היתרון של פתרון המדינה האחת הוא שיש לו התכנות עתידית. לפתרון שתי המדינות אין. הסתכלו על המספרים

לפני כחודש, כתב פיטר ביינרט מאמר בשם Yavne: A Jewish Case for Equality in Israel-Palestine. המאמר, שקרא לזנוח את המיתוס של פתרון שתי המדינות ולעבור לפתרון של צדק לכל בשטחי פלסטינה המנדטורית, זכה להדים עצומים ביהדות ארה”ב, שאליו בעקרון הוא מופנה, ולמעט מאד התייחסות בישראל. מבקריו הישראלים טענו שביינרט לא יצטרך לחיות במדינה הדו-לאומית שהוא מציע. הם צודקים. הצד האפל של הטיעון שלהם הוא שהם לא צריכים להיות פלסטינים במשטר האפרטהייד הישראלי – משטר שכבר קיים ועומד ושאין שום נסיון רציני לבטל אותו. בסוף השבוע הזה, ניסה נסים קלדרון להתמודד עם הטענות של ביינרט. המסקנה שלו היא ש

“פתרון שתי המדינות אכן נמצא היום במצב שבו שום צד לא מתכוון ליישם אותו. אבל אין פתרון אחר. כל הפתרונות האחרים שהוצעו הם מסווה להעדר אומץ לפתור. או לייאוש (סמוי? גלוי?) של בעלי אומץ כמו ביינרט. מייקל וולצר, עוד קול יהודי־אמריקאי שיש לו הרבה מה להגיד על ישראל, אמר פעם שפתרון שתי המדינות הוא ממש לא הפתרון הטוב ביותר; יש לו רק יתרון אחד: הוא הפתרון היחיד.”

זו הנקודה שאיתה אני רוצה להתמודד פה. לקלדרון יש דברים עמוקים יותר לומר על יחסי יהודי ארה”ב וישראל והמאמר שלו מאד שווה קריאה, אבל לא אלה הנקודות שאליהן אתייחס כאן (כפוסט יהודי, אני שווה נפש ליחסים בין יהודי ארה"ב ויהודי ישראל).

האם פתרון שתי המדינות בכלל בר קיימא? כדי ליישם אותו, צריכים לקרות הדברים הבאים:

א. נסיגה ישראלית מכל השטחים שסיפחה בפועל בגדה המערבית, מה שמכונה במקומותינו “גושי ההתנחלויות.”

ב. הסרה של שאר ההתנחלויות.

ג. הסרה של המגבלות על תנועת פלסטינים במעברים הבינלאומיים. כלומר, שפלסטינים יוכלו לצאת ולבוא כרצונם מהמדינה שלהם. זה אומר, בין השאר, הקמת נמל עצמאי בעזה והקמת נמלי תעופה ברצועה ובגדה.

כל דבר אחר – כל צורה של שליטה בטחונית ישראלית בחלק כלשהו של הגדה המערבית ועזה, להוציא מעברי הגבול עם ישראל – לא מיישם בפועל את רעיון שתי המדינות. זה, אחרי הכל, מדבר על שתי *מדינות*. מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית. לא מדינה ישראלית ומשטר בנטוסטאנים פלסטיני, שישראל מכתיבה את גורלו.

נקודה ג’ ניתנת ליישום בקלות יחסית, אבל ספק אם יש פוליטיקאי ישראלי שיעז לומר משהו מעין זה, על אחת כמה וכמה לנסות ליישם אותו. הנקודות הבלתי ניתנות לביצוע הן א’ וב’.

בימים אלה אנחנו מציינים 15 שנים להתנתקות המבורכת מרצועת עזה. כן, הצלחנו להוציא למועצת יש”ע את הע’. אבל שימו לב למספרים. כדי לפנות 8,000 מתנחלים, נאלץ צה”ל להפעיל 50,000 איש, ונזקק לסיוע מסיבי של המשטרה. בגדה המערבית שורצים בין 350,000 ל-500,000 מתנחלים. נלך על המספר הנמוך יותר: 350,000. בחישוב גס, בהתבסס על תקדים ההתנתקות, צה”ל יצטרך להפעיל כ-2,200,000 חיילים.

הסד”כ של צה”ל חשאי, אבל בדרך כלל מדברים על כ-100,000 חיילים וקצינים. אם יופעל גיוס מילואים מלא, הכוחות של צה”ל יגיעו (שוב, לפי מקורות זרים) לכ-400,000 איש. כלומר, יהיו חסרים לו 1,800,000 חיילים לביצוע המשימה. כל רמטכ”ל הגון יאמר לממשלה שאין ביכולתו לבצע את המשימה.

נניח שמחצית המתנחלים יתפנו מרצונם, הנחה שלא בטוח שיש לה על מה להתבסס. זה ישאיר אותנו עם 175,000 מתנחלים לפחות, וצה”ל עדיין יצטרך 1,100,000 חיילים כדי לפנות אותם. שוב, יחסרו לו 700,000 חיילים – כמעט כפליים הסד”כ שלו במצב גיוס מלא.

הלאה. בהתנתקות, רצחו המתנחלים ועוזריהם שמונה פלסטינים, וביצעו שורה של פיגועים כושלים נגד ישראלים. וזו היתה רק רצועת עזה. נסיון פינוי של הגדה, לבת ארץ ישראל המקראית, יוביל בוודאות גמורה להרבה, הרבה יותר פיגועים. המטרה של הפיגועים הללו, בהתאם להגיון הקבוע של פיגועי תג מחיר, תהיה להוביל להתקוממות פלסטינית בשל הטבח שמבצעים בהם המתנחלים – התקוממות שתקשה עוד יותר על פינוי הגדה.

כל זה, בהנחה האופטימית מאד שהצבא יציית לפקודות הממשלה, ושהוא לא יצטרך להתמודד עם מרד מתוך שורותיו. ספק גדול אם שתי ההנחות הללו יכולות לעמוד. רוב הקצונה הקרבית, מתהדרים חובשי הכיפות, באה משורותיהם. זה לא מקרה: לאחר ההתנתקות, המגזר הפעיל את כל מנופי הלחץ שיש לו על צעיריו כדי שיתפסו עמדות בצבא – בדיוק כדי למנוע התנתקות שניה. ממשלה שתורה על פינוי הגדה צפויה לגלות שכמחצית משדרת הפיקוד של צבאה מורכבת מסוסים טרויאנים שנאמנותם נתונה למדינה אחרת, מדינת יהודה.

יתכן שפינוי הגדה היה אפשרי פעם, אולי בעת הסכמי אוסלו, אבל כל ממשלות ישראל מאז חיסלו את הסיכוי לכך. מתמטית, אין לרשות ממשלת ישראל הכוחות הנדרשים לביצוע המשימה – וזאת מעבר לחשש העמוק שנסיון לבצע אותה יוביל למלחמת אזרחים, ושנאמנותו של הצבא (או, למצער, הקצונה הזוטרה והבינונית שלו) לא ברורה. מה יקרה אם גדוד נצח יהודה, למשל, יכריז על מרד וינסה לעלות על ירושלים? אילו כוחות ידכאו את המרד הזה? האם חיילים יסכימו לירות על חיילים אחרים כדי ליישם פתרון לבעיה שהם בכלל לא מכירים, שהרי הם נולדו לתוך משטר האפרטהייד והוא טבעי להם?

פתרון שתי המדינות, אם כן, לא מעשי. הוא לא פתרון ישים כעת, והוא לא יהיה פתרון ישים בימי חיינו. כל יום מרחיק אותו מאיתנו.

פתרון המדינה האחת הוא לא “הפתרון הטוב ביותר.” הוא הולך להיות מכוער למדי. הוא יאלץ, מצד אחד, עם אדונים לוותר על אדנותו; ומצד שני, עם של נכבשים ומדוכאים לחיות עם מדכאיו וכובשיו. ודאי יהיו רבים שינסו לחבל בו – המתנחלים ועוזריהם, למשל.

