אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.

לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.

כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.

החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.

אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.

וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.

* * * *

לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.

סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.

פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.

המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.

יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.

כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.

התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.

ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.

* * * *

האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב היקף, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.

פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.

הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.

לרוב הישראלים אין אופציה כזו.

הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה, שנכתב לרגל יום השואה החדש לפני כשלוש שנים, פורסם במקור ב"אחר" של רון מיברג. אני מביא אותו כאן לרגל ההתקבעות של יום שואה שני ב-27 בינואר, ובמיוחד לרגל הטענה המשונה של ג'ודי ניר מוזס שלום, על פיה כל אזכור השואה בעולם הוא תוצאה של פעילות בעלה, סילבן שלום, מהמיותרים שבשרי החוץ שלנו. – יצ"ג)

בלי החלטות רשמיות או דיונים ארוכים, התעוררה אתמול ישראל כדי לגלות שיש לה יום שואה שני. הראשון, כזכור, מצוין ביום השנה העברי למרד גטו ווארשה; השני מצוין ביום השנה הלועזי לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. פעם היה גם יום שלישי כזה, העשירי בטבת, שהרבנות הראשית הכריזה עליו כעל יום הקדיש הכללי; הוא התפוגג מזמן, שכן כל מטרתו היתה להצניע ולהשכיח את האירוע, ואיתו את השאלה התיאולוגית שאין עליה תשובה.

יום השואה החדש חמק אלינו בהחבא. במעומעם, עוד זכורה תקופה – לא כל כך רחוקה – שבה נשמעו רטינות על האו"ם הזה, שקבע לו יום משלו ולא קיבל את זה שקבעה הכנסת. זו האחרונה הרי רצתה בשעתו לקשור במאולץ את השואה עם "הגבורה".

לא עוד. מי שהסתכל על עיתוני אתמול ועל אתרי הרשת, חש כאילו קפץ קדימה בזמן, לימים שמיד לאחר פסח. ראיונות עם ניצולים; פרס משתפך בברלין; נתניהו מטריד את מנוחתם של נרצחי אושוויץ; ליברמן מטיל אימה על ההונגרים וסגנו עושה כמיטב יכולתו הצנועה שלא להשפיל את הסלובקים; אפילו מוחמד ברכה הביע זעזוע מה שראה באושוויץ. אביב בינואר.

מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945. ישראל הוקמה כמעט בדיוק שלוש שנים לאחר מכן. ובכל זאת, למקימי המדינה – אפילו הדור שכבר הותר לו לשמוע מה קרה שם, מששינה בן גוריון את מדיניותו – די היה ביום שואה אחד. לנו יש שניים. האירוע מתרחק, הניצולים האחרונים גוועים, אבל הישראלים עושים כמיטב יכולתם להגדיל את אחיזתה של השואה בחייהם.

אין פירושו של דבר, כמובן, שהישראלים ישנו את מדיניותם כלפי ניצולי השואה: ה"סבונים", כפי שכונו בבוז כשהגיעו, עשו את שלהם, והם יכולים ללכת. ממשלה אחרי ממשלה הקשיבה לנערי האוצר ונמנעה מלהעביר הקצבות לניצולים או לארגוניהם. ממשלת אולמרט העניקה להם, לאחר שקמה סערה ציבורית, תוספת חודשית – של 83 שקלים, לא פחות. לפני עשור קמה צעקה איומה על כך שהבנקים השווייצרים, שבמהלך מלחמת העולם השניה הלבינו בין השאר זהב שמקורו במחנות הריכוז, שמרו לעצמם את כספם של רבים מן הנספים, וסירבו להעביר אותו ליורשיהם. ישראל רעשה, הסנאט האמריקני פתח בחקירה, ושווייץ מצאה את עצמה על סף סנקציות. עשור לאחר מכן, בנק לאומי עדיין עושה כמיטב יכולתו לשמור על זהבם של הנרצחים, מתוך חישוב ציני שמדי יום מתים עוד כמה ניצולים, עוד כמה תובעים. הניצולים, מבחינתה של ישראל, תמיד היו אבק אדם –

בן גוריון אסף אבק

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה

סללנו את הדרך העוקפת

העולה לירושלים –

כפי שכתב בשעתו בנימין הרשובסקי ב"פטר הגדול". ועכשיו הגיעה שעתו של האבק להתפזר, ולא להטריד עוד את מנוחתם של אנשי הממון שלנו, אלו שבמגזר הפרטי ואלו שבקרוב יצטרפו אליהם מן המגזר הציבורי. גם על היקלטותם של ערכים הומניסטיים אין מה לדבר. ישראל יהודית ושונאת אדם יותר מכפי שהיתה אי פעם.

לא; ישראל זוכרת את השואה יותר, משום שהשואה היא נשק טקטי להשמדה הסברתית. וילמד השיעור הארמני: יוסי שריד, שעמד במוקד שערוריה כאשר כשר אוצר חינוך החליט להזכיר את השואה ההיא, זו ששימשה להיטלר כהוכחה לכך שאפשר, סיפר לאחרונה כיצד בכירים כלשהם ניסו לשכנע אותו לתקוף את טורקיה בשל שתיקתה בנושא. אלה אותם גורמים עצמם, שכאשר ידידותה של טורקיה היתה חשובה להם, ניסו – בהצלחה רשמית ניכרת – להשתיק את הנושא.

הכותרת בוויינט – שאין כמוהו לזהות את ברומטר התחושות הישראלי – אומרת את כל מה שצריך לומר: "זוכרים את השואה – תוקפים את איראן". לכאורה, ישראל מנסה לשמור את זכר הנרצחים; בפועל, היא משתמשת בהם למטרותיה הפוליטיות.

