החברים של ג'ורג'

נקמתה של הפעימה השלישית

אם ארה”ב רצינית בדרישתה – חתיכת “אם” – להעברת יותר שטחים לשליטה פלסטינית, יתכן ש-20 שנים של קפאון במו”מ על סף שבירה

על פי ידיעות שטרם אושרו, אבל כבר זכו להדים בתקשורת ובמערכת הפוליטית הישראלית, ארה”ב דורשת מישראל להעביר שטחים משטחי סי לשטחי בי. מאחורי ההגדרה הסתומה הזו עומדת או פריצת דרך או משבר גדול.

הסכמי אוסלו, שנחתמו בספטמבר 1993, היו הסכמי ביניים. היה להם תוקף פקיעה, מאי 1999. במסגרתם, חולקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: שטחי איי, שטח מצומצם יחסית שכלל בעיקר את הערים הפלסטיניות, הועבר לשליטה פלסטינית מלאה. שטחי בי הוגדרו כשטחים שהשליטה האזרחית בהם היא פלסטינית והשליטה הבטחונית בהם ישראלית. שטחי סי, שהם יותר מ-60% משטח הגדה ושמכילים בו זמנית את כל ההתנחלויות והמאחזים ואת רוב השטחים החקלאיים בגדה, הוגדרו כמיועדים למשא ומתן עתידי ונמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה עד שיושג הסכם.

מי שזוכר את השנים האינסופיות של התמקחות בין נתניהו וממשל קלינטון, לאחר שפרס הובס על ידי נתניהו ב-1996, יזכור ששוב ושוב עלה לדיון המושג של “פעימות.” אלו היו השטחים שישראל היתה אמורה להעביר לידי הפלסטינים כחלק מהמו”מ: להעביר אותם מאזור סי (שבשליטה ישראלית מלאה) לשטחי בי או איי. נתניהו הצליח למסמס את המחויבות הזו, הובס לאחר מכן על ידי הכושל שבראשי ממשלת ישראל, אהוד ברק; וזה הוביל אותנו לבטחה אל האינתיפאדה השניה. במהלכה, הכריזה ישראל שוב ושוב שלהסכמי אוסלו אין עוד כל תוקף. היא נתנה לכך ביטוי בעובדה שצבאה מפר בשיטתיות את העאלק-ריבונות הפלסטינית ופושט על בסיס קבוע על שטחי איי.

הדרישה האמריקאית שנתניהו יעביר שטחים ממעמד של שטחי סי לשטחי בי אומרת שמישהו בממשל האמריקאי זוכר טוב מאד איך נתניהו עבד על ממשל קלינטון. והוא חוזר עם הדרישה שממלכדת את נתניהו. עם זאת, מאז 1999 קרו הרבה מאד דברים. קודם כל, מספר המתנחלים גדל פי שניים כמעט. שנית, ישראל חילקה בפועל את שטחי סי למתנחלים ומנהלת קמפיין שקט אך נחוש של טיהור אתני של הפלסטינים בשטחי סי באמצעות טרור יהודי שמגובה על ידי הצבא. שלישית, ואולי חשוב מכל, לרוב הישראלים אין שמץ של מושג מה קורה בשטחים ומה לעזאזל ההבדל בין שטחי איי, בי וסי. נפתלי בנט אפילו בנה תכנית של סיפוח שטחי סי.

התכנית של בנט נשענה על אי ההבנה של רוב הישראלים. על פי התיאור שלו, אפשר לחלק את השטח בצורה ברורה לשלושה חלקים. זה הבל מוחלט. מבט על המפה בשטח יראה שלא מדובר בשטח שניתן לחלוקה: מדובר באסופה של מובלעות.

וכאן המלכוד של נתניהו: הוא לא הצהיר על כך בפומבי, אבל המתנחלים והימין רואים את שטחי סי כמשהו שכבר הובטח להם. ספק אם אפשר לבצע העברה של שטחים למעמד בי מבלי לפגוע במאחזים או התנחלויות קיימות, ובוודאות אי אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בפוטנציאל ההתרחבות שלהן. נתניהו, בקיצור, יצטרך בקרוב להתעמת עם הימין – או להתעמת עם ממשל טראמפ.

זה אומר, שוב, שמישהו בממסד יחסי החוץ של ארה”ב זוכר היטב את ההבטחות המופרות של נתניהו, הבטחות מופרות בנות 20, ואין לו שום בעיה להעלות את ה”פעימה השלישית” שלא בוצעה מימי קלינטון שוב על שולחן הדיונים. השאלה הגדולה היא האם לגורמים הללו בממשל יש יכולת להשפיע על דונלד טראמפ לקרוא יותר משלושה פסקאות שלא מכילות את שמו, והאם זה בעצם מעניין אותו. אם זה אכן יקרה, וזה חתיכת “אם”, לגמרי יתכן שהשינוי המשעמם בין בי לסי יהיה המהלך שינפץ קפאון של 20 שנה.

חשוב לציין שהמהלך הזה, הרבה יותר מהקפאת התנחלויות, מאיים על הסטטוס קוו כפי שישראל נהנית ממנו, ולא במקרה אף ממשל לא העז להעלות את הרעיון הזה ב-17 השנים האחרונות. נעקוב בעניין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מדינת נתניהו נגד מני נפתלי

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הכלב שלא נבח

ישראל נמנעת מלתקוף את הקרמטוריום של אסד, למרות שהדבר לגמרי ביכולתה

ממשל טראמפ הודיע שלשום (ב’) שמשטר אסד מפעיל קרמטוריום בכלא סדניא שבדמשק, שם הוא רוצח עשרות עצירים מדי יום ואז משמיד את גופותיהם. הידיעה זכתה לתשומת לב ניכרת בתקשורת היהודית אתמול, כשבין השאר בן דרור ימיני מקונן על כך שהעולם שותק.

