החברים של ג'ורג'

שיעור ניכר של הישראלים רוצה להרעיל את נשיא ארה”ב. הגיע הזמן שהאמריקאים יבינו שישראל מעולם לא היתה בעלת ברית

בימים האחרונים, הגישה ישראל בקשה דחופה לקבלת שורה של כלי משחית מארה”ב, ביניהן פצצות מרגמה בקוטר 120 מ”מ ורימוני מטול. צה”ל בזבז הרבה מאד תחמושת ב”צוק איתן.” ארה”ב נענתה במהירות והודיעה שתעביר את התחמושת בהקדם.

אם לשפוט על פי הודעת מחלקת המדינה, לא ברור שזו צריכה היתה להיות התגובה. זו האחרונה אמרה שהיא “מזועזעת” מההפגזה השלישית של בית ספר של אונר”א ברצועת עזה. ובכן, אם אתם כל כך מ ז ו ע ז ע י ם, למה אתם מספקים פגזים למי שבעליל משתמש בהם, פעם אחר פעם, באופן בלתי מבחין?

אבל הם סיפקו. וזמן קצר אחר כך, אישר הקונגרס בכינוס מיוחד עוד 225 מיליוני דולרים לכיפת ברזל, ובכך ×”×’×™×¢×” התמיכה של ארה”ב בכיפת ברזל למיליארד דולרים – מיליארד דולרים, יש לציין, שנמצאים מחוץ להקצאה השנתית של שלושת המיליארדים שישראל מקבלת מארה”ב כסיוע בטחוני מדי שנה גם כך. הסיוע הבטחוני האמריקאי חשוב, אבל הוא רחוק מלהיות הדבר החשוב ביותר שמספקת ארה”ב לישראל: האחרון הוא הלגיטימציה שנותנת ארה”ב לישראל, בראש ובראשונה באמצעות ×”×’× ×” עליה במועצת הבטחון. ללא ארה”ב, ישראל כבר היתה מזמן במעמדה של דרום אפריקה בשנות השמונים – מעמדה הראוי, יש לציין.

ואף על פי כן, היחס הישראלי הממוצע כלפי ארה”ב, ודאי בימי אובמה אבל גם קודם לכן, הוא של קוצר רוח זחוח. הישראלים מצפים מהאמריקאים לתת כל מה שנדרש מהם, ולא לקבל דבר בתמורה. לפני מספר חודשים, כשהחל המשבר באוקראינה, פקידים אמריקאים זעמו כשהסתבר שישראל מתכוונת לעמוד מן הצד; פקידים ישראלים הסבירו בנחת שישראל לא רוצה להסתבך עם רוסיה.

ממשלת נתניהו היא בעלת ברית של יריביו הפוליטיים של הנשיא, מפלגת המוות הרפובליקנית, המפלגה שמתנגדת לביטוח בריאות, שמתנגדת ליחס הומני למהגרים (חוקיים או לא), שמוכנה להכיר בזכויות שלך אם אתה זרע או עובר אבל מבחינתה אתה יכול למות ברגע שנולדת, אלא אם הפכת לצמח; המפלגה שמבחינתה זכותם של פסיכים מסוכנים להחזיק בנשק שכותבי החוקה כלל לא יכלו להעלות על דעתם גוברת על זכותם של ילדים בגני ילדים לחיות; המפלגה שמנהלת מלחמה כנגד נשים וזכותן על גופן בשורה של מדינות בארה”ב; המפלגה שמנהלת מאבק – כושל – נגד זכותם של גאים להנשא; המפלגה, בקצרה, שלפי הרבה מאד סקרים איבדה את הדור הבא של המצביעים. נתניהו התנהג כבעל ברית של הרפובליקנים וכשחקן בפוליטיקה האמריקאית מרגע כניסתו לתפקיד.

אבל הבעיה איננה רק בנתניהו, אולי אפילו לא במיוחד בנתניהו. הישראלים הפגינו כלפי אובמה משטמה שקשה להגדירה אלא כגזענית עוד קודם לבחירתו. שלשום ערך אתר מאקו סקר בקרב הקוראים שלו, וביקש מהם לבחור מתנה לאובמה לרגל יום הולדתו. שיעור גדול מאד של המצביעים – 45% נכון לשעת כתיבת הפוסט – בחר ב”מעטפה עם × ×’×™×£ אבולה.”

יש גבול לכמות הפעמים שמעצמה תסכים להעמיד פנים שהנוזל שנתניהו והאספסוף שלו מזרזפים עליה הוא גשם. חלק ניכר מהציבור האמריקאי מתחיל להתעורר. את הדור הצעיר, ישראל כבר הפסידה. כן, היא עדיין שולטת בקונגרס בפערים מדהימים: אם הציבור האמריקאי חלוק בשאלת עזה, הקונגרס מאחורי ישראל במאה אחוזים. הסיבה לכך, עם זאת, פשוטה: לישראל יש גיס חמיש… אה, סליחה, לובי חזק מאד בארה”ב, עם שליטה יוצאת דופן בכספי תרומות. צא נגד ישראל, והסיכוי שלך לגייס כספים כמעט אפסי.

והבעיה של ישראל, כמו עם הדור הצעיר, היא שכבר לא מפחדים לומר את ×–×”. וכשפטריוטים אמריקאים ישמעו מה מאחלים הישראלים לנשיא שלהם, והם ישמעו, יש להניח שהתמיכה שלהם במדינה שמעמידה פני בעלת ברית אבל מהווה במקרה הטוב משקולת תלך ותדעך. ויום אחד, לפני שנספיק לשים לב, התמיכה האמריקאית תסתיים כמעט בלי התרעה – כמו שהסתיימה התמיכה בסין הלאומנית, כמו שהסתיימה התמיכה ברודזיה, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום ויאטנם, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום אפריקה.

ואז נראה מה שווה “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.” אל תדאגו לנתניהו: הוא לא יצטרך לשאת בתוצאות מדיניותו. הוא תמיד יוכל “לעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.”

האם גם אתם יכולים? לא? אז אולי כדאי שתתעוררו ותעשו משהו.

(יוסי גורביץ)

מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –

כי ירד הלילה ולא באו הברברים,

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ברברים בסביבה.

ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.

גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.

וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.

לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.

הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.

לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.

אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.

הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.

קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.

הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.

האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי ×’×– גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'×™, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.

וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.

ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.

ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.