הצורך להסביר שוב ושוב מדוע לסיסמה של נתניהו, "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938", מרתיח כל פעם מחדש; עצם השמעתה גורעת מסך הידע האנושי. ובכל זאת. גרמניה של 1938 היתה המעצמה שאין בלתה באירופה, המדינה החזקה ביותר בה; איראן היא מעצמה מקומית במזרח התיכון, לא בדיוק אותו הדבר. גרמניה השקיעה את מירב כספה בחימוש מחדש – מכאן הבחירה המפורסמת בין תותחים ובין חמאה – בעוד הוצאות הבטחון של איראן הן אפסיות. אם כבר, המדינה שמוציאה את הסכום הגדול ביותר על חימוש, לתושב, היא ישראל. בגרמניה התמוטטה האופוזיציה ללא קרב כבר במארס 1933; באיראן נערך כעת מאבק כבד בין המשטר ובין אויביו. שמעון פרס הגדיר אתמול את הסכנה הגרעינית מאיראן כסכנת השמדה; הוא נמנע מלציין שכבר יש במזרח התיכון – על פי פרסומים זרים – מעצמה גרעינית שאיננה שיעית, ושאותה מעצמה היתה נכונה לשימוש בנשק הגרעיני שלה כשעמדה על סף תבוסה במלחמה מקומית ב-1973. ההשוואה הזולה הזו איננה הכחשת שואה, אבל היא בהחלט זילות הנרצחים.

אבל מעבר לאיראן, השואה – וזו הסיבה שהישראלים דבקים בה כל כך – משמשת כתירוץ האולטימטיבי. חיילינו בגדה הם קלגסים? הם צופים בפוגרומים מצד מתנחלים באזלת יד מרוצה מעצמה? עשינו לעזה את מה שהאמריקנים לא העזו לעשות לפאלוג'ה? יותר ויותר אנחנו דומים לאויבינו, יותר ויותר מתברר שמדינת האפרטהייד הקטנה בגדה בולעת את ישראל הגדולה? בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר? שקט, לנו היתה שואה! והנה, עכשיו היא משמשת את כל נציגינו הרשמיים להתקפה… על דו"ח גולדשטיין. אפילו שר ההסברה – המצב חמור עד כדי כך שיש כזה – מודה שהחיבור בין שני הדברים לא טבעי, אבל בכל זאת: יום השואה משמש את ישראל לטענה שדו"ח גולדשטיין גולדסטון הוא "אנטישמיות". זה הלקח של ישראל הרשמית משחרור אושוויץ. ואם זה הכיוון הרשמי, שיזכה ודאי למחיאות כפיים מהאספסוף, אז באמת יש צורך בשני ימי שואה. אחד ודאי לא יספיק. ככל שישראל מתגאלת יותר, כך היא צריכה להיראות קורבנית יותר. כך, על כל פנים, חושבים פה.

הבעיה היא שהגויים הארורים מסרבים לקנות את זה. השטיקים הישנים – "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי, תנה את שילומיהם!" – מאבדים את כוחם. לפני כמה ימים נתפס איזה בישוף פולני כשהוא אומר שישראל עושה שימוש ציני בשואה לצרכיה. האשימו אותו באנטישמיות, אלא מה. אולי הוא באמת אנטישמי; בכל זאת, הסמינרים הקתולים של פולין הם לא הקרקע הנוחה ביותר לפילושמיות. אבל כשהדברים מובאים על רקע הגרוטסקה הרשמית, הם פשוט מוכיחים את האמת העגומה שכמו שעון מקולקל, גם האנטישמים צודקים פעמיים ביום.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תקציב צה"ל גדל בשנת 2012, כמקובל, בכ-10% מעבר לתקציב שיועד לו, והסתכם – על פי סיכומים ראשוניים – בכ-60 מיליארד שקלים. עכשיו, מעניין לברר למה הוא משמש בעצם. מי הם האויבים המאיימים על מדינת ישראל?

לאורך השנים, נלחמו בישראל צבאותיהן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק (בעיקר חילות משלוח קטנים), וקצת לבנון. במלחמת העצמאות היא נאלצה להתמודד גם עם צבא השחרור של קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים מכלל המדינות הערביות – במידה מסוימת, זה היה המודל הראשון של צבא המוג'הדין שלעתיד יביס את ברית המועצות באפגניסטן.

היעיל שבצבאות הללו היה הצבא הירדני, שנבנה על ידי קצינים בריטיים והובל ב-1948 על ידי קצין בריטי, הגנרל סר ג'ון בייגוט גלאב, שנודע בכינויו "פאשה גלאב." אבל הצבא הירדני לא נלחם בישראל מאז 1973 – אז זו היתה בעיקר מחווה שולית ולא מורגשת – ומאז 1970, ישראל ערבה לגבולותיה של ירדן. ב-1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן וצבא ירדן הפך מאז למעשה לבעל ברית.

מצרים היתה, ללא ספק, האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל, לפחות כל זמן שהיתה בחוג הסובייטי. אבל אחרי 1973, מצרים נעה מערבה, וב-1978 נחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל. להוציא תקרית איומה אחת בראס בורקה ב-1985, בה טבח חייל מצרי בתיירים ישראלים (היתה גם תקרית ירדנית דומה), הצבא המצרי בעיקרו משתף פעולה עם הצבא הישראלי.

הצבא המצרי נשען על סיוע אמריקאי כבד, של כשני מיליארדי דולרים. מצבו כרגע, עם קריסת המשטר במצרים, מעורער מאד. נסיון שלו לצאת למלחמה עם ישראל – מה שהגנרלים מאד לא רוצים לעשות – ימשוך באחת את הסיוע הצבאי האמריקאי, ונסיון לחזור לשטחים המפורזים של סיני ייגמר בדיוק כמו ב-1967. אפילו אם ממשלה של האחים המוסלמים תרצה לצאת למלחמה עם ישראל כדי לחזק את מעמדה מבית – השבוע קיבלנו תזכורת שאפשר להוציא את האחים המוסלמים מהמחתרת, אבל קשה להוציא מהם את האנטישמי – סביר להניח שיקרו כמה דברים. קודם כל, הצבא צפוי להתנגד. שנית, הממשלה עצמה עשויה להזכר במה שקרה לגנרלים הארגנטינאים שניסו את התרגיל הזה מול הבריטים ב-1982, רק כדי לאבד את השלטון. ושלישית, העם המצרי מוכיח עד כה שהוא לא לגמרי טיפש. בכלל לא בטוח שיקנו שם לוקש כזה. מלחמה כזו צפויה לפורר את הצבא מבית. זאת, כמובן, אם נקבל את התפיסה שהרעיון שממשלות ערב מחרחרות מלחמה עם ישראל כדי להסתיר את הבעיות החברתיות שלהן איננו השלכה (פרויקציה) של מנהיגי ישראל של מנהגיהם-שלהם על השכנים.

