החברים של ג'ורג'

פוטש בהתהוות

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התשלובת הצבאית-ביביסטית

מה אומרת ההתמזגות של דובר צה”ל עם לשכת ראש הממשלה

שלשום (א’) תקפו חמושי חיזבאללה קבוצה של חמושי צה”ל. האחרונים השיבו באש ארטילרית ובירי מסוקי קרב. לא דווח על נפגעים בקרב החמושים משני הצדדים. דובר הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, עמיד רונן מנליס, נקט בשלושה מהלכים. ראשית, הוא התייחס לתקיפות של חיזבאללה כנגד מטרה צבאית מובהקת כאל “פיגוע”; שנית, הוא אמר – כחלק מתרגיל הונאה – שכתוצאה מההתקפות של חיזבאללה צה”ל ספג “פגיעות”; אנשים שמורגלים בשיח ההונאה של דובר צה”ל זקפו אוזניים, משום שמנליס לא דיבר על “נפגעים”, שם קוד להרוגים, אבל בו זמנית רמז לכאלה. מאוחר יותר חשף מנליס את תרגיל ההונאה בשלמותו: צה”ל הטיס חמושים פצועים-לכאורה לקבלת אי-טיפול בבית חולים.

נפרק.

הזרוע הצבאית של הממשלה תוקפת בלבנון וסוריה כבר שנים. לאחרונה היא הרחיבה את תחום פעולתה גם לעיראק, ולכך נחשפנו בעיקר בשל חוסר שביעות הרצון של האמריקאים מהתקיפות הללו, שמערערות את האיזון העדין שהם יצרו שם. יהיה קשה מאד לשכנע עיראקים שתקיפה ישראלית על אדמתם לא בוצעה באישור אמריקאי ואפילו לממשל טראמפ, כנראה הכנוע שבממשלים, אין מוכנות לספוג את הנזק האגבי של פעולות כאלה עבור ישראל.

אחת ההתקפות הישראליות האחרונות בסוריה בוצעה כנגד מטרה לא ברורה. לטענת הזרוע הצבאית של ישראל, היא תקפה כוחות איראניים שעמדו לבצע תקיפה כנגד ישראל באמצעות מל”טים; הזרוע הצבאית התהדרה בכך שהיא יירטה תשדורות של מפקד כוח קודס האיראני, אלוף קאסם סולימאני. עם זאת, החיזבאללה טען לאחר ההתקפה הזו שהנפגעים היו דווקא אנשיו. ואם אנחנו צריכים לבחון את האמינות של נסראללה מול זו של מנליס, למנליס יש בעיה.

מה התרחש פה? כמה דברים חריגים:

א. ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה, בניגוד מוחלט למדיניותה עד כה, שהקפידה על עמימות במצבים כאלה.

ב. ישראל חשפה בפומבי שיש לה גישה לתשדורות של סולימאני, כלומר חשפה יכולות מודיעיניות, לכאורה רק לשם הטרלה בטוויטר.

לאלה יש לצרף את:

ג. ההחלטה המודעת של מנליס לחשוף את תרגיל ההונאה שבוצע כלפי החיזבאללה (תרגיל שיש לציין שהופנה קודם כל כלפי הציבור הישראלי, באמצעות יצירת לחץ עקב השימוש במונח “פגיעות”.)

למה זה מצטרף?

העמימות שישראל נוקטת בה באופן שגרתי מיועד לאפשר לה plausible deniability, הכחשה אמינה. מישהו עשה משהו, אבל אין לנו מושג מי עשה את זה. זה מאפשר לצד השני להבליג בלי לפגוע בכבודו. הוא יכול לומר שהוא “בודק” את הנושא, והבדיקות האלה, בדיוק כמו ה”בדיקות” של צה”ל כשהוא הורג אזרחים, לעולם לא יסתיימו. כשישראל מפרה את העמימות ומודה בתקיפה בסוריה, היא יורקת בפרצופה של סוריה, וכמעט מאלצת אותה להגיב. כשהיא חושפת את תרגיל ההונאה שבוצע מול החיזבאללה, היא משםילה אותו בפומבי.

מה שקורה פה הוא שיש ראש ממשלה שהוא גם שר הבטחון, שאין עליו שום פיקוח אפקטיבי, שהחליט לצרכי הבחירות שלו שהוא צריך לחמם את הגזרה ולהזכיר שהוא מר בטחון. נתניהו הוא, בוודאות גבוהה, ה”גורם הבטחוני הבכיר” שהחליט להשפיל את חיזבאללה עוד יותר, ולומר שהוא “התחנן” להפסקת אש. הוא גם מי שהתרברב בכך ש”אנחנו מטפלים במספר גזרות, חלקן לא ידועות לתקשורת ולציבור, לכל אחת מהגזרות יש התייחסות ופעולות מדיניות וצבאיות, שאת רובן הציבור לא רואה.” או, במילים אחרות, נתניהו אומר לציבור שהוא מנהל קרבות בעצימות נמוכה בכמה גזרות ושהציבור לא צריך להטריד את ראשו הקטן והיפה בנושא. כאילו מלחמה היא לא העניין החשוב ביותר של הציבור.

