החברים של ג'ורג'

ההתנחלות נוקדים קיבלה לאחרונה תקנה חדשה: היא אוסרת על רוסים שיהדותם מפוקפקת להתגורר בה. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', מראשי המסיתים בכנסת, מ ז ו ע ז ע ת.

התגובה הראשונה היא צחוק חלול. פתאום מסתבר שערימת גזענים שטוהר דמם הוא כל מה שיש להם לא מפנה את הקריטריון המפלה שלה כלפי ערבים בלבד, אלא מסרבת להכיר ב"גיור הדגמ"ח" הישראלי – התפיסה שאומרת שאם שירתת בצבא, אלא אם כן אתה דרוזי או נוצרי, אתה יהודי – ומתעקשת על הקריטריון הגזעני הקדום. שמאלוב-ברקוביץ' דווקא צריכה להבין אותם: היא, שרואה את אל נקמות יהוה בענני אפר, לא יכולה לריב עם אנשים שרוצים לחזור דווקא למקורות שלהם.

יש כמה משמעויות משעשעות להחלטה של נוקדים. למשל, יולי אדלשטיין, שר התעמולה שלנו, לא יוכל להתגורר שם. אבא שלו הוא כומר אורתודוקסי. המסביר הרשמי של ישראל לא מספיק יהודי בשביל נוקדים. צריך לתהות אם בנימין נתניהו, שהתחתן פעם על ידי רב רפורמי, מספיק טוב בשביל נוקדים; הבת המוצנעת שלו, נועה נתניהו, ודאי לא. התושב המפורסם ביותר של נוקדים הוא הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן. מסתבר שבנוקדים אתה יכול בריון שהורשע בתקיפת ילדים ולהיחשב מאבני הקהילה, אבל אם יש ספק כלשהו באשר ליהדותך, תצטרך לגרור את עצמך למקום אחר. התגובה ההזויה שייכת לדובר האגודה לזכויות האזרח, שציין ש"ההחלטה שלא לקבל אדם ליישוב אך בשל טעמים של גזע, דת, מין וכדומה היא אסורה ומהווה אפליה פסולה". אפליה פסולה? על פי איזה חוק? נוקדים איננה נמצאת בישראל והחוק הישראלי לא חל עליה. עצם קיומה של נוקדים הוא אפליה פסולה.

ליברמן, כזכור, הצהיר כמה פעמים – ואף הפך את הנושא לחלק מהמצע שלו – שהוא תומך בנישואים אזרחיים, כדי לאפשר למאות אלפי מהגרים רוסים להנשא בישראל. אחר כך הוא ויתר ודיבר על "ברית הזוגיות", גרסה מצומצמת יותר שתאפשר להם להנשא רק בינם ובין עצמם, ובהסכמת הרבנות. גם זה נתקע. אולי טוב שכך: אולי הבוחרים של ליברמן יפיקו את הלקח מכך שהם לא מספיק טובים כדי לגור בהתנחלות שלו. אחד המתנחלים הקיצוניים יותר הבהיר את הנקודה: "צריך להתבדל מהגויים במסחר, בהכל. במיוחד מלגור אותם. זה יכול להיות פתח להתבוללות, לעבודה זרה. זה פתח לצרות אחרות. הם יכולים להסית אותנו לעבירות שיהודים בדרך כלל לא עושים, כמו עבודה זרה, גילוי עריות, כל מיני סטיות כאלה או אחרות. לכן אין להם מקום ביישוב שלנו. באופן עקרוני, זה שהם משרתים בצבא זה בעיה. אסור שהם יהיו בצבא." כי שירות צבאי, כידוע, הוא אדנות, במיוחד כשהחייל הלא יהודי הוא קצין. ראוי לשים לב לשתי נקודות כאן: התפיסה הבסיסית שלא יהודים חשודים אוטומטית בגילוי עריות ובסטיות מיניות (השולחן ערוך אוסר, למשל, להשאיל להם בהמות). הנקודה השניה היא הפחד הנורא מהתבוללות.

על פניו, מדובר בבולשיט מזוקק. איך בדיוק אמורים יהודים בישראל, ועוד בהתנחלות, להתבולל? איך, לעזאזל, הם יעשו את זה? החוקים הישראליים לא מאפשרים "נישואי תערובת" – השם הנתעב שמהדרום האמריקני פס לפני ארבעים שנה ועדיין מלחש כאן – כי הם מחייבים נישואים באמצעות טקס דתי. לא במקרה אין בישראל נישואים אזרחיים; לא במקרה נסוג ליברמן מהדרישה הזו. נישואים אזרחיים פירושם הפסקת יכולתה של המדינה לפקח על חיי האישות של אזרחיה. וזה מה ששווה היהדות הגאה שלכם? מבט אחד מעפעף מצעירה בלונדינית והכל נגמר? זה כל מה שהיא שווה?

ועדיין מדובר בפחד אמיתי מאד. אמיתי מספיק בשביל להניע חלק ניכר מאוכלוסיית נוקדים להעביר תקנה שהם לא יכולים שלא לדעת שתוציא להם שם רע. של נוקדים מציג לנו, עם זאת, צורת גזענות שכמעט לא מוכרת מחוץ לקבוצה היהודית. הפחד הגזעני הרגיל הוא מפני חילול דמה של הנערה על ידי שחור שיער או עור כלשהו, והוא ומשלב היטב שוביניזם עם שנאת זרים, כביכול אין לזר דבר אחר המעסיק אותו פרט לכיבושה של בת השבט. גזענים יהודים אינם, כמובן, נקיים מהפחד הזה – הפחד שבאובדן השליטה על האשה – ויעידו אנשי יד לאחים. אלא שכאן מופיע פחד חריג, הפחד מפני חילול דמו של הגבר. "אם אתה מקבל עשר משפחות שהאמא לא יהודייה, אז יש להן 30 ילדים, ומחר הבן שלך מתאהב בחתיכה של השכנה," אמר מזכיר ההתנחבלות, "זו בעיה קשה".

