החברים של ג'ורג'

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

שוב משתפת התקשורת פעולה עם מניפולציה, כביכול אנשים מתים הם “בנים” חיים

אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של התקשורת שלה, היה הרגע בשנת 2008 שבו השיב החיזבאללה את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב. עד הרגע האחרון, ממשלת אולמרט והתקשורת פמפמו את התקווה השקרית ש”הבנים” שבים הביתה – כלומר, שמה שמגיע הוא לא ארון עם שרידי גופה מג’יפ שחטף פגיעה ישירה מטיל, אלא שבויים שאיכשהו שרדו.

אנחנו יודעים היום שאולמרט ידע, שבוע לתוך מלחמת לבנון, את מה שצה”ל הסתיר ממנו אף שידע זאת מיום החטיפה עצמו: שגולדווסר ורגב נהרגו במקום. מובן מאליו למה אולמרט תמך בהצגה הדוחה הזו – הוא היה צריך לקושש איכשהו תמיכה ציבורית ובציבור הנקרופילי הישראלי, החזרת גופות היא איכשהו שווה ערך להחזרת אנשים חיים.

הגבולות בין חיים ומוות התטשטשו כל כך, הסגידה לחלקי גופות עלתה כל כך, שבשניים מאירועי הדמים בציר פילדלפי (זוכרים אותו? לא? מצוין. מתנגדי ההתנתקות מעדיפים את זה כך) חמושי צה”ל זחלו בחול של רפיח, כשהם נוברים בו במסרקות, בחיפוש אחרי חתיכות בשר אדם. כלומר, סיכנו את חייהם הממשיים, האמיתיים, כדי להציל פיסות בשר נטולות חיים. ולציבור הישראלי זו נראתה משימה סבירה לחלוטין.

עכשיו אנחנו זוכים לחזרה גנרלית על גרוטסקת הגופות של אולמרט. משפחותיהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע, אורון שאול והדר גולדין, האשימו אמש (ב’) את נתניהו בכך שהוא הפר את הבטחתו להם ביחס להסכם הטורקי ודרשו את השבת “הבנים” הביתה, גם במחיר עיכוב או שיבוש ההסכם.

אם מישהו אומר שנתניהו שיקר לו, אני אקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה. ואף על פי כן, שתי המשפחות מבצעות מניפולציה בדעת הקהל – כרגיל, בסיוע מתמסר של התקשורת המסחרית. שאול וגולדין מתים. אין שום ראיה לכך שהם בחיים, ובמקרה גלעד שליט (למשל), החמאס שיחרר כל כמה חודשים הוכחות לכך שהוא אכן חי. גם ההיסטריה סביב שליט היתה מוגזמת, אבל מה שהולך פה פורץ גבולות.

חיילים הם רכוש הציבור. הם נשלחים למות ולהרוג כדי לקדם את המטרות שבהם בחר הציבור. בלובשם מדים הם מקבלים על עצמם את הסיכונים הללו. הם מקבלים על עצמם גם סיכונים אחרים, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם בפומבי: את הסיכון שיהפכו לנכים לשארית ימי חייהם, את הסיכון שיסבלו מפוסט טראומה ולא יצאו לעולם מהקרבות שאליהם שלחנו אותם, את הסיכון שהם יישבו ואת הסיכון שהם ייעדרו. כלומר, את הסיכון שמשפחתם לעולם לא תדע מה גורלם.

זה המחיר של החזקת צבא. מי שלא רוצה לשלם אותו, ואני לגמרי מבין את הרצון הזה, מוזמן לפעול לביטולו של גיוס החובה ולשכנע את ילדיו לא להתגייס. אבל הוא לא יכול לכפוף את כל הציבור לצורך הפרטי שלו.

אילו אלו היו אכן שבויים, ניחא. יש אנשים, הם בחיים, אפשר להחזיר אותם והם יוכלו להשתקם. ממשלה צריכה לעשות הרבה – לא הכל, אבל הרבה – כדי להשיב שבויים. גולדין ושאול אינם שבויים. הם פיסות בשר.

והקלות שבה מחליקים פה מהמצב ששרידי גופה מקבלים מעמד של חיים, היא גם הקלות שבה עוברים לקיצוניות ההפוכה: מצב שבו אנחנו רוצחים, בנוהל קרונוס, את החיילים שלנו-עצמנו כדי שלא יהפכו לשבויים. בימים אלה יש דיווחים על כך שהרמטכ”ל מבטל בשקט את הנוהל, ויש לקוות שהם נכונים. בינתיים, צריך להחזיר סוג של שפיות: אנחנו נעשה הרבה עבור אנשים חיים ולא ניתן דבר תמורות גופות.

רק שספק אם הציבור היהודי מסומם הדת, או ליתר דיוק אדי השמועות על הדת, שמשוכנע שאם לא נאספו כל חלקי הגופה אז האל היוצמח שלו – זה שעובדים עליו כל פסח ומשכנעים אותו שאם הקפנו עיר בחוט, אז היא בית אחד – יהיה בכלל מסוגל להבין מהי שפיות.

אגב, על פי הדיווחים מוחזקים בעזה שני ישראלים: הישאם א סייד ואברה מנגיסטו. אנחנו לא מדברים עליהם מכמה סיבות: הם לא חיילים, והם משתייכים לשתי קבוצות שוליים כל אחד – מנגיסטו הוא יוצא אתיופיה הלוקה בנפשו וא סייד הוא בדואי הלוקה בנפשו. החברה הישראלית כבר התרגלה לזרוק את האנשים האלה לכלבים, אז לא אכפת לה יותר מדי. אבל גופות של חיילים? זה משהו אחר לגמרי. זה מביא את התקשורת.

ועוד דבר אחד: אני לגמרי בעד השינוי שביצע נתניהו בנהלי הקבינט, ועל כך שהוא אשכרה מעדכן את השרים שלו לפני הסכם (בניגוד, למשל, להסכם הפסקת האש אחרי צוק איתן) כך שהם יוכלו להתייחס אליו ברצינות. אבל, אם יורשה לי, שאלה: מה עם לעדכן את הציבור? יכול להיות שגם לו יש משהו לומר על הסכם בין ישראל וטורקיה. אולי כדאי שגם הוא יידע על מה הקבינט יצביע, כדי שיוכל להביע את דעתו בפני הקבינט כל זמן שיש לה ערך? אתם יודעים, התפיסה הזו שהציבור משתתף בדמוקרטיה? מצד שני, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי מערכות בחירות ללא מצע ועדיין ניצח, אז כנראה שאני מגזים בתפיסה שהציבור רוצה לדעת – על כל פנים, ציבור מצביעיו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

זה לא הבעל, זה הכהנים

לפני כשבוע ומשהו, בשיא היובש, היתה ידיעה על כמה רבנים ודוגמנית שעלו השמימה בבלון פורח, ובגובה של אלף רגל החלו להתפלל את תפילת הגשם. הדוגמנית, כמובן, היתה שם כדי למשוך את תשומת הלב של התקשורת, אחרת הסבירות ששטיק של כמה קבליסטים לא היה מעניין אף אחד. התגובה הראשונה שלי למקרא הידיעה התמוהה ההיא היתה "אולי ישן הוא, ויקץ". אחרי הכל, אם אתה מקבל את עיקרי הבסיס של היהדות, אלוהים יכול לשמוע אותך – ולהתעלם, ברוב מוחלט של המקרים – מכל מקום. הצורך בטיסה ובקרבה לעננים הוא אלילות מובהקת.

אתמול, שידר ערוץ 2 ידיעה תמוהה לא פחות. הוא ליקט את האמונות התפלות שנפוצו בקרב הטוקבקים באתרי החדשות, ותהה אם יש קשר בין ההפטרה שנקראה בשבת, העוסקת באליהו הטובח בנביאי הבעל (משום צוטט הפסוק קודם לכן) ובין השריפה בכרמל. זאת משום שבהפטרה מופיעים הפסוקים הבאים מפרק י"ז של מלכים ספר א': "ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל… (כ"ט) ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב… (ל"ח) ותפל אש יהוה ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים…". שימו לב לדילוג המהיר על כל מה שבין פסוק כ"ט לפסוק ל"ח. זו עשויה להיות תוכחה לא נעימה לעובדי אלילים. לא שיש הבדל ניכר בין עדת מנשקי המזוזות של היום ובין העם הישראלי בימי אליהו: שניהם מחפשים את "הוכחת הכדורגל" התיאולוגית, קרי היכולת לצעוק "יש אלוהים!" אחרי נצחון. עדכון: כפי שמצא הקורא זיו פ., אפילו הידיעה על הטקסט של  ההפטרה לא נכונה. הטקסט הזה נקרא יותר באזור פורים, מה שהגיוני.

