בתוך זמן קצר יושבע ברק חוסיין אובאמה, יליד הוואי בן 47, לנשיא ארצות הברית. הרשת האמריקנית רוטטת לקראת ההשבעה; היא אירוע נוכח כמעט בכל מקום. יהיו שידורים מיוחדים, יהיו שטיקים בשידורי הטלוויזיה, יהיו שני מיליוני צופים, תהיה כנראה קריסה של הרשת הסלולרית.

 

ב-12:01, עם ההשבעה ולפני הנאום, יתפנה ג'ורג' וו. בוש מהבית הלבן ואנשיו של אובמה יתחילו לתפוס את מקומם. אחד הצעדים הראשונים יהיה להפוך את אתר חילופי השלטון לאתר הרשמי של הבית הלבן.

 

ובעוד כמה ימים תדעך האופוריה, שוושינגטון לא ראתה כמוה מאז ימי קנדי, ותתחיל האפרוריות של יום קטנות. הרבו להשוות את אובמה לקנדי; יש לקוות שההשוואה בינו ובין הכשלון מצופה יחסי הציבור ההוא, שהדבר הטוב ביותר שקרה למורשתו היתה ההתנקשות בו, איננה מבוססת.

 

*           *            *            *            *

המטלות בפני אובאמה עצומות: בוש השאיר אחריו אדמה חרוכה. האניון הלעיג על תוצאות הבחירות באומרו ש"גבר שחור קיבל את הג'וב הגרוע ביותר בארץ", והוא לא הגזים הרבה.

 

המהלומה הכבדה ביותר נחתה על שמה של ארצות הברית. במשך שמונה השנים האחרונות היא הפכה ל"אומה סוטה": ממשל בוש נסוג בפועל, אם לא רשמית, מאמנת ג'נבה, כשהוא מאשר עינויים ומעניק חסינות לעצמו ב"חוק בתי הדין הצבאיים" של 2006. הבוז שהפגין הקיסר-הנער לקהיליה הבינלאומית הופגן במילות הפרידה שלו למנהיגי הג'י-8 ביפן: "להתראות, מהמזהם הגדול בעולם".

 

סימן ההיכר של ממשל בוש היה המאבק בג'יהאד העולמי. הוא הצליח לגרום נזק עצום למאבק הזה: ראשית כשסירב להתייחס לפן האידיאולוגי-דתי של הסכסוך ודיבר לא על מאבק באיסלמיזציה אלא על מאבק "בטרור"; שנית, כשהוליך את ארצו בתואנות-שווא למלחמה בעיראק, ביוצרו קשר שקרי בין פיגועי ה-11 בספטמבר ובין סדאם חוסיין, ובבזבזו בכך את האשראי הציבורי שנצבר בפיגועי ה-11 בספטמבר ובבאלי; שלישית, כשהניח לשלישיו למסמס את הנצחון הצבאי המהיר על משטר סדאם לכדי מלחמת גרילה פראית באכזריותה. הניסוי של רמספלד – להוכיח שניתן לכבוש מדינה בזמן קצר, תוך שימוש בכוחות קטנים ובכמות מסיבית של חימוש מדויק – הצליח; החולה כמעט ומת. הדבר היחיד המונע כעת מלחמת אזרחים שם היא נוכחות אמריקנית כבדה, לא רצויה, שנואה.

 

ממשל בוש שיחק הישר לידי אויביו. אילו רצה להכות בלב האויב, היה עליו למוטט את ערב הסעודית, המממנת את הטרור והמפיצה את האידיאולוגיה שלו, או את פקיסטן, קרקע הגיוס העיקרית למאבק והמדינה המסוכנת ביותר בעולם כיום, מדינה סונית לא שפויה עם פצצה. בוש העדיף לקרוא להן "בעלות ברית". המאבק הוסט מנתיבו בתואנות שווא, נוהלה מלחמה חסרת תוחלת, וכעת צריך מי שרוצה להצביע על האיום הגובר – ואפילו בגארדיאן הצליחו להבין שהוא גובר – מצד העולם המוסלמי ראשית כל להתנער מהחטוטרת של בוש ורמספלד.