הלאה. צבא סוריה מעורב מזה כשנה וחצי במלחמת אזרחים. הוא מרוסק, וגם אם משטר אסד יצליח להחזיק מעמד – בהחלט יתכן, לאור העובדה שאמ"ן חוזה את נפילתו הקרובה – הוא לא צפוי להוות סכנה כלשהי לישראל בעשור הקרוב לפחות. יצוין שמאז שנות השמונים המוקדמות, כלומר מאז הפלישה הישראלית ללבנון, צבא סוריה נמצא ממילא בתפיסת התגוננות כנגד ישראל.

צבא עיראק עדיין מתאושש מהפלישה האמריקאית למדינה. הוא קטן מאד עכשיו, ומונה כ-300 אלף איש. הוא מתמקד בעיקר בשמירה על המולדת משלל כנופיות איסלמיסטיות. היכולת שלו להגיע לישראל – ירדן בדרך, נזכיר – לא קיימת.

הצבא הלבנוני מעולם לא היה גורם בעל משקל בזירה. גורודיש העיר פעם בבוז שהוא מסוגל לכבוש את לבנון עם תזמורת צה"ל. הלבנונים כבר הוכיחו שכיבוש של ארצם הוא רעיון לא חכם במיוחד, ולאף אחד אין חשק מיוחד להכנס לעוד סיבוב עם החיזבאללה, אבל הארגון הזה מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל, אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו. והוא, איך לומר, קצת עסוק כרגע עם קריסת המשטר הסורי.

מעבר לאויבים ההיסטוריים, ישנה איראן, שפומפמה ב-20 השנים האחרונות על ידי כל הממשלות הישראליות כאויב קיומי. הכוחות הצבאיים שלה, וההוצאות הצבאיות שלה, קטנות משמעותית מאלה של ישראל, והגיאוגרפיה – פתחו מפה, זה עשוי להפתיע אתכם – ממילא הופכת את הרעיון שכוחות שריון או חי"ר איראניים יתנגשו עם כוחות ישראליים לפנטזיה.

אז למה בעצם אנחנו צריכים את חלקו הגדול של צה"ל? אני יכול להבין את התפיסה שקיצוץ בחיל האוויר, בהנחה שיהיה כזה, צריך להיות קטן. אבל למה אנחנו צריכים את כל אוגדות החי"ר והשריון האלה? למה הן טובות? אוגדת שריון, או אוגדת חי"ר, היא מבנה שמיועד להתנגש עם מבנים בגודל דומה. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה היתה ב-1982, לפני יותר מ-30 שנה. גם אז, האוגדות המסורבלות של צה"ל מצאו את עצמן בעמדת נחיתות מול כוחות גרילה קטנים הרבה יותר. מישהו באמת חושב שיש סיכוי של ממש שאוגדות משוריינות ינהלו קרבות ברמת הגולן כמו שעשו ב-1973? אם לא, למה אנחנו מוציאים עליהן מיליארדים על גבי מיליארדים של כסף?

יש לכך כמה סיבות. קודם כל, ארגונים לא אוהבים לפרק את עצמם. ארגונים צבאיים ודאי לא אוהבים זאת. עם קריסתה המפתיעה של ברית המועצות, עלתה בארה"ב השוועה ל"דיווידנד שלום", קרי לקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון. אבל הן לא רק שלא קטנו, אלא גברו (אם כי נראה שאובמה ינסה אשכרה לקצץ קיצוץ של ממש הפעם). למערכת "בטחון" תמיד קל לשכנע את הציבור שהוא ניצב בפני איומים. מאחר והחומר המודיעיני סודי, בהגדרה, אז קל לאנשי הצבא לבוא לציבור בארשת חתומה ולומר שאם הוא רק היה יודע מה שהם יודעים, אז הוא היה נענה מיד לכל דרישותיהם. העובדה שלמודיעין הזה לעתים קרובות אין כל בסיס (עמוס גלעד: "העולם יזדעזע כשיגלה מה יש לסדאם חוסיין"), ושאפשר לומר כמעט ללא חשש שקצין המודיעין הממוצע יודע פחות מקורא המגזינים הנבון, היא כנראה הסוד השמור ביותר של מערכות בטחון. מערכת הבטחון האמריקאית הקריצה שלל איומים (זוכרים איך מכרו לנו את סין בתור האיום הגדול הבא?), והתקפת ה-11 בספטמבר באה לה ממש בזמן.

זה נכון על אחת כמה וכמה לצה"ל, הארגון שהוא המקפצה הגדולה ביותר לכוח – בעיקר כוח פוליטי, אבל גם כוח תאגידי – בישראל. אם אתה מצליח להגיע לתפקיד תת אלוף, ובמקרים מסוימים אלוף משנה, עתידך מובטח. בתנאי, כמובן, שתקפיד לומר את מה שהמערכת רוצה לומר: את מה שישמר אותה. השמע מאיים באופן מעורפל, ויהיה בסדר.

ושנית, מה שצה"ל לא כל כך מדבר עליו, ישנו הכיבוש. כזכור, הפעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. עד 1987, אפשר היה לשמור על הגדה והרצועה הכבושות במספר קטן מאד של חיילים. לא אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה: כאן כבר היה צורך באוגדות. בעשור האחרון, צה"ל הקים חטיבת כיבוש ייעודית, כפיר, שמכילה שישה גדודים – ככזו, היא כפולה בגודלה מחטיבה רגילה – והיא עושה את רוב העבודה בגדה. אבל עד הקמתה של כפיר, תפקידו העיקרי של צה"ל מאז 1987 היה תחזוק הכיבוש, ואין כמעט יחידה צה"לית שלא עוסקת בו גם כיום. לכשיקרסו היחסים עם הרשות הפלסטינית, כלומר כשהפלסטינים יגיעו – שוב – למסקנה ששיתוף הפעולה עם ישראל לא מועיל להם, סביר להניח שצה"ל יזדקק שוב להרבה יותר כוחות בגזרת גדמ"ע.

