החברים של ג'ורג'

מבצע לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור

האם פרקליטת המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, היא סוכנת של המשרד לעניינים אסטרטגיים, או סתם מטומטמת? כבר אי אפשר לדעת

לאחר לחץ ניכר ועתירות, נאלץ אתמול (ה’) המשרד לעניינים אטסטרטגיים לחשוף את עיקרי פעילותה של חברת הקש שלו. זה, כזכור, היה רעיון של אביגדור ליברמן, כחצי שנה לאחר טבח המרמרה: לארגן קבוצות של אנשים שלא מוכרים כקשורים לישראל כדי שיפיצו את התעמולה הישראלית. כבר אז הבין משרד החוץ הישראלי שהמותג שלו רעיל.

ובכן, המשרד לעניינים אטסטרגיים – שכדי למצוא לו סיבת קיום העבירו את נושא ה-hasbara ממשרד החוץ אליו – ניסה להקים חברת קש, שמטרתה להסתיר את המימון שמקבלים גורמים שתומכים בישראל בחו”ל מממשלת ישראל: הכסף אמור היה לעבור דרך החברה. אממה, הרעיון בעייתי מבחינת רוב האנשים, כי הם חוששים בצדק שהם ייחשבו לסוכנים זרים, אז החברה נאלצה לעשות כמעשה תאגידי אופל אחרים ולהחליף שם. במקור היא נקראה “קלע שלמה”; עכשיו היא ידועה כ”קונצרט”, כנראה כדי להקשות על אנשים שיקבלו ממנה הצעות מגונות וינסו לגגל במי מדובר.

השטיק לא כל כך הצליח: המדינה הקציבה לקלע קונצרט 128 מיליוני שקלים בשלוש שנים, בשיטת המאצ’ינג: על כל שקל שהגורמים הזרים היו מגייסים בעצמם, המדינה היתה מעניקה שקל משלה. עד כה הצליחו בקלע קונצרט להוציא רק 13 מיליונים (ועוד חמישה מיליונים משוריינים ל-2020).

מהפרוטוקולים עולה תמונה של פעילות אומללה למדי: הדרכת ישראלים לפני יציאה ל”טיול הגדול” בתאילנד בתעמולה, ותמיכה ב”מילואימניקים בחזית” למטרות דומות.

<תמונה קופאת> <צליל של תקליט נשרט>

מילואימניקים בחזית? אתם עשויים לזכור את השם הזה כקבוצת הסלפנים שרכבו על פרשת דין יששכרוף, שהפיצו סרטון שקרי שבו נראו חיילים שלא היו מעורבים בתקרית קוראים ליששכרוף שקרן. כמובן, כארגון hasbara מילואימניקים בחזית אמון על שקרים וסילופים; אין לו קיום אחר. כלומר, האנשים שהפיצו שקרים על דין יששכרוף ושוברים שתיקה מקבלים כסף מממשלת ישראל באמצעות חברת קש. הם מנהלים עבור הממשלה מלחמה פסיכולוגית – והם מפנים אותה גם כלפי אזרחים ישראלים.

מהעובדה שמילואימניקים בחזית הם סוכנים בתשלום של ממשלת ישראל, ומהעובדה שהקמפיין המרכזי שלהם היה ונשאר קמפיין נגד שוברים שתיקה ויששכרוף, עולה שאלה מטרידה אפילו יותר: האם המשטרה הישראלית והפרקליטות הישראלית תודרכו על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים בפרשת יששכרוף? כי זה יכול להסביר הרבה מאד דברים.

תזכורת: דין יששכרוף העיד שהוא תקף, כחלק משירותו הצבאי, פלסטיני בעת מעצר. מילואימניקים בחזית פיברקו את הסרטון שלהם, שטען שלא היו דברים מעולם. איילת שקד, שרת המשפטים, הורתה למשרד המשפטים לפתוח בחקירה נגד יששכרוף. תוך זמן קצר, תפסה משטרת ישראל פלסטיני בחברון, וגבתה ממנו הודאה בכך שיששכרוף לא הרביץ לו.

אני יכול להצהיר כאן שבאותה המידה המשטרה יכלה לחקור אותי, כי אני נפגשתי עם יששכרוף מספר פעמים והוא אף פעם לא הרביץ לי (תודה, דין!). המשטרה תפסה את הפלסטיני הלא נכון. פרקליטת המדינה לעניינים מיוחדים נורית ליטמן מיהרה, בהתאם, לצאת בהכרזה שהמשרד לעניינים אסטרטגיים רצה: שיששכרוף שיקר, ושהוא בדה את האירוע. זה היה מהלך מאד, מאד חריג: הפרקליטות לא מחווה דעה על תיקים שהיא סוגרת.

ואז, כרגיל כשהמשרד לעניינים אסטרטגיים מעורב, הכל הפך לחרא. תוך זמן קצר, שוברים שתיקה מצאו את הפלסטיני שדווקא הוכה על ידי יששכרוף. כלומר, כמקובל בארגוני זכויות אדם, עשו את העבודה שהמשטרה והפרקליטות לא עושים. מותר להניח שבשוברים שתיקה רצו מאד משפט. הם היו הופכים אותו למשפט של צה”ל. הם היו מראים שהמקרה של יששכרוף לא היה “תקרית נקודתית”, אלא השיטה שבלעדיה אי אפשר לקיים כיבוש. שהכיבוש לא יכול להתקיים אלא באמצעות אלימות וטרור קבועים.

ויש להם את העדים. מאות מהם. זה היה הסיוט הגדול של המשרד לעניינים אסטרטגיים. משפט כזה היה מסוקר ברחבי העולם.

למזלם, נורית ליטמן נחלצה לעזרתם. היא מיהרה להודיע על סגירת התיק נגד יששכרוף בחוסר אשמה – אבל משכה את הטענה שהוא שיקר. נחזור על זה שוב: ארגון זכויות אדם מצא את האדם שבשל תקיפתו החלה כל החקירה כולה, והפרקליטה לעניינים מיוחדים ליטמן סוגרת את התיק. ולא סתם סוגרת אותו: בחוסר אשמה, כלומר שלא היתה עבירה.

אבל ליטמן כלל לא חקרה את העבירה. היא לא שלחה את הלואי דה פינס של משטרת ש”י לגבות עדות מהקורבן שזוהה. היא העדיפה לסגור את התיק, ולתת לאדם שעל פניו אחראי לתקיפה חמורה של אדם לחמוק ממשפט.

עכשיו, כל אחד מהאירועים הללו בפני עצמו היה יכול להיות מוסבר בכך שליטמן מטומטמת מכדי שתהיה ראויה לתפקידה. כעקרון, במקרה של כשל ציבורי, יש להניח טמטום, לא זדון. טמטום פשוט הרבה יותר נפוץ.

אבל הצירוף של כל האירועים הללו יחדיו מקשה על אופציית הטמטום. ועכשיו, כשאנחנו יודעים שהארגון שמהות קיומו היא מאבק בשוברים שתיקה ושהקמפיין הבולט ביותר שלו היה זה נגד יששכרוף ממומן על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים, אנחנו חייבים לתהות:

האם המשרד לעניינים אסטרטגיים ניהל שיחה קצרה עם ליטמן? האם הוא אמר לה שהמשטר זקוק להכרעות לא מבוססות בתיק יששכרוף? האם הוא אמר לה שדין יששכרוף הוא הגבעה שעליה, ברגע זה, נערכים גייסות ה-hasbara להסתער ולמות? האם הובהר לה שהמשרד לעניינים אסטרטגיים זקוק לסיוע ארטילרי מצידה?

האם, בקצרה, ליטמן התנהלה כפי שמתנהל כל פקיד בכיר בפרקליטות בכל פעם שמגיע אליו איש שב”כ או ארגון שושו אחר, ומניח לחוק לעלות בעשן כשהוא נוגע במדינה הסודית שלנו? האם היא שוכנעה שכיפוף האמת נגד יששכרוף – בכל צורה שלא תהיה, והיא נקטה בכמה – הוא אינטרס בטחוני של המדינה? האם היא השתמשה בכוחה החוקי כדי לרדוף אדם ולהרוס את שמו, לא צשום שהיה בכך צורך חוקי או משפטי כלשהו, אלא צורך שושואיסטי?

