החברים של ג'ורג'

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל ×”×–×”, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב ×–×”, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה ×–×” בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

 

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

 

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

 

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

 

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

 

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

 

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ×’'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

 

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

 

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

 

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

 

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

 

לא ברור מי ×”×™×” ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

 

אבל 2004 איננה 2008.

 

*          *            *            *            *

 

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

 

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

 

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

 

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

 

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עשה היום צעד מזיק באופן חריג אפילו לו. בעוד השרים ועיתונאי החצר רבים האם דבריו של אולמרט על "המנעות מהתבטאות בסוגיות רגישות" היו מכוונים לשר התחבורה, שהקפיץ ביום שישי את מחירי הנפט כשהפציץ בהבל פיו את מולדתו, הצליח אולמרט לתקוף את הממשל הדמוקרטי הבא בארה"ב עוד קודם שנכנס לתפקידו.

אם לסמוך על ויינט, אמר אולמרט, בנוסח מפותל משהו, ש"הממשל ×”×–×” ידידותי במיוחד… לא בטוח שזה ×™×”×™×” המצב עם הממשל הבא". על פי "הארץ" הוא אמר דברים דומים. קשה לחשוב על הצהרות חסרות מחשבה יותר, במיוחד אם אולמרט חושב שהן נכונות.

ממשל בוש מסיים את ימיו. על פי הסקרים, הממשל שיחליף אותו יהיה דמוקרטי. הדמוקרטים צפויים, בנוסף, להרחיב את אחיזתם בשני בתי הקונגרס. מה היה כל כך דחוף לאולמרט להעליב את הנשיא הבא?

עכשיו הכניס אולמרט, בדמדומי שלטונו, את ישראל למלכודת. אם ינצח אובאמה בבחירות, הוא יזכור שראש ממשלתה תקף אותו והתערב למעשה במערכת הבחירות האמריקנית. לא יהיה לו תמריץ מיוחד להיות ידידותי לממשלה כזו – ודאי אם הוא יפסיד בפלורידה ובכל זאת ינצח בבחירות, כפי שנראה שיקרה.

אם ג'ון מק'קיין ינצח בבחירות, ודאי אם מדינת ההכרעה תהיה פלורידה, על הפנסיונרים היהודים שבה, ההשלכות של דברי אולמרט צפויות להיות גרועות עוד יותר: במו ידיו הוא האכיל את מדורת ה"נאמנות הכפולה", התפיסה האומרת שיהודי ארה"ב נאמנים לממשלת ישראל. המחנה האנטי מלחמתי, שממילא האשים את ישראל במעורבות בחרחור מלחמת שולל, רק יהפוך למריר יותר – וזה המחנה שמהווה חלק ניכר מבסיס הבוחרים של חברי הקונגרס הדמוקרטים. כלומר, גם אם ג'ון "להפציץ את איראן" מק'קיין ייבחר, צפוי לו קונגרס עוין – ודבריו של אולמרט יהפכו אותו לעוין יותר לישראל.

הפילוח בקרב מתנגדי אובאמה איננו עובר בין יהודים ונוצרים; הוא בעיקרו פילוח גילי. ככל שאדם מבוגר יותר, ככל שחי בתקופה שבה גזענות היתה מקובלת, כך גדל הסיכוי שהוא יהיה ממתנגדי אובאמה. רוב היהודים האמריקנים הצעירים תמכו באובאמה; המבוגרים יותר, אלה שמגדירים מהו "הממסד היהודי", בחרו בקלינטון. אבל המבוגרים הללו, שהחוויה המעצבת מבחינתם בשנות השישים היתה החרדה שפמפם צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, חולפים מן העולם.

הצעירים היהודים גם כך מעידים על פחות קשר לישראל. וזה טוב: המצב הנוכחי איננו נורמלי. אבל המרירות שבתבוסה של אובאמה, בעלייתו לשלטון של ממשל בוש השלישי, עשויה להפוך את הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מקרים לעוינים.

וכמובן, ההצהרה של אולמרט תהיה חגיגה לכל תומכי הקונספירציות, שחושבים שמילה של אולמרט היא הנחיה לממשלת הכיבוש הציונית בארה"ב. אם אובאמה יובס, רבים מהם יראו בכך עוד פעולה של "הציונים". רוב יהודי ארה"ב אינם ציונים ורובם – כמו ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות – יוניים יותר מן הממסד שלהם, הפושה ניאו-קונסרבטיבים, שהיו יותר מדי אפילו לבנימין נתניהו. באדיבותו של אולמרט, המסר הפשוט הזה יהפוך קשה מאד להבנה.

במדינות אחרות, פשלה דיפלומטית כזו מצד ראש ממשלה היתה גוררת התפטרות. מצד שני, אנחנו מדברים על אולמרט. יש לו די והותר סיבות להתפטר, אלא שהפוליטיקאים שלנו מזמן ויתרו על אחריות לאומית ואינם מאלצים אותו לעשות זאת. ודאי שהם לא ישלחו אותו הביתה בגלל דיפלומטיה-שמיפלומטיה, או"מ-שמום ושטויות דומות; כידוע, חשוב לא מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.

שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.

ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.

ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?

התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.

התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.

כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.

יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?

אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?

וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.

איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.

אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.

שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

במקרה או שלא במקרה, נאומה של הילארי קלינטון אמש, הערב האחרון של עונת הפריימריז,  נערך – דיווח מייקל קרולי מהניו רפבליק [ראו הערה – יצ"×’] -  במעין בונקר, מרתף בעומק שתי קומות מתחת לפני הקרקע, שבו לא היתה קליטת טלפונים או טלוויזיה. הללו פלטו אותות מדכאים למדי.

זמן קצר לפני כן התבשרה האומה שאובאמה זכה ברוב מכלל הצירים הדמוקרטיים, הן הצירים הרגילים הן צירי-העל. אף שקלינטון הצליחה לסחוט נצחון מפתיע אחרון בדרום דקוטה, המשחק נגמר. אין עוד צירים לזכות בהם. לא יהיו עוד פריימריז. רוב הצירים בכיסו של אובאמה. אין עוד כל אפשרות לסגור את הפער. כל מועמד אחר היה מודיע על פרישה, מניח למועמד הנבחר להתמודד מול המועמד הרפובליקני.

