החברים של ג'ורג'

ושוב: זו לא שרה

את מה שקורה בבית ראש הממשלה אי אפשר לזרוק לחיקה של הגברת השלישית של ישראל

ביום רביעי הודיע גמאל נתניהו שהוא “בחיים לא ייכנס” לפוליטיקה, וכל הפרשנים ניסו לנחש מאיפה באה ההודעה הזו. ביום שישי זה כבר היה ברור: עוד תביעה הוגשה נגד שרה נתניהו בשל התעמרות בעובדת. גמאל מככב בתביעה: על פיה, הוא היה עורך מסדרי נקיון ומשסה את אמו בעובדות: “תראי, הן לא ניקו פה.”

לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת שגמאל נתניהו הוא חרא של בנאדם, אבל נראה שאת פיסת החרא הזו יתקשו מלחכי הפנכה של נתניהו לנקות. בני הזוג ועוכרי דינם ידעו שהתביעה על סף הגשה – היא הוגשה ביום חמישי, ותביעה מגישים אחרי שנסיון לפשרה נכשל – ושעל כן חייבים, ומהר, לנתק בין גמאל ובין הזרוע הפוליטית של המשפחה.

אבל גמאל הוא רק חלק קטן מהסיפור, ולא, הסיפור הוא לא טירופה לכאורה של שרה נתניהו. קודם כל, חשוב שלא להכתים את רוב הסובלים מבעיות נפשיות בדמותה של שרה נתניהו, ושנית, אנחנו לא יודעים שמדובר בבעיה נפשית; ולא מאבחנים אנשים מרחוק.

אבל זה לא חשוב. שרה נתניהו איננה עובדת מדינה. בית ראש הממשלה, כפי שציין יפה בן כספית, הוא מתקן ממשלתי. שורה של יועצים משפטיים לממשלה יודעים היטב שההתעמרות בעובדים בבית ראש הממשלה היא סדרתית, והם לא נקטו ככל הידוע בשום צעדים כדי להגן על העובדים מהתעמרות. הפרקליטות הגיעה לנקודת שפל בפרשת מני נפתלי, כאשר זרוע אחת שלה נשענת על העדויות שלו כדי לתבוע את שרה נתניהו ועזרא סיידוף, זרוע אחרת שלה משקרת לבית המשפט כדי להגן על נתניהו בתביעה האזרחית. אחרי לחץ עדין מהשופטים – הם תמיד עדינים בתיקים כאלה – משכה המדינה את הערעור כנגד פסק הדין בפרשת מני נפתלי. פסק הדין שקבע שנתניהו התעמרה בעובדים עד כדי פגיעה פיזית הפך לחלוט.

נתניהו וחנפיו – לזכור את כולם; עוד יבוא יום הזפת והנוצות של כל מי שתמך בגרוטסקה הזו – מיהרו לטעון שהתביעות נגד שרה נתניהו שקריות. זה, במחילה, צואת פרים. בשתי תביעות שהגיעו לשלב הפסיקה, עדותה של שרה נתניהו נמצאה בלתי אמינה, ועדותם של האנשים שהעידו על כך שהתעמרה בעובדים נמצאה אמינה. בני הזוג נתניהו והלוליינים המשפטיים שלהם סגרו שורה של תביעות אחרות מחוץ לבית המשפט.

יש טענה בזויה במיוחד שעלתה אתמול מקרב שורות החנפים: למה האנשים שעברו התעללות ניסו בכל כוחם להשאר במשרה שבה בוזו כל יום? ובכן, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל בניגוד לגמאל נתניהו רוב האנשים צריכים עבודה כדי להתפרנס. העובדים שבהם אוהבת שרה נתניהו להתעלל נמצאים בתחתית הסולם. אם הם מאבדים מקום עבודה, הם צריכים למצוא חדש – והם צריכים את ההמלצות של הבוס שלהם. וכן, מותר לאנשים לשאוף למקום עבודה שבו לא יתעללו בהם. האחריות היא לא על הקורבן אלא על המקרבן. מבחינתי זה נחקק לנצח בפרשת קצב, כשא’ מבית הנשיא פרצה באמצע הנאום שלה בבכי: “הקריירה שלי…” אנשים רוצים לחיות בכבוד. זו לא דרישה מוגזמת. הבוז צריך להיות שמור למקרבנים שלהם – ובמקרה שלנו, למעגל הסובב שיודע על התוקפנות אבל מחפה עליה.

ולסיום, לזכור: את הבוז שנתניהו חש כלפי העובדים שהפכו לקורבנות, את ההתייצבות האוטומטית שלו לצד המקרבן, את המסע התקשורתי להשחתת דמותם – את הבוז הזה הוא חש לכל אזרח ישראלי. האיש ומשפחתו צריכים להגיע לערימת האשפה ההיסטורית בהקדם – ויחד איתם, כל הלהקה שחיפתה עליהם: הליצנים המשפטיים, ביטן ואמסלם. לאף אחד מהאנשים האלה אסור שתהיה קריירה אחרי שנתנו את ידם לבזיון המתמשך הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

זו המסיבה שלי ואני אצרח אם ארצה

על הממלכתיות החלולה של הטקס ל-50 שנה לכיבוש

נתחיל מהחדשות, כי הן נסיוב לרעל שהממשלה מזריקה לעורקינו: היום נערך טקס ממלכתי לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. הוא נערך בנוכחות הנשיא, רובי ריבלין, ובנוכחות נציג ביהמ”ש העליון. אף שר לא נכח בטקס. בלטו בהיעדרם:

בנימין נתניהו

מירי רגב

איילת שקד

יריב לוין

אתם יודעים, האנשים האלה שצווחו במלוא גרונם כאשר בית המשפט העליון הודיע ביום שלישי שעבר שאין זה מן הראוי שנציגיו יגיעו לטכס לציון 50 שנה למפעל הגזל הלאומי, המכונה התנחלויות (סליחה, המונח הזה רעיל, קוראים לזה “התיישבות” עכשיו, עד שגם הוא יהפוך לרעיל). הם טענו שבית המשפט “פורם את הממלכתיות”, ואז, ארבעה ימים אחר כך, לא טרחו להגיע לטקס לזכר אירוע שאמנם יש להודות שהוא שולי ביחס להקמת מאחזים בלתי חוקיים על קרקע גזולה, אבל בכל זאת נחשב לבעל משקל בהיסטוריה הישראלית.

בלשון המעטה, אני לא מחסידיו של בית המשפט העליון או של הנשיאה היוצאת נאור, אבל פה פשוט עשו להם אמבוש. רגב הכריזה על עריכת הטקס בגוש עציון, והזמינה את שופטי העליון. עכשיו נאור היתה צריכה להחליט מה היא עושה: מקבלת את ההגדרה השקרית של הטקס כ”ממלכתי”, שולחת נציג, ומתבזה סופית; או מנהלת קרב מאסף על שאריות הכבוד העצמי של בית המשפט שלה.

