הערות מאוחרות ליום זכויות האדם הבינלאומי

נתחיל מטרויה: תמיד נקודת פתיחה טובה.

אחרי עשר שנים של מלחמה על פחות או יותר כלום, האכאים כבשו את טרויה, הרגו את כל הגברים, שיעבדו את הנשים, ורצחו את הילדים המסוכנים – למשל, אסטיאנקס, בנו של מגן העיר הקטור, שאודיסאוס חשש שיום אחד יקום לנקום.

תמיד יש אודיסאוס. ותמיד יש תלטיביוס, הגבר שב”נשות טרויה” משליך את אסטיאנקס מראש החומה – בחוסר רצון, כמובן. הרג ילדים מאוס על רוב הלוחמים. אבל פקודות צריך למלא. אודיסאוס עצמו (ליוונים היה חוש טראגי יוצא דופן) יבין היטב מה עשה. כך מתאר אותו הומרוס בארץ הפייאקים:

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

שירת הברזל הזו עודה איתנו. היא ליבת האתוס הצבאי. היא ליבת התפיסה שאנחנו חיים בשני מצבים: מצב החוק ומצב המלחמה. הלהב עצמו משתוקק להרוג, ציין הומרוס. קיומו של נשק, קיומם של גברים חמושים, מעצם קיומו מושך לביטול החוק, למצב המלחמה. אנחנו שרים שוב ושוב על המלחמה; משאנו מתביישים לשיר על ההוד שבה (אנחנו בכל זאת רואים בעצמנו אנשי תרבות, אם כי, כמו לאותו שדר טלוויזיה לפני כמה שנים, מדי פעם נפלטת לנו שורה על the beauty of our weapons) אנחנו מזדככים בזוועותיה. אנחנו מספרים כמה היא איומה – ללוחמים, כמובן – ודוחקים אחורה את הציפיה המאוכזבת מכך שלא השתתפנו בלחימה אמיתית. משוררים כמו הומרוס או סופרים נתמכי ממסד מתווכים אלינו את “הלהט לתהילה נואשת” שדחה ווילפרד אוון כשכתב ש”טוב למות בעד ארצנו” הוא השקר הישן.

למלחמה, למותר לציין, יש צד אחר: הלא-לוחמים. האשה הנחטפת, נאנסת, משועבדת; הילד שעולמו מתהפך בן לילה, שהופך לשבוי, למושא איומים או עינויים; הזקן שאין בו תועלת שנהרג במקום. “נשות טרויה” של אוריפידס נכתב כשנה לאחר שהאתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את הגברים ושיעבדו את הנשים והילדים. האירוע במלוס יוצא דופן לא בשל האירוע עצמו – היו אלפים כמוהו, לפניו ואחריו – אלא בשל הצורה שבה תיאר אותו ההיסטוריון תוקדידס.

במקרה היחיד בהיסטוריה שלו, בנה תוקדידס דיאלוג. בצד אחד נמצאים תושבי מלוס, ובשני הנציגים האתונאים. המליאנים טוענים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה; הם נייטראליים; הם רוצים לשמור על הנייטראליות שלהם; כל רצונם הוא לחיות בשלום. האתונאים עונים במשפט הציני (היום אנחנו אוהבים לקרוא לו “ריאלפוליטיק”) שאומר “החזקים עושים כרצונם, והחלשים צריכים לסבול את שעליהם לסבול.”

(”אין מקום לחלשים. החלשים קורסים, טובחים, נמחקים מן ההיסטוריה, והחזקים, לטוב או לרע, הם אלה ששורדים,” אמר נתניהו ב-2018. שימו לב ל”לטוב או לרע”, לאדישות המוסרית; לפסקנות של "אין מקום לחלשים".)

האתונאים מסבירים שהם חייבים להכניע את מלוס, אחרת העמים שכבר הכניעו יתחילו לחשוב שאתונה חלשה מכדי להכריע את מלוס, והדבר ידרבן אותם למרוד; על המליאנים, בקצרה, נגזרה כליה באמצעות תיאוריית אבני הדומינו הראשונה בהיסטוריה. והחזקים עשו כרצונם: זמן קצר לאחר מכן נמכרו הנשים ממלוס בשווקים של אתונה, שם ככל הנראה ראה אותן אוריפידס, לפני שכתב את המחזה על מנת חלקן של נשים במלחמה.

המלחמה תמיד היתה איתנו. היא קדמה למהפכה החקלאית. המין האנושי נתן דחיפה לא עדינה לניאדרטלים בדרכם למטה. היא קדמה למדינות המודרניות: הצורך בכסף כדי לצאת למלחמה דחף את הממלכות האירופאיות להתמרכז. המלחמה יצרה את המדינה, והמדינה יצאה למלחמה.

היו נסיונות מהוססים לרסן את המלחמה. מקדמת דנא, אסור היה להרוג שגרירים ושליחים. כולם רצחו שבויים, אבל הקפידו לא לדבר על זה: היתה תחושה עמומה שאין שום כבוד ברצח של אדם כבול, היתה תפיסה שאדם שנכנע ויתר על כבודו תמורת חייו, ושאדם ששולל ממנו אותם הוא אדם בזוי משהו. בימי הביניים התחיל קוד מהוסס של ריסון הלחימה; שלא במקרה, הוא הגיע מהכנסיה, שיצאה למאבק – לעתים אלים – על “שלום האלוהים”, הנסיון הנואש להגביל את האלימות חסרת המעצורים של בעלי הכוח. כל הרעיון של הקוד האבירי היה נסיון כזה. הוא נכשל טוטאלית. הכנסיה בנתה את הרעיון של מלחמה צודקת, ואסרה על מלחמה לא צודקת; אבל תמיד אפשר היה למצוא בישוף שיתן גושפנקא למסע הפיראטיות שלך. בכמה מקרים, האפיפיור הטיל נידוי על מלכים שיצאו למלחמות תוקפניות; זה אף פעם לא הצליח.

הלוחמה חסרת המעצורים של עידן מלחמות הדת האירופי העניקה לנו את הוגו גרוטיוס (Grotius), משפטן ותיאורטיקן הולנדי חשוב. גרוטיוס ביצע נסיון שיטתי ראשון לבנות משפט בינלאומי, קרי משפט שיחייב אומות ושליטים, לא פרטים. בהתבסס על התיאוריה פורצת הדרך של פיקו דלה מירנדולה (della Mirandola), שדיבר לראשונה כמאה שנים לפניו על כבוד האדם, גרוטיסוס התחיל לבנות את התפיסה של זכויות אדם, וחובות השליטים לכבד אותם. מלחמת 30 השנים, מהאיומות במלחמות המתועדות, זוועה שכמוה לא נראתה במערב עד כנראה מלחמת העולם הראשונה, הולידה את תפיסת הריבונות המודרנית – שלום ווסטפאליה.

כמה מהשוטים במערכת הפוליטית שלנו (היוש, יאיר לפיד) מתגעגעים להסכם ווסטפאליה ורוצים לחזור אליו. אבל ווסטפאליה הועיל רק ל-elati – הנישאים, העילאיים, בעלי הכוח, אלה שכנגדם הופנה “שלום האל” – ולא לאדם הקטן. נקבעו גבולות וריבונות, אבל בתחומו השליט יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו בנתיניו. לו היו פריבילגיות; להם לא היו זכויות. ואם רצה להתעלל בנתיניו של שליט אחר, הוא רק צריך היה להכריז מלחמה. שלום ווסטפאליה מיסד את מוסד המלחמה, לא צמצם אותה. תרומתו העיקרית למשפט הבינלאומי היתה לאסור יכולת התערבות של שליט אחר במעשי שכנו בשל עילות דת. נחמד, במיוחד בהתחשב בתקופה, אבל לא קרוב להיות מספיק.

המאה ה-18 ראתה את הפריחה של מושג זכויות האדם, או, אם לדייק, מושג זכויות הגבר הלבן בעל המעמד. נשים ולא-אירופאים לא נתפסו אז כ”אדם” שלם. לכך הועמדו שורה של צידוקים שנראים היום מביכים יותר מעלובים. היתה הרבה השענות על אריסטו: נשים דעתן קלה, עבדים איבדו חלק מנשמתם מעצם שעבודם, עמים בצבע אחר – הם בכלל ברברים, לא חלק מעולם התרבות. במקביל לעליית הרעיונות על זכויות האדם, עלה הקולוניאליזם האירופאי. צרפת, כשיצאה למהפכה שלה, היתה מעצמת עבדות – ולזכותה ייאמר שכעבור שנים מעטות מאד, הבינה את הכשל שבהכרזה על זכויות אדם והחזקת עבדים, וביטלה את העבדות. ארצות הברית הצעירה, עם ההכרזה על ש”כל בני האדם [הגברים, במקור] נוצרו שווים, ושיוצרם העניק להם מספר זכויות בלתי נתונות לביטול”, בו זמנית הביאה את עבודתם של דלה מירנדולה וגרוטיוס לשיאה, וכלאה את עצמה בסתירה מובנית שאיתה היא נאבקת עד היום.

באירופה, המאה ה-19 היתה מאת שיא של עידון והתקדמות מחשבתית; במושבות וכלפי לא לבנים, היא היתה שיא חריג של ניצול, התעללות ורצח. ב-1899, מתוך נסיון להחיל את כללי התרבות על המלחמה, יצרו המעצמות את האמנה בדבר חוקי מלחמה ביבשה: היא אסרה על שימוש ברעל, רצח שבויים שנכנעו, ביזת מקומות ישוב, והפגזה או התקפה אחרת על מקומות ישוב בלתי מוגנים (ערי פרזות); האמנה קבעה, לראשונה, את זכויותיהם של אזרחים תחת כיבוש עוין. הוקם בית דין לפתירת סכסוכים בדרכי שלום בין מדינות; הוא עדיין איתנו. אמנות האג, זו של 1899 וזו של 1907, הגבילו את המלחמה בשורה של דרכים אחרות.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה, וכמעט הכל הושלך לפח. המעצמות האירופאיות ייבאו אליהן-עצמן את המלחמה הבלתי מוגבלת שהן הפעילו כלפי העמים המשועבדים בקולוניות. כל מעצמה ביצעה מה שהיום יכונה רצח עם או פשעים כנגד האנושות כלפי אוכלוסיה לא לבנה. האמנות לא חלו עליהן. חשוב להדגיש: המושגים “פשעים כנגד האנושות” ו”רצח עם” לא היו קיימים אז.

מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע שאין שני לו לתפיסת התרבות האירופאית. חזרנו לטרויה, מלוס, גרמניה של מלחמת שלושים השנים. מאות שנים של התקדמות נמחקו. ההרג הסיטוני והתעשייתי של מיליוני בני אדם הוליד את התפיסה שלחיי אדם אין ערך, וממילא אין ערך לכבודו; שבני אדם הם כלי, לא מטרה כשלעצמה; שהמדינה רשאית להשתמש באזרחיה כרצונה, ככלי לקראת אחדות לאומית או – כאידיאולוגיה הארסית שהגיעה מברית המועצות – כאבני בניין לקראת עולם טוב כלשהו. שאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. שכשחוטבים עצים, עפים שבבים. שאדם הוא לכל היותר קליפת ביצה עבור חביתה שמישהו אחר יאכל; שבב עץ פורח ברוח.

