החברים של ג'ורג'

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה שבועות אחרי מלחמת לבנון השניה, הצטרפתי להפגנת המילואימניקים שקראה להפלת ממשלת אולמרט. המחאה היתה מוצדקת: אולמרט, כתב ספי רכלבסקי, הוא כנראה המנהיג הראשון שיצא למלחמה יזומה ללא כל היערכות אליה. התוצאה היתה מאות נפגעים בצד הישראלי ואלפי נפגעים בצד הלבנוני, ללא כל הכרעה או הישג. חשבתי אז ואני חושב גם היום שעיקר האחריות נפלה על הדרג הצבאי, שלא היה מסוגל לתכנן תכנית נצחון ברורה, לא היה מסוגל לשאת באבידות, ומשנכשל בשני אלה, לא היה מסוגל לומר לממשלה שהוא לא יכול להביא לה הישג.

המחאה סחפה עשרות אלפים. היו להם סיבות טובות, כאמור, להגיע לשם. אבל היו אלמנטים פוטשיסטיים במחאת המילואימניקים, והיום אנחנו יודעים שהיא מומנה והוכוונה על ידי לשכת בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה. בכיר בליכוד אמר ל"ידיעות אחרונות" ש"למשל, ב-2007, אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים. המטרה היתה ברורה: להפיל את ראש הממשלה [אהוד אולמרט – יצ"ג]. השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים." לשכת נתניהו לא הכחישה, היא רק קשקשה משהו על כך שמדובר ב"מאבק לא פוליטי."

לפני מספר ימים חשף אלדד יניב, שלאחרונה נוקט בטקטיקה מרעננת מאד של הטרלת בנימין נתניהו והתגרות בו כדי שיגיש תביעת דיבה, עוד כמה טפחים ממה שקרה שם. לדבריו, האחראי מבחינת נתניהו לניהול ההפגנות הללו ×”×™×” יואב הורוביץ, בכיר בליכוד. יניב אומר שהוא שמע כיצד נתניהו מעביר להורוביץ "חבילה", 70 אלף ליש"ט. העברת הכספים הזו, כמו גם התשלום של בנימין נתניהו לנפתלי בנט ואיילת שקד, התבצע על פניו "בשחור", בלי רישום ובלי תלושי משכורת או חשבוניות. זו לא ידיעה חדשה: היא בת ארבע שנים. יועץ משפטי ישנוני פחות ×”×™×” פותח בחקירה, ולו כדי לטהר את ראש הממשלה מהחשד שהוא מבצע עבירות מס. כמובן, עם הקונסיליירי שמשמש כעת כיועמ"ש, שגם לו תלויה קופת שרצים מאחוריו – הוא העדיף לתלות אותה מצווארה של אשתו – ×–×” לא קרה.

הורוביץ? אם השם הזה נשמע לכם מוכר, הוא האיש שמינה נתניהו לרשות השידור ("אין ארוחות חינם", אומר יניב, וגם עוזי דיין קיבל את שלו על חלקו במבצע המילואימניקים), והוא האיש שהעביר בשנת 2008 ל"אם תרצו" כמעט 75,000 ₪. מאחר והורוביץ תרם בשמו, ב"אם תרצו" הסתירו את הנתון הזה במשך שנתיים, עד שרשם העמותות איים עליהם בסגירה אם לא ימסרו את המידע. "אם תרצו", נזכיר, נבראת בעצם במאבק המילואימניקים; שובל ותדמור, מנהיגי הארגון, מבססים את הקרדיט שלהם על מה שעשו במאבק המילואימניקים.

מותר לתהות אם חלק מ-70 אלף הליש"ט שאליבא דיניב הועברו מתורם עלום של נתניהו לנתניהו וממנו להורוביץ הגיע גם ל"אם תרצו." על כל פנים, אין כל חדש בכך שמועמד פוליטי משתמש בארגון חזית בזמן שהוא באופוזיציה; מה שמטריד הוא השימוש שעשה נתניהו ב-GONGO "אם תרצו" אחרי בחירתו.

פתאום, אנשי "אם תרצו" מוזמנים לכל וועדה חשובה של הכנסת. פתאום, הם כותבים "דו"חות" נלעגים שפעם אחר פעם מסמנים את המטרות שממשלת נתניהו תוקפת מיד לאחר מכן. זה בולט במיוחד בתחום החינוך, שם "אם תרצו" היא חיל הסער של הקומישר. פוסט ציונות באקדמיה? "אם תרצו" היו שם קודם. המחלקה בבן גוריון? סומנה מזמן על ידי תדהר ושובל. המאבק נגד ארגוני זכויות האדם? תדמורר ושובל סללו את הדרך, יצרו את הלגיטימציה הציבורית, הפכו את דני דנון והשאר למי שבסך הכל חוזרים על אמת מוכרת.

