החברים של ג'ורג'

מי סירב להפסקת אש: עוד כמה שבועות, כשהמבצע יסתבך – כשכמה חיילים יעלו על מטען, או כשטיל של צה"ל יפספס כהרגלו את המטרה וירים גן ילדים עזתי – צריך יהיה לזכור: החמאס הציע הלילה הפסקת אש. בתגובה, המשיך צה"ל את התקפותיו על הרצועה. מבחינת מנהיגיו, לא נשפך מספיק דם פלסטיני. גם הרמטכ"ל החדש צריך להראות שהוא לא פחות גבר-גבר מהרמטכ"ל היוצא.

עכשיו, אם היתה ל"קיץ חם" מטרה כלשהי, שאפשר להשיגה, היה הגיון בהמשך המבצע. מאחר ואין מטרה כזו – למרות כל דיבורי הרהב, ממשלת ישראל לא מתכוונת להפיל את משטר החמאס, ולא מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, רק זה חסר לה – כל מה שיהיה כאן יהיה שפיכות דמים, להראות לעם שואף הנקם שאנחנו עדיין יכולים להכאיב להם יותר, הרבה יותר. הפעלת אלימות כדי להטיל אימה – מה שקוראים במקומותינו "הרתעה" – ובמיוחד כשהיא מופנית גם כנגד אוכלוסיה אזרחית, מוגדרת בדרך כלל כטרור.

פשע מלחמה: הבנזונה שכיוון טיל קורנט לעבר אוטובוס שהסיע ילדים, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. מאחר שכפי שגילה להפתעתו לאחרונה השופט גולדסטון החמאס לא מקפיד על דיני הלחימה, כל צעד סביר של ישראל לחיסולו – צעד שלא יכלול, למשל, הרמת כל בית הדירות שהוא ישן בו – יהיה ראוי ומבורך. כלבים שוטים כאלה צריך להעביר מן העולם.

הבנזונה שכיוון אמש ממסוק טיל לעבר אמבולנס פלסטיני, ואחר כך לחץ על ההדק, הוא פושע מלחמה. בניגוד למה שחושב גולדסטון, ישראל לא תעמיד אותו לדין. אם מישהו ינסה להעמיד אותו לדין, היא תצווח שמדובר ב-Lawfare, הביטוי המוצלח שמטרתו לגרום לפעולה משפטית להיראות כמו פיגוע טרור.

גולדסטון: במהלך השבוע האחרון, הצליח ריצ'רד גולדסטון להוציא את עצמו קרח מכאן ומכאן. מצד אחד, הוא כתב מאמר בעייתי למדי, שבו שיבח את ישראל בהשוואה לחמאס. מצד שני, בעקבות ההתלהמות הישראלית – ובעקבות תקרית ביזארית למדי, שהיה מעורב בה השר אלי ישי, תקרית שגורמת לך לשפשף עיניים בתקווה שזה לא באמת קרה במדינה שאתה משלם בה מיסים, ולדעת שזה קרה גם קרה – הוא נאלץ להבהיר בפומבי שהדו"ח שלו לגמרי בתוקף, ושהוא לא חוזר ממנו.

בהחלט יתכן, לכשייחשפו המסמכים הפנימיים עוד חמישים שנה – הרי רק עכשיו אנחנו לומדים על שיקולי הממשלה ברשת העמדתו לדין של אייכמן, ועל התערבותו הבוטה משחשבו של בן גוריון בהליך – נלמד שההיסוסים של גולדסטון, הכן ולא שלו, היו בין הדוחפים למבצע הזה.

מחרחרי המלחמה: שאף אחד לא ישלה את עצמו: המבצע לא תוכנן אתמול. החמאסניק שירה את הטיל על האוטובוס רק נתן לצה"ל ולאהוד ברק את התירוץ שהם רצו לעוד סיבוב. אם זה לא היה אתמול, זה היה קורה עוד שבוע. אם החמאס לא היה מספק תירוץ, צה"ל היה גורם לו לספק תירוץ: הוא הרי מסלים את המצב בחזית הרצועה כבר חודש.