לא קלינטון. מורין דאוד כתבה הבוקר ש"מי שאמר שאחרי ההכחשה מגיעה הקבלה, לא פגש את הקלינטונים". הנאום של קלינטון, בפני מאות תומכים קנאים, לא הכיל שום ויתור. היא הודתה שאובאמה ניהל קמפיין משובח – אבל התעלמה לחלוטין מתוצאותיו. היא הודיעה ש"לא אקבל כל החלטות הלילה". תומכיה קראו "דנוור! דנוור!" – הכוונה להמשך המאבק עד הוועידה הדמוקרטית, שתיערך בדנוור באוגוסט – והיא לא השתיקה אותם. היא קראה לתומכיה להודיע מה הם חושבים שהיא צריכה לעשות – אבל מי שפנה לאתר שלה, מצא שהאימייל הסטנדרטי שם מתחיל במילים "אני איתך הילארי, ואני גאה בכל מה שאנו נאבקים למענו".

לאורך כל יום שלישי, שידר הקמפיין של קלינטון מסרים סותרים. מצד אחד, עובדי הקמפיין התבקשו למסור את דו"חות ההוצאות שלהם, והתבקשו לחזור ממשרדי השדה למטה בניו יורק – סימנים שהתפרשו ככוונת פרישה. בו זמנית, הכחיש הקמפיין כי בכוונתה של קלינטון לפרוש.

זה היה אמור להיות הערב של אובאמה. קלינטון גנבה אותו. כשעלה לנאום את נאום הנצחון שלו, הוא נראה המום. ב-10 הדקות הראשונות, ציין הפרשן ג'יימס פאלוז, ניסה אובאמה להתאושש מסטירת הלחי חסרת התקדים הזו. פאלוז, כותב מתון ומיושב, שראה הרבה בחייו (הוא היה מכותבי הנאומים של קרטר), עבר לכתיבה באותיות רישיות.

הבוחרים – בעיקר, למעשה, הבוחרות – של קלינטון התנהלו בצורה פסיכוטית לחלוטין בשבועות האחרונים. בישיבת הוועדה המסדרת של המפלגה, שהעניקה לקלינטון רק מחצית מהצירים שלהם זכתה בהצבעות-הדמה של מישיגן ופלורידה, היו בהן שהתפרצו וצרחו שהן יצביעו למק'קיין. טיפוס ביזארי, שאפילו עיתונות הימין הקיצוני – אותה "קונספירציה ימנית ענקית" של הילארי מלפני עשור מתפקדת כולה ככלי שלה בחודשיים האחרונים – סירבה לגעת בו במקל, הסתובב שם וטען שהוא המאהב ההומוסקסואל של אובאמה, שרצח שני אזרחים כדי להסתיר את העובדה הזו. הקלינטוניסטאס ביקשו ממנו חתימות והצטלמו איתו.

קלינטון, בהתנהלותה, מעודדת את הפסיכוזה הזו. בהחלט יתכן שהנרקיסיזם שלה יביא לבחירתו של מק'קיין לנשיאות – מה שיאפשר לה לרוץ שוב ב-2012. אבל היא מסתכנת קשות: לא במוות פוליטי אלא בקללת-נצח פוליטית. אם אובאמה יובס, וודאי אם יירצח, שמה-שלה יוכתם לנצח. ולממסד הפוליטי האמריקני זכרון ארוך.

כנראה שמהבונקר זה נראה כמחיר ששווה לשלם – עבור מה, לא ברור. אחרי תרגיל כזה, אובאמה ינזק פוליטית אם יקבל אותה כסגנית נשיא. יאמרו שמי שלא עמד בסחיטה שלה, לא יוכל לעמוד מול אחמדינג'אד.

לא הערכתי את קלינטון כשהתחיל הקמפיין. הוא מסתיים, ואי ההערכה הפכה לתיעוב. מתקבל הרושם שזו תחושתם גם של רוב הדמוקרטים, כנראה גם רוב האמריקנים. קריאת הקרב של אובאמה היתה "כן, אנו יכולים"; קלינטון גנבה אותה והפכה אותה, בטוויסט אופייני, ל"כן, היא יכולה". במובן מסוים, זה אומר הכל.

[הערה – ההתייחסות לקמפיין קלינטון כאל "הבונקר", היינו הבונקר של היטלר, רווחה למדי בחודשים האחרונים. בלוגר דמוקרטי, אחרי פליטת הפה על רוברט קנדי, העיר ש"כשאובאמה ישא את נאום ההשבעה שלו, הילארי תשב בבונקר שלה במישיגן, מוקפת בפנאטים שלה, ותמלמל "ניגר, ניגר". סרטון יוטיוב פופולרי – שהורד; אני לא יודע אם ×–×” גורם לי יותר רווחה או יותר צער – ×”×™×” התקפה פרועה עליה, והציב אותה בדמות היטלר בהתפרצות הידועה מתוך "הנפילה". כשקרולי כתב על "הבונקר", הוא התייחס להלך הרוח הרווח ×”×–×”, שגם אני הכרתי אותו – וכתוצאה מכך נמנעתי מלתת לו את הקרדיט המגיע לו. העוול תוקן בעקבות הערת אחד הקוראים – יצ"×’]

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

פרשנים פוליטיים מתקשים להבין לאחרונה מדוע הילארי קלינטון נשארת בפריימריז הדמוקרטיים. בסיבוב האחרון, שנערך ביום שלישי שעבר, זכתה קלינטון בפריימריז שנערכו בקנטקי, בעוד אובאמה ניצח באורגון. הפער ביניהם נשאר רחב כשהיה, למרות נצחונותיה האחרונים של קלינטון.