(יוסי גורביץ)

באפריל 2003, כיומיים אחרי התמונה המפורסמת של הפלת פסלו של סדאם בכיכר בגדאדית, התרבו הדיווחים על כך שביזה פושטת בעיר הבירה. בין השאר, נבזזו מוזיאונים שהכילו שכיות חמדה ועתיקות בעלות חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה. מזכיר ההגנה רמספלד נשאל על כך באחת ממסיבות העיתונאים שנהג לערוך. רמפסלד, אדיש לחלוטין לעובדה שכאחראי הצבאי בשטח זה תפקידו למנוע ביזה ולהגן על האוכלוסיה, משך בכתפיו: "Stuff happens," אמר. זה קורה. לימים למדנו שזה קרה בעיקר משום שרמספלד התעקש שהכוח הצבאי שייצא לעיראק יהיה קטן הרבה יותר משדרש הצבא. רמספלד רצה הדגמה של הלם ואימה; זו מצריכה צבא קטן וזריז. כשהעז הרמטכ"ל האמריקאי בחודשים קודם לפלישה, אריק שינסקי, לומר שהכיבוש של עיראק יצריך מאות אלפי חיילים, רמספלד ושאר חברי הקנוניה הניאו-קונית תקפו אותו בחריפות. פרישתו זמן קצר לאחר מכן, אף שתוכננה מראש, נראתה כהדחה.

ביום חמישי חזר ה-stuff happens של רמספלד ונשך את אובמה. מה שאמור היה להיות הצבעה פורמלית למדי בפרלמנט הבריטי על הצעת תמיכה ביציאה למלחמה בסוריה הסתיימה בתבוסה מהדהדת של ראש הממשלה קאמרון. בפעם הראשונה במאתיים שנה ויותר ראש ממשלה הגיש לפרלמנט בקשה ליציאה למלחמה, וזה דחה אותה. חשוב לציין שבימים כתיקונם, לקאמרון יש רוב יציב מאד בפרלמנט: כ-60 מחברי מפלגתו, השמרנים, הביעו את התנגדותם להצעה, מי בסירוב חד להגיע להצבעה ומי, כאשר גבר הלחץ, בהצבעה נגד ראש הממשלה.

וההצבעה הזו היתה נכונה. כך צריך. מלחמה היא ההכרעה הקשה ביותר שגוף מדיני מקבל. מדובר במותם של אלפים (במקרה הטוב), רבים מהם חפים מפשע. למלחמה לא יוצאים, אם לצטט את מאיר דגן, אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר. הפרלמנט שאל שאלות נוקבות, הגיע למסקנה שהתכנית של הממשלה לא ברורה ועוד פחות ברור איך היא מתכוונת לצאת מסוריה, והחליט שלא לערב את בריטניה בעוד מלחמה במזרח התיכון. מי שנכווה מתה, אומר הפתגם הבלקני, עושה 'פו' על יוגורט; מי שנכווה בבוש ורמספלד, נזהר מאד גם ממלחמה של אובמה.

זה עצמו נאלץ בסוף השבוע להודיע שהוא מתכוון לצאת למתקפה בסוריה, אבל שבדעתו להיוועץ קודם כל בקונגרס. ושוב, כך צריך. החוקה מעניקה את סמכויות המלחמה לקונגרס – בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא. לא רק החוקה קובעת כך, גם חוק סמכויות המלחמה, שנחקק אחרי טראומת ויאטנם, אומר זאת. מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה. בוש האב טרח וקיבל, בקושי, את הסכמת הקונגרס ליציאה למלחמה בעיראק אחרי כיבוש כוויית; אני עוד זוכר את הפרשנים הימנים שקוננו שההפרש הקל בקונגרס הציג את בוש כ"חלש." לא משנה: באומת פוקס שלחופי הים התיכון מיהרו לקבוע שהעובדה שאובמה מציית לחוק אומרת שהוא "חלש," וכידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים, תוך שהם מקרינים את התפיסה הזו על ה"ערבים."

ציות לחוק הוא חולשה? זה באמת מעניין. יש שם לאנשים שמתעלמים מרצון העם שלהם, מהחוק ומהפרלמנט ועושים כראות עיניהם: קוראים להם עריצים. בישראל, זה לא משנה. הבטיחו לפרשנים הבטחוניים שלנו צעצוע ובסוף לא נתנו אותו. הם נוהמים ורוקעים ברגליים. "גורמים מדיניים" אמרו ש"אובמה פחדן." וואלה. איך אמר תוקדידס על מלחמות האזרחים בערים היווניות? "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית."

אין ספק: המצב שבו הנשיא איננו פועל אלא באישור הקונגרס, וזה עצמו איננו מצביע מבלי להקשיב לרחשי לב העם, גרוע עשרות מונים מהמצב שבו מתכנסת ממשלה, מנהלת דיון של כעשרים דקות – זמן קצר לאחר שאחד השרים הבכירים ביצע מעשה מגונה בחיילת – ואחר כך יוצאת למלחמה מבלי לדבר בכלל עם הפרלמנט. אותו היא מערבת רק כמה ימים אחר כך, בנאום נמלץ מלווה בקריאות "עד כאן" ודפיקה על הדוכן, ורק כדי שיקבל דיווח. אם היה דיון בפרלמנט, מישהו עוד עשוי היה לשאול: רגע, בדקתם אופציות אחרות? רגע, הצפון בכלל מוכן למלחמה עכשיו? רגע, איך אתם מתכננים לסיים את המלחמה? הראשון הוא פחדנות; השני – אלימות פראית – הוא גבריות נוהמת. ראינו כמה טוב זה הלך.

ומתחת לפני השטח, רוחשת האנלוגיה ההיסטורית היחידה שמכירים הישראלים: הסכם מינכן. חצי מהפרשנים של העיתון הנפוץ במדינה, בעוונותינו בטאון לשכת ראש הממשלה ואתרי ההימורים "ישראל היום," השתמשו באנלוגיה הזו. זלמן שובל דיבר על Perfidious Albion, "אלביון הבוגדנית," כאילו שמישהו הבטיח לו משהו; כאילו שלישראל יש איזו זכות מוקנית שנערים בני המערב ימותו כדי להפיל את אויביה.