פעם אחת זה נכשל, בגדול: כש"אם תרצו" וארגון הקש של אנשי נתניהו לשעבר בנט ושקד, "ישראל שלי", ניסו לסמן את המחאה של קיץ 2011 כ"שמאלנית", הם הצליחו להביא פחות מ-200 איש להפגנה שלהם, והם נופנפו הצידה במהירות.

זו דרכו של נתניהו, זו דרכם של משרתיו: הם מוליכים שולל את המאזינים להם. "אם תרצו", שמומנה על ידי בכירי נתניהו והוקמה על ידי קבוצה של מתנחלים, ניסתה במשך שנים להעמיד פנים פני תנועת מרכז. היא אף איימה בתביעת דיבה על מי שיכתוב אחרת, בזמן שהמנהיג שלה מחזיק בתפיסות פולקיסטיות – או, על כל פנים, משווק אותן לציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו יודעים יותר. אנחנו יודעים, למשל, שבן כספית ×”×™×” אידיוט מועיל של לשכת נתניהו, כשקידם את "אם תרצו" פעם אחר פעם. ואנחנו יודעים שלראש ממשלה שמשתמש בשיטות כאלה כדי להונות את הציבור, ראש ממשלה שניסה לנצל את כאבם האמיתי של חיילים ששבו מן המלחמה כדי להדיח את יריבו הפוליטי, הוא אדם שלא יבחל בדבר, ושאסור לתת לו להמשיך ולהחזיק בעמדה של כוח. אשר לשועלים הקטנים, שבמשך ארבע שנים הסיחו את דעתנו ממעשי ממשלת נתניהו בשלל צ'יזבטים על הקרן החדשה לישראל ועל מימון זר (כשהם מסתירים את מקורות המימון שלהם עצמם, שגם רבים מהם מגיעים מחו"ל) – ובכן, הדבר הנדיב ביותר לומר עליהם הוא שההיסטוריה אולי תטה איתם חסד ותשכח אותם.

אבל לנו אין את הפריבילגיה הזו. לנו אסור לשכוח. ב-22 בינואר, נלך לקלפי ונעיף את נתניהו ואת הקרקס המעופף שלו לאופוזיציה. ואחד הדברים הראשונים שקואליציית שמאל-מרכז צריכה לעשות עם עלייתה לשלטון הוא הקמת ועדת חקירה שתברר איך בדיוק התבצע הקשר הזה נגד הדמוקרטיה הישראלית, איך הולעט הציבור במידע שקרי במימון של בוחשים זרים, כדי לערער את מערכת החיסון של הדמוקרטיה. ועל הדרך, צריך יהיה לברר אם נתניהו אכן עבר על חוקי המס של ישראל. עם קצת מזל, יהיה גם יועץ משפטי שהוא לא היועץ המשפחתי, שגם יעשה משהו בנידון.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע השבוע שהוא מצרף למפלגתו את יעקב פרי, והלז מיהר להודיע שזה נכון שהוא קיבל כ-100 מיליוני שקלים בכמה שנים האחרונות – לא ברור עבור מה, יש להודות – אבל הוא עדיין איש מעמד הביניים. אם זה לא גרם לבוחרים של לפיד לדפוק את הראש בקיר הקרוב, צריך להזכיר את מה שכתבה מבקרת המדינה מרים בן פורת על ראש השב"כ פרי: "פרי ועמיתיו, קבעה בן-פורת, "נכשלו קשות בתפקידם לקיים את פעולת השב"כ במסגרת החוק. חריגות קשות ושיטתיות בוצעו ביודעין. לא נעקרה תופעה של אמירת שקר במתן עדות בפני ערכאות שיפוטיות, רשויות חקירה ובדיווחים בתוך השב"כ עצמו. הטענה שבתוך השב"כ היתה הקפדה נוקשה ביותר על אמירת אמת, בבחינת ייהרג ובל יעבור, נבדקה ונמצאה חסרת בסיס במציאות. את המסר מנחילים הבכירים לא רק במלים, שהן חשובות בפני עצמן, אלא בעיקר בהתנהגות בחיי היום-יום ובאירועים מיוחדים. נהג מסר כפול, לפעול על פי מסר אחד ולהתהדר בשני. חרגו ושיקרו ולא מוצה הדין. זלזול בחוק. דיווח חסר או כוזב. דיווח שקר הוא אם כל חטאת ועליו להיעקר סופית". ועל משקל אלון מזרחי, שהודיע שהוא רוצה לשחק בספרד או באירופה, הודיע לפיד אתמול שאין מפה של ישראל שאיננה כוללת את אריאל. למעשה, אין אף מפה של ישראל שכוללת אותה. אם זה ימשיך כך, הוא יעשה עבורנו את העבודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)