על המסד האנטי-אנושי של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים הרוסית וההשמדה של יריבים פוליטיים מדומיינים שם, על המסד של שואת ההרעבה באוקראינה (ההולודומור) נבנתה הזוועה של מלחמת העולם השניה. לגרמניה הנאצית לא היו מושבות: היא הפנתה את האלימות הרצחנית האירופאית במושבות כלפי שאר האירופאים, מתוך מטרה מפורשת של קולוניזציה של מזרח אירופה תוך השמדת ילידיה. אנחנו מכירים היטב את השמדת יהודי אירופה: לעתים קרובות מדי אנחנו שוכחים שהיא היתה אמורה להיות המנה הראשונה.

וההבנה שלזה אסור אי פעם לשוב הולידה את המשפט הבינלאומי המודרני. שני מלומדים יהודים, הרש לאוטרפאכט (Lauterpacht) ורפאל למקין (Lemkin), שניהם לא במקרה ילידי לביב, יצרו, בהתאמה, את המושגים של פשעים כנגד האנושות ושל רצח עם (genocide). שני המושגים יקבלו הכרה במשפטי נירנברג ובשורה של אמנות בינלאומיות. למקין זיהה את הסכנה של רצח עם עוד בשנות השלושים – דוגמאות כאלה היו קיימות כבר בעולם הקולוניאליסטי. אבל הוא התקשה למצוא שם: המונח הראשוני שנתן לרצח עם היה “מעשי ברבריות”, מבוסס על התפיסה העמומה הישנה שיש דברים שעמים מתורבתים לא עושים.

הסדר החדש היה פגום, ללא ספק. הוא נבנה למידותיהן של שתי מעצמות, ארה”ב וברה”מ. משפטי נירנברג היו פגומים, בין השאר, משום שהסובייטים הצליחו להרשיע נאשמים גרמנים בטבח קאטין – שבוצע על ידי ברה”מ. המעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה ישבה בדין על בעלת בריתה מלפני שנים ספורות. האמנה נגד ג’נוסייד פגומה, בין השאר, משום שהסובייטים נעמדו על הטלפיים האחוריות כדי למנוע הכללה של רצח עם מסיבות פוליטיות – פשע טיפוסי של ברית המועצות. אבל נקודה אחת זוהרת באור יקרות: מלחמה תוקפנית היא היום פשע. מלחמה איננה עוד דרך חיים, משהו שאפשר לאחוז בו כלאחר יד.

הסדר החדש פגום, אין ספק. אבל הוא מצריך שיפור, לא שבירה. הרחבה, לא צמצום. אנחנו צריכים להפנים את התובנה הרדיקלית – היא רדיקלית לכולנו – שכל בני האדם שווים; ושהם שווים, יש להם אותן הזכויות; שכל אדם הוא מטרה, לא אמצעי; שהחוק מיועד לרסן את כוחה האלים של המדינה; שהמדינה, בניגוד לאדם, איננה מטרה אלא אמצעי; שהיא אמורה להבטיח את שלומם ורווחתם של אזרחיה; שאסור לה לבצע פשעים כנגד בני אדם אחרים.

אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה היא בדמנו; שהיא קוראת לנו שוב ושוב; שלעתים היא מתחפשת ל”מצב חירום”, כלומר המצב שבו חוקי השלום מושעים; ושסופה, תמיד, הוא פעוט המושלך מראש חומה, אשה משועבדת. לא, אנחנו לא במלוס: חשבו על מלחמות הבלקנים. זה היה בימי חיינו. זכרו את רואנדה. את החיה הזו אנחנו צריכים ללמוד לרסן. ואין רסן טוב יותר מענישה קשה.

לפני שישה ימים חל יום זכויות האדם הבינלאומי. הוא לא הוזכר כמעט בתקשורת הישראלית. אין פלא: בימים אלה עוסקת המדינה היהודית במרץ בקעקוע הסדר שלאחר מלחמת העולם השניה. נתניהו עסוק בהגשמת חלומו, עולם שבו אין מקום לחלשים, שהשמדתם איננה רק דרך הטבע אלא גם צודקת. הממשלה הנוכחית היא הטיעון החזק ביותר נגד מדינה יהודית, מדינה שהיא חרפה ליהודים, שאם יש להם מאפיין במאות השנים האחרונות הוא התייצבותם בחזית המאבק למען שחרור וזכויות אדם ושבשבעים השנים האחרונות הוכיחו היטב שתאוות הכוח והאלימות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

הפוסט הזה עשה את המסלול הליברלי המוכר: בלב יער אפל, הוא התווה שביל זוהר. הגיע הזמן לסטות ממנו. בסיפור המקובל, ההתמקדות היא בשביל; היער הוא רק הרקע. אבל היער פה, עדיין סביבנו, רחב בהרבה מהשביל, ואותו אנחנו צריכים לברא. לא רק משום שגלגלים מתהפכים, ושהעוללים שינופצו אל הסלע יהיו יום אחד שלנו, אלא משום שזו מלאכת התירבות: שחרור האדם מן החיה, שבירת האילוף שגורם לנו להזדקף להשמע החצוצרות הישנות, הפסקת הצליל המהדהד לאורך כל ההיסטוריה שלנו – זה של תופי המלחמה; הפסקת משיכת הכתפיים הכנועה של קיקרו, inter arma silent leges: בשאון הקרב, שותקים החוקים. עלינו להשתיק את שאון הקרב. עולם טוב יותר אפשרי, והוא מלאכת חיינו.

ויום אחד, אולי לא רחוק, נצליח להרחיב את גבולות האמפתיה שלנו לא רק לבני אדם זרים, אלא גם לבעלי חיים. זה כנראה לא יקרה בימי, אבל אף שלא עליך המלאכה לגמור – אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל רצחה בכיר איראני סמוך לטהראן, והוכיחה שוב שהיא כל מה שהיא אומרת על איראן – בריון אזורי שמזלזל בנורמות הבינלאומיות

קבוצה של מחבלים רצחה אתמול (ו’) את מוחסן פאחריזאדה, בכיר בתכנית הגרעין האיראנית, ובכירים בישראל מיהרו להתרברב – בעילום שם, כמקובל – בכך שישראל היא זו שאחראית לרצח. ראש הממשלה נתניהו קרץ בעמוד הפייסבוק שלו ואמר שהוא מפרט את הישגיו השבוע, אבל יש כאלה שעליהם אי אפשר לדבר.

כל כלי התקשורת מיהרו ללכת אחרי הקו הממשלתי ולומר שפאחריזאדה היה אחראי על תכנית הגרעין הצבאית האיראנית – אבל נמנעו מלציין שהתכנית הזו הופסקה ב-2003. בשנת 2018, הציג נתניהו ארכיון איראני גנוב, וטען שהוא מוכיח שהתוכנית הצבאית הותנעה מחדש; המומחים בעולם חלקן עליו, וציינו שהארכיון מדבר על תכנית שהופסקה ב-2003. ו, איך לומר, לא הייתי קונה טענה משומשת מנתניהו דווקא.

אבל אני רוצה להתעכב כרגע על נקודה אחרת: הקלות שבה ישראל מרשה לעצמה לחרחר מלחמה. הפיגוע שביצעה ישראל בטהראן אתמול הוא קאסוס בלי, עילה למלחמה, פר אקסלנס: רצח של בכיר איראני על אדמת איראן. כל האנשים שעלצו על הדיווח אתמול יהפכו עכשיו, באחת, לספקנים מוחלטים ויטענו שאי אפשר להטיל את האחריות על ישראל, כי היא לא הודתה במעשה רשמית.

ובכן, הכחשה סבירה (plausible deniability) לא עובדת ככה. לרצוח, לרוץ לספר לחבר’ה ואחר כך להכחיש בקריצה זו אולי הכחשה, אבל לא סבירה. ככה זה שיש ראש ממשלה שכסאו מתנדנד, וראש מוסד שרוצה לרשת אותו. הם צריכים את הקרדיט, ולשם כך הם מוכנים לסכן את אזרחי ארצם ואולי גם יהודים בחו”ל. כי כשהתגובה האיראנית תגיע, והיא תגיע, אין להניח שהיא תקפיד על המשפט הבינלאומי יותר מנתניהו וכהן.

בינתיים, אנחנו לא משלמים חחיר, אז החגיגות בעיצומן. אבל הריטואל מוכר: כשתגיע מכת הנגד, יתחילו הצרחות. איך הם מעיזים. אם הפגיעה תהיה בישראל גופה, או בשגרירות שלה, יעלו היללות על “פגיעה בריבונות.” כאילו שריבונות היא משהו ששמור לצד אחד בלבד, כאילו שלאיראן אין ריבונות.

הבעיה היא שמבחינת הישראלים, האיראנים הם לא בני אדם אלא שדים. התרגלנו לראות בהם אויב ותו לא: אנחנו מדברים על פצצה גרעינית איראנית מאז 1984. מבחינת הישראלים, עצם ההכרזה על האיראנים כאויב מאפשרת פעולה נגדם כאילו היו כאלה – ואף אחד לא שואל שאלות. רצח באיראן הוא בקונסנסוס – אלא אם הוא משתבש. אם הרוצחים ייתפסו, למשל, הצווחות כאן ירקיעו שחקים. האם היה הכרח, או אפילו צורך, ברצח אתמול? האם לא למדנו כבר שישויות מדיניות מצמיחות מנהיגים חדשים? האם מישהו באמת חושב שמותו של אדם ישמיד פרויקט ממשלתי? אנחנו לא חיים בסרט גיבורי על.

ושאלת השאלות: האם הריגתם של מדענים איראנים, על אדמת איראן, על ידי ישראל או סוכניה – על פי דיווחים זרים, זהו המדען השישי שנרצח ב-15 שנים – לא תדרבן את איראן דווקא בכיוון ההפוך? האם הפרות חוזרות ונשנות של הריבונות שלה, רצח של בכיריה, פגיעה במעמד של ראשי משטרה, לא תדחוף אותם לכיוון שממנו חוששת ישראל – מעבר ממדינת סף למדינה גרעינית? מה תעשה ישראל, אם בעוד שלושה שבועות תפוצץ איראן מטען גרעיני קטן באיזה מדבר, תקרא לפיצוץ “פרויקט פאחריזאדה,” ותאמר שכל הפרה עתידית של ריבונותה תענה ביד קשה?

האם האפשרות של רדיקליזציה של ההנהגה האיראנית בכלל עלתה על הדעת? האם נשקלה העובדה שרצח של בכירים על אדמת איראן מועיל לממשלה האיראנית, משום שהוא מציג את הדיסידנטים באיראן כשותפים לבוגדים? מי דן בשאלה הזו? האם ראש הממשלה טרח לעדכן הפעם את הרמטכ”ל? האם מה שנותר ממשרד החוץ עודכן בנושא? האם ראש הממשלה הואיל לשתף את שר הבטחון במידע? לא שזה משנה משהו – שר הבטחון הוא יוצא צה”ל, וממילא רואה כל נושא דרך כוונת האקדח.