מבחינת הישראלים, כל דיקטטור בשנקל הוא היטלר. מבחינתם, השליט המעורער של מדינה עם תל"×’ שמזכיר את אפריקה וצבא שמזמן הפך לאסופת מיליציות, שעסוק במלחמת השרדות פראית עם חצי מהמדינה שלו ושאין לו אלא להשתמש בנשק טרור נגד אזרחיו, הוא שווה ערך לרודן הטוטאלי של המעצמה החזקה ביותר באירופה, שהצבא שלו מתחרה על תואר הצבא המוצלח בהיסטוריה, ושהשמיד את אחרוני האנשים שיכלו לאיים פנימית על שלטונו ביוני 1934. אין שום דמיון, אבל הישראלים אוהבים את ההשוואה: נאצר, סדאם, אסד (האב והבן) כיכבו כולם בתפקיד. מצד שני, כמובן, אם העריץ מועיל ובעל ברית – כפי שהיה אידי אמין עד שהמלחמה בדרום סודאן נגמרה וישראל הפסיקה את תמיכתה בו – או שהוא סתם להוט אחרי תעשיית הנשק שלנו, אז הוא שולט ביד ברזל ובהכרח לא יגונה. ראוי גם לעמוד על כך שבישראלים, ובמיוחד בתקשורת שלהם, יש אלמנט לא בריא של הערצת כוח: בבחירות 2003, העיתונות סגדה רובה ככולה לשרון, והלעיגה את מצנע. היא לא השתנתה. היא עדיין מעדיפה את השולף מטקסס, על שלל כשלונותיו ואסונותיו, על הפרופסור למשפטים הזהיר והשקט משיקאגו, על שלל הצלחותיו.

ראוי שנלמד כולנו מהמערב, שמתעשת כעת מעשורים של עליונות הממשלה על הפרלמנט – עליונות שהבסיס שלה היה במידה ניכרת החשש, לא נטול הבסיס, שבמצב של התקפה גרעינית פשוט לא יהיה זמן לכנס את הפרלמנט – ושנזכור שהחוק הישראלי מעניק את סמכות הכרזת המלחמה לממשלה. זו, מצידה, מאצילה אותו לקבינט, שמצידו מאציל אותו בשנים האחרונות למטבחונים למיניהם. רצוי, לקראת האפשרות של מלחמה כנגד איראן – הסיכוי שארה"ב תצא למלחמה כזו, לאור ההתנגדות הציבורית למלחמה בסוריה, הוא נמוך עד אפסי – שנתקן את החוק ונעביר את הנושא לדיון בכנסת כולה. זו צפויה להיות שפויה יותר מהקבינט, להיות קשובה יותר לצרכי העם, לשאול כמה שאלות הכרחיות שהגנרלים ושרי הבטחון ישמחו להתחמק מהן.

אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם. אם זה המצב, על אחת כמה וכמה שמלחמה היא עניין לכנסת, לא לממשלה, ודאי לא לגוף מצומצם יותר. המחליטים חייבים לשמוע כמה שיותר דעות, ושיהיו בהם אנשים בעלי ספקנות אינטלקטואלית, לא רק אנשי מערכת הבטחון בעבר ובהווה ואנשים שכבר הודיעו שהם תמיד מקבלים את עמדת מערכת הבטחון.

המערב מעכל כעת את הלקח שלימדו אותו ג'ורג' וו. בוש ודונלד רמספלד, שיצאו למלחמה מטומטמת וחסרת פשר, וגייסו אחר כך טיעונים הומניסטיים כדי להגן עליה. התוצאה המתבקשת היא שגם כאשר יש צורך זועק בהתערבות צבאית הומניסטית, כמו בסוריה – התערבות, יש לציין, שממשל אובמה כלל לא ניסה לקחת על עצמו; הוא הודיע שהמטרה היא לא הפלת המשטר ולא הפצצת הנשק הכימי של סוריה – הזיוף מקשה על המנהיגים לגייס את דעת הקהל לדבר האמיתי. בסופו של דבר, לא בוש ולא רמספלד שילמו את המחיר של מדיניותם הנפשעת (וכן, יציאה למלחמה ללא עילה וללא תכנון היא פשע): תחילה שילמו אותו העיראקים, ועכשיו משלמים אותו הסורים. ובעוד קורבנותיהם העקיפים נחנקים מגז, רמספלד מוכר ספרים ובוש, בפעם האחרונה ששמעתי, מצייר חתולים.

×›×›×” ×–×”.

(יוסי גורביץ)

אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.

לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.

כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.

החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.

אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.

וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.

* * * *

לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.

סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.

פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.

המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.

יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.

כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.

התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.

ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.

* * * *

האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב היקף, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.

פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.

הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.

לרוב הישראלים אין אופציה כזו.

הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש אדם בשם אליהו זייני, המשמש כראש ישיבת הסדר כלשהי וגם, בעוונותינו, כרב הטכניון. שמו יצא לו כגבינה הפחות חדה שבמזווה, והשבוע, עם בחירתו של אובמה, הוא מיהר להוכיח את זה שוב. בראיון ל"סרוגים", הוא טפל על אובמה עלילת שווא של שנאת ישראל, והוסיף שמדובר ב"עוינות שככל הנראה היא פועל יוצא של פרשת נוח."

זייני דיבר כאן, כמקובל בקרב רבנים שרוצים להפיץ שנאה מבלי להסתבך, בקוד שמובן לקהל שלהם אבל לא לכלי התקשורת. זייני מתייחס למתואר בספר בראשית, פרט ט': "וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ."

כלומר, בשל חטאו של חם, כל צאצאיו יהפכו לעבדים. בעוד שבני המזרח הקרוב נחשבים לצאצאי שם (ומכאן שמן של השפות השמיות), והאירופאים נחשבים לבני יפת, האפריקאים נחשבו לבני חם. (באופן משונה ביחס לספר שמתיימר להכתב על ידי יהוה או על ידי מאזיניו הישירים, התנ"ך איננו יודע דבר על אפריקה שמעבר לאתיופיה, על אסיה שמעבר לפרס, המידע שלו על אירופה מוגבל מאד ועל אמריקה ואוסטרליה איננו יודע דבר.) במשך שנים, תיאולוגים נוצרים השתמשו בפסוקים הללו כדי להסביר מדוע עבדותם היא דבר לגיטימי: כי אלוהים אמר.

זייני לא לבד, כמובן, בתפיסה הזו. הוא רק מצניע אותה טוב יותר. העבריין המורשע המוכר כ"בבא ברוך" התייחס לאובמה כ"עבד כי ימלוך", וציין שהוא "מגזע עבדים." המראיין של זייני, אריה יואלי, כתב מאמר שלם שמסביר למה כדאי לנו, ולאפריקאים, שנשעבד אותם. הדברים האלה נכתבים בישראל 2012, לא מיסיסיפי 1812.