וואלה. טכנית, העולם לא שותק. כמעט כל מעצמה מעורבת בדרך כלשהי במה שקורה בסוריה, והנושא הסורי לא יורד מסדר היום העולמי כבר חמש שנים. יש על סוריה סנקציות כבדות והיא הופצצה לאחרונה על ידי ארה”ב. אבל ככה זה: קרמטוריום מקושר לשואה, ובשואה כידוע בעלות הברית – שאיבדו עשרות מיליונים במאבק נגד מעצמות הציר, אבל זה לא דם יהודי אז זה זניח – לא עשו כלום. האינסטינקט של תועמלנים כגון ימיני רואה “קרמטוריום”, ומיד מוסיף “שתיקה.”

יש רק בעיה אחת בטיעון הזה. המדינה עם הנסיון הרב ביותר בהפצצה של סוריה נמצאת ממש לדרומה. היא מבצעת גיחות, מוכרזות ולא מוכרזות, בסוריה על בסיס שבועי. ראש הממשלה שלה הודיע לאחרונה לפוטין שלא יעלה על הדעת שהאזורים הבטוחים בסוריה ימנעו ממנה לתקוף שיירות של חיזבאללה.

כלומר, למדינה היהודית היחידה במזרח התיכון יש את היכולת, האמצעים, ועכשיו גם את המידע המודיעיני המדויק שיאפשר לה הפצצה של הקרמטוריום בכלא סדניא. כל מה שצריך הוא רצון. ורצון, למרבה הפלא, אין.

למה? מסיבות אנוכיות מוכרות. הגיחה עשויה להסתבך וטייסים עשויים למות, או, גרוע מכך – המדינה היהודית מעדיפה את החיילים שלה מתים, ע"ע נוהל חניבעל – להשבות. אין לדעת האם הפצצה של הקרמטוריום לא תעצבן את הרוסים, שמחזיקים את משטר אסד בחיים. הם עשויים לפתוח באש על מטוסינו או סתם לספק לאיראן עוד נשק. הם גם עשויים לתת אור ירוק לכל מיני מיליציות שהשליטה בהן עמומה לפתוח באש לעבר ישראל. ואחרי הכל, את מי אסד שורף שם? ערבים. שיישרפו. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.

שזו עמדה צינית, מאוסה, משתפת פעולה עם רצח עם ושגרתית לגמרי. היא משותפת להרבה מאד מדינות במצבים דומים. למעשה, החריגה ממנה וההתעקשות לצאת לפעולה צבאית למטרות הומניטריות היא-היא החריג. יש לציין שישראל התנגדה לפעולות כאלה: כאשר ארה”ב התערבה בקוסובו, שר החוץ אריאל שרון התנגד לפעולה ההיא כי יום אחד, חשש, התקדים יכול לפעול כנגד ישראל.

לומר שזה נורא אבל אנחנו לא מוכנים לסכן את האינטרסים שלנו כדי להפסיק את זה, זה הדיבור הכפול הרגיל של העולם. ישראל מוסיפה נדבך שלישי לצביעות הזו: לא רק שהיא – שמסוגלת יותר מכל מדינה אחרת (פרט, יש להניח, לרוסיה) להפסיק את מה שקורה בסדניא – נמנעת מכך, היא עוד מטיפה מוסר למדינות אחרות ומאשימה אותן בכך שהן לא עושות דבר, כאותו החזיר הפושט טלפיו ואומר “ראו, כשר אני.”

לזכור את הצביעות הזו לפעם הבא. ודי בטוח שתהיה הפעם הבאה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ליהנות מההטרלה, אבל לא לצפות לדבר

המופע של טראמפ ביחס לישראל משעשע, אבל מסוכן מאד לקחת אותו ברצינות

אין מה לומר: ספק אם יש הנאה טהורה יותר מאשר לראות את בנימין נתניהו מתבשל על אש קטנה על ידי דונלד טראמפ, וספק אם יש משהו מבדר מאשר לראות את הראש של הימין היהודי מתפוצץ. ארבעה חודשים אחרי שתיארו את טראמפ כביאתו השניה של משיח בן דוד, מגלים שם שאבוי, זה לא כורש, זה מסתמן כהמן. השטיק האחרון אירע אתמול (ב’), כשפקידים אמריקאים הבהירו לנציגי לשכת ראש ממשלתנו היקר שלא, טראמפ לא יסכים לצילום משותף עם נתניהו בכותל; קודם כל מדובר בביקור פרטי, ושנית כי הכותל הוא בכלל לא שטח ישראלי אלא חלק מהגדה המערבית.

בום! כל מה שהימין היהודי מנסה להכחיש כבר 50 שנה, בסיוע של התקשורת העצלה, התפוצץ לו בפרצוף. מהבית הלבן מיהרו להבהיר אחר כך שהדברים לא נאמרו על דעת הנשיא, אבל אף פקיד לא הודח ולא יצאה שום התנצלות פומבית. יתר על כן, זו עמדתה הקבועה של ממשלת ארה”ב: שירושלים היא שטח כבוש. לא מזרח ירושלים: כל ירושלים. לכך כבר התייחסתי פה.

הצחוק טוב לבריאות, ולמה שנשאר מהמחנה הדמוקרטי בישראל אין הרבה סיבות לצחוק לאחרונה, אז למה לא? נהנה. כיף לראות את נפתלי בנט מאשים את נתניהו בכך שבגלל הססנותו טראמפ הפך לפרו-פלסטיני, או את מזילי הריר שטענו שבגלל שנתניהו לא לחץ על העברת השגרירות בחמש הדקות הראשונות של נשיאותו של טראמפ, היא לא הועברה לירושלים.