הסד"כ של צה"ל עומד כעת, על פי פרסומים זרים, על כ-176,500 חמושים בסדיר ועוד כ-445,000 אנשי מילואים. בשנות השמונים, סד"כ הסדיר היה קטן משמעותית ונאמד בכ-100,000. האיומים הצבאיים, כפי שראינו, לא גדלו מאז שנות השמונים, להיפך; ואף על פי כן הצבא גדל, ותקציבו גדל. הוא גדול מדי על ישראל.

גודל הצבא, והכיבוש, הם שני האיומים העיקריים על החברה הישראלית. אי אפשר יהיה לבנות כאן חברת רווחה, כל עוד הצבא גדל בעקביות ואוכל יותר ויותר מכספי המסים, בלי שום פרופורציה לאיומים האמיתיים על ישראל. ואם אנחנו רוצים לצמצם את הצבא למחצית ולהחזיר אותו לגודל שפוי יותר, לא נוכל לעשות את זה אם אנחנו משמרים את הכיבוש. שזה, כזכור, רוב מה שהצבא עושה. כנגד המהלך השפוי הזה ניצבות שתי קבוצות לחץ יוצאות דופן: הצבא ויוצאיו, שמחזיקים בחלק ניכר מתפקידי המפתח בביורוקרטיה ובממשלה הישראלית; והמתנחלים, שהצבא מאפשר את קיום מדינת הרווחה שלהם, ושמחזיקים בכוח דיספרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

וכל זמן שנאפשר לשליטים שלנו לנפנף בדחלילים – האחרון הוא איום במלחמה עם סוריה, או בפלישה ללבנון, עקב החשש שאסד יאבד שליטה על הנשק הכימי שלו; שוב אנחנו נדרשים לצאת למלחמה בשל חשש היפותטי – אי אפשר יהיה לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה.

אם על ישראל לחיות, על צה"ל לעבור דיאטה חריפה.

(יוסי גורביץ)

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(בעקבות הודאתו הפומבית של יו"ר "אם תרצו," רונן שובל, כי שלח חוקרים פרטיים למשרדו של עו"ד מיכאל ספרד, ובעקבות שורה של תקריות אחרות מצד התנועה, פנה עו"ד יהונתן קלינגר לרשם העמותות בדרישה לחקור האם העמותה משמשת ככלי לעבור על החוק. המכתב שלו מופיע כאן בהסכמתו. – יוסי גורביץ)

לכבוד:

רשם העמותות,

מחלקת פיקוח ואכיפה.

באמצעות דואר אלקטרוני: [email protected]

הנדון: עמותת אם תרצו- ציונות להיות או לחדול (ע"ר) מס' 580471662.

א.ג.נ,

הריני לפנות אליכם בנוגע לעמותה בסימוכין לאור מספר פריטי מידע שפורסמו לאחרונה המעלים חשש כי העמותה פועלת בניגוד לחוק ובניגוד לתקנונה. על פי תקנון העמותה, מטרות העמותה הינן "קידום הרוח הציונית בחברה הישראלית"¹; אולם, לאור פרסום בעיתון 'הארץ' לאחרונה² מסתמן כי העמותה פעלה לא לקידום הרוח הציונית, אלא לביצוע פעולות חקירה אשר הינן, לפחות לכאורה, בניגוד לחוק.

כפי שעולה מהכתבה, בפרוטוקול הדיון בתביעת דיבה אשר העמותה מעורבת בה (ת"א 42868-05-10 אם תרצו נ' ילין ואח'³) עולה כי העמותה פגעה בחסיון עו"ד לקוח כאשר שלחה חוקרים פרטיים למשרדו של בא-כח הנתבעים לצורך נטילת מסמכים ממנו. בפרטיכל החקירה (עמ' 24, ש25 ואילך) נשאל מר רונן שובל, יו"ר העמותה, לגבי מידע שהושג ממשרדו של בא-כח הנתבעים וענה כי השיג מידע ממשרדו כיוון ש"אנו רואים בך אדם המתעסק באופן שיטתי בפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל". למותר לציין כי תשלום לאותם חוקרים פרטיים לא דווח בדוחותיה השנתיים של העמותה⁴.

אי פירוט הדרך בה השיג שובל את המידע מעלה חשש כבר כי המידע הושג בדרכים לא כשרות, וכי אותו מידע הושג בפעולה שאינה חוקית בצורה מובהקת.

כידוע לכם, לתאגיד אין יכולת אלא לפעול בהתאם לחוק (ת"צ 38194-07-10 ספיר נ' פלאפון תקשורת בע"מ, ת"צ 1847-09 קסטנבאום נ' פלאפון תקשורת בע"מ). בעניין קסטנבאום פסק בית המשפט כי "רשיון משמעו זכיון או היתר לבצע עיסקה, וכשזה לא ניתן לאישיות משפטית נתונה, – כי אז אין לה כח (במובן של טבלת הופלד) לבצע את הפעולה".

כך גם בעניינו: רשם העמותות נתן לעמותה זכיון לפעול לקידום הרוח הציונית בחברה הישראלית, וכל פעולה הנמצאת מחוץ לתחומי זכיון זה יכולים להוות עילה לסגירתה של העמותה. בעניין בג"צ 1398/04 איתי בן-חורין ואח' נ' רשמת העמותות ואח' פסק בית המשפט העליון כי "רק התנהלות בלתי-חוקית מתמשכת, המהווה חלק דומיננטי מפעילותה של העמותה, יש בה כדי להצדיק נקיטה בסמכות הנקובה בסעיף 50 לחוק העמותות".

דומה כי פעילותה של העמותה, כפי שעולה מדיווחים בתקשורת, נוגדת לא אחת את מטרותיה המוצהרות: כך לדוגמא, עולה כי חברי תנועת אם-תרצו השתתפו בהפגנה תוך שימוש פסול במדי חיילי צה"ל⁵ בחודש אפריל 2010, וכן גם עולה כי התנועה היוותה בסיס לפעילויות אחרות שאינן חוקיות כמו הפרת זכויות יוצרים (תא 9916-10-10 אורן זיו נ' עמיר בניון ואח').