העבדות האפריקאית חלפה מארה"ב בדם ואש. לינקולן עצמו, בנאום ההשבעה השני שלו, התייחס אליה כאל חטא שמסביר את האבידות האיומות של מלחמת האזרחים: "אנחנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצות של העבד ישקע, עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

לינקולן, אם כן, ראה בעבדות לא רק עוול, אלא גם חטא דתי, וביסורים שחווה האומה האמריקאית כולה – יש לזכור שחללי הצפון עלו במספרם, בכמעט מאה אלף הרוגים, על חללי הדרום – מירוק של חטא שהיא הניחה לו להמשך. הדבר המעניין באמת הוא שאחרי מלחמת האזרחים, המטיפים הדרומיים לא מדברים עוד על העבדות כזכות אלוהים: הדרשות בנושא הזה פשוט נעלמות. כמובן, הגזענות של הנצרות הדרומית (פרדריק דגלאס, "צאצא חם" שהרבנים שצוטטו לעיל לא יגיעו לעולם למדרגתו, ציין שהוא מעדיף אדון לא נוצרי; הלה לא יעטוף את אכזריותו בצדקנות) לא נעלמה: היא פשוט עברה לנתיבים אחרים, לטענה שאלוהים אסר על עירוב בין הגזעים – היא הפכה, בקצרה, לתיאולוגיית קו קלוקס קלאן. אבל כאשר העבדות הפסיקה להיות פרקטית, התיאולוגיה שהצדיקה אותה התפוגגה.

זה, למרבה הצער, לא קרה ליהדות האורתודוקסית. 150 שנים אחרי שהכמרים הדרומיים החלו לשנות נתיב, ואחרי שלינקולן הגדיר את העבדות כחטא קדמון של ארה"ב, הם עדיין רואים בשחורים גזע עבדים. כל גבר אורתודוקסי, נזכיר, פותח את הבוקר בשלוש ברכות: שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, ושלא עשני אשה. הנצרות ביטלה את העבדות, בדם ואש; במידה רבה, האיסלם הממוסד ביטל גם הוא את העבדות (הח'ליפות העות'מנית ביטלה אותה עוד באמצע המאה ה-19 – ונאלצה להתמודד עם התקוממות בערב הסעודית), אם כי עבדות לא רשמית או לא חוקית עדיין קיימת בשולי העולם המוסלמי. היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות. יתר על כן, כפי שאפשר לראות מדבריהם של זייני, אבו חצירא ויואלי, העבדות מבחינתם היא לא רק מוסד כלכלי-חברתי מועיל: היא גם מוצדקת תיאולוגית. יהוה אישר את שעבוד האפריקנים, והשעבוד מחלחל בעורקיהם: זו המשמעות של דיבורים על "גזע עבדים" ועל "עוינות שככל הנראה היא פועל יוצא של פרשת נוח." אובמה לא יכול, אליבא דזייני, שלא לשנוא את ישראל; זה טיבו, כך הוא נולד.

הגיע הזמן, אם כן, שהטכניון יחפש לעצמו רב חדש. כזה שלא חושב שעבדות היא משהו שעובר תורשתית. אם לא כן, רצוי שיהודים ליברלים מארה"ב יפסיקו לתרום לו. אבל זייני הוא רק סימפטום, לא הבעיה. הבעיה היא העובדה שהיהדות האורתודוקסית מעולם לא התמודדה עם הזבל הרוחני שהוא עיקר המטען שלה.

הנצרות עברה, במאות ה-18 וה-19, מירוק יסודי. תיאולוגיית העבדות החלה לעבור מן העולם בסוף שנות השישים של המאה ה-19; וכשזכו הנשים, במאבק שגם הוא לא היה נטול דם – אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, מסרה את חייה תחת פרסותיו של ג'ורג' החמישי – התפוגגה במהירות גם התיאולוגיה שאמרה שנשים נחותות מכדי לתפקד במישור הציבורי. בישראל, רגליהן של הנשים נדחקות בעקביות מן החיים הציבוריים. לפני כשבועיים, פסק שלמה אבינר, שבעוונותיו של הציבור חובש הכיפה הוא רב חרד"לי מוביל, שיש לשלול מן הנשים את הזכות להבחר לכנסת. יש להניח שאחרי שהמטרה הזו תושג, אם תושג, יתחיל המאבק על שלילת זכות ההצבעה מנשים. יש לציין שכמו זייני, גם אבינר ממשיך לקבל משכורת מן הציבור הישראלי.

הציבור הישראלי, ובמיוחד אנשי הרוח שלו, צריכים לעשות ליהדות האורתודוקסית את מה שעשו וולטר, גיבון ואחרים לנצרות של זמנם: להציג לזעווה את רשעותה, פשעיה, וטמטומה. כל זמן שנמשיך לקשקש על "החוכמה שיש ביהדות", אנחנו משחקים לידיהם של הזיינים והאבינרים. מלחמת התרבות הזו כבר מתנהלת: באלפי מפגשים, רבנים מחזירים בתשובה מנהלים מתקפת חורמה כנגד התרבות החילונית. הגיע הזמן להשיב מלחמה.

אחרת, הזיינים והאבינרים יחזירו אותנו למיסיסיפי של 1812.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד אומר שוב ושוב שהוא רוצה "גיוס לכולם." כנראה שהוא לא התייעץ יותר מדי עם מס' 2 שלו, הרב שי פירון, כי לו יש רעיונות אחרים. הוא קובע שלנשים אסור להתגייס, ושחובה עליהן לשרת בשירות לאומי. הנימוק שלו, כמו של אבינר, מבוסס על תפיסת הצניעות, שהמטרה שלה היא להסיר את הנשים מהמרחב הציבורי. הוא גם מצליח לכתוב פומפוזית ש"עקרונית, חכמי ישראל בכל הדורות ראו במסגרת השירות הלאומי את המסגרת המועדפת על בת." כי, כידוע, היו הרבה מסגרות של שירות לאומי בפולין של חמלניצקי. מפלגה חילונית, כן? רק כזו שתומכת בשירות לאומי לבנות דתיות. ורק להן.

(יוסי גורביץ)

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום ×”×–×” הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לברק אובמה, הבחין בשעתו אנדרו סאליבן, יש תכונה מיוחדת: הוא גורם ליריביו להקצין, ובסופו של דבר להרוס את עצמם. מותר לתהות אם זה מה שהוא עשה, בקרירות המפורסמת שלו, לבנימין נתניהו.

לאובמה בעליל נמאס מהבחישה חסרת התקדים של נתניהו בפוליטיקה האמריקאית, והתייצבותו לצד מיט "אני אוהב לפטר אנשים" רומני, שנתמך על ידי פטרונו של נתניהו, שלדון אדלסון. נמאס לו מהנסיונות של ישראל להלך עליו אימים ונסיונותיו של נתניהו לחרחר מלחמה עם איראן דווקא קודם לבחירות בנובמבר. נתניהו נשמע אומר לאחרונה, ציינו פרשנים פוליטיים, שהוא חייב לתקוף קודם לבחירות – כי אובמה, אם ייבחר מחדש, יאכיל אותו מרורים.