זה, בעצם, הפחד היהודי הקמאי ביותר: הוא מופיע כבר בספר במדבר.

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ×’ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ×” וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ×– וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ×— וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. 

(למעשה, כשחושבים על זה, הוא מופיע כבר בספר בראשית, בפרשת יוסף ואשת פוטיפר, אבל לכך יש פחות השלכות: יוסף, אחרי הכל, נושא אשה נכרית, אסנת. מקרה אחר, הסיפור המשונה של שמשון שהוא כנראה קדום מאד, מזהיר מפני בוגדנותה של האשה הנוכריה.)

האיסור על שכיבה עם לא יהודיה הופך לחוק בתקופה קדומה מאד, בעת בניית המקדש השני, כאשר עזרא מצווה על היהודים לגרש את נשותיהם הזרות, ומי שלא עושה זאת מגורש מהקהילה. בעקבות התקדים של פנחס, והחוק של עזרא, נוצרה לאורך השנים קטגוריה של "בועל ארמית" – יהודי שמקיים יחסי מין עם נשים נוכריות. דינו מעניין: הוא איננו נידון בבית דין, אלא "קנאים פוגעים בו", כלומר מותר לכל אדם שיטען אחר כך שהוא התכוון לשם שמיים לחסל אותו. ישנם מקרים מועטים בלבד של "קנאים פוגעים בו": מקרה אחר הוא דין מוסר. כלומר, העבירה היא כל כך חמורה, עד שהיא יוצאת מכלל יכולת שפיטתו של בית דין רבני. הרבנים קישרו בין סמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר" – המצווה ההלכתית המקדדת אונס שבויות מלחמה – ובין "בן סורר ומורה" כדי לומר שעונשו של יהודי שיקח את השלל הזה המותר לו בחוק קדום הוא בן שאותו יהיה צריך להרוג.

זו רק שכבת העלית, זו של ההלכה. מתחתיתה רובצת שכבת הצואה הרותחת של האגדה והקבלה, התת מודע המודחק – במקרה הטוב – של היהדות. זו עסוקה גם כך באובססיביות משונה בסכנה האיומה של אובדן נוזלי הגוף הקדושים של היהודי, ואם השחתת זרע לבטלה היא עבירה איומה, שיש לכפר עליה, שכן היא מביאה להולדתם של שדים, ליליות ומזיקים, יהודי החולק את זרעו הקדוש עם שיקסע, לא עלינו, מביא למצב גרוע הרבה, הרבה יותר: בהולידו ילד גוי, הוא מסלק את המחיצות "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". הוא, בקצרה, מקרקר עולם במלכות שדי. כל כך מסוכן, עד שהרמב"ם הורה, כזכור, להרוג ילדה לא יהודיה בת שלוש, אם איזה פדופיל יהודי אנס אותה.

זה לא תמיד היה כך, ויעיד מקרה רות: העובדה שספר רות נשאר בתנ"ך ולא נערך החוצה (כמו ספר יהודית וספר טוביה, למשל) למרות שאין בו שום שמץ של גיור ולמרות שלפי כל הראיות בועז שוכב עם רות בגורן בלי לדרוש שיביאו לפניו בית דין, אומרת שהיו זמנים אחרים שגם הצנזורים של התנ"ך לא הצליחו להעלים. אבל במשך 1,300 שנים בערך יהודי שהחליט להרחיב את מאגר הגנים של צאצאיו נחשב לסוג הבזוי ביותר של בוגד בגזע: אפילו מומרים לא זכו לשנאה כזו, ודמם לא הותר כך (אם כי, כזכור, האתוס של יהודי אשכנז גרס שיש לרצוח את הילדים לפני שאפשר יהיה לטמא אותם בטבילה, מה שכונה באופימיזם "קידוש השם").

בחירה באשה לא יהודיה היתה, ברוב מוחלט של המקרים, החלטה מודעת לעזוב את היהדות – דת שגם כך נמצאת בחרדת נטישה אלימה ומוצדקת, דת שרוב בניה נטשו אותה לאורך השנים. עצם האפשרות של בחירה כזו כיום מכניסה את היהדות להתקף, ולא רק את הרבנים. זוכרים את הקמפיין נגד התבוללות של הסוכנות היהודית? מה זה היה, לעזאזל?

בדיוק מה שקורה בנוקדים, ובמימון המדינה. עם כל הציפוי החילוני, אין כמעט חילונים שיסכימו שילדיהם – במיוחד בניהם – יתחתנו עם לא יהודים. אנחנו ממשיכים היום את הזוהמה הרוחנית של הרבנים, מעזרא והלאה. בדרך כלל, האנשים שעושים את זה מחפשים תירוצים; השואה היא תירוץ מקובל. בנוקדים פשוט הפסיקו לתרץ.