יתר על כן, בהפגנה שאורגנה על ידי העמותה, בחודש נובמבר 2012, לתמיכה בתושבי הדרום, לוותה שירת התקווה בקריאות "מוות לערבים"⁶, המהוות לא רק הסתה לאלימות וגזענות אלא חריגה מחופש הביטוי המותר במדינתנו.

אכן, להפעלת הסמכות לפי סעיף 49 לחוק העמותות ישנן דרישות קיצוניות, אולם, עולה כי התנהלותה של התנועה בניגוד לתקנונה אינה פעילות אקראית: השליחה של חוקרים פרטיים, כעניין שבשגרה, לצורך עשיית דין עצמי ונטילת מסמכים מארגונים אחרים, של שימוש במדי צה"ל לצורך קידום מטרות העמותה ועוד, כולן מהוות חשש של ממש כי העמותה מהווה כסות לפעילות שאינה חוקית.

אודה לך על תשובתך המהירה,

בברכה,

עו"ד יהונתן י. קלינגר

1http://www.guidestar.org.il/organization/580471662

2http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1909705

3http://www.court.gov.il/BookReader/getbook.asp?path=\\IDCNFSV01\idc_repository2\796\185\0464b2e044764f4a0300000094b92aa3&OlvDataProto=file&Language=Hebrew&Hebrew=1&ReaderStyle=ILCourts&h=8B3D06EF7152C89A08B6F9426D8E6248&OnePageMode=1

4https://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2701

5http://www.blacklabor.org/?p=18555

6https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=MNfHmlKI6-Q

היה שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל הזה, כי לעצמאות מעולם לא היה קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, יחי…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ח"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה היה מאבד יותר אם לא היה מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין הזה, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין המהלכים התמוהים לאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ספק אם יש משהו שישתווה לתרגיל המבחיל של אמש. טוב, אולי הנורה המפורסמת של יעקב מרידור בבחירות 1981. ראש הממשלה שולף משום מקום את משה כחלון, ההוא שפרש לא כל כך מזמן לא לפני שהתלבט האם להקים מפלגה עצמאית, ומודיע – 36 שעות לפני הבחירות, כן? – על כך שכחלון ימונה לתפקיד יו"ר מנהל מקרקעי ישראל. המינוי, שספק של ממש אם הוא חוקי – הוא מצריך את אישור שר השיכון, לא את זה של ראש הממשלה – לא רלוונטי לחצי שנה הקרובה: עד אז ישרוץ כחלון בהרווארד.

למה כל זה היה טוב? כדי להודיע לאזרחים, 36 שעות לפני פתיחת הקלפיות, שהאיש שביצע את רפורמת הסלולר יהיה באיזה תפקיד ביורוקרטי שעשוי – בהנחה שהאזרחים לא שמים לב למה שקורה סביבם – להוריד מתישהו את מחירי הדירות. או, בקיצור, כי נתניהו מזיע כפי שלא הזיע כבר המון זמן.

הוא יודע שהוא הולך לאבד מחר משהו כמו 12 מנדטים, והסקרים הפנימיים שלו כנראה מדברים על יותר. כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן כבר מחשב את קיצו לאחור: הוא במקום 31 והוא יודע שספק אם הוא ריאלי. הוא יודע שאחרי שליברמן יפרוש מהליכוד, מה שיקרה מיד אחרי הבחירות, הוא יעמוד עם רשימה מצומקת שבמקרה הטוב תמנה 20 ח"כים. זה יהיה, צריך לציין, לא הרבה יותר ממה שהסקרים נותנים לעבודה. ולא הרבה יותר ממה שנותנים הסקרים לבנט.

ויש לנתניהו סיבות לפחד. דו"ח שבנק ישראל מסתיר מצביע על כך שהגרעון האמיתי של ישראל עומד על חמישה אחוזים, לא ארבעה כפי שלמדנו רק לאחרונה. בנק ישראל מעריך, בניגוד להצהרות הפומביות של נתניהו, שאחרי הבחירות לא יהיה מנוס מהעלאת מסים דו"ח אחר, שמוסתר הפעם על ידי משרד האוצר – שם שכחו כנראה שהם עובדים בשבילנו, לא בשביל נתניהו – צפוי להראות שהנתח של המאיון העליון מעוגת ההכנסות הלאומית גדול יותר מזה של שלושת העשירונים התחתונים יחדיו. חשבו על המספר הזה רגע.

כדי לצאת בסדרה של גזרות כלכליות חדשות, נתניהו צריך תמיכה עממית רחבה. שישית מהכנסת זה לא זה. כי צריך לומר את זה במפורש: לנתניהו אין מנדט לגזירות כלכליות. הוא הלך לבחירות תוך שהוא מכחיש את הצורך בהן. אם הוא יטיל גזירות כאלה, ולא נראה שיהיה לו מנוס מכך, הציבור צריך לצאת לרחובות ולשתק את המדינה.

זה, אחרי הכל, מה שעשו הכתומים כששרון רצה לפנות 8,000 גזלנים. על גזירות שפוגעות בציבור גדול הרבה, הרבה יותר, על אחת כמה וכמה שצריך לשתק את המדינה. נתניהו יודע שהלגיטימיות שלו עומדת להתחסל, ובגלל זה הוא מזיע כל כך. עם ארבעים מנדטים, אפשר לדבר על רצון העם. עם שלושים, לפני שליברמן לוקח את שלו ואחרי שאיבדת תריסר מהם בשלושה חודשים, לא כל כך. הוא מזיע, וזה טוב.

מילה על כחלון. מעולם לא הערכתי אותו, בין השאר משום שבעוד שכולם דיברו על הרפורמה הסלולרית שלו, אני זכרתי שהוא היה גם שר הרווחה. זוכרים משהו שהוא עשה בתפקיד הזה, שטיפה יותר קריטי מאשר הורדת מחירי הסלולר? לא? בדיוק. והעובדה שהוא הסכים לרתום את המוניטין שלו לתרגיל המבוהל של נתניהו רק אומרת שהאיש מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות לציבור. עם קצת מזל, ההופעה שלו אתמול חיסלה את כחלון כמועמד רציני לראשות הממשלה בעתיד.