למה מנליס משתף פעולה, בשם ארגון שמתיימר להיות ממלכתי, עם תרגילי השופוני של נתניהו? מדוע עובר ציבור משתתף בפועל במערכת בחירות? ראשית משום שמה לעשות, נתניהו (בכובעו כשר בטחון נטול כנסת שמפקחת עליו) הוא הבוס שלו; שנית, משום שהזרוע הצבאית של ישראל די אוהבת את נתניהו.

האחרון, כזכור, הבטיח לציבור ש”לעד נחיה על חרבנו”, ושצה”ל צריך “לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין.” זה היה לפני ארבע שנים, אכן, ומאז אפשר לראות את ההתקרבות הבלתי פוסקת בין הצבא ונתניהו. בפועל, נתניהו הבטיח לחונטה הצבאית שאף אחד לא יפגע במעמד העליון שלה במדינה, שאף אחד לא יפגע בתקציבים שלה, וזאת משום שהוא אישית ידאג לכך שאף אחד לא ינסה לצמצם את הפעילות הצבאית.

והצבא אוהב פעילות. הוא משתוקק לכזו. חיילים רוצים איקסים על הנשק, קולונלים וגנרלים רוצים קידום. צבא שלא עושה כלום הוא צבא שאין בו קידום, אין לו מעמד, יש בו רק שעמום, ונתניהו מבטיח לצבא אקשן, קידום, מעמד וכסף. במשתמע, הוא מבטיח לתשלובת התעשייתית-צבאית הישראלית, אחת מהחזקות בעולם, שתמיד תהיה לה עבודה.

תפקידו של ראש ממשלה הוא לא להפציץ את כל המרחב מתי שבא לו ובלי לנמק את החלטותיו, הכל תחת מחסה הסודיות שהצבא יספק לו בחדווה. תפקידו הוא למנוע מלחמות. אלימות גוררת אלימות, וההתקפה של החיזבאללה שהתפקששה שלשום יכולה להפוך למתקפה חוזרת שדווקא תצליח – במיוחד אחרי שנתניהו ומנליס הקפידו להשפיל אותו. לתושבים בעוטף עזה מגיעים חיים שאינם מבוססים על פוסט טראומה.

הבעיה היא שהורגלנו לשני דברים. קודם כל, לתפקיד המרכזי של הצבא בחיינו – מבלי להבין שצבא, מעצם טיבו, שואף לאלימות; שכחנו את מה שידע כבר הומרוס, שהלהב עצמו שואף לדם. ושנית, הורגלנו לתפיסה של נתניהו, שלנצח תאכל חרב. בדורות הקודמים, היו מאמצים – ולמצער, הצהרות – לקידום שלום; לא עוד. הצבא נמצא במצב המאושר ביותר מבחינתו, “המערכה שבין המערכות”: שימו לב למילים האלה. הן אומרות שכל חיינו הם מערכה. יש מערכות גדולות, שלמרבה הצער אזלו בינתיים, אבל אנחנו במערכה לקראת המערכה הבאה, האמיתית. בינתיים נחיה במלחמה שאין לה קץ, כמו שצה”ל אוהב.

ושכחנו שתפקידה של ממשלה הוא למנוע אותן בכלל. וראשי האופוזיציה האומללה שלנו נמתחים דום ומודיעים שהם מצדיעים לכוחות הבטחון ותומכים בצה”ל בכל אשר יעשה – מה שלא מפתיע במיוחד, כשיש שם טרויקה של רמטכ”לים. נתניהו מנהל מלחמה עם איראן שאיש לא הכריז עליה, שהכנסת לא הצביעה עליה, שהממשלה לא דנה בה, שאף אחד לא יודע מה עשויות להיות תוצאותיה כי אף אחד לא טרח לשאול. הוא לא מנהל אותה מי יודע מה טוב – מאז שהוא התחיל, איראן כבר מתבססת בסוריה. אבל אין שאלות, כי זה בטחון וצריך לסמוך על צה”ל.

נתניהו מקבל יתרון פוליטי עצום: לאופוזיציה אין על מה לתקוף אותו פרט לשחיתות, ולזה כבר התרגלנו. הגנרלים מקבלים יוקרה וכסף; התעשיינים הצבאיים, שיום אחד הגנרלים יצטרפו לשורותיהם, מקבלים המון כסף. ודובר צה”ל משקר כדי לחפות על כל זה. מחול שוטים, שיתחלף באחת ביבבות לאומיות כשהטיל, הרקטה או הפצמ”ר יפגעו; מחול שוטים, שלא מתעכב על המחיר שאנחנו משלמים – בדמים, בדם, בפגיעות נפשיות של חיילים ואזרחים. ואף אחד לא מדבר על הפסקת המחול הזה, כי זה לא פטריוטי.