(יוסי גורביץ)

מכונת התעמולה של ישראל מפמפמת מלחמה, אמיתית או מדומה, עם איראן מזה זמן רב. אבל גם אם הרטוריקה ריקה, גם אם היא שילוב ציני בין רצונותיהם של פוליטיקאים להחליק לתפקידם על חשבון פחדיו של הציבור ובין תאבונו הבלתי נדלה של הממסד הצבאי לעוד תוספת תקציב, צחצוח חרבות עשוי לדרדר מצב לא יציב גם כך למלחמה של ממש. נמר דעת הקהל שעליו רוכב נתניהו עשוי לפנות נגדו; לפתע, עשוי הקוסם החלקלק והמיוזע לגלות שהאספסוף שעורר כנגד איראן דורש ממנו לתקוף אותה, וכבול בהררי מליצותיו, הוא עשוי למצוא עצמו מאולץ לצאת למלחמה.

רצוי, על כן, להתייחס למציאות ולא למיתולוגיה. חואן קול מנפץ עשרה מיתוסים מקובלים על איראן. בחלק מהם כבר נגעתי בעבר. אני רוצה להתייחס לנקודה השניה שלו: שאלת התקציב.

* * * * *

תקציבה הצבאי של איראן, מציין קול, הוא שישה מיליארדי דולרים, וככזה הוא אחד התקציבים הנמוכים במפרץ הפרסי; רק התקציב הצבאי של איחוד הנסיכויות נמוך יותר. הוא מוסיף ומציין שיחסית למספר תושביה – 70 מיליון – מדובר בתקציב הנמוך ביותר לראש בסביבה. כלל התקציב האיראני הוא 298 מיליארדי דולרים; כלומר, תקציב הבטחון הוא מעט יותר משני אחוזים מתקציבה הכולל של איראן.

בישראל, השיג השבוע הממסד הצבאי הישג חסר תקדים: בקושי ארבעה חודשים לאחר שהועבר תקציב שלראשונה היה תקציב דו שנתי, הצליח הצבא לגרד עוד מיליארד וחצי שקלים לתקציבו. משום מה, דווקא עכשיו נזכר צה"ל שהוא צריך עוד 300 נגמ"שים משוריינים במיוחד.

תקציב הבטחון הישראלי עומד ב-2009 על כ-12.9 מיליארדי דולרים (48.6 מיליארדי ₪), והוא צפוי לעמוד ב-2010 על 14.4 מיליארדי דולרים (כ-53.2 מיליארדי ₪). מספר תושביה של ישראל נמוך משהו מזה של איראן, רק 7.4 מיליונים, וההקצאה פר קפיטה לבטחון של כל אחד מהם גבוהה, בחישוב גס, פי 18 מזו של האיראני הממוצע. תקציבה של ישראל, על פי הצעת התקציב של האוצר (זהירות, PDF), עומד על כ-313 מיליארדי שקלים, שהם כ-83.2 מיליארד דולר. כלומר, מדובר בתקציב קטן באופן ניכר מזה האיראני – בכל זאת, איראן גדולה הרבה יותר – אבל נתח תקציב הבטחון בתוכו הוא 16.4%. משרד הבטחון הוא המשרד המתוקצב ביותר.

כלומר, הן במונחים אבסולוטיים (12.9 מיליארד לעומת שישה מיליארד) והן במונחים יחסיים (חלק מהתקציב), ההשקעה הבטחונית הישראלית גדולה הרבה יותר מזו האיראנית. חשוב לומר שהתקציב הזה איננו כולל את הסיוע הצבאי האמריקני, המחושב בתקציב כהכנסה; יצוין שסעיפים שהם בטחוניים במהותם (כמו יישום חוק חיילים משוחררים) נחשבים במסגרת התקציב הישראלית כסעיפים "חברתיים". עוד יצוין כי בתקופתו של ראש הממשלה שרון, נהג הלז להעביר כספים למערכת הבטחון בלי פיקוח של הכנסת. כלומר, תקציב הבטחון גדול מכפי שהוא נראה.

כל אלה צריכים להעלות שאלות גדולות על הנראטיב המקובל, על פיו איראן המרושעת נמצאת על תקן הגולית שעומד לתקוף את הדוד הישראלי. הגולית, כמסתבר, הוא דווקא ישראל (המרושעים יאמרו שגם התוצאות בשדה הקרב בהתאם). כשמצרפים לכך את העובדה שהגורם התוקפני במזרח התיכון הוא ישראל ולא איראן, ושהאיום האיראני מהלך עלינו אימים דרך קבע בעונת התקציב, האיום האיראני – כמו נשיא איראן – נראה הרבה יותר כמו דחליל.

ושוב נזכיר שלאחרונה הכיר גם שר הבטחון בכך שאיראן איננה איום קיומי – זמן קצר לאחר שמשרדו התחיל לטפטף שישראל בעצם איננה יכולה לעצור את דרכה של איראן לפצצה, אלא רק ל"עכב" אותה. זה מה שקנתה לנו ההוצאה הבטחונית הענקית ב-20 השנים האחרונות. הגיע הזמן שתקציב משרד הבטחון, ומערכת ה-Hasbara, יעברו שניהם דייאטת רצח.

(יוסי גורביץ)

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו ×›-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצטיין לא רק ברדיפת שחורים ושלילת זכויותיהם, אלא גם בסתימת פיותיהם של יריביו הליברליים, שהואשמו בבוגדנות, ובחרחור היסטריה ציבורית – תוך סיוע מסיבי מהתקשורת המקומית – שהתבססה על התפיסה של "העולם כולו נגדנו", כשקולות מתונים יותר מושתקים מיד. זה היה אחד הגורמים להתמוטטותו.