ועוד דבר אחד: צאו להצביע מחר. לא הסתרתי מעולם למי אני מצביע – יש מודעה גדולה משמאל – אבל אם לא השתכנעתם עד עכשיו כנראה שמאוחר. רק אל תצביעו לליכוד. מפלגת שלטון שנכשלה כך, שהגיעה לבחירות מבלי להציג אפילו מצע בתקווה שהמצביעים יחשבו שזה גשם, צריכה לחטוף בעיטה בראש. הצביעו לכל מי שאיננו נתניהו. על ארבע השנים האלה צריך לבוא עונש. זו משמעה של דמוקרטיה. אני, כמובן, אעדיף שתצביעו למרצ, אבל אם תצביעו לחד"ש, דע"ם, ארץ חדשה, או העבודה, נשאר ידידים. אני לא מאמין בהצבעה אסטרטגית: הרעיון הדמוקרטי הוא שמפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה עכשיו בהחלט יכולה, בהרבה עבודה, לעבור אותו בפעם הבאה ואף להיות מפלגת שלטון. כדי לעשות את זה, היא צריכה לבנות לעצמה קאדר של מצביעים ופעילים, וזה לא קורה ביום אחד. ואם אתם מצביעים ליאיר לפיד, אני מעדיף לא לדעת על זה. חבל לפגוע בהערכה כלפיכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אחת ההפתעות של מערכת הבחירות הנוכחית הוא נפתלי בנט, האיש עם כיפת העבריין המוצנעת, כזו שמיועדת לצופה בו לפקפק אם הוא אכן דתי. הסיבה להצלחה המשוערת הזו – כזכור, סקרים הם רק הערכה – היא פשוטה: בנט משתמש באסטרטג השיווק הפוליטי המוביל בישראל, משה קלוגהפט.

אתם עשויים לזכור את קלוגהפט כמי שהקפיץ לתודעה את "אם תרצו." השיטה שלו מאד פשוטה: אם אתה רוצה לקדם את הרעיון של ארץ ישראל השלמה, דבר על הכל חוץ מזה. הציבור אלרגי לרעיון. במקום זה, עטוף את הלקוח שלך במעטה נוצץ, שמושך ככל היותר אנשי מרכז, תוך הצנעת כל מה שעשוי לגרום למצביע או התומך הפוטנציאלי להבין שהוא קונה נחש בשק.

ראו את הפרסומות של "הבית היהודי": הן מתמקדות בדמותו של בנט. כל כך מתמקדות בו, שהפתק של המפלגה נושא את הכיתוב "בראשות נפתלי בנט." שיא כזה של נרקיסיזם שמור בדרך כלל למפלגות הגדולות בלבד, וזו דרכו של בנט לאותת שהוא יביא את מפלגתו למקום השני בגודלה בכנסת. אולי הוא היה יורד מהרעיון אם היה זוכר שהראשון שהשתמש בשטיק הזה היה יצחק רבין, בבחירות 1992. במפלגה של בנט, בית התליין, מעדיפים שלא להזכיר את החבל הזה.

בנט מצולם, כאמור, עם כיפה מוצנעת. ככה לא מפחידים חילונים. הוא מגולח ולא נראה כמו מתנחל. רשימת התפקידים שמילא – קצין בכמה יחידות מיוחדות, מנכ"ל (איך קיבל את הג'וב? לא ברור) בחברת הייטק שהגשימה את החלום הישראלי ומכרה את עצמה – מככבת בכל מקום. רק תפקיד אחד בקריירה של בנט לא מוזכר: מנכ"ל מועצת יש"ע. לגוף הזה, ידע בנט כבר כשהקים את "ישראל שלי", יש מוניטין שלילי כמעט כמו זה של הכת הסיינטולוגית; צריך להחביא אותו. דרכי הרמיה לא מופנות רק כלפי חילונים טיפשים ואנשי מרכז תמימים: באופן חריג, קנס השופט רובינשטיין את הבית היהודי ב-72 אלף ₪ – סכום שיא – משום שזו, כמצוות קלוגהפט יש להניח, ניסתה למסמס את ההוראה של ועדת הבחירות המרכזית להסיר את השלטים שמראים את תמונתו של בנט יחד עם זו של נתניהו.

המטרה של התרגיל הזה פשוטה למדי: להבטיח למצביעי ליכוד שנמאס להם מהמנהיג שדפק אותם, ושלא רואים את עצמם מצביעים לרשימה שמורכבת בחלקה הגדול מאנשי ליברמן (האם עדיין מותר לומר שזו תוצאה של שנאת המהגרים הרוסים הרווחת בקרב יוצאי ארצות האיסלם, זו שאריה דרעי רוכב עליה?), שהם יכולים לסמוך על בנט. הוא עם נתניהו. הוא לא ימכור אותם לשמאל. סביר להניח שאם התרגיל הזה יכניס לבנט עוד מנדט, ה-72 אלף האלה יהיו שווים לו.

הבעיה בקמפיין הצבעוני הזה הוא שהוא כטיח על קברות מתים: גירוד קל מגלה את הגועל והצחנה שהוא מסתיר אך בקושי. לבנט קרתה תקלה: יגאל עמיר, אולי האסטרטג הפוליטי המוצלח ביותר של 20 השנים האחרונות, הביע בו תמיכה. בנט מיהר להתנער ממנו, ייאמר לשבחו – במילייה של הבית היהודי, זה לא מובן מאליו – אבל התמיכה של עמיר בבנט אומרת דרשני. אין ספק שבנט יקדם את הערכים של עמיר בצורה הטובה ביותר, כמובן תוך דיבור בלתי פוסק על דברים אחרים. הציפוי הדק של בנט לא מספיק כדי להסתיר את העובדה שמס' 13 ברשימה שלו, הלל הורוביץ, תומך בשחרור חברי מחתרת בת עין (שכזכור, ניסו לפוצץ בית ספר לבנות), ובהדרת נשים. התגובה של הבית היהודי היתה קלוגהפטית להפליא: הוא שלח את הכתבים לברר מה אמרו פעם חברי כנסת עתידיים של מפלגות אחרות. אוי לבנט אם יתנער מהורוביץ.