 

וכמובן, הפלת שלטון הטאליבן ומשטר הבעת' סילקו בפועל את שני אויביה החשובים ביותר של איראן, שניצלה את שנות בוש ואת הגאות במחירי הנפט – שאיננה עוד – כדי להפוך את עצמה למעצמה אזורית. היתה דארפור: ממשל אמריקני אחר אולי היה זוכר את לקחי רואנדה ויוזם התערבות צבאית; אבל מי היה קונה עוד מלחמת שחרור מבוש ורמספלד?

 

תוצאת לוואי נוספת של מלחמת עיראק היא שבירת גבו של הצבא האמריקני, שמתמודד כעת עם אחוזים נמוכים מאד של מתנדבים ונאלץ כעת לגייס גם בעלי עבר פלילי. אירונית, המשבר הכלכלי שינה את המגמה: האמריקנים למדו לדעת מידי ממשל בוש שגם אם לא תהיה עבודה, תקציב הצבא לא יקוצץ, והמשבר הביא לעליה במספר המתנדבים.

 

והיתה המלחמה הבלתי פוסקת כנגד האמת, האווירה של ממשל שחש בוז לתושביו ולא חושב שהוא חייב להם דין וחשבון. והיתה ההשחתה הפוליטית של השירות הציבורי, כשהממשל העדיף לגייס אנשים על פי קווי נאמנות אידיאולוגית/פוליטית ולא על סמך יעילות או מצוינות, כששתי הדוגמאות הבולטות הן אלברטו גונזלס כשר משפטים ו"בראוני", מייקל בראון, כמנהל הסוכנות למקרי אסון.

 

יאמר לזכותו של בראון שהוא ניסה להסב את תשומת ליבו של בוש לכך שניו אורלינס עומדת להיות מוצפת על ידי קתרינה עוד קודם שפגע ההוריקן בעיר. בוש, מתקבל הרושם, לא היה לגמרי עירני בתדריך ההוא: הוא לא שאל ולו שאלה אחת.

 

ואפשר לדבר על המדיניות שהניחה לוול סטריט להשתולל ללא השגחה, ועל ממשל שבימיו האחרונים עסק בשקדנות בהסרת ההגנות הסביבתיות ובחיסולם של עוד ועוד מינים נכחדים. אבל על זה כבר באמת נאמר כמעט הכל. קלינטון, על כל חסרונותיו, הותיר מאחוריו כלכלה משגשגת, תקציב עודף, ומדינה אהודה; בוש משאיר ליורשו מדינה חלולה, שכלכלתה נשאבת אל חור שחור, שתשתיותיה רקובות, ושנאלצת להתחרות באיראן על התואר הלא נעים של המדינה השנואה ביותר בעולם.

 

*           *            *            *            *

אובאמה מתחיל עם כמה יתרונות ניכרים: הוא זוכה לאהדה נרחבת בארה"ב, הרבה מעבר לאחוזי הנצחון שלו, וגם ברחבי העולם – ישראל היא חריג בולט – הוא נתפס כדמות חיובית. המשימות שבפניו נראות כבלתי מעשיות. השפעתו על הכלכלה, אחרי הכל, מוגבלת. אפשר להדק את הפיקוח על תאבי הבצע מוול סטריט, אבל הפרים כבר חמקו מן האורווה. את הדימום שגורמת עיראק למעמדה של ארה"ב בעולם אפשר להפסיק, אם כי סביר להניח שהמשמעות היא הרבה יותר דימום בעיראק עצמה, שבה תחודש כנראה מלחמת האזרחים.