ערוץ 2 מתאר את זה כ"תיאור מפתיע של שריפה גדולה על הר הכרמל". התואר "מפתיע" ראוי רק אם אתה בור מוחלט. קודם כל, אין שום דבר "מפתיע" בתיאור שמופיע בטקסט בן 2,500, במיוחד כזה שהיית צריך לקרוא לבגרות. שנית, גם אין שום קשר בין ההפטרה הזו ובין השריפה. ההפטרות אינן משתנות; הן קבועות; הן חוזרות על עצמן במחזוריות שנתית. הסיכוי שההפטרה הזו תקרא בשבוע של שריפה הוא, על כן, 1:52. בדרך כלל הוא יותר נמוך, כי הפרשה הזו נקראת במה שפעם היה התחלת החורף, אבל לידיעת חובשי הכיפות המכחישים את ההתחממות הגלובלית – כי היא סותרת את ההבטחה שנתן יהוה לנוח – היה די חם כאן בנובמבר ובתחילת דצמבר. במקום להבהיר את הנקודות האלה, או סתם לא לשדר ידיעה מופרכת, ערוץ 2 מעדיף לשתף פעולה עם הבורים ועם המפעילים שלהם, רבנים להחזרה בתשובה שאיכשהו תמיד מצליחים למצוא איזה פסוק שאם מעקמים אותו הוא מתאים לטרגדיה השבועית – דבר שהם תמיד מוצאים בדיעבד, כמובן. אף פעם לא מראש. כל ההוכחות האלה על איך המפץ הגדול מופיע כבר בהבלים שבדה משה דה ליאון מליבו ומכונים ספר הזהר מעולם לא שימשו מישהו להעלות טענה מדעית לפני שהמדע העלה אותה.

על העגלה הזו טיפס שלשום עובדיה יוסף. הוא אמר בדרשה השבועית שלו ש"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת", ציטוט מהתלמוד. קודם כל, כפי שיעיד המקרה הזה, זה לא נכון אמפירית. יש עוד כמה ציטוטים מהתלמוד, שיסבירו לנו באיזה עולם חיים יוסף ושליחיו: "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת באה; מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת באה; ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה; דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית; חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה".

כלומר, על פניו לא רק שאנחנו אמורים לפטר את כל בחורי הישיבות, שהיו אמורים להגן עלינו מכל צרה בזכות לימודיהם אבל נכשלו בתפקידם והביאו עלינו בצורת ושריפת ענק, הרי שהיינו צריכים לפטר אותם מזמן – כל המלחמות האלה פה הן בגללם, "המורים בתורה שלא כהלכה".

נזכיר גם שזו טקטיקה די ותיקה של ש"ס: בעת אסון הבונים ב-1985, תלה שר הפנים דאז, יצחק פרץ – אז עדיין איש ש"ס – את האשמה בחילול השבת בפתח תקווה. רבנים אחרים טענו שמדובר במזוזות פסולות. אלה, כמובן, מקרים שבהם הקורבנות הם חילונים. תלונות כאלה לא נשמעות כאשר נפגעי האסון הם חרדים. אז מדובר בקורבנות טהורים שאלוהים בחר בהם כדי לכפר על עוון הדור.

ואחרי שצחקנו צחוק מר, צריך לזכור ולהזכיר שעובדיה יוסף לא לוקה בשטיון. הדרשה שלו ביום שישי, על מקורות השריפה, היתה דרשה פוליטית. היא היתה מיועדת להסיט את האש משלוחו, שר הפנים אלי ישי, שנושא באחריות המיניסטריאלית לשריפה. כמו המחזירים בתשובה, הם משתמשים בדת כאמצעי פוליטי: אמצעי להגנה או להתקפה, הכל על פי הצורך. אין שום דבר טהור או מנותק במי שעוסק בדת בספירה הציבורית. הוא תמיד עוסק גם בפוליטיקה. במקרה של יוסף ושל הכתבה המטומטמת בערוץ 2, המטרה היא לקדם את התפיסה ש"הכל כתוב מראש", שממנה מחליקים בקלות אל תפיסת "כולנו אשמים", ואם כולנו אשמים, אז לדרוש את ראשו של אלי ישי על שיפוד זו דרישה שיכולה להגיע רק מצד אנשים שרודפים אותו כי הוא דתי, מזרחי וימני – בדיוק מה שהוא טען הבוקר.

את ישי צריך להעיף מתפקידו לא רק בגלל שהוא שר גרוע בכל מה שקשור לציבור הכללי – הוא שלוח מרן, אחרי הכל, לא נציג הציבור – אלא גם משום שהוא והמפלגה שלו מקדמים תפיסה אנטי-אנושית ואנטי-מדעית. אבל אין לישי מה לדאוג: אם נתניהו יפטר אותו, זו תהיה אמירה שאחד השרים שלו אחראי לשריפה. ואז תעלה השאלה למה בעצם מינה נתניהו אדם כזה לתפקידו, ומה הקשר שלו-עצמו למחדלים. נתניהו כבר מודאג: הבוקר כבר נשמעו מקורביו אומרים ש"גם ממשלת שרון פישלה". הם כנראה סומכים על כך שלא נזכור מי היה שר האוצר של שרון.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום חמישי תיערך הפגנה בכיכר רבין, בשעה שבע, שתקרא להתפטרות ממשלת ישראל גם בלי הצורך להמתין לתוצאות ועדת החקירה. לצערי כנראה שלא אוכל להיות שם עקב התחייבות קודמת חשובה, אבל הדבר חשוב.

הערה מנהלתית ג': מצעד זכויות האדם השנתי יתקיים, כזכור, ביום שישי הקרוב. הוא יתחיל ב-10:30 בתיאטרון הבימה. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

עשן מחשבתה המתפוגג

ככל שאני שומע יותר על חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה), אני מתחרט על כך. כבר נתקלנו בה לפני חודשיים, כשצצה מן הנשיה ההולמת אותה כל כך בדרישה למנוע לימודים באוניברסיטה למי שלא שירתו בצה"ל, לפחות עד גיל 22. הפעם הבאה שנתקלתי בשמה היתה כשפנתה לשר הפנים אלי ישי, וקראה לו להשתמש בסמכותו המנדטורית ולסגור את עיתון "הארץ" בשל פרשת קם-נווה.

כך שזה לא באמת היה מפתיע לקרוא ששמאלוב-ברקוביץ' הופיעה במסיבה של המיליטריסטים של "אם תרצו". גם זה שהיא "מעריצה שרופה" שלהם, כדבריה, נשמע הגיוני. לא ברור איך מישהי עם שם ערל כל כך כמו יוליה, שמם של קיסרים שונאי ישראל, הצליחה להכנס למסיבה של ציונים שוללי גלות ומשוללי הומור – ציונית נלהבת כמוה לא יכלה לעברת ל"יעל"? יש תקדים – אבל ניחא.

דבר חמור הרבה יותר הוא מה שאומרת שמאלוב-ברקוביץ' לכתב וואלה, אייל דץ, בסוף המסיבה. היא מנסה לברר אם הוא שמאלן מסריח שחושב שפושעי מלחמה ישראלים צריכים לעמוד לדין, ואומרת לו שהיא "לא מפחדת מחרם של העולם." למה, הוא שואל. "ראית את האפר עכשיו מעל אירופה?", היא שואלת, והוא לא מבין. "זה עונש מאלוהים. כל מה שצריך זה שנאמין. ברגע שכולנו נאמין לא נצטרך לפחד מהעולם. הבעיה היא שהמון אנשים בארץ לא מאמינים, במיוחד השמאלניים, וזו בעצם הבעיה האמיתית."

אוי. יש לנו חברת כנסת שמאמינה שא. אלוהים מתערב ישירות בעולם האמיתי, אמונה שאנשים חושבים זנחו כבר בימי הביניים; ב. שתופעות טבעיות כמו התפרצות של הר געש או רעידות אדמה הן סימן לזעפו של האל; ג. במשתמע, שעונשו של האל מופנה כלפי מי שחושב רעות על יהודים; ד. אם כל היהודים יתאחדו באמונתם, הם יוכלו לכפות או לפחות לכופף את רצונו של יהוה לזה שלהם; ה. הבעיה היא ש"יש המון אנשים לא מאמינים"; והגרוע מכל, ו. שחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מוסמכת לאתר איתותי עשן של יהוה ולפרשן אותם.

עכשיו, יכול להיות ששמאלוב-ברקוביץ' היתה תחת השפעת אלכוהול או סמים כאשר אמרה את הדברים ושבמצב נורמלי יותר לא היתה אומרת אותם; אבל אם זה לא המצב – ולא ראיתי שום הכחשה מצידה או הסבר שכזה – הרי שהיא נמצאת ברמת תבונה שדומה לזו של חסיד חב"ד או שלמה בניזרי. כל זמן ששמאלוב-ברקוביץ' היתה אזרחית פרטית, האמונות המשונות שלה – ככל שיהיו ראויות לרחמים – על העולם היו עניינה ולכל היותר עניינה של סביבתה הקרובה בלבד. למרבה הדאגה, כרגע היא חברת כנסת, והעובדה שהיא חושבת ש"יהודים לא מאמינים" מסכנים את אחדותו המיסטית של עם ישראל היא בהחלט נושא לדיון ציבורי.

