיטר את שרון, ושרון לא היסס לפטר שרים – בין השאר, את ליברמן עצמו. בפעם היחידה שנתניהו פיטר שרים, הוא עשה זאת כדי ללכת לבחירות. אם אחרי מה שבנט אמר עליו לפני שבוע הוא לא פוטר, ליברמן יודע שאין לו ממה לחשוש.

העיקר שנתניהו מדבר שוב ושוב על משילות. משילות והשרדות הן לעתים ניגודים: כדי למשול צריך לקחת סיכוני השרדות. אם אתה רוצה לעשות משהו גדול, יהיה לזה מחיר פוליטי. כל מה שנתניהו רוצה הוא לשרוד, כי הוא יודע שברגע שהוא יפסיק לאחוז בקרנות המזבח, שלל הפרשיות הפליליות שלו יתפוצצו. ברגע שהוא לא יוכל להפחיד את מי שיודע את הפרטים המפלילים, הוא יהיה במסלול של אולמרט.

אז מקשקשים על “משילות” ונותנים לפר המועד לחרב את התחומים המרכזיים של המדינה. איך אמרה את זה אשתו? נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.

ופה צריך לומר מילה על פרשנינו הפוליטיים. אלה אוהבים לצייר את ליברמן כמין יאנוס, מי שבפומבי הוא יואב אליאסי בחליפה וזקן אבל בדיונים סגורים מתבטא באופן שקול ומחושב. נראה שליברמן נהנה, פעם אחר פעם, להציג אותם כאידיוטים. בסופו של דבר מדובר באדם שנמצא בפוליטיקה הישראלית במשך 20 שנים, ושלא יכול להציג ולו הישג אחד. ספק אם יש לו דעות אמיתיות. מדובר ביאיר לפיד עם מבטא והתמחות בקשרים בעולם התחתון. זה הכל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין מטרניך ונתניהו

מה בין העריצות הידועה לשמצה של טיראן אוסטרי ובין הדיקטטורה הצבאית של בנימין נתניהו

קלמנס ונצל פון מטרניך היה, במאה ה-19, לשם נרדף לעריצות. הוא היה הקנצלר של אוסטריה במשך כ-27 והוא בנה מדינת משטרה חשאית כדי למנוע כל שינוי מדיני או אפילו דיון באפשרות של שינוי כזה. מטרניך היה האיש שנתן לנו את המושג “ריאקציה”: לא סתם שמרנות, אלא שמרנות לוחמת, שמגלגלת לאחור את הישגי המהפכה הצרפתית. הוא פעל כמיטב יכולתו למניעת איחודה של איטליה, וטען שאיטליה איננה מושג מדיני אלא מושג גיאוגרפי בלבד. הוא הטיל צנזורה כבדה על התקשורת ובאופן כללי היה בחור רע קלאסי.

במהלך המהפכה של 1848, התחוללה הפגנה. הצבא האוסטרי הרג חמישה מפגינים. כתוצאה מן האלימות הבלתי נתפסת הזו, הודיע הקיסר למטרניך שהוא לא יוכל להבטיח את שלומו, וזה נס לגלות.

ההמונים המתקוממים בהונגריה דרשו מיד את שחרור כל האסירים הפוליטיים במה-שהונגריה-לא-היתה-אז. החזקת אנשים במאסר בשל דעותיהם הפוליטיות היתה סימן הכר של משטר מטרניך. הממשלה נכנעה והודיעה מיד על שחרור כל האסירים הפוליטיים בהונגריה.

היה בדיוק אחד כזה. הוא שוחרר.

[..]

זו הדיקטטורה האוסטרית הידועה לשמצה של ראשית המאה ה-19. הנה נבחן מה קורה במדינת האין-כיבוש-זה-בכלל-שטחים-שנויים-במחלוקת הציונית.

ובכן, בסוף אפריל 2016, החזיקה המדינה היהודית ב-692 עצירים מנהליים, ביניהם 13 קטינים. הנתונים על חודש מאי טרם שוחררו (ויוני, כמובן, עוד לא נגמר), אבל המדינה מכריזה מדי יום על מעצרים מנהליים חדשים, וביוני הצטרף אל העצירים המנהליים גם בילאד קאיד. הלה הוא חבר החזית העממית, שנשפט למאסר של 14 שנה בשל פעילות עוינת כנגד המשטר הכובש במולדתו. הוא הוכנס למעצר מנהלי בדיוק ביום שבו הוא היה אמור להשתחרר.