סימנים אחרים אינם מעוררים טובות: הקמפיין של קלינטון שקוע בחובות – יותר מ-20 מיליוני דולרים, על פי הדיווחים האחרונים – ויותר ויותר היא נגררת לגזענות סמויה פחות ופחות. לפני קנטקי, היא אמרה שאובאמה לא מצליח לזכות "בתמיכתם של אמריקנים שעובדים, שעובדים קשה, אמריקנים לבנים" – וכ-21% מהמצביעים בקנטקי אמרו ש"גזע" היה מרכיב מרכזי בהחלטתם. מתוך אלה, 90% הצביעו לקלינטון.

בשבוע האחרון, פתחה קלינטון במתקפה נוספת על אובאמה. הדרישה שלה היא להושיב את הנציגים מפלורידה ומישיגן. תקציר האירועים: הנציגים הדמוקרטיים בפלורידה ומישיגן החליטו, בעקבות הרפובליקנים, להקדים את הפריימריז במדינות – זה היה בתקופה שחשבו שהפריימריז יוכרעו בשבועות הראשונים. בכך הם שיבשו לחלוטין את כל סדר הפריימריז. בתגובה, הודיעה המפלגה הדמוקרטית שהיא לא תכיר בנציגים שייבחרו בפריימריז הללו, וקראו לכל המועמדים שלא להתמודד בהם. נציגיה של קלינטון, שנראתה אז כמועמדת המובטחת, היו מעורבים בהחלטה.

כל המועמדים קיבלו עליהם את החלטת הנהגת המפלגה. אבל ראה זה פלא: בבוא הבחירות במישיגן, שמה של קלינטון התנוסס בקלפיות – המועמדת היחידה. היא זכתה ב-56% מן הקולות, מספר נמוך למתמודדת יחידה; ההתמודדות הזו, בניגוד להבטחותיה, הרגיזה רבים. אחר כך, כשבאה פלורידה, שמם של קלינטון ואובאמה הופיע בקלפיות, אם כי שניהם לא ערכו קמפיין במדינה. קלינטון ניצחה גם בפלורידה.

עכשיו היא דורשת שנציגי מישיגן ופלורידה יופיעו בוועידה. אלה יצמצמו באופן ניכר, אם לא את יתרונו של אובאמה בנציגים, לפחות את יתרונו מבחינת קולות הבוחרים. כדי לדחוף את המפלגה לאשר את מעשה ההונאה שלה – כשנשאלה מדוע התמודדה במישיגן אף שאובאמה לא עשה זאת, היא אמרה "זו היתה החלטה שלו" – הזכירה קלינטון את הבחירות האחרונות בזימבאבוואה, והשוותה את הפריימריז הנתונים בספק אליהן. זו לא היתה בחירה מוצלחת, כי במשוואה הזו מי שעורך בחירות-סרק בלי יריב אמיתי ובניגוד לכללים דומה הרבה יותר לרוברט מוגאבה מאשר לאופוזיציה שלו, אבל שיהיה. זמן קצר לאחר מכן, קלינטון גם השוותה את מאבקה לגניבת הבחירות למאבק על זכויות האזרח והנשים, ומי שתמכה במניעת זכות ההצבעה מפלורידה ומישיגן טענה כעת שזו שלילת זכות הצבעה המנוגדת למסורות האמריקניות המקודשות ביותר.

זה הרגיז הרבה מאד אנשים, ועוד לא ברור למה זה היה טוב. מה שכן ברור הוא שקלינטון כבר הבינה שהמאבק אבוד, ונראה שהיא מתמרנת לקבלת תפקיד סגן הנשיא. על פי דיווחים שהוכחשו על ידי שני המחנות, היו מגעים כאלה ואובאמה דחה אותם. שלשום, איים בכיר מגייסי הכספים של קלינטון כי אם היא לא תקבל את סגנות הנשיאות, התורמים שלה לא יתרמו לקמפיין של אובאמה לנשיאות. בהתחשב בהבדלים בהצלחה בגיוס כספים בין שני המחנות, אני לא חושב שאובאמה נבהל.

אבל, על פי דיווחים פנימיים, ביום שישי קלינטון הצליחה לגרום לו להתפוצץ. היא הופיעה באיזה מקומון, ה-Argus Leader של דרום דקוטה, וכשנשאלה מדוע היא נשארת במירוץ, היא אמרה שהזמן עוד מוקדם, שבעלה ניצח ב-1992 רק ביוני (לא נכון, אבל עזבו), וש"כולנו זוכרים שבובי קנדי נרצח בקליפורניה ביוני".

קלינטון קשרה ישירות בין רצח פוליטי ובין הסיבות שהיא מסרבת לפרוש. הסערה היתה מיידית, ואחרי שאובאמה – שוב, על פי מקורות פנימיים – נרגע, הקמפיין שלו שחרר הודעה צוננת: "ההצהרה של סנאטור קלינטון בפני המערכת של הארגוס לידר היתה אומללה ואין לה מקום בקמפיין הזה". קלינטון, מצידה מיהרה להתנצל – בפני משפחת קנדי, שכן אצל אחיו של רוברט, טדי, התגלה השבוע גידול ממאיר. אשר לדבריה כלפי אובאמה, שלא מעטים ראו בהם מעידה פרוידיאנית, היא אמרה שהיא "בסך הכל ציינה עובדה היסטורית". והסתבר שהילארי השתמשה בדוגמא הזו, של רצח קנדי, לפחות פעמיים בעבר.

נו. מתקבל הרושם שה'עובדה ההיסטורית' גמרה סוף סוף את הקריירה של הפוליטיקאית חסרת הבושה והמעצורים הזו. על כל פנים, היא סתמה את הגולל על האפשרות שקלינטון תהיה סגנית הנשיא. המצב שבו הנשיא השחור הראשון נרצח, ובמקומו עולה מי שעשתה הכל פרט לייחל בקול למותו, פשוט לא עולה על הדעת. קלינטון, אמרו בחודשים האחרונים, מנסה לגרור את המירוץ עד שאובאמה יעשה שגיאה קטלנית, או שמשהו אפל מעברו יצוץ. בסופו של דבר, השגיאה הקטלנית היתה שלה. מישהו יצטרך להסביר לי פעם איך היא רכשה מוניטין כפוליטיקאית מוצלחת.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

סרטון משעשע, שווה צפיה, מראה את שדר הטלוויזיה הוותיק כריס מת'יוז רומס לעפר את שדרן הרדיו הימני קווין ג'יימס. הלז האשים את ברק אובאמה בפייסנות והשווה אותו לצ'מברליין – ומת'יוז לוחץ אותו לפינה ומראה, בשידור חי, שלג'יימס אין מושג מה, בעצם, עשה צ'מברליין, ומה היה הסכם מינכן.