המלחמה הקטנה הזו נוחה לכולם, חוץ מהאזרחים שצריכים לשלם את מחירה. היא נוחה לנתניהו, מסיחה את הדעת משערוריית הטיסות שלו ושל הגברת. היא נוחה לברק – הוא חוזר להיות דמות בעל משמעות. מי יודע, אולי התמיכה בו בציבור תחצה את קו האפס כלפי מעלה. היא נוחה לצה"ל, כי צה"ל תמיד אוהב מלחמות נטולות סיכון – ופגיעה באזרחים ישראלים כבר מזמן לא נחשבת אצלו לסיכון, לכל היותר לתירוץ להפעלת יותר כוח. זוכרים איך במשך חודשים נמנע צה"ל מלהציב את סוללות "כיפת ברזל", שאתמול השתבח בהן כל כך? זה פשוט לא היה חשוב.

והיא נוחה, נוחה מאד, לחמאס. במקום להצטייר כמו גוף אנכרוניסטי, דכאני, שמפעיל אלימות כלפי המפגינים שדורשים רפורמה בו וברשות הפלסטינית; במקום להסחף לקריסה הפנימית שאליה הובלו האחים המוסלמים אחרי המהפכה במצרים; במקום לספוג את השנאה המתבקשת כלפי שלטון דיכוי – במקום כל זה הוא מנופף שוב בחולצה האדומה מדם של "ההתנגדות". פתאום הוא, שוב, הארגון שהוא אולי חלאתי אבל הוא זה שנלחם בשמו של העזתי מן הרחוב בישראלים. ירי קסאמים, שלא לדבר על ירי טילים על אוטובוסים, הוא אחרי הכל קל כל כך הרבה יותר מאשר נסיון להעניק חיים ראויים לאוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם.

ומאחר והיא נוחה כל כך, היא כנראה תמשך.

(יוסי גורביץ)

ישראל חטפה, ככל הנראה בהסכמה שבקריצה מצד הרשויות באוקראינה, את המהנדס דיראר אבו סיסי. הוא הוחזק במעצר מספר שבועות, תחת צו איסור פרסום, ואמש (ב') הוגש נגדו כתב אישום: הוא חשוד בסיוע צבאי לחמאס. לטענת השב"כ – אבו סיסי מכחיש – הוא היה אחראי על פיתוח רקטות, טילים ומרגמות עבור החמאס. מן הראוי לציין שעורכי דינו של אבו סיסי טוענים כי הוא עונה, טענה סבירה למדי בהתחשב בכך שהשב"כ החזיק אותו שבועות ללא גישה לעולם החיצון. ככה אוהבים את זה בשב"כ: לצאת לתקשורת כשכבר יש הודאה מהחשוד.

ושוב הצליחה ישראל ליצור פארסה. אבו סיסי, שאיננו אזרח ישראלי, מואשם בעבירות על החוק הישראלי – שאיננו תקף במקום מגוריו ושאיננו תקף באוקראינה, ממנה נחטף. ספציפית, אבו סיסי מואשם בפעילות בארגון טרור (שנמצא מחוץ לגבולות ישראל), מגע עם סוכן זר (שוב, על פי חוק שלא חל ברצועת עזה), קשירת קשר לביצוע פשע (כנ"ל), נסיון רצח (כנ"ל) וייצור נשק.

הסעיף האחרון משונה במיוחד. מבחינת הרשויות בישראל, ייצורו של כל נשק – בכלל זה הטילים נגד הטנקים שפיתח על פי החשד אבו סיסי – הוא עבירה על החוק. בסכסוך המזוין בין ישראל לפלסטינים, שבו נהנית ישראל מיתרון עצום, פלסטיני שמייצר נשק הוא עבריין.