זה, צריך לציין, לא תרגיל של מטרניך; זה תרגיל של הגסטפו. היה ואיכשהו שוחרר עציר על ידי בתי המשפט בניגוד לעמדתה, האנשים של הגסטפו פשוט אספו אותו מבית המשפט ולקחו אותו ל”מעצר מונע”, השם הנאצי למעצר מנהלי. חותמת הגומי של שופט צבאי אישרה את המעצר המנהלי ב-22 ביוני, בנוהל – אף בית משפט ישראלי עוד לא ביטל מעצר מנהלי אי פעם. אבל זה בסדר: אם הים היה נשרף והדגים היו עולים על העצים ושופט היה מבטל את המעצר המנהלי, מיד היה מוגש כתב אישום מפוברק נגדו, ועד שיתברר שהוא היה מפוברק, הוא היה נעצר עד תום ההליכים. כידוע, מעצר מנהלי בישראל ובשטחים המוחזקים על ידיה לא מוגבל בזמן; תמיד אפשר להאריך אותו בעוד חצי שנה. מקסימום שופטי בג”ץ יבכו שקשה להם. יבכו – אבל יאשרו.

קאיד הודיע לפני 11 ימים על שביתת רעב. לאחרונה הצטרפו אליו 27 שובתי רעב אחרים. אחד מהם נשר אתמול בשל בעיות בריאות; 26 ממשיכים בשביתת רעב מזה היום השמיני.

התקשורת היהודית לא דיווחה על שביתות הרעב האלה ודיווחה באופן מצומצם מאד על התרגיל המסריח של מעצרו המנהלי של קאיד. זו לא היתה צנזורה, זו היתה אחותה הגרועה יותר, צנזורה עצמית. אל תעצבן את הקוראים ואל תארגן לנו עכשיו חרם של הצל.

לא שאין צנזורה: המשטרה עוצרת בחודשים האחרונים עשרות פלסטינים בגלל דברים שהם כתבו בפייסבוק. יהודים שכותבים דברים דומים, או גרועים משמעותית מהם, לא נעצרים כלל. המדינה עצרה משוררת פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, דארין טאטור, משום שכתבה שיר שקורא להתנגדות. היא הוחזקה במעצר שלושה חודשים, כעת היא במעצר בית מזה ארבעה חודשים, והמשפט שלה עודו מתנהל. על פניו, נראה שהמדינה מיהרה לעצור את טאטור – ולא טרחה אפילו לארגן תרגום מקצועי של השיר שבשלו היא נשפטת.

הנער לעניינים מלוכלכים, או בתוארו הרשמי שר המשטרה גלעד ארדן, הוציא שלשום (ה’) צו מנהלי שמורה על סגירת ערוץ תקשורת פלסטיני, מוסאווא. הוא נימק אותו בכך שהערוץ מופעל על ידי הרשות ללא אישור בכתב על פי חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות) 1994. צנזורה? מה פתאום. רק צו מנהלי.

פעם, אגב, היתה צנזורה של ממש. כל פרסום היה מצריך את אישור הצנזור וחמושים ישראלים היו פושטים על בתים בנסיון למצוא בהם פרסומים אסורים. זה נמשך עד 1994 בערך. ישראל עדיין מבצעת מדי פעם פשיטות על כלי תקשורת פלסטיניים ומחרימה את הציוד שלהם, אבל הפעם היא קוראת לזה “מאבק בהסתה” – כלומר, עמידה על זכותה למנוע פרסומים שמעצבנים אותה – ולא “צנזורה.” צנזורה נשמעת פחות טוב.

רגע, יאמר האומר, אבל המעצרים המנהליים – הם מיועדים למאבק בטרור, לא לדיכוי פוליטי. באמת? איך אתה יודע? עברת על הראיות? יש בכלל ראיות? ישראל מערבבת, לטובתה, בין מאבק פוליטי ובין טרור. כל קריאה להתנגדות לכיבוש נתפסת, מבחינתה, כהזמנה של טרור או קידום שלו.

אחרי הכל, ישראל כבר לימדה את הפלסטינים שאין טעם לנהל מאבק לא אלים. פעם אחר פעם, היא רצחה את הצועדים ואחר כך נמנעה מלחקור את הרצח. פעם אחר פעם, התובע הצבאי סא”ל מוריס הירש הפליל פלסטינים שניסו לנהל מאבק אזרחי, לעתים באמצעות עינוי של ילדים עד שיודו בדברים שלא היו.