אז אובמה דוחף בחזרה. וכמאמר הצבאי הגס והישן, כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; כשהצבא משתין עליך, אתה טובע. זה התחיל לפני כשבועיים, כשבתגובה לאולטימום ישראלי להתחייבות אמריקאית לתקיפה עד יום כיפור, הודיע הרמטכ"ל האמריקאי דמפסי שלישראל אין יכולת להפסיק את פרוייקט הגרעין האיראני, אלא לכל היותר לעכב אותו בשנה-שנתיים. זה לא היה חדש במיוחד – אהוד ברק הודה בכך כמה ימים קודם לכן – אבל ההכרזה של דמפסי היתה ההצהרה הפומבית ביותר בנושא, ואי אפשר היה להתעלם ממנה.

בסוף השבוע השמיע דמפסי הצהרה תקיפה יותר: הוא אמר שלא רק שישראל לא תצליח בתקיפתה, הוא לא רוצה להיות שותף לתקיפה כזו. קשה להניח שההצהרות של דמפסי נעשו שלא בתיאום עם הבית הלבן. הבוקר דיווח "ידיעות אחרונות" שהאמריקאים פתחו ערוץ חשאי לאיראן, ובו הבהירו למשטר האייטולות כי במקרה ותפתח התקפה ישראלית כנגד איראן, הם לא חלק ממנה ובהתאם ארה"ב מצפה שאיראן לא תתקוף אותה. יש להניח שההדלפה ל"ידיעות אחרונות" לא היתה מקרית: בממשל כנראה זיהו אותו כעיתון שמוביל את ההתנגדות למלחמה. סקופ נוסף של העיתון בסוף השבוע דיבר על שיחה לא דיפלומטית בעליל בין נתניהו ובין שגריר ארה"ב בישראל, כשהאחרון מאשים את נתניהו בסילוף עמדותיו של אובמה בנושא איראן. סביר להניח שההדלפה הגיעה ממקורות אמריקאים; קשה לראות את אנשיו של נתניהו מדליפים אירוע כזה.

שני המהלכים האחרונים האלה הם סטירת לחי שקטה לנתניהו, שבשבועות האחרונים מנסה לשכנע את המתנגדים לתקיפה שיהיה בסדר: גם אם תהיה הסתבכות, לארצות הברית לא תהיה ברירה אלא להתערב לצד ישראל. תשכח מזה, אומרים לו בשקט אנשי ממשל אובמה. לא תצליח לגרור אותנו למלחמה. ואם תנסה, נצא נגדך בקמפיין חריף בארה"ב; דמפסי כבר הכין את הקרקע.

קשה לזכור מתי ממשל אמריקאי וממשלה נכנסו ראש בראש באופן דומה – מה שקורה כאן חריף יותר מבייקר ו"אתם יודעים את הטלפון שלנו, תתקשרו כשתהיו רציניים" ששלח בכיוונו של שמיר. אולי צריך להרחיק עד אייזנהאואר ושיחת הטלפון שלו עם בן גוריון, שבעקבותיה הורה הלז לכוחות צה"ל לסגת מסיני הכבושה והמסופחת שתי יממות אחרי שהגמד הארסי הכריז על "מלכות ישראל השלישית." המצב יכול להיות גרוע יותר, כמובן – נתניהו יכול אשכרה לתקוף באיראן למרות הכל. הוא הרי אמר בשעתו למשפחת מתנחלים שארה"ב היא משהו ש"אפשר להזיז בקלות," והמומחה לארה"ב בעיני עצמו עוד עשוי לבחוש בקונגרס נגד אובמה בנושא.

אבל לא נראה שאובמה מתקפל, ושעל כל מכה של נתניהו הוא מגיב במכה שקטה משלו, והוא בהחלט יכול להיות נשיא שיסתכן בהפסד הכהונה שלו ובלבד שלא להפוך לווסאל של מדינה שקיימת בחסדיה של ארה"ב. בחרחור המלחמה הבלתי פוסק שלו, הופך נתניהו את הממשל האמריקאי לשונא, הופך את התמיכה בישראל מעניין דו מפלגתי לעניין של הימין הדתי הפסיכי שמתגלם היום במפלגה הרפובליקנית. בפעולותיו לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, הוא עוזר לליברלים האמריקאים להבין שישראל איננה מדינה-אחות, ואם הוא ינסה לגרור את ארה"ב למלחמה שרוב מוחלט מהציבור – פה ושם – לא רוצה בה, הוא סולל את הדרך להבנה כלל-אמריקאית שישראל היא נטל מיותר, בעל ברית בוגדני שמקבל ממנה כסף, מודיעין וציוד צבאי, אבל ברגע המבחן מנסה לגרור אותה למלחמה מיותרת למרות כל הפצרותיה. נתניהו, בקיצור, עומד לסייע לאמריקנים להבין שישראל היא מקבילה של פקיסטן.

היופי, מבחינת נתניהו, הוא שהוא יוכל להציג כל תוצאה של מלחמה, כל זמן שהיא פחות מחורבן גרעיני של מדינת ישראל, כהצלחה. מצד שני, כרגע הוא לא יכול להגיע לבחירות: אם אחרי כל הטררם הזה, הוא יילך לבחירות בלי לתקוף את איראן, הוא ייחשב על ידי העולם לנמר של נייר ועל ידי הבוחרים שלו לרכרוכי. בחירות אחרי גזירות כלכליות גם הן תהיינה בעייתיות מבחינתו: אין תחום שבו נתניהו פגיע כמו התחום הכלכלי. אחרי ששימש שר אוצר, הוא ריסק את הליכוד ל-12 מנדטים. שורה של פרשנים דיווחו השבוע שהוא מנסה לדרוש מהשותפות שלו לקואליציה לקבל את התקציב על גזירותיו, ללא דיון – דרישה מדהימה בחוצפתה, שספק אם יש לה אח ורע בישראל – או שהוא מאיים לצאת לבחירות. יציאה למלחמה פותרת אותו מהמלכוד הזה ומאפשרת לו לשחק בלהיות צ'רצ'יל. על חשבוננו ועל חשבון חלק ניכר מתושבי המזרח התיכון, יש לציין.

בדרך, כמובן, יאיץ נתניהו את תהליכי חורבנה של ישראל. זכרו: כשהמטוסים הראשונים ימריאו, דעת הקהל תתהפך. הישראלים ילכו אחרי הצליל שמלווה את כל ההיסטוריה האנושית, תופי מלחמה, וישכחו את העובדה שהם התנגדו לה לפני שהתחילה – וירדפו את אלו שימשיכו להתנגד לה. התבונה תכונה בגידה; המתינות תכונה פחדנות; חמום המוח יכונה נאמן תמיד, והמדבר נגדו – ייחשד .