או, במילים גסות וראויות יותר, האם הפרקליטה הבכירה נורית ליטמן ביצעה עבירה של הפרת אמונים למען המשרד לעניינים אסטרטגיים?

האם, בהתאם, אנחנו צריכים לחשוד בכל החלטה של ליטמן, שמא יש בה עוד עבירה של הפרת אמונים למען ארגון שושו כלשהו? האם נורית ליטמן הפכה, לכל דבר ועניין, סוכנת של המשרד לעניינים האסטרטגיים בפרקליטות?

לעולם לא נקבל תשובה על השאלות הללו. המידע ההכרחי לתשובה עליהם תמיד ישאר חסוי. כך מתנהלות מדינות עומק: כך הן הורסות את האמון במוסדות המדינה מבפנים. החשש המכרסם תמידית שהחלטות תמוהות הן לא תוצאה של טמטום, לעתים חריג, אלא לחישה של איזה שוטר חרש (במקרה שלנו, אנשים שמשחקים בתפקיד של שוטרי חרש, שהיו רוצים להיות כאלה) על אוזנו של פקיד? וכך זה כשמדינה מנהלת לוחמה פסיכולוגית כנגד אזרחיה: היא מאבדת, בצדק גמור, את אמונם.

התנהלותה של נורית ליטמן בפרשת יששכרוף היא עוד סיבה לאובדן אמון במערכות שאמורות היו לשרת אותנו, והושחתו כדי לשרת לא את הציבור אלא את הממשלה. מחר (ז’) תיערך הפגנה גדולה מול בית ראש הממשלה. בואו בהמוניכם, לא רק כי צריך לתת תשובה לפלנגות הימניות שמשסה בנו המשטר, אלא גם כי המשטר הזה כולו צריך ללכת: להעביר ממשלת זדון מקרב הארץ. מגיעה לנו ממשלה שבה אין נורית ליטמנים ואין בכלל שאלה של שיחות חשאיות בינן ובין פקידים שמנהלים נגדנו מלחמה פסיכולוגית – בכספנו-שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני וחתולי מודים בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פגיעה בקודשי ישראל? עוד, בבקשה

על התפקיד החיוני של “היהודים באים”: השלמת המהלך שתנועת ההשכלה לא העזה לבצע

קבוצה של שומרי אמוני ישראל, ביניהם בצלאל “מטיף לרצח עם” סמוטריץ’, מנסים לבטל את התכנית הסאטירית “היהודים באים”, ואף דורשים להעמיד את יוצריה לדין (!). כאילו שישראל לא מספיק תיאוקרטיה.

עמדתי ביחס ל”היהודים באים” היא שלא רק שמדובר בתכנית סאטירה שכל מדינה חופשית היתה מתגאה בה, אלא מדובר בתכנית חיונית לקיומה של רפובליקה חופשית. הסיבה לכך פשוטה: היהדות לא עברה את התהלחך המטלטל והחיוני של חילון.

אירופה, ובמידה ניכרת ארה”ב, חילוניות כיום משום שבמאות ה-17 וה-18 שורה של בעלי רוח חופשית קרעו לגזרים והציגו לזעווה מול השמש את ההבלים, האבסורדיות והרשעות של הדת הנוצרית. הם עברו פסוק-פסוק בתנ”ך, הן היהודי והן הנוצרי, ופירקו אותו לגורמים. זה לא היה תהליך קל, במיוחד בארה”ב שתמיד היה בה אלמנט פונדמנטליסטי חזק מאד; אבל הוא היה הכרחי להקמתן של מדינות חופשיות, כאלה שבהן הדת לא מקבלת עוד תפקיד ציבורי.

היהדות האורתודוקסית לא עברה תהליך כזה. ההשכלה היהודית של סוף המאה ה-18 וה-19 היתה קוסמטית בעיקרה. הציבור היהודי היה עדיין דתי וקנאי, ולא היה מסוגל לשאת את תהליך החילון הנדרש. אז ההשכלה נגעה, בזהירות, רק בשוליים – היא לעגה להגזמות של הרבנים, לחומרות המטורפות, אבל היא לא התמודדה עם התלמוד, על אחת כמה וכמה לא עם התנ”ך. התוצאה היא שהלאומיות היהודית, שהיא במידה ניכרת תולדה של ההשכלה, הגיעה לעולם פגומה. היא מעולם לא הפנימה את ערכי הנאורות, היא נצמדה לערכי היהדות. כן, כן: גם החלוצים החילונים-לכאורה, הסוציאליסטים-לכאורה, לא התעמתו עם הערכים האנטי-אנושיים של היהדות האורתודוקסית.

“היהודים באים” דווקא עושים את זה. מרים שואלת את משה למה אין בעצם “לא תאנוס” בעשרת הדברות. העם לא מצליח להבין את הדרישה. הממסד הכוהני של בתי המקדש מוצג במלוא סיאובו, כערימה של פרזיטים שחיים על העם ועושקים אותו. זה בפני עצמו לא חדש: כבר התלמוד לימד אותנו ש

אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן,

אוי לי מבית חנן – אוי לי מלחישתן,

אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן,

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים,

ובניהם גזברין,

ותניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטים את העם במקלות (פסחים נז’ א’)

(אבל, כמובן, הטקסט הזה נכתב כשהאליטה הרבנית עדיין לא עלתה לגדולה באמצעות המשת”פיות שלה עם האימפריה הרומאית, כשהאליטה השלטת עדיין היתה משפחות הכהונה. כלפי עצמם, למותר לציין, הרבנים לא דיברו כך.)

“היהודים באים” חושפים את כל הרשעות והצביעות שהמסורת היהודית מכילה – ומעבר להנכחה שלהן, משהו שרוב היהודים בישראל לא מכירים, הם גם עושים משהו עמוק יותר: הם לועגים לכל זה. הם מלמדים אותנו ללעוג לכל זה. אנחנו לא יכולים לשחזר את חיי היום-יום של שלהי הבית השני כפי שאנחנו יכולים לשחזר, למשל, את חיי רומא במאה הראשונה לפני הספירה, משום שהיהדות הרבנית לא שימרה (ובמקרים מסוימים, השמידה) כתבים כאלה. אבל “היהודים באים” מזכירים לנו שסקילות ושריפות היו ככל הנראה אירואים פומביים מקובלים, וכנראה גם שימשו כסוג של בידור המוני (כפי ששימשו הוצאות להורג לאורך הדורות, עד סוף המאה ה-19).

רבים מסתובבים בקרבנו ומלהגים על “הספרים הקדושים” שאותם הם אינם מכירים כלל ואינם יכולים לומר מה נמצא בתוכם; “היהודים באים” מראים לנו, בבוטות הנדרשת, איזו צואה רוחנית הם מכילים. מי שמכיר את התלמוד, ולא את הגרסה שעברה חיטוי שמציגים לנו בבתי הספר, יודע כמה הם מלאים בהבל נוסח סיפורי הקדושים הסורים שגיבון אהב כל כך לקרוע לגזרים: נסים על ימין ועל שמאל, שיחות עם אליהו לארוחת צהרים, הרג תוך כדי סעודה ושכרות והחייאה לארוחת ערב. וכמובן, שנאה ארסית ואיומה לכל מי שאיננו מ”תלמידי חכמים”: לא יהודים, כמובן, אבל גם נשים – ורוב מוחלט של העם, “עם הארץ.”

…ולא ישא בת עמי הארץ, שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ‘ארור שוכב עם כל בהמה’. […] אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו [לשוחטו באופן בלתי כשר] ביום הכיפורים שחל להיות בשבת; אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ‘לשוחטו’; אמר להם, זה טעון ברכה וזה איננו טעון ברכה. […] אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. […] תנא היה רבי מאיר אומר ‘כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים…” (פסחים, מ”ט ב’)

ועוד ועוד. לא במקרה, רוב היהודים שחיו בזמן הרבנים האלה העדיפו להתנצר ולא לשאת עליהם את עולם.