קשה להבין עד כמה התדרדרנו מאז הפך בנימין נתניהו לראש ממשלה. בסוף השבוע, פתח משרד החוץ במתקפה פראית על שוודיה: עיתון שוודי פרסם כתבה – שמתקבל הרושם שמעט מאד בישראל טרחו לקרוא, ועל הכתבה עצמה מיד – שבה הועלתה טענה שחיילי צה"ל קוצרים אברי פלסטינים, וישראל הגיבה כאילו היתה ערב הסעודית בשעה שעיתון דני פרסם קריקטורות על מוחמד. משרד החוץ דרש משוודיה כולה, ובעיקר מממשלתה, להתנצל; ראש הממשלה חזר על הדרישה, תוך שינוי הנוסח מ"התנצלות" ל"גינוי"; שר הפנים, הרב מאיר כהנא… אה, סליחה, הרב אלי ישי, הודיע שישלול אשרות עבודה מעיתונאים שוודים – כל העיתונאים השוודים; ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הביזיונר הסדרתי דני סימן, הודיע שהוא מעכב הנפקת תעודת עיתונאי לכל עיתונאי שוודיה; איזה מתנחבל כבר התחיל לארגן חרם על מוצרים שוודיים. מילת הקוד היתה, כמובן, אנטישמיות ו"עלילת דם".

עוד לפני שהספקת להבין מה קרה, לעזאזל, כבר שיגר ליברמן עוד מטח: אתמול (א') הוא תקף גם את נורווגיה. לדבריו, הוא "נדהם" מכך שהמדינה הנורדית השלווה מציינת 150 שנה ללידתו של קנוט האמסון (Knut Hamsun), שהיה משת"פ נאצי בולט בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה. לדבריו של המהגר ממולדוביה, שמדיניותו המוצהרת היא נטישת המערב והתקרבות בין ישראל לרוסיה, הדבר מתקשר לכך שהנציג הנורווגי הקשיב לנאומו של אחמדניג'אד בוועידת דרבן השניה, ומוכיח שממשלת נורווגיה היא אנטישמית.

ליברמן נמנע מלציין שמדובר בזוכה פרס נובל לספרות, ששורה מספריו תורגמו לעברית, בכלל זה אחרי מלחמת העולם השניה, אולי מתוך תקווה שאף אחד לא יטרח לברר. ליברמן גם נמנע מלציין מה דינם של מו"לים עבריים, והמתרגמים משתפי הפעולה שלהם, שלא הסתפקו בציון יום הולדתו של האמסון אלא אף העזו להרעיל באמצעותו את הקהל הישראלי. לז'דאנוב זה לא היה קורה.

ההסתה של ליברמן, ונסיגתו שוב ושוב למלחמת העולם השניה – בדבריו על הפלסטינים הוא מזכיר שוב ושוב את הגרוסמופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ובשוודים הטיח את הנייטרליות-למחצה שלהם במלחמת העולם – מיועדים לייצר אווירה ציבורית היסטרית. הם גם מצליחים. מותר לשאול מדוע מתעקש מי שמתיימר להיות שר החוץ להבעיר את מערכת היחסים של ישראל עם העולם המערבי, אבל את האג'נדה של ההומו סובייטיקוס הזה כבר ציינו. ליברמן לא באמת מפתיע. גם לא ישי או סימן.

התגובה הציבורית הפתיעה. כל כך התרגלנו לענישה קולקטיבית בגדה וברצועה, שאנחנו מאמינים שאפשר להחיל אותה בקלות גם על עמים אחרים, אם אינם נכנעים למשמעתנו; שהיא, בעצם, קו הפעולה הראשון.

כל כך התרגלנו לחופש עיתונות המוגבל בישראל, שנעצר בקו שקובע איזה פקיד במשרד הבטחון, עד שכמעט ולא נשמע קול מחאה על פגיעה בעבודתו של עיתונאי זר. לפני כמה שנים, מאמר מערכת ב"מעריב" קרא להפצצתה של צרפת בנשק גרעיני (!), שזה, איך לומר, טיפה חמור יותר, ואף אחד לא ציפה שישראל תנזוף ב"מעריב" או תתנצל. כותב הטור פוטר, וזהו. מה שנערץ בדנים בעת מהומות הקריקטורות – הסירוב החד להתנצל על פעולתו של עיתון, או לנסות לצנזר אותו (ויצוין ששוודיה לא עמדה במבחן ×”×–×”) – הופך כעת לבזוי: ממשלת שוודיה חייבת לנו התנצלות, ×›×™…

כי מה? שמתי לב לדבר קטן: ישראל לא הודיעה שהיא תתבע את העיתון. בתוך כל צווחות ה"אנטישמיות", היא מעולם לא הכחישה רשמית את הידיעה שהוא הביא. ואולי ישראל הרשמית יודעת למה.

* * * * *

לירן לוטקר, שקרא את הכתבה של האפטון בלאדט במקור – דבר, שוב, שמעט מאד טרחו לעשות, ועד כה לא הופץ תרגום מהימן שלה – ציין שהטקסט של הכתב דונלד בוסטרום עוסק בסחר האיברים בישראל, שעד לאחרונה לא הוסדר בחוק והיה פרוע יחסית. הטענה שחיילים ישראלים קוצרים איברים מפלסטינים היא חלק קטן יחסית מהכתבה, והיא מתמקדת במקרה של בילאד אחמד ג'נאן. יצוין שבוסטרום מצהיר במפורש שהוא לא נכח בתקרית, שהוא שמע עליה מכלי שני, והוא מקפיד לצטט את תגובת דובר צה"ל. זו, שכידוע לא הגיעה לציבור הישראלי.