 

הצעדים הראשוניים נראים חיוביים. מועמדו של אובאמה להנהלת הסי.איי.איי., לאון פאנטה,  הוא מתנגד חריף ועקבי לעינויים ולבתי הכלא הסודיים. ג'יימס ג'ונס הוא אדם שקול בתפקיד היועץ לבטחון לאומי. יש להניח שהילארי קלינטון לא תוכל לגרום יותר מדי נזק כשהיא כפופה לאובאמה. הוא מקבל לידיו הגה של ספינה גדולה, והזדמנות להתחיל ולסובב אותה. אוי לו, לארה"ב ולמערב אם ייכשל.

 

(יוסי גורביץ)

זה נגמר.

 

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

 

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

 

אז מה?

 

*           *            *            *            *

 

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

 

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

 

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

 

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

 

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

 

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

 

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

 

*           *            *            *            *

 

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

 

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

 

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

 

*           *            *            *            *

 

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

 

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

 

*           *            *            *            *

 

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

 

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

 

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

 

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

 

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

 

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

 

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

 

(יוסי גורביץ)

שבוע אחרי תחילת המתקפה הישראלית כנגד רצועת עזה, הדבר היחיד שאני יכול לומר עליה בבטחון הוא שהיא מתנהלת בצורה מטומטמת. אני מודה שההשכלה הצבאית שלי היא לחלוטין אוטודידקטית, אבל עדיין לא הצלחתי להבין את הגאונות הגדולה במכה אווירית עצומה, שאחריה כמה ימים של כמעט-כלום.

 

ברור היה שבנק המטרות של חיל האוויר יימצא באוברדראפט תוך זמן קצר; זה קורה תמיד. מודיעין צבאי מועיל עד רגע תחילת הלחימה; אחריו הוא כבר לא רלוונטי. אנשים ויחידות זזים, משתפרים, סופגים אבדות. מי שחשב שהוא יוכל להסתמך על מודיעין וחיל אוויר כדי להכריע את הלחימה, טעה. הוא טעה גם בלבנון – וצורת המחשבה הזו היתה שגויה כבר במלחמת העולם השניה. כוח אווירי לא מכריע.

 

על כן, אם צה"ל היה רציני בקשר למלחמה הזו ובקשר לדוקטרינה של "הלם ואימה", המתקפה הקרקעית היתה צריכה להיערך תוך זמן קצר – שעות, לכל היותר – מהמתקפה האווירית. במקום זה קיבלנו שבוע של דשדוש, מריבות מתוקשרות בממשלה, והחל מאמש – חזרה לזוועה של הפגזה ארטילרית של אזור מיושב בצפיפות. אפשר להתווכח על יעילותה של פצצה חכמה בלוחמת גרילה; אין שום ספק שתותח הוא הכלי הגרוע ביותר בה. הוא הורג מספר עצום של אזרחים והוא לא יעיל כנגד משגרי הקסאמים. בצורה שצה"ל משתמש בו, הוא דומה מדי לאנשי החמאס. גם אל פסגת התבונה שדחתה הפסקת אש חד צדדית עוד לא הצלחתי להעפיל. 

 

אבל הטקטיקה היא עניין צדדי וחשוב פחות.

 

*           *            *            *            *

 

אמש נערכה עצרת גדולה של השמאל הרדיקלי – כמה אלפי אנשים; זה גודלו של השמאל המפגין היום – ובה, בטוב טעם חריג, נישאו דגלי פלסטין. אני מכיר בזכותם של הנ"ל לשאת דגלים כאלה, ואני חושב שטוב עשה בית המשפט כשדחה את טענות ההבל של המשטרה שרצתה לאסור על נשיאתם.