אבל, בניגוד לפתרון שתי המדינות, לפתרון הזה יש סיכוי. לא סיכוי טוב במיוחד, אבל סיכוי. הוא יצריך שני מהלכים, ושניהם יזדקקו לסיוע של המחנה הליברלי בישראל. ראשית, יהיה צורך בלחץ מדיני חסר תקדים על ישראל לפרק את משטר האפרטהייד ולעבור למשטר של אדם אחד, קול אחד. למעשה, המאמר של ביינרט – שלא היה אפשרי לפני כעשור – מעיד לדעתי על כך שהלחץ הזה מגיע.

ישראל של האפרטהייד איבדה את הגורם החשוב ביותר להגנתה, המחנה הליברלי בארה”ב. כן, קשישי המחנה עדיין מורגלים בעשרות שנים של צייתנות ללובי הישראלי – אבל זה משתנה, והצעירים הליברלים בארה”ב רואים בלובי הישראלי מקבילה של ה-NRA, קרי ארגון מושחת ושנוא שמקדם שנאה ומוות. הלובי הישראלי ניסה לאחרונה להדיח מועמדים פרוגרסיביים לקונגרס: הוא שפך על זה המון כסף (ה”בנג’מינים” המפורסמים של אילהן עומאר), אבל נכשל. הפרחים, במידה ניכרת, לבנג’מין ניתאי, שגרם למחנה הליברלי בארה”ב להבין שישראל היא בעלת בריתו – כמעט היחידה – של טראמפ.

הלחץ השני צריך לבוא מבפנים. המחנה הליברלי הישראלי צריך להצהיר שהוא לא יתמוך במשטר אפרטהייד: הוא יסרב לשרת בצבא. שהמתנחלים ימותו על הגנת ההתנחלויות. הוא צריך להשיל מעליו את שרידי הציונות שלו, ולהזכר במושכלות הראשונים: שלכל בני האדם זכות לחירות, לחיים, ולחיפוש אחרי האושר. וכן, גם פלסטינים הם בני אדם.

האם זה יהיה קל? לא. החלק הקשה יהיה להשיל מעל הליברלים הציונים את הציונות שלהם. גם המשא ומתן עם החמאס והארגונים הדתיים האחרים בקרב הפלסטינים לא צפוי להיות כיפי במיוחד. ועדות האמת והפיוס שיצטרכו שני הצדדים להקים גם הן יגרדו לכמה זמן את הפצעים של כולם. הטיהור של שורות המשטרה וצה”ל מאנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה יעורר שערוריה. ברקע, יהיו ארגוני סירוב שינסו להצית את המצב – מתנחלים ואיסלמיסטים כאחד. ככה זה: פירוק משטר עוול שהתקיים 72 שנים הוא אף פעם לא מרנין, ולא גורם לאף אחד לפצוח בשיר. סביר לחלוטין, בהתחשב בכך שמדינות נוקטות בפתרון ההגיוני רק לאחר שניסו את כל האחרים, שנגיע להסכמה לפתרון המדינה האחת רק אחרי שישראל תסבול סנקציות קשות.

רבים מאיתנו, השמאלנים הישראלים, מושקעים רגשית בפתרון שתי המדינות. רבין, פרס, אוסלו וכל הג’ז הזה. אנחנו צריכים להתגבר על המשקעים הרגשיים האלה, ולהסתכל על המספרים; להבין שפתרון שני המדינות לא רלוונטי עוד, שכל אנרגיה שמושקעת בו מבוזבזת, ושיש לפעול למען הקמת מדינה אחת.

האם זה אפשרי כרגע? כנראה שלא. האם זה יהיה אפשרי עוד שנתיים, שלוש, חמש? בניגוד לפתרון שתי המדינות, כנראה שכן. בפרפרזה על וולצר, היתרון של הפתרון הזה הוא שהוא נותר הפתרון היחיד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את זה, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג הזה. אם הוא היה מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא היה מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי נהי.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס הזה. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, כי הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני עשור הוצאנו למועצת יש”ע את העין, הגיע הזמן לסיכום ביניים. 10 נקודות ביחס לרצועה ולהתנתקות

היום לפני עשור התחילה ממשלת ישראל להסיר את הגוש הממאיר מלב רצועת עזה. מאז ועד היום, יש אי הבנות נפוצות בקרב ישראלים ביחס להתנתקות ולרצועת עזה. אנסה להתייחס אליהן בעשר נקודות קצרות יחסית.

1. אנחנו עדיין שולטים בעזה. ההתנתקות היתה הנסיגה השניה של כוחות צה”ל מרצועת עזה מאז הסכמי אוסלו: בגל הראשון של הנסיגה, כוחות צה”ל יצאו ממרכזי הערים. אף על פי כן, למרות שאין יותר כוחות קבע של צה”ל ברצועה, ישראל עדיין שולטת בה.

ישראל שולטת במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועת עזה, ומטילה עליה מצור ימי מאז 2006. כלי טיס ישראלים נמצאים ללא הרף במרחב האווירי של הרצועה וכלי שיט ישראלים מטביעים בעקביות סירות דיג של פלסטינים. היעדר הנוכחות של כוחות קרקעיים ישראלים היא דבר זמני: מאז 2005, פלשה ישראל לרצועת עזה חמש פעמים (גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) כלומר פעם בשנתיים בערך. כל פלישה כזו לוותה בעשרות אזרחים עזתים הרוגים לפחות (”חורף חם,” עם 58 אזרחים עזתים הרוגים, היה כנראה המזיק פחות ביניהם).

ישראל שולטת בצורה כמעט מלאה בכלכלה העזתית. היא מאפשרת כניסה או יציאה של סחורות כרצונה; היא קובעת מי הסוחרים שיהיו רשאים להכניס או להוציא סחורות; והיא שולטת גם ברישום האוכלוסין הפלסטיני, שקובע מי יוכל להכנס או לצאת מהרצועה גם דרך מעבר רפיח המצרי. יש, כמובן, הברחות, אבל אלה מטבען בלתי חוקיות ואי אפשר לבסס עליהן כלכלה. בהתאם, העולם כולו מכיר בכך שישראל היא עדיין כוח כובש בעזה; רק הישראלים מכחישים זאת.

2. מספר הנפגעים נמוך יותר מאז הנסיגה: לפחות בצד הישראלי, מספר ההרוגים כתוצאה מקרבות עם חמושים מרצועת עזה – בכלל זה ירי הרקטות – נמוך יותר ממספר ההרוגים הישראלים בשנים 2000-2005. הנקודה הזו נעלמה מהדיון הציבורי, ולא במקרה: היא מפריעה לתועמלני המתנחלים לצייר את הנסיגה ככשלו טוטאלי. ראו גם נקודה #5.

3. אין דיון ציבורי. עזה נמצאת על גבול ישראל, חיים בה כ-1.8 מיליוני בני אדם – ואין שום דיון ציבורי בעניינה. הציבור לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, אוטם אוזניים – ונזכר בה רק כשמתחיל עוד סבב לחימה. קורים דברים בעזה כל הזמן – אבל התקשורת הישראלית למדה שאין טעם לדווח, אף אחד לא קורא. העזתים לא הולכים לשום מקום, אבל הישראלים מעדיפים לא לדעת. רוב המפלגות, אלו מהן שהציגו מצע, לא טרחו להתייחס לשאלת עזה בבחירות האחרונות.

4. אין דיון מדיני. במשך כל שנות נתניהו לא נערך דיון בקבינט בנושא המדיניות כלפי רצועת עזה. מדיניות ישראלית, ככל שיש כזו, נקבעת על ידי משרד הבטחון. האצטגנין הכושל עמוס גלעד ניסה לקבע את “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הרצועה ובין הגדה. שבייתו של גלעד שליט שימשה את גלעד ודומיו כתירוץ נהדר לקדם את המדיניות הזו, בלי שום דיון ציבורי או מדיני. אם מישהו היה אומר לכם שבמדינה מסוימת, המדיניות כלפי השכנים נקבעת על ידי ביורוקרטים עלומים לחחצה במשרד ההגנה, ומיושמת בעיקרה על ידי הצבא ללא דיון, הייתם תוהים האם מדובר בדיקטטורה צבאית. ובכן.