אחרי הכל, הטקס לא רק נערך מחוץ לשטח ישראל: הוא נערך בטריטוריה שנמצאת – מכוח, אמנם החלטה בעייתית כתיקה – בתחום שעליו מופקד בג”ץ כמגן. שופט שהיה משתתף בטקס לכבוד מפעל הגזל הלאומי, היה אומר בכך שלמעשה הזה יש לגיטימציה. השופט הזה היה מתקשה אחר כך לשבת בדין כששאלות הגזל היו מגיעות שוב לבג”ץ. בג”ץ התחמק שוב ושוב מהדיון בשאלת עצם מעמדן החוקי של ההתנחלויות: הוא הסכים לדון רק בשאלת מעמדם של מאחזים, כי אלה הם בלתי חוקיים גם לשיטת המדינה עצמה. זה אחד החטאים הקדמונים של בג”ץ: הסירוב לפסוק בשאלה פשוטה למדי במשפט בינלאומי.

המלכוד שבו מצא את עצמו בית המשפט של נאור היה כפול: אם ייענה להזמנה, הוא יבזה את עצמו; אם יסרב לה, הוא יכונה על ידי האספסוף הממשלתי כבוגד. לזכותה של נאור ייאמר שבמה שהוא כנראה ההחלטה החשובה האחרונה שלה, היא הגנה על כבוד המוסד שבראשו עמדה.

הבעיה היא עם האספסוף הממשלתי. גבירתי שרת המשפטים איילת “האם היא ניאו נאצית?” שקד, כבוד הקומישרית רגב, הנושא בידיכן והוא לא מסובך במיוחד. העבירו חוק בכנסת שקובע שהאזור שנתפס על ידי ישראל במלחמת ששת הימים לא יוגדר יותר כ”אזור בשליטתה” אלא כחלק בלתי נפרד ממנה. אתם לא צריכים חוק יסוד בשביל זה. די בחוק רגיל. הוא אפילו לא צריך רוב של 61 מנדטים. רוב אקראי יספיק. אתם יכולים לסמוך על הח”כים של יש עתיד – ששלחה נציג לטקס בגוש עציון – שיברחו מהכנסת. אחרי הכל, גבירתי שקד, זה מה שהבוחרים שלך רוצים; אחרי הכל, הקומישרית רגב, מרכז המפלגה שלך בעד. ואחרי הכל, אמרתם שאין מחלוקת בשאלת הכיבוש וההתנחלויות. אז יאללה, עשו את זה.

אה, לא? אתן יודעות שיהיה לזה מחיר ואתן לא מוכנות לשלם אותו? אתן יודעות שהמחיר יכול להיות מיטוט הכלכלה הישראלית, אבל אתן מעדיפות להפיל את התיק על בית המשפט? אז אתן, והממשלה ההו כו ציונית שלכן, אסופה באושה מהמקובל של פוליטיקאים פחדנים וחלולים, שמשחקים בגורל תושבי ארצם בעודם מנגנים בכינור מול המולדת הבוערת. אתם ראויים לכל שם גנאי ובוז. או, שמא, עדיף פשוט ששמכם לא ייזכר מחמת הבושה הלאומית: כל אומה חופשית היתה מסמיקה מכלימה לנוכח העובדה שסרסורים ליצניים כמוכם מנהלים אותה.

ןפוף, המופע שאמור היה להוכיח שהכיבוש ניצח נגמר בכך ששוב קיבלנו תזכורת – אחרי שנים של תעמולה מתוזמרת ממשלתית – שהוא עדיין כיבוש ועדיין שנוי במחלוקת. מהטקס נעדרו, אחרי הכל, לא רק שופטי העליון: גם הרמטכ”ל נעדר ממנו, ונעדרו כל השגרירים. כולל השגריר תומך ההתנחלויות מארה”ב. מה נשאר למארגני הטקס? רק לצרוח.

בזה הם טובים, אין ספק. אבל בפעם הבאה שה”ה רגב, נתניהו ושקד יקוננו על העדר ממלכתיות, זכרו שהממלכתיות היא מבחינתם בגוש עציון אבל לא בטקס לזכר הרוגי מלחמת יום הכיפורים. הממלכה שלהם היא יהודה, לא ישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם מפחדים, גרסת 2017

הסירוב של נתניהו להתנער מהקריקטורה האנטישמית של בנו מעיד על נכונות לשרוף את המועדון

בני משפחת נתניהו מרגישים שהסוף מגיע, וכשהסוף מגיע מציתים את המועדון. קשה להתייחס אחרת לסירוב אתמול (א’) של נתניהו לגנות את הקריקטורה האנטישמית של בנו, שבה נראה ג’ורג’ סורוס כשהוא מפעיל את החיזרים הרפטיליאנים, האילומינטי/מאסונים ובאמצעותם את אהוד ברק, אלדד יניב ומני נפתלי.

אף שלגמרי אפשר לטעון ברצינות שלגמאל נתניהו תמיד היה חסר בורג, ושהוא מתחכך עם ניאו נאצים כבר די הרבה זמן; ואף שאפשר לטעון שלנתניהו אין שליטה על מה שבנו כותב – עד כמה שהדבר בלתי נתפס, כשהבן הוא חלק ממערך הדוברות של ראש הממשלה – ההחלטה של בנימין נתניהו לא להתנער מהקריקטורה הפכה אותה לכולה שלו.

ניאו נאצים ברחבי העולם חוגגים על הקריקטורה של גמאל, ומותר לנחש שגם עוד 50 שנים הם עדיין ידברו על הפעם ההיא שבה בנו של ראש ממשלת העם היהודי (כפי שנתניהו אוהב לראות את עצמו) חשף שלא במתכוון את הצורה שבה היהודים שולטים בעולם. הם יעשו את זה, יש להניח, גם אחרי שישראל תחדל להתקיים.

והסירוב להתנער ממנה הוא בעצם, המסר של נתניהו: אין יותר מעצורים. הכל ניתן להבערה. אני אתחבר לניאו נאצים, אני אתחבר לחובבי קונספירציות מטורפים לחלוטין, אהפוך את ישראל למשל ולשנינה בעולם. לא אשאיר אחרי שום פיסת אדמה בלתי חרוכה, אם החקירות נגדי ונגד משפחתי המושחתת לא תחדלנה. נתניהו אומר לנו בעצם: תשכחו מהעמדת הפנים של מדינאי זהיר והססן. הכל הולך מעכשיו. חשבתם שאני נאבק באנטישמיות? אני אאכיל את האנטישמים. את מה שאני עדיין לא מעז לומר, יאמר גמאל. אני אשסה אתכם זה בזה, כי פרט לכך לא נשאר לי דבר.

אנחנו נמצאים בפועל ברגע ה”הם מ פ ח ד י ם” של 2017. כמו ב-1999, מי שמפחד בפועל הוא נתניהו ובני ביתו. כמו ב-1999, השיטה היא להטיח האשמות מופרכות ביריבים דמיוניים. לא במקרה, אהוד ברק מככב בשני המקרים. אפשר רק לנוד למסכנים מהאילומינטי, ולרפטיליאנים שאמורים היו להיות ה-Unseen Masters: פעם הם עסקו בגורל היקום, עכשיו הם מתדרדרים למני נפתלי ולחמגשיות. מסתבר שגמאל נתניהו חושב עליהם כפי שהוא חושב על אמו: כפי שהיא לא בחלה בגניבת בקבוקים כדי למחזרם, הוא מניח שאדוני היקום לא מהססים להשליך את כל כוחם עבור האוכל שגנבה משפחתו.