 

אבל אני גם מכיר בכך שאף שנשיאת דגלי אויב בזמן מלחמה היא חוקית, היא גם פחות או יותר הדבר המטומטם ביותר שאפשר לעשות, אם אתה רוצה לשכנע את עמיתיך האזרחים. מי שהתעקש על הדגלים, עמד בחזית זכות הדיבור – ובו זמנית הפך את עצמו ללא רלוונטי לרוב מוחלט של תושבי המדינה. הוא לא דיבר אליהם. לא ברור אל מי דיבר, אם בכלל. לא מיותר להזכיר שאלה אותם אנשים שראו בנשיאת דגלי ישראל באום אל פאחם פרובוקציה שזכות הדיבור לא צריכה לחול עליה.

 

אני יודע, אני יודע – לא מדובר בתומכי חמאס. הם לא תומכים בו. הם רק מצדיקים אותו. תמיד. החמאס צודק כשהוא רוצח אזרחים ישראלים באוטובוסים ובמסעדות, כי הוא מדוכא. זה לא נעים, זה "מצער", אבל ככה זה במלחמה. החמאס צודק כשהוא יורה לעבר ישוביהם של ישראלים מהמעמד הנמוך. זה לא צריך להיות ככה, כמובן, אבל א לה גר קום א לה גר. אלא אם, כמובן, ישראל משיבה אש; אז מדובר בפשעי מלחמה אפריורי. וזה כל כך מעייף.

 

ואולי זו הסיבה שמפלגת הדגל של השמאל הישראלי, מרצ, לא הצטרפה להפגנה אתמול. היא חפצת חיים פוליטיים. מי שבזמן מלחמה מניף את דגלי האויב, עוד לא התבגר ועוד לא הבין שהוא מניח מוקש תחת עמדותיו שלו. 

 

*           *            *            *            *

 

יפה כתב שלשום תומר פרסיקו שהוא מאמין לחמאס. כן, מאמין להם: גם כשהם אומרים דברים מזעזעים כמו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה".

 

גם אני מאמין לחמאס. הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים. לא, הם לא פרגמטיים. זו לא דרכם של הילידים להביע את מחאתם כנגד הדיכוי המערבי המתמשך. אלה לא מילים. על כל פנים, לא רק מילים.

 

מתקבל הרושם שהשמאל הרדיקלי תמיד העדיף להסתכל הצידה ולא להביט ישירות אל מה שהפלסטינים אומרים. מעטים בהם המתונים. החאמסניקית שקוראת "להחזיר את היהודים לתנורים" (דקה 3:29) אותנטית יותר מהאינטלקטואל הפלסטיני הקורא לדו שיח חד צדדי. מצד שני, את הרטוריקה של הפסיכים הדתיים שלנו הם, אכן, מקבלים ברצינות. גם אני. וכבר התרגלתי למצב המוזר הזה, שבו אנשים שמשבחים אותך כשאתה תוקף את הגזענות היהודית, מאשימים אותך בגזענות ברגע שבו אתה מצביע על תופעות גרועות הרבה יותר וטקסטים קיצוניים יותר בצד השני. אפשר לדבר, באריכות, על הגזענות הרכה של התפיסה של המדוכא כמי שאין לו דרך להתבטא אלא באלימות, על האופן המשונה שבו פוסט מודרניסטים מוצאים את עצמם מאמצים את תפיסת "חצי ילד, חצי שד", של קיפלינג. אבל כבר אין לי כוח.

 

(אבל אם כבר קיפלינג, הנה כמה שורות שאולי בכל זאת שווה להזכיר:

It is wrong to put temptation in the path of any nation,
For fear they should succumb and go astray,
So when you are requested to pay up or be molested,
You will find it better policy to say:

"We never pay any one Dane-geld,
No matter how trifling the cost,
For the end of that game is oppression and shame,
And the nation that plays it is lost!")