ואלה רק השאלות ביחס לאיראן. ישנה גם ארה”ב. משטר נתניהו משתף פעולה בגלוי עם משטר מוחמד המנסר מסעודיה ומשטר טראמפ היוצא בחימום הגזרה. מה יקרה אם הלהבות יצאו משליטה? אם, נניח, 120 חיילים אמריקאים ימותו מחר בשורה של פיגועים בסוריה ועיראק? האם העם האמריקאי, שהצביע ברוב חסר תקדים עבור מועמד שהתחייב לחזור לעסקה עם איראן, יקבל בהבנה את העובדה שישראל מעלה את בניו למולך של מלחמה עם איראן? סביר להניח שלא נגיע לתגובה המתבקשת על חרחור המלחמה הזה (הפצצה אמריקאית של מטה המוסד, למשל), משום שהלובי הישראלי עדיין חזק מאד; אבל האם מקבל ההחלטות (יש אחד כזה כרגע) שקל כראוי את האפשרות שלחץ עממי אמריקאי חזק ירסק את “היחסים המיוחדים” בין ישראל לארה”ב?

ביידן נחשב לאוהד ישראל, אבל איך הוא יקבל את המתנה שנתניהו מנסה לספק לו – מלחמה עם איראן? איך יגיב הממשל שלו, כשתחלחל אליו ההכרה שאיראן היא הגורם השפוי והמתון באזור מול הציר של בית סעוד-נתניהו?

ששון ההדק הישראלי איננו דבר חדש. התפיסה היהירה שכדור במקום הנכון יכול לפתור בעיות גיאו-פוליטיות מלווה את הציונות מראשיתה. אחרי הכל, הציונות תמיד היתה צריכה להכחיש את הלאומיות הערבית. העובדה שיש פה עמים אחרים, שיש להם זכרון, תמיד הפתיעה אותה. תרגיל צאלים ב’, שהסתיים בתאונה שבה נהרגו שני  חמישה אנשי סיירת מטכ”ל, היה אמור להיות תרגיל יבש לקראת חיסולו של סדאם חוסיין. אלמלא התאונה, סביר למדי שנסיון החיסול היה יוצא לפועל. מה קרה כשארה”ב מוטטה את המדינה העיראקית ב-2003 אנחנו יודעים. אנחנו חווים את גלי ההדף גם היום. והאם מישהו חושב שבכירי ישראל נתנו אז את הדעת על ההשלכות האפשריות יותר מאלה ששלחו את הרוצחים שפעלו אתמול?

בינתיים, משטר נתניהו הוכיח שכמו תמיד, כל מה שהוא אומר הוא השלכה: כשהוא מדבר על איראן כעל בריון אזורי, שמסוכן לשלום הסביבה, ושלא מכיר בנורמות בינלאומיות, הוא מתאר היטב את עצמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה הימין היהודי אוהב את הבוגד האמריקאי

בסוף השבוע הודיע משטר טראמפ שהוא לא יאריך את ההגבלות על הבוגד המשוחרר ג’ונתן פולארד. המשמעות היא שפולארד יוכל להגר לישראל, שבה יש לו קהל מעריצים גדול. למה הנושא הזה חשוב בכלל?

נתחיל בעובדות. פולארד, יהודי אמריקאי, היה קצין מודיעין ב-ONI, המודיעין של הצי האמריקאי. הוא תמיד היה מאוהב בתפקיד המרגל (הוא ניסה להתגייס ל-CIA, ונדחה כי הסוכנות ראתה בו אדם לא יציב מספיק), ובאמצע שנות השמונים הוא התחיל לנסות למכור מודיעין לשורה של מדינות: דרום אפריקה, פקיסטן, והוא העביר מסמכים גם לקצין מודיעין אוסטרלי, שנבהל מאד. על פי דיווחים שלא אושרו, הוא ניסה גם את הסינים, או שקל לנסות: לבקשת אשתו, הוא גנב מסמכים שקשורים לסין. כל המדינות הללו דחו את ההצעה: כשאתה מוצא מולך walk-in (סוכן שמציע את עצמו), אתה תמיד מסתכן בכך שמדובר בסוכן כפול ושמנסים להפיל אותך.

בסופו של דבר, פולארד מצא מדינה שתקנה את הסודות שלו: ישראל. הוא הופעל על ידי סוכנות עלומה, הלק”מ, שבעברה עסקה בגניבת סודות האטום ושהיתה צריכה צידוק לקיומה. פולארד קיבל כמות גדולה מאד של כסף, וזה מה שהתחיל את הנפילה. הוא הוציא הרבה יותר כסף ממה שיכול היה להיות לו, וה-ONI התחיל חקירה. ברגע שהחוקרים גילו שפולארד מוציא כמות גדולה של מסמכים מהמשרדים, חלקם הניכר מסמכים שלא היו קשורים לעבודתו כמנתח מודיעין, הם הבינו שיש מולם מרגל.

כשפולארד גילה שעלו עליו, הוא ניסה לברוח לשגרירות הישראלית, ושם – ברגע נדיר של צלילות מצד הרשויות הישראליות בכל הפרשה – סירבו לאפשר את כניסתו. הוא נעצר, הועמד לדין, הורשע, ונידון לעשרות שנות מאסר. הפעלתו של סוכן מודיעיני יהודי בארה”ב גררה עליה באנטישמיות, ומבחינת שירותי המודיעין האמריקאים גם חשד שיהודים אמריקאים הם סוכנים ישראליים פוטנציאליים. פרשת הסוכנים של איפא”ק בעשור הקודם לא הועילה, בלשון המעטה.

ישראל היא שהפכה את פולארד לסמל. הסיבה לכך היתה בעיקרה לחץ מהימין היהודי. נתניהו ניסה להפוך את פולארד לקלף מיקוח בשיחות עם הפלסטינים. ב-1995, ישראל העניקה לפולארד אזרחות ישראלית.

אז איך הפך בוגד סדרתי, שפעל מתוך תאוות בצע, לגיבור בישראל?

ובכן, הוא התאים לימין היהודי כמו כפפה ליד. הימין היהודי דוחה את הלאומיות. אדם בעל תודעה לאומית יניח שפולארד הוא קודם כל אמריקאי ואחר כך יהודי. נאמנותו היחידה אמורה להיות למולדתו. משהפר את הנאמנות הזו, ועוד עבור ממון, הוא בוגד ותו לא.

אבל הימין היהודי לא מקבל את התפיסה הלאומית. הוא חי בתפיסה פרה-לאומית, שבטית: פולארד הוא קודם כל יהודי, וכל השאר לא חשוב. לאום הוא המצאה מודרנית; השבט היה איתנו תמיד. הימין היהודי דורש מיהודי ארה”ב נאמנות לישראל, כביכול היא מולדתם. מי שחוו את זה על בשרם היו הנרי קיסינג’ר, שהימין היהודי קרא לו Jew Boy; מרטין אינדיק, שזכה לכינוי הזה מרחבעם זאבי; וכך גם הפקיד האמריקאי-יהודי שהוביל לביטול פרויקט הלביא.

ככל שיהודי ארה”ב ממשיכים לאכזב את הימנים היהודים בישראל (למשל, בתמיכתם העקבית במפלגה הדמוקרטית ובזכויות אדם, ופרטנית בהצבעה נגד דונלד טראמפ), מתחיל הימין היהודי לייחס להם את מה שהוא מייחס לשמאל הישראלי: שהם לא באמת יהודים. על פי הטענה הרווחת מדי, יהודים ליברלים (רוב יהודי ארה”ב, למשל) רק חושבים שהם יהודים. בפועל, הם “ערב רב”, צאצאי הנשמות של הערב רב שיצא עם בני ישראל ממצרים. פרקטית, הם נחשבים לעמלק. ועל פי תיאוריה קבלית אחת לפחות, השעבוד האחרון של היהודים לפני בוא המשיח יהיה תחת הערב רב.

פולארד – ששהוא אוהב להציג את עצמו כפטריוט יהודי ולא כנבל – מתאים לימין היהודי כמו כפפה ליד: הוא יהודי כמו שהימין אוהב, יהודי שהפשיט מעליו את הלאומיות, שלא רואה את עצמו מחויב לשום מסגרת שאיננה יהודית. יהודי שמאפשר להם לנגח את יהדות ארה”ב הליברלית, שזרקה את פולארד לכלבים כמה שיותר מהר ברגע שנחשפה בגידתו. פולארד איננו בוגד מבחינתם: הוא התגלמות הפטריוטיות.

ואם תהיה פה חגיגה גדולה כשהוא יגיע, ותהיה; ואם בשל כך יהדות ארה”ב תואשם בנאמנות כפולה, והיא תואשם; ואם טראמפ ינצל את הנושא כדי לחזור שוב על הטענה שהמדינה של יהודי ארה”ב ישראל – הימין היהודי יחגוג, כי מבחינתו יהודים שאינם משתפים פעולה עם החזון המשיחי שלו הם אויבים. ערב רב, אמרנו. ואם כתוצאה מהפצת השנאה של הנשיא של הימין היהודי הפזורה המצליחה ביותר בהיסטוריה היהודית תעורער, בהתנחלויות יפתחו בקבוקים.

והבגידה, ותאוות הבצע, והמסמכים לקצין האוסטרלי? כל אלה לא חלק מהתמונה שהיהודים הטובים מציירים לעצמם. הם לא מתאימים למסגור. וכיום, קל מאד להתעלם מהם ולומר שמדובר בפייק ניוז.

הלאומיות המודרנית רוויה בעיות. היא גורם שפיכות הדמים הגדול בהיסטוריה, וכנראה גורם העוול הגדול ביותר. ועל כן טוב מדי פעם שיש לנו תזכורת שיכול היה להיות גרוע יותר: יכולנו לחיות במסגרת שבטית. על כל מה שזה אומר, ובראש ובראשונה מיזוגניה. רק מסגרת על-שבטית יכלה לפרק את המבנים העתיקים האלה של הפטריארכיה; רק ריסוק של המשפחה כמסגרת הכוללת היחידה יכלה לפרוץ דרך החוצה. ועל כן אין זה כלל מקרה שהדוגלים בשבטיות יהודית הם גם מיזוגנים והומופובים בוטים.

ג’ונתן פולארד חבר לאויבי החברה הפתוחה הישראלית. הוא עושה זאת ביודעין עשרות שנים. ככזה, אין לי אלא לאחל לו את גורלם הקבוע של בוגדים מסוגו: הבזק תהילה קצר, ולאחר מכן שקיעה בדומן של אנונימיות ונסיון נואש וכושל להחזיר את עצתך לרלוונטיות. אני תוהה תוך כמה זמן נראה אותו בתכנית ריאליטי, ואנשים מנסים להזכר מי הוא היה בעצם. נקווה שלא יותר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם השמאל רוצה לחיות, הוא צריך להשתלט מחדש על הפופוליזם

בשבוע האחרון השליכה ארה”ב את דונלד טראמפ לפח האשפה של ההיסטוריה; נקווה שעוד נראה אותו גם בכלא. אבל טראמפ, להפתעת רבים – כולל עבדכם הנאמן – אמנם הפסיד, הפעם לא רק בהצבעה העממית, אבל הגדיל באופו ניכר את מספר המצביעים שלו. מה שאומר שגם אם טראמפ לא יקושש איזו הפיכה כושלת, נפטר מטראמפ אבל לא מהטראמפים.

במשך ארבע השנים האחרונות שמענו הרבה מאד את המילה “פופוליזם” כשם גנאי למדיניות של טראמפ. בפוסט הזה אני אטען שאם השמאל לא יחזיר לעצמו שליטה על הפופוליזם, הוא ימשיך להפסיד.