כאן משחקת שוב ישראל במשחק הכפול שלה: ברצותה, המאבק מול הפלסטינים הוא מלחמה, ועל כן מותר לה להשתמש בכללי המלחמה; ברצותה, מדובר בדיכוי פשיעה. חיילי האויב לעולם אינם חיילים, אם הם נלכדים; הם תמיד פושעים. הם לא מקבלים את הזכויות המגיעות ללוחמים, גם אם כל מה שעשו היה התנגדות לצבא הישראלי, אלא מוגדרים כפושעים ונשפטים ככאלה. כלומר, מצד אחד ישראל מחזיקה בגדה המערבית מכוח "תפיסה לוחמתית"; מצד שני, מי שמתנגד לתפיסה הלוחמתית הזו הוא עבריין – על פי החוק הישראלי, שכלל לא חל בשטחים.

העוול במקרה של אבו סיסי זועק במיוחד: ישראל, אחרי הכל, טוענת שהיא כבר לא שולטת ברצועת עזה. ובכל זאת, היא מעיזה להחיל את חוקיה על אחד מתושבי הרצועה – החלת חוקים שהיא לא ביצעה כל זמן ששלטה במקום. החטיפה של אבו סיסי היא ההוכחה האולטימטיבית לכך שישראל לא הפסיקה את שליטתה ברצועה, רק המירה אותה באמצעים אחרים.

החטיפה שביצעה ישראל מאירה באור אירוני במיוחד את אחת הטענות הקבועות שלה: שאסור לבתי דין במדינות זרות להחיל את סמכות השיפוט שלהם על חמושי צה"ל המבקרים בשטחן. ישראל עצמה, כמסתבר, דווקא חושבת שמותר לה להחיל את סמכויות השיפוט של בתי המשפט שלה על אזרחים זרים, ולא כאלה שהגיעו אליה מרצונם אלא כאלה שהיא חטפה.

הסתירות הללו מתיישבות רק תחת הנחה אחת: קבלתה של ישראל כקורבן תמידי, כזה שמותר לו יותר כי אכלו לו ושתו לו. הבעיה היא שרוב תושביה היהודים של ישראלים מקבלים את התפיסה הזו, ואחר כך משתוממים – אם הם בכלל עוברים בשלב הזה לפני הקריסה חזרה לבכיינות – כאשר שאר העולם רואה בישראל קוזאק נגזל.

ועוד דבר אחד: הציונות כנראה פוגעת במנת המשכל, לפחות של הסטודנטים בבאר שבע. לפני כשבוע הם מחו על כך שאחד המרצים, ניב גורדון, ×”×¢×– לציין בפניהם עובדות – שחטיפתו של גלעד שליט היתה מבצע צבאי, לא פעולת טרור – ועכשיו הם מייבבים על כך שבמקום נערך כנס על זכויות אדם ש – אתם יושבים? – אשכרה מזמן אליו נציגים של ארגוני זכויות אדם. הם טענו שהיה צריך למצוא גם נציג של תנועת ימין. אוקיי, ×”× ×” אתגר: תמצאו לי נציג של תנועת ימין שיהיה מוכן לומר שמבחינתו אסור לממשלה ולכנסת להפלות בין יהודים ולא יהודים, ונדבר אחרי ×–×”. הימין הישראלי השאיר נושא זכויות האדם והאזרח לשמאל, ואחר כך הוא מיילל. הגדיל לעשות הכותב של טמקא, שהחליט שהשם הנכון של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוא "הוועד הציבורי נגד ישראל".

(יוסי גורביץ)

לב הפרשה: פרשת שלוס גלנט (*) תפסה את תשומת ליבו של הציבור לאחר שטל כהן פרסם בהארץ את התצלום האווירי של המבנה המפואר. תמונה אחת המחישה במה מדובר. והתמונה הזו אפילו לא קלטה את השטחים הגדולים שסיפח לעצמו גלנט בשלל תואנות (בין השאר, הוא ניסה למנוע את פינוי השטח בטענה שמדובר בשנת שמיטה (!).