*           *            *            *            *

למה מרצ לא היתה שם? מסיבות פוליטיות, כמובן, אבל היו עוד סיבות. בראש ובראשונה, התפיסה שעמדה מאחורי הסכמי אוסלו. היא אמרה, ורבין אמר את זה במפורש, שאם סיוטו של בנימין נתניהו יתגשם, והפלסטינים יירו קטיושות לעבר אשקלון, ישראל תכבוש את עזה מחדש. עכשיו הוגש השטר הזה לפרעון; מרצ, אם ברצונה להיחשב רצינית, צריכה לעמוד על כך שייפרע.

 

הסיבה השניה היא הרדיקליזציה שהפלסטינים גורמים לישראלים. מדברים ללא הרף על הרדיקליזציה שעושות הפעולות הישראליות לפלסטינים ולעולם המוסלמי בכללו; מייקל ווייס היה הראשון שראיתי שדיבר על הרדיקליזציה ההפוכה, זו שגורם לה החמאס בשמאל הישראלי.

 

היתה תפיסה, בשנות ה-90, של "קורבנות השלום". עלילת דם ימנית ייחסה את הביטוי הזה לרבין או לפרס; ההוגה שלו הוא העיתונאי נחום ברנע. התפיסה אמרה, פחות או יותר, שלכל תנועה הסטורית יש חבלי משיח. תהיה תקופה סוערת של פיגועים, ולאחריה יבינו הפלסטינים מה האינטרס הלאומי שלהם, ויגיע, באיטיות, שלום שקט.

 

זה לא קרה. ערפאת קרץ לאורך כל הדרך לחמאס, בעוד השמאל הישראלי מעדיף להסתכל הצידה. אפשר להבין את ערפאת: אש"ף הוא פחות או יותר התנועה הלאומית היחידה שהושחתה עד העצם עוד לפני שהגיעה לשלטון. תוך זמן קצר, "שלטון הגנבים" של הפתח הפך לשנוא אך מעט פחות מזה של ישראל. ובינתיים, כמובן, חלה העליה ההיסטורית בכוחו של האיסלם הרדיקלי. לערפאת היה ברומטר רגיש מאד, הוא הבחין שפרס וביילין לא יפעלו נגדו בכוח, והוא הניח לחמאס לעשות כרצונו. אחרי חודש הדמים של מארס 1996 הוא החל לפעול כנגדם, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. שיטות הדיכוי שהפעיל ערפאת כנגד החמאס הזכירו להם, ולרבים אחרים, את שיטות הדיכוי המצריות כנגד האחים המוסלמים; כנראה שלא במקרה. כשיבוא יומו של החמאס, שנאה של 80 שנה כנגד משטרים מושחתים, חילוניים-למחצה, תתפרץ בפראות.

 

באותה התפרצות, ידווח בצלם, מצאו את מותם כ-344 פלסטינים, חלק ניכר מהם לא לוחמים, מהם 22 ילדים. חלק מן הלוחמים הושלכו, כבולים, מגגות בניינים. השמאל הישראלי לא הפגין, מועצת הבטחון לא התכנסה. ברברים הרגו ברברים. אין מה לראות כאן, לכו הלאה.

 

*           *            *            *            *

 

הגיל החציוני ברצועת עזה, מדווח הסי.איי.איי., הוא 17.2 שנים; של הגברים, 17. 44% מהאוכלוסיה צעירה מגיל 15. אפילו הגיל החציוני בסומאליה גבוה יותר: 17.4. ילדים לא טובים בדחיית סיפוקים. הגיל החציוני בישראל הוא 28.9, 28.2 בקרב גברים. גם זה חלק מהסיפור.

 

*           *            *            *            *

 

רוב הישראלים היו שמחים לא לשמוע עוד על עזה לאחר הנסיגה ממנה. אבל לא חלף חודש, והתברר, שוב, שהפלסטינים אינם בשלים למדינה. החמאס, וכנופיות אחרות, התחילו לירות רקטות לעבר ישראל.