המקרה של ג'רמי גימפל מעניין. הלז, שנמצא במקום ה-14 ברשימת הבית היהודי – שנחשב ריאלי על פי חלק מהסקרים – נתפס כשהוא מפנטז בפומבי על פיצוץ המסגדים בחראם א שריף והקמת בית המקדש היהודי במקומו. בנט היה כאן בבעיה. מצד אחד, הוא לא יכול להתנער מגימפל: הפנטזיה שלו מקובלת מאד בחוגי הכיפות הסרוגות, ולא רק שם. רונן שובל, חילוני לכאורה ומועמד לשעבר של הבית היהודי, אמר בעדותו שציטטתי בהרחבה אמש שאהוד ברק הוא "אנטי ציוני במשתמע" משום שהוא "ויתר על הר הבית" (עמ' 23 בפרוטוקול.) איך הר הבית, שהציונות המדינית התנערה ממנו במפגיע וניסתה להעמיד פנים שהוא לא שם, הפך לכזה שבלעדיו אתה "אנטי ציוני"? לשובל הפתרונות. אבל בנט, כמו שובל, לא יכול "לוותר על הר הבית", כלומר על השאיפה לפוצץ את המסגדים ולבנות שם את המקדש השלישי. אי לכך ובהתאם לזאת, הוא הודיע שהוא "גאה בג'רמי גימפל", כדי לכסות את האגף הימני שלו, ואז חזר לטקטיקה הקלוגהפטית, ושלח את הכתבים לברר מה אמרה פעם מירב מיכאלי, כאילו שיש סימטריה בין הריסת המסגדים – ובהתאם, הכרזת מלחמה על כל העולם המוסלמי – ובין קריאה שלא לשלוח את הילדים לצבא. בעולם המוסרי של בנט, שבו אנחנו צריכים כל חתיכת בשר תותחים אפשרית כדי לנהל את המלחמה האמורה מול העולם המוסלמי, כנראה שיש סימטריה.

הבית היהודי, אם כן, גם בהנהגת בנט, תומך – גאה! – במי שרוצה לפוצץ את המסגדים. מה שפעם היה פנטזיה פרועה של כמה הזויים מהמחתרת היהודית, הפך תחת בנט לאידיאולוגיה רשמית. בנט עוד לא נבחר, וכבר הראה לנו שהוא לא יכול להתנער מהפלגים הקיצוניים של המפלגה שלו.

אם אכן התנער מהם אי פעם. הורוביץ הוא חבר באיחוד הלאומי, המפלגה שהיתה קיצונית מדי לממשלת נתניהו וישבה באופוזיציה. בנט איחד בין שתי התנועות. מי שיסתכל על המצע של הבית היהודי וזה של האיחוד הלאומי, יופתע לגלות שהם זהים, כמעט מילה במילה (זה של הבית היהודי מכיל פסקה נוספת, זה של האיחוד הלאומי משמיט פסקה על חובת ציות לכל פקודה בצה"ל.) מה מכיל המצע? המון נופת צופים בסגנון שכבר הורגלנו אליו, אבל כמה סעיפים מזעזעים שבנט ודאי מחזיק אצבעות שאף אחד לא יתקל בהם קודם לבחירות.

למשל, "תקשורת מאוזנת": "אנו נפעל על מנת שהתקשורת הישראלית תהיה מאוזנת יותר, אך לא באמצעות חקיקה אלא באמצעות חשיפת המציאות. כיום מרבית אנשי התקשורת הבכירים במדינה נמצאים בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. זהו מצב מעוות שפוגע בחופש הביטוי במדינה." כלומר, בנט – כשיקבל תפקיד מרכזי – יוודא שלא יהיו כלי תקשורת שימתחו ביקורת על המשטר הדתי שלו (על כך מיד). אמנם, בנימין נתניהו כבר עשה את רוב העבודה בקדנציה הנוכחית, אבל תמיד יש מה לשפר. על "דת ומדינה" אומר המצע ש"מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. צביונה צריך להקבע בהדברות בין כלל הציבור על בסיס התנ"ך ומוסר הנביאים. יש להמנע מחקיקה דתית ומחקיקה חילונית כופה. יש לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה." ההדגשות שלי. כלומר, מצד אחד המפז"ל רוצה להביא אותנו למדינה שמבוססת על "התנ"ך ומוסר הנביאים" (זה של שמואל, כנראה, במסגרתו בוצע רצח העם בעמלקים, שמשמש את הפנטזיות של חלק מהמצביעים של בנט), ובמקביל "לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה."

מה המשמעות של "שדרוג המשפט העברי"? פירושו, בתור התחלה, החזרת רוב האוכלוסיה – נשים – למעמד של רכוש שמתחיל את חייו כרכוש האב וממשיך אותו כרכוש הבעל. בשלושה דברים האשה נקנית, אחרי הכל. זה מסתדר נהדר עם הדרת הנשים שמקדמים חלק ניכר מהמועמדים של בנט (והאידיוטית המועילה איילת שקד). פירוש הדבר הוצאה להורג של הומוסקסואלים. פירוש הדבר אישור הריגתם של לא יהודים על ידי יהודים ללא ענישה, פירוש הדבר אישור לרצוח חילונים דעתניים על ידי קנאים יהודים, ושלל מעשי תועבה אחרים. איך בנט יעשה את זה? אה, פשוט: הוא יחזק את מעמד הרבנות הראשית, ללא עוררין המוסד השנוא ביותר בישראל, על ידי שדרוג מעמדם של רבנים ציונים-דתיים.

ומה על אלו שאינם, לרוע המזל, מזרע ישראל? בנט מבטיח לוודא שערבים טובים יקבלו בונוס, וערבים רעים – מי שהוא מכנה "גיס חמישי" – יקבלו טיפול ביד קשה. יש רק בעיה אחת: בנט קובע במקביל ש" מדינת ישראל מאבדת את אדמות הגליל והנגב. בנייה בלתי חוקית מסיבית של הבדואים בנגב גורמת לאבדן האדמות, שלטון החוק והריבונות המעשית של המדינה על הארץ. נפעל לאכיפת חוק וסדר בנגב ובגליל, לטיפול יסודי בבנייה בלתי חוקית והשתלטות על אדמות ללא דין, ולחיזוק ההתיישבות היהודית במקום."