וזה יעבור. אלה פרפורי הגסיסה. זכרו אותם, אל תסירו מבטכם: כך נראות תהומות הצחנה של סביבת ראש הממשלה. מי שלפני חודש יצא להגן על ההתקפות האנטישמיות כנגד סורוס בהונגריה, משתמש בו כדמון גם בישראל. הביטו לא רק בנתניהו ובבני משפחתו, אלא בערימת הסחי האנושי שמגבה אותו גם בשלב זה: הריקלינים, הציפרים, כל אנשי הימין שמפרפרים עכשיו ומשאירים מאחוריהם את שאריות כבודם העצמי כדי להגן על גמאל ועל אביו. זכרו במיוחד את השרים המשותקים מפחד, שלא אמרו דבר ויאמרו לנו עוד כמה שבועות איך דווקא הם ראויים יותר מכל להחליף את אבו גמאל.

זכרו אותם, כי למרבה הצער הם עוד יהיו איתנו, ויעמידו פני אנשים “ערכיים” גם כשהגרוטסקה של משפחת נתניהו תגמר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תיק 5000

על התיק החדש-ישן נגד נתניהו: שוחד בחירות ועדות שקר

בתחילת השבוע לא נותרה לראש ממשלתנו הנלעג, בנימין נתניהו, כל ברירה והוא נאלץ לציית לצו בית המשפט העליון ולמסור את הנתונים המדויקים על השיחות בינו ובין עורך ישראל היום, עמוס רגב, ואלו בינו ובין השוגר דדי שלו, שלדון אדלסון. דרוקר מיהר להצליב את הנתונים, והם מרשיעים למדי. הסתכלו בתמונה שמופיעה בקישור הזה. היא מרשיעה למדי. זמן קצר לאחר מכן עשו בישראל היום את הדבר העלוב המתבקש והעלימו את הארכיון שלהם.

יש מעט מאד עיתונים שהיו מוחקים את הארכיון שלהם, כי לעיתונים יש אינטרס שיקראו אותם, גם את הידיעות הישנות שלהם. אבל ספק אם נותר אדם חושב שמאמין שישראל היום הוא עיתון. מדובר בעלון תעמולה ותו לא, ועלון תעמולה עושה הכל כדי שלא לפגוע במושא הקידום שלו.

שלשום (ב’) פנה ח”כ אילן גילאון (מרצ) לרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בדרישה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, רגב והשוגר דדי בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות, תעמולה אסורה וסעיפים אחרים. כפי שנכתב כאן בעבר, מדובר במשהו פשוט הרבה יותר: קניית שלטון בכסף זר. הון-ז’יטון-עיתון. גילאון כינה את הפרשה “תיק 5000”.

אלא שיש כאן עוד עבירה: עדות שקר. כזכור, נתניהו הגיש תצהיר שקרי לוועדת הבחירות המרכזית ובה טען כי אין לו שום קשר לישראל היום. המטרה של תצהיר השקר היתה למנוע הגדרה של ישראל היום כשוחד בחירות.

מיד התחילה מכונת הרעש של הימין לטרטר בנסיון לגרום לרעש לגבור על האות. נתניהו עצמו הודיע שהוא קיבל פניה מדוד ביטן לחשוף את פרטי השיחות של קודמיו בתפקיד של נתניהו עם עורכים, ויש להניח שהוא ייענה לה הרבה, הרבה יותר מהר מאשר שהוא נענה לבקשת חופש המידע שהופנתה כלפיו; ההתדיינות של דרוקר מולו ארכה כשנתיים. טענה ששבה ועלתה – נתניהו עצמו העלה אותה – היא שמדובר בחשיפת קשריו של נתניהו עם עיתונאים. מיכאל טוכפלד – גילוי נאות: הוא היה מרכז מגמת התקשורת שבה למדתי בישיבת נחלים, למדתי ממנו המון – הרחיק לכת וטען שבכך שדרוקר חשף “מקורות”, הוא חדל להיות עיתונאי.

שזה, במחילה, בולשיט.

קודם כל, השיחות בין נתניהו ואדלסון ודאי אינן שיחות בין “מקור” ועיתונאי. אדלסון איננו עיתונאי, הוא מו”ל. מי שמסתכל על צפיפות השיחות בין רגב ובין נתניהו יבין במהירות שאפילו היינו מקבלים את הטענה שרגב משמש פה בתפקיד עיתונאי ולא שופר שמקבל פקודות, טענה שאין לה על מה להסתמך, יש פה יותר מדי שיחות והן מגיעות בדיוק בזמן סגירת הגליון.

אבל מעבר לכל זה, יש עובדה ששופרי הימין פשוט משמיטים: בהליך המשפטי סביב חשיפת השיחות, נתניהו טען שהשיחות בינו ובין אדלסון פרטיות משום שהן בין חברים ואין בהן עניין לציבור. רגב ואדלסון טענו, גם הם, שהשיחות הן בין מכרים. כשהם שינו את טעמם – בשלב מאוחר – וניסו לטעון שנתניהו הוא “מקור” שלהם, בג”צ זרק אותם מכל המדרגות (פסק הדין). נתניהו, בקצרה, טען דבר אחד בבית המשפט – שהקשר בינו ובין רגב והשוגר דדי היה ידידותי בלבד – ואת היפוכו אחרי פסק הדין: שהוא היה מקור שלהם. ברור שהוא שיקר לפחות במקרה אחד. הנחת היסוד צריכה להיות שהוא שיקר במקום שבו אין על צך סנקציות, כלומר לא לבית המשפט.

מנתניהו אף אחד לא מצפה לדבר – אפילו לא האנשים שמגנים עליו עכשיו. הם בסך הכל רוצים לשמור על האינטרסיפ של המגזר המקומבן מכולם, של האליטה החסודה. הם יודעים שאין להם תחליף לנתניהו. כשליל המכשפות הזה ייגמר, זכרו את כולם: את כל מי ששיקר לציבור בפה מלא כדי להגן על השוגר דדי שלהם. זכרו להם את זה במיוחד כשהם ינסו שוב לשקר ולומר שהמגזר שלהם “ערכי” יותר מהציבור. אחים, כלי חמס מכרותיהם.