 

מה שמדינה ריבונית, אפילו מדינה ריבונית בהקמה, היתה צריכה לעשות במצב כזה הוא לדכא במהירות ובאלימות את החותרים תחת ריבונותה ואת הקושרים קשר לגרור אותה למלחמה עם מדינה אחרת. ישראל היתה מסוגלת לכך; יעידו המעצרים אחרי רצח ברנדוט. הפלסטינים מעולם לא היו מסוגלים לכך; הפחד מההכתמה האוטומטית, הילדותית, בבגידה היה גדול מדי. יעיד הלינץ' ברמאללה: האירוע הזה היה, מבחינתי, הרגע שבו הפסקתי את השעיית הספק באשר לטענה שיש צד שני. אם הרשות הפלסטינית לא היתה מסוגלת להגן על שני חיילים ישראלים שהיו במשמורתה ושלהגנתם היתה מחויבת על פי חוזה, אם השוטרים שלה לא היו מסוגלים לפתוח באש לעבר אספסוף רצחני ולהגן על העצירים שבידיהם, אז אין עם מי לדבר.

 

ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, שהתחדש לאחר הנסיגה משם, הוכיח שוב את הנקודה הזו. ומה שהשמאל הישראלי מנסה לשכוח הוא שהסגרים על הרצועה התחילו לאחר הירי. אני עדיין זוכר. מי שמתלונן על המצור הישראלי על עזה, צריך לזכור גם את הפיגועים כנגד מסופי המעבר, ואת המחבלת המתאבדת שהתחזתה לחולה. גם אלה גורמי רדיקליזציה. 

 

*           *            *            *            *

 

היו, בעצם, שני סוגים של אנשי שמאל. היה שמאל ישראלי, שאמר שהכיבוש משחית אותנו והורס אותנו, ושעל כן עלינו להפסיקו – אבל מתוך הנחה שאפשר להגיע לשלום של קבע תמורת נסיגה משטחים. ההנחה הזו, למרבה הצער, נראית בעייתית הרבה יותר היום. עם החמאס אין על מה לדבר; עם אבו מאזן והשרידים הדועכים של הפתח אין טעם לדבר. הם משענת קנה רצוץ.

 

והיה השמאל שהעדיף להעמיד פנים כאילו יש כאן רק צד אחד בעייתי, רק צד אחד תוקפני, שהעדיף לא להביט אל העובדות ולראות שעם כל חטאיה של ישראל, הם כשלג ילבינו לעומת אלה של הצד השני. ובעקביות – לא מפתיעה, שכן רוב האנשים האלו מקורם בארגוני המשת"פיות של ברית המועצות – הם הפכו לסנגוריו הקבועים של הצד האחר. לישראלי הממוצע לא היה להם מה לומר. הם העדיפו לדבר אל יודעי הח"ן של השיח הפוסט קולוניאליסטי.

 

ב"המטוטלת של פוקו", מתאר אומברטו אקו רגע הכרעה של השמאל האיטלקי. מנהיגיו היו צריכים לבחור בין הפועלים ובין בן-דמותו של לאקאן והתיאוריות שלו. הם בחרו בלאקאן. הם איבדו את יכולת ההשפעה שלהם על משהו שמחוץ לשדה הסמנטי. יש בשמאל הרדיקלי המון אנשים טובים, שדוגלים בדברים הנכונים ביותר. משבחרו להניף את דגל פלסטין, הם לא יקבלו את הזכות לנסות ולממש אותם.

 

*           *            *            *            *

ואחרי כל זה, יתכן שכבר מדובר בתבוסה. המצב כאן מורכב יותר משאפשר לקלוט ב-30 שניות. התעמולה של הצד השני פשטנית יותר וקליטה יותר. תפיסת העולם הפוסט-קולוניאליסטית שלטת. כמו כל שקר אופנתי, גם היא תחלוף. השאלה היא אם יש לנו זמן.