מקור המילה “פופוליזם” בתנועה הפופוליסטית בארה”ב של סוף המאה ה-19. חקלאים ובעלי עסקים קטנים נחנקו על ידי השיטה הכלכלית הרווחת, שהתבססה על הצמדה של ערך הכסף למחיר הזהב. בקצרה, המשמעות היתה שמאחר וזהב הוא מתכת נדירה שערכה עלה כל העת, החקלאים ובעלי העסקים – שנזקקו תמידית להלוואות כדי לשרוד את השנה – נאלצו לשלם שוב ושוב סכומים גדולים יותר מההלוואות שלקחו, משום שאם לווית אלף דולרים ב-1890, ב-1891 היית צריך להחזיר שווה ערך של כ-1,100 דולרים – לא כולל ריבית. ערך הכסף עלה. התנועה הפופוליסטית (שהתקציר הזה בהכרח עושה עוול למורכבות שלה, ואני ממליץ לכולם לקרוא את The People, No של Thomas Frank שעוסק בתנועה האנטי-פופוליסטית) דרשה לבטל את ההצמדות לזהב ולעבור או למטבע מבוסס כסף (silver) או מטבע מבוסס נייר.

כל הממסד של אותו הזמן, הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי, יצא כנגד הפופוליסטים בדם ואש, לעתים כך ממש. התנועה היוותה סכנה מרכזית הן למפלגה הרפובליקנית הן לשלטון של המפלגה הדמוקרטית בדרום המשועבד-מחדש: היא הצביעה בפני העובדים על כך שיש להם אינטרסים משותפים, ששני המפלגות פועלות נגדם. בדרום, היא ציינה בפני הרוב הלבן העני שהרוב השחור הוא עני גם הוא, והחקלאי השחור משועבד על ידי אותו הממסד שמשעבד את החקלאי הלבן. כאן המקום להזכיר שבאותה העת, חקלאים הם רוב האוכלוסיה.

הדרישה הפופוליסטית היתה פשוטה: לעבור מכלכלה ופוליטיקה מבוססים אליטה לכאלה שמבוססים על הרוב, העם. התנועה נשברה כאשר הדמוקרטים בדרום והרפובליקנים איחדו כוחות, אבל היא זעזעה את ארה”ב לשנים ארוכות. כלכלנים טענו בתוקף שהפופוליסטים לא יודעים על מה הם מדברים, אבל “המדע האומלל” משרת בעקביות את האליטות. כעבור כמה עשרות שנים, ארה”ב אימצה את הדרישה העיקרית של הפופוליסטים והפסיקה להצמיד את ערך הדולר לזהב: היא קיבלה את דרישת הכלכלנים הפופוליסטים לעבור לכסף נייר, מבוסס על אמון הציבור. המעבר בוצע בשתיקה יחסית. זה היה מביך לכל המעורבים.

פופוליזם הוא הדרישה שהכלכלה והפוליטיקה, ואי אפשר להפריד ביניהם, ישרתו את העם ולא את האליטה. ההיסטוריה של המאה ה-20 (שוב, הפשטה גדולה כאן) דחפה את השמאל לדחות את הפופוליזם. נאציזם מצד אחד, דיקטטורות קומוניסטיות מצד שני, ומק’ארתיזם מצד שלישי הובילו את האליטות הליברליות לאמונה שפופוליזם הוא סכנה מהותית.

הבעיה היא, שאם אתה לא פופוליסט, אתה אוליגרכיסט. לא במקרה אנחנו לא שומעים את השם הזה. אף אחד לא מוכן להזדהות איתו. אבל כשאנחנו דוחים את הפופוליזם, זה מה שאנחנו מאמצים.

יש, כמובן, פופוליזם ימני. אנחנו חווים אותו מכל עבר. אבל הוא לא יכול היה להתקיים אלמלא השיטה היתה מעוותת כל כך. בארה”ב, אפלצ’יה והמעמד שכונה בבוז Hillibillies חווים דעיכה מזעזעת. אין מקומות עבודה, וכמו לרוב האוכלוסיה לאנשים האלה אין את היכולת להצטרף לעשרת האחוזים שמהווים את סקטור ההייטק והפיננסים. התעשיה גוועת, וחיים בתעשיית השירותים מבטיחים עוני שאין לצאת ממנו. (ראו, לצורך זה, את HillyBilly Elegy של J.D. Vance ואת Nickeled and Dimed הוותיק ועדיין מדויק של ברברה אהרנרייך). עשרות מיליוני אנשים יודעים שהשיטה זרקה אותם מאחור; הם יודעים שהם הקורבן של מגפת האופיאטים; הם יודעים שסמים וגל נורא של התאבדויות עושים שמות בקהילות שלהם. הם יודעים גם שהם מושא ללעג ושנאה מצד הממסד הליברלי.

וכאן המלכוד. אילו המפלגה הדמוקרטית היתה משכילה לאמץ מדיניות פופוליסטית, היא יכלה לזכות בקולותיהם של האנשים האלה. אבל מאז ימי ביל קלינטון, מהדוחים שבנשיאי ארה”ב, המפלגה הדמוקרטית יישרה קו עם הרפובליקנים ועשתה שמות במדינת הרווחה, במקביל לגלובליזציה שמחסלת מקומות עבודה מקומיים והאיום הגדול, שאנחנו רואים בינתיים רק את קצה הקרחון שלו – אוטומציה. הכלכלה העולמית עומדת לאבד מספר עצום, בלתי ניתן לשיעור, של מקומות עבודה, משום שלכמה אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם “יזמי הייטק”) נוח מאד לא לשלם שכר לעובדים. האנשים במערב וירג’יניה, אוהיו ומזרח פנסילבניה אולי משכילים פחות מאיתנו, אבל הם כלל לא טיפשים. הם יודעים שהקרחון שם, והם כבר חווים אותו.

אז הם מצביעים למי שמבטיח להם שהוא ידאג להם – גם כאשר הם יודעים, ואין ספק שחלק גדול מהם יודע (שוב, הם לא טיפשים) שההבטחות האלה ריקות. הם מצביעים לו משום שטראמפ הצליח, בגאונות נדירה, לקחת את הטינה כלפי האליטות של החופים והליברלים ולהפוך אותה לנשק פוליטי חסר תקדים. האנשים שיודעים שהמערכת פועלת נגדם למדו לשנוא את אלה שהמערכת פועלת למען האליטה שלהם. ומעל הכל, עדיין יש את הפחד של הלבנים העניים שכאשר לבנים יהפכו למיעוט בארה”ב, הם יירדפו. הרודף מהעבר משליך את עצמו אוטומטית על אחרים.

אבל, שוב: לא מדובר בטיפשים. כשהם האמינו שברק אובמה יסייע להם, הם הצביעו לו, למרות ההערה ב-2008 על אנשים “ממורמרים, שנצמדים לדת ולרובים”, למרות שהוא היה גבר שחור. אובמה לא הצליח לקיים את הבטחותיו, והילארי קלינטון – שעמדה לצד בעלה כשזה חיסל את מעמד הרווחה, שהיתה שם כשחתמו על NAFTA, שהיתה חברה טובה של מיליארדים ובנקאים – חטפה את מכת התסכול. היא זכתה ברוב העממי (נוטים לשכוח את זה) אבל היא איבדה את “החומה הכחולה” של המערב התיכון, שהחיסול של הכלכלה המסורתית עושה שמות גם בו, ובעקבות כך הפסידה. אז גזענות לבנה משחקת תפקיד, וכנראה לא קטן, אבל הסיפור הוא לא רק גזענות לבנה. הוא השילוב הנפיץ בין טינה לאליטות, בין הפחד שמעמד חדש עומד לתפוס את מקומך, והמעבר לכלכלה אחרת, כלכלה שמשרתת את מי שנולד נכון יותר – הרבה יותר – משהיא שירתה במחצית השניה של המאה ה-20.

ואת הפסיפס המורכב הזה אפשר למשוך חזרה, אם השמאל – בישראל ובארה”ב – יחזיר לעצמו את הפופוליזם: להיות המפלגה שדואגת להמונים במקום למעטים. מרכיב מרכזי במדיניות הזו יהיה נטישת תפיסת “הקטר של ההייטק.” שיעור האנשים שיכולים לעבוד בהייטק קבוע למדי בעשורים האחרונים: כ-10%. אלה אנשים שנולדו נכון. כן, יש את הסיפורים שהתעשיה אוהבת להפיץ, על חנון המחשבים מיריחו שהתקבל לעבוד בגוגל. אבל הנתונים מראים בעקביות תעשיית ההייטק היא הכל חוץ מ”מריטוקרטיה”, כפי שהיא אוהבת לקרוא לעצמה.

אם אתה רוצה לעבוד בהייטק, כדאי שתיוולד להורים הנכונים, בעיר הנכונה, עם מערכת החינוך הנכונה, ואחר כך תלך ליחידות הנכונות בצבא – יחידות שבוחרות את המועמדים אליהן בדיוק על פי כל הקריטריונים של לידה, מגורים, חינוך. התוצאה היא שבזמן שמישהו שלא נולד נכון ישרוף שלוש שנים מהחיים כעובד כפיה בצה”ל, עם בונוס אפשרי של פוסט טראומה בשל שירות בשטחים, מי שנולד נכון ייצא מהצבא עם כישורים שיזניקו אותו בחיים.

אבל הבעיה עם מיתוס “קטר ההייטק” היא לא רק הבחירה מראש של אליטה כלכלית: הבעיה היא התפיסה שכל השאר אמורים לשרת אותם. הרי הקטר, מסבירים לנו, עובד כך: יש איש הייטק. הוא מקבל משכורת אגדית. מהמשכורת האגדית שלו, הוא משלם למוסכניק שיטפל ברכב שלו, למסעדן שיביא לו ארוחות, למישהו שינקה את המשרדים שלו. זוכרים שלפני כמה שנים נפתלי בנט עורר סערה כשהוא קרא לאנשים ללמוד מסגרות ולא משפטים? זה היה חצוף במיוחד מצידו של איש הייטק לשעבר. אבל מה המשמעות של תפיסת ה”קטר” אם לא “אנחנו נעשה את המיליונים, ואתם תהיו שואבי המים וחוטבי העצים שלנו”?

אז, שוב: רוב האוכלוסיה לא מקבלת, ולא תקבל, את ההכשרה והחינוך שיאפשרו לה לעבוד בהייטק. שולחים אותה להיות מסגר – והיא יודעת שהתעשיה הזו גוועת. היא גם יודעת כמה מרוויח מסגר. לכו, בקצרה, ותהיו עניים, אתם וצאצאיכם.

ואז מגיע בנימין נתניהו – כמו דונלד טראמפ – ואומר לרוב המתוסכל שכן, מה לעשות, רווחה כלכלית לא תהיה פה (הוא דאג לכך אישית), אבל היי, לפחות אתם יהודים. וכיהודים תמיד תהיו טובים יותר מערבים. הממשלה מפלה אתכם בהשוואה לסקטור ההייטק, בטח, אבל היא תמיד תדאג שאת הערבים היא תפלה יותר. רק תנהרו בבקשה לקלפי, כן?

תומר רזניק, בעוונותינו מזכ”ל מרצ, אמר דבר מטומטם מהמקובל בישיבת הנהלת מרצ בשבוע שעבר. לדבריו, התייחסות לנושא היהודי-ערבי היא “עיוורון מעמדי” לאור המשבר הכלכלי שנובע ממגפת הקורונה. רזניק ממשיך פה את הקו של מורו ורבו, אילן גילאון, שטען בשעתו שאין מה לדבר על הנושא הפלסטיני כי “הכל כלכלה.”