בעיה נוספת שיש לעמוד עליה היא עד כמה מפלגת קדימה היא מפלגת סוסים טרוייאניים. אף אחד לא היה מופתע לשמוע דברי הבל כאלה מאורי אריאל או אחד מחברי הכנסת של האגודה או ש"ס – וזה בסדר; מי שבחר בהם ידע איזה חתול יש בשק שהוא קונה.

אבל את קדימה מכרו לנו כמפלגת מרכז שפויה. לקחו את ציפי לבני ועשו מאמץ עליון לטשטש את ערימת הנוכלים, האופורטוניסטים ואנשי הימין שמסתתרים מאחוריה. רשימה חלקית: שאול מופז, צחי הנגבי, ישראל חסון, יואל חסון, דליה איציק, אלי אפללו, גדעון עזרא, רונית תירוש, עתניאל שנלר.

זו ככל הנראה קופת השרצים הגדולה ביותר שסחב אחריו איש ציבור כלשהו אי פעם. והיו מספיק טמבלים בשמאל הישראלי שקנו את הקש והגבבה של ראובן אדלר, את ההפחדה מפני בנימין נתניהו שנשענה על פרשנות שגויה במכוון של החוקים החוקתיים שלנו, והכניסו לכנסת מישהי שמקומה האמיתי היה באיחוד הלאומי – להוציא העובדה שזו האחרונה לא מוכנה לבחור נשים לכנסת.

אז בפעם הבאה שאיזה שמאלני מבולבל יתחיל לדבר אתכם על לבני, הצביעו בפניו על יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בתור מי שהקול שלו יכניס לכנסת. בפח הזה אסור ליפול שוב.

עדכון: מסתבר ששמאלוב-ברקוביץ’ לא שירתה בצה”ל: מהלשכה שלה נמסר ש”ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' לא שירתה בצבא ההגנה לישראל עקב נכות רפואית אך מילאה את חובתה לחברה במסגרת השירות הלאומי. חברת הכנסת שירתה בשני בתי חולים: בית החולים הגריאטרי ובית החולים  "ביקור חולים" ושימשה כעוזרת אישית לפרופסור דיאמנט.” נזכיר שוב ששמאלוב-ברקוביץ’ ביקשה לשלול, או למצער לעכב,  את זכות הלימודים של אנשים אחרים שצה”ל פטר משירות – ושלפי ההגדרות שלה, גם שירות “ג’ובניקי” הוא חשוד. עוד תומכת נלהבת של “אם תרצו” נחשפת כדמגוגית שמעשיה ופיה אינם שווים.

(תודה לקורא אייל לווין על ההפניה לכתבה בוואלה).

(יוסי גורביץ)

ארבע הערות: אחת היסטורית, אחת (קצרה) על היסטריה, שתיים תיאולוגיות (ואחת טכנית)

פיאט יוסטיטיה, רואט קיילום: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל ככל הנראה ג'ון איוון דמיאניוק ימות בכלא.

עדים רבים עלו על הדוכן בירושלים ונשבעו שדמיאניוק הוא "איוון האיום" מטרבליקנה, שומר אוקראיני שסונף ליחידת האס.אס. המקומית, והתביעה הישראלית האשימה אותו באחריות לרציחתם של 900,000 יהודים שם. בית המשפט המחוזי קיבל את העדויות, מצא ב-1988 את דמיאניוק אשם ודן אותו למוות.

העדים טעו, כולם. מסמכים שמצאה התביעה, עם נפילת הדיקטטורות הקומוניסטיות, אישרו שדמיאניוק שירת לא בטרבלינקה אלא בסוביבור בתקופה האמורה. במשפט שעדיין מהדהד באוזני, הקריא השופט העליון שמגר את פסק דין הזיכוי: "הוואכמן איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו…"

פסק הדין של העליון היה דוגמא לטרגדיה שבה החוק גובר על הצדק: דמיאניוק זוכה מרצח ההמונים בטרבלינקה משום שהיה מעורב ברצח קטן יותר בסוביבור. בעולם מושלם, דמיאניוק היה מועמד לדין מיד על פשעיו בסוביבור ומוצא להורג על פשעיו אלה. אבל זה היה אסון יחסי ציבור לתביעה, שגם כך עמדה עם ביצה שפוכה על פרצופה.

עכשיו דורשת גרמניה את הסגרתו של דמיאניוק כדי להעמידו לדין בשל אחריותו לסיוע לרצח של 29,000 יהודים בסוביבר. ארה"ב, שמנסה שנים להפטר מפושע המלחמה הישיש, תשמח ככל הנראה להעביר אותו לידיה.

אפשר לומר בציניות שגרמניה טובה מאד בהעמדתם לדין של פושעים שלא היו מקרב אנשיה-שלה, ושכמה וכמה פושעי מלחמה גרמנים חמקו מעונש – לעיתים בשל גילם – או זכו לעונש קל. הציניות הזו במקומה. ובכל זאת, טוב לדעת ש-64 שנים לאחר מעשה, הפשע עדיין רודף את הפושע. מעניק שבבים של תקווה שעדיין יש סיכוי לצדק, שיש סיבות לפושעי מלחמה, מעומר אל באשיר הגדול ועד שאול "אני רוצה 70 פלסטינים הרוגים ביום" מופז, בוגי "הרשינו לעצמו להרוג את האשה" יעלון, ודן "מכה קטנה בכנף" חלוץ הקטנים.

היסטריה תקשורתית: כשהכל ייגמר, ונביט אחורה אל חורבות עסקת שליט, ונתהה איך לעזאזל שוב נפלנו למלכודת הזו, הנה שתי תמונות שיסבירו איך. ללא מילים.

shalitt_pic

shalitt_pic_ynet
מבעד לצעיף של "חכמת ישראל": מכשף ישראלי העלה עלינו את לעגם של המצרים. המכשף, בניהו שמואלי, טוען ששלושה מכשפים אחרים – אחד יצחק כדורי, אחד יוסף שארוק, ואחד שאול דוד חי מועלם – הטילו כישוף על שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1970 והביאו למותו.

וזה דבר הכישוף, כפי שהסבירו שמואלי: "הרב מועלם לקח איתו כבד, לב וריאה של בהמה. אחר כך לקחו הוא והרב כדורי 100 מסמרים של ברזל והיו תוקעים אותם. כנראה שעם כל תקיעת מסמר הם היו אומרים איזה דבר. עוד מסמר אחד, עוד ועוד ועוד. אחר כך שמו את הכבד על פתילה, להתבשל על האש שלושה ימים. עד שנעשה שחור כפחם. אחר כך זרקו אותו לקוברו. אז הודיעו שעבד אל-נאצר מת."

כלומר, כישוף שחור של ממש, על פי כל הכללים והטקסים; הזבל הרוחני שהוא התרומה היהודית הייחודית לתקופת הרנסנס, הקבלה. מומחים מצרים לקבלה טוענים ששמואלי בסך הכל מנסה להגביר את כוחו בקרב חסידיו השוטים, והם כנראה צודקים – הפער בן 38 השנים בין האירוע לדיווח, והעובדה שהרבנים האמורים אינם עוד בחיים ולא יוכלו להכחיש את המיוחס להם (כדורי לא יכול היה גם עשור קודם למותו), הם סממנים בדוקים של אגדה.

אבל הפרכת דבר ההבל היא החלק הפחות מעניין בסיפור. מדוע כשאנחנו רואים טקסט כזה, אנחנו מניחים מיד ש"זו לא יהדות"? בגלל אנשי "חוכמת ישראל", קבוצה של יהודים מתבוללים-פחות-או-יותר בגרמניה של המאה ה-19, שניסו להפוך את היהדות למשהו מכובד, כזה שאפשר להגיע איתו לטרקלין של החברה הגבוהה בברלין. כדי לעשות את זה, הם ניתלו ברמב"ם ובאריסטוטליות שלו, וקראו לאורה את היהדות כולה. חלקים שלא התאימו לפרדיגמה – בערך 93% – פשוט לא הוזכרו. הם לא הבינו, למשל, מדוע יש צורך לקרוא את הקבלה, שהרי כולה הבל, שטות ורעות רוח.

אמת ויציב. אבל דווקא החלקים האלה, הפרימיטיביים בגסותם, הם לעיתים החלקים האותנטיים ביותר שבדת. ליהדות – הרבה יותר מלנצרות, למשל – יש מסורת ארוכה של עושי ניסים בשקל ומעלים באוב בשנקל. אחד השמות המקובלים לטיפוסים הלא סימפטיים האלה הוא "בעל שם". התלמוד, הטקסט המכונן של היהדות – התנ"ך הוא ספח בעייתי מאד – מלא בניסים כאלה, מהסוג שחסידיהם השוטים של נזירים סורים באותה תקופה סיפרו על רבותיהם. בניגוד לאגדות הקדושים-בדרכמה האלה, שברובם נשמטו בשקט לצד הדרך, התלמוד התאבן והפך לטקסט מקודש שאין לערער עליו – עם כל הזבל הנלווה, על רבא שיצר גולם, או רבא שהרג את רבי זירא בעת סעודת פורים, משהשתכר, ולמחרת השיב אותו לחיים. אלה מפעמים באופן הרבה יותר אותנטי מהאדים החיוורים והרציונליים של "חוכמת ישראל" לדורותיה, שאונסת את היהדות למיטת-סדום של "תורת הנביאים".