והוא ייפסק. באלימות. כשזה יקרה, שיהיה לכם לפחות היושר לא ליילל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חתירה תחת יסודות המשטר, עזה לא הולכת לשום מקום, והאכזריות האגבית של המאבק ב-BDS

“אני שולטת במנדלבליט”: החשיפה אמש (ב’) ב”הארץ” על נסיונה של איילת שקד להציע שוחד לבנימין נתניהו – עסקת קידום תמורת חסינות מדין – היא חתירה תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. שרת משפטים לשעבר אומרת לראש ממשלה שהיא יכולה לנתב את היועץ המשפטי לממשלה כרצונה, ושאם הוא רוצה להמנע מעמידה לדין – שייתן לה ג’וב בממשלתו הבאה.

כן, שקד מכחישה. או, ליתר דיוק, מכחישה למחצה: היא אומרת שאם השליחים שלה אכן הציעו את מה שאומרות ההקלטות שבידי “הארץ”, הרי שהיא לא היתה מודעת לכך והם הציעו משהו שהיא לא הציעה. עוד מוסיפה שקד שהיא מעולם לא שוחחה עם אביחי מנדלבליט בשאלת החסינות של נתניהו.

ברור שהיא לא שוחחה איתו. שיחה כזו, הרי, היתה מכירת הסחורה שלה – השפעה על מנדלבליט – תמורת אפס מחיר. אף סוחר לא יעשה עסקה כזו. מהי שקד, אנחנו כבר יודעים: אופורטוניסטית וחלאה ניאו נאצית. עכשיו אנחנו למדים שתחת המעטה הנוצץ של “ערכיות שמרנית” רובצת ציניות שמוכנה למכור את כולנו.

שקד, חשוב לציין, היא כרגע אזרח פרטי. הפרשה הבל תאמן הזו – בל תאמן אפילו במצב הנוכחי, שבו כל יום מעלה פה את סף הגירוי – מציבה בפני המשטר הישראלי אתגר בלתי אפשרי. שקד היא החשודה העיקרית, במתן שוחד; אבל בנימין נתניהו, לא אזרח פרטי אלא ראש הממשלה, הוא זה שידע על הצעת שוחד ונמנע מלדווח עליה לרשויות, כחובתו כחוק.

במידה מסוימת, זו אשמתן של הרשויות. הרועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, הניח לאביגדור ליברמן לחמוק מדין גם כשעמדה בפניו עבירה מוכחה ומובהקת: השגריר שמינה ליברמן בבלארוס מסר לליברמן את המידע על בקשת החקירה של המשטרה בעניינו. ליברמן ידע שהשגריר עבר עבירה, ונמנע מלדווח עליה. וינשטיין נתן לליברמן לחמוק מדין, והפך את ההעמדה לדין בשל אי דיווח לקשה הרבה יותר: יש תקדים. אפשר יהיה להשתמש בהגנה מן הצדק.

יתר על כן, למי היה נתניהו מתלונן? הרי אין מפכ”ל כבר שמונה חודשים. למנדלבליט אין טעם להתלונן; אנחנו לא חיים בפארודיה רוסית מהמאה ה-19. מנדלבליט הוא ספק חשוד בפרשה. התוצאה היא ראש מפלגה שניסתה (לכאורה, לכאורה) לבצע עבירת שוחד, ראש ממשלה שלא דיווח על הצעת השוחד, וראש תביעה כללית שלא מסוגל לחקור כי הוא השוחד.

התוצאה הטבעית היא שמצב כזה פשוט יטוייח. אבל אם זה יקרה, האמון המועט שעוד נותר במערכת המשפט שלנו אחרי מעללי החבר האחר של שקד, אפי נווה, יתפוגג ובצדק. אני לא יודע מה הפתרון (ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס?), אבל כדאי שהמערכת תייצר כזה לפני שזה יצטרך לרדת לקילשונים ולפידים. כי על פניו זה בדיוק סוג המצב שמצריך קילשונים ולפידים: הוכחה שהמערכת הושחתה עד מעבר ליכולת תיקון, ושאם האזרחים חפצים חירות אין להם אלא להפיל אותה.

עיוורים בעזה: “בכיר בפמליית ראש הממשלה”, כלומר ראש הממשלה, הודיע אתמול (ב’) שישראל מנסה למצוא מדינה שלישית שתסכים לקבל את העזתים, כדי שאלה יוכלו לעבור אליה. טרם נמצאה כזו.