ועוד דבר אחד: גדי טאוב כתב תגובה לפוסט האחרון בעמוד שלו בפייסבוק, ובו הוא ניסה לטעון שהוא כלל לא טען את מה שטען. בסופו של דבר, אחרי שנלחץ אל הקיר, הוא נאלץ להוציא את התגובה הזו. ישפוט הקורא. אני מוצא את העובדה שטאוב לא התייחס כלל לטענה שהידיד המשונה שלו כלל לא קיים מעניינת במיוחד.

taub

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בוקר טוב, האיום האיראני שלכם חזר

נתניהו חוזר לשטיק העתיק ביותר שלו: נפנוף באיום האיראני. הפעם הוא לא מסתיר שמטרת המלחמה שלו היא הגמוניה

שופר הווז’ד הרוסי, פראבדה, תיאר בלגלוג את ביקורו של ראש ממשלתנו היקר ברוסיה בשבוע שעבר: נתניהו היה רגשני, על סף פאניקה, בעוד שהווז’ד פוטין היה קר כקרח, ובעודו מלטף נמר מסומם הבהיר לנתניהו שאיראן היא בעלת ברית של רוסיה.

זה לא צריך היה להפתיע אף אחד. מבט קצר על המפה היה מבהיר שאיראן חשובה לרוסיה הרבה יותר מישראל. הן כמעט שכנות, ובעבר רוסיה פלשה לאיראן. ה"סטאניות" שמקיפות את איראן היו בעבר תחת שליטה רוסית ויש השפעה רוסית ניכרת בהן גם כיום.

גם ביחס למלחמה בסוריה, איראן היא בעלת ברית רוסית בעוד שישראל היתה בפועל בעלת ברית של דאע”ש וג’בהת אל נוסרה. המלחמה בסוריה עומדת להגמר, ישראל היתה בצד הג’יהאדיסטי המפסיד, ארה”ב במגמת נסיגה מהאזור שרק התחזקה בימיו של נירון המודרני שעל גדות הפוטומק, ואין לישראל מי יודע מה קלפים לשחק.

בתקשורת הישראלית רווחים לאחרונה דיווחים על “גשר יבשתי איראני לים התיכון.” קודם כל, לא ברור מה האסון הגדול בכך. נניח שמשאית איראנית יכולה לנסוע מטהראן כל הדרך ללטקיה. אז מה? מה הרבותא הגדולה בכך שלאיראן יהיה נמל בים התיכון? מה צריכה איראן מהים התיכון שהיא לא יכולה לקבל דרך המפרץ הפרסי?

מה גם שאם נסתכל על הגשר היבשתי הזה – נו. רצועה צרה ולא מי יודע מה יציבה שעוברת דרך שתי מדינות מעורערות: עיראק וסוריה. נתניהו מפמפם לאחרונה את החשש מ”מפעלי טילים” איראניים בסוריה ובלבנון.

לא ידוע איך להגיד את זה לנתניהו, אבל לסוריה – מדינה שנמצאת במצב מלחמה עם ישראל – יש את כל הסיבות להציב טילים איראניים בשטחה. מי יודע, אולי זה יגרום לישראל להסס לתקוף את סוריה יותר מ-100 פעמים, כפי שהשתחץ חיל האוויר לאחרונה. ועל זה בעצם כל הבלגאן: ישראל התרגלה להגמוניה. היא התרגלה לכך שהיא יכולה להפר את הריבונות של לבנון וסוריה בלי לשלם על כך שום מחיר, שהיא יכולה לבצע תקיפות אוויריות ככל העולה על רוחה, ובחסות השתיקה התקשורתית הנלהבת לבצע שורה מעשים שהם כולם עילה למלחמה.

הכנסה של טילים איראניים לסוריה תשנה את מאזן הכוחות. ישראל אשכרה תצטרך להסתפק בגבולותיה – או להסתכן בכך שכאשר היא מפרה את הריבונות של שכנותיה, היא תספוג מהלומת נגד. נתניהו, שבמשך שנות שלטונו התרגל לכך שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בסוריה והציבור ימשיך לנמנם, קולט שזה מתחיל להיגמר. וזה מלחיץ אותו.

המדיניות של איראן שמרנית וזהירה. היא פועלת במקומות שבהם יש רוב שיעי והיא מאפשרת לו להתמודד עם הרדיפה הסונית. אין לה כוונות מלחמה; היא מעדיפה את ההגמוניה שלה באמצעות בעלי ברית מקומיים. לישראל אזלו בעלות הברית: ארה”ב, כאמור, בנסיגה ואפילו הסעודים מתחילים לרדת מהעץ. סעודיה איפשרה לעולי רגל מאיראן, לראשונה מזה שנתיים, להשתתף בחאג’ בשבוע הבא, והיא עורכת גישושים לקראת החזרת היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הרודן הסעודי המיועד, מוחמד בן סלמן, רוצה להפסיק את המלחמה בתימן – שהוא היה אחד הדוחפים העיקריים לה.

הסעודים, אולי הכוח המאוס ביותר באזור, לא הפכו לחובבי איראנים. הם פשוט הבינו שראשית, אין איום על הממלכה עצמה, ושנית שהעלות של המלחמה נגד איראן גבוהה מדי. האיראנים מוכנים לעשות עסקים. אחרי הכל, משמר המהפכה הוא כיום קודם כל קונצרן עסקי.

אף אחד לא עדכן את נתניהו, כמסתבר. מכאן ההיסטריה של “האיראנים על הגדרות” והנסיעה החפוזה לפוטין. אין שום איראנים על הגדרות, וגם לא יהיו. איראן היתה מאד לא מרוצה ממלחמת לבנון השניה, למשל, והיא צריכה עוד חזית כמו עוד חור בראש. סביר להניח, כן, שיהיו טילים איראניים בסוריה: אסד חייב לאיראנים הרבה, ואחרי הכל, איראן היא הצד המנצח במלחמה.

טילים איראניים בסוריה אינם, בפני עצמם, איום על ישראל. הם איום על ההגמוניה הישראלית, על התפיסה הישראלית שהיא יכולה להפעיל כוח צבאי במרחב כרצונה. עכשיו יצטרכו הישראלים להחליט האם ההגמוניה שלהם שווה מלחמה.

נתניהו, כהרגלו, עושה את מה שהוא יודע לעשות: מפחיד מאיראן. זה מה שהוא עושה כבר 21 שנה. 12 מתוכן הוא היה ראש ממשלה. אם אכן היה איום איראני, הוא לא הסיר אותו. למעשה, אחרי 12 שנים של נתניהו איראן נמצאת בעמדת עוצמה חסרת תקדים לעומת ההגמוניה הישראלית. נתניהו אולי יודע לדבר, אבל לא מסוגל לבנות את הבריתות שידחקו את איראן. יש לכך סיבה: המשימה העיקרית של נתניהו, אפילו יותר מאיראן, היתה הגנה על ההתנחלויות. כל זמן שהגנה עליהן היא ליבת המדיניות הישראלית, לא יהיו לישראל בעלי ברית. רוב השנים הללו, נזכיר, נתניהו איים עלינו בדחליל הגרעין האיראני. עכשיו הוא נאלץ לאיים באיום הרבה יותר קונבנציונלי.