מדוע דווקא מדיניות הבידול? אולי כי היא יכולה לאפשר פתרון של סיפוח חלקי בגדה. הישראלים יתקשו לקבל, על כל פנים לא בלי שפיכות דמים חסרת תקדים, מצב שבו מספר גדול של פלסטינים יקבל אזרחות; אם יאמרו להם שהעזתים לא קשורים, שזו מדינה אחרת, אולי יהיה קל יותר להעביר את זה.

הדגש הוא על “אולי”: כאמור, אין מדיניות ממשלתית מוצהרת, ואין דיון ציבורי שדורש כזו.

5. הסיבה לנסיגה הקרקעית: לציבור הישראלי נמאס מעזה. למעשה, נמאס לו ממנה כבר לפני 23 שנים. בבחירות של 1992, הציג אהוד אולמרט ליצחק שמיר תכנית סודית לנסיגה מהרצועה. אולמרט הראה סקרים שדיברו על תמיכה של 91% מהציבור בנסיגה כזו; הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. אולמרט יאמר אחר כך שאם שמיר היה מאמץ את התכנית, החהפך של 1992 היה נמנע. אבל שמיר לא היה מוכן לשמוע.

סמוך להתנתקות, נחלו חמושי צה”ל שורה של תבוסות טקטיות קטנות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים; היו ההתקפות בזייתון ובציר פילדלפי על נגמ”שים של צה”ל, שאחריהם צולמו חיילי צה”ל כשהם זוחלים בחול בחיפוש אחרי חלקי גופות. במהלך המשימה הנפשעת והאידיוטית הזו נהרגו עוד חיילים. אנשים התחילו לשאול בשביל מה בעצם, ולפער הזה נכנס שרון, שצריך היה יוזמה מדינית כלשהי כדי להוריד את הלחץ הבינלאומי. הימים, נזכיר, ימי האינתיפאדה השניה וישראל הורגת אלפי פלסטינים.

ולא, הסיבה לא היתה שחיתותו של שרון. האיש היה מושחת ברמות שלא נראו בישראל לפניו, אין ויכוח, אבל אף אחד לא יוצא למהלך שמצריך חצי צבא ומכניס את כל המדינה לטלטלה בגלל חקירה משפטית. על כל פנים, תועמלני המתנחלים שוכחים שמזוז סגר את תיק האי היווני נגד שרון ביוני 2004 – ארבעה חודשים לפני שהכנסת אישרה את ההתנתקות. אם החקירה היתה מה ששרון חשש ממנו, הוא יכול היה לגנוז את ההתנתקות אחרי שנסגר התיק. לא חסרו לו תירוצים. האנשים שטוענים שההתנתקות היא תוצאה של שחיתותו של שרון, אגב, הם האנשים שבמשך שנים הסתירו אותה וחיפו עליה כמיטב יכולתם.

6. ההתנתקות לא עברה בלי נפגעים: התקשורת הישראלית, ולאחרונה גם בוז’י “אני? ראש אופוזיציה?” הרצוג, טענו שההתנתקות בוצעה ללא אבידות. ובכן, זה נכון רק אם אתה לא סופר לא-יהודים, וגם אז בספק. הבוגד והמחבל היהודי עדן נתן-זאדה רצח ארבעה פלסטינים ישראלים בכוונה מוצהרת למנוע את ההתנתקות; על נבלתו נמצא פתק “יהודי לא מגרש יהודי.” המחבל אשר ויזגן רצח ארבעה פועלים פלסטינים, גם הוא בכוונה לשבש את ההתנתקות, ופטר את העולם מנוכחותו לאחר שנכלא. שני מתנחלים – ילנה בוסינובה וברוך בן מנחם – התאבדו בהצתה במחאה. מתנגדי ההתנתקות ניסו לבצע פיגוע המוני בנתניה – הצתת צובר גז – והסיעו כלי רכב עמוסים בדלק לנתיבי איילון, שם הציתו אותם.

7. ההתקרבנות. 8,000 מתנחלים, רובם הגדול קטינים, פונו במהלך ההתנתקות. מבין הבגירים, כשני שליש היו עובדי ציבור. רק מיעוטם היו, כפי שתוארו, חקלאים; אלו מהם שעסקו בחקלאות היו למעשה בעלי לטיפונדיות שהעסקים שלהם היו רווחיים רק משום שנשענו על עבודת עובדים זרים נטולי תנאים (מאוחר יותר, הם ינסו לדרוש העסקה של עובדים זרים בתנאים כאלה גם בארץ.) מגזר ששני שליש מבניו הם עובדי ציבור והשאר חיים מזיעתם של עובדים זרים הטולי תנאים איננו יצרני; הוא נצלני.

כל מי שהתגורר ברצועת עזה, עשה זאת כשהוא יודע שהוא חי לא בבית אלא במוצב צבאי. התירוץ הרשמי להחזקתם של אזרחים ישראלים ברצועת עזה, שהיא שטח כבוש, היה שיש בכך צורך בטחוני. מבלי להכנס עכשיו לשאלה האם במצב כזה אפשר בכלל להתייחס אליהם עדיין כאזרחים, ברור שמי שהחליט מלכתחילה לחיות בתנאי ספק כאלה לא יכול ליילל אחר כך כשהתנאים השתנו.

ואף על פי כן, המתנחלים הפכו את המפונים הללו לאנשים האומללים ביותר בהיסטוריה ועשו הכל כדי לצייר אותם כקורבנות. הם הצטלמו בפוזות של הילד מגטו ווארשה עם הידיים למעלה, וכשהם נושאים מנורה שנראית כמו מנורת המקדש. הם עשו הכל כדי שלא לשתף פעולה עם הפינוי, ואחר כך סחטו מהמדינה עוד ועוד פיצויים. Cry me a river.

8. הקורבנות. במשך שלושים שנות קיומו של הגוש הממאיר, החזיקו 8,000 מתנחלים בשליש מהאדמות החקלאיות של הרצועה וברבע מהמים שלה. לשם קיום הלטיפונדיות שלהם, למעלה ממיליון בני אדם הוחזקו בתנאים מתמשכים של עוצר, סגר, ורעב. מי שביקר בגוש קטיף דקות ספורות לאחר שביקר בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים, או עלה על אחת הגבעות שבהתנחלויות והשקיף על חאן יונס או רפיח, היה נותר חסר מילים. הדבר הראשון שצריך לומר על גוש קטיף הוא עד כמה אנטי-אנושי הוא היה, עד כמה הוא נשען על ניצולם של אחרים – פלסטינים ועובדים זרים. אפשר להתווכח אם הנסיגה הצבאית מהרצועה הועילה או הזיקה; הפסקת העוול המוסרי הזועק של קיומו של גוש קטיף היא דבר חיובי בעליל, על כל פנים מבחינת כל אדם שלא חושב שיהודים הם על-אדם.

9. זה לא יקרה שוב: ההתנתקות פינתה 8,000 מתנחלים, ולשם כך היה צורך בערך במחצית הסד”כ של צה”ל ובחלק ניכר מכוח האדם של המשטרה. העלות היתה עצומה – למעלה מעשרה מיליארדים עד כה. וחלקים מהנסיגה לא יושמו בפועל – המתנחלים מנסים שוב ושוב להעלות מאחזים בבורקא (”חומש”) ולסאנור (”שא נור”).

זה לא יקרה שוב גם כי הרצון הפוליטי לא קיים, וגם משום שאם היה צורך במחצית צה”ל כדי לפנות 8,000 איש, הסיכוי לפנות כמה עשרות אלפים לא קיים. לא מבחינה לוגיסטית – ולא משום שהצבא עבר בעשור האחרון תהליך מזורז של הדתה והתחברות אל המתנחלים. הנסיון הבא לפינוי נרחב של מתנחלים צפוי להוביל למרד צבאי – ויש לציין שאפילו אם המורדים יעסקו רק בבימוי של מרד, לא במרד “אמיתי”, היכולת להבחין בין הדבר האמיתי ובין העמדת הפנים לא קיימת באמת. כל ממשלה תצטרך להתייחס להעמדת פנים של מרד כאילו היא מרד. מה יקרה אז, לא רוצה לדעת.