ולמה האירוע הזה, בן 70 בנובמבר הקרוב, שב לבעת את חלומותינו? כי ג'ורג' וו. בוש ניצל את ההזדמנות של ביקורו בכנסת כדי לתקוף יריב פוליטי: הוא האשים – בעקיפין, אבל עוזריו אמרו לאחר מכן שבעליל התכוון אליו – את אובאמה בפייסנות, משום שהוא מוכן לדבר עם איראן.

התגובה של מטה אובאמה היתה מהירה וקטלנית: "הגיע הזמן להפוך את הדף על שמונה שנים של מדיניות, שחיזקה את איראן ונכשלה להבטיח [את שלומן] של ארצות הברית ושל ישראל". יפה אמרו. בוש ניטרל סכנה אחת שריחפה מעל איראן – אפגניסטן של הטאליבאן – ואז ריסק את אויבה העיקרי, סדאם חוסיין. הצעד הראשון היה הגיוני; השני – לא בדיוק. התוצאה של כל הפעולות הצבאיות האלה, במיוחד הכיבוש בעיראק, היא שבירת גבו של הצבא האמריקני.

מאיפה, לעזאזל, שלף בוש את מינכן? ובכן, הוא – והניאו קונסרבטיבים המקיפים אותו – קראו יותר מדי ליכודניקים. בוש הרבה לשבח את ספרו של הפוליטיקאי הקטן והלאומן היהודיסט, שהתחזה שנים ללוחם זכויות אדם, אנטולי שרנסקי; סביר שאפילו קרא אותו, וידוע שהמליץ עליו כחומר קריאה לבכירי ממשלו. כדי להגן על כיבושיה של ישראל, טען שרנסקי שאסור להכנס למשא ומתן עם המשטרים הערביים עד שיהיו דמוקרטיים. כמה נוח.

כמה דם יש על מקלדתו של שרנסקי? לא נדע לעולם, כנראה. אבל סביר שהוא היה הצינור שדרכו עברה האנלוגיה של מינכן מן הימין הישראלי אל הימין האמריקני. האנלוגיה הזו היתה בעייתית מאד. היא טענה שישראל, הגוליית של המזרח התיכון, משחקת בה את תפקידה של צ'כוסלובקיה; הפלסטינים הרשעים, אותה מעצמה חמושה וכל יכולה, שבשנים שבה רווחה ההשוואה הזו נאבקו על כל קלשניקוב, הוצבו בתפקיד גרמניה הנאצית; ומעצמות המערב – בתפקיד הבוגדניות שעומדות לאלץ את המדינה הקטנה והמסכנה לוותר על שטחים חיונים אסטרטגית, כל זאת בנסיון שווא למנוע מלחמה.

בארה"ב, אגב, הכעס על בוש נובע בעיקר מכך שהוא ניצל ביקור במדינה זרה, בפרלמנט שלה, כדי לתקוף יריב פוליטי. לא ייעשה כך בוושינגטון. סביר שבוש למד גם את הטקטיקה הזו מהימין הבוגדני שלנו; הימין שתמיד היה להוט למכור את מדינת ישראל וריבונותה, אם רק יוכל להמשיך ולהחזיק, בשיניים ובציפורניים, ב"ארץ ישראל"; הימין שנציגו המובהק ביותר הוא בנימין נתניהו, שבעוד ממשלת ישראל הריבונית שוקלת הצבת חיילים אמריקנים בגולן, קשר עם גורמים ימניים בקונגרס האמריקני לטרפוד תוכניותיה. לימים ידליף נתניהו, כחלק מנסיונותיו למנוע הסכם שלום בין ישראל לסוריה, את המסמכים הסודיים ביותר של ישראל במו"מ עם הסורים – היהלום בכתר של המודיעין, מסמכים שראש המודיעין הסורי לא העז אפילו לחלום עליהם (פרשת "מסמך שטייניץ"). מאחר ועשה זאת מעל בימת הכנסת, חסינותו עמדה לו מפני העמדה לדין באשמת ריגול חמור; קשה להאמין שהיתה עומדת לח"כ ערבי כלשהו שהיה עושה מעשה דומה.

* * * * *

הגרמנים הצ'כים שיחקו תפקיד שלילי מאד בדרדור אירופה למלחמה; הם גם שילמו היטב וראוי את המחיר על כך. אין עוד גרמנים צ'כים. אבל להשוואה הזו של הימין – דומה שהם אינם מכירים כל אנלוגיה הסטורית אחרת – אין כל בסיס.

אמנם, כמו השטחים הכבושים, רוב האוכלוסיה בחבל הסודטים לא היתה צ'כית – אבל, בניגוד לאוכלוסיית הגדה, הגרמנים שם לא היו נתונים תחת כיבוש צבאי, היתה להם אפשרות לשלוח נציגים לפרלמנט הצ'כי, והם אף עשו זאת במספר גדול. כה גדול, למעשה, עד שממשלת צ'כוסלובקיה נכנעה לרוב דרישותיהם – אבל לא הסכימה לניתוק החבל (שהכיל את רוב ביצורי ההגנה של המדינה כנגד פלישה גרמנית) ולהעבירו לידי גרמניה. ישראל העדיפה שלא לתת כל זכויות לתושבי השטחים שכבשה – ובכך הפכה את ההתקוממות נגדה לא רק ללגיטימית, אלא גם למתבקשת מוסרית. (שהלאומיות הפלסטינית אוכלת את בניה עוד בטרם הצליחה לארגן לעצמה מולדת, זה כבר סיפור אחר).