נתניהו היה, רוב ימיו, פחדן מכדי לצאת למלחמות – אפילו בשנת 2012 הקדחתנית, שבה חתר למלחמה נגד איראן. המלחמות היחידות שהעז לצאת אליהן היו כנגד אוכלוסיה לא חמושה ברצועת עזה. צה”ל למד ב-2006 שחיזבאללה יודע להגן על עצמו לא רע בכלל, ומלחמה בשטח סוריה – זה הולך להיות אסון אמיתי, במיוחד כשמשטר אסד נתמך על ידי פוטין. סביר להניח שנתניהו רק יאיים, בניסון נואש להחזיר לעצמו את הילת התרנגול השכונתי, אבל בהתחשב במצב החקירות שלו, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שהוא ינצל תקרית מקומית כדי להדליק סכסוך שישכיח את מצבו הפלילי. את מידת שיקול הדעת של נתניהו ראינו באירועי ירושלים ובתקרית בירדן. אסור לתת לממשלת נתניהו את ימי החסד בתחילת מלחמה, השבוע שחולף בטרם הסתבר שוב שצה”ל הוא החוליה החלשה שטובה בעיקר בהרג אזרחים. הפעם צריך יהיה לצאת לרחובות מיד, לא לתת לסם הפטריוטיות המזויפת להציף את הדם. ולקראת האפשרות הזו, לעקוב בספקנות יוצאת דופן נגד כל נסיון לפמפם מלחמה באמצעות התקשורת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך קנה נתניהו שלטון בכסף זר

הפיל שבחדר: ישראל היום כולו הוא שוחד בחירות, ונתניהו שיקר בנושא

ראש ממשלתנו היקר מסובך בשורה של פרשיות, אבל יש אחת מהן שהיא שוחד מובהק – ואף על פי כן איש כמעט איננו מדבר עליה. אנחנו מדברים על שוחד ענק, של עשרות עד מאות מיליוני שקלים. הכוונה, כמובן, ל”ישראל היום”, שמשמש את נתניהו מטעם אוליגרך זר שעשה את כספו מרווחי הימורים – ועל פי חלק מהטענות שהועלו נגדו, גם מרווחי זנות. וכפי שיוכל להועיד רועה הזונות של הליכוד, אורן חזן, השניים הולכים יד ביד.

נזכיר. “ישראל היום” יוצא לאור מזה יותר מעשור, מאז יולי 2007. לכל אורך שנות קיומו – עם, יש להודות, מספר חריגים בולטים בשבועות האחרונים, שגרמו לפרשנים לתהות האם אדלסון העביר את נאמנותו לנפתלי בנט – ייצג העיתון לא את הימין הישראלי, אלא את בנימין נתניהו. על ההבדלים בין שני הדברים, ועל הצמדותו של העיתון לנתניהו ולא לימין, עמד אתר העין השביעית בהרחבה.

בשבוע שעבר, הכריע בית המשפט העליון סופית בעתירה שהגיש רביב דרוקר ושדרשה לחשוף את מועדי שיחות הטלפון בין נתניהו, המו”ל אדלסון והעורך לשעבר רגב. נתניהו נדרש למסור את הנתונים. ההחלטה מגיעה אחרי שנתיים וחצי של מאבק משפטי של נתניהו, רגב ואדלסון כנגד מסירת הפרטים. ברקע עומדת השאלה: האם ישראל היום הוא אכן עיתון, או שהוא בטאון של לשכת נתניהו? הטענה שבשלה הגיש דרוקר את העתירה היא שעל פי שורה של דיווחים, מדי לילה היה רגב – לפני שנזרק לכלבים על ידי אדלסון – מנהל שיחת טלפון, שלאחריה היתה לעתים הכותרת הראשית משתנה דרמטית. האם הכותרת הוכתבה לו על ידי נתניהו? אולי נדע בקרוב.

לקראת הבחירות האחרונות, ב-2015, עתר עו”ד שחר בן מאיר לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה למנוע את פרסום ישראל היום במהלך הבחירות, שכן מדובר במימון מפלגות בלתי חוקי. נתניהו הגיש תצהיר, הוגש על ידי עו”ד דוד שמרון, ובו נכתבו הדברים הבאים:

“לתנועת הליכוד וליו”ר תנועת הליכוד וראש הממשלה מר בנימין נתניהו אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו, מכל מן וסוג שהבוא, עם “ישראל היום” או עם מערכת העיתון או עם עיתונאים הכותבים בו, שהיה בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או ניהולו השוטף.”

או, בלשון החביבה על נתניהו, אין כלום כי לא היה כלום.

בעקבות התצהיר, דחתה ועדת הבחירות המרכזית את העתירה, תוך שהשופט ג’ובראן מציין כי לא הוצגו די ראיות כדי להתגבר על התצהיר.

תצהירו של נתניהו לווה בתצהיר של אחד שלמה פילבר, אז יו”ר מטה הליכוד והיום חשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים כחלק מתפקידו כנאמנו של נתניהו במשרד התקשורת. דוד שמרון חשוד בפרשת הצוללות. נתניהו חשוד בפרשת 2000, שבה זמם יחד עם נוני מוזס כדי לקשור נגד כלל צרכני התקשורת בישראל. על פי הדיווחים, שנתניהו לא הכחיש, הוא הציע למוזס לרסן את ישראל היום ובתנאי ש”ידיעות אחרונות” ירסן את הביקורת נגדו. נתניהו טוען להגנתו שהוא בסך הכל רימה את מוזס. הבעיה היא שעדותו של אדלסון מסבכת אותו: האחרון אמר למשטרה, על פי הפרסומים, שנתניהו אכן פמנה אליו בבקשה לברר האם אפשר לסגור את מוסף השבת של ישראל היום, שהציק במיוחד למוזס.

בעקבות חשיפת פרשת 2000, פנה עו”ד שחר בן מאיר ליועץ המשפטי לממשלה בינואר 2017 בדרישה לחקור האם התצהיר שהגישו נתניהו ופילבר לקראת בחירות 2015 לא היה תצהיר כוזב. יצוין שהפניה הזו בוצעה חודשים לפני שאדלסון מסר את עדותו וקודם להפיכתו של ארי הרו לעד מדינה. בשיחה טלפונית היום אמר עו”ד בן מאיר כי קיבל תשובה מהיועץ המשפטי על כך שהנושא הועבר לפרקליט המדינה, וזה כתב שהנושא הועבר למשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. הטחנות, כידוע, טוחנות לאט.

לא צריך לחכות לפסק הדין הסופי והחלוט כדי לעמוד על כמה עובדות בסיסיות. השיחות בין מוזס ונתניהו התבססו על ההבנה בין הצדדים שלפיה נתניהו אכן יכול להביא לכך ש”ישראל היום” ישנה את מדיניותו. גם אם ניקח את הטענה המקלה ביותר של נתניהו, לפיה הוא בסך הכל עבד על מוזס (למה? לשם מה?), הרי עדיין עומדת בעינה העובדה שבניגוד לתצהיר שלו ושל פילבר, לנתניהו היתה השפעה יוצאת דופן על העיתון – חזקה מספיק כדי לשכנע את המו”ל המתחרה שהוא יכול לעמוד במילתו. העובדה שנתניהו אכן גישש אצל אדלסון האם ניתן להפסיק את פרסום המוסף השבועי רק מחזקת את התפיסה הזו.