10. צה”ל לא יכול לנצח. צה”ל ניהל, כאמור, חמישה מבצעים גדולים נגד רצועת עזה מאז 2006. באף אחד מהם, לא הצליח הצבא – וגם לא ניסה באמת – למוטט את שלטון חמאס. כל מה שיכול הצבא שפעם הביס שלושה צבאות בשישה ימים לעשות היום הוא להרוג המון אזרחים. הוא לא מסוגל לכבוש את הרצועה, משום שהקצונה שלו יודעת מה יבוא אחר כך: הצורך לשלוט ברצועה.

וזו המורשת האמיתית של ההתנתקות: חוסר הרצון של צה”ל לשלוט ברצועה. לנהל קרבות אינסופיים בסמטאות ולקחת אחריות על הכמעט-אסון-הומניטרי שהיא מצויה בו תמידית. ההתנתקות, בסופו של דבר, שירתה את קבוצת הלחץ החזקה ביותר בישראל: הצבא. וכמו תמיד, הצבא הפיל את הכשלונות שלו על הדרג המדיני.

ובהתחשב בכך שראש הממשלה נבחר דמגוגית על ההבטחה למוטט את שלטון החמאס, כשהוא יודע שהוא לא יכול לבצע את זה, זה כמעט מוצדק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אביחי בוארון מסרב להכחיש שכעורך, הוא תמך במחנות השמדה לעמלקים

בסוף שנת 2010 התפרסם גליון מס’ 117 של עלון בית הכנסת “מעייני הישועה,” ובו היה מאמר מערכת בלתי חתום, שיצא נגד הרבנים שתקפו את “מכתב הרבנים,” המכתב שאסר על השכרת בתים ללא יהודים. במאמר המערכת הובע חשש ש”מא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." “ ההדגשות שלי.

למה אני נזכר בסיפור הישן הזה? כי כפי שחשף לפני מספר שבועות “רב צעיר,” יו”ר תנועת מעייני הישועה ומי ששימש כמו”ל של העלון (העלון שינה את שמו בסוף 2013) הוא אביחי בוארון. האחרון נבחר לאחרונה במקום ה-19 של רשימת “הבית היהודי” לכנסת.

האם מועמד של הבית היהודי לכנסת תומך בבניית מחנות השמדה? במהלך שיחת טלפון עם בוארון, הוא סירב להתייחס לשאלה, בטענה שאני “מנסה להכפיש את הבית היהודי,” וסיים את השיחה. לא נותר לנו אלא להתייחס לפרסום שעליו סמך בוארון את ידיו לפני ארבע שנים כמייצג את עמדתו.

המועמדים של הבית היהודי מהווים מקור מבוכה מתמשך ליו”ר התנועה, נפתלי בנט. הם דופקים את נסיון ההונאה שלו שמיועד לשווק את הבית היהודי כמשהו חדש ונוצץ. פתאום יש לך הומופובים בולטים, פתאום צצים מועמדים שהיו חשודים בהתחככות עם טרור יהודי (בצלאל סמוטריץ’) בימי ההתנתקות, פתאום יש לך מועמדים (שוב סמוטריץ’) שהובילו קמפיין נגד העסקת פלסטינים, מה שאילץ את בנט לצאת בלא-הכחשה שאומרת “יו”ר הבית היהודי מתנגד לכל אפליה בתעסוקה והתבטא בנושא מספר פעמים.” שזה נחמד, אבל שאלו על סמוטריץ’, לא על בנט.

עוד זה מדבר וזה בא: מוטי יוגב, לא הנעל החדה במגירה גם בימים כתיקונם, הודיע היום (ג’) קוממיות לתושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” ואת דפיקות הראש בקיר מהלשכה של בנט אפשר היה לשמוע היטב. מה הוא יאמר עכשיו, ש”יו”ר הבית היהודי מתנגד לרקוד על דמם של תושבי עוטף עזה, והתבטא בנושא מספר פעמים”? מה הוא יאמר על הערגה למחנות השמדה של בוארון, ש”יו”ר המפלגה מתנגד להקמת מחנות השמדה?”

האמירה של יוגב, אגב, חושפת רובד שבדרך כלל לא נחשף: השנאה התהומית של האחים היהודים לציבור היהודי הכללי. מדי פעם זה מתפרץ: שמואל אליהו קרא “לנקום בחילונים” על ההתנתקות (כמקובל, אתר כיפה ניסה להסתיר את הראיות, ונכשל). מה שמעניין בהתבטאויות של אליהו ושל יוגב, מעבר להתבטאויות עצמן, הוא היעדר ההתנערות של האחים היהודים מהן. יש לכך סיבה טובה: ההתנתקות היא אסון תיאולוגי.

התפיסה של האחים היהודים היא שאין נסיגות בגאולה. ההתנתקות היתה חתיכת נסיגה. זו הסיבה שהם ניסו, מלכתחילה, לתאר אותה כטרגדיה. הם הצליחו בדבר אחד: להשכיח את המציאות של רצועת עזה ב-2004. אף אחד כבר לא זוכר את ציר פילדלפי, את העובדה שהיו קסאמים הרבה לפני ההתנתקות, את הרג החיילות בנצרים – ואת העובדה שרוב גדול של הציבור, בכלל זה בנימין נתניהו, תמך פעם אחר פעם בהתנתקות.

מתחת לציפוי הנוצץ של בנט, זה מה שמציגה המפלגה שלו: תאווה למחנות השמדה, ושנאה גם של רוב הציבור היהודי. השאלה שלא הספקתי לשאול את בוארון היא האם הוא חושב שיש להכניס למחנות השמדה לא רק עמלקים אלא גם את מתנגדי ההתנתקות ואנשי “ערב רב.”

אולי טוב שלא קיבלתי תשובה.

עדכון: ערוץ 10 חשף הערב שבשנת 2008 אמר בוארון ש”רבני ופעילי התנועה, כמו כל יהודי העולם, מייחלים ליום שבו יימחק מסגד אל אקצה בפועל ולא רק בתכנית פוטושופ. יותר מדי זמן אנחנו מחכים ליום הזה. כשזה יקרה יעלו יהודי כל העולם לירושלים כדי לבנות את בית המקדש האהוב ואף מוסלמי לא יעז לפתוח פיו לעומתנו.” ה”תנועה” המדוברת היא “מעייני הישועה.” אני ממתין בכליון עיניים לכאילו-הכחשה של בנט: “יו”ר התנועה מתנגד להרס מסגדי אל אקצה והצהיר על כך בעבר.”

בעצם, לא. הכחשה כזו בנט לא יוכל להוציא, או שהוא גמור. אלה האחים היהודים. כך הם נראים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי כזה. מדוע נקט הצבא בצעד הזה? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט הזה איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל זה נגיע מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? זה שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק היה פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, כי בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. היה צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה היה שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים וסייעניהם בממשלה ובתקשורת לחוצים מאד לאחרונה. תופי הטם-טם של החרם הבינלאומי עליה רועמים, ויש סימנים מעידים שמגן השואה של ישראל – זה שאפשר לה להפנות אצבע מאשימה לעבר עמים אחרים באיום שאם הם ידברו על הכיבוש והסיפוח, ישראל תכנס להתקף זעם ילדותי ותדבר על השואה – נסדק ושוב איננו מתפקד כבעבר. ישראל מוצאת את עצמה במקום שבו היתה צריכה להיות כבר ב-1982: כמדינה שנשפטת על פי פעולותיה, לא על פי פעולות של מדינות אחרות כלפי אנשים שלא היו אזרחיה בשנות השלושים והארבעים. באיחור ניכר אחרי משטר האחות, האפרטהייד הדרום אפריקני, יש סימנים שישראל תצטרך להתחיל לשלם את מחיר פשעיה.