אבל המבנה – ששוויו כשבעה מיליוני שקלים וגודלו 500 מ"ר – הוא לא הסיפור, עד כמה שהוא מנקר עיניים. הסיפור האמיתי הוא גם לא הכניעות של מנהל מקרקעי ישראל בפני אלוף דורסני שמכהן בלשכתו של מושחת המושחתים אריאל שרון. הסיפור האמיתי, וכמעט אף אחד לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הצליח גלנט לשכנע את מפקד יחידת המאבטחים של בכירי צה"ל – אז אל"מ אריק אלעזר – לסייע לו.

אחת הצרות שגלנט נקלע אליהן היתה העובדה שהוא פרץ על דעת עצמו שתי דרכים, אחת מהן באורך 120 מטרים, ללא אישור. לאחר שהתברר לגלנט שהוא בבעיה, צץ לפתע מכתב מאת אלעזר, הקובע שיש צורך בטחוני בדרכים הללו: גלנט זקוק ל"דרכי מילוט" למקרה של התקפת מחבלים.

לאף בכיר אחר בצה"ל, כולל אחד שהחיזבאללה כבר התעניין בו – הרמטכ"ל היוצא, גבריאל אשכנזי – אין דרך מילוט כזו, כך שצריך לשאול למה דווקא גלנט זקוק לה, וכמובן, מה הסבירות שתיערך התקפה על ביתו. יתר על כן, המכתב של אלעזר הגיע אל הגופים האזרחיים תוך עקיפה של כל הרשויות הרלוונטיות בצה"ל. כך שיש מקום לחשוד שגלנט, או מי מטעמו, הגיע אל אלעזר, הסביר לו את הבעיה – ואלעזר הרי ידע שאלוף פיקוד עם סיכויי קידום טובים הוא לא בדיוק משהו שיפגע בקריירה שלו. אלעזר גם צריך לדעת שהוא מכסת"ח את גלנט, הרי הדרכים כבר נסללו מבלי להתייעץ ביחידת המאבטחים, שקודם לכן לא הבחינה בסכנה מיוחדת לשלומו של האלוף המבוצר. זה לא מפריע לו יותר מדי.

זו הסכנה: שרמטכ"ל שהתרגל לכך שהוא יכול לקמבן קצינים אחרים לצרכי כל מיני עבירות על החוק, שלא מהסס להפעיל קצינים כדי שירמו את הרשויות לצרכיו הפרטיים. אדם כזה, אסור שיתמנה לכל תפקיד.

קשקושי טירקל: אפשר היה לפטור את מסקנותיה הצפויות מראש של ועדת טירקל בכך שהיו"ר שלה הוא זה שאישר את מינויו של גלנט כרמטכ"ל כי גלנט וברק אמרו לו שזה בסדר ואין מה לחקור, אבל כנראה שצריך להקדיש לזה עוד כמה מילים.

קודם כל, המסקנות אכן היו צפויות מראש: כפי שהראה תום, בשורה של פוסטים מופתיים על עבודת הוועדה ("המופע של טירקל"), חבר הוועדה ראובן מרחב כבר קבע, תוך כדי הדיונים, ש"המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב." כזכור, חלק מתפקידה של וועדת טירקל היה לבחון אם אכן המצור היה חוקי. בוועדה שלא היתה וועדת ראווה, ראובן מרחב היה הופך לחבר לשעבר, אבל מספיק עם הצחוקים.

שנית, לא ברור אם בפני הוועדה הוצג כל החומר המצולם שנתפס על המרמרה – על פי העדויות, נראה שלא – ולא נראה שהיא ביקשה לראות את החומר. היא טוענת ש-127 מתוך 133 פעולות אלימות של החיילים היו מוצדקות, אבל לא ברור על סמך מה – הרי לא הטורקים ולא הפעילים הבינלאומיים העידו בפניה. כאן המקום להזכיר, שוב, שאחרי שבעה חודשים, צה"ל לא פרסם את החומר המצולם שהחרים, וכנראה שהוא יודע למה.