הערה תיאולוגית II: אחד הוויכוחים הגדולים בנצרות המוקדמת היה בין התיאולוג הקודר והדוחה אוגוסטינוס – שעליו אומר הכתוב "ואנוכי תולעת ולא איש"; מי שיכול לקרוא את ה"ווידויים" מבלי להתקף בתחושת גועל, שירים את ידו – ובין פלאגיוס הבריטי.

השאלה היתה שאלת החטא הקדמון. אוגוסטינוס התעקש שתינוקות שמתו בטרם נטבלו מתו בעודם נושאים את החטא הקדמון, וככאלה הם יורשי גיהנום. פלאגיוס ותומכיו תקפו את העמדה הזו בשצף קצף.

כתב הבישוף יוליאנוס מאקלאנום לאוגוסטינוס: "תינוקות, אתה אומר, נושאים את חטאם של אחרים, לא את חטאם שלהם. הסבר נא לי, אם כן, מיהו אותו השולח את החף מפשע לרצות עונש. אתה עונה: אלוהים. אלוהים, אתה אומר; אותו אל אשר מבטיח את אהבתו לנו, אשר אהב אותנו ולא חסך את בנו ומסר אותו בידינו – הוא אשר שופט אותנו בדרך זו; הוא הרודף תינוקות בני יומם; הוא המשליך תינוקות אלו לתבערת אלמוות בשל רצונם הרע, כאשר הוא יודע כי טרם גיבשו רצון, ויהי טוב או רע.

"חוש צודק וראוי של מידה יאמר לנו שאינך ראוי לתגובה; כה הרחקת מן הרגש הדתי, מעמדותיהם של בני תרבות, כה הרחקת, למעשה, מן ההגיון הפשוט, עד שאתה חושב שאלוהיך מסוגל לפשעים כאלה שיימצאו אך בקושי אף בקרב הברבארים". [התרגום, מהאנגלית, שלי – יצ"ג]. והכנסיה, כמובן, אימצה את עמדתו של אוגוסטינוס.

למה אני מבלבל לכם את המוח עם תיאולוגיה מהמאה החמישית? כי, במובנים מסוימים ובשינויים ההכרחיים, זו גם עמדתה של היהדות. חשבו על טקס הבר מצווה: האב אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כלומר, עד לאותו הרגע, נאלץ האב לשאת גם בעוונותיו של הילד, שאיננו ישות משפטית עצמאית אך בהחלט מסוגל לחטוא. כלומר, במשך פרק זמן מסוים = ודאי אם הילד מת בטרם יגיע לפרקו – האב "נושא את חטאו של אחר, לא את חטאו", והוא עשוי להיענש עליו, שאם לא כן לא היה מקום לברכה.

זה לא כל כך שונה, בסופו של דבר.

הערה טכנית: פתחתי לפני כחודש קבוצה בפליקר, שמיועדת לתמונות של אירועים פוליטיים או אישים פוליטיים בישראל. התמונות צריכות להיות חלק מה-creative commons, כלומר היוצרים מוותרים על חלק מזכויותיהם ומתירים שימוש (ללא מטרת רווח) בהן. המטרה היא ליצור מאגר תמונות שיאפשר לבלוגרים (ישראלים ואחרים) לשלב את התמונות בפוסטים שלהם ללא חשש של עבירה על זכויות יוצרים.

כדי להצטרף לקבוצה יש קודם כל לפתוח חשבון פליקר (אם אין לכם) ואז להמתין עד שתנוח עליו הרוח והוא יאפשר לכם להצטרף. זה עשוי לקחת כשבוע, במקרים קיצוניים. אם הפרויקט הזה מעניין אתכם, אפשר להצטרף לקבוצה כאן.

(יוסי גורביץ)

לתת לבן גביר את אשר לבן גביר

בתחילת החודש, הכריע בג"צ בעתירה שהגישו אנשי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. השניים דרשו כי יותר להם לצעוד באום אל פאחם עם דגל ישראל. המשטרה והפרקליטות התנגדו, בשתי טענות. ראשית, שמדובר בפרובוקציה; שנית, שקיימת סכנה לשלום הציבור. כשמגיע, מגיע (תמונה לא עדכנית - מ-2004. לא כל כך ידעתי לצלם אז)

 

בית המשפט דחה את טענות המדינה והורה למשטרה ולפרקליטות להגיע להסכמה עם העותרים על מסלול צעדה מוסכם בתחומי אום אל פאחם. ויפה עשה: חופש הדיבור מגן גם על פרובוקציות – למעשה, בהנתן שדיבור שגרתי איננו זקוק להגנה, עיקר ההגנה היא על דיבור חריג – והטענה של חשש לאלימות מפקיעה, למעשה, את אום אל פאחם מתחומי מדינת ישראל.

 

ביום חמישי האחרון, פנתה הפרקליטות שוב לבג"צ, בדרישה למנוע את הצעדה.למעשה, ביקשה הפרקליטות מבג"צ לחזור בו. בשיחה שניהלתי עם בן גביר היום, הוא אמר שמדובר בצעד חריג מאד: לא מדובר בבקשה לדיון בהרכב מורחב אלא חד חלק בדרישה לביטול פסק הדין הקודם.

 

בן גביר אמר עוד כי המשטרה, שבג"צ דרש ממנה לתאם את הצעדה עם העותרים, התחמקה מכך במשך כשבועיים, ולאחר מכן הציעה להם לבחור בין התוואי שבג"צ כבר דחה ובין צעדה "בתחום המוניציפלי" של אום אל פאחם – היינו, הרחק ממרכז העיר. הוא ציין שמפקד התחנה רצה לזמן אותו לשיחת תיאום ביום שישי אחר הצהרים, ומשהעיר בן גביר כי הוא שומר שבת, הבטיח לו המפקד נאמנה כי הם מגישים אוכל טוב בתחנה בשבת.

 

זה לא רציני. בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות. רגשותיהם של מוסלמי אום אל פאחם אינם עדינים יותר מרגשותיהם של חרדי ירושלים, ולשניהם אין הגנה מפגיעה.

 

יש שלושה דברים שחייבים להיאמר. ראשית כל, אם אום אל פאחם היא חלק מישראל, יש לאכוף בה את החלטות בג"צ. ראוי שגם תושבי אום אל פאחם, ולא רק המשטרה, יבינו את משמעותם האמיתית של הדברים: אם התושבים ימנעו באלימות את צעדתם של בן גביר וחבר מרעיו, הם יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. זה יהיה צעד ענקי קדימה לקראת גירוש שני, או למצער אימוץ תכניו של אביגדור ליברמן להעברת אום אל פאחם וערים ערביות אחרות לרשות הפלסטינית. מניעה באלימות של הנפת דגל ישראל בעיר תהיה גול עצמי שקשה יהיה אחר כך להתאושש ממנו. יצוין שהתפיסה שתושבי אום אל פאחם לא יעמדו במראה של מספר צועדים המנופפים בדגל היא גזענות: היא אומרת שמדובר למעשה באותם "חצאי שדים, חצאי ילדים" של קיפלינג, אנשים שאין להם כל שליטה על רגשותיהם, ובקצרה – אנשים לא רציונליים, שאינם במדרגה אחת עם "האדם הסביר", המערבי.  

 

שנית, שאין חופש דיבור לשיעורין. בשנות התשעים, כתבה טטיאנה סוסקין כרוז בזוי למדי, שבו נראה מייסד האיסלם מוחמד עם ראש חזיר. יש בישראל סעיף נשכח של פגיעה ברגשות דת. הוא לא הופעל כשמגזין פופולרי יצא כשבשערו פרה עם ראשה של הבתולה מאריה, הוא לא הופעל כלפי ביטויי נאצה כנגד הדת היהודית, ולמיטב ידיעתי גם לא לאחר שהגשתי תלונה כנגד שורף ספרי הברית החדשה מאור יהודה. כמו חוק הכישוף, שאכיפתו היתה משליכה לכלא מאות מעוננים, מעלים באוב, קוראים בקלפים ועוד, חוק רגשות הדת הפך לאות מתה – עד שהנפגעים היו מוסלמים. אז הוא הופעל, ומאחר ותחילת שנו התשעים הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" היתה בחיתוליה, סוסקין ריצתה שנתיים מאסר. חופש הדיבור, כאמור, מיועד להגן גם על מה שנראה כדיבור מחליא. אנחנו כושלים במבחן הזה פעם אחר פעם.