כשזה יקרה, ספק אם העובדה שגמדים כמו חוטובלי, לוין, רגב, אלקין, שאמה לאמה דינג דונג הכהן, אקוניס ואחרים עודדו אותו מאחור תעזור לו, או לנו, יותר מדי.

ועוד דבר אחד: עיריית תל אביב הודיעה שתאפשר שימוש באופניים של שירות תל אופן בחג האופניים הקרוב, המוכר גם כיום כיפור. מיד קפץ עליה רוגזו של שר התחבורה, ישראל כץ, והוא הודיע שאם העיריה תממש את כוונתה, הוא יפסיק את התקצוב של משרדו לשירות. כלומר, שר התחבורה הודיע שאם עיר בישראל תאפשר לתושביה גישה לתחבורה ביום שבו כל שירותי התחבורה מושבתים, הוא יתנקם בה. איך לומר, זו לא בדיוק הצורה המקובלת שבה פועל שר תחבורה. כשמוסיפים את העובדה שמשרד התחבורה כלל לא מממן את הפרויקט, כץ יוצא לא רק שר שפועל נגד מהות תפקידו, אלא גם אידיוט. אבל זה בסדר: לכץ כלל לא אכפת משירותי התחבורה שלכם. הוא רק רוצה את הקולות של חובשי הכיפות בפריימריז שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל מדברת על תקיפת איראן, או על הצורך להתכונן לתקיפת איראן, כבר כמעט 20 שנים. שמעון פרס התייחס לאיום הגרעיני האיראני כבר ב-1993. במשך השנים, היה האיום האיראני הדבר המכניס ביותר למערכת הבטחון הישראלית. היא שתתה אגמים של כסף שאפשר היה להשתמש בו לצרכים חיוביים יותר לקראת יום הדין הזה.

עכשיו, כך נראה, הוא עומד להגיע אלינו. הפעם זה נראה אמיתי, או על כל פנים אמיתי יותר מבדרך כלל. שליחים אצים ובאים מוושינגטון, בנסיון לשכנע את בעלת הברית לכאורה לא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית במקרה הטוב ועולמית במקרה הרע. יש רק בעיה אחת: לראש ממשלת ישראל אין שום עניין באינטרסים של ארצות הברית, ומותר לחשוד שגם האינטרסים של ישראל לא בהכרח עומדים בראש מעייניו.

בנימין נתניהו נבחר על גבי הסיסמה "השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן." הוא לא יכול ללכת לעוד מערכת בחירות מבלי שהתקפת איראן נמצאת מאחוריו, ודאי לא אחרי כל ההיסטריה של השנתיים האחרונות. אחרי שטען מעל לכל במה שהסנקציות כנגד איראן לא עובדות, ודרש עוד ועוד מהן, הוא לא יכול להגיע לקלפי כשכל מה שיש לומר בנושא הוא שעכשיו יש גם סנקציות על הבנק של איראן. נתניהו מגלה עכשיו מה שגילו דמגוגים לאורך ההיסטוריה: קל הרבה יותר לעלות על גב הנמר מאשר לרדת ממנו. אז הוא צריך תוצאות, כלומר הפצצה.

היא לא חייבת להיות מוצלחת. לא סביר שהיא תהיה מוצלחת. יש הסכמה כללית שישראל לא יכולה לעשות יותר מאשר לדחות את השלמת הפרויקט הגרעיני בשנתיים – ויש סיבה לחשוב שאם האיראנים היו רוצים באמת פצצה, כבר היתה להם אחת. ראש אמ"ן אמר לאחרונה שאיראן, כלומר חמינאי, עוד לא החליטה על יצור פצצה. ראש המודיעין האמריקאי אומר דברים דומים. ממשל אובמה, שמנסה להרגיע את המזרח התיכון, צריך עוד מלחמה כמו חור בראש. הוא סיים את מלחמת עיראק בהצלחה, מבחינתו – הוא הוציא רוב מוחלט של החיילים משם בלי שהמדינה תקרוס – והוא ייצא בשנה הבאה מאפגניסטן במינימום נזק, אחרי שערף את אל קאעדה בקמפיין אווירי מוצלח. אין לו עניין במלחמה רביעית – חמישית, אם סופרים את לוב – במדינה מוסלמית.

במידה מסוימת, המצב בארה"ב הפוך משהיה ערב המלחמה בעיראק: העיתונות הניאו-קונסרבטיבית, בהנהגת הוושינגטון פוסט, מעוניינת במלחמה באיראן הרבה יותר משהממשל מעוניין בה. נתניהו עומד כעת להטיל את כל כובד משקלו אל כף המאזניים.

נתניהו צפוי לנסוע לארה"ב בסוף השבוע, כדי לנאום בוועידה של איפא"ק, המשת"פ של הימין הישראלי בוושינגטון (מי שעדיין שוגה באשליות שמדובר בלובי פרו ישראלי, מתבקש לזכור איך הוא התנהג בתקופת ממשלת רבין השניה). הלובי הישראלי ישמש הפעם כמכשיר סחיטה רב עוצמה. איפא"ק כבר קיבל החלטה בעבר, שזכתה לתמיכה מהקונגרס הכנוע, על פיה ארה"ב תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בלב הכינוס השנתי של איפא"ק יעמוד השנה שינוי מרכזי של ההצהרה ההיא: מעתה, נדרשת ארה"ב על ידי המדינה שחבה לה את קיומה לא רק למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא גם יכולת לנשק גרעיני. זו ההחלטה שעומדת איפא"ק לקבל בתוך שבוע. עשרה סנאטורים שמרנים כבר מקדמים אותה בסנאט.

הבה נדמיין את זה: נתנהו עומד בלב הוועידה, מכביר על הצירים תודות על מחויבותם לבטחון ישראל, שעולה על זו של הנשיא – מה שוודאי היה שווה לו את המריבה המתוקשרת עם פרס על הנסיעה הזו. עם צעקות ההיסטריה של הלובי החזק בארה"ב מאחוריו, הוא יגיע ללשכתו של אובמה, ויציג לו את דרישותיו. הן פשוטות: לקבל את התכתיב של איפ"ק, שמותר לחשוד שהגיע במקור מלשכת ראש הממשלה. המשמעות של הדרישה של איפא"ק היא התחלת הפצצות עכשיו. היה ואובמה ייכנע לדרישות האזרחים האמריקאים שמעמידים את ישראל מעל ארצם, מה טוב: מישהו אחר יוציא עבור נתניהו את הערמונים מן האש. באם אובמה יסרב לכרוע ברך ולהשתחוות לקול הרעם מירושלים, נתניהו יוכל לחזור לארץ ולומר לנו שהוא עשה הכל, ושאין ברירה אלא לצאת להתקפה לבדנו. הוא ידבר על השואה ואושוויץ ויזכיר את ההתקפה על הכור העיראקי. אולי יזכיר גם את אילן רמון.