שלישית, הוועדה קובעת שהמצור היה חוקי, לא היה רעב, והמצב היה בסדר לגמרי ולחלוטין לא ענישה קולקטיבית. כפי שציין מברק אמריקני שכנראה חמק מידיעתה, "Israeli officials have confirmed to econoffs on multiple occasions that they intend to keep the Gazan economy on the brink of collapse without quite pushing it over the edge". למצור צריכות להיות השלכות צבאיות, וככזה הוא אמור להיות קצר; הוא לא אמור להיות כלי פוליטי שמטרתו שינוי משטר. החוק הבינלאומי, כפי שציינה היום עמותת גישה, "מתיר הגבלת תנועה על מנת למלא צרכי ביטחון, תוך שמירה על זכויותיהם של תושבים פלסטינים בעזה לקיים חיים תקינים. אולם הטלת סגר לשם ענישה – אסורה". היא מצטטת, כראיה, את הצלב האדום – גוף בעל מעט יותר יוקרה בתחום מאשר ועדת הטיוח של טירקל.

המצור הישראלי על רצועת עזה הוא עונש קולקטיבי פר אקסלנס, ובניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הוא לא היה בשל הבחירה בחמאס: הוא הוטל אחרי שהחמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, יותר משנה לאחר הבחירות.

העלילה של השמאל הלאומי: במוצ"ש הקודם, כזכור, נערכה הפגנה גדולה בתל אביב של הארגונים הפרו דמוקרטיים. ארגון אחד נעלם: השמאל הלאומי. בתשובה לשאלות בנושא, טען הדובר של השמאל הלאומי בטוויטר שהארגון לא השתתף בהפגנה משום ש"מארגני ההפגנה בהובלת דב חנין סירבו להניף דגל ישראל על הבמה". יצוין שההודעה הראשונית של הטוויטר של השמאל הלאומי היתה כנה יותר: "יש לנו בעיה להפגין עם פוסט ציונים, ערבים או יהודים. לכן לא הגענו להפגנה האחרונה בתל אביב." זו עמדה שאפשר לכבד, אם כי גם לא להסכים איתה.

הטענה השניה נשמעה לי יותר מדי כמו הטענה של שלי יחימוביץ' שדב חנין לא עומד בעת שירת התקווה. חנין ודובריו הכחישו בתוקף את הטענה, ואמרו שלא רק שדרישה כזו לא הועלתה, גם לא נראה היה שהשמאל הלאומי מעוניין להשתתף בעצרת, ולא שלח נציגים לדיונים בנושא. שוחחתי עם אחד מעוזריו של עו"ד אלדד יניב, ראש התנועה, אדם בשם תומר שהציג את עצמו כאחד ממייסדי התנועה.

התגובה הראשונה של תומר היתה "דגלים ×–×” סמל, ואם הוא נתן לך את הדוגמה כסמל, ×–×” בגלל שהדיון באינטרנט הוא דיון סמלי… השיח באינטרנט הוא שיח של סמלים". אחרי שהבהרתי לו שמדובר בעלילה, שאי אפשר לעטוף אותה בז'ארגון על סמלים ושמה שהם אומרים הוא עילה לתביעת דיבה, הוא הציג עמדה אחרת: "אנחנו שאלנו אם חלק מהתפאורה ×™×”×™×” עם דגל ישראל, וענו לנו חד משמעית לא", אם ×›×™ לדבריו השיחה הזו לא היתה עם דב חנין אלא עם צד שלישי, אנשי השמאל הלאומי לא נכחו בשיחות, וזו היתה ההתרשמות שלהם ממגעיהם של תנועות שמאל אחרות.

בקיצור, על סמך התרשמות מכלי שני – במקרה הטוב – הרשו אנשי השמאל הלאומי לעצמם לנסות להפוך את הבעיה שלהם (אי הגעתם להפגנה או אפילו לשיחות על ניהול ההפגנה) לבעיה של דב חנין, תוך ניצול החשדנות כלפיו בשמאל הציוני. שזה מסריח.

עדכון: שוחחתי עם נציגת הצד השלישי שלטענת תומר אמרה לשמאל הלאומי שחנין התנגד להנפת דגלי ישראל. התגובה שלה היתה קצרה ובוטה: “שטויות”.

(* הזכויות שמורות ליובל בן עמי)

(יוסי גורביץ)

נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)