האיום על ישראל, בניגוד לזה שממנו חששה צ'כוסלובקיה, איננו פלישה פלסטינית לשטחיה, אלא דחיקת רגליה מתחום הכיבוש שלה. מהבחינה הזו, אילו רצו אנשי הימין באנלוגיה היסטורית, זו של אלג'יריה הצרפתית היתה מדויקת יותר. הצרפתים לא רק כבשו את אלג'יר, הם גם סיפחו אותה. ואף על פי כן, התקומם החלק הלאומני שבאוכלוסיה האלג'ירית – אם ×›×™ יש רגליים לסברה שלצד הצרפתים עמדו יותר אלג'יראים משעמדו בצד המתקוממים, הן מחנפנות, הן מתפיסה ×›× ×” שהאיחוד עם צרפת יועיל לאלג'יראים בעתיד, יוציא אותה מהמזרח התיכון וישלב אותה באירופה.

אבל סופה של האנלוגיה הזו – הנסיגה הצרפתית המוחלטת, למרות נצחונות בשדה הקרב; הפקרתם של המתנחלים הצרפתים, ומנוסתם המבוהלת של אלו, ללא פיצויים, בהמירם את עושר-הגזל הקולוניאליסטי בעוני במולדת – היה בלתי נסבל, הדיוק שלה לא יעלה על הדעת. כשחילק הרמטכ"ל דן שומרון בקרב קציניו, במהלך האינתיפאדה הראשונה, את הספר "מלחמה פראית לשלום" של אלייסטר הורן (מומלץ מאד, אגב), שעסק במלחה הקולוניאלית הנואשת ההיא, ההקבלה היתה בוטה – ועלו צווחות הימין שמדובר בבגידה ובתבוסתנות.

אבל עכשיו האנלוגיה הזו, שמטרתה היתה למנוע הכרה בזכויות הפלסטינים, שוב איננה ממלאת את תפקידה. בוש, הרי, נפגש עם אבו מאזן – ולמרות שהפגישות הללו אינן יכולות להוליד דבר מועיל, הרי שיש בהן תפיסה של ממשל בוש (תפיסה שחזרה שוב ושוב בפי דובריו), שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה. אז איך חזרנו למינכן?

אה, איראן. אבל הפעם האנלוגיה חורקת אפילו יותר. האם מישהו מעלה על דעתו פגישה בין נשיאי איראן, ארה"ב, בריטניה וסעודיה, שבה ידרוש מחמוד אחמדינג'אד שארה"ב תתיר לו להשמיד את ישראל (הרי דרישות טריטוריאליות אין לאיראן מישראל), והנשיא האמריקני יענה לו ב"טוב, בסדר"?

ארה"ב תצטרך לדבר עם איראן. סביר להניח שהיא לא תדון שם בשאלת ישראל, אלא בשאלת הגרעין, בנעשה בעיראק, בעצמאותה המתקרבת (יש לקוות) של כורדיסטאן העיראקית, ובכמה שאלות דוחקות של סחר.

התפיסה הילדותית של בוש, המבלבלת בין דיפלומטיה ופייסנות, הרואה בכל מו"מ עם עריץ "כניעה לטרור", דינה לחלוף מן העולם יחד עם הממשל הכושל ביותר בהיסטוריה – ממשל שבעצמו לא היסס לנקוט בדיפלומטיה מול איום גדול מדי, זה של צפון קוריאה הגרעינית. והיא הנותנת: בוש רואה את האופציה הצבאית כאופציה הראשונה. רק כשזו איננה זמינה, רק שכנקיטה בה תגרום נזק רב מדי, הוא פונה לדיבורים.

כמה טוב שזה ייגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לפני כשנה, מודל המימון של הקמפיין של ברק אובאמה הלהיב אותי מאד. בניגוד להילארי קלינטון, שנשענה על בסיס מצומצם של תורמים גדולים, אובאמה בחר להשען על בסיס עצום של תורמים קטנים. התרומה הממוצעת של תומכי אובאמה היתה פחות ממאה דולרים; הוא נוהג לבקש מהם כ-25. מאחר והחוק האמריקני מגביל תורמים לסכום של כ-2,300 דולרים בלבד, הילארי שרפה את מאגר התורמים שלה במהירות; אובאמה יכול לפנות אליהם שוב ושוב ולבקש עוד 25. המודל מצא חן בעיני, משום שהוא העביר את השליטה בקמפיין ממספר מצומצם של תורמים גדולים לידי ההמונים; אובאמה אמר פעם אחר פעם שהוא יהיה מחויב לתורמים הקטנים שלו ולא למספר מצומצם של אוליגרכים שיכולים לשרוף 2,300 דולרים בלי למצמץ.

מאחר והקמפיין של אובאמה בכלל מצא חן בעיני, החלטתי לתרום לו מאה דולרים. לאכזבתי, הסתבר שזה בלתי אפשרי: החוק האמריקני לא מאפשר לאנשים שאינם אזרחי ארה"ב לתרום למערכת בחירות. תחילה זה עצבן אותי, ואחר כך הבנתי את ההגיון: איזו זכות יש לי, אזרח זר, להתערב במערכת הבחירות האמריקנית?

כשהתחילה הפרשה החדשה של אולמרט לבצבץ, היא נראתה לי מופרכת. אולמרט, הנחש הארסי, מקבל מאות אלפים במעטפות? המודל הקלאסי של שוחד? חשבתי שטמטום כזה עבר מן העולם יחד עם אל קאפונה. הוא לא יכול היה להקים איזו חברת קש, עמותת גבבה, אגודה עותומנית לענייני תבן? איפה הנכלוליות המפורסמת? זה האיש שהצליח לנפנף מעליו את ירון זליכה, לבעת את שנתו של לינדנשטראוס?

אבל אז נזכרתי שיד ימינו של אולמרט, האשר על האוצר שלו, אברהם הירשזון, נפל באותה צורה עצמה, כשמוכס פולני פתח את המזוודה שלו ומצא אותה עמוסה במרשרשים. יתר על כן, על פי הפרסומים בימים האחרונים – אני נשען על "ידיעות" מהבוקר – קיבל אולמרט ממוריס טלנסקי הלוואה ללא מועד פרעון או ריבית. כשאמרו החוקרים לטלנסקי – שוב, כך "ידיעות" – שאולמרט מכחיש את דבר ההלוואה, התגובה הראשונה שלו היתה "אוי ואבוי, הלך הכסף". מזה משתמע שההלוואה הזו גם לא לוותה בחוזה, כמקובל.