את הנאום ×”×–×” הוא יישא אלינו מהבונקר הממשלתי, שם ישהה בבטחה בזמן שעה שטילים איראנים יתחילו להחריב את ערי ישראל ולהרוג את אזרחי ישראל הבלתי ממוגנים. אחרי הכל, הוא לא יחשוף את מועד התקיפה מראש. הנאום, וההבנה שישראל נכנסת לאחת הגרועות במלחמותיה, יגיעו אחרי שכבר לא אפשר ×™×”×™×” למנוע את המלחמה, שכן זו כבר עברה ממלחמה קרה למלחמה חמה. אם ארה"ב תסרב לסייע לישראל, נתניהו יאשים את ממשל אובמה בבגידה – מה לא עושים כדי לסייע למועמד הרפובליקני – תוך שהוא מקווה בשקט שמחירי הדלק שוודאי יאמירו יקשו על אובמה להבחר מחדש. עם הנשיא רומני הוא כבר יידע איך לגנוב סוסים.

מה שיפה בכל ×–×” הוא שזו מלחמה שלא יכולה, בהגדרה, להכשל – לא מבחינת נתניהו, על כל פנים. גם אם חצי ישראל תעלה באש, גם אם מספר ההרוגים בקרב האזרחים ×™×’×™×¢ לעשרות אלפים, נתניהו וברק (אסור לשכוח את ברק; המלחמה הזו היא הדבר היחיד שיכול להציל את הקריירה שלו, שחשובה לו עשרות מונים מאזרחי ישראל כולם) תמיד יוכלו לטעון שזה ×”×™×” מחיר זול ביחס בהשוואה למה שהיה קורה אילו הותקפה ישראל בנשק גרעיני איראני. ×–×”, כמובן, טיעון בלתי ניתן להפרכה. אף אחד לא יזכור שהתקפה צבאית ישירה על איראן היא בדיוק מה שעשוי לדרבן את איראן להשיג נשק גרעיני, וילכד את האוכלוסיה סביב מנהיגיה השנואים עליה.

ומי יזכור, כשכל האזור יבער, שלאיראנים כלל לא היה נשק כזה, שכלל לא ברור שהם רצו בו, ושגם אם החזיקו בו הסיכוי שהיו משתמשים בו כנגד ישראל היה זעיר – קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שסטאלין, למשל, יפעיל אותו כנגד ארה"ב. ובכל זאת, ארה"ב לא יצאה למלחמה כנגד ברית המועצות; היא ידעה שהמחיר יהיה גבוה מדי. מותר לחשוד שלנתניהו, שהוא או עוזריו כבר הגדירו בעבר את איראן כעמלק, אין מעצורים כאלה. כל שנותר לנו הוא להתפלל שמצפונם של הקצינים הבכירים, שרואים את ההתנהלות המופקרת של ברק ונתניהו, יגבר על שבועת הציות שלהם. מנסיון מר וארוך שנים עם ממסדים צבאיים, מצפון של קולונל או גנרל הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

ככה נראית רפובליקת בננות. לפני שיצא בוש למלחמה בעיראק, התנהל דיון בקונגרס – לא מספיק עמוק, אכן, והוא לא חדר את שכבות ההונאה של הממשל. אבל הסנאטורים שלא עשו את עבודתם אז חטפו על כך מבוחריהם. בוש האב הצליח לצאת למלחמה לשחרור כוויית רק במאמץ, אחרי דיונים קשים בקונגרס. בישראל, בשם השיקולים המבצעיים, הממשלה יכולה לצאת למלחמה שעשויה להתפתח למלחמת עולם בלי שום דיון ציבורי. למעשה, היא עושה כמיטב יכולתה כדי לדכא דיון כזה – זו משמעות הקריאות "חדל קשקשת" שנתניהו וברק משמיעים מעת לעת. שני הדברים החשובים ביותר שפרלמנט אמור להכריע בהם הם מלחמה ותקציב; מעולם לא התנהל כאן דיון רציני ביציאה למלחמה, ועם התקציב הדו שנתי (מישהו ספר, אגב, כמה פעמים חרג צה"ל בשנתיים האחרונות מהתקציב שלו וביקש עוד?), הופכת הכנסת לחותמת גומי גם בתחום התקציב.

יכול להיות, כמובן, שהכל תרגיל הונאה. שכל זה מיועד רק להפעיל לחץ על אובמה. שלנתניהו אין את האומץ להורות על מהלך גדול כזה. יכול להיות שזה עוד גל הפחדה שבא ויחלוף.

ויכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר האמיתי.

ועוד דבר אחד: אורי בלאו חשף התנהלות בעייתית של המכון לאסטרטגיה ציונית, המשרצה של חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. מעבר לצביעות של הדרישה לחשיפת מקורות ההכנסה של עמותות השמאל תוך הליך קבלת כספים עמום במיוחד – לזה כבר התרגלנו – הכתבה שופכת מבט מעניין על גילוי העריות האינטלקטואלי של הימין ה"ניאו ציוני", ואל הדרך שבה כמעט כל אנשיו מקושרים בדרך זו או אחרת אל לשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו מקלט מדיני.

(יוסי גורביץ)

בספרו "החשבון הלאומי", מאבחן בועז עברון את התנהלותם של הציונים בפלסטינה כבעייתית, בלשון המעטה, מבחינת היהודים מחוצה לה. פחות או יותר עם העליה השניה, התחילו הציונים לראות את הישוב שלהם כחשוב יותר משאר הישובים היהודים, וכאשר חשבו שהאינטרס שלהם מנוגד לזה של שאר היהודים, לא היססו לקדמו על חשבונם. המקרה המובהק ביותר הוא זה של ועידת אוויאן, שנועדה למצוא מקום לפליטים יהודים באירופה ושהציונים עשו כל מאמץ כדי לטרפד, משום שהיהודים הללו לא היו אמורים להגיע לפלסטינה (מה שמזכיר, שוב, את אמרתו של בן גוריון שהוא מעדיף חצי מיליון ילדים יהודים בפלסטינה על מיליון מהם בבריטניה).

התפיסה הציונית הבסיסית שוללת את עצם קיומם של יהודים בגולה, ורואה בהם יהודים נכים, כאלה שלאומיותם פגומה; יהודים כאלה עדיין משמשים סטריאוטיפ ימני נפוץ, של "רוקדים לפני הפריץ." הציונים מוכנים להכיר ביהודים פגומים כאלה, אם הם מכירים בישראל כגורם מרכזי בהווייתם ומוכנים לתרום לה; אבל אם הם אדישים לישראל, או חושבים שיש זכות לקיום יהודי עצמאי בלעדיה, הם מתוארים כאויבי העם, כמנוכרים למסורתם – כביכול הציונות היא מסורת יהודית ארוכת שנים, ולא תנועה שזה עתה באה – וכן הלאה.