את כל זה היהדות הרבנית ותומכיה מנסים, ולרוב מצליחים, להסתיר מהציבור – שאילו ידע על כך, והיה לומד ומחכים, היה משליך אותם לכלבים, כנדרש. וכאן גדולתה של “היהודים באים”: היא חושפת את כל המוגלה הזו. היא מזכירה לנו שהסיבה העיקרית ללעג ל”קודשי ישראל” הוא קודשי ישראל עצמם.

בדיוק בשל כך הרבנים רוצים לסגור את התכנית. היא פופולרית. היא מדויקת. היא מסוכנת. ובדיוק זו הסיבה שאנחנו צריכים לשמור עליה ולהפוך אותה לחומר לימודי: היא משלימה, באיחור היסטורי ניכר, מהלך שנתקע לפני 200 שנים. היא מלמדת אותנו את הנשק המסוכן ביותר כנגד רבנים: הלעג. כך צריך. כך צריך היה מזמן.

אולי האסון הגדול ביותר שאירע ליהדות הוא העובדה שהנאצים הכחידו את השדרות הגדולות של העם היהודי שהתקוממו כנגד הדת התקוממות של ממש, אנשי הבונד. נתקענו עם הציונים, שעם כל שנאתם של הרבנים תמיד נזקקו להם ללגיטימציה, וכלאו את היהודים הישראלים מחדש בגטו רבני; הציונים, שמכחישים את עצם קיומו של עם ישראלי, ומשאירים את הגדרת היהדות לרבנים, שהיסטורית רואים בנו שקץ ובנשותינו שרץ. כל מהלך שמציג את הרבנים ואת "קודשי ישראל" שלהם באור האמיתי צריך להיות מבורך על ידי כל אדם חופשי.

ועוד דבר אחד: כידוע, היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות, ואורתודוקסים אדוקים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד." הנה עוד מידע הופך קרביים על המנהג שהיהדות האורתודוקסית מתעקשת לקיים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

טרור בהזמנה, רוח המפקד, והמשטרה החשאית עוקבת אחריכם

שלוש הערות על המצב

טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”

ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.

למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.

בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.

אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.

נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.

רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.

כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?

כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.

שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.

המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.

המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:

א. למי יש גישה למידע?

ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?

ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?

ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?

ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?

התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.

מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?

אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.

בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:

א. הצפינו את הסלולר שלכם.

ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.

ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.

ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)

ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.

ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשהוצאנו למועצת יש”ע את הע’: 7 נקודות על ההתנתקות

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אבל לאן נוליך את משניות?

שופט חובש כיפה התיר הבוקר לינצ’ים

השופט אהרן משניות, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, זיכה היום (ב’) את יעקב שמבה ורונן כהן, שהשתתפו בלינץ’ שבוצע במבקש המקלט הבטום זרהום במהלך הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע בשנת 2015. פסק דינו של משניות מתיר הלכה למעשה ביצוע לינץ’.

אין ויכוח על העובדות: שמבה ורונן היו בין הארבעה שניגשו אל זרהום הפצוע והמדמם ותקפו אותו במכות ובעיטות. זרהום לא היה המחבל, אבל איזה גיבור ישראל החליט שאם הוא שחום עור הוא ודאי עוין, וירה בו. שמבה ורונן טענו שהם חשבו שזרהום הוא המחבל, או אחד מכמה מהם.

ומשניות, חובש כיפה יוצא הפרקליטות הצבאית, מתנחל תושב אפרת, מי שחתום על שורה של צווי הפקעת קרקע מפלסטינים, קיבל את הטיעון. שימו לב למהלך המרשים שאירע כאן: משניות קבע שאם אדם רואה לפניו אדם פצוע, והוא חושב שהאדם הזה מחבל, מותר לו לנסות לרצוח אותו. לפני כמה שנים, אלאור אזריה ירה באדם פצוע שללא ספק היה מעורב בנסיון פגיעה בחמושים ישראלים, הרג אותו – והורשע בהריגה. משניות הפך הלכה למעשה את פסק הדין הזה. הוא מתיר להרוג אנשים שמישהו חושב שהם מחבלים. החוק עצמו, למותר לציין, אוסר על הרג שכזה. אבל אהרן משניות רואה עצמו כפוף לחוק אחר.

או, במילים בוטות יותר, השופט משניות התיר לינץ’ באנשים שחומי עור. כמו הלינץ’ הקלאסי, אין צורך בשום ראיות, אין צורך בבית משפט. יש אדם שאיננו נראה כמונו? יש דיווח על פשע? דמו מותר על ידי כל מי שנמצא במקום. קנאים פוגעים בו, קוראת לזה ההלכה.

רק, כמובן, אל תעשו את השגיאה ותהרגו יהודי בלתי מעורב. אז לשופט משניות לא תהיה ברירה אלא להרשיע אתכם. האמת, שניה, אני לא בטוח בזה. אם תטענו שחשבתם שהיהודי, שעורו היה חום מזה של משניות, היה מחבל, אולי יש לכם סיכוי אצל משניות.

העובדה שמשניות הוא חובש כיפה רלוונטית כאן. לפני שיצא לבית המשפט, פתח השופט את יומו בברכה לאלילו על כך שלא עשאו גוי. ולא, זו לא אמירה ריקה. משניות מאמין בה. אחר כך התפלל משניות את ברכת המשפט: “השיבה שופטינו כראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר מאיתנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה, אדוני, לבדך בחסד וברחמים.” כלומר, תפילה להשבת שלטון ההלכה. וההלכה כבר קובעת שאין עונשים על הריגת לא יהודי, אלא משאירים את המלאכה לאלוהים. את התפילה קינח משניות ב”עלינו לשבח”: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה.”

זה המטען שמשניות מביא איתו לכס המשפט, ובדיוק בשל כך אסור היה למנות אותו לשופט. ישראל היא מדינה שרוב תושביה אינם יהודים אורתודוקסים. באידיאולוגיה הסוטה שמשניות גדל עליה, אלה מהם שאינם יהודים כלל אינם זכאים לצדק ואסור להצדיק אותם בדינם עם יהודים; יהודים אורתודוקסים יש להצדיק בריבם מול יהודים אפיקורסים, שהלכתית יש חובה להרוג אותם ככל שהדבר ניתן (”ואפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושים עבירות להכעיס […] הרי זה כאפיקורס […] והיו נוהגים בזמן הבית להרגם; אם יש בידו כוח להרגם בסייף בפרהסיה, היה הורג; ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסובב הריגתו”, שולחן ערוך, יורה דעה קנ”ח). ובואו לא נדבר על מה שחונך משניות לחשוב על נשים, או, רחמנא ליצלן, פמיניסטיות.

משניות, כמו שופטים אורתודקסים רבים אחרים – ראוי לציון מיוחד משה דרורי – ממונים לשפוט בצדק וביושר ציבור שאת חלקו הגדול הם שונאים ומתעבים. התוצאות של מינוי כזה מדברות בעד עצמן. וזו הסיבה שחוקי ישראל חייבים להיות, במוצהר, חוקים חילוניים – וששופטים דתיים יצטרכו להשבע (לא להצהיר!) אמונים להם לא כחוקי “ראשית צמיחת גאולתנו” אלא כפי שהם נשבעים לקיים חוקים כאלה במדינות לא יהודיות. המרעום פה, שוב, הוא התפיסה שהמדינה יהודית: קשה להאמין שמשפטן אורתודוקסי כמו משניות היה מעז ללכת לאיפה שהלך אילו, למשל, היה שופט בארה”ב.

ומאחר ולא עשינו זאת, אז אהרן משניות, משופטי סדום, הכניס לפסיקה שלנו התרה של לינצ’ים.

לנשכחים ירווח, ולחיים ירפא.

וארץ עוד תחליף קיצה וגם חורפה.

אבל לאן נוליך את החרפה?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחרתיים (רביעי) אערוך את ההרצאה שלי, “כל מה שרצית לדעת על היהדות והיה לך מספיק שכל לא לשאול את הרב.” ההרצאה תיערך בזום בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח לפחות. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מייל ל[email protected].