מה קרה שם? ב-1992, על פי הטענה, ירו חייילי צה"ל בבילאד אחמד ג'נאן, העלו את גופתו על מסוק, והחזירו אותה לאחר כמה ימים כשכמה מאבריה חסרים. נטען ש"קולות האתים התערבבו בקולות הצחוק של החיילים, שרק רצו ללכת הביתה" – והקטע הזה נשמע לגמרי סביר, מנסיוני.

אבל מה קרה לגופתו של ג'נאן? כנראה שקרה לה משהו, אחרי הכל, אם הסיפור מסתובב כבר 17 שנים. זה לא מריח כמו השקר הפלסטיני שהורגלנו לקבל. השקרים האלה בדרך כלל עדכניים. הם מתייחסים למשהו שקרה אתמול או שלשום, לא לאירוע משלהי האינתיפאדה הראשונה. עם זאת, הסבירות שמדובר באיברים להשתלה היא אפסית. לאיבריו של אדם שכבר מת אין כמעט ערך; לאיבריו של אדם שנורה בחזהו ורגליו, עוד פחות. אז מה קרה?

אין לדעת, אבל אפשר לשער. פה צריך לזכור איך התנהל המכון המשפטי באבו כביר באותה תקופה. מאחר וחלק ניכר מהישראלים הם עובדי אלילים – ×”× ×” הוכחה משעשעת מהזמן האחרון – לא היו לפתולוגים די גופות להתאמן עליהן.

חסידי הדמון יהווה מאמינים שהוא כל יכול, אבל משום מה גורסים שהאומניפוטנטיות הזו נבלמת בשלמות הגופה: הישות הקוסמית העוינת מסוגלת להחיות את כל המתים, אם ממש יתחשק לה, אבל משום מה איננה מסוגלת להחיות גופה החסרה איבר. אי כך ובהתאם לזאת, מאמיני הכת – ולא מדובר רק בחובשי כיפות; כמו תפיסת טוהר הדם, גם התפיסה הזו נפוצה גם בקרב "יהודים חילונים" רבים – אינם מוכנים לתרום את גוויותיהם למחקר.

זו, כמובן, זכותם המלאה. אבל זה השאיר את המכון, בראשות פרופסור יהודה היס, בבעיה. הם מצאו פתרון: התאמנו, פה ושם, על גופות של חיילים. כשהם הפריזו – כשאב גילה שגופת בנו החייל נותחה, כשנמצא שאבריו של חייל אחד הושתלו בגופו של חייל אחר – פרצה שערוריה ענקית. "ידיעות אחרונות" מצא בשנת 2000 שבמכון התנהל סחר בלתי חוקי באיברים לצרכי מחקר. אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון, כהרגלו, נזף בפרופ' היס, שנאלץ זמן קצר לאחר מכן לפרוש, אבל לא העמיד אותו לדין.

יצוין שכפי שחשף הבוקר רוני שקד ב"ידיעות", אפילו בני משפחתו של ג'נאן לא סבורים שמדובר בקצירת איברים לצורך השתלה – אבל עדיין רוצים לדעת מה קרה לבן שלהם. מה קרה לו, זה משהו שממשלת ישראל מעדיפה לא לדבר עליו. מותר לתהות אם כל צווחות "עלילת הדם" ו"אנחנו לא מפריכים אנטישמים" מיועדות להסיח את הדעת מכך שישראל בעצם לא ענתה על השאלה, ועל כך שמרכז הכתבה של האפטון בלאדט היה חוסר הסדירות בכל הנושא בישראל.

זו, אחרי הכל, עמדה שקשה מאד להגן עליה: לך תסביר שאיזה פתולוג שיצא משליטה קצר איברים של פלסטיני, אבל רק לצרכי מחקר, ושהוא לא עצר גם בפלסטינים ולא בחל גם בחיילי צה"ל, וכשכל העסק התברר אנחנו, אה, העברנו אותו לתפקיד אחר. זה לא נראה טוב, זה מורכב מדי, בואו נגיד שמדובר באנטישמיות.

יש רק בעיה אחת בשיטה הזו: אם יסתבר שזה אכן מה שקרה לגופה של ×’'נאן, השערוריה העולמית תהיה ענקית. אף אחד, ובצדק, לא יאמין יותר לשום הצהרה ישראלית. בהתחשב בגודל השערוריה, סביר שיש מי שכבר החל לבדוק את הנושא. כדאי, כדאי מאד, שמי שהחליט על המסלול ×”×–×” להתמודדות עם פרסום ×–× ×™×— – הפיכתו לשערוריה בינלאומית – וידא היטב את העובדות לפני שעשה זאת.

זהותו של שר החוץ לא מעוררת אמון רב בנושא.

(יוסי גורביץ)

אהרן ברק, חופשי מכבלי השררה, העז להציג אמש (ה') את דעותיו האמיתיות. הוא הצהיר את המובן מאליו: שהוא תומך במדינת כל אזרחיה. מובן מאליו – משום שמי שאיננו סבור שישראל צריכה לנהוג שוויון בכל אזרחיה, סבור שהיא צריכה להיות אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינה שמעדיפה קבוצה אחת על פני אחרת מבין תושביה איננה נוהגת בהן שוויון.