 

שלישית, וחשוב מכל, מניעת המצעד תהיה נפילה למלכודת של הימין הקיצוני. היא תהיה פגיעת טורפדו מתחת לקו המים של תפיסת ישראל כדמוקרטית. הימין הקיצוני יוכל לחגוג את נצחונו ולהציג את הדמוקרטיה כצעצוע של ליברלים בעיני עצמם. ההשוואה הזו – אום אל פאחם מול מצעד הגאווה, גאים מול יהודים גאים – תשמש כאיל ניגוח נוסף של שיטת ממשל שהלגיטימיות שלה ממילא מעורערת בקרב חלקים ניכרים מהציבור. זה בדיוק סוג המוקשים שבן גביר אוהב כל כך להניח.

 

הגיע הזמן להפסיק לעלות עליהם פעם אחר פעם. גם בן גביר ומרזל הם חלק מהציבוריות הישראלית, עד כמה שזה מציק. גם הם זכאים לכל הגנותיה של הדמוקרטיה.

 

כיצד צריכים תושבי אום אום אל פאחם לקבל את פני בן גביר וחבריו? כפי שקיבלה גבעתיים את פני הרב כהנא בשנות השמונים: הפגנה המונית של הציבור, שהטביע את דבריו של כהנא בשריקות בלתי פוסקות, עד שהלה איבד את עשתונותיו ועזב את המקום. לא באלימות, לא בפחדנות משטרתית – שתי תגובות שיאוששו את כל הסטריאוטיפים על המוסלמים חסרי המעצורים והתבונה – אלא בשריקות ושלטי-נגד. רק כך.

 

(יוסי גורביץ)

הרואים אשה כערווה

טענה מקובלת בקרב אחינו חובשי הכיפות היא שהתרבות החילונית כולה תרבות פריצות ותאווה, ושהללו – להוציא נבירה בלתי פוסקת אחר סמים ואלכוהול, כמובן – עומדות במרכז והכל סוגדים להן. אם להאזין למחזירים בתשובה, יש אורגיה באכחנטית בכל פיצוציה, טקסים לעשתורת בכל תחנת דלק. מתקבל הרושם שהיהודיסטים מכירים את החברה הישראלית מפרסומות ומדרשות.

 

המציאות, למרבה הצער, הפוכה. לפני כחודש רגזה הארץ – או, ליתר דיוק, החלק המזערי שלה שאיננו ברברי, שהוא גם, שלא במקרה, זה היודע להתבטא – כאשר האספסוף היהודיסטי כפה על נערות לבישת שק, שמא עשויים בני ישראל הכשרים לבוא לידי עבירה בראותם ילדה בחולצה ומכנסיים. כלומר, הגברבר חובש הכיפה המצוי נמצא בסכנה מעצם זרועה החשופה למחצה של ילדה – ועוד לא אמרנו שום דבר על שיער חשוף.

 

בכלל, קשים חייו של הגברבר היהודיסטי: עצם שמיעתה של שירת אשה מכשילה אותו. כוח הרצון שלו כה קלוש, שכל דבר של מה בכך יכול להכריעו. הוא תמים, מוקף בנשים מפתות, והכלי היחיד העומד לו הוא התנזרות מהכרה בעצם קיומן. לא ברור למה, שהרי מדובר ב"חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; והיום, אחרי הכל, אפילו רבני החרדים לא ינסו את התירוץ הישן של "רוב נשים מצויות בכשפים". הוא נהיה מביך אחרי המאה ה-17. מי, אם כן, מתעסק אובססיבית במיניות? מיניותו של מי מעוותת יותר?

 

מתקפת צניעות מתרגשת עלינו. לא רק פניהן של הילדות בגשר המיתרים הולבנו – עבירה חמורה, אם אני זוכר נכון – אלא גם של כל חברות הכנסת. אמנם, הן מיעוט – מחפיר – בכנסת, אבל הן מייצגות רוב בציבור (51%), והן שני-שליש ממקהלת הכנסת. ואף על פי כן, הנהלת הכנסת החליטה שנשים, אפילו חברות כנסת, לא ישירו בכנסת. החריג היחיד הוא ילדות בנות 13, שאין חשש שתסכנה את תומתם של חברי הכנסת היהודיסטים. כלומר, במחטף, ללא דיון, אימצה הנהלת הכנסת את המחמיר שבדינים הרואה בנשים מזיקות בדמות אדם. בלא דיון, הוכרזו 51% מן האוכלוסיה כמסוכנות לחלק הארי של ההאוכלוסיה – זה הקטן יותר, כמובן. במחי החלטה פרוצדורלית, בעטה הנהלת הכנסת – הכנסת! הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – את ישראל לימי הביניים.

 

משנמתח החבל, אין עוצרים: האספסוף הקדוש שרף ברחובות ירושלים עשרות כרזות ועליהן פניה של אורנה בנאי. פנים: לא מחשוף. פנים: לא ביקיני. פנים. מהות האדם. במקרה או שלא במקרה, פני נשים היו מוקד לסערה גם בקו התפר שבין הדתיים-לאומניים לחרדים-הלאומניים: ארגון "מעיינות הישועה" פרסם לפני כמעט שנה את פעיליו המרכזיים – אבל החשיך את פניהן של הנשים. החשיכה נמשכת אל החשיכה, ואותו חומץ בן חומצה, שמואל אליהו, מיהר לגונן על ההחלטה. האם פעילות "מעיינות הישועה" הצטלמו בבגדים לא צנועים? הרי כל השומע יצחק. לא, זה לא עניין של צניעות. כרגיל, הצניעות היא תירוץ.

 

עוד זה מדבר וזה בא: במסגרת הפיכתו של צה"ל לצבא השמיים, הודיע השבוע דובר צה"ל כי "הלכה פסוקה היא בידינו כי קול באשה ערווה, ועל פי שורת הדין, אין דרך להתיר לחיילים דתיים לשמוע זמרת, אפילו במסגרת טקס צבאי". אם קולו של דובר צה"ל נשמע לכם דומה באופן חשוד לזה של שלמה יוסף אלישיב, זה לא במקרה: הוא מצטט רב פיקודי, מילה במילה.

 

הרב פסק כפי שפסק – כפי ההלכה היהודית מחייבת אותו לפסוק, ויש בין הפוסקים גם שאינם מתירים לתלמידיהם לשמוע קול אשה גם בהקלטה או רדיו – משום שנתבקש לכך על ידי תלמיד. אלה אותם תלמידים שכה מקפידים הם במצוות, שלא רק שאינם מוכנים לשמוע אישה שרה – הם גם אינם מוכנים לקבל ממנה פקודות.

 

הנה יוצא המרצע מן השק: ההתקפות הללו – שלוש מהן בשבוע אחד – אינן מיועדות "להגנה על תומתו של הגבר היהודי". זו, לכל היותר, סיסמת גיוס לנבערים ולמאמינים ב"ספרים קדושים" שלא קראו ושלא יזהו. המטרה היא גלילה אחורה של זכויות הנשים והשבתה של הפטריארכיה היהודית על כנה. אם זה יקרה, כל השאר כבר יקרה מאליו.

 

לא במקרה מעמדן של הנשים הוא שדה הקרב המרכזי במדינות האיסלם; לא במקרה, נחשב ביטול האיסור על רעלה באוניברסיטאות הטורקיות לנסיגתה של הרציונליות בפני המפלצתיות. זהו קו התפר בין המודרנה לנחשלות, בין הקדמה והברבריות. מדברים על חזרה לימי הביניים; זו שטות; ימי הביניים האירופאיים היו מתקדמים לאין שיעור ממה שנחשף שעשתה השבוע הכנסת – הנוהל נמשך מזה זמן – או מעמדתו של דובר צה"ל, וודאי מהאספסוף שברחובות העיר שמן הראוי שתקרא, דבר המצריך שינוי קל בלבד, יאושלים. במאבק התרבותי הגדול הזה, היהדות האורתודוקסית נמצאת בצד של הטאליבאן; והיא הצליחה להכניע את הכנסת, המוסד הריבוני של כל הישראלים – והצליחה בכך ללא כל מאבק. לא היה דיון. היתה צנזורה עצמית: המוסדות הלאומיים, החילוניים, כבר מרגישים לבד, ללא דרישה, מתי הם מגדישים את הסאה. כל כך התרגלנו למכות הקטנות האלה, שלא חשנו בסטירה; כל כך התרגלנו להשפלתן הממוסדת של אחיותינו לאומה, שחשבנו שהיריקות הללו הן עוד קצת גשם.

 

אם ציפי לבני לא תצליח להבחר לראשות הממשלה, לא יהיה זה משום ריקנות הרקורד שלה: האיש שהיא מחליפה היה הצלחה קטנה מאד. היא עשויה לגלות בקרוב, על בשרה, את משמעות העובדה שבתחום המדיני, קפאה ההלכה על שמריה במאה השלישית לפני הספירה. בעקבות התלמוד, כותב אוכל הנבלות הגדול: אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר [שום תשים עליך – יצ"ג] "מלך", ולא מלכה; וכן כל משימות בישראל, אין ממנין בהן אלא איש. קצינות צה"ל בכלל זה.