אם היה מרקסיזם יותר זול, הוא היה מופץ מהר יותר מההדפס ההוא של צ’ה גווארה. אפשר לטעון שהתפיסה האתנו-לאומית, ובארה”ב התפיסה הגזעית, היא תודעה כוזבת. יכול להיות. זה לא משנה. היא קיימת. היא נוכחת. היא בכל מילה שאנחנו אומרים. זה שבעולם אידיאות כלשהו אין לזה שום משמעות, היא התחמקות מהעובדה שבחיים הממשיים מאד שלנו, זה גורם מרכזי מאד.

רזניק טועה לא רק בהתעלמות מהנוכחות הממשית של האתניות בסכסוך המורכב מאד שאנחנו חיים פה: הוא טועה גם בכך שככל שאדם שייך לאתנוס הלא נכון, הסיכוי שלו להיות עני גבוה יותר. פלסטינים ישראלים עושים כמיטב יכולתם להתפרנס. הממשלה היהודית מקשה עליהם באלף דרכים. אחת הבולטות שבהן, כמובן, היא הקצאת קרקעות, ולו לשם אזורי תעשיה בישובים פלסטיניים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מסרבת לבנות ישובים פלסטיניים חדשים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מקבלת כמה שפחות פלסטינים ישראלים לעבודה בשירותי הממשלה, המעסיק הגדול במשק.

עשרות מליוני אמריקאים לא-לבנים הבינו השבוע שמבחינת עשרות מיליוני אמריקאים לבנים, הם לעולם לא יהיו אמריקאים אמיתיים. פלסטינים ישראלים יודעים את זה מזמן. מי שרוצה שלא נדבר עליהם ולא נעמוד לצידם לא צריך להיות בשום תפקיד במפלגה שרואה בעצמה מפלגת שמאל.

כפי שהשסע הגזעי, תוצאה של אחד הפשעים האיומים בתולדות האנושות, עדיין קיים ונוכח בארה”ב, כך השסע האתני בישראל – תוצאת לידתה בחטא של ישראל מתוך הנאכבה – לא הולך לשום מקום. שני המוקשים, הכלכלי והאתני, תלויים אלה באלה. העשור האחרון הוכיח ששמאל שנוטש את הנושא הפלסטיני רק מתרסק.

אם השמאל חפץ חיים, הוא יצטרך להניף את שני הדגלים, ולהיות הרבה יותר רדיקלי בהנפתם. התחום הכלכלי הוא קל יחסית לבליעה מצד רוב האוכלוסיה. הצעדים הבאים:

· החזרת מס הכנסה ומס חברות למה שהיו לפני כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר

· קיצוץ דרמטי בתקציב הבטחון

· אימוץ הקריאה של ברני סנדרס לביטולם של מיליארדרים, תוך מערכת חינוך שתסביר את הנזק שעצם קיומם גורם לכולנו

· הפסקת התמיכה הממשלתית בסקטור ההייטק

· הפסקת הדיבורים על “קטר” והבטחה ממשלתית לכך שכל עבודה תאפשר לבעליה להתקדם, במידת הצורך על ידי מס הכנסה שלילי גבוה

· השקעה מטורפת בתשתיות וחינוך, משהו מעין מה שהבטיח ביידן עם ה-Green New Deal

יזכו לתמיכה של רוב גדול מהאוכלוסיה. כן, הכלכלנים יהיו נגד. הם תמיד נגד. הם חיים בתפיסה שיש יצור על אנושי שנקרא “הכלכלה” או “המשק.” הם מסרבים להבין שאם המשק או הכלכלה לא מסייעים לתושבים, הם צריכים שינוי. דחוף.

אבל השינוי הכלכלי לא יקרה בלי שינוי גם בחזית האתנית. צריך להיות מסוגלים לומר ביושר: אנחנו רוצים מדינת כל אזרחיה, כי מדינה שאיננה מדינת כל אזרחיה היא מדינת אפרטהייד. אין לי אח מתנחל, אבל יש לי אח פלסטיני. אנחנו חיים כאן, ואף אחד לא הולך לשום מקום. לא נרים את עצמנו אלא אם נרים את עצמנו ביחד, את כולנו.

כי אם לא נרים בעצמנו את הנושא האתני, נתניהו ויורשיו תמיד יוכלו להשתמש בו נגדנו. צריך להכיר בו, ולומר באופן חד משמעי שעוני בקרב יהודים ישראלים הוא אותו העוני בקרב פלסטינים ישראלים, ושניהם צריכים לעבור מן העולם; שמי שמנסה לרכב על הפיצולים בינינו – והם קיימים, אסור להכחיש אותם – רוצה לשמור על שיטת הקטר. אני והחברים (והבני דודים) שלי נעשה כסף; אתם תהיו חוטבי עצים ושואבי מים, אבל נעביר לכם חוק לאום.

אחד מרגעי השיא של התנועה הפופוליסטית בארה”ב הגיע כאשר אחד מחברי התנועה, חקלאי שחור, נכלא בתואנת שווא כלשהי באחת ממדינות הדרום, והיה ברור שהוא צפוי ללינץ’. 400 חקלאים לבנים עלו על סוסים, חמושים, ודהרו לשחרר אותו. הרגע הזה לא החזיק הרבה זמן; השיסוי הגזעי הקבוע, מתודלק בהרבה כסף של בעלי ההון, שבר את התנועה. אבל זה לפיד, והגיע הזמן שנדליק אותו שוב. אין לנו הרבה מהם, אחרי הכל.

האם זה אפשרי בעוד שנה? לא. שנתיים? לא. עשור? כנראה שכן. ועל כל פנים, אסור לנו להמשיך לדשדש במקום. קראו לעצמכם פופוליסטים, ועשו זאת בגאווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשתקציב הבטחון עולה בעקבות הסכמים, צריך להבין שהמטרה היא לא שלום, אלא לכל היותר פקס בואינגה

נתחיל מהנקודה שכולם מתעסקים בה: מאחר ואינני אזרח של האמירויות או קטאר, לא מעניין אותי אם הן ירכשו אף-35 מארה”ב. להיפך: ככל שהיה הדבר בידי, הייתי מוכר להם גם את שלנו. מדובר בפרויקט הנשק המוטס היקר בהיסטוריה, שעד כה ביצועיו כושלים להחריד. ה”אדיר” מצטיין בדבר אחד בלבד: שתיית כספי ציבור. ישראל איננה נמצאת בטווח האף-35 של האמירויות, ולילדים התימנים שהאמירויות וסעודיה רוצחים בכמויות לא משנה האם הפצצה שנופלת עליהם מגיעה מאף-35 או דקוטה.

שימו לב: תקציב הבטחון של ישראל צפוי לעלות בעקבות “הסכמי השלום” עם האמירויות, בחריין וסודאן. נחזור שוב: בעקבות שורה של “הסכמי שלום”, חלקם עם מדינות שמעולם לא היו במצב מלחמה עם ישראל, תקציב הבטחון יעלה. כלומר, הכסף שישראל תשקיע בבריאות, חינוך ורווחה יירד. כל זה קורה בכמעט אפס דיון ציבורי.

איך קרה שהסכם שלום מעלה את הוצאות הבטחון? ובכן, ראשית חשוב לציין שהיסטורית, הסכמי שלום בישראל אינם מניבים “דיווידנד שלום.” מצרים, הגדולה שבאויבות ישראל, יצאה מרשימת האויבים כמעט ללא כל השפעה על תקציב הבטחון. עיראק, הפנטזיה הגדולה על “החזית המזרחית”, רוסקה צבאית ב-1991 ונכבשה ב-2003. היא לא צפויה להיות איום צבאי בעתיד הנראה לעין. סוריה, מדינת האויב שיכלה תיאורטית לשמש איום על ישראל, ושכיכבה באיומים צבאיים לצרכי תקציב, התרסקה ב-2011. התוצאה היתה שתקציב הבטחון רק עלה – הוא עלה בעקביות בכל שנות נתניהו.

אבל הסתכלו דרך ערפל התעמולה של “הסכמי השלום” של טראמפ, ותגלו שמה שניצב מאחוריהם הוא לא שלום, אלא תכירות נשק: פקס בואינגה, אם תרצו. מה שנמכר לנו כהסכם שלום הוא בעצם חבילת נשק נוצצת. המטרה, כרגיל, היא איראן, שמאיימת על הדומיננטיות של בית סעוד ובעלי בריתו במפרץ הפרסי.

בדרך קורים כמה דברים. קודם כל, חרחור מלחמה עם איראן, ברמות גבוהות מהרגיל. כלומר, “הסכמי השלום” האלה מעודדים מלחמה. המשטר האיראני, אחרי הכל, לא יפרק את עצמו מרצון.

שנית, תמיכה של ישראל וארה”ב בכמה מהדיקטטורות המסריחות בעולם – סעודיה והנסיכויות. בימין הישראלי טוענים בתגובה שעל פי העקרון הזה אי אפשר לעשות שלום עם אף מדינה ערבית. לטענה הזו יש שתי תשובות: ראשית, שמלחמה גרועה משמעותית, ועל כן אם אנחנו במצב מלחמה מעשי עם דיקטטורה שכנה יש ערך בהסכם שלום בין הצדדים, פשוט משום שהוא מונע לחימה. עם האמירויות ובחריין מעולם לא היינו במצב לחימה; סודאן שלחה לוחמים להלחם בצד המצרי מספר פעמים, אבל מאז השלום עם מצרים, זה לא רלוונטי.

שנית, ובאופן שאיכשהו חומק מהעין, ישראל לא מנסה להגיע ליחסי שלום עם טוניסיה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזאת משום שהעמדה הטוניסאית היא מאד פרו-פלסטינית. מאותה הסיבה, אין לנו הסכמי שלום עם עיראק. כלומר, שוב, המטרה של “הסכמי השלום” עם מדינות שלא היו איתנו במצב לוחמה היא הגברת האיום על איראן, והגברת היכולת של ישראל לכבוש את הפלסטינים. בנקודה הזו חשוב לציין שבחודשים האחרונים ישראל נמצאת במתקפת הריסת בתים ומבנים פלסטינים בשטחי סי, ככל הנראה כחלק ממהלך של סיפוח זוחל.

אז הסכמי השלום טובים לבואינג, ללוקהיד מרטין, וכנראה לכל מי שגזר עליהם קופון – שמו של ג’ארד קושנר הוזכר, ואף אחד לא יופתע אם יסתבר שטראמפ ונתניהו קיבלו גם הם צ’ופר שמן. דרך עורן דין מקורב, כמובן, או בן דוד. זה יכול להסביר למה נתניהו עקף – כמו בפרשת הצוללות – את משרד הבטחון בשאלת ההסכמה הישראלית למכירת האף-35 למדינות המפרץ.

הם טובים לבואינג ולוקהיד מרטין, ורעים לכל השאר. הם רעים לאזרחי ישראל, שאתמול (א’) בישר להם נתניהו שאין כסף לקפסולות למידה לכיתות א’ וב’; משמעותם היא שלא יהיה כסף כזה בקרוב. הם רעים לתושבי מדינות המפרץ, משום שהם מחזקים את הדיקטטורה הקיימת. הם רעים לסודאנים, משום שהם מחזקים את החונטה הצבאית שם.