נניח עכשיו לעובדה שהספין העלוב הזה הוא נסיון מובהק של נתניהו להוריד מהכותרות את ההתבהמות האחרונה של רעייתו, שהפעם נתפסה מול המצלמות כשהיא משליכה פיסת לחם שקיבלה ממארחות באוקראינה ויצרה מבוכה דיפלומטית. ההנחה פה היא שישראל יכולה ליזום טיהור אתני ברצועה. אמנם, לשם שינוי, לא באמצעות פגזי זרחן ופצצות חנ”מ, אלא באמצעות תשלום, אבל טיהור אתני בכל זאת.

ההצעה הזו, שהיא התגלמות החשיבה הציונית – המרחב הוא משהו שיש לטהר מילידיו – לא ממש חדשה. ממשלות ישראל ניסו אותה בשנות השישים והשבעים. זה לא עבד. העזתים, והפלסטינים תושבי הגדה, לא הולכים לשום מקום. בעוד שנה, על פי ההערכות של האו”ם, תחדל רצועת עזה מלהיות ראויה לחיי אדם.

אם נתניהו רוצה שהעזתים יצאו מעזה, שיואיל להחזיר אותם למקומות שמהם גורשו, למשל מג’דל (המכונה אשקלון). לא, אה? אז שייערך לתוצאות ארוכות הטווח של מדיניות הגטו שלו.

האכזריות היא הנקודה: הנסיון של ממשלת ישראל להלחם ב-BDS התפוצץ לה שוב בפרצוף בשבוע האחרון, כשהיא מנעה כניסה לישראל משתי חברות קונגרס דמוקרטיות, ראשידה טליב ואילהאן עומר. התוצאה היתה זעם נרחב בארה”ב על ההתנהלות של ישראל, עליה בתשומת הלב לתנועת ה-BDS – ולראשונה, דיבור מצד מועמדים לנשיאות על ביטול הקצבה האמריקאית לישראל, קצבה שאין לה אח ורע בעולם. ביטול הקצבה הזו, שעומדת כעת על 3.8 מיליארדי דולרים בשנה, מייצג את ה-S שב-BDS: סנקציות. הרבה יותר חמור מחרם. אשרינו שהגענו לשם.

אבל יש נקודה ראויה לציון במיוחד בכל הפרשה: התרגיל שניסתה ישראל הרשמית לעשות לטליב. היא הציעה לה לוותר על הסיור הרשמי, אבל להגיע לגדה המערבית כדי לפגוש את סבתה בת ה-90 – בתנאי שלא תדבר על חרמות.

כלומר, עשתה לטליב את התרגיל הקבוע שהיא עושה לפלסטינים מאז ימי משה דיין: “המדיניות שהתגבשה היתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד, מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות […] יידע מה הפרט שיש לו מה להפסיד, אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רשיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהיפך; הוא יוכל להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.”

הכנע, אומרת ישראל לפלסטיני, ותר על שאיפותיך הלאומיות, כפוף ראשך; ואנחנו נתיר לך קיום כלכלי. כמובן, אתה עדיין תהיה כפוף למשיסת הצבא, עדיין תהיה חשוף לפשיטה לילית רנדומלית ללא צו גם אם לא עשית דבר, עדיין תהיה עשוי להלקח כבן ערובה; אבל יכול יותר גרוע. מה, אתה רוצה שנפוצץ לך את הבית?

הכנעי, אמרה ישראל לטליב. ותרי על עקרונותיך ומאבקך. כפפי ראשך, ואנחנו נתייחס אליך כמו לפלסטיני מן השורה. אפילו ניתן לך לראות את סבתא. לא חראם?

וטליב היססה. אבל בסופו של דבר נזכרה היא שהיא לא נתינה ישראלית: היא אמריקאית, ונבחרת ציבור אמריקאית; וכניעה כאן היתה השפלה לא רק שלה אלא של בוחריה. היא הרימה את ראשה, והפכה את הקערה על משטר העוול הבאוש והאכזרי שלנו.

אבל זאת יש לזכור: כמו אצל טראמפ, האינטסטינקט הישראלי הוא אכזריות גם כשאין בה צורך. האכזריות היא הנקודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האיש החזק-נבעך

נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם

ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.

למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.

ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.

כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.

לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.

נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.

נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.

המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?

ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.

ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לקראת דיקטטורה

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף עזה כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני גנץ?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה חי מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את זה בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. יהיה לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, יהיה קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

כמה הערות על הסערה הנקרופילית החדשה

זכריה באומל נהרג באחד הקרבות היותר מיותרים ויותר מטומטמים במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה רוויה בקרבות כאלה. באומל הועלה לקורבן-שווא על ידי מדינת ישראל על מזבח ההזיה של שליטה בלבנון. מדינת ישראל היתה חייבת לו התנצלות ובקשת סליחה. ספק אם העברת שרידי גופתו לקבר ישראל, 37 שנים לאחר מעשה, עונה על ההגדרה הזו; אבל מובן מאליו שבבואנו לדון בו יש לחזור על הנוסח העתיק: “הנני מבקש ממך סליחה ומחילה, כל שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל. לך בשלום ונוח על משכבך בשלום.”