 

כמו קיומן של כנסיות, כמו קיומם של הומוסקסואלים, גם מעמדן המודרני של נשים הוא כסיכה דוקרת בבשרה של שנאת האדם היהודית. אשה חופשית, העושה כרצונה, הבוחרת כרצונה את בני זוגה, היא בעיניה לצנינים, היא היפוך הסדר הטבעי. וכעת, כשחומת הברזל של המציאות קורסת, הם מנסים לחזור "אל מה שצריך להיות" ושמעולם לא היה. והשבוע, אישרה הכנסת בחוק שבני החרדים לא ילמדו אלא את התפלות שמלמדיהם רוצים שילמדו. הקמנו עוד דור לטאליבאן. 

 

בתוך ערימות הסחי המהוות את התלמוד, נמצא סיפור קצרצר (אני מודה עליו לארי אלון, באותה חוברת ישנה של "שדמות", עלמא די) שהוא פנינה. כוחו בקיצורו. רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה.

 

ובעברית: רב רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד [היינו, ערב יום הכיפורים אחד] משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

 

נדון במערכת היחסים הלא טבעית של רב רחומי ואשתו (חוששני שאת הנקודה הזו מחטיא ברדיצ'בסקי בסיפורו המבוסס על סיפור זה): אלמנת הקש הזו, מתה בחייה, מסכינה עם כך שבעלה מבקר אותה רק פעם אחת – בערב יום הכיפורים, יום שיחסי המין אסורים בו. כל שהוא מעניק לה הוא את זיו פניו פעם בשנה. להתגרש כנראה איננה יכולה – התולעת הוא אמורא – או שאהבתה לחלאה גדולה מדי: רחומי מחויב, אחרי הכל, ב"שארה, כסותה ועונתה", ואת האחרון לא נראה שהוא מספק. משהחלאה הקטנה איננו מצליח לעמוד אפילו ברף הנמוך מאד הזה, "חלשה דעתה", ומשמים גוזרים עליו מיד – בערב יום הכיפורים! – עונש מוות.

 

הסיפור הזה, המובא בעמוד בתלמוד שבו דנים מהי "עונתו" של תלמיד חכם, מבטא, לדעתי, אותו חוסר נחת ואותו חשש שמבטא "המעשה הנורא ברבי יוסף": שמא מוגדשת הסאה, שמא העולם לא יעמוד עוד בגזירות המופרכות שהוזים תלמידי חכמים, שמא לזעמה של אשה נטושה אכן יש כוח.

 

כדי למנוע מצב שנשות ישראל תגענה למצב שבו תוצג להם אשתו – חסרת השם, אלא מה – של רחומי כמודל פמיניסטי, לפני שמצב כזה ייחשב להגזמה מצערת ולחריגה לא ראויה, אנחנו צריכים לעמוד ולתקן את הפרצות בחוק הברזל. אנחנו כה עסוקים בהכחשתה של מלחמת התרבות, ובחנפנות "כולנו יהודים", שאיננו שמים לב שאנו מובסים.

 

כן, נשים ישירו; מי שלא יסכים לכך מוזמן ללכת, ושישכח מתקציבי ציבור. כן, נשים יפקדו בצבא – ומי שלא יסכין עם כך, יתמודד נא עם "עונשים של פלדה! בתי דין של שדה!". כן, פני נשים יופיעו ברחוב – ומי שיפגע בפרסומות מטעם פוליטי ('דתי', כביכול) יטופל כפי שמטופלים פעילי זרוע ההטפה של החמאס.

 

במלחמת תרבות, אסור לוותר על אף שעל – והכנסת חשפה השבוע נסיגה צרפתית. לא, רוב האוכלוסיה איננה מצורעת; המצורעים נמצאים בצד השני, והגיע הזמן לגרש אותם מן המחנה, ולחסל את הלגיטימיות שלהם.

 

אבל לשם כך צריך עמוד שדרה, ויכולת לומר "יהדות? לא, תודה: נרפאתי", ולגלות חוסר סובלנות קיצוני כלפי אמונות טפלות. בקצרה, צריך מה שכונה בבוז "פונדמנטליזם של נאורות": סירוב נחוש להתפשר על אמונות בסיס בפני שנאת אדם המתחזה לדרישה ל"כיבוד אמונות". עד שיקום מחדש קיר הברזל, עד שהמאמינים בשדים יסוגו שוב למאורתיהם, היאות להם.

 

ואת הנחישות הזו, כמסתבר, אין לנו.

  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

לא "בנים", לא "ילדים", לא "שיבה": רק תבוסה וחרפה

אלא אם משקרים לנו בגסות – תמיד אפשרות, כשמדובר בממשלת ישראל – קברניטינו אינם יודעים מה הם צפויים לקבל היום מהחיזבאללה. אמנם, ההערכה היא שנקבל גוויות, אבל יתכן שאיש אינו יודע. חשבתי שעסקת שבויים תמורת גוויות היא הגרועה ביותר שבאפשר; אבל עסקת שרדינגר כזו, שבה אינך יודע אם אתה מקבל גוויה או שבוי, היא גרועה אף יותר. פירושה העדר מוחלט של יכולת משא ומתן, קריסה טוטאלית, תנו מה שתרצו ואנחנו ניתן מה שתרצו.

 

יש לקוות שלא כך הדבר, אבל כשהדברים האלה נכתבים, הצלב האדום מודיע ש"נציגינו מקבלים את אלדד רגב ואהוד גולדווסר. עדיין לא ברור לנו מה מצבם". הסבירות, כמובן, היא שמדובר בגופות. [עדכון: החיזבאללה העביר שני ארונות מתים לידי ישראל.]  בנים? גם עכשיו?

 

ולכן מרגיזה כל כך, עד כדי גועל, עד כדי הקאה, ההתגייסות התקשורתית הסנטימנטלית של היממה האחרונה. "הארץ" התייחס אמש לעסקה כאל "חילופי השבויים", אבל אין כאן שום שבויים, רק גוויות. הוא כתב ש"החיזבאללה ימסור, באמצעות הצלב האדום, את החיילים החטופים", אבל מיהר להוסיף את השורה הגרוטסקית: "עם קבלת החטופים, אנשי הרבנות הצבאית ומומחים ישראלים יפתחו בהליך לזיהוים". כמה קשה צריך להיות זיהוים של חטופים? מדוע צריכים להיות מעורבים בו אנשי הרבנות הצבאית? כתבו ברור, אנשי "הארץ": לא "חטופים" אנו מקבלים כי אם גופות. הבוקר הגדילו ועשו: כתבו מעל לכותרתם העיקרית "אודי ואלדד חוזרים הביתה". מי הגיע למעבר הגבול?

 

ויינט חוזר על אותם מונחים: "ב-9:00 ישובו לישראל אלדד רגב ואהוד גולדווסר". לא כך, לא כך: אנו הולכים אליהם, והם לא ישובו אלינו. כרגיל, מגדיל נרג לעשות: הוא כותב ש"יוחזרו שני החיילים…" – ותגית אדומה מצהירה: "מחזירים את הבנים". עכשיו הוא עולה עם כותרת שקרית ומבחילה עוד יותר: "רגב וגולדווסר הגיעו למעבר הגבול בנקורה". וכותרת המשנה מוכיחה את שקר מחבר הכותרת: "הם יועברו לשטח ישראל ויתחיל הליך זיהוים".

 

קשה להתעכב על מילים ועל ניסוחים בשעה כזה, קשה אבל צריך. כי מילים וניסוחים הם מה שהביאו אותנו לקאנוסה הזו. רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב אינם "ילדים", אינם "בנים": הם חיילי צבא הגנה לישראל שנפלו על משמרתם. הם אינם "שבים הביתה", כי אם מובאים לקבר ישראל. העסקה עם החיזבאללה איננה "חילופי שבויים", כי איננו מקבלים שבויים. אנחנו מקבלים גופות.

 

טשטוש המונחים הזה הוא מה שהוביל לעסקה, הוא מה שאיפשר לחיזבאללה למכור לנו גופות ולקבל מחיר של אנשים חיים. העמדת הפנים ההיסטרית הזו, המטשטשת בין חיים ומתים ומעלימה את ההבדל ביניהם, רווחה גם בדיווחים על העסקה הקודמת, ב-2004; עסקת שרון-טננבאום סללה את הדרך להריגתם של רגב וגולדווסר ולחטיפת גופותיהם; ויש להניח שאותה היסטריה בזויה, אותה התרפקות על רגש ומיסטיקה על חשבון חשיבה צוננת מצד עם שאיבד את שרידי שפיותו תסלול את הדרך לעסקה הבאה. לתקשורת, המשתמשת בכל המונחים הלא נכונים, יש אחריות רבה לכך – במיוחד כשמדובר בממשלה רופסת כמו הנוכחית, שנעה עם משבי רוח דעת הקהל.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

ולא תהא למוות ממשלה

שום דבר לא ברור, כל הצדדים מקפידים לפזר דיסאינפורמציה, אבל על פי מה שפורסם, ביום ראשון תצביע הממשלה על העברתו של הרוצח סמיר קונטאר ועוד ארבעה אחרים לידי החיזבאללה, וכן כעשר גופות של אנשי חיזבאללה; ובתמורה תקבל ישראל – מה?