וצריך לזכור: הסכמי שלום עושים בין עמים. עמים זוכרים היטב מי שעבד אותם. האיראנים לא שכחו את ההפיכה האמריקאית ב-1953, ואת הסיוע הישראלי והבריטי למשטר האופל של השאח. ספק אם עיראקים ישכחו את אשר עשה להם ג’ורג’ בוש במאה השנים הקרובות. המצרים שנאנקים תחת הדיקטטורה הצבאית של א-סיסי לא ישכחו את חלקה של ישראל בתמיכה בו. הסודאנים המתקוממים יזכרו מי התייצב לצד החונטה. הם רעים לישראלים, ולא רק משום שהכת הצבאית שלהם מתחזקת שוב על חשבון החברה האזרחית הנחלשת: הסכמי הדמה האלה מקשים משמעותית על האפשרות העתידית להסכמי שלום עם שכנינו.

אבל היי, לחיל האוויר יהיו צעצועים חדשים לשחק בהם. נסיים בציטוט של הנשיא האמריקאי אייזנהואר, שהבין משהו במלחמות ותשלובות צבאיות-תעשייתיות, בנאום "צלב הברזל" שלו: "כל תותח, כל ספינת מלחמה, כל רקטה מסמנות, בסופו של דבר, גניבה מאלו שרעבים ואינם מואכלים, מאלו הסובלים מקור ואינם מולבשים. העולם המתחמש איננו מוציא אך כסף. הוא מבזבז את זיעתם של עובדיו, הגאונות של מדעניו, תקוות ילדיו. העלות של מפציץ מודרני היא: בית ספר עשוי לבנים ביותר מ-30 ערים. עלותו היא שתי תחנות כוח חשמליות, שכל אחת מהן משרתת עיירה של 60,000 איש. היא שני בתי חולים מעולים, מצוידים במיטב הציוד."

הדברים נאמרו ב-1953. מחירם של המפציצים האמיר מאז. אולי רצוי שנקשיב להם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)

הטיפול המזעזע של מערכת המשפט ברצח אנסטסיה קליין משליך זרקור על המפלצת שגברים רבים לא רואים: הפטריארכיה

אנסטסיה קליין מתה לבד. למרבה הצער, זה נפוץ בחודשים האחרונים עקב המגפה. אבל קליין מתה כשהיא נטושה באופן פושע על ידי המערכת שאמורה היתה להגן עליה ולמצער להעניש את הפוגע בה. המערכת הזו, נזכיר, היא הממשלה. היא נאמן הציבור. היא אנחנו.

הסיפור פשוט ולמרבה הצער מוכר להכאיב. קליין, בת 51, הותקפה על ידי בן זוגה, דימטרי ציגנוק. הלז הואשם תחילה באונס של קליין, ומאוחר יותר בתקיפה חמורה שלה, שהביאה אותה לבית החולים במצב קשה. מצבה של קליין הוחמר משום שהיא שוהה בלתי חוקית, והיא חששה לבקש סיוע רפואי. במדינת היהודים, אשה פצועה צריכה לחשוש לבקש סיוע רפואי שמא תגורש.

ציגנוק נעצר בחשד לתקיפה חמורה – ושוחרר למעצר בית. עובדה בלתי נתפסת מס’ 1. חשוד כזה צריך להיות במעצר עד תום ההליכים, בשל מסוכגות מובהקת. בשבוע שעבר, הוא נעצר כשהוא בבית החולים שבו אושפזה קליין. המשטרה טענה שהוא ניסה ל”סיים את העבודה,” במילותיה; הפרקליטות טענה שיתכן שהוא בסך הכל בא לדרוש בשלומה.

מה זה, אתם אומרים? או, אנחנו עוברים לעובדה בלתי נתפסת מס’ 2. הפרקליטות טענה בפני בית המשפט בעד שחרורו של ציגנוק. עובדה בלתי נתפסת מס’ 3: השופטת, נעה תבור, אישרה את שחרורו של ציגנוק, למרות שהיו לה פקפוקים בנושא.

נחזור על זה שוב: אדם שנחשד באונס ותקיפה חמורה של בת זוגתו נעצר, שוחרר למעצר בית, נעצר שוב כשהוא בבית החולים שלה, ושוחרר שוב.

הבוקר (א’) נפטרה אנסטסיה קליין מפצעיה. המשטרה גילתה – נסו להיראות מופתעים – שציגנוק ברח ממעצר הבית. הוא מבוקש כעת, הפעם בחשד לרצח.

לא מדובר ברשלנותה השגרתית של המשטרה. זו, לשם שינוי, עשתה חצי עבודה ולא רבע עבודה. היא זיהתה את החשוד. היא עצרה אותו. היא טענה בבית המשפט שהביקור של ציגנוק בבית החולים היה למטרות השלמת הרצח.

הרשלנות הבלתי נתפסת במקרה הזה היא של הפרקליטות ושל בתי המשפט. אל תטעו: גבר שהיה מנסה לרצוח גבר אחר לא היה משוחרר ממעצר למעצר בית, על אחת כמה וכמה לא היה משוחרר שוב אילו היה נתפס כשהוא מסתובב בסביבת הקורבן חסר ההכרה.

אחנו חיים בתרבות שמקלה ראש בחייהן של נשים. נשים מותקפות ונרצחות על ידי בני זוגן באופן שגרתי. ואני אפילו לא מתייחס לתופעה של תקיפות מיניות. ספק אם יש אשה אחת שלא הוטרדה מינית. אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית; יותר מאחת מתוך חמש נאנסות.

האלימות המינית הזו, והאלימות כלפי נשים בכלל, היא תוצאה של תפיסה בת אלפי שנים, שניתן לתמצת אותה כפטריארכיה: שלטון האב או שלטון הגברים, שלטון שמקבע את עליונותם החוקית של הגברים ואת שליטתם בכוח. אשה נתפסת לא כאדם אלא כרכוש: רכוש אביה ואחר כך רכוש בעלה. היא נתפסת במיוחד כרכוש מיני. עד העשורים האחרונים, גבר שהיה אונס את אשתו לא היה מבצע עבירה פלילית. המושג של אונס רעיה לא היה קיים. אחרי הכל, המונח לגבר במערכת נישואין הוא ה”בעל”. האדון. שירותים מיניים הם חלק מהדברים שאשה אמורה לספק לבעלה, ואם היא לא נותנת, הוא רשאי לקחת.

הרצח לכאורה – ציגנוק לא הורשע, חשוב לציין – של אנסטסיה קליין התחיל כנסיון אונס. משם הוא התדרדר לתקיפה חמורה, ומשם לרצח. וזה בדיוק המסלול שבגללו מערכת המשפט לא ראתה בכלל את קליין. היא היתה שקופה.

אנחנו קוראים לזה “אלימות במשפחה,” “רצח על רקע רומנטי,” “רצח על רקע כבוד המשפחה”. כל אלה שמות שלא רק מסתירים את המערכת הפטריארכלית שמאחוריהם, הם גם מסתירים את העובדה שזה פשע סוג ב’. זה לא רצח רגיל, זה רצח שמגיע עם נסיבות מקילות מובנות. הקורבן היתה אשה. אדם סוג’ ב’. החשוד ברצח יכול להשתחרר למעצר בית. הוא יכול להיעצר שוב ולהשתחרר שוב.

חשבו לרגע שאנסטסיה קליין היתה גבר, וחבר כנסת. האם מישהו היה מעלה על דעתו שאדם שניסה לרצוח אותו (לכאורה) היה משוחרר ממעצרו? חייה של אנסטסיה קליין היו יקרים וחשובים כמו חייו של כל חבר כנסת. היא, לרוע מזלה, נולדה לשני מעמדות שאנחאנו מקלים ראש בדמם: היא היתה אשה, והיא היתה זרה. משכך, התייחסו הרשויות בזלזול לחייה.

המקרה של קליין מבליח לכותרות משום שהוא זועק כל כך: הרוצח (לכאורה) היה בידי הרשויות, והן שחררו אותו. אבל השרשרת מתחילה קודם. היא מתחילה בהבנה של נשים שאין טעם להתלונן על תקיפה מינית – ובהבנה של גברים שלנשים אין טעם להתלונן על תקיפה מינית. היא מתחילה בכך שרק חלק קטן ממקרי האונס מדווח לרשויות – כי לנאנסת אין כוח לאונס שני בידי רשויות הצדק. והאנסים יודעים גם הם שהסיכוי שיבואו על עונשם קטן: 87% מתיקי עבירות המין בשנת 2017 נסגרו ללא העמדה לדין.

הנתון הזה הזכיר לי משהו. שיעור התיקים ביחס לאלימות כנגד פלסטינים שסוגרת המשטרה ללא העמדה לדין הוא 92%. נשים, מבחינת המערכת המשפטית הישראלית, הן כמעט אזרחים כבושים. הפשעים האלה לא באמת חשובים למערכת. לא כל כשלון חקירתי זועק כמו זה של אנסטסיה קליין, אבל הם רבים מאד, מאד.

ואנחנו יודעים, למרבה הצער, שהבעיה הזו איננה בעיה ישראלית יחודית. יש תופעות דומות במדינות רבות אחרות. זו תופעה גלובלית: היא קיימת בכל מקום שיש בו גברים.

ובדיוק בשל כך זה אמור להיות המאבק שלנו, הגברים. אנחנו המדכאים, גם מבלי שאנחנו מבחינים בכך. אנחנו צריכים להיות הראשונים לצאת נגד הדיכוי הזה. ראשית כל, להשכיל: ללמוד מה אנחנו עושים לא נכון. לזהות את האלמנטים הרעילים בחינוך שקיבלנו, וכמעט כולנו קיבלנו, ולדכא אותם. ראשית כל להקשיב, לא לדבר.

לרוע המזל, הידיעה שאנסטסיה קליין לא תהיה האשה האחרונה שנרצחה (לכאורה!) על ידי בן זוגה היא ודאות סטטיסטית. יש פשוט יותר מדי שנים של פטריארכיה, ויותר מדי גברים שחונכו על פיה. אבל בידינו לצמצם את מספר הנשים הנרצחות, נאנסות, מותקפות, מוטרדות. וזו חובתנו המוסרית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש”ח (או יותר, לפי נדיבותכם) והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים, אנא שלחו מייל ל[email protected]

(יוסי גורביץ)

שוב: אם על ישראל לחיות, על נתניהו לעוף. השבוע האחרון ראה שורת צעדים קשים לעבר דיקטטורה. חייבים להחזיר אותם לאחור

העובדות פשוטות. שמענו לא מעט תירוצים, אבל העובדות נשארות עובדות: ביום שלישי האחרון, חיילי צה”ל מנעו מאזרחים שרצו להפגין גישה לכנסת.

המשטר, או לפחות חלקים ממנו, נבהלו מעצמם ואחד בני גנץ, שמשחק בטלוויזיה בתפקיד שר הבטחון, הודיע ש”זו טעות שלא תחזור.” נראה. חשוב לציין שלחמושי צה”ל יש היסטוריה ארוכה של פיזור הפגנות; למעשה זה חלק מרכזי מתפקידם. רק שההפגנות האלה הן בשטחים הכבושים. מי אמר “הכיבוש משחית” ולא קיבל?