נניח עכשיו לדמגוגיה הגסה על הבניה הלא חוקית: היא "לא חוקית" כי ממשלות ישראל לדורותיהן הקפידו שלא לאפשר תכנית מתאר במגזר הערבי, שיאפשר לו לבנות בתים באופן חוקי. מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא (תודה לגלינה ווקס על ההפניה) ב-2004 שמספר המבנים הבלתי חוקיים במגזר הערבי עומד על כ-30,000 לעומת כ-16,000 במגזר היהודי. הסיבות לכך, לדבריו, היא שהאוכלוסיה הערבית גדלה פי שש מאז קום המדינה, בעוד השטח הפנוי לבניה מצידה נשאר זהה. מעבר לשתי הבעיות האלה, מצא המחקר כי הוועדות המחוזיות לא שילבו פלסטינים ישראלים ובוועדות התכנון והבניה. הוא מצא עוד שרוב הבניה הערבית הבלתי חוקית היא למטרות מגורים; הבניה הבלתי חוקית היהודית היא בעיקר ניצול שטחי ציבור להרחבת מבנים. ממשלת שרון התחייבה להכין תכניות מתאר למגזר הערבי "בהקדם." הן לא נוצרו עד היום, שמונה שנים ויותר מיום עריכת המסמך.

אבל לא, לא זה הנושא. הבעיה היא שאם נפתליבאן רוצה "טיפול יסודי בבניה בלתי חוקית" ו"חיזוק ההתיישבות היהודית במקום" – באופן שבו רואה הגזען שמעון גפסו את תפקידו, למשל, ואין סיבה טובה לחשוב שבנט רואה את התפקיד אחרת – אז ישארו לו מעט מאד ערבים טובים לדבר איתם. בנט, כמו רוב חובשי הכיפה, לא מסוגל להבין את מה שלא הבינו הוונציאנים אצל שיילוק: אם ידקרו ערבי, כלום לא ידמם? אם יורעל, כלום לא ימות? אם יעוולו כנגדו, כלום לא ינקום?

אבל בנט, כמובן, לא רואה את הפלסטינים כבני אדם. במקרה הטוב, הם אנשים שפעם גרו על עצים. במקרה הרע, הם דמונים בדמות אדם, עמלקים שכל סיבת מאבקם בישראל היא שיבוש התכנית האלוהית. מותר לתהות איפה נמצא בנט בין שתי הקצוות הללו; בהתחשב בנכלוליותו הכללית, אני נוטה להאמין שהוא בקצה העמלקי של המשוואה. אחרי הכל, אתה לא מגיע להיות מנכ"ל מועצת יש"ע במקרה, גם אם שנה אחר כך אתה מנסה להסתיר את העובדה הזו.

רק כך, מתוך הסירוב לראות בפלסטינים בני אדם, יכול בנט לכתוב במצע שלו ש"ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים, בעלת משטר דמוקרטי. נפעל לחיזוק הצביון היהודי של המדינה, ונלחם נגד כל מי שפועל להפיכת ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'. עם זאת, נתמוך בזכויותיהם המלאות של המיעוטים במדינה, ובכללם המיעוט הערבי." "זכויות מלאות" והתנגדות ל'מדינת כל אזרחיה' הם סתירה במונחים. ברור לכל, כשמשווים את הטקסט הזה עם מה שכותב בנט על "חיזוק התיישבות יהודית" ו"אובדן אדמות" כתוצאה מ"בניה בלתי חוקית" שהפסוקית על זכויות המיעוטים נמצאת שם כדי שהמפלגה תצלח את מבחן הגזענות ותמנע מפסילה.

אז זה מה שמציע לנו נער הפלא, ההייטקיסט המורעל עם כיפת עבריין הצעצוע: חיבוק של הפסיכים שרוצים לפוצץ את מסגדי הר הבית, תוך הסגת זכויות האדם – ובעיקר זכויות הנשים – לאחור במסווה של "משפט עברי," הכל תוך דחיקת הציבור הפלסטיני-ישראלי עד למצב שבו לא תהיה לו ברירה אלא להתקומם. כל זה, ועוד לא אמרנו מילה על תכנית הבנטסטאנים שלו, במסגרתה הוא יספח את שטחי C והפלסטינים יצטרכו לחיות עם זה. בנט, כאמור, לא באמת רואה את הפלסטינים כבני אדם: הוא באמת ובתמים חושב שאין לאומיות פלסטינים, ושהוא יהיה מסוגל לגזול מהפלסטינים את רוב אדמותיהם מבלי שהם ינקטו באלימות. אחרי הכל, לשיטתו של בנט, אין פלסטינים: יש רק ערבים שמתוך רצונם לדפוק את התכנית של יהוה מתנכלים ליהודים.

נהוג לומר, בחוגי הימין, שהפלסטינים אחראים לממשלה שהם בחרו – תוך התעלמות מכך שהבחירות הפלסטיניות האחרונות היו לפני שבע שנים. הכלל הזה יהיה נכון גם כלפי מצביעי בנט, אם יהפכו אותו לחלק מרכזי מהממשלה הבאה: הם יהיו אחראים לפיצוץ.

למרבה הצער, כולנו נישא בתוצאות.

ועוד דבר אחד: אם היה עוד ספק בכך שיאיר לפיד הוא הליצן הריקני של הבחירות, הנה תשובת מפלגתו (תודה לעופר רון על ההפניה) בשאלת לימודי האבולוציה: "יש עתיד רואה ערך מובהק במפגש של תלמידי ישראל עם מגוון רחב של דעות ועמדות בתחומי הרוח והמדע ובהתאם לתוכניות הלימודים המתקדמות בעולם." פעם לפיד התוודה על עמדות פסיכופומיות, כשהוא טען שנשמת סבו התגלגלה בציפור; עכשיו הוא מוכר את הציבור החילוני בסוג של כפל לשון שמאמץ גם בריאתנות. ואם הוא ככה לפני הבחירות, אתם לא רוצים לדעת איך הוא ייראה אחריהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)