תצהיר שקרי הוא עדות שקר. במקרה הקל ביותר, נתניהו הלך לבחירות 2015 כשהוא נהנה משוחד בחירות באמצעות עדות שקר. במקרה הרע יותר, נתניהו נהנה משוחד בחירות בעלות של מאות מיליונים במהלך כל העשור האחרון. את הכסף הוא קיבל, כאמור, מאוליגרך זר שהביע עוינות לעצם קיומה של דמוקרטיה ישראלית. פעם, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, הוא חגג על המילים של מבקרת המדינה מרים בן פורת – “קניית שלטון בכסף” – שהתייחסו למפלגת העבודה, תוך שהוא משמיט לנוחותו את העובדה שבן פורת התייחסה לבחירות בהסתדרות. קניית שלטון בכסף, ובכסף זר, זה בדיוק מה שעשה נתניהו – לפחות ב-2015 וכנראה גם ב-2009 וב-2013.

ועוד דבר אחד: המדינה תיאלץ לשחרר ממעצר מנהלי את אליה נתיב, בן 19, לאחר שהוחזק במשך חודשיים ללא הגשת כתב אישום. הסיבה לכך היא שלמדינה אין ראיות. נתיב, אותו מגדירה המשטרה החשאית כאחד ממובילי “תשתית המרד” בגדה, חשוד בהצתת כלי רכב והשחתתם. אני לא מזלזל בכך כלל, אבל רבאק, אלה עבירות רכוש. אפשר היה לחשוב שהמדינה משתמשת במעצר מנהלי בצורה מדודה, אבל שוב מסתבר שזה פשוט לא נכון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנחש שמכיש את עצמו

גמאל נתניהו יוכל להאשים את אביו בתביעת הדיבה שחטף

יורש העצר המיועד, גמאל נתניהו, ספג אתמול (ג’) תביעת דיבה מארגון מולד, לאחר שכתב סטטוס בפייסבוק שבו טען שמולד היא “ארגון אנטי ציוני” שממומן על ידי “הקרן להשמדת ישראל.” גמאל העלה כאן לפחות טענה אחת שהיא דיבתית במובהק: אפשר להתווכח על ה”אנטי ציוני”, אבל אין ספק שמולד לא ממומנת על ידי גוף בשם “הקרן להשמדת ישראל”, גם משום שגוף כזה איננו קיים וגם משום שמולד מעולם לא היתה מסכימה לקבל כסף מארגון כזה. בניגוד לאם תרצו, למשל, ארגון שבית משפט קבע שאין מניעה לקרוא לו ארגון פאשיסטי, שהדובר שלו הודיע בעבר שהוא ייקח כסף גם מהיטלר.

אני מזכיר את אם תרצו לא במקרה: היא החוליה המחברת. גמאל לא היה מסוגל להעלות על דעתו את הביטוי “הקרן להשמדת ישראל” אלמלא פועלה של אם תרצו. זו יצאה בקמפיין השמצות מטורף כנגד הקרן החדשה לישראל בשנת 2010, בסיוע נלהב של התקשורת הימנית – אבל אף אחד מחוץ לעולם העמותות לא שמע על הקרן קודם. היא לא היתה חלק מהשיח. אם תרצו הפכה אותה לשעיר לעזאזל של כל מה שרע בישראל.

נניח עכשיו לפאשלה הגדולה של הקרן ב-2010 – היא לא נכנסה באמאמא של רונן “סוחר בעקיפין עם איראן” שובל וגנב האמל”ח ארז תדמור, והיה לה על מה – ונעבור לסיבה שהתביעה של גמאל היא תוצאה של פעילותו של אביו.

אם תרצו, בניגוד לתעמולה שלה (שמלכתחילה היתה מלווה בבריונות, כמו האיום בתביעה על ויקיפדיה אם תעז לכתוב שהיא ארגון ימין) היתה זרוע ביצועית של לשכת נתניהו. היא היתה הפיקציה שמאחורי מחאת המילואימניקים. היא קיבלה כסף מאיש לשכתו של נתניהו, יואב הורוביץ, ב-2008; והיה חשוב לה עד כדי כך להעלים את המידע הזה, שהיא הסתירה את הדו”חות הכספיים של אותה השנה עד שרשם העמותות איים לסגור אותה. בשנת 2007, כפי שחשף רביב דרוקר, רונן שובל כתב לנתניהו מסמך אסטרטגי על הדרך להשתמש במחאת המילואימניקים כנגד אולמרט. הבוקר (ד’) חשפו אורי בלאו וחיים לוינסון שארי הרו, איש הכספים של נתניהו, קיבל תשלום גבוה ומשונה – 105,000 דולרים – מעמותה שקשורה לנתניהו. היא היתה ידועה בשם One Jerusalem, ואחר כך שינתה את שמה ל-Americans for . Jerusalem. בשנת 2012 היא ועמותה אחרת תרמו לאם תרצו מיליוני דולרים.

בקיצור, אבא של גמאל הוא שהפיץ – באמצעות זרוע שה-plausible deniabilty שלה הופרכה – את כל הבדותות על “הקרן להשמדת ישראל.” הוא זה שהפך את המושג הזה לרווח בשיח – על כל פנים, בשיח של תא התהודה הימני. הוא זה שהפיץ את התפיסה על ארגונים שרוצים ישראל אחרת כעל “ארגונים אנטי ציוניים” (לא שאני נגד ארגונים אנטי ציוניים, חלילה). זו האווירה שגמאל ספג בבית. זו האווירה שהוא התחנך עליה. אנחנו יודעים שהוא היה גזען קטן גם קודם, קשה להניח שהחיים בבית התהודה בבלפור שיפרו את יכולת החשיבה או הביטוי שלו.

לנתניהו האב יש אובססיה ארוכת שנים עם ארגוני זכויות אדם. הוא רואה בהם – במידה של צדק – את המחסום האחרון בפני שלטונו. אחרי הכל, כשראשי האופוזיציה לפיד והרצוג מתחרים על מי יחזיק בתואר “האפס שהתגלם בבשר” כל מה שנשאר הוא קבוצה קטנה, נחושה, אמיצה של אנשים שמעזים לומר שיכול להיות פה אחרת וטוב יותר, משהו שהוא לא היאוש הבלתי נגמר של לנצח נחיה על חרבנו, לא השמיר והשית של ביבילנד. אז הוא הפעיל מבצע ארוך שנים נגד הארגונים הללו, במימון כסף שחור מחו"ל, במטרה לבצע להם דה-לגיטימציה מוחלטת, לחסל את היכולת שלהם להעביר מידע לחלק של הציבור שעוד רוצה בו.

ואז בנו יקירו הועלה על המוקש שהאב עצמו טמן: גמאל כל כך ספג את האוויר של “הקרן להשמדת ישראל”, שהוא פתח את עצמו לתביעת דיבה. שמגיעה חודשים ספורים אחרי שהמשפחה הקדושה תבעה את יגאל סרנה. ולרוע מזלו של נתניהו ג’וניור, הפעם לא ניצבים מולו אנשים מבוהלים, אלא אנשים נחושים, מחושלים באש השנאה שהופנתה אליהם בשנים האחרונות, והם מכים חזרה.