 

לא ברור. אף אחד לא יודע. החיזבאללה לא מסר אות חיים מאהוד גולדווסר ואלדד רגב. על פי איתותים שמפזר אהוד ברק, מערכת הבטחון מעריכה כי השניים אינם בחיים. ברק שלח רמז עבה ל'ידיעות אחרונות' הבוקר: לדבריו,  אם העסקה תהיה שבויים תמורת גוויות, הוא יצביע כנגדה.

 

ובצדק מוחלט. אם גולדווסר ורגב אינם בין החיים, הדבר הוא בין השאר באשמת עסקת הגופות מ-2004, כשישראל העבירה עצורים חיים וקיבלה בתמורה שלוש גוויות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. העלטה שעטפה את העסקה אז מנעה מן הציבור לדעת שבין הנוכל שעמד אז בראש הממשלה ובין הנוכל שהיה בידי החיזבאללה היו קשרי משפחה ועסקים. מה למד החיזבאללה מן העסקה? שהציבור הישראלי, שהיה מוותר בשמחה על טננבאום, משלם מחיר מלא גם עבור גוויות.

 

המסקנה המתבקשת: בפעם הבאה שחטף החיזבאללה חיילים, הם נפצעו באורח כה קשה שמומחי צה"ל שהגיעו לזירה הגיעו למסקנה שהם מתו זמן קצר לאחר חטיפתם. את המידע הקריטי הזה, אגב, הסתיר צה"ל מראש הממשלה אולמרט – היי, הוא היה יכול להגיע למסקנה שאם הם מתים, אולי אין טעם לצאת למלחמה – וחלק גדול מהציבור כלל לא נחשף לו.

 

אם נשלם לחיזבאללה את חשבון הקצב שהגיש לנו גם הפעם, נקבע במסמרות ברזל את התפיסה שלחיי חיילי ישראל אין ערך. אינני יודע אם גולדווסר ורגב בחיים או לא; ההנחה הסבירה היא שאילו היו בחיים, החיזבאללה היה מציג ראיות לכך. לחיזבאללה יש נסיון ארוך, בן 25 שנים, בעסקות בני ערובה; בכל פעם שבן הערובה היה בחיים, היתה צצה קלטת המעידה על כך. כשזה לא קרה, כמו במקרה שלושת החטופים ב-2000, הם היו מתים.

 

על כן אין להיענות לעסקה הזו. על הממשלה לעמוד בלחצן של המשפחות ולזכור את האינטרס הציבורי, ולסרב. העמדה הזו נכונה, אגב, גם במקרה של גלעד שליט, שיש לנו סיבות טובות להאמין שהוא בחיים. שליט, כמו רגב וגולדווסר, היה חייל. מוות הוא סכנה מקצועית לחיילים. אין להניח לחטיפתם של מספר חיילים להפוך מדינה שלמה לבת ערובה.

 

זו מה שהיתה הממשלה אמורה לומר, אילו היתה רציונלית. אבל כדי שתהיה לנו ממשלה רציונלית, רצוי להתחיל מציבור שפוי. בסקר שערך 'ידיעות אחרונות', אמרו 61% מן הנשאלים כי הם תומכים בהעברת קונטאר והאחרים לידי חיזבאללה, גם אם כל מה שתקבל ישראל בתמורה הוא גופות.

 

במדינה שבה זק"א הוא גיבור תרבות, במדינה שזה הציבור שלה, במדינה שמוכנה להקריב שני חיילים חיים כדי להביא שרידי גופות חיילים שכבר מתו, אין להתפלא שאלו ההחלטות שמקבלת הממשלה. פעם אחר פעם, מתוך האתוס היהודי הפרימיטיבי של 'כבוד המת', מתוך התפיסה שהמת ממשיך לחיות לאחר המוות ושהוא קשור לאברי גופו, מתוך רעיון העוועים שהדמון יהוה לא מסוגל להשיב גופות חלקיות לחיים, אנחנו מקריבים את החיים על מזבח המוות. הגיע הזמן, אם חפצים חיים אנחנו, אם עוד אנו מסוגלים לכך, להפסיק. 

 

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

למוות, ממשלה

ישראל קיבלה היום מידי החיזבאללה, מוסר הצלב האדום, ארגז ובו חלקי גופות של חיילים שנהרגו במלחמת לבנון השניה. תמורת השלל הנקרופילי הזה – התזכורת הקבועה למידת האמת שיש בטענת בני דודינו על דאגתם לזכויות אדם, ועל התיימרות תרבותם להיות שוות ערך לתרבויות אחרות – העבירה ישראל אדם חי, המרגל ניסים נאסר.

שוב חוזר הדפוס על עצמו. לאחר חטיפתם של שלושת החיילים בשנת 2000, הסכימה ישראל לשחרר אנשי חיזבאללה רבים תמורת שלוש גופות ועבריין אחד. הולכות ומתגברות השמועות כי גם שני החיילים שנחטפו ביולי 2006, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, מתים. אם הם אכן מתים, הדבר נובע בין השאר מאותה עסקה אומללה. לימדנו את החיזבאללה שאין טעם רב בשמירה על שבויינו בחיים: ישראל תשלם מחיר מלא גם עבור בשר מת.

אילו היה לחיזבאללה שבוי שהיה רוצה להחליף תמורת המרגל שלו, העסקה היתה הגיונית. אבל כאן החלפנו אדם חי בבשר נרקב. למי זה טוב? לא לאנשים הבאים שהחיזבאללה ינסה לחטוף. אנחנו משלמים בקביעות יותר מדי עבור פחות מדי.

מה, בעצם, תעשה ישראל בחלקי הגופות האלה? מי זקוק לטחול שהיה מחוץ לגוף כמעט שנתיים? מה יעשו עם הכליות? מה התועלת שבריאות? כאן מתמזגות שלוש מהתופעות הבזויות ביותר בישראל כיום: הערצה היסטרית של שרידי גופות ותפיסה של קדושת הגוף (על זק"א כתבתי אתמול) – אבל הקדושה הזו מוגבלת לגוף המת. הישראלים מוכנים להשקיע הרבה יותר בגוויות מאשר, למשל, לוודא שלכל ילדי המדינה יש גישה לרופא, או לדאוג לרווחתם של נכים.

ועל כל זה מרחפת הסגידה האומללה לצה"ל. עבור חלקי גופות של חיילים נעשה הכל, אפילו – כפי שהעיד מחזה האבסורד בזייתון ב-2004 – נקריב שני חיילים אחרים, שהיו עסוקים בחיפוש חלקי הגופות מההתקפה של שלשום. למען קבורתם הכשרה של חלקי גופות, נייצר עוד חלקי גופות.

אילו היו חיילים נעדרים במלחמה האחרונה, וחלקי הגופות היו עשויים (ספק גדול, שכן השימור משמיד בדרך כלל את הדי.אן.איי.) להביא לזיהויים – ניחא. אבל אין. יש כאן היסטריה פטישיסטית ותו לא.

והנקרופיליה הממלכתית הזו זוכה לתמיכה עצומה, הן מצד מאמיני הדמון יהוה שסבורים שהוא לא יכול בלי חלקי הגופות, הן מצד חילונים-לכאורה – רוב מניינים ובניינם של מטלטלי הקריסטלים, צופי הכוכבים, מלקקי שרידי הקפה, קוראי כף היד, הפותחים בקלפים, הסוגדים לאבנים וכל שאר הניו אייג'יסטים שמגדירים את עצמם כ"חילוניים" – שחילוניותם לא הצליחה להגיע לתובנה הבסיסית שמשמת אדם אין עוד כל חשיבות לגופתו. אל תאמר, ביקש סוקרטס מידידו קריטון לפני 2,407 שנים, לאחר שבלע את הרוש, שאת סוקרטס אתה קובר; סוקרטס האמיתי איננו הגוויה, איננו מועלה בלהבות.

המסר הזה כנראה מורכב מדי לרוב הישראלים של ימינו. אפשר להתווכח על שורשיה של תרבות המוות הזו, אבל אף אדם רציונלי לא יחלוק על כך שהיא מקריבה קורבנות על חשבונם של החיים. אלא שרציונליות, למרבה הצער, היא לא מטבע עובר לסוחר בישראל 2008.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התבונה היא שמתפוגגת

בטקס רב רושם, אישר שר האוצר של גאבון לשני רופאי האליל הבכירים בארצו – השניים מחזיקים בתפקיד רשמי ומקבלים משכורת ממשלתית – למכור לאדם זר את מלאי הבקר של המדינה לתקופה של כעשרה ימים, הימים שבהם על פי המסורת המקומית נמנע האליל מלאכול בשר. בימים אלו, על פי חוק שנוי במחלוקת – משום שרוב התושבים סבורים כי אינו מחמיר מספיק – ייאסר על מוכרים להציג בשר בקר לראווה, או למכור מוצרים אחרים הנובעים ממנו, כגון חגורות.