(יוסי גורביץ)

ממשלת המחדל והרשעות

שלושה אירועים מהימים האחרונים מבהירים למה הממשלה הזו חייבת ללכת, לפני שהיא תגרום עוד נזק

בתבהלתו, הודיע בתחילת השבוע ראש הממשלה נתניהו – כשלידו יושב כעציץ ישראל כץ, רשמית שר האוצר – על כך שהממשלה תעביר סכומים מגוחכים (750 ש”ח לרווקים, כמה אלפים למשפחות עם ילדים) לאזרחים, כדי שאלה יוכלו לשרוד איכשהו. הפאניקה שמאחורי המהלך היתה מובהקת; לרוע המזל, עיקר הביקורת על המהלך היתה על עצם חלוקת הכסף, לא על העובדה שהסכומים היו נלעגים. מה תעשו עם מענק חד פעמי של 750 ש”ח? אם אתם מובטלים, או מחזיקים כעת בהיקף משרה חלקי בגלל המגפה, הוא פשוט ייבלע במינוס שלכם.

אם נתניהו היה רוצה להועיל במשהו, הוא היה מודיע על העברת סכום קיום לכל האוכלוסיה (כפי שעשו בספרד) או על סכום משמעותי יותר (אפילו דונלד טראמפ העביר 1,200 דולרים לכל אזרח). הצעד הזה היה מיועד להקל על מצוקתפו הפוליטית של נתניהו – לשחד את העם. הוא נכשל. נוכח הביקורת החריפה מכל עבר, הודיעה הממשלה שבעצם, היא לא תעלה את זה להצבעה ביום ראשון.

נתניהו הולקה, אכל את הדגים המבאישים, וגורש מהעיר. אבל זה לא נגמר שם. ביום חמישי האחרון, קיים נתניהו ישיבת ממשלה בשעה 20:30 (כל הישיבות שהוא עורך בנושא הקורונה נערכות בשעות לא סבירות), ויצא עם גזירה חדשה: סגירה מיידית של המסעדות החל מיום שישי (אתמול). קמה סערה: מסעדנים הבהירו שהם לא מתכוונים לציית להנחיה כזו מעכשיו לעכשיו, כי הם כבר קנו אוכל והם לא יזרקו. אז בשעות הצהרים של יום שישי – אחרי שחלק מהמסעדנים סגרו את המסעדות שלהם וזרקו או תרמו את האוכל – הממשלה הודיעה על אחורה-פנה, ומעכשיו סגירת המסעדות תתרחש מיום שלישי והלאה.

במקביל, ישראל כץ – האיש שנמצא בפוליטיקה 40 שנה ואף אחד לא זוכר למה או יכול להצביע על הישג כלשהו שלו – הודיע על הפסקת העברת הכספים לעמותות שמסייעות לאנשים במצוקה, ביניהם ניצולי שואה ואנשים בעלי מוגבליות, כי לדבריו יש חשש ש”חלק מהעמותות מקיימות פעילות הנוגדת את ערכיה ומדיניותה של הממשלה.”

נניח עכשיו לכך שכסף ציבורי שייך לציבור, לא לממשלה; שעיקר מהותה של מדינה דמוקרטית הוא שיש בה פעילות של אנשים שמתנגדים לממשלה ורוצים בהפלתה; המטרה של כץ היתה לקושש קולות בקרב מצביעי הליכוד, משום שהמהלך שלו מיועד למניעת סיוע למבקשי מקלט שנמצאים בישראל.

מיותר להרחיב את הדיבור על מדיניות הממשלה הנואלת ביחס לפליטים הללו. נאמר רק שהאנטי ציונים הוותיקים צדקו: כפי שכתב לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, בתחילת המאה ה-20, שמדינה יהודית “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לחרפה שנובעת מקיומה בפועל של מדינה יהודית כבר התרגלנו. מתרגלים להכל. מדי פעם צריך להזכר שזה בעצם לא נורמלי, אבל מתרגלים. אבל מה שקרה בהחלטה הבזויה מהרגיל של כץ הוא לא רק הפגנה מחודשת של צחנת הציונות: האיש החליט שבאמצע מגפה שלא נראתה כמוה מזה מאה שנים, מה שחשוב הוא להיות פרעה ולהתרשע על האוכלוסיה החלשה ביותר בישראל – גם במחיר של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות אחרות. ומה יקרה לפליטים שייקלעו למצוקה ורעב? יהיו עוד מחלות. כץ אולי לא שם לב, אבל מחלות לא מבחינות בגבולות ששורטטו על מפה.

אבל, כמובן, לכץ לא אכפת מכל זה. הוא בסך הכל שלח איתות לחברי הליכוד שבהתמודדות הקרובה על תפקיד מנהיג המפלגה, הוא היה יותר בן זנאי, יותר גזען יהודי, מאשר המתחרים האחרים. זה מה שהיה חשוב לו.

וזו מהותה של הממשלה הזו, שמתהדרת בכך שהיא “ממשלת קורונה”: אפס יכולת, אפס ביצועים, ברבורים בלתי פוסקים, ותוספת נזק לציבור. נתניהו מסרב למנות אחראי קורונה – רק זה חסר לו, שמישהו יצליח במקום שבו הוא נכשל. הספינה נעה לתוך טייפון, והקפטן והחובלים רבים מי יצטלם יפה יותר ליד ההגה.

הממשלה הזו חייבת ללכת. אבל האשמה היא לא רק בנתניהו וחבר הליצנים מהליכוד. המפלגה הזו כבר הוכיחה שהיא איבדה כל עמוד שדרה או יכולת. יותר מדי שנים בשלטון, והצורך הבלתי פוסק לרקד בפני חברי המפלגה הקיצוניים מהממשלה, הרקיבו אותה.

כל זה לא חדש. כל זה היה ידוע גם לפני הבחירות האחרונות. האשמה היא בראש ובראשונה במאפשרים (enablers) של הליכוד: בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי ושאר חסרי החוליות של כחול לבן. הממשלה הזו חייבת ללכת, ואם לא תארגן בחירות במהירות אז יש לשתק את המדינה עד שהיא תיאלץ ללכת, לפני שתהרוג עוד מאיתנו – אבל אסור, אסור, אסור שמי שיצא נשכר מכך הוא מי שמכר את מצביעיו. אסור שחוטא יצא נשכר. כל מי שיושב עם נתניהו פסול לשרת אי פעם בתפקיד ציבורי.

וצריך לומר את זה גם עכשיו, כי עוד שבועיים ינסו לגרום לנו לשכוח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום רביעי אערוך את ההרצאה שלי, “כל מה שרצית לדעת על היהדות והיה לך מספיק שכל לא לשאול את הרב.” ההרצאה תיערך בזום בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח לפחות. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מייל ל[email protected].

(יוסי גורביץ)

לפני הרוביקון

בתקרית שאשא-ביטון הוכיח נתניהו שהוא רוצה סמכויות חירום בלי פיקוח. סופם של עריצים ידוע: ראוי לנתניהו לחזור בו

לפני כשבועיים העבירה הממשלה תקנות דראקוניות, שמאפשרות לה לתקן תקנות חירום בתחום הקורונה שאמורות להכנס לתוקף מיידית בלי ביקורת ראשונית של הכנסת. בהתחשב בכך שראש הממשלה כבר הפעיל את השב”כ לצורך מעקב אחרי חולי קורונה, ליותר מדי אנשים זה הזכיר את חוק ההסמכה הידוע לשמצה של גרמניה, זה שביטל את הדמוקרטיה הגרמנית והעניק את הסמכות לנהל את המדינה לקנצלר אדולף היטלר בלי התייעצות ברייכסטאג. גם אז, זה נעשה תחת התואנה של מצב חירום: במקרה ההוא, השריפה של הרייכסטאג, ששנויה במחלוקת עד היום ושרבים סברו – אז והיום – שבוצעה על ידי הנאצים או לפחות בעידודם או דירבונם.