אבל אחרי שגמרנו לצחוק, צריך לזכור שיש סיכוי ניכר גם לבכי. אם יש דמות ספרותית שדונלד טראמפ מזכיר, הרי שזהו אזאתות’ של לאבקראפט: אלוהות עיוורת, חסרת תבונה, שכל כולה רק חשקים ורצונות, מרקדת לצלילי חלילי הערצה צווחניים בזמן שמשרתיה לועגים לה. הטמבל הזה הולך לדחוף את ראשו לאחד האזורים המסובכים בעולם, ככל הנראה מתוך צורך אווילי לגרום לעצמו להאמין שהוא יכול לסגור “דיל” פה. וכמובן, הצורך התמידי לגרום לתקשורת להתעסק במשהו אחר פרט לשערוריות שהוא מנפיק בקצב גדול יותר משאזאתות’ מסוגל להנפיק גלקסיות.

ספק אם לאגדה שטראמפ טיפח על עצמו, כביכול הוא גדול הסוחרים בעולם, יש בסיס במציאות. כרגע הוא משחק לא עם בניינים במנהטן ועם גורלם של ספקים מסכנים שנתנו בו אמון, אלא בגורלנו-שלנו. כפי שציין אתמול נדב פרץ-וייסוידובסקי, אם טראמפ יכפה על הצדדים הסכם, “קריסת ההסכם הזה תגרום לנו להתגעגע לאינתיפאדה השניה.” כפי שהראה לנו ברוך גולדשטיין, לכמרי לא מסובך לפוצץ הסכם שלום. ישראל לא מרסנת את הטרוריסטים הימנים גם כך, ואם ממשלת נתניהו תחוש שכפו עליה משהו בניגוד לרצונה, ספק אם היא תשקיע מאמץ נוסף בריסון שלהם. (כן, מה שישראל נהגה לומר על ערפאת לגמרי נכון ביחס לישראל עצמה.)

ברור שהסכם לא יושג עד שיופעל לחץ על ישראל: כרגע ישראל לא משלמת מחיר אמיתי עבור הכיבוש, או על כל פנים היא משלמת מחיר שלהנהגתה נראה מחיר סביר. כדי להגיע להסכם שישראל תוכל לחיות איתו, והסכם שהפלסטינים יוכלו לחיות איתו, צריך מישהו שמבין במה שקורה פה וכישורים דיפלומטיים בסיסיים. ספק אם טראמפ מסוגל למצוא את ישראל על המפה. בכך שאין לו כישורים דיפלומטיים, כבר אין ספק. בואו נקווה שנשרוד אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: חציתי את קו האמצע בפרויקט 300 הנוכחי. אני רוצה להודות לכל מי שתמך עד כה, ומקווה שיישאר בי די אוויר לסחוב עד הסוף. הפוסט האחרון, אני מקווה, יהיה אישי מהרגיל.

(יוסי גורביץ)

עוד קופה קטנה של נתניהו?

למה ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 מהחברה המרכזית למשקאות?

אורי זכי, יו”ר ועידת מרצ, הפעיל את הלחץ הנדרש על רשם העמותות והצליח לגלות פריט מידע מעניין: בשנת 2015, ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 ש”ח שקיבלה מהחברה המרכזית למשקאות בישראל, הידועה יותר כקוקה קולה (אם כי היא אחראית על משקאות רבים). אם תרצו לא פירטו את המידע בדו”ח שלהם, וניסו לשכנע את רשם העמותות שראוי להסתיר את התרומה לבקשת התורם, אך הרשם לא קיבל את הדרישה.

כשראיתי את הידיעה, נזכרתי בפעם האחרונה שאם תרצו ניסתה חד וחלק להעלים תרומה: בשנת 2008, היא סירבה להעביר לרשם העמותות את רשימת התורמים שלה. רק לאחר כשנתיים, ולאחר שאיים הרשם לסגור את אם תרצו, היא העבירה לו את המידע. מה היה האקדח המעשן שאם תרצו ניסתה להסתיר? תרומה של 74,180 ש”ח מיואב הורוביץ. אז הוא לא היה כל כך מוכר: בעיקר פעיל בכיר של נתניהו. היום הוא ראש לשכת ראש הממשלה. באמתי ניסו אז נואשות להסתיר את הקשר שלהם ללשכת נתניהו, כי הם ניסו להעמיד פנים של “תנועת מרכז ציונית.”

היום, בעקבות חשיפה של רביב דרוקר, אנחנו יודעים שהקשרים בין אם תרצו ובין לשכת נתניהו היו הדוקים מאד כבר בשנת 2007: רונן שובל כתב לו מסמך אסטרטגיה לניצול מאבק המילואימניקים להפלת אולמרט. הוא הציע אז להשתמש ב”אנשי שמאל-מרכז” במאבק. כנראה שעוד לא חשב על הרעיון של להתחזות לכזה בעצמו.

מאבק המילואימניקים מביא אותנו לידיעה שנתניהו מעולם לא תבע עליה דיבה: ההצהרה הפומבית של אלדד יניב שהוא מימן את קמפיין המילואימניקים באמצעות כסף שחור שהגיע דרך בלדרים ושהוחזק, בין השאר, בגרביים של נתניהו. למרות הנטיה של נתניהו להשתמש בכסף מזומן, שבניגוד לאשראי או צ’קים איננו ניתן לאיתור, ולמרות שהידיעות על כך מסתובבות כבר עשור כמעט, לא נוהלה כל חקירה בנושא הזה.