הירש נכח באולם בעת נסיון למעצר עד תום ההליכים של אחד הבולטים שבמנהיגי המחאה הלא אלימה, עבדאללה אבו רחמה. האחרון נעצר – בפעם המי יודע כמה – לאחר שארגן רכיבת אופניים לעבר אדמות כפרו, בילעין, שנתפסו על ידי המשטר הציוני. הוא סירב להתפנות מהמקום והמדינה/הירש מיהרו להגיש נגדו כתב אישום זניח על “הפרעה לשוטר” (מי העניק את הסמכות לשוטר?), ודרשו להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים. למה מעצר עד תום ההליכים? על פי התובע הצבאי ויטל האוזמן, “כדי להרחיק אותו מסביבתו החיידקית.”

כלומר, אדם מארגן מחאה לא אלימה, מסרב להתפנות – אקט מקובל בצעדות מחאה – ומיד תופרים לו תיק ומנסים לכלוא אותו עד תום ההליכים. ואז גם מגדירים את המשפחה שלו, ששניים מבניה נהרגו על ידי צה”ל, כ”סביבה חיידקית.”

בין לבין, הורגים אנשים. יורים ברכב של צעירים שחוזרים מהבריכה ואחר כך מוכרים את זה לתקשורת היהודית כ”חיסול מחבל” שביצע “פיגוע אבנים”, מתוך ידיעה ברורה שהתקשורת לא תנסה לברר. עכשיו מערכת הטיוח צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לטפל בהתנהלות השגרתית של חטיבת כפיר שלרוע המזל קיבלה תשומת לב.

ככה נראית דיקטטורה צבאית. היא שם עוד מעט 50 שנה. היא גרועה משמעותית ממשטרי העריצות של המאה ה-19. כמה חודשים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, העיר ישעיהו ליבוביץ’ שמספר הילדים שהרג צה”ל עד אותו הזמן כבר עבר את כלל מספר האנשים שהרגה הדיקטטורה הידועה לשמצה של ניקולאי הראשון ברוסיה.

ואחרי שהרגנו אותם כשהם הפגינו, והבהרנו להם שמהפגנות לא יצא להם כלום, אנחנו נורא מזועזעים כשהאנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית מתקוממים ונוקטים באלימות לא מבחינה. ממי הם יכלו ללמוד את זה?

בנימין נתניהו, יש להעריך ולקוות, לא יזכה לכהן בתפקידו 21 שנים כמו מטרניך. אבל מבין הדיקטטורים הצבאיים הישראלים – אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, ברק ושרון – הוא מכהן בתפקידו יותר מכולם: עשור שנים במצטבר. הוא הדיקטטור הנוכחי, הוא האחראי, וממנו יש לקוות שייגבה הדין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מגע המידאס המהופך של נתניהו

כל מי שמשתף פעולה עם ראש הממשלה, מזדהם לבלי הכר

הנחש בנעליים הגבוהות, בוגי “משה” יעלון, שהתפטר מן הממשלה לפני כחודש לאחר שהתחוור לו שלנתניהו אין בו עוד תועלת פוליטית והעדיף התפטרות על עוד פיטורין, יצא היום בהכרזה דרמטית. לדבריו, אין כל איום קיומי על ישראל ועל כן “ראוי שההנהגה תחדל מלהפחיד את האזרחים ולומר להם שאנחנו על סוף שואה שניה.” באותה ההזדמנות, האשים יעלון את נתניהו בהסתה, פלגנות ויצירת קרע בעם. לגמרי במקרה ובלי שום קשר, צצה היום ידיעה על כך שנתניהו התכוון להזמין את הוריו של הרוצח מחברון, אליאור אזריה, לבית ראש הממשלה, אך גנז את התכנית בשל התנגדותו של יעלון. המממ. מאיפה יכולה ההדלפה הזו לבוא, ודווקא היום?