למען הסר ספק, בגלל שיש רוחות רעות באוויר: אינני שותף בשום צורה לתיאוריית הקונספירציה, שמובעת לאחרונה גם על ידי אנשים שצריכים לדעת טוב יותר, כביכול אין מגפה וכל מה שיש הוא שמועות על מגפה שמפיץ המשטר, כדי לאסוף לעצמו יותר ויותר כוחות. המגפה קיימת, היא אמיתית, אנחנו לא יודעים עליה מספיק ויש לנו חובה מוסרית ואזרחית להגן על אחרים מפניה גם אם ראש הממשלה הוא חלאה חסר אחריות. שימו את המסכה המזורגגת. אל תבקרו את הקרובים המבוגרים שלכם. בימים האחרונים למדנו על המקרה שובר הלב של ראש ממשלת הולנד, מארק ריטה (Rutte) שהורה לאזרחי המדינה לא לבוא במגע עם קרוביהם המבוגרים, וכתוצאה מכך לא פגש את אמו, שגססה, בימיה האחרונים. כך מצופה ממנהיג להתנהל, עוד מימי הרפובליקה הרומאית: משהפכת לנבחר ציבור, חובה עליך להעמיד את הציבור מעליך ועל משפחתך. ספק אם רבים בישראל מבינים ומפנימים את העקרון הזה – שעל כן, חלקים גדולים מישראל אינם ציבור.

אבל העובדה שיש מגפה, ושהיא אמיתית לגמרי, לא אומרת שבנימין נתניהו לא ינצל אותה כדי לסחוט עוד כמה גרמים של כוח.

כשיצאה התקנה הממשלתית החדשה, הבעתי סקפטיות כלפי הטענות שמדובר בסוג של חוק הסמכה. ציינתי שעל פי התקנות, ועדת הקורונה מוסמכת לעיין בתקנות הממשלה ולדחות אותן תוך עשרה ימים; ושאם לא תדון בהן, הן תועברנה לכנסת. נפלתי בשטיק הכי ישן בספר: האמנתי לבנימין נתניהו.

אתמול (ב’) הוכיח בנימין נתניהו שכמו תמיד, הוא שיקר. ועדת הקורונה, בראשות ח”כ יפעת שאשא-ביטון, פליטת כולנו שכיום היא חברת ליכוד, דחתה שתיים מהתקנות של הממשלה: איסור על פתיחת חדרי כושר ובריכות. אין לי מושג האם היא צודקת או לא, אבל זה לא משנה. היא כינסה ועדה במשך יומיים, הקשיבה למומחים, בחנה את הסטטיסטיקות ולבסוף הגיעה למסקנה שאין טעם לסגור את הבריכות וחדרי הכושר. בשביל זה היא שם: בשביל לפקח על הממשלה. התפקיד הראשוני של הכנסת, חושב יותר מסמכות החקיקה שלה.

נתניהו התחרפן. כנראה איבד את זה בגלל שמישהו העז להתנגד להחלטה שלו, יותר מאשר בשאלה הספציפית של חדרי הכושר. הוא שלח את סריסו, מיקי זוהר, להטיל אימים על שאשא-ביטון ולצווח עליה. שאשא-ביטון לא התרשמה. זוהר איים להדיח אותה מראשות ועדת הכנסת. אחר כך אמר שידאג לכך שהוועדה לא תתכנס שוב. בעוונותינו, זוהר הוא יו”ר הקואליציה.

אז מה היה לנו פה: ממשלה שלוקחת לעצמה סמכויות חירום ואומרת שזה בסדר, יש ועדה בכנסת שמפקחת עליהן – וכשהיא לא מקבלת את עמדת הממשלה, ואחרי דיון ארוך ומפורט משעשתה הממשלה, מחליטה לדחות את התקנות שהתקינה, יו”ר הוועדה על סף הדחה ונציגי הממשלה מודיעים שהיא לא תכונס שוב.

כלומר, לשיטתה של הממשלה עצמה יש כעת דיקטטורה בישראל. לממשלה מותר לעשות ככל העולה על רוחה תחת חסות המגפה, ואם הכנסת מעיזה להרים ראש, הממשלה תקטום אותו. בנימין נתניהו, לשיטתו, לא חייב דין וחשבון לאף אחד.

אז לא, אנחנו עדיין לא בחוק הסמכה, אבל אנחנו קרובים מאד – ורק שוטה יאמין לבנימין נתניהו כשהוא אומר שדיקטטורה איננה מטרתו. בפועל, הוא מתנהל כדיקטטור. בפועל, הוא מסרס את הכנסת. בפועל, הוא מקדם את התפיסה שכל הסמכויות צריכות להיות בידיו, ושכל ביקורת עליו היא בגידה וסיכון הציבור.

יורשה לי לצטט את פטריק הנרי: ליוליוס קיסר היה ברוטוס; לצ’ארלס הראשון, קרומוול; ובנימין נתניהו, מוטב שילמד מלקחם. הוא מקרב אזרחים נאמנים לחוק למצב שבו אין להם אלא לראות בו עריץ. ועריצים, כידוע, אינם מופלים בהצבעות אי אמון או בחירות. הם מופלים בכוח, כי לא הותירו לנשלטים שום דרך אחרת. ראוי שנתניהו, אם הוא עדיין לא מנותק לחלוטין, יבהיר לציבור שהוא לא עשה את הצעד האחרון, הגורליע, שמבדיל בין שליט נבחר ובין עריץ – צעד שלעתים קרובות קשה מאד להפחיד בו, כי הוא מוסתר בעלטת צווי חירום. ראוי שנתניהו יחזור בו משורה של צווי חירום; יבהיר שהחלטות הכנסת מקובלות עליו, גם אם בחירוק שיניים; ושיודיע בפומבי שהוא בסך הכל ראשון בין שווים.

לרוע המזל, ספק אם הוא מסוגל לכך. זה יהיה צעד שמפגין חולשה. ועריצים, שאינם יכולים לסמוך על איש – הרי איש לא יעז לומר להם את האמת – יודעים שהפגנת חולשה היא לעתים קרובות הסוף. ואף על פי כן. היום ה-14 ביולי. אל תאלץ את אזרחי ישראל לראות בבלפור בסטיליה. חזור בך. במילותיו של ורגיליוס אל רוחו של יוליוס קיסר, אל תתקע חרב בבטן המולדת. חזור בך. זה לא חייב להסתיים כך. עוד יש דרך חזרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כן, זה אפרטהייד

משטר ההפרדה הישראלי מקבל את שמו המדויק, זה שנהגה באפריקנס

בשבוע שעבר פרסם יש דין חוות דעת משפטית, שנכתבה על ידי עו”ד מיכאל ספרד, ושעברה בחינה על ידי משפטני עבר בולטים: יהודית קרפ המיתולוגית ומיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה של ממשלת רבין השניה. המסקנות שלה בוטות ולעיתים קשות לעיכול: ישראל מבצעת, שיטתית ויומיומית, את הפשע נגד האנושות המוכר כפשע האפרטהייד. (הגילוי הנאות הקבוע: שימשתי ככותב הבלוג של יש דין בין 2013 ו-2017, ואני מכיר ומוקיר את אנשי הארגון.)

מבלי להכנס עכשיו לשאלת משטר האפרטהייד ההיסטורי והדמיון בינו ובין משטר ההפרדה הישראלי (אחד משיאי השפל בתחום היה כאשר בן דרור ימיני ניסה לטעון שפעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לא ידעו על מה הם מדברים כשקראו למה שקורה בגדה אפרטהייד), הנושא שחוות הדעת מתמקדת בו הוא פשע האפרטהייד. במשך שנים פעילים ישראלים ובינלאומיים דיברו על משטר אפרטהייד בגדה, ויצרו מה שחוות הדעת מכנה “אנלוגיה אינטואיטיבית”; מה שחוות הדעת עושה הוא לעגן את האנלוגיה במציאות המשפטית בגדה, ולהוכיח אותה.