אבל רגע, נחזור שניה לחברה המרכזית למשקאות. יש, כמובן, מקורות גרועים יותר לקבל מהם כסף – אם תרצו מקבלת כסף ממחבלים יהודים, כנראה בגלל שהיטלר לא היה פנוי. ובכל זאת. הבעלים של החברה המרכזית למשקאות היה, עד מותו בשנת 2016, האוליגרך מוזי ורטהיים. הוא הפעיל, בכספי החברה, עמותת קש בשם “דע אמת”, שלא עשתה כלום. כך ממש. החל מ-2012, משום מה, היא הפכה לפעילה מאד והעבירה מדי חודש 10,000 ש”ח לנתן אשל; בסך הכל העבירה לו כחצי מיליון שקלים. חברת הכנסת זהבה גלאון פנתה בשעתו למבקר המדינה בדרישה לחקור את ההתנהלות המשונה הזו. אשל אמור היה “להלחם באנטישמיות”, אבל אין שום אישור לכך שעשה משהו בתמורה לכסף שזרם מוורטהיים.

נתן אשל, נזכיר, הוא סוטה המין החביב על בנימין נתניהו, שהודח משירות המדינה לאחר שנתפס מצלם צילומים מגונים את אחת מעובדות הלשכה. נתניהו בחר להדיח את האנשים שחשפו את התנהלותו של אשל; זה האחרון עדיין בסביבה.

אז ורטהיים, שמקורב לנתניהו, העביר כסף לאשל; ואם תרצו קיבלה כסף מוורטהיים, אבל כמו במקרה של התרומה מהורוביץ, אם תרצו עשתה הכל כדי לא לדווח על התרומה מוורטהיים. כדי שלא נראה את החוטים שבהם היא מקושרת לממשלה, ושבהם משתמשים בה כבובה על בימת הפוליטיקה שלנו, בזמן שהיא מייללת על “ההשפעה של כסף זר.”

סתם, לידיעה, בפעם הבאה שמישהו מאם תרצו ימלמל משהו על “שקיפות” או יטען שמדובר בעמותה עצמאית ולא תלויה. GONGO כהלכתו – ואולי כדאי שמישהו יברר עד כמה אם תרצו, כמו ישראל היום, היא תרומה בלתי חוקית לקמפיינים של נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לבנת חינוך

מול הטענה של נתניהו שהפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, צריך להזכיר את המציאות

ראש הממשלה לשלשת עופות תקף לאחרונה את יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וטען ש”הפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום.” הם משלמים למחבלים, התלונן, והם קוראים לבתי ספר על שם מחבלים. וואלה.

ישראלי שיפתח מפה, ימצא בנקל רחובות לא מעטים שנקראים על ידי מרזוק ועזר, או רחוחות הנקרים על שם “קדושי קהיר.” משה מרזוק ושמואל עזר היו שני יהודים מצרים, שהיו חברים בחוליית טרור שהפעיל אמ”ן במצרים. החוליה הפעילה מטענים בספריות האמריקניות בקהיר ואלכסנדריה ונלכדו כשמטען התלקח על גופו של אחד המחבלים, שניסה להטמין אותו בבית קולנוע. למה הספריות האמריקניות? אה, זה היה נסיון לשכנע את האמריקאים שמשטר הקצינים במצרים עוין אותם. הפרשה, שנודעה כ”עסק הביש”, גרמה לזעזועים בישראל – אבל לא בגלל העובדה שהיא הפעילה טרור מובהק נגד מטרות אזרחיות, אלא סביב השאלה מי נתן את ההוראה.

יש לא מעט רחובות גם על שמו של דוד רזיאל, מי שפיקד על האצ”ל כשזה יצא למסע טרור רצחני בשנים 1938-1939, תוך בחירה במטרות אזרחיות מובהקות כמו שווקים. בשיא גל הטרור, התגאה האצ”ל בכרוז שהוציא שהוא הרג יותר אזרחים פלסטינים משהפלסטינים הרגו יהודים. רזיאל מת לאחר מכן בשליחות בריטית בעיראק. הוא נחשב היום לגיבור לאומי. נהרות הדם ששפך לא מוזכרים. על שמו של רזיאל יש לא רק רחובות, אלא גם כפר נוער והמושב רמת רזיאל.

הגיבור הלאומי הראשון של האצ”ל, וכזה שגם על שמו יש לא מעט רחובות בישראל, הוא שלמה בן יוסף, מחבל יהודי איש האצ”ל שהשליך רימונים על אוטובוס של פלסטינים. הוא הוצא להורג בתליה על ידי המשטר הבריטי והפך לגיבור לאומי. במקום הפיגוע שניסה לבצע יש אנדרטה לזכרו.

ואשר ביחס לחינוך לשלום – נו. נתניהו הודיע כבר שהוא לא מתכוון לאפשר מדינה פלסטינית, כך שהדיקטטורה הצבאית בגדה המערבית תמשך עד קץ כל הדורות או עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים (אולי כדאי לשאול את הצבא האדום מה קורה כשמעצבנים פינלנדים). יש בישראל גיוס חובה, החינוך בישראל מוכוון לעבר גיוס החובה הזה, ותלמידים מתחנכים לכך שהם צריכים להיות חיילים. מי שמסרב, אלא אם כמובן הוא מהמגזר המיוחס של הכיפות הסרוגות, מוקע כבוגד ובדרך כלל יושב בכלא – זאת למרות שעיקר פעולתו של הצבא ב-40 השנה האחרונות היא דיכוי של אוכלוסיה אזרחית.

לישראל יש חטיבה יעודית לדיכוי פלסטינים, חטיבת כפיר. היא מפעילה דרך קבע נוהל של ענישה קולקטיבית, שנקרא “לבנת שיבוש.” החמושים מגיעים לכפר פלסטיני ומעירים את תושביו באמצעות רימוני הלם ורימוני גז, גם כשאין כל סיבה להשתמש בהם. כל חייל מכיר את הנוהל הזה, ופושע המלחמה איתי וירוב, בשעתו מפקד חטיבת כפיר, העיד על קיומו; אבל כשמצ”ח באו לרחרח, במפקדת האוגדה העמידו פנים שהם לא מכירים נוהל כזה.