ברק הוסיף, אבחנה שאין עליה מחלוקת, שיש גזענות בישראל – והחליק. הוא אמר ש"אם ישאלו יהודי, אם הוא תומך בשוויון זכויות לערבים, הוא יאמר 'כן, ודאי'. אם תשאלו אותו אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים, הוא גם יגיד שכן, והוא אינו רואה סתירה בין הדברים".

ברק שגה כאן קשות: רוב האוכלוסיה, כפי שמעיד סקר אחרי סקר, לא תומכת בשוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. "ידיעות אחרונות", מצד שני, תקף אותו מהכיוון ההפוך. כותרת העל זעקה "מכת ברק". גם הטון של הכתבה היה סרקסטי: ברק מכונה בו, בהיפוך המקובל בישראל, "השופט הנכבד", ולכולם ברור מה דעתו של העיתון על השופט אחרי זה. כאשר מובאים דבריו של ברק על מצב זכויות האדם בישראל, מבהיר העיתון ש"ברק הואשם בעבר בכך שהוא מחזיק בעמדות שמאליות". אילו הייתי איש ימין, הייתי נעלב. ממתי תמיכה בזכויות אדם היא משהו שמאלי דווקא?

בהמשך מצוטטים "בכירים במערכת המשפט" שאומרים "ברק השתגע", ומועלה פסק דין קציר – שבו נקבע שהמדינה איננה יכולה להפלות את אזרחיה שאינם ערבים בהקצאת קרקע, פסק דין שלא יושם מעולם – כדי לציין ש"אותם אנשים שהאשימו אותו אז באנטי ציוניות רואים בדבריו אתמול את ההוכחה לכך". במסגרת, מתחת לידיעה הראשית, מופיעות תגובותיהם של אריה אלדד (האיחוד הלאומי), מיכאל בן ארי (כנ"ל), ומישהו שמתיימר להיות חבר כנסת מהליכוד בשם יריב לוין. אכן, מגוון רחב של דעות.

וכדי שאי אפשר יהיה להאשים את "ידיעות" בהטיה, עורכיו בחרו דווקא בדניאל פרידמן כפרשן הידיעה. פרידמן האשים את ברק ב"התקפה חד צדדית על ישראל", וייבב שהיא "בלתי הוגנת": "מעולם לא שמעתי שאנו מבקשים לזרוק את הערבים לים", כתב.

וואלה. נראה שפרידמן כבד שמיעה: הוא לא שמע את יצחק רבין – שהיה אז ראש ממשלה ושר בטחון, ועל כן יהודי ייצוגי למדי – אומר ש"הלוואי שעזה תטבע בים". אפשר עינו עיוורת, לבו אטום – שכן בכתובות "מוות לערבים" ו"אין ערבים, אין פיגועים", הזועקות מכל קיר כמעט, הוא אינו משגיח. אולי אין שר המשפטים לשעבר מתעניין עוד בענייני המשרד, ועל כן לא שמע שבעלת הטור מ-NRG, רבקה שמעון, לא תועמד לדין – למרות שקראה להשמיד את כל הפלסטינים "כמו תולעים". (היא, אגב, לא היתה הראשונה לעשות את ההשוואה הזו).

ואחרי ×–×”, יצא פרידמן לשוטט במחוזות ההיסטוריה האלטרנטיבית: "כל שטח שנכבש על ידי הצד הערבי [במלחמת 1947-1948 – יצ"×’] הפך ל'נקי מיהודים… ואילו בישראל חיים יותר ממיליון ערבים". וזה קצת משונה, ×›×™ פסקה קודם לכן הוא מציין את הגירוש הגדול של גרמני מזרח אירופה, שלא הורשו לשוב לבתיהם. יתכן שבאמת זכרונו של פרידמן מתעתע בו, ×›×™ הוא איננו זוכר ששלוש שנים אחרי החורבן (המוצדק לחלוטין, אבל חורבן) של פומרניה ומזרח פרוסיה, ×”×’×™×¢ גם חורבנה של פלסטינה. ישראל טוענת שהיא גירשה 700,000 פלסטינים, אף לא אחד ממאה מהם אוחז נשק; וזהו המספר הממעיט. בכל מקום שבו עברו גדודיו של יגאל אלון, לא נשאר כפר ערבי אחד על תילו.

אולי לא נוחות העובדות הללו לפרידמן, אבל עובדות הן. הוא מציין ש"פלסטינים רבים נאבקים לבוא לישראל", ושהם נהנים בה מזכויות העולות על אלה של אחיהם במדינות השכנות. אמת ויציב: ישראל איננה מדכאת את תושביה כפי שעושה מצרים, איננה טובחת בהם כפי שעושה סוריה – נו, טוב, לא באותו קנה מידה (ומי מכם, ילדים, יבחין בגזענות הסמויה מן הסמוי במאמר האובייקטיבי לכאורה?) – ואיננה הזוועה החיה שהיא סעודיה, או הדיקטטורה-לייט של ירדן.

אבל זו בדיוק הנקודה של ברק: שערביי ישראל נסבלים בישראל. זה המקסימום ש"דמוקרטיה יהודית", כמו "רפובליקה איסלמית", מסוגלת לו. ישראל איננה מתייחסת לתושביה המקוריים כאל שווים; היא "דמוקרטית ליהודיה ויהודית לערביה". זה כל מה שאמר ברק – ופרידמן, בשחקו את תפקיד מוודא-ההריגה במחזה שהעלה "ידיעות", מסיבות שלא ברורות לי, אושש שוב את דבריו של יריבו הוותיק. לא דבריו של ברק הם שמוציאים את שמה של ישראל לשמצה; מעשיה הם שעושים זאת.