טוב, לא בדיוק. אבל דומה עד כדי להרתיע.

*           *            *            *            *

המדהים בכל ההיסטריה שסביב מכירת הלחם בשבועות האחרונים היא דעיכתה של החילונות הישראלית. אחרי הכל, הפרת הסטטוס קוו היתה בעצם הגשת כתבי האישום כנגד המוכרים בירושלים. ב-22 השנים מאז חוקק חוק החמץ, לא הוגשו כתבי האישום, והפקחים הסתפקו בברירת קנס.

וגם ברירת הקנס, כפי שקבע השבוע מזוז, היתה חריגה. חוק החמץ מעולם לא אסר על מכירת חמץ: הוא אסר על הצגה פומבית לצורך מכירה. כל זמן שהמוכר לא הציב דוכן בשוק, או הציג לחמניות בחלון ראווה, הוא יכול למכור אותו כהרגלו. מטרתו היחידה היתה חנופה לדתיים, שרגשותיהם העדינים לא יעמדו במראה של כיכר לחם חשופה בציבור. לציבור החילוני, כידוע, אין רגשות – וגם לא צרכים. חילונים שמתגוררים מחוץ לתל אביב יחוו בשבוע הקרוב הפרעה קשה בשגרת יומם. מצד שני, לא בטוח שהקבוצה "חילונים שמתגוררים מחוץ לתל אביב" היא קבוצה בעלת משקל.

חוק החמץ מוכיח, למי שעוד היה זקוק להוכחה, שישראל היא תיאוקרטיה ולא דמוקרטיה. מדובר בחוק מעניין מאד: הוא חל רק על אזרחי ישראל היהודים, ולא על אזרחיה הנוצרים או המוסלמים. האנשים הצפויים להיענש בגינו – בקנס – מופלים לרעה בשל מוצאם, ונפגעת יכולתם לעסוק במקצועם דווקא בשבוע שבו הוא עשוי להיות רווחי במיוחד. אמנם, פגיעה זו מחווירה לעומת הפגיעה הקבועה והיומיומית באזרחי ישראל שאינם מוגדרים כיהודים, ובכל זאת. זה אינו החוק היחיד המבדיל בין אזרחים על פי דתם: חוק החזיר, האוסר על גידול חזירים, חל בישובים יהודיים ומוסלמיים בלבד.

ומעבר לסנקציה החוקית יש גם סנקציה חברתית. שיעור מדהים של 81% מהיהודים, יהודים חילונים בכלל זה, אמרו שהם "לא יקנו חמץ" בפסח, ורבים מהם הודיעו כי יחרימו חנויות שימכרו. מי שעקב אחר ההזנחה המתמשכת של לימודי האזרחות, ודאי לא יופתע לשמוע שרוב האזרחים אינם מבדילים עוד בין חוק המדינה וחוק הדת: רוב התגובות על החלטת מזוז היו התרעמות, וטענה שמזוז מתנגד לצוויו של האל עצמו.

נניח עכשיו לבורות רחבת ההיקף שסבורה שהתנ"ך ופרשניו הם-הם פיו של האל. אחרי הכל, כפי שציין יפה ספי רכלבסקי בספרו האחרון – "אין גבול" – הנושא היחיד שבתי הספר הישראליים מלמדים כראוי הוא "חגי ישראל". השיעור עליהם חוזר מדי שנה, ותלמידים מבית חילוני נאלצים לשמוע, במוסד ממלכתי לכאורה ומסורתי בפועל, על צוויו של האל.מה העבודה הזו לכם?

התלמידים מעולם לא למדו מהו חוק, וגרוע מכך – לא למדו מהי ריבונות. אין להם מושג מה משמעותה, באילו דמים ומאמצים נקנתה, וכמה ארוך היה המאבק להשתחררות מעולה של הדת. אין להם מושג על העקרונות העומדים מאחורי קיומה של הכנסת, ומהי משמעות החלטותיה.

הם אינם יודעים שלכנסת אין שום סמכות, או על כל פנים לא צריכה להיות לה, להתערב בענייני דת. הם אינם יודעים שהחלטתו של מזוז איננה אומרת דבר על סמכותם של הרבנים, או על החלטה אישית של אדם להמנע ממכירה או רכישה של חמץ; היא מפרשת בסך הכל את החוק, שהוא נפרד מן הדת. התלמידים לא הבינו, והיה מי שרצה שלא יבינו, שהחוק צריך להיות אדיש לדת; לימדו אותם ש"פה זה מדינה יהודית", והם קנאים לה הרבה יותר מן הדתיים. דווקא משה פייגלין יכול להצהיר, ולשיטתו בצדק, שרצוי שחוק החמץ יבוטל – משום שהדת ממילא משתלטת על הרחוב ושהכפיה הדתית היא כלי חזק נגדה.

אבל דתיי-הלייט שלנו, ש"זהותם" החלולה היא עיקרם – ואני מוכן לשים כסף טוב שהם לא יוכלו להצביע על עשר דמויות דתיות לאורך ההיסטוריה – רוצים דת הצהרתית. ומי יכול להאשים אותם, כששרת החוץ לבני רוצה להרחיב את תחולת החוק? "דווקא משום שאיני אדם דתי, אני רוצה לשמר גם בתל אביב משהו בהקשר ציבורי שאיננו כופה דבר על הפרט בביתו," כותבת לבני. בני ברק, היא אומרת, ממילא איננה זקוקה לחוק כזה – ועל פי האי-גיון שלה, יש לכפות אותו דווקא על מי שאיננו רוצה בו, בשם איזה "צביון לאומי" מעורפל, וראה זה פלא – הצביון הלאומי של לבני הוא בעצם איסור דתי. אם מישהו בצרפת היה מציע, בשם "הצביון הלאומי", לאסור אכילת בשר בפומבי בימי שישי – איסור שחל על הקתולים, שהם חלק ניכר מאד מאוכלוסיית המדינה – היו מגלגלים אותו מכל המדרגות.

לבני עוד יחסית רגועה. רפי פויירשטיין, רב מודרני כביכול, טוען שאכילת חמץ היא למעשה הכחשת שואה – ומבצע הכחשת שואה בעצמו. לשיטתו, האירוע המיתולוגי של רצח הילדים היהודים על ידי פרעה, שאיננו מתועד בשום מקור היסטורי, הוא שווה ערך מבחינת אמינותו לשואה הנאצית, המתועדת במיליוני מסמכים, רובם של הרוצחים עצמם. כלומר, כדי לקדם את המיתוס שלו, פויירשטיין מוריד את האמת המתועדת למדרגת מיתוס. באיזשהו מקום, דיוויד אירווינג מוחא כף בהתלהבות. 

ואף אחד לא אומר את זה. הדמגוגיה הזולה של פויירשטיין מתפרסמת באתר חדשות גדול, ואף עורך לא עוצר לחשוב על זה. אמנם, השטות הזו חביבה מאד על אחינו בני עדות העוזי והדובון – וצריך פעם לברר מה יש להם, לחובשי הכיפה, שהם ממהרים להפוך את הכחשת השואה לטיעון הראשון במעלה שלהם, נוסח "אם אינך מאמין בהר סיני, מדוע אתה מאמין באושוויץ" הרווח כל כך; התשובה כנראה לא סימפטית – והם חוזרים עליה שוב ושוב, אבל לא ברור איך התשובה הפשוטה (מיתוס מול מציאות) כלל לא עולה.

לישראלים אין חינוך היסטורי. הדבר ידוע. גם מושג ברור על חוק, חוקה ואזרחות אין להם. ולמקום שבו אין עובדה, ולא יודעים כיצד להבדיל בין עובדה לבדיון, זוחל המיתוס. מיתוס הוא – היינו, שקר – שבמגילת העצמאות מוגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית"; מיתוס הוא – היינו, שקר – שבישראל "תמיד" היה חוק חמץ – הוא בן 22 בלבד; מיתוס הוא – היינו, שקר – שמגילת העצמאות מבטיחה צביון יהודי למדינה; היא מבטיחה דווקא חופש מצפון, וחובשי הכיפות היו צריכים להיאבק קשות בבן גוריון כדי שיכניס פנימה את "מתוך בטחון בצור ישראל".

והתוצאה של כל המיתוסים הללו, שהולכים יד ביד עם גל הניו אייג' המטביע את התרבות, היא שמה שנתפס כנורמה – חילוניות – רק לפני שני עשורים, נחשב היום לסטיה. האירוניה ההיסטורית היא שלמדינה יהודית – היינו, בורה, נבערת, משתלבת במרחב ואלימה – אין כל סיכוי שיור במזרח התיכון; והמעבר מחילוניות ליהדות הוא אחד הגורמים שיביאו על המדינה את סופה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)