על בסיס קבוע, שולח צה”ל את חייליו למשימות “מיפוי”: פולשים לבית של פלסטיני באמצע הלילה, מעירים את כולם, מצלמים אותם ורושמים איפה כל אחד ישן. כפי שיודעים בשוברים שתיקה, כל המידע הזה שחיילים מלאי התלהבות חושבים שיש בו צורך אמיתי נזרק אחר כך לפח. המטרה היא לא “מיפוי”: המטרה היא הטרדה והטלת אימה. משימות כאלה, כמו משימות “לבנת שיבוש”, מתבצעות מדי לילה.

וזה עוד המצב הטוב, כשחמוש צה”ל לא הורג פלסטטיני בלי שום סיבה. בשנה האחרונה הרג צה”ל למעלה מ-100 פלסטינים, רובם, כרגיל, בלתי מעורבים. המספר גדל מאז שפושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי שינה את הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו ירי חי כנגד מפגינים. איכשהו, אף אחד לא טורח לבדוק איזה מין חינוך קיבלו החמושים שמבצעים את הפקודות הללו; איכשהו, איש לא תוהה האם החינוך ל”שלום” שראש הממשלה מתגאה בו בכלל חודר את העור של החמוש.

אדם שלא בטוח אפילו בביתו, שחמושים יכולים לפרוץ אליו כאוות נפשם, מבלי לתת דין וחשבון לאיש, ושאם ינסה למחות על כך עשוי למצוא את עצמו ירוי – החמושים יגידו אחר כך שהם “חשו בסכנה” – לא צריך “הסתה” של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא חיילים ישראלים ואת אלה ששולחים אותם. הוא גם, סביר להניח, לא מעוניין ב”שלום”: הוא מעוניין בהרחקת הכובש, בכל דרך אפשרית. שלום? שיהיה. אבל אם במילה “שלום” ישראל מתכוונת להמשך הסטטוס קוו ולכך שהיא תקרא לעבאס בתואר מפוצץ בזמן שאין לו סמכות אפילו של ראש עיר ישראלי, אז מאבק.

וכן, מאבקי שחרור הם מלוכלכים מטבעם. הם, כמעט בהכרח, מערבים אוכלוסיה מתקוממת נגד צבא סדיר. השיטה העיקרית של כוחות גרילה לנצח צבא סדיר היא לגרור את הצבא לפעולות זוועה נגד האוכלוסיה; זה אמצעי הגיוס שלהם וזה הכלי לליכוד האוכלוסיה מאחוריהם. הצד המדכא תמיד מיילל על האלימות של המתקוממים, בזמן שהוא מנסה להציג את האלימות שלו כדרך הטבע.

פעם נהגו לשיר כאן שירי שלום נוגים, והשמאל הרדיקלי ציין שהשירים הללו מציגים את השלום לא כמשהו שניתן להשגה בפעולה אלא כמין משאת נפש בלתי מושגת, ובהתאם מרחיקים את השלום; הרי אנחנו כה רוצים בו ואם לא השגנו אותו, סימן שמישהו אחר אשם. בינתיים, הפסקנו לשיר אותם. המילה “שלום” הפכה לסיסמה ריקה שראש הממשלה פולט במאמץ לא להיחנק מצחוק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלית ב': השבוע הסתיימה ההתקשרות ביני ובין ארגון "יש דין." תמיד השתדלתי לבצע הבחנה חדה בין מה שנכתב פה ובין מה שנכתב בבלוג של יש דין (כאן אפשר לקרוא את הפוסט האחרון בו); מעתה אין כל עוד קשר בין השניים, ולמותר לציין שכל מה שנכתב כאן לא מייצג את יש דין.

(יוסי גורביץ)

מצור לאין קץ

מה אפשר ללמוד מדבריו של נתניהו על האין-מדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה

רצועת עזה, שבה חיים כ-1.8 מיליוני בני אדם, נמצאת תחת מצור (”סגר”) ישראלי מזה 11 שנים. תחילתו, לא כנהוג לחשוב, לא בחטיפת גלעד שליט אלא בעליית חמאס ברצועה, מספר חודשים קודם לכן. ואם להסתמך על דבריו של הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, בנימין נתניהו, המצור לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.

נתניהו נאלץ להופיע בכנסת ולהתייחס לדו”ח המבקר על מבצע “צוק איתן.” כדי להמנע מדיון ציבורי בנושא, הביא איתו נתניהו את משרתיו הנרצעים, דוד ביטן ומיקי זוהר; הללו הקפידו להתכסח עם הורים שכולים והעימות הזה תפס את כל תשומת הלב. השטיק עבד, כמו תמיד. ובכל זאת, צריך להתייחס לנושא – שאיננו הבריונות של ביטן, האפסות של קיומו של זוהר, או הפגיעה במעמדם המקודש מדי של הורים שכולים. הנושא הוא מדיניות כלפי מיני-מדינה בגבולה הדרומי של ישראל.

במערכת הבחירות של 2009, טען נתניהו שממשלתו תפיל את משטר החמאס. זה כמובן לא קרה, ומהסיבות שהבלוג הזה מנה מזמן: אין, אמר נתניהו, למי למסור את הרצועה. שימו לב לאופציה שהוא כלל לא העלה: שליטה ישראלית ישירה ברצועת עזה. למוטט את משטר חמאס יהיה קל יחסית. שליטה ישראלית בעזה היא בלתי אפשרית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. יותר מהכל, נתניהו לא רוצה להחזיק את רצועת עזה כשזו תקרוס.