הטענה הראשונה של מתנגדי השימוש במושג “אפרטהייד”, שיש חפיפה ניכרת ביניהם ובין ציונים, היא שמשטר האפרטהייד התבסס על גזענות וזה לא המצב כאן. ובכן, משטר ההפרדה הדרום אפריקאי אכן התבסס על הבחנות גזעניות – אבל ההגדרה של פשע האפרטהייד לא מצריכה כזה. היא מצריכה מצב שבו יש שתי קבוצות ושאחת מהן סובלת מאפליה שעולה עד כדי מעשים לא אנושיים. ההתמקדות היא במעשים ובמצב, לא באידיאולוגיה. משטר הפרדה שמבוסס על אפליה אתנית – סוג אפליה שמוזכר במפורש בהגדרות פשע האפרטהייד – עונה לכל דבר ועניין על הקטגוריות של פשע אפרטהייד. קיומו של משטר אפרטהייד לא מצריך אידיאולוגיה גזענית: די בכך שיקבע, וישמר (הנקודה הזו קריטית), משטר אפליה בין שתי קבוצות.

הקביעה הקשה ביותר בחוות הדעת, מבחינתי על כל פנים, היתה האמירה שפשע אפרטהייד הוא “פשע שמבצע משטר, שעצם קיומו בלתי לגיטימי ולכן פעולה שמטרתו שימורו ושימור השליטה והדיכוי שבמרכזו – היא פלילית.” ישראלים רבים ימצאו את המשפט הזה קשה לעיכול. ראשית, הוא מצביע על המשטר הישראלי בגדה המערבית – ואם יתבצע סיפוח, על המשטר הישראלי כולו – כמשטר בלתי לגיטימי; שנית, מאליה עולה ההשתמעות שאם כל פעולה לשימורו של המשטר הזה פלילית, חייל במחסום מבצע פשע נגד האנושות כאשר הוא מציית לפקודה שגרתית. כאמור, קשה לעיכול.

אבל, אחרי שנותנים להלם הרגשי לעבוד ומניחים להגיון לחזור ולתפקד, המשפט הזה – קשה וחריף ככל שיהיה – מדויק. המשטר הישראלי בגדה המערבית איננו לגיטימי, ופעולה לשימורו היא, בהתאם, פלילית. אלא שאת התיק הזה לא יפילו על החייל במחסום. האחרון איננו פועל כדי לשמר את המשטר; הוא פועל ליישם פקודות שקיבל. ככל שהפקודות הללו אינן בלתי אנושיות במובהק – ובשאלה של עיכוב יולדת במחסום, למשל, אנחנו מתקרבים לגבול הזה – אין עליו אחריות.

למח”ט שלו, מצד שני, אין את ההגנה הזו. השאלה מה אחריותם של תועמלנים שפועלים לשימור משטר שהוא במהותו פשע נגד האנושות מעניינת, אבל אני לא משפטן וחוות הדעת לא מתייחסת אליה.

נקודה מרכזית של חוות הדעת היא שממשלות ישראל לדורותיהן רימו את הציבור הישראלי ואת העולם: הן טענו תמיד שהשטחים הכבושים “שנויים במחלוקת,” אבל שהן פתוחות למשא ומתן על עתידם. בפועל, כל ממשלות ישראל – כן, גם ממשלת רבין השניה – פעלו כמיטב יכולתן כדי לוודא שישראל תבצע סיפוח בפועל, אם לא סיפוח רשמי של השטח. עומק ההונאה הזו נחשף בעמוד 25 של חוות הדעת, שמתייחס לביזה הגדולה של משאבי הגדה על ידי המשטר הישראלי. תרגיל ההונאה הזה הרדים את העולם, או לפחות חלק ממנו; מי שסירב להכנע למנגינה המתוקה של “זה עוד מעט נגמר” מצא את עצמו מול תועמלנים שטענו שהוא אנטישמי. (בהתייחס לתועמלנים האלה, אני מחזיר אתכם לפסקה הקודמת.)

הנסיון להכריז על סיפוח של הגדה ריסק לרסיסים מבצע לוחמה פסיכולוגית של 53 שנים. זה כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא ממנו: היום, כדי להאמין בשקרים הישנים על “שטחים שנויים במחלוקת” ש”ידונו במשא ומתן” אתה צריך לשקר לעצמך אקטיבית.

הפשעים נגד האנושות שמבצע המשטר הישראלי בגדה כחלק מביצוע פשע האפרטהייד מתבטא במהלכים הבאים, שמוכרים לכל ישראלי ער:

1. שלילת זכויות אזרח במשך 53 שנים והחזקת אוכלוסיה ללא זכויות אזרח. בנושא זה חשוב לציין את העבודה היסודית שעושה חוות הדעת (עמ’ 33-34) בפירוק השקר של בן דרור ימיני ואחרים בנוסח “אבל הרשות הפלסטינית.”

2. מערכת הדין הכפולה שמופעלת בשטחים, שבמסגרתה פלסטינים נידונים בבתי דין צבאיים (חוות הדעת מדגישה שהדיונים נערכים בשפה זרה להם), תחת החוק הירדני והצבאי, בעוד שהמתנחלים נידונים בבתי משפט ישראליים.

3. מניעת זכותם של הפלסטינים לפיתוח. סמכויות הבניה בגדה הועברו למפקד הצבאי, שטרח עד כה לאפשר הקמתם של שני ישובים פלסטיניים בלבד (אחד מהם בהנחיה משפטית בעקבות גירוש אוכלוסיה בדואית), אבל איפשר את הקמתם של כ-100 התנחלויות וכ-100 מאחזים. מכלל השטחים שהוכרזו על ידי הרשויות הישראליות כאדמות מדינה, רק 0.24% מהן הועברו לשימוש של פלסטינים.

4. עצם משטר ההפרדה בגדה המערבית, שמתבטא בכך שפלסטיני שמנסה לעבד את הקרקע של אביו בשטחים שישראל השתלטה עליהם זקוק לאישור מהמנהל האזרחי – גוף שבו אין לו שום יצוג – ולרוב איננו מקבל אותו, בעוד שכל יהודי (גם אם הוא יליד ברוקלין ולא טרח להתאזרח) יכול להכנס אליו בחופשיות. המשפט הבינלאומי מגדיר התנהגות כזו כ”פעולה, לרבות חקיקתית, המכוונת לחלק את האוכלוסיה לפי שיוך קבוצתי על ידי יצירת שמורות נפרדות וגטאות לקבוצות הגזעיות.”

5. הפקעה ונישול מקרקעות. באמת שאין צורך להרחיב בנקודה הזו.

6. רדיפת מתנגדי ומבקרי משטר. צה”ל והשב”כ נוהגים להפעיל אלימות, בכלל זה עינויים (פשע נגד האנושות בפני עצמו), ולכלוא ולגרש אנשים בשל עצם התנגדותם לקיומו של המשטר המדכא אותם. בחלק מההמקרים משטר האפרטהייד הישראלי גם הורג אותם, ומטייח אחר כך את הרצח כ”מלחמה בטרור.”

7. העברות כפויות של אוכלוסיה במטרה לשנות את המבנה הדמוגרפי של האזור. כאן ההתייחסות איננה להתנחלויות, שאנשים אינם נכפים לעבור אליהן, אלא לגירושים החוזרים ונשנים של פלסטינים מאדמה שהמשטר רוצה להעביר ליהודים. המקרה הבולט ביותר כרגע הוא חאן אל אחמר, אבל יש להזכיר גם את סוסיא ושטח אש 918.

8. כל זה ביחד עולה לכדי קטגוריה של “תקיפה שיטתית ונרחבת של אוכלוסיה אזרחית”, מרכיב מובהק של פשע האפרטהייד.

אז כן, זה אפרטהייד. זה היה אפרטהייד כבר 53 שנים.