ונזכרתי שלאולמרט יש עבר בתחום. בתחילת שנות השמונים, קיבל אולמרט ממנכ"ל בנק צפון אמריקה הלוואה דומה – ללא ריבית או דרישת החזר – בסך 50 אלף דולר. זה סכום גדול היום וזה היה סכום גדול עוד יותר אז. איכשהו, הצליח אולמרט לחמוק מפרשת "שלח לחמך" הזו. אולמרט טען אמש שהוא לא לקח אגורה לכיסו מכספי טלנסקי; ובאמת, למה להמיר את הכסף בעטים נובעים יקרים או בנדל"ן, שמהם יש לך די והותר, כשאפשר להשתמש בו לקניית שלטון?

טלנסקי, יש לזכור, לא המטיר מזומנים על אולמרט בשל יפי תוארו או בשל השם שיצא לו – היתה תקופה כזו – כלוחם בפשע המאורגן. הוא תרם לו משום שאולמרט היה, לא כל כך מזמן, אחד מאנשי הימין הבולטים בישראל. יחד עם בנימין נתניהו, הוא פתח את מנהרת הכותל. יש להניח שהעמדות הפוליטיות של אולמרט לא היו, אז, לצנינה בעיניו של טלנסקי.

מוריס טלנסקי – שבינתיים הספיק להביע חשש שאולמרט ישלח מישהו לפגוע בו; יופי של ידידות – לא לבד. יש קבוצה גדולה של אנשי ימין, לרוב יהודים דתיים אמריקניים, שעושים בישראל את מה שהחוק במולדתם אוסר: מתערבים בפוליטיקה הישראלית באמצעות תרומות. החב"דניק גוטניק וקמפיין ×”"נתניהו טוב ליהודים", יומיים לפני בחירות 1996, הוא הדוגמא המובהקת. אבל יש עוד.

במבט ראשון, נראה שהפתרון הפשוט לבעיה הזו הוא חוק המקביל לזה האמריקני, שיאסור על תושבי חוץ לשלשל מעות לכיסיהם של מועמדים פוליטיים בישראל. אבל, מעבר לכך שהכנסת לא תעביר חוק כזה, גם אם יעבור הוא לא יועיל.

הסיבה לכך פשוטה: היא נקראת חוק השבות. אילו נאסר על אזרחים זרים לשמן את מועמדינו, רוב התורמים לא היו מבחינים בבעיה. טלנסקי היה נוחת בנתב"ג, שוכר חדר במלון טוב לכמה ימים, ואחר סר אל משרד הפנים המקומי. שם היה מצהיר על היותו יהודי, ומקבל אזרחות ישראלית. זה כל כך פשוט.

החוק הישראלי מבחין בין שני סוגי אזרחים: אזרחים מכוח ישיבה – היינו, ילידים – ואזרחים מכוח שבות. כל יהודי מוגדר, אוטומטית, כאזרח מכוח שבות; מדינת ישראל רואה ברוב אזרחיה שבים מן הגולה, לא ילידים. פרופ' רות גביזון ציינה יפה עד כמה החוק הזה פגום: אזרחים יכולים להעביר את אזרחותם אוטומטית לילדיהם, גם אם אינם תושבי המדינה; יהודי יכול להקנות אזרחות לבעל זוג "מכוח שבות", אבל לא יהודי איננו יכול לעשות כן. היא הציעה, בצדק, לדרוש תקופת התאזרחות מכל ארחי פרחי שמגיע לכאן ולא לאפשר קבלת זכות הצבעה מיידית.

ובחוק השבות הכנסת לא תיגע. ודאי שהיא לא תצמצם את הזכויות המוקנות בו לאנשים שאין בינם ובין ישראל כל קשר. כך יכולה אסופת ניצים כשרה למהדרין להתערב בענייני מדינה לא-לה, לממן ולקדם פוליטיקאים שיובילו אותה לאבדון, ובמקביל להמשיך לחיות הסיר הבשר שלהם כאילו לא קרה דבר.הם ישלמו, אנחנו נמות. הם, כמובן, יהיו מאחורינו – הרבה מאד מאחורינו. קל מאד להיות נץ ישראלי במיאמי או בסידני. קל מאד לקדם חזון משיחי כשלא אתה זה שנאלץ ליישם את מדיניות הכיבוש, או מתפוצץ כתוצאה ממנה.

והסקנדל הזה – של מדינה שאיננה שייכת לתושביה, שהוא חמור הרבה יותר מכמה זלוטעס במעטפות או טאלרים במזוודות – ימשיך איתנו הרבה, הרבה זמן אחרי שאהוד אולמרט ירד מבמת ההיסטוריה. ואליו לא תופנה תשומת לב ציבורית. כשילך אולמרט – לביתו או לבית הכלא – יחליף אותו כנראה נתניהו, שכבר שנים אוכל מפתם של יהודים חמים שבחרו שלא לחלוק את גורלם של הישראלים, אבל מאד שמחים לנסות לנווט אותו לעבר גוג ומגוג. ואנחנו נתמקד בבתי המון ובהוצאות – אבל לא בזהותם של המשלמים ובסדר היום שלהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הקשקשן: טקס מרשים נערך היום בווארשה: באיחור של 65 שנים האומה הפולנית אימצה אליה את לוחמי גטו ווארשה, כשותפים למאבק נגד החיה הפאשיסטית, אחת משתי כובשותיה ומחריבותיה של פולין המודרנית. חיילים פולנים ירו שלושה מטחים לכבודם של אלו שעמדו מול הפאנצרים של האס.אס. עם אקדחים.