והיא תקרוס. על פי ההערכות של האו”ם, בשנת 2020 רצועת עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. חלק הארי מהאחריות לכך נופל על ישראל: היא שלטה ברצועת עזה בין השנים 1967-2005, והקפידה שלא לפתח אותה. זמן קצר לאחר שיצאה ממנה, היא הטילה עליה מצור. סבבי הלחימה מול רצועת עזה פגעו שוב ושוב, בזדון מכוון, בתשתיות של רצועת עזה; מדיניותה של ישראל בין סבבי הלחימה מנעה שיקום.

נתניהו, כמובן, מוליך שולל בכל מה שקשור להתדרדרות למלחמה ב-2014. הוא אומר בנשימה אחת שהוא יצא למבצע נרחב נגד התשתיות של חמאס בגדה המערבית – ובו זמנית אומר שהוא רצה להמנע ממלחמה. נזכיר: המבצע נגד החמאס בגדה נוהל בטענה של “חיפוש” אחרי שלושת החטופים שהממשלה כבר ידעה שהם נרצחים. הציבור לא עודכן על כך שנתניהו ניצל את ההזדמנות כדי להכנס בחמאס – ושהמחיר של המבצע האופורטוניסטי הזה עשוי להיות מלחמה מול רצועת עזה. הממשלה, כזכור, ניסתה להפיל את החטיפה על החמאס ברצועת עזה, עד שהתברר בשלב מאוחר מאד שמדובר בפלג שפועל בכלל מטורקיה. אם נתניהו לא רצה במלחמה, הוא לא ידע איך לבלום אותה.

דו”ח המבקר מציין שנתניהו ויעלון (לא שמעתם מהנחש בנעליים הגבוהות לאחרונה? זה לא במקרה), שעה שמידרו את שאר הקבינט וניהלו את המלחמה בינם ובין עצמם, לא בחנו שום חלופה מדינית. נתניהו טען שחלופה מדינית היא “הזיה”. זה קשקוש והונאה.

לא צריך היה לפתוח נציגות ישראלית ברצועת עזה ולקבל שגריר של החמאס בירושלים. צריך היה להגיע למודוס ויוונדי מול הנהגת החמאס. נתניהו עצמו אומר שלחמאס היתה מטרה ביציאה למלחמה – הסרת המצור מעל הרצועה. מעבר לתהיה האם לא כדאי היה שגם לישראל יהיו מטרות בלחימה, הטענה הזו של נתניהו חותרת תחת הטענה שלו. הוא לא נדרש להכיר בחמאס; הוא נדרש לתת לאוכלוסיה העזתית לחיות. לאפשר תנועה חופשית של סחורות בין הרצועה ובין העולם ותנועה כלשהי של בני אדם. זה מה שרצה חמאס; נתניהו העדיף להעלות לקורבן 73 חיילי צה”ל (ואלפי עזתים, ביניהם כ-500 ילדים, אבל אותם אף אחד לא סופר פה) כדי להמנע מכך.

יש עוד קשקוש של נתניהו שראוי לתשומת לב: הדרישה שלו לפירוז של רצועת עזה. זה לא הולך לקרות משום שזה לא יכול לקרות. אף גוף לוחם לא הוריד את נשקו בלי ערובות, וישראל מסרבת לספק כאלה. החמאס יודע שהדבר היחיד שמונע מישראל להשתולל בעזה כאוות נפשה הוא החשש מתגובה שלו – זעומה ככל שתהיה. מעבר לשאלת הגאווה, מה יגן על החמאס מפני רצח של מנהיגיו על ידי ישראל, אם לא יהיה לו נשק? האם נתניהו יהיה מוכן לפרז את דרום ישראל כמחווה של רצון טוב עובר חמאס? הרעיון הזה נראה לכם מגוחך? הוא מגוחך כמו פירוז הרצועה.

שימו לב, אזרחי ישראל: המשך המצור על רצועת עזה שווה לממשלה שלכם 73 חיילים כל כמה שנים. מה המטרה? לכאורה, אין מטרה הגיונית. נתניהו הרי אוהב לדבר מדי פעם על כך שכלכלה יוצרת שלום. אז למה הוא לא מניח לכלכלה העזתית לפרוח? נניח עכשיו לשאלה של יבוא לעזה – נניח שנמל בעזה מצריך פיקוח. מדוע ממשלת ישראל עושה הכל, כולל שקרים בשם הבטחון, כדי למנוע יצוא מעזה? רגע, למה בעצם לא מנהלת הממשלה שום דיון על המדיניות כלפי רצועת עזה – והיא לא מנהלת דיון כזה מאז שנת 2009?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות. קודם כל, זרועות הבטחון ובהתאם הממשלה התאהבו ברעיון של “כיסוח דשא”: שאין בעצם בעיה מדינית, יש רק בעיה של זרועות בטחון עוינות שמדי פעם צוברות כוח ואז צריך להוריד להן את הראש. זו תפיסה צבאית במהותה: כזו שמשמרת עימות, לא פותרת אותו. שנית, משום שאין מחיר ציבורי על המדיניות מול רצועת עזה. אף ממשלה לא תיפול בגלל שהיא גררה את המדינה לעוד מלחמה ששיתקה חצי ממנה במשך חודשיים. כל זמן שצה”ל יוכל להרוג יותר ילדים פלסטינים משהוא יאבד לוחמים, ובלהרוג ילדים צה”ל ממש טוב, הציבור לא יתלונן יותר מדי. כשאין מחיר על העדר מדיניות, התוצאה היא העדר מדיניות.