החשיבות בחוות הדעת של יש דין היא כאמור בכך שהיא לוקחת תפיסה אינטואיטיבית – יש כאן משטר אפרטהייד – ומעגנת אותה במציאות משפטית. מעבר לכך, התזמון שלה מדויק: ברגע שבו ישראל התפשטה מכל המחלצות שנועדו להגן עליה מעצם השימוש במילה “אפרטהייד”, בכך שהכריזה על כוונתה לספח את השטחים – תוך מניעת זכויות אזרח מהמסופחים. חוות הדעת מגיעה בשבוע שבו פיטר ביינרט הכריז על הפסקת תמיכתו באשליה של שתי מדינות ותמיכה במדינה אחת בין הים לירדן, עם חירות וצדק לכל. ישראל קפצה מעל הכריש; אולי, אולי, אולי ראינו השבוע את סוף ההתחלה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביוט רביעי הבא, ה-22 ביולי, אערוך בשעה 19:00 את הרצאת הזום ‘משלהי התנ”ך עד (כמעט( הפלמ”ח”, שהיא היסטוריה אדוורסריאלית של היהדות כפי שמלמדים אותה פה. ההרצאה תמשך כשעה וחצי ולאחר מכך יוקדש זמן לשאלות. עלות ההרצאה היא 20 ש”ח לפחות (כלומר, אתם רשאים לשלם יותר). כל המעוניינים להרשם, אנא שלחו מייל ל[email protected], ואני אשלח לכם את הקישור ואת פרטי התשלום.

(יוסי גורביץ)

דם מתי הקורונה על ידי נתניהו ונערי האוצר

מה שאנחנו רואים בימי המגפה הוא לא מקרה, לא טעות: הוא פרי מדיניות מכוונת רבת שנים שמטרתה לנוון את המדינה למען רווחתם של מעטים

דם מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. זה משפט חריף ומעורר התנגדות, אז אחזור עליו: דם מתי הקורונה על ידיהם של נערי האוצר ובנימין נתניהו.

משרד הבריאות לא עומד בעומס. זה לא במקרה. במשך 20 שנים ויותר, בנימין נתניהו ונערי האוצר הרעיבו אותו, כפי שהרעיבו כל שירות ציבורי פרט לשירותי הבטחון. השב”כ הכריז על מספר עצום של אזרחים כנגועים במגפה, בהסתמך על “הכלי הסטטיסטי” המהולל, שבהסתמך עליו אנחנו רוצחים עזתים מהאוויר; אזרחים ידעו שהם לא נגועים, כי בשעה שהכלי הסטטיסטי אמר שהם נחשפו למישהו, הם היו ספונים בביתם; הם התקשרו למשרד הבריאות כדי לערער, וגילו שאין עם מי לדבר: השירות קרס. למשרד הבריאות פשוט אין די עובדים או תקציב כדי להתמודד עם הבעיה.

זוכרים את השריפה בכרמל, זו שבניומין היה הראשון לזהות? ובכן, הוא היה כל כך הראשון לזהות, שהוא הרעיב במשך שנים קודם לכן, באמצעות שלוחיו באוצר, את שירותי הכבאות. כשאנשים אמיצים ונואשים עמדו מול שריפת ענק עם ציוד דפוק וכלי רכב לא מתפקדים, זה היה בנימין נתניהו שחיבל בציוד שלהם והרס את כלי הרכב.

זוכרים שפעם היה פה שירות דואר מתפקד, רק לפני שני עשורים בערך, והיום כל אדם שפוי נמנע משימוש בו? קלטתם את העליה של “נקודות דואר” ברחבי הארץ, שם אפשר לקבל חבילות בלי לעבור דרך שירותי חברת הדואר? זו לא טעות, זו מדיניות. נערי האוצר ובנימין נתניהו החליטו להחריב את שירות הדואר. שירותים כאלה הם סממן מובהק של ריבונות: האימפריה הפרסית ואחריה האימפריה הרומאית בנו שירותי דואר ענפים ויעילים. המדינה המודרנית האירופית השתבחה בשירות הדואר שלה. לא יהיה מוגזם לומר שהתרבות האירופית של המאה ה-19 נשענה על התפקוד היעיל של הדואר. כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקאית, שירות הדואר הפדרלי המשיך לתפקד כמה חודשים גם בצד הדרומי של הגבול – היתה הבנה כללית שאין לו תחליף ושקטיעת שירותי דואר היא פגיעה קשה באוכלוסיה. רק אחרי בול ראן הראשון, שפיכות הדם הגדולה הראשונה, השירות הופסק. בימים אלה מנסה דונלד טראמפ להפריט את שירות הדואר הפדרלי. לא מקרה, לא טעות: שיטה.

התחבורה הציבורית בישראל היא חרפה. ברגע חריג מהמקובל של אטימות מטומטמת, הכריזה הממשלה בתחילת השבוע על איסור הפעלת מזגנים בתחבורה הציבורית ודרשה נהיגה עם חלונות פתוחים. מאחר ואף שר לא ראה אוטובוס מקרוב בעשור האחרון, השרים לא ידעו שכבר אין כמעט אוטובוסים בישראל עם חלונות שניתנים לפתיחה. הממשלה הכריזה באותה ההזדמנות על קיצוץ מספר האנשים שיכולים לנסוע באוטובוס למחצית; היא לא טרחה לדרוש את הכפלת מספר קווי האוטובוס והנהגים, כי זה לא אפשרי – אבל גם כי לא אכפת לה.

בנימין נתניהו ונערי האוצר מחסלים את שירותי הממשלה בשיטתיות. הם מאמינים בכלכלת הוודו של מילטון פרידמן, שגורסת ששירותי הממשלה הם הדבר הגרוע ביותר שבאפשר. שירותי ממשלה, לשיטת הפרידמניסטים, הם בהכרח בזבזניים ולא יעילים ויש להעביר אותם לחסדי השוק החופשי. בהתאם, יש לקצץ את המסים.

יש פה כמה נקודות עוורון בולטות. ראשית, יש דברים שהממשלה יודעת לעשות והשוק לא. תחבורה ציבורית, למשל. בריאות, למשל. שירותי כבאות, למשל. השוק החופשי פועל על פי עקרון רווח, והמניע של המנהל הוא לא טובת הציבור אלא השורה התחתונה של בעלי המניות. בהתאם, חברות מספקות לציבור את השירות המינימלי שלא יגרום לו לערוק – ומשקיעות את הרווחים, בין השאר, במניעת תחרות. שימו לב למילה “התייעלות”: זו לא התייעלות עבור הציבור או הצרכן. זו התייעלות עבור בעל המניות. כשהממשלה (שוב אנחנו חוזרים לשר האוצר בנימין נתניהו) הפריטה את בנק הפועלים, רמת השירות לצרכן צנחה, העמלות זינקו, התספורות לטייקונים רווחו – אבל הרווחים לבעלי המניות בהחלט התייעלו. הפרידמניסטים פועלים על פי התפיסה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, יפעלו איכשהו לטובת הציבור. על תפיסות כגון אלה טבע טרטולאינוס את הביטוי "אני מאמין משום שזה אבסורדי."

במקביל, נערי האוצר ובנימין נתניהו שונאים ועדי עובדים. את הדואר הם מנסים לשבור, בין השאר, משום שיש לו ועד עובדים מתפקד. הרעיון שעובדים שאינם מנכ”לים יקבלו שכר ראוי וטוב שנוא עליהם. ראו את ההתפרצות השנתית סביב שכרם של עובדים מאוגדים: כמה נורא, מפעיל עגורן מקבל כמה עשרות אלפי שקלים. איפה נשמע כדבר הזה, שעובד מן השורה יקבל שכר גבוה. איך יכול לקרות שלא שוברים את הוועד ומכריחים אותו לעבוד בחוזה אישי. איך קורה שההכנסות של חברות ציבוריות הולכות גם לעובדים ולא רק למנהלים. אגב, אני מוכן לאבד אצבע אם מנכ"ל הנמל מועיל לו יותר מאשר מפעיל עגורן מנוסה.

את ועד העובדים של חברת החשמל השווה בנימין נתניהו בתחילת שנות האלפיים (שוב, כשר אוצר) לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק, ואמר שיש לצוד אותו כפי שצדו אותה. הוא קשקש לנו על האיש השמן, המערכת הציבורית, והאיש הרזה, המערכת הפרטית.

והנה, אנחנו נמצאים בפני קריסה כוללת של המגזר הפרטי. מה עושה הממשלה? כלום. לכו תמותו. היא מעבירה כסף לטייקונים, אבל לא לבעלי העסקים הקטנים ועל אחת כמה וכמה לא לעובדים. נתניהו ונערי האוצר לא מוכנים – לא מסוגלים – להבין שעל המדינה לממן את הנמצאים בחל”ת ואת המובטלים, עד שהמשבר יעבור. הרעיון של הוצאה ציבורית מחריד אותם. הוא מנוגד לכל מהותם.