אין מלחמה במתים; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד בעולם. אבל במנצלים את זכרם לרעה – יש גם יש. כמה הערות על מה שקרה כאן בימים האחרונים.

א. ניצול שקרי של צנזורה לצרכי ניפוח. אתמול (ד’) יצאה מערכת הבטחון בקול תרועה, והודיעה על “מבצע מודיעיני” מורכב ומסובך להשבת גופתו של באומל. שלל קולונלים התראיינו, תוך ציון אות אחת משמם, והסבירו כמה הם היו נפעמים ונרגשים מ”המבצע.”

הסיפור היה חשוד, אם לא הזוי, כבר אתמול. היתכן שמישהו אכן סיכן חיי חיילים במבצע כדי להשיג שרידי גופה? הבעיה בסיפור הזה היא שהוא כבר קרה. נוח לימין להשכיח את זה היום, אבל הסיבה שלשרון היה קל כל כך להעביר את הפינוי של רצועת עזה היו התמונות של חיילים שסורקים חול באזור רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות – ומאבדים שם חברים חדשים בשל כך. הרגעים הללו, והפיגוע במגורי החיילות בצומת נצרים, היו הקש ששבר את גב הגמל. כן, ישראל לגמרי מטורפת מספיק בשביל לשלוח חיילים אל האש כדי להחזיר שרידי גופות.

כך שההכרזה של הווז’ד הרוסי, ולדימיר פוטין, על כך ששרידי הגופה הועברו לישראל – יחד עם שרידי עשרות גופות אחרות – על ידי חיילים רוסים וסורים גרמה, אצלי לפחות, ראשית לאנחת רווחה כבדה. לפחות לא זה. לא שוב.

ואז בא הזעם על ההונאה. אמונים על שיטות התעמולה של הק.ג.ב., ועל ההבנה שהידיעה הראשונה היא זו שתתקבע ואלה שיגיעו אחר כך יצטרכו להיאבק בזו שכבר התקבעה, לשכת ראש הממשלה וצה”ל עבדו על הציבור הישראלי ואמרו לו שהגופה הושבה לא במשא ומתן, אלא במבצע. בדובר צה”ל הדגישו, לשם הונאה, שלא היתה כאן “עסקת שבויים.” השקר הזה לא החזיק 24 שעות, אבל החזיק כנראה מספיק.

ב. התזמון. הבחירות ייערכו בעוד פחות משבוע. ב-2011, כשסר אליו מר התבוסה בעקבות המחאה החברתית, נתניהו שלף את גלעד שליט וחתם על עסקה שקודם סירבו לה הוא וקודמו עם החמאס – עם החמאס הוא אוהב להגיע לעסקאות. עכשיו הוא חתם על איזושהי עסקה עם פוטין וקיבל שרידי גופה. המטרה היא לתת לו עוד מנדט או שניים בבחירות. לא במקרה הוא הגיע היום למוסקווה.

זה תרגיל כל כך ציני, שיש לקוות שהוא יתפוצץ לו בפרצוף. אבל אנחנו חיים בישראל.

ג. החשבון. לעסקאות יש מחיר. פוטין לא מזיז סתם כך גדודי חי”ר בסוריה. אנחנו משלמים לו במשהו. אבל ראש הממשלה הוא גם שר הבטחון וגם שר החוץ, ולא בא לו לכנס את הקבינט ועל אחת כמה וכמה שלא בא לו לעדכן את הציבור במחיר. למה, מה קרה, הוא חייב לכם דין וחשבון? הוא עובד אצלכם או משהו? סביר להניח שעל המחיר נשמע רק אחרי הבחירות.

ד. פולחן הבשר. השער של ידיעות אחרונות היה הבוקר “ושבו בנים לגבולם”, שער שהזכיר במידה את הכותרות של התקשורת הישראלית עם השבת גופות רגב וגולדווסר, כשהתקשורת פמפמה שוב ושוב את הציפיה חסרת התקווה שהחיזבאללה יחזיר אנשים חיים ולא גופות.

בדרך הזו מטשטשת התקשורת הישראלית, שוב ושוב, את ההבדל בין אנשים חיים ובין גופות, ומאפשרת הפנמה של המסר האיום שעל המדינה לשלם כל מחיר כדי להשיב גופות – איום, בין השאר, כי אזרחי ישראל יודעים היטב שהמדינה הרבה פחות מהכל עבורם בעודם בחיים.

אף בן לא שב היום לישראל. הושבו שרידי בשר. הקצינים שאחראים למותו של באומל לא נענשו. הפוליטקאי ששלח אותו ללבנון הפך אחר כך לראש ממשלה פופולרי, ונשכח מלב. ישראל לא למדה דבר ממותו, והתייחסה לגווייתו בכבוד שלא טרחה להעניק לאיש החי.