עיתונים אמורים להציב מראה מול קוראיהם. "ידיעות", כמה משונה, בחר לנפץ אותה. חבל.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-× ×™×’'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

מי שיוצא כדי לחפש משהו, לצייר את המטרה סביב החיצים, בדרך כלל גם יצליח. אחד הפוסטים הראשונים בבלוג – שהחודש, אגב, חוגג שלוש שנים לקיומו – הלעיג על התופעה הרווחת של הפחדת הישראלים מפני כל מיני ארגוני-קקיון ניאו-נאציים. אז ×–×” ×”×™×” איזה סרטון רשת; היום ×–×” "7 ימים".

כתב "ידיעות אחרונות", בועז ארד, הרחיק עד אולאן-באטאר כדי למצוא את הציד החביב על הפרנואידים מהמזרח התיכון. העורכים שלו הצליחו להנפיק מתחרה ראויה לפרס "הכותרת הנלעגת בתולדות התקשורת הישראלית", היינו "כאן אדולף היטלר, מונגוליה". הטקסט של ארד לא נופל ממנה בהרבה. הוא מתחיל כך: "בפאב קטן, בקצה העולם, באמצע הדרך בין סיביר לבייג'ינג, במקום שבו משתרעות ערבות עשב אינסופיות אל תוך האופק, בין בנייניה האפורים והעייפים של העיר היחידה בכל מונגוליה, עומדת מלצרית צעירה ויפה, חנוטה במה שנראה כמו מדים מהוהים של חברת תעופה סובייטית, ומוזגת בירת "ג'ינגי'ס חאן" מהחבית אל תוך ספלי זכוכית גדולים המעוטרים בדיוקנו המזוקן של הכובש האכזרי ביותר בהיסטוריה". אם צלחתם את המשפט הזה, והתעוררה בכם תחושה לא נוחה שמורחים אתכם, אני יכול לחסוך לכם את שארית הכתבה ולומר שאכן כך.

אפשר להטפל לפרוזה של ארד – בין השאר, אפשר לציין ביבושת שפאב, כמו בני אדם, איננו יכול להיות בו זמנית בעיר ובערבה "אינסופית", אלא אם כן הוא ציפור – ואפשר גם לציין שאליבא דוולפראם אלפא, במונגוליה יש כמה וכמה ערים, ושלא ברור למה, לעזאזל, מישהו ירצה ללכת מבייג'ינג לסיביר; אבל זה לא כל כך חשוב. התוכן חשוב יותר. ארד הצליח למצוא פאב ניאו נאצי באולאן-באטאר. סבבה. עד כמה מהווים הניאו נאצים המקומיים סכנה לאנושות?

לא משהו, נאלץ ארד להודות: "תנועות מונגוליות ימניות קיצוניות, שמשתמשות בסיסמאות כמו 'מונגוליה למונגולים', הולכות ומתחזקות. אין להן עדיין [הדגשה שלי – יצ"ג] ייצוג פוליטי, אך ההערכה היא [כנ"ל – יצ"ג] שיש להן אלפי תומכים, ואי אפשר להתעלם מנוכחותן והשפעתן על השיח הציבורי". כלומר, עלינו להבין שהיעדר הנציגות הפוליטית של הניאו נאצים המונגולים היא זמנית, ושמומחים מעריכים שיש להן אחיזה מסוימת בדעת הקהל.

מי הם המומחים הללו? סרקתי את המאמר במסרקות ברזל, ולא מצאתי אף פרופסור, בכיר במשרד החוץ, דיפלומט בדימוס, או כל מומחה אחר שימסור הערכה שכזו, גם שלא לייחוס או לציטוט. המשמעות היא שמאחורי הביטוי הפאסיבי "ההערכה היא" עומד ארד עצמו. זה לגיטימי, כמובן, אבל מן הראוי היה שארד יציין זאת, ושיטרח לעדכן את קוראיו בכמה עובדות. למשל: האם ארד מדבר מונגולית? האם הוא קורא את העיתונות המונגולית? האם הוא מסוגל לשוחח עם מרואייניו בעצמו, באמצעות מתורגמן, או בתיווכה של שפה שלישית ששניהם מדברים?

אבל לא זה המצב. ארד מסתמך על כמה אנקדוטות של בריונות כדי לטעון לקיומה של תופעה. במונגוליה חיים כ-2.63 מיליוני תושבים; "אלפי תומכים", אם כן, לא מהווים אפילו לא אחוז אחד מאוכלוסייתה.

לאורך כל הכתבה, לא מצליח ארד להבין מדוע צעירים מונגולים – שאני בהחלט מוכן להאמין שהם לאומנים וגזענים כפי שהוא מתאר אותם – מצאו דווקא בהיטלר דמות מופת. בהחלט יתכן שהתשובה טמונה בנתון שהוא שומט כבהיסח הדעת: הוא מספר לנו שמונגוליה היתה כבושה, עד 1989, בידי אימפריית רשע של ממש, כזו שהרגה הרבה יותר אנשים מג'ינג'יס חאן: ברית המועצות. מבלי להבין מה הוא שח, מוסר לנו ארד שהמקומיים קוראים להיטלר "גיטלר" – בדיוק, אגב, כמו כובשיהם ומדכאיהם הרוסים לשעבר. "גיטלר" היה שנוא על הסובייטים; מכאן, בהחלט יתכן שהוא חביב על הדור שהשתחרר מהכיבוש. בערך כמו נטייתם של רוסים שהיגרו לישראל לפני שנות דור לתמוך בימין הישראלי, משום ש"פראבדה" היה נגד.