 

גלן גרינוולד, בלוגר שמאלי חשוב בארה"ב, ציטט בשבוע שעבר את המילים הבאות, בהתייחס לישראל וארה"ב: "קרבה רגשית לאומה אחת על פני אחרת מניבה מגוון רעות. סימפתיה לאומה המועדפת, המקלה על יצירת אשליה של אינטרס משותף מדומיין במקום שבו אין כל אינטרס כזה, והחדרה של שנאותיה של השניה אל חשיבתה של הראשונה, מביאה את הראשונה לכדי השתתפות במריבותיה ומלחמותיה של השניה ללא עילה או הצדקה הולמת". זהו תרגום רעוע למדי של נאום הפרישה של ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב שהזהיר את ארצו מפני התערבות במלחמות לא-לה.

 

וזה מסוגל להפוך לאסון של ממש. גרינוולד מקורב לממסד הדמוקרטי. הבלוגר השמרני המשפיע אנדרו סאליבן ציטט אותו בהערכה, ואת סאליבן קוראים שמרני "אמריקה תחילה" רבים. חלק ניכר מהתופעה של המועמד הרפובליקני העצמאי רון פול נובע בדיוק מהרגש הזה, של הסתבכות יתר בענייניהן של מדינות אחרות. ארה"ב תיסוג מעיראק ב-2010; היא מלקקת את פצעיה. מה שהיא צריכה מהמזרח התיכון הוא בעיקר שקט. ישראל, יותר ויותר, לא מסוגלת לספק את הסחורה הזו. היא גם נתפסת, בעקבות לבנון, ככוח צבאי שוקע – מה שעשוי להזמין התגרויות נוספות.

 

וכמובן, כיבוש רצועת עזה יכבה שריפה אחת, אבל ידליק אחרת: הוא ינמיך את האלימות הפלסטינית אבל יצור כיבוש ישראלי מחודש. הכיבוש הזה יהיה כנראה אכזר מקודמו: רוני דניאל היה צריך לנזוף באיזה קצין כדי להפסיק את השערוריה של אנשי חב"ד עמוסי סופגניות המשלהבים את החיילים לריקודי "מוות ערבים". זה צבא אחר, בהמי יותר, נטול משמעת יותר; משולב היטב במרחב. בעיית עזה הכבושה תצריך פתרון יצירתי. בדור הזה, על כל פנים, לא נראה כזה, והכיבוש – על כל בעיותיו – נראה כפתרון הפחות גרוע משלל הפתרונות. ועל זה כבר נאמר "אבוי למנצחים".

 

(יוסי גורביץ)

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

 

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

 

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

 

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

 

*           *            *            *            *

 

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

 

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

 

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

 

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

 

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

 

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

 

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

 

(יוסי גורביץ)

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

 

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

 

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

 

גלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

 

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

 

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

 

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

 

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

 

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

 

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

 

(יוסי גורביץ)

חמושי חמאס פרצו לספריית ימק"א ברצועת עזה, ופוצצו אותה. אלפי ספרים הושמדו. בארבעים השנים האחרונות, נפוצים שרידי הקהילות הנוצריות במזרח התיכון לכל עבר; הנה עוד דוגמא למה. בעזה חיים חיי שפלות כ-3,500 נוצרים; כנראה שמבחינת החמאס הם לא מושפלים דיים. המשפט הנפתל בידיעת "הארץ" – 'שני אנשי הבטחון במקום לא היו יכולים לעצור את החמושים שפרצו למקום. השניים הועברו לצפון הרצועה ושוחררו שם' – זוכה במועמדות לפרס ניוספיק לתקשורת העברית לשנת 2008. אבל, חזרו אחרי: האיסלם הוא דת סובלנית, במיוחד לבני עמי הספר. (תודה לאיתמר שאלתיאל שהפנה את תשומת לבי לידיעה הזו).