נוח על משכבך בשלום, זכריה באומל. אנו מבקשים ממך מחילה; ואפשר שלא עשינו לפי כבודך. בקש אתה רחמים עלינו. נראה שנזדקק להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קמפיין של גבריות רעילה

תהיה גבר, טפל בעצמך

לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.

ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.

מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.

אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.

תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.

אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.

למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.

גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.

גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.

גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.

בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.

ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.

הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.

בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.

ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.

(יוסי גורביץ)

המוסד המיוחד של המדינה היהודית

נתניהו שמט אתמול את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה עבר בשקט

שחקנית ומגישה בשם רותם סלע הפגינה אתמול (א’) אומץ אזרחי חריג, ותקפה את השרה מירי רגב ובמשתמע את בנימין נתניהו, כשכתבה “מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים אגב והלסביות גם…. שוק… השמאלנים.”

יש לציין שבדברים הללו, שמגיעים על רקע ההתקפה הבלתי פוסקת של הליכוד ותומכיו כנגד עצם הרעיון של ממשלה שתכלול את המפלגות הפלסטיניות בישראל, הפגינה סלע אומץ רב הרבה יותר משהפגינו שלושה רמטכ”לים ודוגמגיש שמובילים את מה שמתיימרת להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. כמובן, זמן קצר לאחר שהעזה סלע לכתוב את דברי הכפירה האיומים, היא קיבלה את הטיפול השמור לרפש הימני בארצנו. עוד לא דווח על איומי רצח, אבל זה ודאי בדרך. סולידריות, רותם, ותהיי חזקה. חתיכת זרנוק חרא מופנה אליך, אבל התנחמי בכך שאנחנו בעונת בחירות וזה יעבור מהר יחסית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להתפנות מפגישות עם עורכי דינו ותורמים מסתוריים ולהגיב לסלע. הוא כתב ש”תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום היהודי – ושלו בלבד [קשקשת]… השאלה המרכזית בבחירות האלה: זו [עוד קשקשת] או ממשלת שמאל של יאיר לפיד וגנץ בתמיכת המפלגות הערביות. ללפיד וגנץ אין דרך אחרת להקים ממשלה וממשלה כזו תערער את בטחון המדינה והאזרחים.”

netanyahu

מה אומר נתניהו בגלוי? שאזרחות לפלסטינים הישראלים זה נחמד, עד שזה מגיע לנושא הזניח של הזכות לבחור ולהבחר. עצם ההשתתפות בשלטון של נבחרים פלסטינים “תערער את בטחון המדינה והאזרחים.” שימו לב למילה האחרונה: שימו לב איך היא שומטת את אזרחותם של המצביעים הפלסטינים. בחירתם “מסכנת את האזרחים”, כלומר לא את עצמם.

האיש שהוביל את מתקפת השנאה נגד ממשלת רבין בטענה שזו נשענת על קולות ערביים, שנבחר ב-1996 על יסוד הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים [ואתם יכולים להבין לבד מי טוב לערבים]”, שהפיץ בשעות האחרונות של בחירות 2015 עלילה על “הערבים נוהרים לקלפיות”, מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שישראל איננה דמוקרטיה: היא מדינה יהודית. המדינה היהודית היא מוסד מיוחד (peculiar institution, באמריקאית), משהו שחג מבחינת הזמן והמקום סביב אלבמה ב-1866, אחרי שהוכר שהעבדים המשוחררים הינם בני אדם ואינם רכוש עוד, אבל טרם הוענקה להם זכות הצבעה.

נתניהו, כמובן, אומר את הדברים כהווייתם. הפלסטינים הישראלים מעולם לא היו חלק מממשלה ישראלית. אפילו רבין לא הכניס אותם לקואליציה שלו, ועדיין רבים מהם מסתכלים על התקופה שבה היו חלק מגוש חוסם כתור זהב. אבל.

אבל היתה התקווה. היא רווחה במיוחד בשנות ה-80 וה-90, שנראה היה – לכמה רגעים זוהרים של שמש בטרם חורף – שישראל תצליח להפוך למדינה של כל תושביה, להשכיח את שנות האיבה, להבין שתושביה תלויים אלה באלה. התקווה הזו, התקווה לישראליות, נרצחה על ידי מי שהעדיפו את יהדותם וראו בישראליותם סרח עודף; מחנה הרוצחים הונהג על ידי בנימין נתניהו.