גרמניה הודיעה השבוע, במהלך שהלחיץ מאד את משרד החוץ, שהיא לא תעביר כסף לחברות הייטק ישראליות אם אלה תפעלנה גם בשטחים. היא גם לא מתכוונת לממן מחקר כלשהו של "אוניברסיטת" אריאל, ה"אוניברסיטה" היחידה בעולם שהוקמה בצו המפקד הצבאי. בשבוע שעבר, זומנו שגרירי ישראל במדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה אחרי ההכרזה הישראלית השגרתית על המשך הבניה בשטחים. כשניסה משרד החוץ לארגן לשגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג-אנדרסן, את המקבילה הוורבאלית של הושבה על כסא נמוך, העז הערל להתחצף ולהבהיר למשרד החוץ שאם השיחות של קרי ייכשלו וישראל תמשיך לבנות בשטחים, היא תמצא את עצמה תחת חרם: זה יקרה, הוא אמר, לא בשל החלטה של ממשלות אירופה – אלה, יש לציין, מפגרות משמעותית אחרי דעת הקהל וחוששות מהצל הישן של האשמה ב"אנטישמיות" – אלא מלמטה, מהציבור הכללי באירופה, שנשבר לו.

ישראל כבר התחמקה, בקושי, מהתנגשות כזו עם אירופה לפני מספר חודשים, כשהסכימה – על אף הימין הקיצוני מהרגיל בממשלה – להכנע לדרישה האירופית שכסף מדעי אירופי שמוענק לישראל במסגרת הסכם הורייזון 2020 לא יחצה את גבולות הקו הירוק. זה היה מעט מאד ודי מאוחר. עכשיו מתחילים בממסד הישראלי לקלוט שזו היתה רק המנה הראשונה.

התוצאה, בשבוע האחרון, היא פאניקה כללית. "בכירים במשרד החוץ" – ניחוש: קוראים להם אביגדור ליברמן, תושב ההתנחלות המבודדת נוקדים – האשימו בחרם המתקרב על ישראל את… ציפי לבני. לטענתם, הקריאות לחרם הן חלקן של קבוצות מבודדות ולא חשובות, ובכך שלבני מזהירה מהסכנה, היא מחזקת אותן. וואלה. מסתבר שממשלת גרמניה ושגרירות האיחוד האירופי הן "קבוצות מבודדות ולא חשובות" ולא עדכנו אותן בנושא.

אחד הדוברים הוותיקים ביותר של ממסד המתנחלים, ישראל הראל, כתב מאמר שוצף שכותרתו היא "לא חרם ולא נעליים." הוא מאשים את קרי בכך שהידיעות על החרם המתקרב, בעגלא ובזמן קריב, הן תוצאה של מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. בדרך הראל משקר שקר מעניין: הוא טוען ש

"איש אינו מזכיר, שהמשבר הכלכלי הגדול ביותר בעשורים האחרונים החל ב–1993, ימים ספורים לאחר צלצול פעמוני השלום והדפסת הצילומים וכותרות ההונאה העצמית מרחבת הבית הלבן, בדבר "השלום בימינו". למרות כמה שנות צמיחה, הטרור שהפלסטינים פתחו בו גרם ליותר מאלף נרצחים, וגם לשיתוק המשק ולמשבר כלכלי ממושך."

ההדגשה שלי. שמתם לב לתרגיל הזה? הראל רוצה לומר לנו שההסכם עם הפלסטינים ב-1993 הוביל למשבר כלכלי. מאחר ויש עדיין די הרבה אנשים שחיו אז ועדיין זוכרים ששנות רבין-פרס היו שנות פריחה כלכלית כמעט חסרת תקדים, צריך לסייג את השקר: צריך לומר ש"למרות כמה שנות פריחה" – שנבלמות באיבן ב-1997, כשהעולם קולט שנתניהו לא מתכוון ליישם את ההסכמים וחברה אחרי חברה יוצאת מכאן – בסוף חטפנו משבר כלכלי.

רק שבין 1993 ל-2000 קרו כמה דברים. קרו שלוש השנים של נתניהו, שבהן מזמז כמיטב יכולתו – כפי שכבר הודה – את הסכמי אוסלו; קרתה הקריסה של השיחות של ברק וערפאת. הוכפל מספר המתנחלים בגדה והפלסטינים קלטו, בלשון הדימוי של אבו נימה, שישראל נושאת ונותנת איתם על פיצה בעודה בולסת לתאבון פרוסה אחרי פרוסה; הפלסטינים קלטו שמשטר ההיתרים שהחלה ישראל להפעיל אחרי 1993, שיצר בפועל בין הים לירדן חמישה מעמדות של פלסטינים – פלסטינים ישראלים, שנומינלית יש להם זכויות אזרח; פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, שמחזיקים בתושבות ישראלית; פלסטינים בשטחי A ו-B, שיש להם אוטונומיה מוגבלת מאד; פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, שחייהם אינם חיים ומתנחלים ואנשי ממשל ישראלים עושים כמיטב יכולתם לנשלם; ופלסטינים שחיים בעזה – ושההצעה של ברק לא הולכת לשנות את זה. השיחות התפוצצו ב-25 ביולי 2000; האינתיפאדה השניה התחילה בסוף ספטמבר, חודשיים אחר כך.

למה אני חוזר שוב לשם? כי מאמר אחר, של אורלי גולדקלנג – עורכת ב"מקור ראשון" – לוקח את השקר של הראל ויוצא איתו לריצת מרתון. "נסיון העבר מלמד שבכל פעם שיש מו"מ פורצת אינתיפאדה," מנסה גולדקלנג להונות את דעת הקהל כדי לחפות על המחנה שלה. אה, לא, זה שקר: לפני האינתיפאדה הראשונה לא היה שום משא ומתן, והאינתיפאדה השניה פרצה אחרי כשלון המשא ומתן.

למה צריכים המתנחלים לשקר? קודם כל, כי בטבעם הם שקרנים. אין התנחלות שלידתה איננה בכזב, הונאה או גזל. כשהם צריכים לעבוד על החוק, אז התנחלות היא "מאחז צבאי", "מאחז נח"ל", "אתר ארכיאולוגי" ושאר הונאות – אבל כשבאים לפנות אותן, הן הופכות מיד ל"הבית." ככה זה: האינסטינקט הראשון של המתנחלים הוא לשקר. הם והאמת לא מסתדרים, מימי מלון פארק והלאה.

ושנית, משום שהם יודעים שהציבור הישראלי מוכן לתמוך בהתנחלויות כל זמן שהוא לא צריך לשלם עליהן מחיר. או, אם לדייק, כל זמן שהוא לא מודע למחיר שהוא משלם עליהן. הם לא רוצים שנזכור, אז הם מנסים להעמיד פנים שההתנתקות לא זכתה לתמיכה ציבורית – למרות שבעקביות, 70% מהציבור תמכו בה. למה הציבור תמך בה? משום שהחמאס הצליח להעלות את מספר ההרוגים הישראלים ברצועה לבלתי נסבל. נקודות השבר הגיעו כשחמושים פלסטינים תקפו את מגורי החיילות בהתנחלות נצרים, ואחרי שחיילי צה"ל צולמו זוחלים בחולות של רפיח כשהם מחפשים את שרידי הגופות של חיילים שהנגמ"שים שלהם עלו על מטען – שני נגמ"שים שונים.