ושלישית, ישנה המטרה הסמויה של המשך המצור: להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, שני החלקים של המדינה הפלסטינית המיועדת. מדיניות הבידול, כפי שקרא לה צה”ל, לא מובילה לפתרון מול רצועת עזה – הרעיון שמצרים תקח מחדש אחריות על הרצועה צריך היה להביא לכליאת הגנרלים שהזו אותו, כי הם בעליל מעשנים חומרים אסורים בעודם במדים – אבל היא לכאורה מורידה את הלחץ הדמוגרפי על ישראל, היא מרגילה את העולם לקיומם של שני חלקים של פלסטין, והיא מאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש של רצועת עזה בעודה מעמידה פנים שאין כזה. זו העמדת פנים שפועלת רק כלפי אוכלוסייתה-שלה, כמובן, כי העולם לא מכיר בסיום הכיבוש ברצועה משום שזה רק שינה צורה. בקצרה, כרגיל, המטרה היא שימור ההתנחלויות בגדה המערבית על ידי העלאת מסך עשן כביכול אין בעיה דמוגרפית – עזה הרי, לכאורה, לא נספרת.

אבל יש 1.8 מיליוני עזתים, הם לא הולכים לשום מקום, והם חיים באזור ששועט לקראת אסון הומניטרי. ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק לממן את החשמל ברצועה (אגב, שמתם לב שהטענה שישראל מממנת את החשמל שם היא שקר מוחלט?) צפויה לדרדר את המשבר הזה מהר יותר. מה שאומר שיש לגמרי סיכוי שעוד חודשיים נהיה בעוד סיבוב מול הרצועה.

אלו מכם שצפויים לעלות ברולטה של ההרוגים, אותם כמה עשרות ישראלים שהממשלה מוכנה להקריב כדי שנמשיך לא לדבר על הרצועה, מתבקשים לעשות משהו במהירות.

ומילה אחת אחרונה: מדיניות המצור של ישראל על רצועת עזה היא פשע מלחמה שגובל בפשע נגד האנושות. מצור הוא כלי צבאי שיש לו מטרה: השגת הכרעה. ההנחה היא שלתושבים יהיה ממש רע אבל זה ייגמר תוך זמן קצר. המצור על עזה נמשך 11 שנים עד כה, ונתניהו הבהיר שככל שזה נוגע לו, הוא מתכוון להשאיר את האוכלוסיה העזתית תחת מצור כל עוד הוא יכול – ושאין לו כל כוונה להכריע את המערכה, כי המחיר של הכרעה יהיה גבוה מדי. גם את זה צריך לזכור, ולקוות שיגיעו ימי שפוט השופטים בעגלא ובזמן קריב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם על ישראל לחיות, על “המלך” לעוף

הבעיות הבסיסיות של ישראל לא ישתנו כאשר נתניהו יודח, אבל בלי הדחתו אין סיכוי לתקנן

ראש הממשלה לשלשת עופות כבר לא מכחיש שהוא נמצא בבעיה: אמש (א’) הוא נסוג מחפירות חייו, נטש את קו ההגנה של “לא יהיה כלום אין כלום”, והודיע – כרגיל – שיש קמפיין תקשורתי מתוזמר נגדו. לראשונה, הודה לשלשת עופות שהוא הלך לבחירות כדי לבלום את חוק ישראל היום, שהועבר לדבריו באמצעות “חתרנות מתוך הממשלה” ולכן “ישראל היום נשאר על כנו, משגשג ופורח.” כהרגלו, נתניהו מתבכיין על כך ש”אין לי אפשרות להגן על עצמי” כשהוא עושה בדיוק את זה.

הקו החדש של נתניהו ברור: אני קשרתי קשר עם מוזס כדי להשתיק את ישראל היום? מה פתאום, אני נשארתי נאמן לו. אז מה היו ההקלטות האלה, בעצם? התועמלנים של נתניהו כבר טוענים שזה היה נסיון להפליל את מוזס. אם ככה, למה שמר נתניהו על ההקלטות נסתרות, עד שהן התגלו בחיפוש אקראי אצל עוד מושחת בלשכה שלו?

כל כך חשוב לנתניהו להרחיק את עצמו מהקשר הענק נגד הציבור שרקח יחד עם מוזס, שהוא מוכן להסתכן בכך שיועמד לדין על תצהיר שקר. כזכור, בבחירות 2015 נתניהו הגיש תצהיר שאומר שאין לו שום קשר לישראל היום. הנה, עכשיו הוא כבר מוכן להודות שהוא הלך לבחירות כדי לשמור עליו. למה? כי זה הנשק האסטרטגי שלו.

עוד לא ברור מה ייצא מכל זה, כי מי שצריך להחליט הוא השפוט של ראש הממשלה אביחי מנדלבליט. עוד לא ברור מה ידע מנדלבליט, ומתי ידע, על הפגישות בין נתניהו ומוזס, אבל די ברור שהעובדה שהוא ישב על ההקלטות האלה חצי שנה ולא חשף אותן הופכת אותו לשותף, אולי שותף בעל כורחו, לקנוניה בין מוזס ונתניהו. במשך חצי שנה, הוא מנע חשיפה של הקנוניה הזו, בתואנות שנראות קלושות מיום ליום.

לא ברור אם די במשפט פלילי כדי לפתור את הסיפור הזה. יש שחיתות שהיא עמוקה ושיטתית אבל, מאחר והמושחתים הם אנשים חכמים מספיק כדי לא לקבל מעטפות דולרים, חומקות מהדין הפלילי – ואף על פי כן היא שחיתות מוחלטת. מה שאנחנו צריכים פה, לדעתי, הוא ועדת חקירה בהנהגת שופט.