אילו היה מדובר בניאו נאצים של ממש, סביר להניח שהם לא היו טורחים לדבר עם כתב ישראלי, ועוד יהודי. למעשה, שיחה כזו, עם ניאו נאצים של ממש, היתה כרוכה בסכנה ניכרת לארד עצמו. אבל מסתבר שאין להם שום בעיה עם פגישה שכזו. למרבה הפאדיחה, הם אפילו אומרים שאין להם שום דבר נגד יהודים. הם אמנם מאמינים שהיהודים שולטים בכלכלה ובתקשורת, והם מתנגדים אינסטינקטיבית לזרים שנכנסים לפאבים שלהם ומתחילים עם הנשים המקומיות, אבל בכך הם לא שונים מהבת-ימי הממוצע – להוציא העובדה שהדוברים שלהם יודעים הרבה יותר על ישראל משהבת ימי הממוצע יודע על מונגוליה.

המבוכה מתגברת כשארד מראיין את נציגי הימין הקיצוני, שמתנערים מן הסמלים הנאצים, ואחד מהם אומר במפורש שהוא מקווה שהימין המונגולי לא יפול למלכודת הזו, וש"מי שמסתובב במונגוליה עם מדים נאציים ביום-יום וחושב שזה בסדר, כדאי שילך ללמוד היסטוריה." אללי! הנאצים לא משחקים את תפקידם במחזה!

הרעיון של תנועת-המונים ניאו נאצית במונגוליה כל כך מופרך, שלקורא המעמיק תיסלח בוודאי המחשבה שכתבתו של ארד היא סאטירה על ההיסטריה הנפוצה בישראל. קריאה חתרנית של המאמר מעלה פנינים של ממש. למשל, הלאומנים המקומיים מתנגדים לנישואים בין סינים ומונגוליות. אבל, בניגוד ליודו-נאצים שלנו, מנהיגם אומר בפשטות ש"אם יש זוגות מעורבים שחיים במונגוליה כבר הרבה שנים ואוהבים זה את זה, ויש להם ילדים, מה אנחנו יכולים לעשות? אי אפשר לעשות שום דבר נגד האהבה". אחד המנהיגים האחרים מטיח בארד ש"תגיד לי את האמת, ליהודים לא מפריע שערבים מתחתנים עם יהודיות?" תגובתו של ארד לא נרשמה, אולי משום העובדה הלא נעימה שמונגוליה מתקדמת מישראל: היא מאפשרת נישואים בין חברי קבוצות דתיות ואתניות שונות. ישראל, כידוע, לא.

המונגולים, מדווח ארד בהתלהבות, שטופים באמונות הבל פסוודו-מדעיות על "כתם לידה" שמשותף לכל המונגולים – ויש לכך קצת פחות השלכות פוליטיות מהתפיסה שלא מתיימרת אפילו למדעיות, כביכול לכל היהודים יש מוצא משותף ולכולם זכות לרשת את פלסטינה מכוח ישיבה של חלק זעום מאבותיהם בה, לפני כ-2,000 שנים. מבלי להבחין באירוניה, הוא חותם את מאמרו בדבריו של אחד ממנהיגי הימין המונגולי: "אחר כך [אחרי 'התחיה הלאומית' – יצ"ג] [יש] לאחד את כל השבטים המונגוליים שמפוזרים בעולם – בסין, באפגניסטן ובאירופה – ולהחזיר אותם למולדת. כמו שישראל היא מדינת היהודים, אנחנו רוצים להיות מדינת המונגולים".

וואלה. אחרי כל זה, אני לא יודע אם הימין הקיצוני המונגולי הוא אכן נאצי – התקשורת הישראלית אוהבת להדביק כינויים כאלה לפוליטיקאים חשודים, כמו יורג היידר, בלי להקפיד יותר מדי בתחום הראיות – אבל הוא נשמע לי דומה באופן חשוד לאחיו בימין הישראלי.

אולי כדאי שארד יתאמץ קצת יותר בפעם הבאה: בפרוזה שמכוונת ישר לבלוטות הפרנויה היהודית אין די. רצוי גם, לשם שינוי, לגוון בכמה עובדות.

עדכון מנהלתי: שבתי אל ארצות התרבות. פוסט בנושא  הכאוב ההוא יופיע כנראה בימים הקרובים.

(יוסי גורביץ)

התאיידות: משנה לשנה, הטקסים של יום השואה נראים כמו עוד נסיון החייאה של משהו חבוט. הכותרת של "ידיעות", אתמול, ראויה לציון: "הנצחה במשבר". למה הנצחה, איזו הנצחה, למה ×–×” טוב, מה אנחנו מנציחים בעצם – כל אלה שאלות שלא מתייחסים אליהן כלל. העיקר להנציח. "הנצחת" האירועים עצמאית מהם, האירועים אינם עוד אירועים היסטוריים – כלומר, כאלה שיש להם סיבה, התחלה וסוף – אלא תפאורה לאומנית היסטרית. מה אנחנו מנציחים? את תודעת הקורבנות שלנו, שהיא זו שמאפשרת לנו להזיז הצידה את המצפון ולא להכיר בעובדה שידינו – דמים מלאו. העולם עוד חייב לנו 5,900,000, לפחות.