המתנחלים יצאו מהסרת גוש קטיף עם לקח חד משמעי: לא הצלחנו "להתנחל בלבבות." הציבור היה אדיש כלפיהם. כשהם התחילו לתקוף מטרות אזרחיות בישראל ואת צה"ל, חלק ניכר ממנו הפך עוין. הם יודעים שבאותה האדישות, יקבל הציבור הישראלי את הסרתן של התנחלויות בגדה – אם יצליח להתגבר על הרתיעה האוטומטית שלו מ"לצאת פראייר" מול הפלסטינים. כשהציבור הישראלי יצטרך לבחור בין זינוק ביוקר המחיה שלו יחד עם קריסה כלכלית ועליה באבטלה, יחד עם הפיכה למצורע בינלאומי וחיסול הטיסות לחופשה באירופה, ומן הצד השני בהסרת ההתנחלויות, די ברור במה הוא יתמוך.

וזה מה שמפחיד את השקרנים המקצועיים, שבנו לעצמם מדינת רווחה משלהם ממזרח לקו הירוק תוך שהם מצביעים עקבית בעד חיסול מדינת הרווחה בישראל גופא. אז הם צורחים כמיטב יכולתם שלא קורה שום דבר ושהכל בסדר. מה יקרה כשהציבור יתעורר? אז תהיה בעיה, אבל אולי אם לא נדבר על זה, זה לא יקרה.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על אנשים שמאמינים ש"אין נסיגה בגאולה" ושיהוה עומד מאחוריהם כשהם גוזלים את אדמתו של דל, עושקים אלמנה, ומנשלים יתום. והם מריחים שהם שוב עומדים מול עוד איזו ימית, עוד הסרת גוש. השלב הראשון הוא הכחשה.

ואחריו בא הזעם. זה השלב שממנו אנחנו צריכים להזהר מאד.

ועוד דבר אחד: אתמול (ו') נפטרה שולמית אלוני. כתבתי כאן כמה דברים לזכרה. .

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך הפעלתן מאד שלנו, שי פירון, מיהר להודיע אמש (ז'), עם התקבל הידיעה על מותו של אריאל שרון, על כך שהמורים יקדישו חלק מהשיעור היום ל"מורשת שרון," וזאת בהתבסס על מערכי שיעור שהוכנו מראש ושאמורים היו להיות מחולקים הבוקר. כמה מעריך השר את המורים שלו וכמה את הצורך בפרסום, אפשר להבין מהידיעה הזו: כמה זמן יהיה למורה להכין ברצינות מערך שיעור כזה? כמה זמן יהיה לו ללמוד חומר שלא נמצא במצגת?

עוד זה מדבר וזה בא: השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', מיהר להורות למשטרה לפתוח בחקירה סביב פרסומים שהביעו שמחה על מות שרון. "מדובר בהתנהלות בזויה," רשף השר, "ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהלות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." אוי. השר לבטחון פנים איננו יודע את תפקידו. תפקיד המשטרה איננו לאכוף קונפורמיות מחשבתית, אלא לחקור עבירות על החוק. הבעת שמחה על מותו של אדם איננה עבירה על החוק, גם אם זה מעצבן המוני קרנפים.

אז הנה כמה מילים על מורשת שרון, ואני מזמין את אהרונוביץ לחקור אותי בעקבותיהם.

מי שיעקוב אחרי התקשורת הישראלית בימים האחרונים, עשוי לחשוב ששרון היה סבא חביב, שנכנס לפוליטיקה הישראלית לפני קצת יותר מעשור, ושהאירוע מעורר המחלוקת ביותר בחייו היה ההתנתקות. סוציולוגים מדברים על סוכני זכרון, הגופים הממסדיים שתפקידם לשמר זכרון, ותמיד זכרון מסוים: בן גוריון מקים המדינה, לא התככן הערמומי שכמעט גרר את המדינה הצעירה למלחמת אזרחים כדי לשמר את עליונותו הפוליטית, לא הגמד הארסי וקר הדם שהשמדת יהודי אירופה עניינה אותו רק ככלי לקידום התכנית הציונית; את בגין הם זוכרים בגלל הסכם השלום עם מצרים, ומלחמת לבנון, יחד עם מערכת הבחירות האיומה של 1981, נמוגות אל הערפל; מרבין הם זוכרים רק את הרצח, וגם אותו בזווית מרוככת במיוחד, שבה אין רוצח ואין הסתה; וכן הלאה. ולצד סוכני הזכרון ישנם סוכני השכחה, אלה שדואגים שיהיה לכם קשה מאד לשמוע על כך שבן גוריון העדיף להציל חצי מיליון ילדים ולא מיליון, ובלבד שמחצית המיליון תנחת בחלקת הארץ שבה הוא כבר היה עסקן פוליטי בעל מעמד. סוכני השכחה מעלימים את חלקו של בגין במלחמת לבנון, הם מעלימים את העובדה שקבוצה שלמה באוכלוסיה שאגה "בדם ואש/את רבין נגרש" לפני פחות מ-20 שנה.

סוכני השכחה משייפים את הקצוות, מעלימים את הצדדים הלא סימפטיים, ומתיישרים תמיד למרכז. חריגה לימין או לשמאל עשויה, אחרי הכל, לעורר מחלוקת, וסוכני השכחה שונאים מחלוקת. זו עוד עשויה לגרור עניין בסוגיה המושכחת.

ואחרי ההקדמה הזו, אריאל שרון כפי שיש לזכור אותו: איש דמים היה מנעוריו. הוא שימש כמפקדה של יחידה 101, שביצעה שורה של פשעי מלחמה, כפי שאנשיה מתחילים להודות אחרי שנים. אחד היותר ידועים שבהם הוא ההתקפה על קיביה, פעולת תגמול (מבצע שושנה, בשמה הרשמי, על שם ששונה קניאס שנרצחה עם ילדיה ביהוד ושמותה היווה את העילה לפעולה). בפקודת המבצע שכתב שרון לקראת הפשיטה, הוא קבע ש"הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש ורכוש."  הפקודה בוצעה במלואה, וכ-60 אזרחים נרצחו בבתיהם. שרון וחייליו יטענו אחר כך שהם לא הבחינו בהם בעת שפוצצו עליהם את בתיהם. טענה זו, איך לומר, לא מתיישבת עם לשון הפקודה – ששרון יודה בה רק עשרות שנים אחר כך.

בחחילת 1955, יצא אחד מפקודיו של שרון, מאיר הר ציון, עם שלושה חברים אחרים מיחידה 101 למסע נקמה פרטי בירדן: הוא רצח בני שבט בדואי שנחשד ברצח אחותו של הר ציון. שרון ידע על מסע הנקמה, ועל פי חלק מהעדויות אף מסר להר ציון את כלי הנשק שישמש אותו. לא הר ציון ולא שרון הועמדו לדין על כך.

פחות או יותר באותה התקופה, שולח שרון צנחנים להכות את אורי אבנרי, עורך עיתון האופוזיציה "העולם הזה," שהעלה להשחית את חמתו של משטר בן גוריון. לא ברור אם ההתקפה הזו נעשתה בידיעתו, באי ידיעתו או בקריצתו של הגמד הארסי.

שלוש שנים אחרי קיביה, שרון גורר את חטיבת הצנחנים לקרב המיותר במיתלה. הוא לא קיבל אישור להסתער על המיצרים, ולכן שכנע את הפיקוד שיותר לו לשלוח "כוח סיור" למקום. הוא שלח גדוד שלם. התוצאה היתה קרב שבו נהרגו 38 צנחנים לשווא. סוכני הזכרון של צה"ל מיהרו לבלשט את הציבור, ולשכנע אותו שזה היה קרב גבורה, מה שאכן היה, תוך השמטת העובדה שהוא היה המיותר שבקרבות המלחמה. בשולי הקרב, רצח אחד מפקודיו של שרון, אריה בירו, מ"פ בגדוד 890, עשרות שבויי מלחמה מצרים. לימים יתחרט על כך שלא טרח להסיר את החבלים שקשרו את ידיהם של השבויים לאחר הרצח; הדבר איפשר למצרים לגלות שהם נרצחו לאחר שנלכדו. בירו המשיך בצה"ל והגיע לדרגת תא"ל. אף אחד לא טרח לברר מה ידע המפקד שלו, שרון, על הטבח.