במהלך הוויכוח סביב חוק הלאום, טענו מצדדיו – לפני וגם לאחר שהועבר – שמדובר בחוק ריק ונטול משמעות. עכשיו מתחוורת משמעותו, שהיתה ברורה למי שלא העמיד פני תם גם בזמן אמת: מדובר בחוק שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של האזרחות של הפלסטינים הישראלים. הם יהיו אזרחים חלקיים – “גרעון דמוקרטי,” קרא לזה סמוטריץ’ – עם קליפות ריקות של אזרחות. יהיו להם הגנות חוקיות מסוימות – אסור, למשל, לרצוח אותם אם יש יותר מדי מצלמות בסביבה – אבל ליבתה של האזרחות, זכות ההצבעה, יישלל מהם בפועל אם לא רשמית: קולותיהם לא ייספרו במניין המחזיקים בכוח. אחרי הכל, אם הם ישתתפו בקבלת ההחלטות, “יתערער בטחון המדינה והאזרחים.”

ברוכים הבאים לדיקסי. לא ראיתי לינץ’ הגון כבר שנים.

זכות ההצבעה, ויותר מכך זכות ההבחרות, היא ליבתה של האזרחות. מי שאין לו קול, מי שלא יכול להשפיע על זהות הנבחרים, תמיד יהיה קורבנם של בעלי הקול. ואם בוחרים נציגים ואחר כך שמים אותם בשמורה, וכל מי שבא עמם במגע נחשב מצורע, לא מדובר בנבחרים. מדובר במראית עין של נבחרים לצרכי hasbara.

מה שמעלה את השאלה מדוע הניח נתניהו מטען חבלה ענק מתחת לכל מערכת ה-hasbara שהוא מתיימר להוביל עשרות שנים. הרי בפעם הבאה שנציג ישראלי יטען בגמגום שישראל היא מדינה דמוקרטית, כל השומע יצחק. למה נתניהו עשה את זה?

משתי סיבות. קודם כל, זו פליטת פה קלאסית. נתניהו אמר בגלוי את מה שהוא מאמין בו ושהוא נוהג לומר בחדרי חדרים.

ושנית, נתניהו איננו, ומעולם לא היה, פטריוט ישראלי. כל מה שמעניין אותו הוא שרידותו האישית. הוא צריך לנצח בבחירות האלה, או שהוא בוודאות יילך לכלא. לצורך כך הוא צריך לפנות ליצרים הקמאיים ביותר של מצביעי המחנה שלו. תחילה הוא אימץ את הכהניסטים, ועכשיו הוא מהדהד את כהנא בעצמו.

ואם בדרך תספוג הלגיטימיות של המשטר הציוני מכה אנושה? לא נורא. אחרי הכל, כפי שאמרה כבר אשתו, שהמדינה תשרף, אנחנו נעבור לחוץ לארץ.

עוד חודש, אם אין לכם ארץ אחרת, לכו להצביע. אנשים אמיצים, כמו סלע ונשיא המדינה ריבלין – ששוב התעקש להוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא יהיה איש – צריכים אתכם, והם לא יכולים לעמוד לבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קניית שלטון בכסף

מה החוט המקשר בין פרשיות נתניהו: הוא הפך לאויב הציבור

היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, העניק לראש הממשלה הנחת סלב שלשום (ה’) ושנמך שניים מתוך שלושת התיקים שלו משוחד להפרת אמונים, וזאת לאחר שהעלים שישה מתוך סעיפי אישום כנגד אשת ראש הממשלה. כל זה לא הפריע לנתניהו ליילל שכל העולם נגדו, ולשקר כהרגלו (על השקרים עמדו שורה של כלי תקשורת). הבעיה היא, כרגיל, שאנחנו טובעים בפרטים המשפטיים ולא רואים את החוט המקשר בין התיקים.

זה הגיוני, אם אתה משפטן; לעובדות משפטיות יש חשיבות, במיוחד היכולת לשכנע בהן בית משפט. אבל היכולת של עולם המשפט להגיע לאמת שמחוברת למציאות מוגבלת, ומכאן הביטוי “אמת משפטית”: לא האמת, אבל מה שאפשר היה להוכיח במסגרת דיני הראיות.

נתניהו מואשם בשלוש פרשות. האחת (תיק 1000) עוסקת, על פניה, בקבלת טובות הנאה קטנוניות מארנון מילצ’ן. נתניהו קיבל שווה ערך של כ-700,000 שקלים ממילצ’ן בסיגרים, שמפניות ותכשיטים. מכעיסה ככל שתהיה ההתנהלות הבזויה הזו, ראש ממשלה שמשנורר אלכוהול וסיגרים בשווה ערך של שש שנות משכורת ממוצעת, היא לא הסיפור. הסיפור פה הוא הנסיון של נתניהו לשכנע את מילצ’ן ולסייע לו להשתלט על חלקים מערוץ 2.

תיק 2000 עוסק בהצעת שוחד שקיבל נתניהו מארנון (”נוני”) מוזס, שהתחייב לשנות את הכיסוי של נתניהו בכלי התקשורת שלו, ידיעות אחרונות, בתמורה לכך שנתניהו ישכנע את שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, לצמצם את פעילות העיתון שלו ולהמנע מהוצאת מוסף שבועי. אדלסון בעליל מעדיף השפעה על הציבור הישראלי מאשר לא להפסיד כסף, כי הוא דחה את ההצעות.