למרבה הצער, נשיא ישראל שמעון פרס נכח בטקס. נדמה שמאז עזר וייצמן שכחו הפוליטיקאים הכושלים שנבחרו לתפקיד שהתפקיד שלהם הוא לא בחישה בפוליטיקה, אלא יצוגיות. אף אחד מהם לא עמד במבחן. עזר וייצמן הצליח להכשל באירוע החשוב ביותר בקדנציה שלו, הלווייתו של ראש הממשלה הנרצח רבין, בנאום ה"אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים" האומלל שלו. על קצב מיותר להרחיב את הדיבור.

ופרס? בדצמבר 2007 הוא היה בכפר קאסם, המקום שבו טבחה ישראל הרשמית באזרחיה ואחר כך טאטאה את האירועים. מה היה לו לומר? "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד". איזה יופי של לשון מתחמקת: לא "טבח", אלא "אירוע קשה ביותר"; ואנחנו כל כך מצטערים עליו, שכל הרוצחים שוחררו תוך זמן קצר והמדינה ארגנה להם ג'ובים. אגב, למה לא נאמרו הדברים בטקס השנתי לציון הטבח, באוקטובר? כי אז זו היתה התנצלות מפורשת מדי. אנו חוזים שוב ב"כן ולא" שהוציא לפרס את שמו הרע. כך לא מתנצלת מדינה באזני צאצאי האזרחים שטבחה – במיוחד לא כאשר הנשיא היה מזכ"ל משרד הבטחון בעת הטבח, והבוס הישיר שלו עשה כל מאמץ להסתיר את הטבח.

בווארשה הצליח פרס לומר ש"קמה מדינה יהודית – זו נקמה… מדינות ערב תקפו אותנו שבע פעמים ולא הצליחו להכניע – זו נקמה. כאשר אחרי שואה, אורניום מועשר, מלחמות ואינתיפאדה אנו שואפים לשלום – זו נקמה". הבה ננתח את הטקסט המבולבל ×”×–×”.

ראשית, פרס קובע שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא נקמה. הנקמה הזו, יש להניח, מכוונת כלפי הנאצים. דא עקא, שהיא נעשית על חשבונם של עמים אחרים. מדינות ערב, יש לשוב ולהזכיר, לא "תקפו אותנו שבע פעמים": הן תקפו ב-1948 וב-1973. ישראל היא זו שפתחה במלחמת 1956 – ושוב, לא מיותר לציין שפרס עצמו היה הקושר הראשי אז – וגם ב-1967. מלחמת לבנון הראשונה היתה מתקפה ישראלית בוטה. במלחמת לבנון השניה לא הותקפה ישראל על ידי מדינה ערבית כלשהי, ורובן היו לצידה. רגע: 1948, 1956, 1967, 1973, 1982, 2006 – חסרה לי מלחמה. לעזאזל עם מספרים טיפולוגיים – יכול להיות שהוא התייחס למתקפת הטילים של סדאם ב-1991 כמלחמה כדי להשלים את הסדרה?

יתר על כן, פרס ודאי יודע מי היה הראשון באזור שהתעסק עם אורניום מועשר, ואלו לא היו האיראנים. גולת הכותרת של שפריץ דברי ההבל הזה, כמובן, הוא הגדרת שאיפתה-לכאורה של ישראל לשלום כנקמה. נקמה היא בדרך כלל דבר שלילי; אולי כדאי שנמנע ממנה, ובאותה מידה נמנע מתחבולות שלום של פרס?

גם ההתייחסות ל"מעטים, מעטים מאד" שהתנגדו לנאצים על אדמת אומה ששכלה שמונה מליון מבניה, שצבאה האמיץ עמד עם פרשים מול פאנצרים, היא סרת טעם, בלשון המעטה, וכנראה שאם היתה באה מכל ראש מדינה אחר היתה גוררת תקרית דיפלומטית. אבל זה בסדר: פרס לא מדבר אל הפולנים, אלא מעל לראשיהם אל הישראלים. האם איש לא יפטור אותנו מעונשו של הפוליטיקאי הקשקשן הזה?

חסינים מעונש: שלשום פרסם "הוועד הציבורי נגד עינויים" דו"ח, ממנו עולה כי למרות פסיקת בג"צ ב-1999 שאסרה על עינויים, ממשיך השב"כ להוציא הודאות באמצעות איומים בעינויים על בני משפחתם של עצורים. נציג השב"כ אישר, במהלך דיון בכנסת, את קיומו של לפחות מקרה אחד כזה.

אני יכול להעיד על מקרה נוסף. במהלך שירותי כחייל ברצועת עזה, הייתי נוכח כאשר אנשי שב"כ לקחו ילד בן חמש כבן ערובה ודרשו ממשפחתו שאחיו יסגיר את עצמו. בעיתונות נכתב באותה תקופה שרכז השב"כ איים על המשפחה כי הילד יועבר למחנה מעצר, שם ייאנס. האיום עבד; האח הסגיר את עצמו. האח לא היה מלאך – הוא צולם כשהוא מצית חייל צה"ל שהניח את נשקו – אבל לקיחת בני ערובה, ועל אחת כמה וכמה ילדים, היא בזויה בה במידה.

המעניין הוא שבפועל, חוקרי השב"כ חסינים מפני העמדה לדין. עו"ד אליהו אברהם, משפטן מטעם הוועד, אמר לי שרק היועץ המשפטי לממשלה מוסמך להורות על חקירת מח"ש כנגד חוקרי שב"כ. אלא שלפני שהיועץ המשפטי מקבל החלטה כזו, הנוהל המקובל הוא שהיא צריכה לקבל את אישורו של המבת"ן.

המבת"ן – מבקר תלונות הנחקרים – הוא איש שב"כ, המקבל את משכורתו מן השב"כ ותלוי בו לקידומו. התוצאה הבלתי מפתיעה היא שאברהם איננו זוכר ולו מקרה אחד מאז 1995, שבו הוחלט לפתוח בחקירה כנגד חוקרי השב"כ. "אם היו דוחים 99% מהתלונות שלנו, הייתי יכול להבין את זה," אמר לי, "אבל 100%?".