חשוב לזכור, עם זאת, את הכלל הפלילי הבסיסי ביחס לעבירות שוחד: אשמתו של מקבל השוחד תמיד גבוהה יותר מזו של מציע השוחד. טיבם של אנשי עסקים שיהיו מושחתים; על משרתי ציבור חלה חובת נאמנות לציבור. המפר אותה צריך להיענש. צריכה להמצא דרך להוציא את ידיעות אחרונות מידי מוזס, והוא צריך לשבת בכלא. אבל על כל שנה שלו, נתניהו צריך לשבת שתיים.

ואחרי כל זה, יש נקודה חשובה מכל: נתניהו חייב ללכת. בין אם כתוצאה מהליך פלילי, בין אם כתוצאה מוועדת חקירה, האיש הזה – המשחית והמושחת – לא יכול להשאר בתפקידו.

אני רואה לא מעט אנשים, בעיקר בשמאל, אומרים שגם אם נתניהו יודח, לא ישתנה בעצם שום דבר. הכיבוש יישאר, המדינה היהודית תשאר גזענית. הם צודקים. הגזענות של המדינה היהודית שורשית. היא התחילה עשרות שנים לפני שילד בשם בנימין נתניהו ראה חיילים בריטים בירושלים (*). הכיבוש החל שנים ארוכות לפני שנתניהו החל בקריירה פוליטית. אין ויכוח.

אבל אם אנחנו רוצים שיהיה שינוי, נתניהו חייב ללכת. אנחנו מדברים על צמח רעיל שהרעיל את כל סביבתו. כשאומרים “אז מי יבוא במקומו”, מתעלמים מכך שזה לא מקרה: כמו פרס בשעתו, נתניהו הקפיד לחסל את כל מי שיכול היה לרשת אותו. עצם נוכחותו ארוכת השנים כראש ממשלה, הארוכה ביותר בהיסטוריה מאז בן גוריון, יצרה את התחושה (שנוצרה גם סביב בן גוריון) שאין לו מחליף.

זה לא תהליך בריא לרפובליקות. בשנות התשעים, נתניהו הצהיר שהוא רוצה לקצר את מספר הקדנציות לשתיים. בפועל, כמובן, הוא לא עשה זאת. הוא שב ומצהיר שהוא יהיה פה עוד שנים ארוכות. התוצאה של החור השחור הזה במערכת הפוליטית היא נסיונם של כמעט כל השחקנים האחרים לחקות את נתניהו, מתוך חוסר אמונה שניתן להחליף אותו. שימו לב ליאיר לפיד: הוא מעתיק את הקמפיין של נתניהו, אבל לא תוקף אותו אישית. הוא חושש לעצבן את בוחרי נתניהו השרופים. (הוא גם שותק כדג מאז שנחשפה פרשת מוזס.) מרפובליקה רבת מפלגות הפכנו למדינה עם מפלגה אחת שבראשה אדם שלא מתחלף, וסביבה מפלגות לווין – שוב, חזרה למצב האוטורטיטרי של תקופת בן גוריון. מי שזוכר איך בן גוריון שלח חיילים להרביץ לאורי אבנרי, ואיך הפקידות שלו התעמרה במתנגדיו הפוליטיים, לא יופתע – יזדעם, ירתח, אבל לא יופתע – מהשלילה הבזויה של מטה לחמו של מני נפתלי ומכך ששוטרים שוב ושוב מכים אותו בהפגנות.

וגרוע מכך: לבן גוריון היתה נגיעה בשחיתות (חזרו לפרשת עמוס בן גוריון ועדות השקר של המפכ”ל סהר), אבל הוא לא ניסה להעמיד שושלת. נתניהו מנסה. גמאל “יאיר” נתניהו צפוי להתמודד בקרוב בפריימריז של הליכוד, לאחר שמספר שנים נתניהו מדבר עליו בתור יורשו. הוא לכאורה אזרח פרטי – בכל מה שקשור לחקירות, על כל פנים – אבל משום מה משתמש בחופשיות בנכסיהם של מיליארדרים, מסתובב עם נהגים ושומרי ראש על חשבון הציבור, ואחראי על הפעלת המדיה החברתית של אביו. והמדיה החברתית היא כלי מרכזי של נתניהו, שיותר ויותר משתמש בה כדי לעקוף את התקשורת ואת השאלות הלא נעימות שהיא צפויה להעלות.

אז קודם כל, צריך לחסל את ה”מלוכה” המתהווה הזו בעודה באיבה. בנימין נתניהו, האיש המושחת ביותר בהיסטוריה של ישראל, צריך ללכת הביתה. גמאל נתניהו צריך, אם יצליח לחלץ את עצמו מהחקירות, לשוב להיות סטודנט לא מבריק במיוחד. כל החצר הביזנטית הזו – על שלל מטורפיה, אנסיה, צלמי ה-upskirt שלה, ומועליה – צריכה להתפזר לכל רוח.

ואחר כך? אחר כך יבוא גדעון סער, או גלעד ארדן, או – תשמור האלה ותציל – יאיר לפיד. אבל אז כבר לא יהיה איתנו הבולען שמשך אליו את כל המערכת הפוליטית שלנו. אפשר יהיה לחזור ולדבר על דברים מרכזיים וחשובים בלי לעסוק כל הזמן בקומפרסור המרעיש הזה. ואז גם אפשר יהיה להתחיל לדבר על שינוי. קשה מאד לראות את זה קורה כשנתניהו נמצא פה כל הזמן ומדבר על קנוניות נגדו. הגיע הזמן להשתחרר ממנו.

(*) אני יודע, אני יודע: העורך האחראי הכחיש שנתניהו אמר את זה. לעורך האחראי קוראים ניר חפץ, מגדולי מלחכי הפנכה של נתניהו. אני מעדיף להאמין לכתב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכו בערבים והצילו את התחת

מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)