תיק 4000 עוסק בהשפעה הישירה של נתניהו על אתר וואלה, מהמשפיעים ביותר בישראל, באמצעות בעל השליטה באתר, האוליגרך שאול אלוביץ’. כדי להבטיח כיסוי חיובי לדברים הפעוטים ביותר, כולל השתלת תמונה שלו ושל רעייתו בהלוויית שרון, היה מוכן נתניהו ללכת כברת דרך ארוכה מאד כלפי אלוביץ’: להעניק לו הנחות רגולטוריות ששוות יותר ממיליארד ש”ח, ושדפקו את ציבור הצרכנים הישראלי עד העצם. אחרי הכל, זה לא הכסף שלו. ואת הכסף שלו, כידוע, הוא לא מוציא.

הקו המנחה של כל שלושת הפרשות הוא נסיון להוליך שולל את הציבור הישראלי ולהפעיל כלי תקשורת מרכזיים ככלי תעמולה. המטרה היא להציג תמונה של נתניהו ששונה משמעותית מהתמונה המציאותית, כדי להשפיע על המצביעים. או, במילים בנות האלמוות של מבקרת המדינה מרים בן פורת, לקנות שלטון בכסף.

בכסף של הציבור, או של אוליגרכים, כמובן. נתניהו לא יוציא כסף מכיסו. אבל הוא קנה שליטה נרחבת בכלי תקשורת אחד (וואלה), ניסה לפעול באמצעות חקיקה והפעלת לחץ על אדלסון כדי לקנות שליטה דומה בכלי תקשורת אחר (ידיעות אחרונות), ובמידה מסוימת גם בערוץ 2.

הפיל שבחדר, למותר לציין, הוא ישראל היום. העובדה שהנושא הזה עוד לא עלה בשום חקירה היא מדהימה. ישראל היום הוא לכל דבר ועניין מתנת בחירות אסורה בשווי מיליארדים. אנחנו יודעים שנתניהו משוחח בעקביות עם העורך הראשי של העיתון לעתים תכופות, במיוחד במצבי משבר; אנחנו יודעים שמוזס הניח, וכך גם נתניהו, שיש לו שליטה מובהקת על ישראל היום. כל מי שמעלעל בישראל היום יודע שמדובר במיזם של פייק ניוז שהיה גורם למפעל הטרולים בסנט פטרסבורג לחרוק שיניים. מי שיקרא אותו יקבל תמונה של מדינת ישראל שאין קשר בינה ובין המציאות. לצד ישראל היום פועלים גם מקור ראשון, שבשליטת אדלסון, כמו גם ערוץ 20 ואתר מידה. גוש שלם של כלי תקשורת, ממסדיים ופחות ממסדיים, שתפקידם לשרת את ראש הממשלה באמצעות כסף זר.

הנסיון של פוליטיקאי להשתמש בכוחו כדי להשפיע על התקשורת כך שתוטה לטובתו, ובכך תמנע אפשרות של שינוי שלטון, הוא תופעה חדשה יחסית. ברלוסקוני עשה את זה באיטליה, טראמפ עושה את זה באמצעות פוקס ניוז ושורה של אתרים אחרים (כשברייטברט הוא הבולט שבהם) ונתניהו עושה את זה בישראל. משטרים דמוקרטיים עוד לא יודעים איך להתמודד עם הבעיה הזו, וכמובן שכל נסיון להתמודד עם הבעיה יתקל בחומת התנגדות של הפוליטיקאים שנעזרים בכלי התקשורת הללו. (לצד כלי התקשורת המזוכרים יש לציין את RT, שהיא המקבילה הרוסית לצרכי זריעת השפעה במדינות זרות. דומה אבל לא זהה.)

בינתיים, כשאנחנו הולכים לבחירות, נזכור דבר אחד: ראש הממשלה לא סומך על בוחריו. כל כך לא סומך, שהוא משתמש בכסף זר ובאוליגרכים מקומיים כדי לשטוף את מוחם. מאחר והרעיון הדמוקרטי הוא שאנשים יקבלו החלטות על סמך מידע, ומאחר ומה שנתניהו עושה מיועד להציף את הבוחרים במידע שקרי, יש לקטלג את נתניהו כסכנה לדמוקרטיה הישראלית, כאויב הציבור, ולנהוג בהתאם – גם אם אין סעיף כזה בחוק. בסופו של דבר, כאמור, החוק הוא כלי קהה ומוגבל. אם האזרחים לא יזהו סכנה לקיומם כאזרחים, שום חוק לא יועיל.

בלכתכם אל הקלפיות, אם כן, ובשיחותיכם עם ידידים, הקפידו לציין שיש שמנסה להציף אותם במידע שקרי, והצביעו לכל מפלגה שלא תתמוך בנתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)