הנה ידיעה שלא תשמעו עליה, ולמרבה הפלא היא מופיעה דווקא בגארדיאן. בשנת 2006, הורה טוני בלייר להפסיק חקירת שחיתות הקשורה לסחר בנשק עם ערב הסעודית. עכשיו אנחנו גם יודעים למה: הסעודים – ספציפית הנסיך בנדר בן סולטן, החשוד בקבלה של כמיליארד (!) שטרלינג כדמי שוחד – איימו כי אם תמשך החקירה, הם יפסיקו העברת מודיעין על טרוריסטים מוסלמים לבריטניה. החוקרים אוימו כי אם תמשך החקירה, הם יהיו אחראים ל"עוד 7.7". סביר להניח שבנדר, שאשתו היתה מעורבת בהעברת כספים לאל קאעדה, ידע על מה הוא מדבר.

ואם אנחנו כבר בבריטניה, מחקר של המשטרה מעלה כי מספר הנשים הנופלות קורבן לאלימות – עד כדי רצח – על רקע 'כבוד המשפחה' עומד על כ-17,000 מדי שנה. הנתון הזה גבוה פי 35 ממה שהיה נהוג לחשוב עד כה. מאות ילדות, חלקן בנות 11 בלבד, מוברחות מבריטניה ונישאות בכפיה בחו"ל. למשטרה יש יחידה מיוחדת לנישואי כפיה, ולדבריה היא מחלצת שלוש נערות מדי שבוע מאונס חוקי באיסלמבד – וזה קצה הקרחון.

הנתון הזה מגיע בדיוק בזמן, משום שאם תתקבל הצעתו של הארכידרואיד מקנטרברי להכניס את חוקי השריעה לבריטניה, כפי שציין יפה כריסטופר היצ'נס, תמנע מן הילדות הללו הגנת המשטרה; זה יהיה חוקי לחלוטין. השריעה, למי שאינו יודע, מכירה בנישואים מגיל תשע שנים (וזהו גיל הנישואין החוקי באיראן, למשל), משום שזה היה הגיל שבו כפה עצמו מוחמד על עיישה. לזכור ולשמור, בפעם הבאה שיאמרו לכם שהטענה שמוחמד היה פדופיל היא 'איסלמופובית'.

אגב הארכידרואיד, אפילו הוא הביע התנגדות להקמתה של מערכת כריזה במסגד באוקספורד, שתשמיע חמש פעמים ביום את הקריאה לתפילה. רוב המתגוררים באזור המסגד אינם מוסלמים. כפי שיעיד מסגד המריבה המאפיל על כנסיית המולד, וכפי שיעידו קריאות המואזין הנשמעות בווליום גבוה במיוחד בכנסיית הקבר, זה לא מקרה.

משטרת דנמרק נחלה הצלחה השבוע, ועצרה שלושה מוסלמים שתכננו התנקשות בחייו של אחד ממאיירי קריקטורות מוחמד (כן, ההן מלפני שנתיים). כאקט של סולידריות עם קולגה מאוים, חזרו העיתונים הדנים ופרסמו אותן. התוצאה היא חמישה ימים של מהומות ברובעי מהגרים – ויאטנמים, יש להניח – בקופנהאגן. מישהו שמע על זה? אין מה לראות פה, עברו הלאה.

קל ללגלג על האיסור הסעודי על מכירת ורדים אדומים, שמא יחטאו תושבי החסודים של הממלכה הקסומה בפולחן זר של הקדוש ולנטינוס, אבל הסיפור הבא מצחיק פחות. אשה סעודית בשם פאוזה פליח נעצרה בחשד… לכישוף. היא צפויה להוצאה להורג. היא אושפזה בעקבות עינויים בידי המשטרה הדתית, המוטאווה. סביר להניח שכמו רוב החשודות בכישוף, היא גם הודתה. המערב התקדם קמעא מאז המאה ה-17; ערש האיסלם – לא כל כך.

וזו, כמובן, אשמת המערב. מי עוד יכול להיות אשם?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)