ערב מלחמת ששת הימים, כשהממשלה מגלה סימנים של עמידה בלחץ שמפעיל עליה הצבא לצאת למלחמה, מציע שרון לפורום מטכ"ל לבצע הפיכה צבאית. הוא מעריך שהדבר אף יתקבל באנחת רווחה על ידי הממשלה. ההצעה מוסרת ללא דיון, ושרון לא מועמד לדין ומוצא להורג, כנדרש, בעוון בגידה.

מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן השעות היפות של שרון, והוא מתגלה כטקטיקן בחסד. במלחמת יום הכיפורים, עם זאת, מגלים המטכ"ל והממשלה ששרון, כדבריו של בן גוריון, לא נגמל מאמירת אי אמת. הנצחונות – אף אחד לא מדבר על ההזנחה המכוונת שנהג שרון, כאלוף פיקוד, בקו בר לב, מתוך סלידה אישית מהרעיון של מגננה – מזניקים את שרון אל הזירה הפוליטית.

כשר חקלאות ועוד יותר מכך כשר בטחון, שרון הוא אבי ההתנחלויות בגדה המערבית כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. חלק ניכר מהתרגילים המסריחים, השקרים וההונאות שמלווים כל בניה יהודית מעבר לקו הירוק רשומים על שמו. הוא תוקע התנחלויות כמסמרים ללא ראש, מתוך ידיעה מוחלטת שחוסר היכולת לפנות אותן הוא מה שימנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. המסמרים נטולי הראש האלה, שמבטיחים מלחמת נצח, הם המורשת הקבועה ביותר של שרון.

ב-1982, מוליך שרון שולל – בסיוע נרחב של צה"ל – את ממשלת ישראל ויוצא למבצע רחב הרבה יותר מהמתוכנן בלבנון. הוא אומר לממשלה שהוא מיישם את תכנית "אורנים קטן," כשבפועל הוא מיישם את "אורנים גדול." המטרה של התכנית – לגרש את אש"ף מלבנון ולהנחית מכת מוות על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מוצגת לציבור כמבצע קצר, שמטרתו היא להרחיק את הקטיושות של הפלסטינים מגבול ישראל. סוכני השכחה מצליחים להעלים את העובדה שבין ישראל לאש"ף היה הסכם שביתת נשק שנשמר היטב במשך 13 חודש, ושהופר כשישראל תקפה מהאוויר את בסיסי אש"ף.

המלחמה היא האירוע המפלג ביותר עד אז בהיסטוריה של ישראל. השקרים של צה"ל, שרון והממשלה הם בלתי סבירים ונחשפים כמגוחכים תוך זמן קצר. התקשורת, כמובן, עוברת לדום: מאחר ושרון הודיע לבגין שלא היו הרוגים בעת כיבוש הבופור – לא ברור אם טעה או שכהרגלו שיקר – ובגין חזר על הדברים בפני כתבים, אף עיתון לא מעז לשבור את המילה של ראש הממשלה. מי שרוצה לדעת מה קרה בבופור, צריך לקרוא את מודעות האבל.

נקודת השפל במלחמה, מבחינת חלקים ניכרים של הציבור הישראלי, היה הטבח בסברה ושתילה. סוכני הזכרון נטעו בלב הציבור הישראלי שזה היה טבח שביצעו נוצרים במוסלמים. טכנית זה היה נכון – אבל הועלמו כמה עובדות קריטיות. כגון, שצה"ל חימש את הטובחים; כגון, שצה"ל כיתר את מערב ביירות; כגון, שהם נכנסו למערב ביירות בהזמנה של צה"ל ובסיוע של צה"ל; כגון, שצה"ל ירה פגזי תאורה שאיפשרו את הטבח ואחר כך סייע לפלנגות להעלים את הגופות.

הטבח מכה בתדהמה את הציבור הישראלי, מגיעה הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית, ובסופו של דבר מוקמת ועדת כהן. זו פוסקת שקציני צה"ל ידעו על הטבח בזמן אמת ולא פעלו בנחרצות לסיומו. היא ממליצה לשרון, כשר האחראי, להתפטר. שרון מסרב. הממשלה שוקלת לדחות את המלצות הוועדה. הפגנה נערכת בירושלים. אספסוף מוסת תוקף אותה באלימות חסרת תקדים; אחד מראשי המסיתים הוא צחי הנגבי. בסוף ההפגנה, משליך עבריין קטן ואיש ימין, יונה אברושמי, רימון לתוך קהל המפגינים. אמיל גרינצווייג נרצח, שבעה אחרים נפצעים. הפצועים מותקפים על ידי האספסוף גם בתוך חדר המיון.

ההלם מרצח גרינצווייג מאלץ את הממשלה להעביר את שרון מתפקידו. הוא מעביר שני עשורים בדשדוש במי אפסיים, תוך תככים בלתי פוסקים, ועם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד ב-1999, ממהר להשתלט על המפלגה. הוא הופך לראש ממשלה אחרי תחילת האינתיפאדה השניה – שהוא, בסיור הפרובוקטיבי שלו בהר הבית, אחד הזרזים לה.

השנים 2001-2004 היו שנות הדמים הגדולות. תחת שליטתו של שרון, נהרגו יותר ישראלים מפעולות טרור מאשר בכל תקופה אחרת. שרון מנהל מאבק התשה אכזרי. המטרה שלו היא לכתוש את הרשות הפלסטינית ולטחון את הסכמי אוסלו לאבק. על כל פיגוע של החמאס, צה"ל, בהוראתו, פוגע במתקני הרשות ובאנשיה. שרון שופך דם ישראלים כמים על מזבח הטרנספר הלא כל כך שקט. המטרה: פגיעה אנושה במעמד הביניים הפלסטיני, עד שיברח.

מוקדם מדי לומר אם האסטרטגיה הזו השיגה את מטרתה. כמויות הדם, היהודי והפלסטיני, שמוכן שרון לשפוך כדי להכניע את הרשות היא פנומנלית. בתוך כל זה, מוצא את עצמו שרון בבעיה לא צפויה: מעשיו המושחתים לאורך השנים שבים וחוזרים אליו. הפרקליטות מנסה לברר איך לעזאזל קיבל בנו, גלעד, שלושה מיליונים כדי לגלוש באינטרנט מהקבלן – שלימים יורשע בפלילים – דודי אפל.

לחוץ על ידי החקירות ועל ידי השחיקה במעמדה של ישראל, חושש מיוזמת ז'נבה, יוצא שרון לתכנית ההתנתקות. המטרה: העמדת פנים של נסיגה, כדי להוכיח את חוסר האפשרות בנסיגה. שרון מסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בנושא, גם אחרי שערפאת מת ומוחלף באבו מאזן. הוא מתעקש על מהלך חד צדדי. הוא מתעקש, למעשה, על נצחון החמאס. זה לא היה באג: זה היה פיצ'ר.

בדרך, צריך שרון להתמודד עם המתנחלים. אלה, שהעריצו את שרון, מגלים כעת איך נראים החיים כשדחפור השקרים הדורסני מתהפך עליהם. שרון מתעלם מהתבוסה במרכז הליכוד, מעביר את חוק ההתנתקות בכנסת – ומאלץ את נתניהו להצביע עבורו ארבע פעמים, אחרי שהאחרון מובס בליל ה"פוטש בננה," ה-26.10.2004 , נסיון כושל להדיח את שרון – ואחר כך פשוט מיישם. כשהרמטכ"ל בוגי "משה" יעלון אומר לתקשורת שנסיגה תהיה "רוח גבית לטרור," שרון לא ממצמץ ויעלון הופך לאחד הרמטכ"לים הבודדים שלא מקבלים שנה רביעית בתפקיד.

והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח: אחרי ההתנתקות, פושע המלחמה אריאל שרון הוא גיבור ישראל. הוא אלילה של התקשורת, שקושרת לו כתר אחרי כתר. בליכוד מעריצים אותו פחות, אז הוא מפצל אותו ויוצר את "קדימה", מפלגת שלד נטולת אידיאולוגיה ששרון תופר למידותיו.