שייקספיר היה עושה מזה טרגדיה. אני, אמון על "באבוד רשעים רינה", הולך לשים יד על פופקורן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לשחיתות תמיד אנחנו

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את זה, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג הזה. אם הוא היה מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא היה מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי נהי.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס הזה. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, כי הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

טירופו של בנימין הראשון

נתניהו מרגיש שהוא מאבד את האחיזה בשלטון ומותיר אחריו אדמה חרוכה

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביצע בשבוע האחרון שורה של צעדים מסוכנים, שכולם בלי יוצא מן הכלל נועדו לאפשר את השרדותו הפוליטית. זו שכנראה משכה הכי הרבה תשומת לב היתה ההתקפה יוצאת הדופן של מקורבי ראש הממשלה על השב”כ. מירי רגב תקפה את השב”כ בסוף השבוע שעבר וכינתה את התחזיות של הארגון “הזויות.” נתניהו שתק. העבד הנרצע של נתניהו, דוד ביטן, אמר שלשום שאנשי השב”כ “פחדנים.” נתניהו הוציא הודעה רפה שהוא מתנגד. אתמול אמרו מקורבי נתניהו שהוא, אם רק היו נותנים לו, היה יוצא גבר-גבר בהר הבית, אבל מה? השב”כ הציג לו תרחישי אימה ולא היתה לו ברירה. הם שכחו לציין שנתניהו, כראש הממשלה, הוא האחראי על השב”כ. אם הוא חושב שההערכות של הארגון היו אלרמיסטיות, התפקיד שלו היה להתעלם מהן וליישם את המדיניות שלו עצמו. בשביל זה הוא ראש ממשלה. אבל לזה אין לו די אומץ.

התקפות כאלה מצד מקורבים על שירותים ממשלתיים הם משהו שהורגלנו לו ממשטר טראמפ, ואולי זה מקור החיקוי. באופן חריג, שורה של ראשי שירות בדימוס יצאו להגנת השב”כ מפני מי שאמור לנהל אותו. כרמי גילון ציין, וקשה להתווכח איתו, שביטן ורגב לא היו יוצאים להתקפות כאלה אלמלא ידעו שיש להם גיבוי מראש הממשלה.

זה היה אירוע אחד. אתמול היו כמה מהם. לפתע, בלי שום התרעה, הודיע נתניהו שהוא בעד עונש מוות לעומר אל-עבד, הרוצח מחלמיש. בכך, כמובן, הוא מפגר בארבעה ימים אחרי שר הבטחון שלו, שר החינוך שלו ושרת המשפטים שלו; אבל, בניגוד אליהם, הוא הצליח להציג את בתי הדין הצבאיים כחותמת גומי של הממשלה (”הם [השופטים] רוצים גם לדעת את עמדת הממשלה”) ולהשכיח את העובדה שלפני שנתיים הוא חיסל את הצעת עונש המוות של אביגדור ליברמן. לא בכל יום ראש ממשלה של מדינה שרשמית אין בה עונש מוות מודיע בפתאומיות על תמיכתו בו.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין שהסבירות שעונש המוות אכן ייושם בישראל או בשטחים הכבושים על ידה נמוך משהו. אבל כשראש הממשלה סוטה ממדיניות של עשרות שנים – מדיניות שהוא עצמו תמך בה – הוא מזמין עליו לחץ תמידי מצד ימין והוא מוריד את תפקיד ראש הממשלה, רשמית, למעמדו של טוקבקיסט.

אתמול חזינו גם בהתקפה חריפה מצד מלך ירדן, עבדאללה, על נתניהו. באופן חריג אם לא חסר תקדים, האשים עבדאללה את נתניהו בכך שהוא השתמש במשבר המאבטח בירדן לצרכיו הפוליטיים, דרש את העמדתו לדין של המאבטח – אותו כינה “רוצח”, ויותר ויותר מתחוור שזה לא רחוק מהאמת – והבהיר שלהתנהגותו של נתניהו תהיה השפעה על היחסים בין שתי המדינות. ה”התנהגות” המדוברת היא ההזדרזות של נתניהו להתחבק בצורה מתוקשרת עם המאבטח – שהרג לפחות אדם אחד חף מפשע, אם לא שניים – וההחלטה מעוררת התמיהה (בלשון המעטה) להפיץ את תמונות החיבוק הזה בחשבון הטוויטר בערבית שלו.

יבול חריג ליום אחד, אבל את הדובדבן השאיר נתניהו לערב. ערוץ 2 פרסם הדלפה מכוונת היטב, על פיה נתניהו הציע לשליחי נשיא ארה”ב לספח את ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת העברת שטחים ריבוניים ישראלים מאוכלסים בפלסטינים ישראלים. ההצעה עצמה הוצגה לאמריקאים לפני מספר שבועות. ההדלפה אמש לא היתה מקרית.

היא גם היתה המהלך המזיק ביותר שביצע נתניהו. הוא אמר לאזרחים הפלסטינים שלמקרה שהם לא הבינו את זה עד כה, האזרחות שלהם היא אזרחות על תנאי. ברצותה, הממשלה יכולה לסחור בהם. העובדה שהם אזרחים ישראלים לא תעזור להם, כי אף אחד לא סופר אותם; זו אזרחות ריקה, שמשמעותה היחידה היא היכולת של ישראל להעמיד פנים בעולם שהיא איננה דיקטטורה.

נתניהו מאמץ בכך את התפיסה של ליברמן – תפיסה שהוא הגדיר לפני כמה שנים כ”לא בלתי לגיטימית.” כדי לשרוד בתפקידו, הוא מוכן לשמוט את הקרקע מתחת למה שנשאר מהתפיסה האזרחית של ישראל ולומר שוב ל-20% מהאוכלוסיה שהם אויבים בפוטנציה, שעל כל פנים הם לא רצויים – כל כך לא רצויים שנתניהו מוכן לוותר על שטחים ריבוניים של ישראל, משהו שבכלל לא בטוח שהוא מוסמך חוקית לעשות.

האם נתניהו מתכוון לזה, או שמדובר בעוד תרגיל השרדות נואש? זה לא כל כך משנה, כי התבטאויות כאלה יוצרות מציאות. הן תשארנה איתנו גם כאשר נתניהו ייזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה. האמירות האלה, מגובות במסמך רשמי של ראש הממשלה שהוגש לארה”ב, תשארנה איתנו. כמעט גורם לך לרצות שמישהו יעמיד לדין את נתניהו על בגידה, בסעיף הידוע לשמצה (97 ב’ לחוק העונשין) שצוטט לא נכון כנגד רבין – “מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם.” בניגוד לרבין, שפעל מכוח החלטת ממשלה ודן על שטחים שמעולם לא סופחו, ספק אם הממשלה הסמיכה את נתניהו לתת הצעה כזו לארה”ב וההצעה דנה בהוצאת שטחים ריבוניים מישראל. אין ספק שיהיה צדק פואטי אם נתניהו יועמד לדין על הסעיף הזה.