האם אתם מאמינים ש-100% מהחקירות בשב"כ מתנהלות ללא חריגות? במשרד המשפטים היו רוצים שתאמינו בכך. מצד שני, הם גם רוצים שתאמינו שהתביעה צודקת ב-99.8% מהמקרים – שהוא שיעור ההרשעות בבתי המשפט בישראל, הרשעות שנשענות רובן ככולן על הודאת הנאשם ועל עסקת טיעון. ואין לדעת מה הוליד את מה.

הגיון עקום: המחאה כנגד אולימפיאדת הגולאגים צוברת תאוצה. הלפיד האולימפי נתקל במהומות בכל מקום שהוא עובר בו, ויחידת מאבטחים תוקפנית של משטרת סין מלווה אותו בכל אשר ילך. סרקוזי, מרקל ומנהיגים אחרים הודיעו כי לא יגיעו לטקס הפתיחה של האולימפיאדה.

ועל כך יצא קצפו של השמאל האופנתי הישראלי. גדעון לוי כותב ב"הארץ", תחת הכותרת "מה פתאום טיבט?", שזו ממש חוצפה מצד ישראלים להתנגד לאולימפיאדה. כלומר, ישראלי שחלוק על לוי בשאלת הכיבוש הפלסטיני וסבור שהיה מאד נחמד אם היינו יכולים לסגת, אבל נסיגה תוביל להרעשת ערי ישראל – היינו, סבור שלפלסטינים יש אחריות מסוימת למצבם כשבט קניבליסטי – איבד את זכותו להביע מחאה על פגיעה בזכויות אדם בכל מקום בעולם.

"העולם התאהב בטיבט," מקונן לוי, "כמה קל להתאהב בטיבט…. הפלסטינים פחות נחמדים מהטיבטים בעיני העולם". מעניין איך הגענו למצב ×”×–×”. אולי ×–×” קשור למחבלים מתאבדים באוטובוסים ומסעדות, לירי רקטות על ישראל לאחר נסיגתה מהרצועה, להנפה הפראית של אברי גוף כרותים של חיילים? אולי הפלסטינים, מה לעשות, מאוסים? אולי ×–×” קשור לעובדה שלטיבט אין תביעות על סין, והרוב בקרבם לא בחר בתנועה שאימצה אל חיקה את הפרוטוקולים של זקני ציון?

אורי אבנרי מודיע שלא רק שהוא לא יפגין בעד שחרורה של טיבט – שהוא אומר שהוא תומך בו – אלא שהוא משוכנע שהמהומות בטיבט הן תוצאה של פעולה של הסי.איי.איי – שכנראה קושר להוריד את הפלסטינים האומללים מהכותרות. גם אני הייתי צוחק, אם אלה לא היו אושיות השמאל של ארצי.

עוד שבוע ודי: טוב, אולי לא. ב-22 באפריל, יום שלישי הבא, תצביע פנסילבניה. קלינטון חייבת לנצח בה, אם היא רוצה לשכנע מישהו שיש לה סיכוי. מי מוביל? אלוהים יודע. יש סקרים שמדברים על שוויון בין קלינטון ובין אובאמה; יש סקרים שנותנים לה יתרון של 20%.

הפער הארוך הזה בין הסיבוב הקודם ובין פנסילבניה – שישה שבועות של ריק – מעלה יותר ויותר חששות שההליך הארוך יפגע בסיכוייו של המועמד הדמוקרטי (אובאמה, ככל הנראה) מול מק'קיין בנובמבר. קלינטון משתמשת בכל אמצעי ציני כנגדו, והיא נשמעת לרבים יותר ויותר כמו העתק של רפובליקנית. הסיכוי הסטטיסטי שלה לנצח בפריימריז הוא אפסי, אבל אנשיה טוענים שיש סיכוי שהיא תצליח להשיג יותר מצביעים מאובאמה; כרגע הוא מוביל ביותר מחצי מיליון. נראה.

אובמאה עלה על עוד מוקש קטן לפני שבוע. הוא אמר שהבוחרים בפנסילבניה "מרירים" ושהמרירות שלהם מכשלון הפוליטיקה גורמת להם לאמץ את הדת ואת הרובים. בתגובה הודיעה קלינטון שהיא לא מרירה – היא אפילו הדפיסה סטיקר כזה – וטענה שאובאמה מתנשא. הוא, בתגובה, אמר שהוא בסך הכל הביע את חששותיהם של תושבי "חגורת החלודה" – שרידיה של התעשיה הכבדה המפוארת במערב התיכון.

האם זו טעות מצד אובאמה? בכלל לא ברור. בסקר בלתי מחייב, הצהירו 60% מתושבי פנסילבניה שהם אכן מרירים – מה שלא מפתיע, בהתחשב בכך שכ-81% מהאמריקנים חושבים שארצם נמצאת במסלול הלא נכון. וקלינטון (שלזכותה ייאמר שתמכה באי הגעה לאולימפיאדת הגולאגים לפני אובאמה, שהיסס כיומיים) ממשיכה לקבור את עצמה: היא נצפתה לאחרונה כשהיא מורידה שוטים של וויסקי במסבאות כורים, ואף התגאתה שאביה לימד אותה לירות.

אלא שהיא תתקשה להציב את אובאמה בתפקיד האליטיסט המתנשא, אחרי שנחשף שהוא ואשתו מישל בקושי הספיקו להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלהם, בעוד שהיא ובעלה שוחים ביותר מ-100 מיליוני דולרים – שעה שב-2000 הצהירו על הכנסה של כ-400,000 בלבד. גם העובדה שהרועץ האסטרטגי שלה, מרק פן, לא עף מהקמפיין אחרי שנתפס כשהוא נפגש עם נציגי ממשלת קולומביה כדי לקדם הצעת סחר שקלינטון מתנגדת לה רשמית – פן משמש במקביל כנשיא חברת חקר שוק – לא נראית טוב. אבל בכלל לא בטוח שקלינטון יכולה לפטר את פן: היא חייבת לו המון כסף (יותר משני מיליונים, על פי ההערכות) – ומה שהוא יספר אם הוא יעזוב את הקמפיין עשוי להיות הרסני.

אולי, אולי, בפנסילווניה זה ייגמר – אם קלינטון תובס. אם לא, זה יימשך כל הדרך לוועידה. יהיה מעניין.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)