עובדה שניה: ביום שלישי הצביעה הכנסת בעד תחימה ברוטלית של זכות ההפגנה, עד כדי ביטולה. הפגנות מותרות כעת במרחק של קילומטר בלבד ממקום מגוריו של המפגין. אבל זו אצטלה חוקית בלבד. המטרה היא ביטול ההפגנות בכלל. יממה לאחר שגנץ העביר את החוק לצתצום הפגנות, נתניהו ניסה בישיבת הממשלה לצמצם את המרחק המותר ל-200 מטרים בלבד. באותה ישיבה אמר נתניהו משהו מדהים אחר. כאשר בא אלינו לפני שבועיים ואמר שסגר הוא הכרחי – סגר כללי ולא סגירה של האזורים הלוקים בתחלואה, המלאים בתומכיו החרדים – הוא אמר שהסגר יימשך שבועיים-שלושה. בישיבת הממשלה הוא דיבר על חצי שנה עד שנה.

כלומר, מה שאמור היה להיות זמני יהיה קבוע מאד. בישיבת הממשלה הוחלט על איסור הפגנות במשך שבוע. למה שבוע? ובכן, לגמרי במקרה תצטרך הממשלה להגן בבג”צ על חוק גנץ נגד ההפגנות, ואם היא תגיע לשם עם האמירה של נתניהו על סגר של חצי שנה עד שנה, זה יהיה מביך למדי. אז היא מנסה לעבוד על בית המשפט, להעמיד פנים של ארגון סביר ושקול, שמטיל איסור הפגנות קצר בלבד. אמנם, כזה שיאושר מחדש שבוע אחרי שבוע; אבל, בבקשה כבוד השופטים, אל תחשבו שאנחנו מיקי זוהר. הוא רק כלב התקיפה שלנו.

משטרת ישראל תמיד כיוונה לדעת השליט. תחת בן גוריון, היא רדפה מתנגדי משטר. תחת גולדה, היא רדפה את הפנתרים השחורים. תחת שרון, היא רדפה את מתנגדי ההתנתקות. תחת אולמרט, את המפגינים נגדו. תחת נתניהו, את יריבי נתניהו. השוטרים נושאים עיניהם מעלה, והם חשים את רוח המפקד. בהתאם, הפגינה המשטרה אלימות חריגה כנגד המפגינים בשבוע האחרון – ואתמול, משטרת ירושלים אכולת הכלבת, הגרועה שבכוחות המשטרה בישראל, קנסה מפגינים מול בלפור שמתגוררים במרחק של פחות מקילומטר משם.

ההפגנות מחרפנות את הדיקטטור בהתהוות, ונראה שגם את ההוא שמשחק שר בטחון בטלוויזיה. גנץ כבר יודע שעתידו הפוליטי כתוב וחתום. הוא יהיה בדיחה במקרה הטוב, פון פאפן במקרה הרע. הוא יודע שהוא לא ייצא טוב מעוד מפגש עם הבוחרים. ובהנחה שהוא לא נסחט או לגמרי מטומטם – אני יודע, אני יודע, הנחה בעייתית – הוא חייב היה להבין שהמטרה של מצב החירום המיוחד שהכריזה הממשלה (מצב חירום הוא המצב הנורמלי בישראל) איננה מאבק במגפה, אלא בהפגנות.

שימו לב: בשבוע שעבר ניסתה איילת שקד להעביר החלטה שתאפשר לעסקים קטנים שמעסיקים פחות מעשרה אנשים להמשיך ולפעול. ההגיון שלה היה מוצק: החוק מתיר כעת לאנשים להתקהל בקבוצות של עשרה. מדוע, אם כן, לא לאפשר לעשרה אנשים לעבוד? אבל ההצעה הזו נפלה, משום שאם יותר לעשרה אנשים לעבוד, אי אפשר יהיה להגדיר את המצב הנוכחי כ”מצב חירום מיוחד” – ובלי מצב חירום מיוחד, אי אפשר להגביל הפגנות.

אז, שוב:

* חיילים הקיפו את הכנסת כדי למנוע מאזרחים להפגין למען זכות ההפגנה.

* הקואליציה של גנץ ונתניהו צמצמה משמעותית את זכות ההפגנה, כשהמטרה היא למנוע הפגנות בבלפור. כשזו נכשלה והפגנות חוקיות נערכו, המשטרה קנסה את המפגינים בכל זאת.

ועל כל אלה נוספו כנופיות הבאסיג’ של המשטר. בשבוע שעבר ניסה אפס בשם פיני לוזון לדרוס מפגינים בתל אביב. התקפות על מפגינים מצד תומכי נתניהו הפכו לדבר שבשגרה. התקפה חמורה במיוחד נרשמה אמש (ז’) בפרדס חנה, כשכנופיה של 15 תומכי נתניהו הכתה קשות מפגין, שאושפז.

להתקפה של 15 איש על מפגין קוראים בדרך כלל לינץ’.

האנשים האלה לא הגיחו מחוריהם בכוחות עצמם. הם הוצאו משם על ידי נתניהו, אוחנה ושופרים מסוגו של ינון מגל, שלפני שבועיים פינטז על רצח בירי אוטומטי של עיתונאים מתנגדי נתניהו (ואחר כך, כמובן, אמר שמדובר ב”סאטירה”, כי הוא זבל אנושי, וכי בריונים הם תמיד פחדנים). מה שאנחנו חווים הוא טרור סטוכאסטי: המנהיגים והשופרות יודעים שיש אנשים בחוץ שאם ישמעו את הקריאה, יפעילו אלימות. אבל אי אפשר יהיה לקשר ישירות בין המפגעים ובין המנהיגים והשופרות. נתניהו הוא אמן בשיטה הזו. את הסטאז’ הוא עשה על רבין.

כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הפרו את החוק של גנץ ונתניהו. צאו להפגין. אם תקנסו, סרבו לשלם את הקנס. אם תותקפו על ידי קלגס במדים, קחו את הפרטים שלו והגישו נגדו תביעה אזרחית. יש שורה של קבוצות שמתארגנות לשם סיוע בכך. אף שהחוק מתיר לאדם להתגונן מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם היא מתבצעת על ידי מישהו שאמיר אוחנה נתן לו מדים, אני מאד לא ממליץ על כך. הקלגסים נעים בעדרים, והם מיומנים באלימות, ולא פחות מכך – בשקרי חיפוי זה על זה. אין כרגע שום כלי אחר להחזרת משמעת במשטרת ישראל פרט לתביעות אישיות נגד שוטרים. כשהכל ייגמר, נצטרך לפרק אותה; אבל אנחנו עוד לא שם.

המשטר רועד. תנו לו עוד כמה דחיפות רציניות. שימו לב: אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. אנחנו רק בדרך לשם. חברי כחול לבן יכולים להתעשת, להציל את מה שנשאר משמם הטוב, ולהצטרף להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית שתדיח את נתניהו. אבל לשם כך הם צריכים להבין שהברירה חדה: או פעולה להפלת הממשלה, או דיראון עולם.

בהפגנות נגד המשטר באיראן, המפגינים נהגו לצעוק “מוות לדיקטטור.” זה מצבם של אנשים שכבר נפלו תחת משטר עריצות ונאבקים לשחרור ממנו. השחרור תמיד קשה יותר ממניעת העריצות. אסור לנו להגיע למצב שבו נצטרך לצעוק “מוות לדיקטטור.” צאו להפגין כל עוד הצבת חמושי צה”ל מול המפגינים עוד לא הפכה לשגרה. אחרי זה, תשאר לנו רק מהפכה אלימה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנהגת החברה החרדית עומדת על דם רעיה. זה לא ייסלח ולא יישכח

אנחנו נכנסים לסגר הנוכחי, שאיש איננו יודע בדיוק מהם כלליו, מסיבה אחת בלבד: בנימין נתניהו מחורפן מההפגנות נגדו ורוצה שהן תפסקנה. הוא החליט על סגר כולל בניגוד להמלצת המומחים, והתעסק שעות בנושא ההפגנות. התרומה של ההפגנות לתחלואה, ככל שיש כזו בכלל, אפסית. נתניהו, כהרגלו, עוסק ב-gaslighting לאומי.

משהתעמולה של נתניהו ירדה מעל הפרק, צריך לציין שמעבר למסך התעמולה יש בכל זאת עובדות. והעובדות מדברות על תחלואה יוצאת דופן בערים ובעיירות החרדיות. בבדיקות קורונה שנערכו לאחרונה בבני ברק, 490 מתוך 600 יצאו חיוביות. כל זה מגיע על רקע הזנחה פושעת של ההנחיות בקרב המגזר החרדי: בבני ברק ממשיכים בתי ספר לפעול למרות שמערכת החינוך סגורה. ואנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו התוצאות של ראש השנה.

על רקע זה, אפשר היה לצפות מהנהגת הציבור החרדי (ולא, אני לא מתייחס לרבנות הראשית – זה בסדר, אף חובש כיפה לא מתייחס אליה, זו הרבנות לענייני חילונים) שתצא מגדרה ותורה להפסיק מיד את ההתקהלויות. זה לא מה שקורה. החרדים העלו בשבועות האחרונים את הטענה שאי אפשר שלא להתפלל בבתי כנסת בראש השנה ויום הכיפורים. גם אחרי ההודעה על הסדר, יעקב ליצמן – למרבה החרפה, הוא הפסיק להיות שר מרצונו; לנתניהו לא היה האומץ לפטר אותו – קרא לאנשים להגיע לבתי הכנסת להתפלל ביום כיפור.

אין שום ציווי הלכתי שדורש תפילה בבית כנסת ביום כיפור. כן, על אדם יש חובה לעשות מאמץ להתפלל במניין, אבל עכשיו לא זמנים רגילים. פיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. יש מצווה של “לא תעמוד על דם רעך.” אם ראשי הציבור החרדי היו רוצים למצוא סיבות לאסור על תפילה בבתי הכנסת, יש להם די והותר בסיס הלכתי לשם כך. הם היו יכולים, אילו היו רוצים, להורות על מניינים במקום פתוח, בהפרדה של שני מטרים מאדם לאדם.

ואתם יודעים מה? יכול להיות שהם רוצים. יכול להיות שאלה מהם שעדיין בקשר עם המציאות ולא מהווים זומבים של גבאים מבועתים מהבחירות שאליהן נדחפו. אבל אין להם האומץ להתמודד עם הציבור שלהם. נושא בתי הכנסת הפך לסמל. איסור אכילת חזיר איננו הגרוע שבאיסורים ביהדות (אכילת שרימפס גרועה ממנו), אבל הוא הפך לסמל. וככזה, אכילתו הפכה לדחיה של היהדות. כך הפך נושא בתי הכנסת.

הציבור החרדי חי בתחושת מצור. זה מה שמגדיר אותו: מצור מול העולם המודרני, מול המודרנה עצמה. חדש אסזר מן התורה. אם היתה להלכה איזושהי משנה סדורה ביחס למגפות, אולי אפשר היה להשתמש בה כדי לפזר את תחושת המצור. אבל אנחנו יודעים על חידקים רק מסוף המאה ה-19, וזה קרה אחרי שהחרדים בחרו להתנתק מהעולם. התורה שלהם לא יכולה להגמיש את עצמה. חדש אסור מן התורה.

ושוב, יש דרכים לעקוף את זה. הנחיה רבנית חד משמעית לציית לרופאים היתה עושה את זה. אבל הרבנים פחדנים. תמיד היו. והתוצאה של הפחד מקהלם-שלהם תוביל לכך שהחל ממחר בערב, מאות אלפי אנשים יידחקו לבתי כנסת דחוסים גם כך. יום וחצי לאחר מכן, הם ילכו לפגוש אנשים שלא היו בבתי הכנסת. חלק ניכר מהם ישאו איתם את חידקי המגפה.