אבל, צחוק בצד, זה לא מצחיק. הצטברות כזו של היסטריה ביום אחד מעידה שהגענו לרגע שבו צריך לשאול את עצמנו איך מעבירים את ראש הממשלה למצב של נבצרות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, אם אתם תורמים דרך פטראון, אני מתכוון להתחיל לפרסם בתחילת השבוע תכניות טנטטיביות לכתיבה בהמשך השבוע ולבקש משוב מהקוראים. ואם אתם נתקלים במטס חגיגי של חזירים מעופפים, זה אומר שהצלחתי להזיז את עצמי ולטפל בנושא ההרצאה המובטחת.

(יוסי גורביץ)

חייל שחור מכה

עוד הוכחה לכך שנתניהו לא ראוי להיות בעמדת הנהגה

בשעה שמילים אלו נכתבות, מניין ההרוגים בגדה ובירושלים עומד לפחות על שלושה, ככל הנראה ארבעה; מספר הפצועים, על פי מקורות פלסטיניים, עומד על יותר ממאה; וקלגסי מג”ב פושטים על בית החולים מוקאסד שבמזרח העיר, בין השאר בנסיון לחטוף את גופות ההרוגים, שעל פי הדיווחים ניצלו מידיהם ונקברו בחופזה.

(חשבו לרגע על המשפט האחרון.)

עוד לא ברור מה יהיה מנין הנפגעים ואיך זה יגמר, אבל כבר עכשיו ברור שבנימין נתניהו לא ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.

נזכיר: הפרשה התחילה לאחר הפיגוע בהר הבית בשבוע שעבר, שבו הרגו תוקפים פלסטינים שני חמושי מג”ב לפני שנורו בעצמם. עדאלה דרשה השבוע חקירה באשר לנסיבות מותם של אחד הפלסטינים, שעל פניו נורה שלא לצורך. בעקבות התקרית, החליט השר לבטחון פנים, גלעד “השקרן” ארדן, להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית. התוצאה היתה מהומות וסירוב פלסטיני להגיע להר הבית כל זמן שהמגנומטרים שם.

תועמלנים ישראלים מיהרו לצווח שלפלסטינים אין בעיה עם מגנומטרים וציוד מעקב אחר כאשר הוא מופעל במכה, למשל (בן דרור ימיני כתב את הדברים האלה הבוקר בידיעות אחרונות.) זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. אין מחלוקת על הריבונות של סעודיה במכה, וכשהמשטר שם דורש מכל מוסלמי לעבור בדיקות בטחוניות, הוא לא כופה עליו שום דבר יוצא דופן.

הפלסטינים והמוסלמים בכלל לא מכירים בריבונות של ישראל במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה לא בחראם אל שריף (”הר הבית”). יתר על כן, לפלסטינים יש סיבה טובה מאד לחשוד בכל שינוי ישראלי של הסטטוס קוו. הם זוכרים מה עשתה ישראל בחברון ואיך כרסמה בשיטתיות בזכויות של הפלסטינים על המסגד האיברהימי (”מערת המכפלה”). הם רואים בחשד את העליה של תנועות המקדש, שהפכו כבר למיינסטרימיות במפלגת השלטון. כאן צריך לזכור שהריבונות של ישראל בהר הבית מעומעמת, ולא במקרה. בהסכם השלום עם ירדן, לירדן יש אחריות על הווקף שפועל בהר.

כשארדן הורה להציב את המגנומטרים, הוא עשה שרירים של ריבונות במקום נפיץ. הוא ודאי ידע שהמהלך הזה יתקבל בברכה בקרב חברי המפלגה שלו, שכבר עברו השתלטות עוינת מצד הבית היהודי. נתניהו לא אמר על זה כלום. אחר כך הגיעו שיחות טלפון ממלך ירדן ושליחים ממלך סעודיה. נתניהו לא עשה כלום.

אחר כך (שלשום) הבית הלבן הביע דאגה מהמתרחש בבית הלבן, תוך שהוא מאזכר את אחריותן של ישראל וירדן יחדיו. נתניהו המשיך לא לעשות כלום. זה לא שלא היה לו זמן: הוא אמנם היה בביקור בפאריס והונגריה, אבל הוא מצא זמן להתראיין לערוץ 20. הוא גם יכול היה לומר למארחים בהונגריה שעם כל הכבוד, יש סיכוי שעיר הבירה שלו תתלקח ושהוא ישמח לבוא לכנס הבא. אבל לא, הוא המשיך בנסיעה כאילו הכל שגרתי.

יש לציין שבמשך שנים טען נתניהו שהוא מנסה להגיע להסכם עם “המדינות הסוניות המתונות” – הפיקציה שאומרת שהדיקטטורות הצבאיות שסביבנו הן בסדר גמור כל זמן שהן לא שיעיות – שיאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה ולהן את שלהן תוך עקיפת הסכסוך עם הפלסטינים. ספק אם יש מהלך שמנוגד לתפיסה הזו מאשר העלאת מתחים סביב חראם אל שריף. ואף על פי כן, זו המדיניות שבה בחר נתניהו – מרצונו או במחדל, זה לא כך כך משנה.

אתמול הוא חזר וערך ישיבת קבינט בשעה 22:30; השעה המאוחרת נבחרה ככל הנראה כדי שהעיתונים הבוקר לא יוכלו לדווח על תוצאותיה. בפני נתניהו עמדו מספר אפשרויות: הוא היה יכול להוריד את ארדן מהעץ ולהורות על פינוי המגנומטרים; הוא יכול היה להודיע שהמגנומטרים נשארים, בשם ריבונותנו הנצחית; הוא היה יכול לקרוא למנהיגי העולם הערבי להתייצב לתפילה ביום שישי ושהוא יהיה ערב אישית לבטחונם ושהוא יהיה הראשון לעבור במגנומטרים, או משהו יצירתי דומה.

הוא בחר את הבחירה הפחדנית מכולם. הקבינט לא החליט, והשאיר את האחריות לדרג המשטרתי. מפקד מחוז ירושלים מצא את עצמו אחראי הבוקר על החלטות אסטרטגיות שהן הרבה מעבר למידתו, כי נתניהו שוב השתפן. כשהעשן יתפזר, נתניהו יזרוק את התיק על המשטרה. אבל זו כלל לא ההחלטה של המשטרה. זו היתה אמורה להיות החלטה שלו.

וברקע, כמובן, מרחפות כל הזמן החקירות שמלחכות את כסאו של נתניהו. היום נחתם הסכם עד המדינה עם מיקי גנור, איש מפתח בפרשת הצוללות וכמסתבר גם בפרשת האמוניה (כן, יש גם פרשת אמוניה, שבמרכזה נסיונו של נתניהו לדחוף להקמת מפעל אמוניה בנגב בעלות ממשלתית של 700 מיליונים). נתניהו כנראה חושב שהתפרצות דמים גדולה תשכיח את החקירות, או על כל פנים תוריד אותן מהכותרות. אם זה מה שהולך פה, קשה למצוא שם אחר להתנהלות הזו פרט לבגידה.

הבעיה היא שהתרגלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)