ישראל אמורה היתה להיות התשובה לאנטישמיות, אבל בפועל, בעשורים האחרונים, היא בעיקר זרז לאנטישמיות. חלק ניכר מהתקריות האנטישמיות בעולם – קרי, פגיעה בתושבים יהודיים – היא תגובה מוצהרת לפעולותיה של ישראל: מלחמותיה ובעיקר הכיבוש שהיא מנהלת. ישראל לא מתחשבת בכך: אם היהודים שמחוץ לגבולותיה רוצים שהיא תתייחס אליהם, הם מתבקשים להגר אליה, וכדי להשיג את ההגירה הזו – צה"ל צריך, אחרי הכל, את בשר התותחים שלו, ומישהו צריך לעשות משהו בקשר ל"סכנה הדמוגרפית" – היא מוכנה לעשות לא מעט. ישנם, כמובן, פרוייקטים כמו "תגלית" (באנגלית הפרויקט נקרא בשם חושפני יותר, Birthright, "זכות מוּלדת") אבל אריאל שרון ואהוד אולמרט לא היססו, למשל, לקרוא ליהודי צרפת להגר לישראל, פעולה שהרגיזה ובצדק את ממשלת צרפת.

האדנות הזו של ממשלת ישראל, שהרגיזה גם לא מעט יהודים – אחרי הכל, למיעוטים שמקבלים הנחיות מממשלות זרות יצא שם לא חיובי, ובמידה לא מעטה של צדק – משתלבת היטב בנטייתה של ממשלת ישראל לטעון שהיא מייצגת את כל היהודים בעולם; למשל, נתניהו בנאומו האחרון באו"ם פתח בכך שהוא מושיט יד לשלום "בשם ישראל ובשם העם היהודי". את הראשונה, למרבה הצער, הוא מוסמך לייצג; אבל מתי הפך ראש ממשלת ישראל לדובר העם היהודי? מי שמו?

האקס-טריטוריאליות הזו, התפיסה שישראל נמצאת בכל מקום שיש בו קהילה יהודית ושהיא גם רשאית לדבר בשמה (שלא לדבר על לגייס מרגלים וסייענים מתוכה, כפי שקרה לא פעם ולא פעמיים) מקבלת מימד בעייתי במיוחד אחרי שנתניהו כופף את ידו של אובמה, ואילץ את ממשלת ארה"ב להודיע שהיא מתנגדת למדינה פלסטינית עד כדי כך שהיא תטיל וטו על החלטת מועצת הבטחון בנושא.

אובמה אולץ, למעשה, להפנות את גבו למדיניותו-שלו. כפי שהעיר יפה אנדרו סאליבן, נתניהו הצליח להקים קואליציה רחבה בקונגרס האמריקני כנגד אובמה. מצד אחד, הרפובליקנים והאוונגליסטים, ומצד שני מנהיגים דמוקרטים שחוששים לגורל התרומות שלהם. איפא"ק התהדר לאחרונה בכך שיש לו רוב חסין וטו בבית הנבחרים. כלומר, אם אובמה היה מממש את המדיניות שבה רצה, ובה רוצה רוב מוחלט של העולם, הקונגרס היה פועל על פי הנחיותיו של נתניהו ומחסל את הרשות הפלסטינית. נתניהו לא טורח להסתיר את העובדה שגבעת הקפיטול היא שטח ליכודניקי כבוש: כשנחשפה הביקורת של שר ההגנה האמריקני היוצא עליו, מקורביו לא אמרו שרוברט גייטס טעה, או שיש מחלוקת בין הצדדים בנושא שאנשים הגונים יכולים להסכים לא להסכים עליו. לא, הם אמרו שלעמדתו של נתניהו יש "תמיכה רבה בקונגרס." זהירות, אובמה – אל תאלץ אותנו לחנוק אותך.

לפני כמאה שנים הפיצה המשטרה החשאית הרוסית, האוכרנה, את אחד הזיופים המוצלחים והרעילים בהיסטוריה: הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא העליל על היהודים, אחת הקבוצות חסרות הכוח ביותר באותה תקופה, שהם שולטים למעשה בעולם מאחורי הקלעים ושהם זוממים להחריב את העולם הנוצרי. הצלחתה של ההפיכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה היו יהודים, העניקה לפרוטוקולים כוח נדיר – אפילו הטיימס הלונדוני תהה בתחילת שנות העשרים האם יש בזה משהו.

לנגד עינינו, מעניקה התנועה הציונית כוח דומה לפנטזיה הזו. כשראש ממשלת ישראל יכול לכופף את נשיא ארצות הברית באמצעות שלוחיו בציבור היהודי בארה"ב, וכאשר ישראל מסוגלת לנצל את ארה"ב בניגוד לאינטרסים המובהקים של זו האחרונה, קשה יותר לטעון שהיהודים אינם שולטים בעולם וקשה יותר לטעון שהיהודים במדינות השונות אינם משמשים, בחלקם לפחות, שליחים של כוח זר, מתואם. הפנטזיה הזו כל כך מקובעת, שהעובדה שרוב היהודים בארה"ב מתנגדים לכיבוש, ושנתניהו מנצל מערך זמני וכנראה חולף של אליטות, תתקשה לחדור דרכה – בין השאר, משום שאין כמעט מי שמציין את העובדות הללו. איפא"ק ונתניהו מתגאים בכוחם, ישראל מדברת שוב ושוב בשם יהודי העולם, ומי שלא מכיר את הפרטים היטב בהחלט יכול להתבלבל בין הפנטזיה ובין המציאות.

כלומר, הציונים בפלסטינה שוב מוכנים לסכן את היהודים בשאר העולם כדי לקדם את מטרותיהם. אבל אם פעם המטרות הללו היו הקמתה וחיזוקה של מדינה, היום המטרה היא בסך הכל המשך ההחזקה בשטחים הפלסטינים הכבושים ושמירה על כמה שיותר מארץ ישראל השלמה. על כך שהעמדה הזו מחסלת את האפשרות לקיומה של ישראל שלא כמדינה דו לאומית, כבר כתבתי; עכשיו צריך לתהות עד כמה מסכנת ישראל את קיומם הלגיטימי של יהודים מחוצה לה – והאם הדבר מדיר שינה מעיניהם של מנהיגיה, או שבסתר ליבם הם דווקא יברכו על גל של אנטישמיות.

(יוסי גורביץ)