מעבר למגושמות הפוליטית של יעלון, ומעבר לעובדה שהוא תככן ושקרן במסווה של צדיק ידוע, ליעלון יש בעיה פוליטית קרדינלית. הוא זוהם על ידי שנים של שיתוף פעולה עם נתניהו. הרי את ההודעה שלו צריך לנסח מחדש כך: במשך שנים הוליך ראש הממשלה שולל את העם, הפחיד אותו בשואה שניה ובאיומי סרק אחרים, ואני עמדתי לצידו כל הזמן הזה ותמכתי בו עד שלשום. על כן, לאחר שמעלתי באמונכם ושיתפתי פעולה עם הונאת הציבור, אני מבקש ממכם לבחור בי.

לא כל כך משכנע, נכון? יצריך בערך 30 שניות עבודה לא מאומצת מצד צוות התגובות של הליכוד, נכון? למרות שהוא מאויש בעיקר בחברים הלא יוצלחים של היורש, יאיר נתניהו.

וזו לא רק בעיה של בוגי. בוגי הוא מקרה מובהק במיוחד, כי לאורך שבע השנים של כהונתו הנוכחית של נתניהו, בוגי היה בתפקיד בכיר לצידו. אבל זה נכון כמעט לכל אחד אחר. זה נכון ליאיר לפיד, שכל פעם שהוא פותח את הפה הוא נשאל, בצדק, איך קורה שהוא אומר שנתניהו הוא אסון ושהוא ישב בממשלתו שנתיים. זה נכון לגבי ציפי לבני, שרצה לבחירות עם התנועה המגונה בטענה שהיא לא תשב עם נתניהו, והיתה הראשונה לקפוץ לממשלתו. זה נכון לגבי כחלון, שפשוט מתאייד לנגד עינינו ומשאיר מאחוריו רק חיוך. זה נכון לגבי בוז’י הרצוג, והוא אפילו לא ישב עם נתניהו, רק רייר על כך.

לגבי מי זה לא נכון? רק לגבי מי שהקפיד לאורך כל שיתוף הפעולה עם נתניהו לתקוף אותו. בנט לא זוהם מהמגע עם נתניהו, כי מלכתחילה הוא בנה יחסים לעומתיים ביניהם. בנט יודע שהוא צריך לרקוד ריקוד עדין מאד מול הציבור שלו: הוא לא יכול להיראות כמי שהפיל את ממשלת נתניהו, אבל מצד שני גם לא יכול לתת לנתניהו לחבק אותו. לנתניהו יש מגע מידאס מהופך: כל מה שהוא נוגע בו הופך לזבל. הסתופפת איתו יותר מדי? הלך עליך.

יש לשים לב לתגובה האוטומטית של הימין על עוד כל פרשת שחיתות: למה אתם לא בודקים את שמעון פרס. האירוניה של ההיסטוריה היא שפרס ייזכר ככל הנראה בתור עלה התאנה של תומכי נתניהו. אבל מה אומרת הטענה הזו? זו טענת הגנה מן הצדק. נתניהו מושחת, מודים תומכיו, אבל אסור לדבר על זה כי זו צביעות, כי “כולם” מושחתים.

שטות מוחלטת, כמובן. בני בגין לא מושחת. רובי ריבלין איננו מושחת. כשיצחק שמיר גסס, משפחתו התחננה לסיוע ממשלתי בסיעוד. לא היו לו מיליונים עלומים. מנחם בגין מת ברחוב צמח.

תומכיו של נתניהו לא יכולים לומר בעצם שום דבר לזכותו, להוציא שהוא “טוב ליהודים”, כלומר רע לפלסטינים ולתומכי המשטר הדמוקרטי. כמו פוטין, כמו ארדואן, גם תומכיו יודעים שהוא מושחת. הם גם לא כל כך יכולים להסביר למה דווקא הוא, אבל הם יודעים שהוא סמל. סמל למה? לא ברור ולא חשוב. האיש הצליח לרוקן את המדינה מתוכנה. המדינה זה הוא.

ואנחנו כל כך צריכים שהוא יילך, אבל כל מי שאי פעם הושיט לו יד לא יוכל להדיח אותו. לקח לאופוזיציה הישראלית, או למה שנשאר ממנה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלת ישראל קיבל טובות הנאה ממאפיונר צרפתי ששמו נקשר בחטיפה ורצח, שרת המשפטים קיבלה תרומות מסוחר סמים, שר החינוך קיבל תרומות שנראות באופן חשוד כאילו הגיעו מאחד המורשעים בפרשת קומברס, ועל שר הבטחון לא כדאי להרחיב את הדיבור. ספרו לי עוד כמה התרומות לעמותות זכויות האדם מסכנות את ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)