שוב, אם היינו רוצים להשתמש במונחים הלכתיים, היינו מתייחסים לנשאי המגפה האלה כאל אנשים שחל עליהם דין רודף. רודף שלא יכול לומר שהוא בלתי מודע לכך שהוא רודף. האנשים האלה מפירים בריש גלי את הנחיות רשויות הבריאות.

אבל הם עושים זה את בהסכמה, למצער הסכמה בשתיקה, של מנהיגות הציבור שלהם. ועל כן הדם שיישפך יהיה על ידיהם של הרבנים שלא קראו לבני קהילתם להשאר בבתיהם או להתפלל בחלל פתוח. הוא על ידיהם של הגבאים שלא נעלו את בתי הכנסת.

ויום אחד המגפה תחלוף. וכשהיא תיעלם מחיינו, אנחנו נזכור איך התנהלה הנהגת הציבור החרדי בזמנים של איום ממשי על חיינו. איך היא הפרה בפומבי את “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ואיך, כדי לשמור על המבנה החיצוני של מצוות דתה, עמדה על דמנו.

נזכור, ולא נשכח. ואם החרדים חושבים שהם שנואים עכשיו, אין להם מושג מה מחכה להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

גם המציאות זקוקה להגנה: הערות בעקבות מותה של רות ביידר גינזבורג

השופטת העליונה האמריקאית רות ביידר גינזבורג נפטרה שלשום (ז’). עוד בטרם התקררה גופתה, מיהרו בכירים במפלגה הרפובליקנית – בראשם הנשיא טראמפ ומנהיג הרוב בסנאט מיץ’ מקונל, אולי האדם המסוכן ביותר בארה”ב – להודיע שהם ימנו שופטת רפובליקאית לבית המשפט העליון עוד קודם לבחירות. זאת, למרות שמקונל והרפובליקאים סירבו לאפשר לנשיא אובמה למנות שופט עליון עם התפגרותו של אנטונין סקאליה, אויב מוצהר של זכויות מיעוטים ואדם, ב-2016. לטענת מקונל אז, מאחר ובחירות עמדו בפתח (10 חודשים לאחר מותו של סקאליה), מן הראוי לתת לציבור לומר את דברו ביחס לזהות השופט החדש.

זה בפני עצמו צריך לומר כל מה שיש לומר על העצמאות לכאורה של בית המשפט העליון האמריקאי. הבעיה, מבחינת הרוב הדמוקרטי בארה”ב (ויש כזה; שיטת בחירות מעוותת מעניקה לרפובליקאים משקל יתר), היא ששופט רפובליקאי נוסף יאפשר למוטט שורה של הגנות, בראש ובראשונה ההגנה על זכות האשה על גופה.

ציניקנים יאמרו, במידה ניכרת של צדק, שארה”ב מעולם לא היתה דמוקרטיה. לא במקרה בחרו האבות המייסדים ברפובליקה ולא בדמוקרטיה; הם היו בחלקם גדול אוליגרכים והעריכו שההמון, אם יקבל זכות בחירה, יערער את האוליגרכיה הזו. אי השוויון היה מובנה לתוך החוקה: המדינות הדרומיות קיבלו בונוס בזכות ההצבעה שלהן, כשעבדים נספרו כ-3/5 אדם לצרכי זכות הצבעה. כלומר, אנשים שהדרום טען בתוקף שאינם אנשים אלא רכוש, העניקו לדרום יתרון מובהק בבחירות לקונגרס. על זה, בסופו של דבר, התנהלה מלחמת האזרחים: החשש של הדרום שפתיחת המערב להתיישבות של מדינות חירות תוביל לאובדן היתרון שלו בקונגרס, ובכך תפתח הדרך לביטול העבדות. אי אפשר יהיה לעשות צדק עם ההיסטוריה הארוכה ורוויית שפיכות הדמים של מאבק השחורים לזכויות, שבנקודה מסוימת התנגש באופן טראגי עם מאבקן של נשים לזכות הצבעה, בפוסט הזה; אבל הוא צריך להיות תמיד בתודעתנו. ההיסטוריה של ארה”ב היא מאבק – שסיומו לא קרוב – להענקת זכויות לכל תושביה; להפוך אותה מרפובליקה לדמוקרטיה; ולעתים קרובות המאבק הזה נחל תבוסות.

פעמים רבות, אולי רבות מדי, המאבק הזה היה משפטי. 60 שנות הדוקטרינה של “שווים אך נפרדים” מקורן בפסק הדין בפרשת Plessy vs. Ferguson. הומר פלסי דרש שיעניקו לו את הזכות לנסוע במחלקה ראשונה, אם רכש כרטיס כזה, למרות חוקי ההפרדה של הדרום; בית המשפט, אף שלא ירד לשפל הנורא של פס”ד דרד סקוט (שם נקבע ש”לאדם שחור אין כל זכויות שאדם לבן חייב לכבד”), קבע – בצביעות יוצאת דופן אפילו ביחס להיסטוריה האפלה של המוסד הזה – שכל זמן שההפרדה בדרום היא “שווה”, כלומר שלשחורים מוענקים אותם שירותים שמוענקים ללבנים, היא חוקית. נדרשו 60 שנים עד שפסק הדין הזה הופל, בפרשת Brown vs. Board of Education.

האינסטינקט הראשון, על כן, הוא לדרוש שזכויות לא יובטחו בפסיקה אלא בחקיקה. בישראל, למשל, זכות הביטוי איננה מוכרת בחוק. לממשלה יש עדיין סמכויות חירום לסגור עיתונים, אם הם יעצבנו יותר מדי את הממשלה. זכות הביטוי נשענת על פסקי דין בלבד, ושוטר או שר יכולים לאלץ אדם או עיתון לטפס במעלה הערכאות עד שבית המשפט העליון ייאנח ויפסוק שוב שכן, מותר לך לכתוב שהממשלה בת זנאים. זה ייקח הרבה זמן, הרבה כסף, הרבה תסכול והרבה נזק נפשי לעותרים.

אבל אז מגיעה המחשבה השניה. אחד מחכמי יוון הקדומים התייחס בבוז לחוקים: אלה, אמר, הם רשת רעועה. היא יכולה ללכוד את הדגים הקטנים, אבל הדגים הגדולים יקרעו אותה. אנחנו רואים את הדגים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית עושים בדיוק את זה. ופה, יש לנו את העריץ בהתהוות נתניהו, שאין קדנציה שבה לא עשה שמות בחוקים ואף בחוקי היסוד שלנו, כל זמן שאלה לא התאימו לצרכיו הפוליטיים הרגעיים.

חוקים, הבין כבר אורוול, לא יכולים להגן על הציבור בפני עצמם – אם הציבור לא רוצה בהם או אדיש להם. המשטרה תפרש את החוקים כרצונה, ומעצם טיבה – האנשים שמתגייסים אליה – היא ריאקציונרית יותר מהציבור. הוא דיבר על משטרת בריטניה תחת ממשלת הלייבור של אטלי; ספק אם היה מתייחס אל המיליציה הנבערת הישראלית כאל משטרה כלל. לזו יש היסטוריה ארוכה של התיישרות עם הקו של המשטר הנוכחי, וראיית כל פעולה כנגדו כפעולה עבריינית.

בנוסף לשלל הבעיות הללו, שקיימות בכל מדינה דמוקרטית בעולם, ניצבת ישראל בפני מספר בעיות נוספות. ראשית, מסורת יהודית ארוכה של הפרת חוק ובוז לחוק. זה, אחרי הכל, נכתב לעתים קרובות נגד יהודים ונאכף על ידי אנטישמים. ושנית, המסורת החוקית היהודית, ההלכה, שלכאורה ניתנה על ידי האל ומשכך יש לה עליונות על חוקים שחוקקו בני אדם.

כמובן, ההלכה היהודית נכתבה כולה על ידי בני אדם, ועל ידי כמה מהגרועים והמזוהמים שבהם. היא עוינת את המין האנושי. היא עוינת נשים. היא עוינת גאים. היא מיועדת לשרת את הגבר היהודי שומר המצוות. לגמרי לא במקרה, ככל שאדם דתי יותר בישראל, כך הוא ריאקציונר יותר. מתוך חוסר רצון להתעמת עם האדוקים ועם כהני הדת, שכל ממשלות ישראל כמעט נזקקו להם, העניקה הממשלה להם זכויות יתר – ובכך פגעה בזכויות הרוב.

לכך נוספת בעיה אחרת: ממשלת ישראל, מתוך הציונות שלה, לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים. היא הלכה לבית המשפט פעם אחר פעם, וניצחה פעם אחר פעם, בטענה שאין דבר כזה. בישראל יש בני עדות דתיות. מלידתך אתה כפוף לאחת מהן. הסיבה לכך היא הצורך של הציונות לשמר את העליונות היהודית בישראל. כל ממשלות ישראל סירבו להעביר את חוק יסוד: השוויון, או חוק דומה לו. אחרי הכל, המשמעות של חוק כזה היא ששחור בווירג’יניה שווה ללב… אה, שפלסטיני ישראלי הרוצה לרכוש דירה בעפולה שווה בזכויותיו למישהו שעיקר גאוותו על כך שיצא מרחם של אשה יהודיה.

לאמריקאים חפצי חירות יש יתרון מובהק אחד על פנינו: הכרזת העצמאות והחוקה, שקובעים שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. ספק אם ג’פרסון ומדיסון הבינו את המשמעות המלאה של מה שכתבו. אבל הטקסט הפך למקודש, ללוחות הברית של הדת האזרחית האמריקאית, ואנשים שהמערכת השפילה או שיעבדה יכלו להשתמש בתפיסה המובנית של שוויון כטריז לרסק באמצעותו את האפליה. לאמריקאים עמדה גם המסורת הארוכה של הדרך שבה עושים דברים. ובסופו של דבר, ההליך הדמוקרטי הוא בדיוק זה: הדרך שבה עושים דברים. המערכת העדינה שבאמצעותה מונעים מהחיכוך שקיים בכל חברה, מעצם קיומה כחברה, מלהגרר לאלימות או לדריסה של המיעוט על ידי הרוב.

לנו אין דבר מכל אלה. המסורת הליברלית שלנו הגיעה מבחוץ, והיא צריכה להתמודד עם כאלפיים שנים של הלכה שונאת אדם. המערכות שלנו נבנו למידותיו של אדם אחד, דוד בן גוריון, ואין לנו חוקה כי הוא לא רצה כבלים על ידיו. התוצאה היא מערכת שאי יציבות בנויה לתוכה – אי יציבות שעריץ בהתהוות יכול לנצל, ועושה זאת לנגד עינינו.

אז לפני חוקים וחוקות, ועל אחת כמה וכמה לפני פסקי דין, אנחנו צריכים לגבש לעצמנו נומוס: מערכת של מותר ואסור, הראוי והלא ייעשה כן במקומותינו. ואנחנו צריכים לעשות את כל זה תוך כדי מערבולת הבוץ והחרא שמטיחים בנו תומכי העריצות, תוך שהם משתמשים בכלי תעמולה שגבלס היה מוריק מקנאה למראם, שנמצאים בכיסו של כל מסומם יהוה.

כל זה הופך את המאבק לארוך וסיזיפי-למראה; אבל אין לנו ברירה אלא להתייצב אליו. לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)