המהלך הזה היה המהלך האחרון של שרון. זמן קצר לאחריו, ואחרי סקרים שהראו ש"קדימה" בראשותו צפויה לזכות בכ-50 מנדטים, הוא לקה בשבץ הראשון שלו. מקורביו, כהרגלם, שיקרו ואמרו שהכל בסדר. חודש אחר כך לקה שרון בשבץ השני.

ואתמול הוא מת סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של נזק בלתי נתפס לישראל, לצבאה, למוסר שלה, לחייה הפוליטיים, אחרי עשורים ארוכים של שפיכת דם נקיים. התקשורת הישראלית, ברובה, מיהרה לטאטא חלק גדול ממה שנכתב כאן. זה יעצבן קוראים. הם יכולים להפסיק לקרוא. זה לא בריא לתפוצה.

אז כותבים אגדות יפות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.

רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.

השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.

המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.

ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר כזה. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.

ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.

המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.

ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גם מי שהתרגל לחוצפת שקריו של בנימין נתניהו נאלץ לשפשף הערב את העיניים: נתניהו התייצב בכנסת מול האופוזיציה והאשים אותה בתכנית ההתנתקות. "אתם הכנסתם את איראן לעזה, ואנחנו נוציא אותה משם… עזבתי את הממשלה כי לא הייתי מוכן להיות חלק מההתנתקות… אמרתי שיעופו טילים מעזה לבאר שבע." שאר ההתבטאויות של נתניהו מתייחסות לאובססיית איראן שלו וראויות לדיון אחר (אם כי שווה להתבונן בהתבטאויותיו של הדובר לשעבר שלו, אופיר אקוניס, ולתהות על הדמיון שבינן לבין אלה נתניהו.) נתמקד לכמה דקות בשקרים הבוטים של נתניהו על ההתנתקות.

עובדות: בנימין נתניהו שימש כשר האוצר של ממשלת שרון השניה. במאבק נגד ההתנתקות, לא נשמע קולו בציבור. הוא אמנם ניסה, ב-26 באוקטובר 2004, להפיל את חוק ההתנתקות, אך – במה שסילבן שלום, בשנינה נדירה, כינה "הפוטש בננה" – התקפל בפני שרון, נכנס לאולם הכנסת והצביע בעד החוק. הוא יצביע בכנסת עוד שלוש פעמים בעד תכנית ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שהעביר את תקציב ההתנתקות.

פעלה אז בליכוד קבוצה שכונתה על ידי חנפי שרון בתקשורת "מורדי הליכוד", שהיתה למעשה נאמנה לעקרונות הליכוד; מי שסטה מהם היה שרון. נתניהו יכול היה להתחבר אליהם ולארגן כוח שיפיל את שרון. הוא לא עשה את זה. הוא לא הצטרף אליהם גם כששרון זרק לפח את משאל מתפקדי הליכוד. לא, הוא שמר על הכסא. אפילו בוגי יעלון עשה יותר נגד ההתנתקות מנתניהו, ושילם מחיר כבד יותר, אם כי הוא יילל על זה שנים אחר כך.

רק שבוע לפני ההתנתקות, כשהבין שאם הוא נשאר בממשלה הוא מקבל גט כריתות מהימין הדתי, שהוא בסיס הכוח האמיתי שלו – באירוע של חב"ד, שהכתירה אותו ב-1996, הוא התקבל בצעקות וכמעט אלימות – שבר נתניהו ימינה. הוא התפטר ברעש, ומכאן ואילך תקף את שרון. זה היה חסר כל משמעות פוליטית: המרד של כפר מימון (זוכרים אותו?) כבר נשבר, חלוץ כרמטכ"ל וראש אכ"א שלו אלעזר שטרן דיכאו ניצני מרד בתוך הצבא, ולכולם כבר היה ברור שההתנתקות תתרחש. הרבנים הממסדיים כבר עבדו על הדיל השקט שלהם עם הצבא, שיאפשר לכולם לבכות אבל יאפשר גם פינוי באלימות מינימלית. בנימין נתניהו אחראי להתנתקות הרבה יותר משלמה אבינר, למשל, אבל לימין הדתי חשוב לטהר את נתניהו מהבגידה הגדולה ביותר בארץ ישראל השלמה, אז מטשטשים את ההסטוריה.

ההתנתקות אירעה לפני פחות משבע שנים, וכבר נפוץ נראטיב לפיו מי שהיה אחראי להתנתקות לא היה הליכוד, אלא קדימה. זו שטות מוחלטת: ההתנתקות החלה בפועל ב-15 באוגוסט 2005, שרון דיבר עליה לראשונה בפומבי בסוף 2003, ושרון פרש מהליכוד והקים את קדימה בסוף חודש נובמבר 2005, כלומר כשלושה חודשים מאוחר יותר. אבל אפילו מי שמכהנים בעוונותינו כפרשנים בכירים נופלים בנראטיב הזה: בן כספית כתב לאחרונה, ואף עורך לא תיקן אותו, ש"אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה."

האמנזיה הציבורית הזו, או שמא שטיון, שמאפשרים לציבור לקבל זכרון שתול של מאורעות שלא היו – מאורעות שהתרחשו בעבר הקרוב מאד – היא זו שמאפשרת לנתניהו להטיל את האחריות להתנתקות על האופוזיציה. הוא יודע שאף אחד לא יזכור, ואם יהיה מי שיזכור, הוא יהסס ולא יזכיר. אחרי הכל, נתניהו תקיף כל כך כשהוא מפנטז. אם ימכור לציבור היסטוריה אלטרנטיבית בנחישות, הוא יודע, יש סיכוי שהגרסה שלה תתקבל. כך יכול היה לזכור את העצות הטובות שנתן לו השר רחבעם זאבי – שמעולם לא היה שר שלו. כך הוא יכול להיחשב גם היום, אחרי שכולם חוץ מנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב כבר הבינו שהוא האיש שחיסל את מעמד הביניים, ל"קוסם" כלכלי – והכוונה היא לא לכך שהוא מבתר את גופת הכלכלה הישראלית ומעביר אותה לטייקונים. לאחר השבץ השני של שרון, שבועות ספורים אחרי שהתייחס אליו כאל "דיקטטור מחייך", מיהר נתניהו לנכס לעצמו את מורשתו והכריז שהוא היורש הראוי. זה עבד – למרות שמורשת שרון היא ההתנתקות.

בארה"ב כבר מתחילים להתפכח, באיטיות, מאשליית הדיווח העאלק אובייקטיבי, שבו נותנים את זכות הדיבור לנציגי האמת ונציגי השקר. תפקידם של עיתונאים הוא לא למסור תקציר מדויק של שקרי הממשלה; תפקידם הוא לחשוף אותם. התקשורת היתה צריכה לומר על השקר של נתניהו שהוא שקר, ולעורר מהומה. ראו מה קרה לאוסם כשהיא שיחדה – סליחה, "תרמה" – את הוועדה האולימפית. הרעש הזה, הזעם הזה, הסופות האלה, צריך להיות מופנה פחות אל שקרי הפרסומאים הרגילים והרבה יותר אל שקרי הפוליטיקאים שלנו. רק כך, אם נחזיר את העובדות ואת הזכרון אל מה שהופך להיות ממלכת הגרסאות, נוכל לגרש מכאן סוף סוף את הברלוסקוני שלנו.

ועוד דבר אחד: עיתון מצרי מדווח שבספר הזכרונות של הרודן המצרי המודח מובארק טוען האחרון שבמשך שנים הוא שילם לבנימין "פואד" בן אליעזר 25,000 דולרים מדי חודש. בן אליעזר מכחיש בתוקף. לא ברור איך אפשר לחקור את הנושא, בהתחשב במקור, אבל צריך: אסור שעננת החשד ששר הבטחון של ישראל היא לא רק מלחך פנכתו של מובארק אלא גם שכיר שלו תרחף מעל החיים הפוליטיים שלנו. אשתו של קיסר צריכה להיות נקיה מחשד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)