אבל ממשברים כלכליים יוצאים רק באמצעות השקעה ציבורית ענקית. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את הציבור, לא את הטייקונים והבנקים. יש מיליוני אנשים בארץ שלא יודעים כרגע איך הם ישלמו שכר דירה או ממה יתקיימו בחודש הבא. בעולם מצאו פתרונות: בגרמניה קיצצו את המע”מ, ובספרד העניקו לאזרחים הכנסה בסיסית על חשבון הממשלה; בבריטניה שוקלים כעת חלוקת שוברי קניה לאזרחים, כדי שהם יוכלו, מחד, לקנות מוצרים בסיסיים, ומאידך יסייעו לשרידתם של עסקים קטנים.

על חשבון הממשלה אמרתי? זו הטעיה נפוצה. ספרד העניקה לציבור הכנסה בסיסית על חשבון הציבור. הציבור הוא זה שמשלם את המסים, ועל כן הם צריכים לצאת על שירותים שישאירו אותו בחיים. תפקידו של אוצר המדינה הוא לסייע לציבור, לא לבעלי ההון.

החסכון על חשבון הציבור מורגש ברגעי משבר. לרופאים אין ציוד, ולמעשה אין די מהם. במהך המשבר, גילו רוב האזרחים את מה שקרובי משפחה של רופאים מכירים מזמן: החרפה של משמרות של 26 שעות. האוצר, שמנהל מלחמת חורמה נגד ההוצאה הציבורית על בריאות, לא מוכן לאפשר יותר רופאים. המצב הזה לא חדש: הוא קיים עשורים. הוא רק נחשף עכשיו, כשפתאום הרבה אנשים זקוקים לרופאים. אין די אחיות, אין די ציוד רפואי, אין מלאי חירום שאפשר לקחת ברצינות.

העובדות הסוציאליות יצאו לשביתה שלשום. בנימין נתניהו ונערי האוצר שונאים את העניים, אז הם עושים כמיטב יכולתם לקצץ בסיוע שלהם. עובדת סוציאלית ממונה בממוצע על 300 בני אדם, וב-75% מהמקרים היא עצמה נזקקת לסיוע כדי לשרוד. המשכורת שלה נמוכה מדי. עובדת סוציאלית עובדת קשה יותר מראש הממשלה, אבל מקבלת פחות משישית מהמשכורת שלו (בממוצע).

הנחת היסוד של הפרידמניסטים היא צמיחה אינסופית. זה קשקוש במבט ראשון – המשאבים של כדור הארץ מוגבלים, בסופו של דבר – והמערכת הזו מגיעה למשבר כל עשור. כל פעם שזה קורה, מיליוני בני אדם מאבדים משכורת, דיור, בריאות – והפרידמניסטים קוראים לקצץ במערכת הציבורית עוד יותר, להפריט עוד יותר.

השבוע הלאימה הממשלה את אל על, אלוהים יודעת למה. היא הוציאה כמות עצומה של כספי ציבור לשם כך – והודיעה שבהזדמנות הראשונה, היא תמכור את החברה שוב. מכירות כאלה, מעידה ההיסטוריה, תמיד דופקות את הציבור. תמיד יוצא שהוא קנה ביוקר ומכר בזול. מי שירוויח יהיו גוזרי הקופונים הרגילים: אלה שיכולים לגייס סכום גדול מהבנקים, שבמידה והעסקה תכשל יגלגלו את העלות על משקי הבית.

לא מעט פרידמניסטים מאמינים במוטו של אחד הקיצונים שבהם, גרובר נורקוויסט: הוא אמר שהוא רוצה שהממשלה תהיה חלשה כל כך, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה. ומי שזקוקים לשירותי הממשלה? שייחנקו. את מה שאפשר נפריט, ואז תשלמו יותר ותקבלו פחות (שוב: בעל העסק לא מחויב לכם, הוא מחויב לבעלי המניות, הוא חייב לדפוק אתכם), ואת מה שאי אפשר בינתיים להפריט, כי הציבור לא יסכים, נרעיב. נרעיב, השירות בהכרח יהפוך לגרוע יותר, ואז נציע את פתרון הקסם של העברת נכסי הציבור לידיים של בעלי הון. זה השם המדויק של הפרטה, רק שמסיבות מובנות לא מתייחסים אליה כך.

ואז יש משבר. ואז מגלים מה שווה ממשלה שרוקנה מעליה את שירותיה: ממשלת כפרי פוטיומקין, שלא מסוגלת לעשות כלום אבל מדברת גבוהה-גבוהה על “משילות.” וכשמגיע המשבר, נזכרים שרגע, יש פה בעצם שתי מדינות. המדינה השניה היא מדינת מערכת הבטחון. לה יש רופאים, עובדים, ציוד. במשך שנים פיטמנו אותה לקראת משברים שלא התרחשו (מלחמה עם איראן היא דוגמא קלאסית), העברנו אליה המון כוח וכסף – ואז, בזמן משבר, אין אל מי לפנות אלא אל הצבא.

למה בעצם לא חילקנו את התקציב אחרת? למה לא הודענו לצבא שאין לנו יותר שאיפות להגמוניה אזורית, ושהוא יכול לשכוח מטייסת F-35 כי אנחנו צריכים בתי חולים, בתי ספר, מורים, אחיות, רופאים – ואין לנו כל כך מה לעשות עם סגני אלופים?

במשבר שעומד לאכול אותנו יש בעצם שתי מפלצות. האחת הוא המגפה, כוח עליון שאיתו אנחנו יכולים להתמודד רק באמצעות לכידות חברתית ונכונות לשאת בעול. אבל הרגילו אותנו שאנחנו לא אזרחים, לא ציבור; אנחנו אטומים משוטטים בשוק חופשי. כשמגיע משבר אמיתי, והממשלה פתאום רוצה שנתנהג כמו ציבור, היא נתקלת בבעיה: היא שכנעה אותנו שנים שאנחנו לא ציבור. “אין דבר כזה, קהילה,” אמרה תאצ’ר, “לכל היותר יש משפחה.”

המפלצת השניה היא הניאו-ליברליזם. לא מסובך לראות שמדינות ניאו ליברליות תפקדו במשבר הקורונה הרבה, הרבה יותר גרוע ממדינות שאינן ניאו-ליברליות. המגפה היתה הרבה יותר גרועה בהן. לא במקרה, נתניהו מיהר להפסיק את הסגר: הוא היה חייב לוודא שיש פעילות כלכלית, אבל לא היה מוכן להוציא כסף על האזרחים והעובדים. זה מנוגד לאמונתו. אז הוא הפסיק את הסגר, והמגפה חזרה במשנה כוח.

דם מתי הקורונה על ידי בנימין נתניהו ונערי האוצר. אמרנו את זה כבר?

אנחנו נשרוד את המגפה. מספר הנפגעים לא ידוע עדיין, אבל חברות אנושיות שורדות מגפות. בכלל לא בטומ שנשרוד את נערי האוצר ובנימין נתניהו. כשכל זה ייגמר, ונוכל לחשןב, וחיים פוליטיים יחזרו לצורה מתפקדת כלשהי, צריך לזכור מה קרה פה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ. האנשים שהרעיבו את השירות הציבורי עד כדי חוסר תפקוד חייבים לעוף לחסדי השוק החופשי ולא להחזיק בשום תפקיד ציבורי אי פעם. אחרי הכל, אויבי השירות הציבורי הם אויבי הציבור. אי אפשר לצפות ממי שמאמין שממשלה היא מקור כל רע לנהל ממשלה באופן ראוי.

והחלק הקשה ביותר יהיה לזכור. הורגלנו לשכוח את המשברים כשהם חולפים. אז נזכיר שוב, בפעם האחרונה: דמם של מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. כשכל זה יחלוף, נדרוש אותו מידם.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין ההומו סובייטיקוס להומו יזראליקוס

סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)